יחסי החוץ של הודו עם שכנותיה – סין ופקיסטן

מי ששב מטיול בהודו, יכול לקבל את הרושם המוטעה שהודו היא מדינה של אשרמים, יוגים וחשיש. הודו איננה רק ארץ חקלאית מסורתית, אלא גם מדינה מתועשת, שחותרת למעמד של הגמוניה אזורית.

מפת הודו בגבולותיה הנוכחיים.

כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן התקבלו עקרונות נהרו: אי פרישה מחבר העמים הבריטי, מדיניות של אי הזדהות.

ג'וואהרלאל נהרו, ראש ממשלה הראשון של הודו, ניסה לשמור על מדיניות נוקשה של אי הזדהות, למרות שהודו שמרה על יחסים מצוינים עם הכובש לשעבר, דבר שהוא קצת בעייתי לביקורת האימפריאליזם. בעיות חיצוניות אלו הסבו את תשומת הלב מבעיותיה הפנימיות של הודו כמו במדינות אחרות בעולם השלישי. נהרו נחשב לאחד מאבות הניטרליים הבינ"ל. למרות מדיניות אי-ההזדהות, הודו התקדמה לקראת בריה"מ, הן בשל הקונפליקטים עם סין והן בשל תמיכת ארה"ב בפקיסטן. מאז העצמאות, אמונתו של גנדי, בניטרליות שוחרת שלום, לא עמדה במבחן. הצבא ההודי צויד בנשק סובייטי. אינדירה גנדהי המשיכה את מדיניותו של אביה: תיעוש, ומדיניות בדלנית של ארצות "העולם השלישי". השתתפה יחד עם נאצר וטיטו ב"ברית המדינות הבלתי מזדהות", פורום שיזם אביה. (נהרו, נאצר וטיטו נחשבו למנהיגי הגוש הזה). מאוחר יותר, זומן לפורום גם יאסר ערפאת. לאחר שנים של אי הזדהות (שכללה אנטי ישראליות), שינתה הודו את מדיניותה עקב התמוטטות ברה"מ. הודו מפתחת קשרים עם ארה"ב, השוק האירופאי ויפאן וב-1994-1995 הושקעו במדינה סכומים אדירים מכיוון ארצות אלו.

הבעיות של הודו עם פקיסטן נובע משנאה דתית מושרשת בין הינדים למוסלמים, מהזיכרון ההיסטורי המדמם על האופן האלים בו התבצעה חלוקת הודו בין המדינות, בפרט במחוזות בנגאל ופונג'אב ומהתחושה ההודית שמדובר בחבל ארץ שנגזל מארצם. כמו כן, שתיהן מתחרות על השגת הגמוניה אזורית. את העימות מזין סכסוך הגבול המדמם על חבל קשמיר. כשליש מהאזור המערבי של קשמיר הוא בשליטת פקיסטן, רוב האזור הנותר הוא בשליטת הודו, ואולם מאבקים אלימים פרצו בחבל מאז הכרזת עצמאותן של הודו ופקיסטן.

כאשר הודו זכתה בעצמאותה והשתחררה משלטונה של בריטניה ב-15 באוגוסט 1947, חולקה תת-היבשת האסיאתית בין הודו, שבה רוב הינדי לבין המדינה החדשה – פקיסטן, שבה רוב מוסלמי. החלוקה הביאה למהומות אלימות נרחבות ולתוהו ובוהו בשתי המדינות, כאשר מוסלמים והינדים מצאו את עצמם בצדדים ה'לא-נכונים' של קו הגבול החדש.

בעקבות חלוקת תת-היבשת התעוררה הסוגיה הקשה בנוגע לעתיד של חבל קשמיר המוסלמי. הפקיסטנים טענו שחבל זה היה צריך להיכלל במדינת פקיסטן עם היווסדה, מכיוון שמרבית תושבי חבל קשמיר הם מוסלמים. ואילו הודו טוענת שקשמיר שייכת להם על פי הסכם שנחתם עם המהרג'ה הרי סינג', מנהיג חבל קשמיר דאז. על פי תכנית החלוקה שעליה התבססה הכרזת עצמאותה של הודו – הוחלט שקשמיר תהיה חופשיה להחליט אם להסתפח להודו או לפקיסטן. המהרג'ה העדיף שחבל זה יישאר עצמאי, אך בסופו של דבר נפלה ההכרעה – חבל קשמיר סופח להודו, תמורת הגנה צבאית והבטחה לקיום משאל עם על עתיד החבל.

מעמדה המיוחד של קשמיר אושרר בחוקה ההודית בשנת 1950 שבה נקבע מעמד אוטונומי נרחב לחבל. חבל קשמיר ההודי נקרא מאז – מדינת ג'אמו וקשמיר, ונערכו בחירות כלליות באזור.

הודו ופקיסטן לחמו כבר פעמיים על שטחי קשמיר – בשנים 8-1947 וב-1965. בשנת  1971 פרצה מלחמה נוספת בין הודו לפקיסטן בגלל הכרזת עצמאותה של בנגלדש. נוסף על המלחמה בבנגלדש התנהלו מאבקים גם בזירה הקשמירית.

בשנת 1972 נחתם 'הסכם סימלה', על פיו הסכימו הודו ופקיסטן לפתור את שאלת קשמיר במשא ומתן דו-צדדי ולא באמצעות גורמים בין לאומיים כגון האו"ם. הודו טוענת שבהסכם זה נקבע גם שלא ייערך משאל העם בקשמיר, מכיוון שהבחירות בחבל הוכיחו שתושבי האזור מעוניינים להישאר במסגרת מדינת הודו. בקיץ 1999 שוב עמדה לפרוץ מלחמה באזור כאשר כוחות צבא חדרו בתמיכת פקיסטן לשטחי קשמיר שבשליטת הודו. מאבק מר בן חודשיים הסתיים בנסיגת הכוחות הפקיסטניים.

צילם: גילי חסקין

החשש ההודי הוא שכל ויתור בקשמיר יגרור תסיסה במחוזות אחרים. מיעוטים ירצו לפרוש מהודו, דבר שיוביל, בסופו של דבר, להתפוררות הפדרציה ההודית.

ארצות הברית ביטלה ב-2009 את הסנקציות הכלכליות והצבאיות על פקיסטן. עם זאת נמנעו הודו ופקיסטן מלחתום על אמנות למניעת ניסויים גרעיניים.

 ההתקוממות הפנימית באזורים הודיים של קשמיר החלה בשנת 1989. הודו טוענת מאז שפקיסטן מאמנת את הבדלנים הקשמיריים [אותם ארגונים הנאבקים לניתוק חבל קשמיר מהודו] ומממנת את אמצעי הלחימה שלהם. פקיסטן מכחישה את התמיכה המעשית בארגונים אלה וטוענת שהתמיכה שלה בארגונים הללו היא פסיבית בלבד.

פגיעתה של הודו בכבודה של פקיסטן היתה כמעט זהה לזו שנגרמה לה עצמה ב-1962, כשסין פלשה לתחומה והשפילה את צבאה. אף שבסופו של דבר סין נסוגה, היא עדיין שולטת ב-83 אלף קמ"ר שהודו רואה בהם חלק משטחה. תביעותיה של סין אף רחבות יותר: המפות הסיניות מראות את כל אזור ארונצ'אל פראדש  כשייך לה, ואת סיקים הקטנה כמדינה עצמאית מהודו. אך הודו התרגזה יותר מהברית של סין עם פקיסטן, שהעניקה לפקיסטן יכולת גרעינית ואילצו את  הודו לפצל את כוחותיה.

בעשור האחרון לאף השני השתפרו יחסי הודו-סין. ב-1993 הן חתמו על הסכם שלום, שב-1996 היתוסף אליו הסכם להפחתת הסיכון להתנגשויות לאורך גבול המריבה. סין  אף החלה לשנות את נטייתה המובהקת כלפי פקיסטן. עם סיום המלחמה הקרה,  סין, בדומה לארצות הברית, החלה לשנות את דעותיה הקדומות על הודו. היום היא רומזת שעל פקיסטן לקבל את קו השליטה של האו"ם כגבול, פתרון שרוב  ההודים – אך רק מעט מאוד פקיסטנים – מוכנים לקבל. סין מעוניינת של להחריף את יחסיה עם הודו[1], אולם יש לכך מגבלות. סין זקוקה לחברים מוסלמים, ראשית כדי לדכא תנועה בדלנית בשינג'יאנג – מחוז בעל רוב מוסלמי, שחלק מהפרשנים סבורים כי הוא מסוכן יותר ליציבות השלטון בסין מאשר טיבט. כמו כן, חברים מוסלמים יכולים לשמש גם להפעלת לחץ על ארצות הברית להעריך מחדש ביצוע פרויקטים, כדוגמת הגנת הטילים שהוצעה ליפאן ולטייוואן.

יש אסכולה נצית בהודו, החושדת שמאחורי הצהרותיה של סין בדבר רצון טוב  מסתתרות כוונות זדוניות. ברהמה צ'לני, ראש קבוצת הייעוץ לביטחון לאומי  של ממשלת הודו, ביקר בחומרה את סין על כך שאינה מוכנה לספק מפות המציינות  את "קו השליטה האמיתית" לאורך הגבול. ההודים חושבים שסין היא העומדת  מאחורי תגובותיה המידיות של פקיסטן לניסויי הטילים והגרעין של הודו. הפיצוצים הגרעיניים שבוצעו במאי 1999 היו מכשול, שיחסי הודו-סין מתחילים להתגבר עליו רק עכשיו.

הודו התחילה לבנות את מאגר כלי הנשק הגרעיניים שלה באמצע שנות הששים של המאה העשרים בעקבות ניסויים גרעיניים של סין.

בשנת 1974 עשתה הודו את הניסוי הגרעיני הראשון שלה בסדרת הפצצות שכונו 'בודהא המחייך' . כמה שנים לאחר מכן החלה פקיסטן לפתח תכנית גרעינית משלה. כן עושות שתי המדינות ניסויים בשיגור טילים לטווח קצר ובינוני ומפתחות טילים כאלה.

בשנת 1998 עשתה פקיסטן ניסוי בטיל הגרעיני לטווח בינוני – 'גאורי' (על שם לוחם מוסלמי). גם קודם לכן  עשתה פקיסטן ניסויים גרעיניים. הפעם עורר הדבר מחאה בין לאומית קשה והביא להטלת עיצומים על פקיסטן, שבוטלו ב-1999.

"מרוץ החימוש בין הודו לפקיסטן הוא התהליך שהסבירות כי יוליך לשימוש  עתידי בכלי נשק להשמדה המונית, כולל בכלי נשק גרעיניים, היא הגבוהה  ביותר", אמר פעם מנהל הסי-איי-אי. זה היה ב-1993, יותר מחמש שנים לפני ששתי המדינות יצאו מהארון הגרעיני. וכעת? אין ספק כי הערכתו הקודרת של רב המרגלים עדיין מדויקת. קשה לומר אם הניסויים הגרעיניים שנערכו מצדיקים פסימיות עמוקה יותר. הניסויים יצרו שני תהליכים סותרים. הם חייבו את הודו ופקיסטן להודות ביכולותיהן הגרעיניות, לחשוב היטב על פרישת הכוחות הגרעיניים  שלהן ולשוחח האחת עם השנייה על דרכים להקטנת הסיכוי למלחמה. זה דבר  מעודד. מנגד, הרתעה גרעינית מתוכננת לא למען השלום אלא בשל חשש ממלחמה, רחוקה  ככל שתהיה ויש לה מומנטום משל עצמה. בעת משבר, הסיכון שייעשה שימוש  בכלי נשק גרעיניים תלוי במערכת הפיקוד והשליטה, לא פחות מאשר בתבונתם ובחוכמתם של המנהיגים הפוליטיים.

  היוזמה נמצאת בידי הודו. יש לה יותר כסף, יותר חומר בקיע ליצירת פצצות  ויותר ידע מקצועי בהשוואה לפקיסטן. שלא כמו פקיסטן, הודו שואפת להיות  מעצמה עולמית, ולכן היא לא רוצה שההרתעה הגרעינית שלה תיחשב משנית בוואשינגטון. חשוב יותר, האיום שבשלו מתכננת הודו את הארסנל הגרעיני שלה אינו מגיע  מצד פקיסטן, אלא מסין, שהיא בעלת יכולת גרעינית גדולה ומתוחכמת יותר  מזאת שאליה יכולות לשאוף שתי המדינות שבתת היבשת.

סין היא האיום שלו צריכים המדענים הגרעיניים של הודו לתת מענה. משימתם המסובכת היא לחמש את הודו נגד שכנתה הגדולה ביותר, בלי לפתוח במרוץ חימוש עם שכנתה הקטנה יותר. הודו אינה מגלה מה יכיל ארסנל הנשק הגרעיני שלה. יש אפילו ספקות בנוגע  ליכולתה של הודו להציב ראש נפץ גרעיני על גבי טיל שיוכל להגיע עד סין. יש מדענים החושבים שהניסויים הגרעיניים שביצעה הודו לא הניבו די מידע  כדי להרגיע את הספקות האלה, דבר שהוכחש בתוקף על ידי פקידים הודים.  אולם אם הדבר נכון, משמעותו היא שהודו תזדקק לניסויים גרעיניים נוספים כדי לפתח הרתעה גרעינית מול סין. מאחר שכבר הכריזה על פסק זמן בביצוע ניסויים נוספים, חידוש הניסויים עלול להיות יקר מבחינה פוליטית.  שני עמודי התווך באסטרטגיה של הודו הם "הרתעה אמינה מינימלית" ודוקטרינת  "אי שימוש ראשון" בכלי נשק גרעיניים. הודו מעוניינת לפתח טילים ארוכי  טווח, היכולים לשאת ראשי נפץ גרעיניים ולאיים על מרכזי אוכלוסייה סיניים. בראג'ה מישרה, מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של הודו, טוען כי ארצו אינה שואפת  להגיע לשוויון צבאי עם סין, שהיא בעלת ארסנל בקנה מידה בינוני. אבל  כדי שארסנל כלי הנשק של הודו יהיה אמין, היא זקוקה לכלי נשק גרעיניים  בכמויות מספקות, ולפרישה מתאימה ברחבי המדינה, כדי שיוכלו לשרוד התקפה  גרעינית ולגרום נזק קשה לתוקף. לדברי מישרה, הודו יודעת – אך אינה אומרת  – לכמה כלי נשק היא זקוקה ובאיזו פרישה.  אך זהו סוג ההרתעה שארצות הברית מקווה בדבקות שהודו לא תפתח. פרישה  רחבה של כלי נשק גרעיניים מצריכה מערכות פיקוד ושליטה יעילות, כדי להבטיח שהטילים לא ישוגרו בטעות או כתוצאה מפניקה. אסטרטגים זרים מפגינים ספקנות באשר ליכולתה של הודו לשלוט בארסנל כלי נשק גרעיניים המוכנים להפעלה  מידית.

לא כולם חושבים שהודו צריכה מחסן נשק כל כך משוכלל. ראג'ה מוהאן, כתב  בעיתון היומי "הינדו", חושב שהודו יכולה להסתדר עם מספר קטן יחסית של  ראשי נפץ שיאוחסנו הרחק מגבולות הודו ויותקנו על טילים רק לאחר התקפה  גרעינית. במצב זה הודו תזדקק לזמן נוסף כדי לפתוח במתקפת נגד, אך יקטן הסיכוי שהטילים ישוגרו ללא כוונה. זוהי גם "הרתעת הנשק הגרעיני הלא  פרוש" שעליה חושבת פקיסטן.

אבל המדיניות הפקיסטנית תלויה בהחלטותיה של הודו. יהיו אשר יהיו אלה, "פקיסטן תהיה חייבת להגיב באופן הולם", אמר ריפאת חוסיין, מרצה באוניברסיטת  קואיד אל-עזאם שבאיסלאמבד. פקיד הודי בכיר אמר כי בהסתמך על שיחות עם  פקיסטן, הודו תגלה גמישות בדרך שבה היא תפרוש את הטילים הגרעיניים שלה.  למעט שלום אמיתי, הודו ופקיסטן יכולות להמשיך במה שאשלי טליס[2] הגדיר "יציבות מכוערת". לטענתו, אף לאחת מהמדינות אין יתרון קונוונציונלי על השנייה, שיאפשר לה לנצח במלחמה קצרה יחסית. מכאן, שלפקיסטן יש אינטרס  מועט בלבד לנסות להשתלט על קשמיר או להודו לפלוש לפקיסטן. החשש ממתקפה  גרעינית הופך את ההרפתקנות למושכת עוד פחות.  כמה חוקרי אקדמיה חושבים שפקיסטן מעזה לתמוך במרד בקשמיר רק משום שמאז  אמצע שנות ה-80 יש לה יכולת לבנות נשק גרעיני. גם במשבר הנוכחי הודו  מגיבה רק בתוך קשמיר או על ידי ירי מעבר לקו השליטה, אבל אי אפשר לפסול  את האפשרות שממשלה נוקשה יותר תפעל באופן שונה. פקיסטן עשויה לפרש התקפת עונשין כניסיון לפגוע בה, והיא עשויה להגיב  בשימוש בכלי נשק גרעיני קטן נגד גדוד טנקים הודי, ולא נגד עיר הודית. האם במצב כזה תראה הודו את עצמה כמשוחררת מהתחייבות "אי שימוש ראשון" בנשק גרעיני? מודיעין לקוי, מסרים מעורבים בין ממשלות או בתוכן, או פגיעה בשרשרת הפיקוד והשליטה עשויים להעלות את הסיכוי לשימוש בנשק גרעיני. מאחר שכלי נשק גרעיניים הופכים שיקולים מוטעים אלה ליקרים כל כך, הם  גם מקטינים את הסבירות שייעשה בהם שימוש. אבל הסכנה קיימת כל זמן שהודו  ופקיסטן נאבקות על קשמיר.