יומן הטרק בהרי פמיר

טרק – טיול רגלי נודד – בגג העולם.

כתב: גילי חסקין, 31-08-21

לאלבום תמונות.

ראו באתר זה: טיול ג'יפים בהרי פמיר.

26-07-21

טיסת בקר הביאה אותנו לאיסטנבול. נמל התעופה החדש, "איסטנבול", מפואר ומעוצב באופן מרשים. יש בו אפילו שני מוזיאונים. האחד, מציג תערוכה המעלה על נס את תרומת האסלאם למדע, לאורך הדורות והשני מציג, 1200 שנות ציוויליזציה באנטוליה.

במהלך החודשים האחרונים, התגבשה חבורה של שלושה עשר מטיילים, מרקע וגיל שונה, אבל עם אהבה משותפת לטיולים. לאחר יום של שוטטות בנמל התעופה, עם טעימות ממאכלים יקרים ולא טעימים, כאילו שהם עלבון למטבח הטורקי, המראנו בטיסה "טורקיש אייר ליין" לדושנבה (Dushanbe), בירת טג'יקיסטן. אלישר, ספק מקומי צעיר וחביב, המתין לנו בנמל התעופה. הוא נקרא על שמו של המשורר האוזבקי, בן המאה ה-15,  אלישר נבואי (Ali-Shir Nava'i). טיילנו עמו לפני שש שנים, בהרי פאן (Fan) שבצפון המדינה.

טרק בהרי פאן.

כעת אלישר הוא כבר בעל משפחה, ומנהל עסק מבוסס יחסית. נסענו באוטובוס שרכש לאחרונה מסין, חנינו מתחת לעץ אלון ענק, בעל ממדים מרשימים; כמו של בית גדול. אכלנו ארוחת בקר בכוך בעל אופי סטליניסטי, שכללה בעיקר בצקים נוטפי שמן, והספקנו להעיף מבט חטוף אל העיר, אל המבנים בהם ניכרת יותר מנגיעה סובייטית, אל השדרה הראשית של העיר שנקראה פעם "שדירת לנין", אבל 17 שנה לאחר נפילת ברית המועצות שונה שמה ל"שדירת רודאקי " לזכרו של המשורר הלאומי, מוחמד רודאקי (Abū 'Abd Allāh Ja'far ibn Muḥammad Rūdakī)", בן המאה התשיעית (859-940), שנחשב לחלוץ הכותבים בשפה הפרסית המודרנית.

באחד הגנים הציבוריים, מתנוסס פסלו של איסמעיל סמוני, שליט המרחב במאה התשיעית אבי השושלת הסאמנידית ופטרונם של מדענים ומשוררים, שקברו הוא אתר תיירות ידוע בבוכרה.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

הצטוותנו לג'יפים והחלנו לנסוע דרומה.

בחרנו שלא לנסוע בדרך הראשית, הנוחה יחסית, אלא בדרך הישנה, שהיא יפה (ומשובשת) פי כמה. נסענו בבקעה פוריה ומעובדת משני גדותיו של נחל Kafarham. לאורך הדרך נראו שדות מוריקים, חמניות שזקפו את ראשן הצהוב, עצי ערבה וצפצפה ומעת לעת, דוכנים קטנים לממכר פירות וירקות. אלישר עוצר לקניית אבטיחים. מישהו רץ להביא מאזניים. זו לא אוסטריה….

היתה זו נסיעה ארוכה, מתישה, פוקקת עצמות, ובעיקר מרתקת., חיש קל מצאנו עצמנו בדרך מתפתלת בין הרים גבוהים, צוקים נישאים, גיאיות צרים ונקיקים עמוקים. משני צדי הדרך ראינו קימוטים מטורפים ממש, של סלעי משקע, מצלעות שנראה כאילו שורטטו בידי ענק רב כוח ובולדרים עצומים בגודלם, שהתגלגלו מן ההרים. היה זה  נוף הררי דרמטי, פרוע, שמצדק את הצפיות מהמילה "פמיר" (Pamir), שהוראתה בפרסית: "גג העולם".

לא היה לנו רגע משעמם. ההרים הגבוהים נראו כאילו זועקים אל השמיים וזרועים כולם פניני נוף, כמו למשל אגם יפה שההרים השתקפו במימיו כמו במראה. לקראת צהרים הגענו לאגם בעל צבע תכלכל. פעם, בימים שעברה כאן הדרך הראשית דרומה, היווה המקום תחנת עצירה "הכרחית". לא נותר הרבה מבית הקפה המטופח. בעת שהצוות הכין את ארוחת הצהרים השתכשכנו במים הקרירים.

מנוחת ה"לוחמים". צילום: מולי ברוג

סמוך לנו, עמד עדיין עדיין על תלו, בית קפה מוזנח, זכר לימים שעברה כאן הדרך הראשית לחורוג. לפני כעשור, נסלל כביש חדש וביתה קפה קפא בזמן. גבר קשיש שעבד שם, נראה כאילו נשכח.

מעת לעת עצרנו כדי לקנות משמשים, תותים מיובשים, או פירות אחרים. באחד הכפרים ירדנו מהג'יפים והחלנו ללכת לאורך שדרה של צפצפות, רק כדי לחלץ עצמות ולעכל את היופי. התבוננו בתעלות ההשקיה המזרימות את המים לחלקות בסדר מופתי והתפעלנו מזרעי הצפצפות שנישאו ברוח, כמו נוצות. גבר מזוקן, ירוק עיניים, שטורבן חבוש לראשו,  הזמין אותנו לביתו. סירבנו בנימוס. בשלב זה עוד חששנו מן הקורונה. זהירות שתתפוגג עם הזמן. אשה זקנה עכבה אותנו כדי להגיש לנו תה ומגש של עוגיות. הסקרנות ועמה הכנסת אורחים ניכרו בכול עבר.

הטג'יקים הם אוכלוסייה דוברת פרסית, השוכנים בעיקר באפגניסטן, טג'יקיסטן ודרום אוזבקיסטן של ימינו. בכלל, טג'יקיסטן, (מילולית: "מקום הטג'יקים") היא יצירה סובייטית מאוחרת. ב-1928 העביר סטלין את הערים הטג'יקיות החשובות, בוכרה וסמרקנד, והעניק אותם לאוזבקיסטן, אותה רצה לבסס ככוח הראשי באסיה התיכונה. "טג'יק" היא מילה טורקית, שמשמעותה המילולית היא "לא טורקי". ואכן, טג'יקיסטן היא המדינה היחידה מבין חמש הרפובליקות הסובייטיות של אסיה התיכונה, שאוכלוסייתה פרסית. התושבים, רובם מגדירים את עצמם, קודם כל כ"פמירים", יותר מאשר "טג'יקים". להבדיל ממרבית הטג'יקים, הם מוסלמים שעיים, בני זרם האיסמעיליה (התפלג על רקע מחלוקת סביב האימאם השביעי ולימים פרשו ממנו הבהאים באיראן והדרוזים במצרים).

פמיר הוא גוש הררי גדול, המתרומם בנקודת המפגש של רכסי קראקום Karakom), הינדו קוש (Hindu-kush), קון לון (Kun lun) וטיין שאן (Tien Shan). הם מכונים גם "הקשר הפמירי"  (Pamir Knot). לעתים הם מכונים גל "טרנס הימליה" (Transhimalaya), היינו, מעבר להימלאיה. השם הזה, הגדיר בקורו רק את רכס Gangdise – Nyenchen Tanglha range" שמדרום לרמה הטיבטית והוצג לראשונה על ידי הגאוגרף השבדי סוון הדין (Sven Anders Hedin), בתחילת המאה ה -20. אך עם הזמן הורחב המושג וכלל גם את רכסי הקשר הפמירי.

כמו ההימליה, נוצרו רכסים אלו, ממפגש רב עצמה בין שני לוחות יבשתיים ונחשבים בין הגבוהים ברכסי העולם. שלוש הפסגות הגבוהות ביותר של פמיר, הן: איסמעיל סמוני (בין 1932 ל-1962 נקרא : "הר סטלין": ובין 1962 ל-1998, נקרא "הר קומוניזם"), שגובהו 7,495 מ' והר אבן סינא (שגם כיום מוכר יותר כ"הר לנין"), בגובה של 7,134 מ' והר Korzhenevskaya, שמתנשא לגובה של 7,105 מ'.

"אלף פסגות לא חשו מעולם כף רגל אדם הנטבעת בהן", כך כתב מרקו פולו כשתיאר את מסעותיו בהרי פמיר באסיה התיכונה, בדרכו אל סין. הוא היה כנראה האירופאי הראשון שהניח את כף רגלו בהרים אלו. הוא תיאר את כאב הראש שנגרם לו, בשהותו בגבהים וציין כי המאכלים אינם מתבשלים היטב. הוא לא היה מודע לגובה הטופוגרפי ולדלילות האוויר, אבל התיאור שלו היה אמין.

ראו באתר זה: מרקו פולו.

בדרומו של האזור, בין אזור ספציפי, המכונה "פמיר", לבין רכס הינדו קוש, עובר מסדרון וואח'אן (Wakhan), שם עבר ציר חשוב של 'דרך המשי' ולאורכו נבנו כפרים ומצודות. המסדרון מפריד בין אפגניסטו לטג'יקיסטן ונמתח עד גבול סין.

במהלך המאה ה-19 היו רכסים אלו זירה למאבק בין רוסיה לבין בריטניה על השליטה באסיה התיכונה, בואכה הודו, שכונה "המשחק הגדול" (Great Game).הבריטים התקדמו מהודו צפונה אל אפגניסטן ואילו הרוסים הדרימו וניכסו לעצמם את הטריטוריות שנקראות כיום "קירגיזסטן" ו"טגי'יקסטן". בשנת 2015, טיילנו לאורכו בג'יפ. הנוף המרהיב לא התמתן ולו לרגע. פסגות מחודדות, קניונים עמוקים, ו"מטליות" ירוקות של שטחים מעובדים. נסענו דרך מעבר ההרים חבוראבט (Khaburabat Pass), הסגור לתנועה בימי החורף, וחלפנו על פני עיר המחוז . טוילדרה (Tavildarra) ולא שבענו מן הנוף. עברנו על שפתו של קניון גירני עליו בנויים כמה משכנות נוודים. הטג'יקים החיים מזרחה מכאן, בשינג'יאנג' (Xinjiang) הסינית, הם רובם ככולם נוודים, החיים ביורטות.

מעת לעת עצרנו כדי לחלץ עצמות בכפר זה או אחר ולהתפעל מכתמי הירק שנראו בין ההרים

בשעה מאוחרת יחסית הגענו לעיירה קלאי-חומב (Qal'ai Khumb), השוכנת משני צדיו של נהר חומב ואכן הוראת השם היא "המצודה אשר על החומב". מדובר בזרם מים עז, שהמרפסות נבנו ממש מעליו ומימיו מצננים את היושבים בחום הלוהט. עד למאה ה-19, היתה העיירה בירתה של מדינונת עצמאית בשם דרווז (Darvaz) וכיום היא בירתו של המחוז האוטונומי Gorno-Badakhshan, ששוכן על גבול אפגניסטן .

הספקנו לראות כמה ילדים משחקים בסמטאות ונשים הממהרות לבתיהם, כדי לארגן את משפחותיהם ללינת הלילה. נכנסנו לבית הארחה בשם הטג'יקי האופייני "רומא" (Roma) ובו חצר נעימה, שוורדים שתולים במרכזה. התיישבנו על הדרגשים הרחבים, התבוננו באשה שישבה במרפסת ממול ועיסתה את רקותיו של בעלה וסעדנו ארוחת ערב טובה. החום היה כבד. חלק מאתנו נעזרו במאווררים גדולים ורעשנים, אחרים פרשו את יצועם במרפסת.

27-07-21

התעוררנו לשאון המים, שזרמו בשצף, למרגלות בית ההארחה שלנו , נהנים משעות קצרות של קרירות. התחלנו לנסוע דרומה, לאורך הנהר השוצף פאנג' ((Panj, שהוראת שמו בפרסית היא "חמש". מקור השם לא ברור. אולי משום שלפי מסורת מקומית, הוא נוצר מחיבורם של חמישה נחלים. הנהר, הידוע גם בשמו הרוסי Pyandzh, הוא יובל של האמו דאריה (Amu Daria), הזורם באוזבקיסטן של ימינו ונשפך לימת אראל (Aral), לאחר שחלק ניכר ממימיו נוצלו להשקיית גדולי הכותנה. האמו דאריה נודע בעת העתיקה בשם אוקסוס (Oxos), הנהר החשוב של טרנס-אוקסניה (Transoxiana), הארץ הנושבת שבין הנהרות, שהייתה אחד המרכזים החשובים של התרבות הפרסית.

ראו באתר זה: אסיה התיכונה בעת העתיקה.

אורכו של הפנג' הינו 921 ק"מ; הוא מנקז שטח של 114,000 קמ"ר ומהווה חלק ניכר מהגבול שבין טג'יקיסטן לאפגניסטן. מכאן פלשו הסובייטים לאפגניסטן בשנות ה-80, פעולה שהוכיחה שאפילו לכוחם הברוטאלי יש גבולות, כמו לכוח האמריקאי שגם הוא, כקודמו, נסוג מהאזור בימים אלה. למרות זאת, תוך כיבוד הסכם עליו חתמו הסובייטים ב-1946, מעבירה טגיקיסטן לאפגניסטן , מדי שנה, 9 מיליון מ"ק ממימי הפנג'.

מדרום לקלאי חומב, נמצא "הגשר הניטרלי". תושבי טג'יקיסטן יכולים לעבור עליו באופן חופשי, לחצות את הנהר אל השוק המתקיים בצדו השני, לקנות, למכור ולהחליף מה שיחפצו או יוכלו ולשוב לבתיהם, ללא ביקורת גבולות או צורך בדרכונים. המשכנו דרומה, במקביל לנהר, כשאנו מתבוננים בכפרים האפגנים שמעבר לנהר, שנראו ככתמי ירק המנמרים את ההרים; בדרך העפר שנחצבה כולה בידיים, בערימות המוץ הזורים ברוח, מעל לגגות השטוחים, בנשים הלבושות מכף רגל ועד ראש ופניהם מכוסות בחיג'אב, שונות כל כך מנשות טג'יקיסטן, החופשיות יחסית מכבלי דת ומסורת.

הנהר בולט כרצועה רחבה ותכולה של מים, כניגוד חריף להרים החומים שהזדקרו מעליו. מעל לעת נראו פסים ירוקים המפלחים את המדרונות החומים והצחיחים, חלקם צמחים הגדלים לאורך תעלות השקיה ואחרים כאילו שהיכו שורשים באפיק של מי תהום, שנחשף בהתחתרות הנחל. במקום מסוים, נראה זרם מים החותך בצורה אנכית את השכבות ומבתר אותן בפס ירוק. הירוק הזה. כתמים של חיים, כמו מחרוזת של יהלומים לאורך הנהר. גם כאן, "שברנו" את הנסיעה בעצירות לצילומים מרהיבים של הנוף, בכמה מקומות, למגינת לבם של חיילים רוסיים, המוצבים באזור דרך קבע.  עצרנו לשתיית תה בכפר Darvaz . ישבנו לצלם של עצי אגוזי מלך, מול אשה חרושת קמטים, שטוותה צמר בפלך. ניכר עליה שעברה דבר או שנים בחייה. לו יכלו הקמטים שבאצבעותיה לספר את סיפורם…

אגוז המלך הובא אלינו מאסיה התיכונה, כמו התות, כמו האפרסק והמשמש. בין ההמצאות הפרסיות אפשר למנות את ההרכבה ששיבחה את הוורדניים וייצרה את הפרות המוכרים לנו. במקום אחר עצרנו למרגלות עצי דולב גדולים מאד. את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה ב-Kaot. ישבנו על רמפת עץ מורמת, מנסים לקפל את הרגליים, לבל ידרכו אלה אוכל ולבל ייווצר בהן נמק. מאחורינו זרמו פלגי מים שציננו את הגב. עצרנו מול מה שהיה פעם הכפר Barsim, שב-1915, כוסה על ידי נהר Gund. מפולת אדמה סכרה את הנהר, שעלה על גדותיו והציף את הכפר. חלק מגגות הבתים עדיין מבצבץ מעל המים והעצים שמתו זקופים הם עדות לגן פורח שגדל פה. התבוננו בשרידים ובמים שהיו עכורים מרוב סחופת, ורק בפיתולי הנהר, במקום בו יכלו לשקוט מעט, נחשף צבעם הכחול. הנסיעה הארוכה הסתיימה בעיירה Khorge, במלון Lal , בבעלות משפחה יהודית במוצאה.

האכל בפמיר אינו מצטיין בטעם משובח, לכן יצאנו לסעוד את לבנו במסעדה קירגיזית, שם הוגשו לנו שיפודי קבאב עשויים כהלכה ובסופו של היום, התפנקנו בלינה בתנאים טובים מאילו שציפינו להם.

27-07-21

התעוררנו בפנסיון המפנק יחסית בחורוג, לארוחת בקר בחצר, שהעניקה לו צביון אסייתי טיפוסי. אחת הסבתות, ביררה בעברית אם הארוחה ערבה לחכינו. יצאנו לסייר לאורך הנהר השוצף ובגן הציבורי הגדול, שמשמש כריאה ירוקה הכרחית למקומיים הגרים בתנאי צפיפות. שוטטנו בין הבתים בעלי הקומה האחת, ברחובות הישרים והצרים, שפילחו את העיירה בקווים ישרים.

לאחר התארגנות של הצוות, המשכנו בדרכנו מזרחה, לאורך Pamir Highway, במקביל לנהר ה-Gund, מצפון לרכס Shugnan. מעת לעת עצרנו לצפות בהרים המרהיבים, בקימוטים העזים ובכפרים שבכתמי הירק . לצד הדרך, עצרה משאית, שחבילות חציר נפלו ממנה. מעת לעת עצרנו ליד איכר המערים מספוא בקלשונו, או כדי לקטוף משמשים. לאחר מספר שעות, פנינו צפונה-מזרחה, בדרך עפר. עצרנו ליד כרי דשא , להפסקת צהרים. בעוד הצוות שוקד על הכנת הסלט, טיפסנו להתבונן בנוף המרהיב, לבקעה המציגה שילוב מופלא של צבעי ירוק, המתעמתים הם החום שברקע. ירדנו לבריכה מוריקה של מים טבעיים, לטבילה מרעננת.

כעבור נסיעה של פחות משעה, הגענו לכפר הקטן Bachor , הנמצא במרחק של כ-120 ק"מ מזרחית לחורוג. הכפר הנמצא בגובה של 3,200 מ' מעל פני הים, נראה יותר כגבב של מספר בתים. שתי נשים שקדו על בישול ארוחת ערב על גבי מדורה מחוץ לבית. התארגנו בבית הארחה ובו שני חדרים.

היתה זו הזדמנות להתוודע לצוות המקומי: טימור, מדריך רוסי, ששמו הפרסי ("ברזל"), מלמד על מעט דם טג'יקי הזורם בעורקיו. בחור רזה, ספורטיבי להפליא, סגור משהו, שהגיע מדושנבה וקיבל את הכינוי "האשכנזי". עוזרו מחמת בק, הוא טג'יקי חייכן, שגדל בפמיר, כבן לחמר וליוון את אביו בילדותו, תוך כדי לימוד מעמיק של נתיבי פמיר. מדריך נוסף, רחים שמו, חייכן ושתקן, אולי בשל אי ידיעת השפה, אבל כולו כמהה לעזור.

הכפר שוכן בבקעה מוריקה, מנוקדת באלפי פרחים. יצאנו לסיור קצר, דילגנו על פלגי מים, בין הבתים שטוח הגגות הפזורים בשטח. ב-1911 אוכלס הכפר על ידי אנשים מהכפר Sarez, שחוו שם רעידת אדמה קשה, ברמה של 9.5 בסולם ריכטר, שחסמה את נהר Murhab . הכפר נהרס וניצולים פונו לכאן. דילגנו על פני מרבדי הפרחים ונפגשנו בחבורה של ילדים המשחקים כדורעף. כמה מאתנו הצטרפו למשחק, אני מניח שעוד שנים ידברו אודות הזרים שהעשירו את הספורט המקומי בטכניקות שהובאו מישראל.

29-07-21

התעוררנו במבנה ההארחה הצפוף. אני, שישנתי במסדרון, קיבלתי במהלך הלילה דרישת שלום מכל מי שהלך לשירותים. תוך כדי שינה התכסיתי בשמיכה של המקומיים והשכמתי כשכולי מתגרד, עקוץ מפרעושים.

ששה חמרים סימפטיים, העמיסו לעייפה תרייסר חמורים. סוף סוף מתחילים ללכת. סמוך לכפר, חצינו את הנחל על פני גשר עץ מתנדנד, רעוע משהו. באוויר נישא ריח של הרפתקה.

צעדנו בעמק ירוק, בנוף של הרים צחיחים, ששכבת שלג לבנה זרוקה בפסגותיהם. עברנו על פני מזלג נחלים. סימנו את השמאלי שבהם, המגיע לאגם יפה והמשכנו לעלות במתינות, לאורך נחל Andaravj. לאורך הדרך, ראינו פרחים צהובים ממשפחת המורכבים, גביעוניות סגולות, ציפורנים לבנות ופרחי ורד הכלב. בנוסף לכל אלו, פני השטח היו זרועים צמחים "כר קוציים", בעלי צורה כדורית, הכולאת בתוכה אוויר חם יחסית, המונע קפיאה. לרובם פרחים סגולים קטנים. אנשים לא ראינו. פה ושם פגשנו בכמה כבשים ועזים שרעו בנחת.

מזג האוויר שהתחיל סגרירי מעט, התבהר וקרני השמש צבעו את ההרים בגוונים עזים. פסענו מעדנות, מתבוננים בנוף ההררי המרהיב ובשילוב הצבעים של נחל שצבעו כחול חלבי, כר דשא ירוק מנוקד בפרחים, לובן שלג ותכול שמיים. לאחר ארוחת צהרים נעימה בשטח, מול היופי שמסביב, חצינו את הנחל, לייתר דיוק, אלומה של פלגי מים קרים, כשאנו נעולים בסנדלים בלבד. עוברים במבנה של שלשות, מחבקים איש את רעהו, לתמיכה הדדית. המים צרבו את האצבעות, עד שאלו כמעט איבדו את התחושה. לאחר שהפשרנו את הרגליים, המשכנו ללכת, מתבוננים בנוף, שעוצב לא רק על ידי הכוחות הטקטוניים, אלא גם על ידי קרחונים שמילאו את העמק מאוחר הרבה יותר. הקרח שנמס, הותיר בשטח מוֹרֶנָה  קרחית, הנ'ראת גם "סחופת קרחונים", שהיא תל, או רכס סלעי קטן של חלקיקים ושברי סלעים, שנותרו בעמק קרחוני שעוצב על ידי תנועת קרחון מסחיפה של תוצרי שחיקה ובליה. זוהו למעשה חומר בלית, שנשא לכאן אותו "בולדוזר" של קרח, טרם שהפך לנהר.

כמה מאתנו החלו לחוש ברע, כנראה כתגובה לאוויר הדליל בגובה. פתחנו צעד והקבוצה נמתחה, עד שדמתה לשרוך ארוך. התקדמנו בנחישות קדימה, כשאנו מניחים למתקשים, ללכת בקצב שלהם, כשהם מטופלים על ידי רחים. למרות שהנוף היה משובב עין ונפש, אחד המראות המשמחים היה דווקא זה של המאהל, שהצוות הקים עבורנו – אוהל גדול של מטבח ואוהל שתפקד כחדר אכילה. הזדרזנו להקים אוהלים לשפת הנחל, גם עבור המתקשים. שלחנו שני חומרים לחילוץ, אבל חברינו הנמרצים עמדו על כך שישלימו את המסלול על רגליהם שלהם.

לאחר מנוחה קצרה ושתייה של תה באוהל ה"מסעדה", יצאנו לשוטטות נעימה, לאורך הנחל, עד לעיקול, בו המים שקטו וניתן היה להתבונן בבבואת ההרים המשתקפים במים: עמק קרחוני, פסגות מושלגות, מדרונות מוריקים. שפת הנחל היתה רקומה בפרחים וורודים, שהעניקה למראה, משנה של דרמה. מראה כליל יופי.

30-07-21

מתעוררים לשפת נהר אנדרנז' (Andaravj), ליופי של נהר שצבעו תכול, כרי דשא מוריקים ופרחי "עשב האש", שרקמו לרצועה התכלכלה, שוליים וורודים.

תמי ומולי מתקשים ליהנות מהיופי. הם חשו ברע. האוויר הדליל בגובה, בני מעיהם שנפלו קורבן לווירוס וחולשה כללית. המחשבה להעפיל מכאן, מגובה של 3,600, היישר לגובה של 4300 מ', קצת הרתיעה. החלטנו להישאר במקום ולהתאקלם. במקום להתקדם במעלה הנחל, יוצאנו למה שהובטח כ"טיול קל", אל המעיינות החמים הסמוכים. מתברר כי השביל אינו מרחם, הוא חותך היישר למעלה, "תופר" את קווי הגובה. אנחנו מתנשפים ומהרהרים, אם זה קל, מהו מסלול קשה? מטפסים לאט, עקב בצד אגודל. מעת לעת נעצרים כדי להשיב את האוויר והנפש. מתנחמים בנוף המתגלה מעת לעת. מזהים מורנות קרחיות, שכל אחת מהן היא מצבתו של הקרחון הענק שעיצב את העמק שלמרגלותינו. ככל שעלינו נפרשו לפנינו מרחבים חדשים, פסגות מושלגות נוספות. רוקמים חלומות על אגמים מרוחקים, שטימור הצביע לכיוונם. לצד הדרך זיהינו מחילות שנחפרו על ידי מרמיטות, פה ושם נראו גלליהם של יעלים. מכל עבר נראו פרחים הדומים לקחוון גדול, בצבעי צהוב וצחור, גביעוניות סגולות, ועוד פרחים שניקדו את המורד המוריק בשלל גוונים. השביל טיפס וטיפס, עוד פיתול ועוד פיתול וכעבור שעתיים של הליכה, הגענו לנקיק רב עצמה, שהתחתר בסלע, דרכו זרם קילוח מים דק. ירדנו לאורכו בזהירות, עד שהגענו לכמה בריכות של מים חמים, בטמפרטורה הנכונה ממש.

מעיינות חמים מופיעים בדרך כלל באזורים וולקנים (כמו איסלנד) שם מחדרים מגמתיים בעומק רדוד, באים במגע עם מי תהום ומחממים אותם. בפמיר ובהימליה יש מעינות חמים, שלדעת יהודה, הגיאולוג שבחבורה, קשורים לשברים גאולוגים עמוקים עליהם יש תנועה של הרבה קילומטרים. החיכוך על השברים האלו מסוגל לחמם את המים, שעקב היותם על השברים, יכולים לעלות במהירות – ללא קירור בדרך, לאורך מישורי השבר אל פני השטח מעומק רב. (כך למשל, בטרק אנפורנה בנפאל, יש מעינות חמים בקניון מרסינדי בצד מזרח וטטופני במערב – ושניהם מופיעים עקב נוכחות השבר ההפוך של ה MCT – או main central thrust   לאורכו נבלעה הפלטה ההודית). עליה של המים יכולה להעשות לאורך של סדקים או בהרבה מאד מקרים באזורים פעילים טקטונית – וזה לאורך סדקים.

בתחילה, חום המים מרתיע מעט, כל אחד מתרחק לנקודה הקרירה ביותר שמצא בבריכה הקטנה, אך תוך זמן קצר אנו – שלושה עשר במספר –  מצליחים להידחק פנימה. כעבור כחצי שעה של טבילה, יצאנו שלוקים מן המים, לארוחה מלכותית שהכין הצוות. אוכל טעים אף פעם לא הזיק למקום יפה.

הירידה בדרך כלל קשה לא פחות מהעלייה, אלא שהפעם היתה נוחה באופן מפתיע. מה גם שירדנו כשפנינו אל הנוף ההררי שלעולם אינו משביע. שבנו למאהל בשעת אחר הצהרים מוקדמת. היה חם באוהלים. תנומה קלה במרחץ זיעה, שוטטות בקרבת המאהל, צפייה בצוות המשתלט על החמורים. עוד מעט הטבח יקרא לארוחת הערב. מולי ותמי עדיין חשים ברע. יהודה הצטרף למעגל החשים ברע ואנו תוהים מה ילד יום.

31-07-21

הצוות המקומי חושש לבריאותם של תמי ומולי. המדריכים מציעים להם לשוב על עקבותיהם, בליווי חמרים. הם מחליטים להמשיך. אני חושש מעט אך משתדל שלא לתת לכך ביטוי. המשכנו ללכת לאורכו של הנחל, נהנים מהבבואות היפהפיות של ההרים שהשתקפו במימיו. לאורך הנחל גדלו פרחי גביעונית כחולים, שהמקומיים קוראים להם Golmbar. כמו כן, גדלים כאן פרחים לבנים ופרחי עשב האש הוורודים, שהוסיפו חן וצבע לדרמה. מחמת בק הצביע על עשבים המסייעים להקלה במקרה של מיחושים בבטן. טיפסנו כ-11 ק"מ בנתיב שחלקו שביל עזים וחלקו זרוע סלעים. הדרך מסומנת בעזרת רוגמי אבנים, המזכירים את הרוג'ומים של ההר הגבוה בסיני ונקראים כאן Warmoy. הערוץ הרחב מפולש בפלגי מים, היוצרים אפיק פזרות. העלייה לגובה באה לידי ביטוי בהתמעטות הצמחים. וורד הבר ושיחים אחרים נעלמו זה מכבר. כך גם בקתות הרועים. ממעתה ואילך לא ראינו כול סימן אנושי. טימור הודיע לנו בעוד מועד שנחצה נחל נוסף, אך הפעם יהיה זה על גבי אבנים ולא יהיה צורך בסנדלי גומי. כמה מאתנו למדו להבחין שהסטנדרטים הספרטניים של איש השטח הזה, קשוחים מדי עבורנו. הם הביאו עמם סנדלים וצדקו. הייתר, נאלצו להחליק מהסלעים אל המים. עברנו על פני מורינה קרחית נוספת.

להבדיל מהסלעים שכיסו את המדרונות, אלו של המורנה טרם כוסו בפטינה, אותו ציפוי כהה ומבריק שנוצר על פני השטח החשופים של שברי סלעים ומכונה בעברית "מִקְרָם מדברי" (ליצירתו תורמים חומרים השוקעים, כאשר מים או טל מתנדפים מפני שבר הסלע, הידבקות של חרסיות ופעילות של חיידקים על פני השטח) דבר המלמד על גילה הצעיר. טיפסנו על המורנה ולנגד עינינו התגלה כתם טורקיז נפלא. עוד כמה דקות של הליכה ועמדו בפני אגם צ'שצין (Chashchin) כליל היופי, שצבעו טורקיז, ולו זרועות הנשלחות אל בין ההרים. כדי להשלים את התמונה, עיטרו את השילוב הצבעוני הזה, הרים מושלגים, סביב סביב.

עקפנו את האגם, השקפנו עליו ממעל. מכל זווית הוא נראה אחרת. התיישבנו בצדו הצפוני והתבוננו מכושפים ביופי, הכמעט סוריאליסטי, של האגם ושל ההר שמעליו שנראה ככרבולת מחודדת. טיפסנו במדרון מוריק אל המאהל, שנמצא במרחק של כחצי שעה הליכה ממנו. סמוך למאהל, התבוננו לאחור, במבט פרידה מעטרת ההרים ומכתם הטורקיז הנפלא בתווך.

01-08-21

לאט לאט מתגבש סדר יום קבוע. אני משכים בשעה 5 בבקר, יוצא לאוהל המטבח. הטבח כבר שוקד על הכנת ארוחת הבקר. אני מבקש ממנו כוס מים רותחים, מוהל אותה במי הנחל, הקרים, שוטף את פני, מצחצח שיניים וחוזר אל הטבח, לבקש כוס קפה. קורא מעט ומתבונן בקרני האור המעניקות משנה צבע להרים שמסביב. בשעה 7 לערך, מגיש הצוות את ארוחת בקר, אחרי פירוק האהלים, ובשעה 8, מתחילים ללכת. הצבע הירוק כבר אינו עז כמקודם. ישימון של ממש. נזכר במשפטו של הושע:  "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות" זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לפיסות, נהר בצע "חלבי", שסותר את התחושה המדברית. בכל צעד וצעד נרמז הפראי, המתריס, הזועף של הטבע.

האוויר הדליל מורגש היטב, בגובה של 4,300 מ' מעל פני הים. אנו מתקדמים לאיטנו, הנשימות כבדות. מזג האוויר כבר לא מאיר פנים כמו בימים הקודמים; הרוח מכה בפנים. אנו הולכים על גבי מורנה קרחית, מטפסים, יורדים, מפלסים דרך בין בולדרים ענקיים. החמורים ייאלצו לעבור בנתיב אחר, הכולל חציית נהר. אנחנו מנצלים את הליכתנו הקלילה יחסית על שתים. עוברים ליד אגם ללא שם, שצבעו טורקיז, כיאה לאגמים המנקזים מי קרחונים. עוד אגם, אף הוא אנונימי. רק ברכס כה מרהיב, גופי מים יפים כאילו נותרים ללא שם. טיפוס למעבר ההרים הקטן יחסית Vyhynch Nizhny, שגובהו 4,570 מטר מעל פני הים. מראשו נפרש לנגד עיננו מבט מרהיב של הרים גדושי שלג. אנו מתבוננים סביב סביב, 360 מעלות של יופי. פסגות מושלגות וצחיחות. יופי פראי. הוד קדומים. שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור. אכן, שמים כחולים היו מחמיאים יותר לכתר המושלג הזה, אבל גם השמים המעוננים יפים לפסגות הצחורות. ירדנו בשביל אל אגם Zaroshkul. זהו גוף מים כחול וגדול, מוקף הרים מושלגים. שממה פראית מלאת הוד. בעודנו מתפעלים מהחיזיון שמולנו, החל לרדת שלג, שכיסה את כר הדשא. לאחר שהרוח שקטה, השמים התבהרו לשעה של חסד. יצאנו לסיור רגלי סביב האגם, נפעמים בכל פעם מזווית חדשה שהתגלתה לפנינו. ברגע נדיב מיוחד, שקטה הרוח, וההרים המושלגים השתקפו במים, כשפסגותיהם המחודדות מופנות כלפי מטה.  לא נשמע אף לא קול אחד, שום סימן למים לעשב ירוק. תחושה נעימה של טבע מטיל מורא  ובדידות אנושית עשויה משלג ואלוהים.

בינתיים הגיעו החמורים והשקט נקרע על ידי נעירותיהם הרמות. החמרים שחררו אותם למצוא לעצמם מעט עשב ולעתים רדפו אחרי הסוררים שבהם. הקמנו את האוהלים, בזריזות, טרם שתישא אותם הרוח. רגע אחר כך, התכסו אף הם באבקה לבנה של שלג. מתברר שחלק מהציוד נרטב. דווקא ביום בו שכחנו לעטוף את שק השינה בשקית ניילון. מרפי מככב כתמיד.

ככל שיורד הערב, הקור מורגש היטב בגובה של 4,518 מ' ושולח אלינו אצבעות קרות. הטבח משתדל לפנק עם ארוחת ערב טובה. עוד כוס של תה ואנו נמלטים אל החמימות היחסית של האוהלים.

02-08-21

השכמנו בשעה מוקדמת יחסית; נצמדים עוד קצת לחום שבשקי השינה, נחלצים מהם בקושי אל הבקר הקר. שלחנו מבט מהיר, מודאג משהו, אל השמים. בשלב זה הם נראו קודרים מעט, אך זיהינו כמה פיסות כחולות שנקרעו בשמיכה האפורה של העננים. טימור, מדריכנו הקשוח, המנוסה בכיבוש פסגות, מסביר שבאזור זה קשה לחזות את מזג האוויר. השמים כאן קפריזיים. להרים יש את הריתמוס שלהם. כמה מאתנו, מודאגים, ביקשו לשוחח עם אלישר, הספק המקומי, בטלפון הלווייני, כדי לקבל מידע מדויק לגבי מזג האוויר הצפוי במעבר. המחשבות נדדו אל המטיילים שקפאו בנפאל, לפני מספר שנים. אלישר בדק ומיהר לענות: "מזג אוויר משתנה"…

מעודדים משהו, יצאנו לדרך. החלנו לטפס,  בעקבות טימור. בהפסקה הראשונה, הפנינו את מבטנו לאחור וראינו את החסד שעשתה השמש עם האגם שלחופו לנו. קרני אור שטפו את הפסגות שמולנו בהדרן הצחור ואת האגם שבהק כמראה ירוקה. הליכה של כשעה וחצי, עוד אגם לפני העלייה; .חסר שם אף הוא, נראה  ככתם ירוק על רקע החום המוכתם בלבן. עוד אגם ובו נראית השתקפות חלקית והנה, מעלינו הפאס, מעבר ההרים האימתני, בולט במלוא הדרו הצחור. הטיפוס איטי, הליכה בשלג, בצעדים מדודים.. למזלנו, שלג רך יחסית, שכיסה את הקרחון. אחרת, אפשר להחליק על המשטח החלק. בשלב מסוים, בקשתי ממולי ותמי, שעדיין חשו ברע, לעבור קדימה. מנחם מרכוס המדריך המיתולוגי של טיולי נוער המושבים, נוהג היה לומר, ש"הראשונים נושמים אוויר פסגות". אכן, לא כל כך נוח לייתר, שנאלצים להאט את צעדיהם, אבל מעודד את המתקשים, שרגילים לראות את עצמם שועטים, בימים כתיקונם.

המשכנו יחד, בהליכה מקובצת ואיטית, שמישהו כינה, ספק בחיוך, ספק בלעג, "מסע לוייה". יש לציין שכל אחד מהם קיבל החלטה לא קלה, להמשיך בטרק, למרות התנאים והם עמדו בקשיים בגבורה. לרגע התקדרו השמים, פתיתי שלג החלו לעוף מכול עבר. רגע נוסף של חשש. מתח קל. הליכה דוממת בתוך הלובן, שהפעם גם עוטף אותנו. כעבור זמן קצר, נרגע ההר מזעפו. עוד עליה בגובה, עוד דרמה הררית מצופה בקצפת. עוד תהיה היכן אנחנו בדיוק. ניסינו לשאול את מחמת בק: "היכן הפאס"? הוא הצביע על המקום בו אנו עומדים ולמרבה הפלא, המשכנו לעלות. מדובר אפוא במעבר ממושך, ששיא גובהו 4,840 מ'. מעת לעת עצרנו, כדי להקדיש מעט תשומת לב להוד הנורא שמסביב. לצדנו נראו שלוליות קפואות, מסביב קירות קרח, פתיתי לובן גולשים במורד, רעש של אבלנש (Avalanche), מפולת שלגים, או "גלשון תחוח", היורד במפל שלג רועם. תחילתה והתפתחותה של מפולת שלגים תלויה בכמות השלג, תלילות האזור, שינויים במזג האוויר ואפילו תנועות של בעלי חיים או קולות חזקים העלולים להוות אות לתחילתה של מפולת שלגים. זה מעורר חשש. . מפולות שלגים נושאות כמויות גדולות מאוד של שלג, לעיתים אף מיליוני טונות, ומהירות התקדמות המפולת עלולה לעלות על 300 קילומטרים לשעה. מפולות השלג מועכות וגוררות איתן כל מה שנקרה בדרכן, לכן מהוות סכנה גדולה לחיים ולרכוש. ביולי 1990 אירע "אסון פאמיר" – אסון הטיפוס הגדול ביותר של מפולת שלגים בהר לנין, בה נהרגו 43 מטפסים. בין המטפסים היו ארבעה  ישראלים: האסון קרה עקב רעידת אדמה שמוקדה היה כ-500 ק"מ דרומית להר.

עוד הליכה, עוד מבטים משתאים. מישהו חושב עלינו למעלה. העננים פינו את מקומם לשמש וזו שלחה קרניים ארוכות וחמימות. ההרים המושלגים קיבלו משנה של זוהר. שלפנו את משקפי השמש ואת קרם ההגנה, נמרחנו כדבעי והמשכנו לצעוד בדרמה נופית מרהיבה. מעת לעת נראו פסים ישרים על הקרח, שנוצרו כתוצאה מדרדור אבנים. התבוננתי בפליאה ברכס הפמירי שמצדיק את תוארו "גג העולם"  הוא רציני, מחוספס, מופלא ומלא הדר. מרגיש חסר מילים שיספרו את רוממותו, את העצמה הנצחית שבו, את השירה שבתוהו ובוהו הפזור מכל עבר. סביב סביב, אין פיסת יקר, אגל טל, או פרח, כאילו שהמשוררים מיטיבים לרקוח מהם שירים. אך מי ישכיל לתאר את רוממותם. תוהה אם ניתן בכלל  לשרטט את קסמי האור המוטלים על הרכס השמימי. השקט נשמע מכול עבר. מסביב שוררת דממת אלוהים אדירה. ניסיתי להאזין לרוח, הנושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה. מתבונן  בפסגות; חושש מסופת רעמים פתאומית.

ירדנו מול אגם קטן בצבע חאקי, שנראה כאילו לא שייך לאזור, אך הוסיף להר משנה יופי. תוך כדי הליכה, התבוננו בהרי הגרניט המושלגים שממול, שהזכירו את אזור ההר הגבוה של סיני, לאחר סופת שלגים. בכמה מקומות הלכנו עדיין על פני שלוגיות, שחלקן הפכו לקרח. במקום מסויים, התמוטט גוש קרח מתחת לרגליו של מולי, אבל הוא בזריזות מ]תיעה, הצליח לדלג ולהיחלץ מכול פגע.

פילסנו את דרכנו בין הבולדרים הענקיים, שהובאו לכאן על ידי הקרחון שהיה ואיננו. בשלב מסוים השביל אינו ברור. נשטף. לכל אחד מאתנו היתה דעה משלו היכן המעבר הנכון. אין ברירה, צריך לסמוך על חושיו של טימור ועל ניסיונו רב השנים של מחמת בק. דומה והירידה לא תסתיים לעולם. ממול, במרחק של ק"מ לערך, אני מזהה את נחל ברדרה (Bardara), שם ביקשתי מהצוות לעצור. למרבה התימהון, החמרים החליטו על דעת עצמם, לפרוק את הציוד בשום מקום. מדרון משופע, מכוסה אבנים, מתברר כמאהל המיועד. זקפתי גבה, בלשון המעטה. לא אהבתי את העצמאות הזו שלהם, אך באותו זמן לא היה מה לעשות, אלא להתעשת. הצוות נרתם לסייע לנו להקים את האוהלים בשטח הקשה ואנו עזרנו להם להקים את אוהל המטבח. עדיין שהינו בגובה. היה קר והאוויר הדליל אינו עושה את החיים לקלים יותר. הטבח אלתר ארוחת ערב. נראה היה שכמות המצרכים מתחילה להתמעט. השפע של הימים הראשונים לא ניכר. הבזבוז כל שכן. ידידנו שבמטבח יודע לבשל בתנאי שטח קשים, אך לא מחשב נכון "קצב אש". 11 שעות ההליכה ניכרות בגופנו. העייפות פושטת באיברים ומכריעה אותנו. תוך כדי עצימת עיניים, ניסיתי לשחזר את המראות הרבים שראינו, כמו בסרט.

03-08-21

מיהרנו לצאת מהמאהל המאולתר, לגלוש במורד, כשעה של הליכה, בנוף מרהיב עין, לכיוון ערוצו של נחל ברדרה (Bardara). מברכים בלבנו את ההיגיון של החמרים, שקטעו את הירידה אתמול ואפשרו לנו לגלוש במורד הנוח, מול הנוף היפה. משמאל לשביל נראה זרם מים שכאילו קולח מתוך הסלע ומתברר כמימיו המופשרים של הקרחון. נחל ברדרה יורד מההרים המושלגים, זרוע בולדרים ענקיים. מצב החמצן באוויר משתפר. הגענו לזמנים טובים, שגובה של 3,700 מ' מעל פני הים, נחשב לנוח. שוב הגענו לנחל, חצינו את הפלגים במים הקרים, הצורבים, כשאנחנו נעולים בסנדלי גומי.

חציית נחל. צילום: מולי ברוג

המשכנו לרדת. ערוצו של הנחל נפתח, המצוקים התרחקו מעט. גלשנו בדרדרת, דילגנו על אבנים, טיפסנו לרגע על מעלה צמוד לגדה. לאט לא הופיעו הצמחים מחדש. תחילה, צמחים כר קוציים, אחר כך שיחים ראשונים של וורד בר ובגובה של 3,500 מ', הופיע העץ הראשון. סוג של ברוש.  עוד שעה של הליכה, הופיע שדר פמירי שגזעו לבן ומפותל. עצרנו להפסקת צהרים על כר דשא רך, כשאו מתבוננים בפסגות המושלגות שהזדקרו מעל למצוקים החומים. תוך כדי מנוחה, גילינו סחלב יפהפה, בולט בצבעו הוורוד. אצלנו הם פורחים באפריל וכאן, באוגוסט. המשכנו לרדת. מתחת לאחד העצים, כמה קרני יעלים, המשמשים את הרועים לפולחן. לטג'יקים דרך מיוחדת לקיים את האסלם. הפחתת המצוות מחד ושורשים פגניים מאידך.

לפמירים כמה מנהגים מיוחדים: הם מתפללים רק שלוש תפילות ביום וצמים רק שלושה ימים ברמדאן. כך למשל, הם חוגגים את הנרווז, חג האביב הפרסי, אך הם לא נוהגים לקפוץ על המדורה, כפי שנהוג בריכוזים כורדיים למשל.

ראו באתר זה: עונת האביב וחגיה.

בנוסף, חוגגים הפמירים, שני חגים חשובים, מקומיים, כנראה פרה-איסלמיים, בחודש פברואר, בעיצומו של החורף.

חג Balo Pazet, היינו, שריפת הבאלו, שהם הדברים הרעים, בעיקר המחלות. הם מציינים בעזרת חוט הקשור למטאטא ומסמל את מחלות ופגעי המשפחה, שיטואטאו החוצה. כל אחד מבני המשפחה חותך חתיכת בד קטנה מחולצתו או מכנסיו ותוחב אותו למטאטא יד עשוי קש, אחד למשפחה. אחר כך האם עוברת בחדרי הבית, מכה בכתליו, או בעמודים הנושאים את התקרה, תוך שהיא קוראת: Balo rad – "מחלה צאי". מרגע שעוזבים את הבית אסור להיכנס אליו עד תום הטקס הכללי. כולם מתכנסים מחוץ לכפר ושורפים במדורה גדולה את כל המטאטאים עם המחלות. לאחר שהאש כבתה, סועדים החוגגים לחמניות קטנות שנקראות puchta, שהכינו בבית בעוד מועד, אותן טובלים בחלב ובשומן.  הוראת המילה  פוצ'טה, היא "קורבן", חג נוסף, sot Parwed, נחוג אף הוא בפברואר .מבשלים מאכל הנקרא ""חשפה", מקמח ושמן ,מכינים ממנה דמות של יעל ומניחים על אבנים, לגירוש פגעים ורוחות.

בהמשך הופיעו מחסות רוח של רועים ואחריהם בקתות אבן עונתיות. מעת לעת הבטנו אחורנית, כדי לראות את ההר המושלג הגדול, מאציל מיופיו על העמק כולו. הצבע הלבן כבר איבד את בכורתו לטובת הספקטרום של צבעי החום וגווני הירוק.

היה זה יום קצר יחסית. מיקמנו את האוהלים באזור מעובד קמעה. מחמת בק הבחין שאחת מתעלות המים עלולה להזרים מים אל אחד האוהלים, לכן במקום להזיז את האוהל, הלך, לראש התעלה, חמוש במעדר והיטה את המים. נער פלא.

יצאתי עם עירא ואיילת אל הבקעה שממול, כדי לחוות עוד כמה פיסות נוף. נהר תכול רב עצמה, עם אשדות מעלי קצף, מטליות של ירק ופסגות מחודדות. האמת היא שגם מי שנותר במאהל, מחוץ לאוהל, עם או בלי כוס קפה בידו, והתמכר להרים המעיקים על העמק, לא עשה מקח טעות.

04-08-21

כאשר השכמנו, העמק היה עדיין מוצל, כמו בתרדמת. רק הפסגות המושלגות זרחו באור של שחר, במיוחד הר דמוי פירמידה לבנה, שהזדקר מעל המאהל. כמה עננים ריחפו סמוך לפסגות, מלבישים אותם במעיין הינומה. מזכירים את האגדה ההודית על ההרים שעפו לשחקים, למרות אזהרותיו של אינדרה, אל השמים ההינדי. משלא נענו לו, נאלץ לכרות את כנפיהם. משום כך הם נותרו בגובה של 7,000 מ' וההוכחה, כנפיהם עדיין מרחפות ולנו הן נראות כמו עננים. המשכנו לרדת לאורך ערוצו של נחל ברדרה. חלפנו על פני גשר המתוח על ערוצי הנחל השוצפים. מסתבר שבניית הגשר היתה של אביו של מדריכנו מחמת בק, שקיבל את הכינוי "חביב הקהל", בזכות חיוכו הכובש ומסירותו האינסופית. האב שהיה חמר ותיק, הפנה את תשומת לבן של הרשויות הטג'יקיות לכך שהנחל הגואה מסכן את שלומם, לא רק של המטיילים, אלא גם של הרועים והאיכרים. למרות שהסוף נראה קרוב, הטרק המשיך לזמן לנו הפתעות, כמו למשל, פסיעה זהירה בשביל צר, שבקושי נראה מעל לדרדרת, כשבראש חולפת מחשבה, מה יקרה אם אמעד. מימיו הסוערים של הנחל לא השאירו מקום לספיקות. עברנו בזהירות, מטים את הגוף לכיוון המצוק ומחשבים היכן להניח כל רגל. אך ההצגה האמתית התחילה אחר כך, כשהחמרים ניתבו את חמוריהם על השביל הצר, לבל יחליקו במורד, בכיוון שאין ממנו דרך חזרה. הם הלכו בזהירות ובמרץ, כשהם מצליחים לתמרן על המדרון התלול והחלקלק,  לשמור הן על רכושנו והן על החמורים שהם כמעט כל רכושם. הם נדרשו למיומנות גדולה מזו של נהג טריילר. אבל כפי שהשכילו לנתב את שותפיהם ההולכים על ארבע, דרך מעבר ההרים המושלג ודרך השביל שהלך לאיבוד, גם כאן הצליחו להעבירם ללא פגע.

עברנו על פני מפגשו של נחל ברדרה עם נחל טורשדווטס (Turshedavts), שם היינו אמורים ללון, בתכנון בזבזני למדי של הימים. דילגנו על יום, כדי לנצל אותו בהמשך. חלפנו על פני שדות זרועים. מתברר שאנשי הכבר ברדרה, מגיעים לכאן מדי יום כדי לעבד את האדמות, גם אם הדבר כרוך בלינה באחת הבקתות שהקימו בשטח. כמות השלג בהרים הלכה וירדה; כמות הירק עלתה בהמתנה. ליד כפר קטן, מעבר לנהר, ראינו את אביו של מחמת בק מסמן לבנו לשלום. להבדיל מטימור ומרחים, המדריך הנוסף, החייכן והשתקן, שגדלו בעיר הבירה דושנבה, מחמת בק הינו בן המקום. הוא למד אנגלית בחורוג, וסיים לימודים אקדמאיים במשפטים והיסטוריה כללית. צפינו בפגישתם הנרגשת והמשכנו ללכת בנוף שהלך והוריק, עד שהגענו לפאתי הכפר ברדרה, שנראה כמו נווה מדבר. גוש של ירק רענן בתוך ההרים הצחיחים שמסביב.

התחנה האחרונה היתה הגשר הצר המוביל אל הכפר. זהו גשר עץ מתנדנד, המתוח על פני מים סוערים. גם כאן, עבר בזהירות חמור אחר חמור, לעתים נדחף על ידי בעליו, לעתים נמשך מלפנים, עד שתריסר החמורים חצו את הגשר.

השביל הוביל אותנו בשדות דגן מוריקים, שבתים קטנים ועצי פרי היו פזורים בהם. בעיקר תותים ואגוזי מלך, שהגיעו אלינו מאסיה התיכונה וגם שזיפים ותפוחים, שאנו זוכים ליהנות מפרותיהם, הודות לטכניקת ההרכבה שפיתחו הפרסים. התושבים התבוננו בנו בסקרנות. קיבלו אותנו במאור פנים ולא היססו להצטלם. האור הרך של אחר הצהרים עשה חסד עם צבעי הכפר. הצללים שהתארכו, הוסיפו למראות משנה דרמה. התארגנו בבית משפחה, בשני חדרים. החדר המרכזי הוא בעצם דרגשים בנויים סביב סביב והחדר השני, הוא מעין מבואה, שניתן ללון באורכה. מחוץ לבית נתקלנו באשה מבוגרת, שפניה חרושות קמטים, אשר כרעה על ברכיה וקצר העשב במגל. לידה עמלו שתי נשים על הכנת לחם. הם לשו את הבצק והצמידו אותו לקיר הטבון. מולי הציע שההדבקה לדופן, ההלחמה, היא המקור למילה "לחם".

להבדיל מהכפרים הקטנים, שראינו לאורך הערוץ, שמרביתן מונים רק משפחות בודדות, חלקן ביחסי שארות, ברדרה הוא כפר גדול, כ 140 משפחות. יש בו בית ספר יסודי ותיכון, אליו מגיעים ילדים מכפרים סמוכים, חלקם נשאר שם אצל משפחה מאמצות עד סופשבוע. למשפחה ממוצעת כיום, יש ארבעה ילדים. בעבר היו לה יותר.

חלוקת התפקידים במשפחה, ברורה וממוסדת. הגברים מכשירים את הקרקע: מסקלים חורשים, זורעים, חופרים תעלות ומתחזקים אותן. הם גם יוצאים למרעה ומקוששים עצים.  הנשים קוצרות את התבואה והעשב ואוגדות אותם לאלומות, אותן הן אוגרות במחסנים לחודשי החורף הקרים. הן גם אוספות את תפוחי האדמה וקוטפות את התפוחים, המשמשים והדובדבנים. הן מייבשות משמשים על הגגות השטוחים ורוקחות קונפיטורות מהדובדבנים. כמו בכול העולם כמעט, הן אלו שמבצעות את  מטלות הבית וגידול הילדים.

יצאנו לשוטט בין הבתים. פגשתי אדם שנתקל כבר במטיילים מישראל וידע לצטט כמה שמות, ובנשים שפניהן חשופות מרעלה, חופשיות בהרבה מאילו החיות מעבר לגבול האפגני. הקלסתרים קווקזואידים, אירופאים משהו. הטג'יקים הם פרסים, להבדיל משכניהם הקירגיזים, האוזבקים והקזחים, שהם טורקיים ועיניהם מלוכסנות מעט. ביקשתי רשות משלש נשים לצלמן מקרוב ובפתח הדלת הופיעה נערה יפהפיה, שלמדה מעט אנגלית בחורוג. הוריה עובדים שם לפרנסתם והיא חיה אצל הסבים. גבר גדל מידות יצא והזמין אותי לכוס תה ולמאפים מטוגנים, ממולאים בבצל. טעימים לחך פי כמה מהלחם בן השבוע אותה נאלצנו לאכול עד היום. במקום אחר, ביקרתי משפחה, עם יעל ורענן. בעוד יעל מראיינת את הנשים, נכנסתי פנימה וסעדתי מהתבשיל המקומי שכלל אורז מבושל עם ירקות ואטריות. בכול מקום מיהרו להזמין אותנו ובכל מקום, סירבו בתקיפות לכל תשלום. עם רדת הערב, התכנסנו בבית המשפחה. מתברר שלכול אחד מאתנו היו את חוויות המפגשים שלו.

בסיומה של ארוחת הערב, הודינו בחום לחמרים, איתם השכלנו ליצור סוג של יחסי רעות, למרות מכשול השפה. לאחר הנאום הנמלץ, הודינו להם בלחיצות ידיים חמות ובתשורה מעשית יותר ונפרדנו מהם לשלום.

05-08-21

אני תמיד מעדיף להתעורר בבניין, אפילו אם הוא דחוס, מאשר באוהל סיירים. נהנה מכך שאיני צריך להקים ולפרק אותו. העמסנו את הציוד על הג'יפים שהגיעו בשעת לילה ונסענו לאורך ערוצו השוצף של נחל Bartang. לפני כמה ימים מימיו עלו על גדותיו ושטפו את הדרך. היינו עלולים להיתקע כאן.. נסענו בנוף של הרים גבוהים, המזדקרים מעל הגיאיות. כאילו בעיצומו של עימות בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות. כמה ימים קודם, הסביר יהודה את טקטוניקת הלוחות. הרי הטרנס-הימליה, בהם אנו מטיילים, כמו הרי ההימליה שמדרום מזרח להם, נוצרו כתוצאה מההתנגשות בין ייבשת הודו לייבשת אסיה והם מהווים מעין מצבה לים שהפריד ביניהם. ההסבר המדעי מעניין, הסיפור המיתולוגי על ההיבריס של ההרים שכנפיהם נכרתו, יפה אף הוא. אבל בעיני יפה מכול הוא הסברו הספרותי של הסופר ההודי רבירדאנאת טאגור: "ההרים הם תנועתה הנואשת של האדמה, להגיע אל אשר לא יוגע".

בצד הדרך, קלטנ בזוויתה עין, כמה עצי משמשים נושאי פרי. ירדנו בהתלהבות ולאחר שקיבלנו אישור הן מהנהגים והן מפיו של תושב המקום, התנפלנו בחדווה על הפרות. מחמת בק הזהיר שכמות של למעלה מחמישה משמשים בבת אחת תגרום לשלשול, אבל הפילתו של פירות טריים, היה גדול מדי.

עצרנו בתוך קניון עמוק, כדי להתבונן בקיר שכולו טרוורטין (נטף נחלים), שטפטף מעל לגושי האבן, שנצבעו בגווני חום וצהוב. הלכנו לאורך המצוק, מתבוננים בסלעים הצבעוניים שנזלו מים ומשתאים מהעוצמות.

כעבור כשלוש שעות של נסיעה, עצרנו ליד גשר צר, שחמורים עמוסים אינם יכולים לעבור עליו. חצינו את הערוץ שסער בכחול "חלבי", העברנו את הציוד בעזרת החמרים והתחלנו ללכת. טיפסנו על מדרון שכולו סלע מטמורפי מרוסק לרסיסים, כשלמרגלותינו שוצף נחל, שמימיו עכורים מסחף. במפגשו של הערוץ החום, עם נחל אחר, נוצרה מעין בריכה טבעית, שהמים שקטו בה, הסחף שקע והתגלה צבעם הכחול, שנראה כמו עין גדולה של ציקלופ. טיפסנו לאט, בלאות, בתחושה של חוסר חשק. דומה והטרק היה צריך להסתיים אמש, בכפר ברדרה. בשלב זה ההמשך נראה מלאכותי, כמו חוויה שנמתחה מעבר לזמנה. טעם של אטריות מחוממות. החום שלא הורגלנו אליו, לא הוסיף להרגשת הלאות. ארוחת הצהרים, שהיתה באופן מפתיע עלובה להפליא, רק הקצינה את התחושות. ברור היה לי שלא מדובר כאן בקמצנות, אלא בפשלה של הטבח, שטעה בהקצאת המזון ושל הצוות, שלא בדק אותו. לאחר שהערתי להם בנימוס, מצאתי את עצמי מעודד אותם, נוכח תחושת המבוכה שלהם. המשכנו לטפס בעצלתיים, חוצים את הנהר על גבי גשר צר, אך ההרים החומים והמשוננים, כמו ערוץ הנחל המוריק, אלא הצליחו לנסוך בחבר'ה ולו מעט התלהבות.

אפילו עצי המשמש של הכפר גיזוו (Jizew), לא הצליחו להלהיב חלק מהמטיילים. עוד הליכה קצרה ולעינינו נגלה אגם כחול יפהפה, שנרקמו לו שוליים ירוקים של עצים והוא עטור בהרים מחודדי פסגות. המשכנו ללכת, מחפשים מקום לקמפינג. מכיוון שאף פעם לא העדפתי את האוהלים, יצאתי לחפש בית משפחה. הדרך אל המקום היחידי בכפר, עברה בין קירות מכוסי גללים, בשביל שהוביל אותי לחצר רחבה ומזינה, ועליה דרגשים מנוחה, אחד תחת כיפת השמים והשני מקורה. היה לי ברור שזה המקום. רצתי לאסוף את החברים, שחלקם לא התלהב לשון המעטה, להידחק שוב בבית משפחה. אולם אף אחד מהם לא הצליח להצביע על מקום ראוי לקמפינג, וודאי לא של מאהל כמו שלנו. התארגנו בבית המשפחה. כמה על דרגשי מיטות בחצר, שנים באוהל והייתר בחדר האירוח, שלאחר שנפער חלון בגגו, נראה סביר הרבה יותר. למרות זאת, כמה ניגשו אלי, חלקם בדיסקרטיות, חלקם בטון תקיף יותר ובקשו שנתקפל מכאן, מתגעגעים לאינטרנט ולווטסאפים, לקשר עם הבית ועם העולם המוכר, אותו זנחנו לטובת ארץ בראשית. לאן? לא ידעו? לדושנבה הלוהטת? איש לא נתן תשובה ברורה, או משכנעת.

מתורגל במצבים כאילו, המלצתי להם להישאר, לתת לתחושות הכבדות לשקוע. הצוות המקומי, שחש שלא בנוח לאחר הפשלה של ארוחת הצהרים, הגיש לנו ארוחת מנחה, שכללה תה וקפה, אבטיחים, ריבות, משמשים. בקצה החצר גדל עץ ממנו קטפנו תותים לבנים בשלים ומתוקים. בערב, הטבח בישל למעננו פילאו אוזבקי, אורז המבושל עם גזר ובשר. ניכר היה על האוכל רישומם של המצרכים החדשים שהגיעו עם הג'יפים. בתום הארוחה הדשנה, חגגנו בשירה ובעוגה מאולתרת את יום הולדתו של יהודה. חתן המסיבה סיפר לנו מעלילות טיוליו. המשכנו בשירי ארץ ישראל של פעם, כשארנון מלווה את השירה בגיטרה, שיעל השיגה מאחד המקומיים.

06-08-21

אני אוהב להתעורר בכפר. לקום עם שחר. לצפות בחצר המתעוררת. הנשים מדליקות את מדורת המטבח ומבשלות את הדייסה לארוחת הבקר. הטבח כבר שוקד על ההכנות. אני מתיישב תחת עץ, ספר בידי, ועיני מדלגות בין שורותיו לבין המראות שמסביב. אט אט התקבצו החבר'ה, בפנים מחייכות. רעיונות ה"בריחה" של אמש, נדחקו מפני הרוגע של הכפר והיופי שמסביב.

יצאנו ליום הליכה קל לאורך הנחל. שבנו אל האגם, שההרים והיער השתקפו במימיו. כך גם הסלעים הפזורים שבו. ההרים התערבבו בעננים  בתוך המים. מכול זווית, קיבל  האגם משנה צבע. על "אי קטן" המחובר ליבשה ברצועת אדמה בוצית, רעו כמה חמורים. השביל טיפס לאיטו, אל נקודת תצפית ממנה נראה האגם כולו, בצבעו הכחול, נפתח לעמק מרהיב שצדודית הרוחב שלו היא כשל האות האנגלית U ובתי הכפר גיזו צמודים לשוליו.

טיפסנו בנוף חקלאי של בוסתני פרי, תעלות השקיה, ערוגות ירק, קירות עליהם צמודים גללי בקר ובתים קטנים. כעבור שעה של הליכה, הגענו לבית משפחה נוסף. סוכת האירוח שבחצר לא הותירה מקום להתלבטות. הזמנו תה וכעבור כרבע שעה הגיעו ריבות, פירות, עוגיות, כמנהג האירוח הטג'יקי.

המשכנו לטפס במעלה הנוח וכעבור כשעה נוספת לאורך Jizewdara valley, הגענו לאגם נוסף, בעל מתאר מעוגל, כחול מים אף הוא והוא מוקף ביער צפוף. יצאנו לשוטט סביב האגם וליהנות מיופיו הרב, מזוויות שונות. לאחר טבילה מיוסרת במים שצרבו מקור וארוחה טובה, שבנו באופן עצמאי, אל בית ההארחה, כל אחד בקצב שלו, כל אחד ומחשבותיו. יש משהו נעים בחזרה לאותו מקום. לעצי המשמש לתות, לשדות שהאור הרך העניק להם משנה צבע.

לקראת ערב, ישבנו לשיחה עם מחמד בק, שסיפר לנו מעט על חיי הכפר ממנו בא. הוא כבש אותנו ביכולת התיאור שלו ובדרך הארוכה שעשה מעוזר לאביו החמר ועד למדריך בהווה ומורה בעתיד.

לאחר ארוחת הערב, הופיעו במפתיע כמה נגנים, בני הכפר. אחד מהם השאיל קודם לכן לארנון את הגיטרה שלו, אחר הביא אקורדיון והשלישי תופים. הם התחילו לנגן ולשיר וסחפו אותנו אחריהם. גם אלו מאתנו, שפרשו קודם אל יצועם, שבו על עקבותיהם. אט אט הגיעו עובדת סוציאלית בת הכפר שבאה לסייע להוריה, אחות המחסנת את הכפריים נגד קורונה ואנשי הכפר, על ילדיהם וטפם. בשלב מסוים עברנו לריקודים. פיזזנו וענטזנו עם המקומיים, בתנועות מגושמות משהו, אך הדבר רק הגביר את הצהלה. מה שהשיל מאתנו ומהכפריים אפילו שאריות של מרחק. ומה שגרם לתחושת הכבדה של אתמול, להיראות כזכרון עמום ורחוק.

09-08-21

ב-7 לחודש קמנו לארוחה אחרונה בשטח. תחת ענפי המשמשים. הדרך חזרה אל הגשר היתה קצרה בהרבה. תמיד הדרך חזרה קצרה יותר קלה יותר. חוץ מאשר בשירו המפורסם של אבי טולידנו. היתה זו הזדמנות לפרידה מהרכס המיתי של גג העולם. מה שהיה נכון במסעו אל מרקו פולו במאה ה-13, עדיין נכון בימינו. טיילנו ממש בקצה העולם;  במקום שנותר בתולי ולא מקולקל. חווינו קרחונים, גיאיות, עמקים הרריים, כרי דשא מנוקדים בפרחים, נהרות שמי קרחונים זורמים בהם בשצף, אגמים צלולים שבבואת ההרים משתקפת בהם כבמראה ומעט איכרים. נסעו מערבה לעיר רוסלאן. ממנה, כמו בסרט בהילוך חוזר, נסענו צפונה כול היום, למעט כמה עצירות לצילומים, עד לבית ההארחה בקלאי חונד, על קוו המים. הקור המקפיא של הרי פמיר פינה את מקומות לחום כבד. אפילו מעיק.

ביום המחרת נסענו בדרך החדשה, הפחות מעניינת, למעט עצירות הכרחיות לשירותים, אוכל או תצפית על מאגר מים גדול (Rogun Dam) שהוקם על נהר Vakhsh , בסמוך לבירה דושנבה. ראשיתו בשנת 1976,  בתקופה הסובייטית והושלם על ידי הממשלה הטג'יקית ב-1917. בנייתו עוררה תרעומת באוזבקיסטן השכנה, שמי הנחל שמישו את גידוליה כותנה שלה.

. בבית המלון שבעיר המתין לנו אלישר הספק המקומי. ביצענו בדיקות קורונה בקליניקה מאולתרת בבית המלון, נפרדנו בטקס חגיגי חגיגית מהנהגים ומהמדריכים ויצאנו לאכול ארוחה טג'יקית דשנה, לסיכום הטיול.