יומן הטיול לניו זילנד – חלק ב'

יומן הטיול לניו זילנד, נכתב על ידי מיכה ורותי לבנה. מיכה, "מייק" בפי מכריו, היה מורה, מדריך, חוקר, חונך, בוטנאי וארכיאולוג. היה לי הכבוד להיות תלמידו ומדריכו

יומן זה נכתב במהלך טיול שהדרכתי בניו זילנד, בנובמר – דצמבר 2003, בתפעול "החברה הגיאוגרפית".

ראו גם, באתר זה: תולדות המאורים, המאורים ואירופה.

להרצאה על ניו זילנד

עריכה גילי חסקין

ראו קודם: יומן הטיול בניו זילנד: חלק א'.

יום א', 30.11.2003

גם היום לא יורד גשם.

עם בוקר סיור רגלי קצר ונחמד ביער נטוע של עצי רֶדְווּד (סקוויית החוף) בני 70 שנה. העצים התפתחו יוצא מהכלל, והם גבוהים ועבי-גזע ומרשימים ביותר. ביניהם עלה תת-יער מקומי, כולל עצי שרך.

רוטורואה

חזרה לעיירה, ביקור בכנסיה עם שילוב מאלף של אמנות אירופית ומאורית.

ואימנגו – אזור אגמים ותופעות וולקאניות חדשות, עיקרן מ-1917, חלקן מ-1973. סיור עם מדריך מקומי ורכב מקומי (משולב מיניבוסים וסירה), דף-אתר מתורגם לעברית. ברֵכת האזמרגד; אגם המחבת (Frying Pan) – אגם שלם חם, מנביעות של מעיינות חמים רבים בתוכו; ועוד תחנות מעניינות אחדות. וכל זה נוצר רק בשנת 1917, בעקבות התפרצות געשית. שיט באגם רוטומַהַנַה. זכינו שם למדריך מקומי מצויין, מבוגר, מאד "בריטי". בלי דאוינים, מסביר היטב, ענייני וידען. 

Wai-o-tapu, אגן מעלה עשן עם שפע תופעות וולקניות בשמות מפוצצים: בית השטן, מכתש הקשת בענן, מכתש הרעם, קסת הדיו של השטן, לוח-הצבעים של הצייר ועוד ועוד.

ראו באתר זה: וולקניזם.

נסיעה אל ואירֶקה, תחנת-כח הידרותרמית. אולי לא יפה, אך מועיל, ומעניין.

מפלי הוּקה על נהר ואיקַטוֹ, הארוך במדינה. גשרי-תצפית מאפשרים להמוני המבקרים לצפות אל האשדות מכל הכיוונים. שייטי קיאקים היורדים במפלים ממחישים את עוצמת האשדות.

אגם טַאוּפּוֹ יפה, והראוּת טובה. תחנה לחוף האגם, אבני פּוּמִיס קלות, צפות על המים.

סביב האגם משתרע מישור שטוח, לא גבעות – סופסוף נסענו לראשונה בכבישים ישרים.

מגיעים לשמורת טונגרירו (Tongariro) – השמורה הדרומית ב"קו" הוולקני הנמשך מ-וייט איילנד עד כאן, כולל רוטורואה וואימנגו.

הכביש, ועמו המכונית, ואתה אנחנו – מתחילים לראשונה לעלות בהרים לרום גבוה. שוב דרכים מתפתלות, אין כרי-דשא ומרעה, היער הולך ומתנמך עם העליה בהרים.

שביל הליכה למפל Tawahi  וחזרה, בנוף בזלתי מובהק, שונה מכל מה שראינו עד כה. קר.

המכונית ממשיכה להעפיל, ובתוך השממה מתגלה מלון-פאר. לא, לא שלנו. ממשיכים עד למלון שלנו, מלון Skotel, ברום 990 מ'. לקראת השקיעה מתרוממים העננים, ומתגלה הר חרוטי מרשים עם כיפת שלג לראשו – Ngauruhoe .

יום ב', 1.12.2003

בזריחה שוב מושך ההר החרוטי Ngauruhoe את עדשות המצלמות, אבל מתחרה בו הר מושלג אחר, אמנם מעוצב פחות בקפדנות אבל גדול יותר, שהיה אמש מוסתר בענן והבוקר התגלה בכל הדרו – Ruapehu. נוסעים אליו במעלה כביש תלול, המוליך לאתר סקי במורדות הרואפהו. מגיעים עד לתחנה התחתונה של רכבל-הסקי. הרכבל מושבת לצערנו לצרכי תחזוקה לקראת עונת הסקי הבאה, אך גם כאן כבר די גבוה (1630 מ' מעל פני הים), עם שילוב מוזר של נוף פראי עם בתי-קפה וכיו"ב לשרות המחליקים בחורף, מה שנקרא בלשון התיירנים "מלכודת-כסף". שמש בהירה-מסנוורת, ראוּת מצויינת, רוח קרה. עולים מעט ברגל עד לתצפית נוספת אל ההר החרוטי "שלנו" Ngauruhoe. השביל תלול, סביב תהומות, בתיה מנסה להתאבד, נכשלת שוב. רחוק-רחוק מציץ עוד הר-געש חרוטי מושלם שראשו מושלג– Taranaki.

ירידה, נסיעה למרכז-מבקרים אזורי של טונגרירו – פַֿקַפַּפַּה Whakapapa. המחשות, וולקניזם, סרט טוב על וולקניזם.

נסיעה חזרה לרוטורואה כדי לטוס משם לאי הדרומי. בדרך עוצרים לתצפית מזווית נוספת על אגם טאופו, גילי מנסה להתלהב ולהלהיב, נתקל באדישות.

קרייטרז אוף דה מוּן, לועות הירח – אגן מעלה אדים, השם בכלל לא מתאים.

בהמשך עוד תחנה והליכה סביב ברֵכה של בוץ מבעבע ויורק, מלא הפתעות והומור. מי היה זה שספג טיפת בוץ רותח על משקפיו?

מגיעים במועד לטיסה, מסמנים V על הבירה וֶלינגטון כתחנת-ביניים בטיסה. גם עיר זו, בירת המדינה, נראית לפחות מן האויר כאוסף של בתים חד-קומתיים משפחתיים, ולכן גם היא משתרעת על פני שטח ענק, המתפתל כזרועות תמנון בין מפרצים וגבעות.

נוחתים בנלסון, נהג חדש – ברנרד ספראג.

מוטל דה-לורנצו'ז, שיא האבזור: מטבח מצויד להפליא, מכונת כביסה וייבוש, כולל אבקת כביסה. מיקרוגל, רדיו עם קומפקט-דיסק.

יום ג', 2.12.2003

ארוחת בוקר במלון סמוך, The Tides, בדיוק כמו כל יתר ארוחות הבוקר שקיבלנו. כמעט שאין הבדלים בין המלונות, אין חריגה, אין מקוריות מקומית, אין הרבה פאשלות.

נסיעה צפונה לשיט בשמורת אבל טסמן (Abel Taman NP). בדרך עוברים בסביבה של חקלאות אינטנסיבית ומגוונת יותר מכל מה שראינו עד כה בניו-זילנד. ממטרות (כאן אין די גשם). מטעים (תפוח, אגס, קיוי) וירקות, בין היתר גם כְּשׁוּתִית, מטפס ממשפחת הקנביים המשמש תבלין לבירה (לא לבלבל עם כשות, שהוא טפיל ממשפחת חבלבליים). הכשותית ניכרת בשטח לפי מתקני-טיפוס מחוטים צהובים בדמות חרוט שמכינים עבורה, ואומרים שדווקא כאן יש תנאים אידיאליים בשבילה. במישורים – חקלאות; בגבעות – יער נטוע; בערוצים בין הגבעות – יער טבעי.

עולים על סירה של חברת אקוה-טקסי, חוגרים חגורות-הצלה, ונוסעים בסירה ביבשה, כשהיא נגררת מאחורי טרקטור. בטקס השקת הסירה אנחנו מוכנסים למים בנוחיות, בלי לחלוץ נעליים ובלי לרדת מהסירה. שיט בנוף מרהיב, מול סלעי גרניט ציוריים, איונים, יער היורד עד לקו הגאות. פינגוינים, אריות-ים. סביב רואים הרבה קיאקים. שטים שעה עד לנקודת הסיום (מחצבות טונגה), ושטים חזרה עד מפרץ Bark Bay (מפרץ הקליפה? או מפרץ הנביחה?). הפעם כן חולצים נעליים ומרטיבים רגלים. ארוחה קלה על החוף, פיפי, ואז יוצאים בשביל-יער מקסים במקביל לחוף, 2-3 שעות עד ל-Torrent Bay, קטע מטְרֶק אַבֶּל טַסְמַן, שאורכו עשרות קילומטרים. חזרה לסירה בלי לחלוץ נעליים, באמצעות גשר שהסירה שולחת לעברנו. רק טובה, שפרשה לפני כולם – לפני הגאות – כן נאלצה לחלוץ נעליים.

פיזור ברביעיות לבתים פרטיים, קבלת פנים נלבבת לכל רביעיה.

למחרת התקבל רושם שכל הבתים דומים: בית גדול, מטופח, מסודר מאד, נוח, בנוי עץ (יפה וחם, אך הכל חורק כשיוצאים בלילה לשירותים), שטיחים מקיר לקיר. גינה גדולה ומטופחת מאד. שמץ חקלאות – לא כפרנסה אלא כתחביב ונוסטלגיה: תריסר כבשים, גינת ירקות ותבלינים (פרט לרביעייה אחת – שמוליק וורה, שרון ועמליה – שהתארחה בחווה אמתית, עם 1600 כבשים). הדלתות לא נעולות בלילה, וגם לא כשיוצאים מהבית. העיקר – מפגש ושיחה עם מקומיים, מעניין מאד, מומלץ לעשות כך במידת האפשר מדי פעם בכל טיול בארץ אחרת.

יום ד', 3.12.2003

מתכנסים מהבתים לאוטובוס, מחליפים רשמים. כמעט כולם נלהבים, החוויות דומות מאד. עוברים בשטח עם גידולים חקלאיים אינטנסיביים, נוסף על מה שראינו אתמול מתגלה כאן גם מטע ענק של שיחים, כנראה Cranberries (מתורגם במילונים שונית בתור חמוציות, אוכמניות, כרוכיות – כנראה ממשפחת האברשיים).

היום יום שעיקרו נסיעה, עם המון תחנות קצרות לתצפית או לטיול קצרצר.

מרכז-המבקרים של אגם רוטוהיטי. בינוני. משם לסיור של 45 דקות ביער אשור לחוף אגם נלסון. יפה ונעים. בדרך מושכות את העין מלכודות, הבאות כנראה להגן על היער ועופותיו בפני חולדות, או חמוס, או אופוסום. טיול מרענן וכייפי, מדוע גילי מתנצל בלי הרף על שהבטיח טיול של 20 דקות והתבדה?

סיור היסטורי בתחנת רכבת וגשר.

בהמשך הדרך נראים עדרים לא רק של כבשים ופרות, אלא גם של אייל אדום. בהזדמנות זאת אציין שראינו גידול של כבשים, פרות, איילים, סוסים. אבל לא ראינו שום מקום של גידול תרנגולות, לא של חזירים. ובצומח – כתוב בספרים שהגידולים העיקריים של ניו-זילנד הם חיטה ותירס, וכאלה כמעט שלא ראינו בכלל (רק מעט מאד ביומיים האחרונים). לא ראינו גם גידול תפוח-אדמה, עגבניה, מלפפון ושאר ירקות. כן ראינו הרבה גידול חקלאי של עצים (יערות נטועים) כחומר-גלם לתעשיה, בניה ונגרות – בעיקר כנראה אורן למיניו. הרבה בתים מעץ.

הפסקת הצהריים התחלקה לשתיים: חצי שעה לקניית אוכל בסופרמרקט במרצ'יסון, ועוד חצי שעה בכר-דשא (ללא בית-שימוש תקני…) לחיסול מה שקנינו.

נסיעה ממושכת לאורך הקניון המרשים של נהר Buller, שפע של מים צלולים ירוקים, תחנות-צילום אחדות. מגיעים עד לחוף המערבי (ים טסמן), וסמוך לווסטפורט נוסעים לצפות באריות-ים. איים ואיונים ציוריים, Wall Island. חוף יפהפה. הליכה ברגל ממגדלור למגדלור בשביל מקביל לחוף, במרומי הגבעות, מ-Taurango Bay  עד אל Cape Foulwind. מסלול נהדר, צופה אל איי-חוף ציוריים. בנוף שולט כל הדרך שיח דמוי קקטוס שהמאורים קוראים לו Harakeke, והפקהה קראו לו Flax, יעני פשתן, כי סיביו שימשו אותם במקום פשתן. ראינו אותו הרבה כבר קודם, אך כאן הוא ממש שולט בנוף.

 המשך נסיעה, ותחנה נוספת במצפור אירימהופֿרו Irimahuwhero בשמורת Papuroa. לאורך הדרך גדלים, נוסף על ה-הראקקה שהכרנו, גם דקלי Nikau.

שביל טרומן – אין מלים! נפלא! דקלי ניקאו, עצי רימו ו-רטה. היער סבוך במיוחד, בולטים בו מטפסים ואפיפיטים. בחוף שליטה מוחלטת של ה-הראקקה, ומרבד צפוף ונמוך מאד של ערידה זוחלת (Samolus repens, באנגלית Sea Primerose), צמח עם עלים קטנים בשרניים.

עוברים בעצימת-עין על פני הפנקייקס, נחזור לכאן מחר. אצים למלון Punakaiki Rocks Hotel. טובה מגלה כי המלצרית במלון היא פלסטינאית מרמאללה.

יום ה', 4.12.2003

סיבוב בפנקייקס לפני ארוחת הבוקר. בדרך לשם יער סבוך ויפה, ועם ההתקרבות לחוף משתנה הצומח. הפנקייקס עצמם מעניינים ומרשימים, צוקים אכולי-ים, משוכבים בצורה ציורית, משחקים בגלים המשתברים, והשבילים מאפשרים התרשמות מכל הכיוונים. המצלמות מתקתקות בלי הרף.

חזרה למלון לארוחה, הכי מרושלת שפגשנו: כל המצרכים אוזלים מדי פעם, והעובדים אמנם שבים וממלאים אותם, אך רק אחרי שמעירים להם, ולאט.

יוצאים לדרך, ותחילה – עיר מחפשי הזהב Shanty Town. הנושא של שחזור אורחות חיים והווי של העבר הוא לא קל, וכאן עשו אותו בצורה טובה, במידת האפשר. כולל דפדפת בעברית! ראה גם www.shantytown.co.nz. נסענו ברכבת-קיטור עם הסרחון המקורי, חצינו ביער, ראינו גלגלי-מים, שטפנו עפרות זהב במים והשקענו ובודדנו מתוכן פרורי זהב (אהוד זילברשטיין כמעט נשאר להמשיך ולחפש זהב), קיבלנו את פרורי הזהב שלנו למזכרת, ושוטטנו בעיירה משוחזרת בטוב-טעם, על כל מוסדותיה: בנק ובית-חולים, בית-ספר ובית-סוהר, מספרה ובית-דפוס, כנסיה ונגריה, נפחיה ותחנת מכבי-אש, וכמובן – מזכרות ובית-קפה.

בעיירה Hokitiki אנחנו דוחסים לתוך חצי שעה ביקור באקואריום (צלופחים ענקיים ועוד הרבה), חנויות לירקן (ג'ייד), ניפוח זכוכית (מוצרים יפהפיים!), גילוף עץ – הכל יפה.

בעיירה Watarowa  , בדרך למושבת האנפות, מזומנות לנו חוויות. העיירה שלוה ומנומנמת, ונהנינו לחכות ולאכול בגן העירוני (לזכר הגיבורים שנפלו במלחמת העולם הראשונה). אבל כשנדחקנו לטרנזיט לנסוע למושבת האנפות התברר לנו שאסור להחפז במסקנות: אם עד כה הכללנו כי הנהגים בניו-זילנד רגועים, ובכלל האנשים נוהגים בשלוה ובאחריות ובזהירות – באה הנהגת (טייסת?) של המיניבוס והוכיחה לנו שיש חריגים. וזו היתה רק ההתחלה, הכנה לקראת הטיסה המפחידה בסירת המרוץ בנהר Waitangiroto.

פתאום מאיטה הסירה – נכנסנו לתחום שמורת טבע, ואסור לנהוג בפראות. נוחתים, והולכים על גשר עץ של חצי ק"מ, מושקע מאד, עם שילוט על עצים, עד למגדל תצפית מוסתר מול קינון האנפות. השרות כולל גם משקפות המונחות שם לרשותך. אפשרות נוחה לצפות לתוך חדר-המיטות של אנפות, כַּפָּנִים וקורמורנים.

כשמגיעים למקום הלינה בכפר פרנץ יוזף ממהרים עוד, לפני ההתארגנות ללינה, להספיק להעפיל לעבר קרחון פרנץ יוזף, שמא מחר לא תאיר לנו השמש את פניה ולא תהיה ראות טובה. אחר-כך עוד הולכים לסרט על מסך ענק, לא כל כך נהדר. ריחמנו על גילי, שהשליך את כל יהבו המקצועי על הסרט, ולא תבענו ממנו החזר דמי הכניסה…

יום ו', 5.12.2003

איזו אכזבה! בבוקר מעונן כבדות, מטפטף גשם, לא רואים נוף, והעיקר – אפסו הסיכויים לטיסת-נוף מעל לקרחונים.

ביקור בתצפית אל קרחון פוקס. אמנם ראשי ההרים לוטים בעננים, אך זכינו למבט לא-רע אל תחתיתו ואמצעו של הקרחון. מלבדנו הולכים בשביל עוד רבים מאד, בין היתר קבוצה של מלוכסנים (יפנים? קוריאנים?) מבוגרים בתלבושת אחידה: מעילי גשם תואמים ומקלות-הליכה אחידים. לאורך השביל פזורים צעירים מקומיים, בעיקר צעירות, המבצעים שיפוצים בשביל, אחזקה אחרי נזקי שטפונות. עובדים קשה, בכיף, לא נבהלים מהגשם, מאירים פנים, שמחים לספר לנו בגאוה על עבודתם. המצלמות עובדות קשה, וגם גילי, המנסה להמחיש דינמיקה של קרחון בכלל, ואת מהלך נסיגתו של  קרחון פוקס בפרט. נוסף על המבטים אל הקרחון ומסלולי נסיגתו נהנים גם מסלעים צבעוניים ליד השביל, עם עורקים שחורים, לבנים וכתומים, חזזיות בצבע כתום עז וטחבים ירוקים. מטיילות וותיקות טענו שהקרחון יפה יותר במזג אוויר סגרירי, המעניק לו נופך של עצבות.

נוסעים, יורדים לטיול אל אגם מתיסון – יער נהדר, ובו גם עצים גבוהים ועבי-גזע. ראינו כבר אינסוף יערות כאן, ועדיין לא שבענו. ואולי כאן היער עוד יותר סבוך ואפלולי: חזזיות וטחבים, אצות ופטריות, שרכים ומטפסים, ושפע אפיפיטים.

בדרך מראה לנו הנהג סרט על התייר שאחר את האוטובוס, ומאורי אחד מראה לו את פלאי הטבע של ניו-זילנד. אחר כך עוד סרט על המאורים והשמדת העופות.

עוצרים לארוחת-צהריים במסעדת-דרכים נידחת בחוות סלמונים, והם מראים מיומנות בהסעדת כולנו יחד תוך זמן קצר. ובמהרה מגיעים עוד קבוצות ובודדים, ומסתבר שזו לא סתם מסעדה, אלא המסעדה המפורסמת, הרשומה גם בכל הספרים – South Westland Salmon.

למרות הסגריר אנחנו זוכים לתצפית מרשימה אל ים טסמן ואייו ממצפור Knight’s Point  (זוכרים? מֵעֵבֶר לכביש, היה עלינו לחצות את הכביש כדי לעלות אליו), אכן, נוף נפלא. מצלמים הרבה.

חוצים את נהר Haast בגשר חד-נתיבי ארוך-ארוך (400 מ'?), ומיד אחריו נכנסים למרכז-מבקרים. לא משהו.

עתה צפוי לנו קטע מביך: זה אחד הכבישים היפים ביותר במדינה (ובעולם…), אך סביבנו ענן כבד, והרבה מקסמיו של הכביש אבדו לנו לעד. עם זאת נחשפת מדי-פעם בין קרעי עננים פיסת נוף עוצרת נשימה.

[וכאן, גם לקראת הימים הבאים, עלי להרחיב הקדמה, או יותר נכון הגדרת מונח. ותחילה הרקע: בארץ זורמים הנחלים (אם אכן הם זורמים בכלל) בכיוון אופקי, כמובן עם שיפוע קל של ירידה. כשביקרנו בנורבגיה נוכחנו ששם זורמים הנחלים בכיוון אנכי! לא ב-90⁰, אבל כמעט. כך שאלה לא ממש מפלים, אלא אשדות. אבל לא אשד קטן במהלך של נחל ארוך, אלא כל הנחל הוא אשד אחד ארוך כסרט במורד המדרון הזקוף. ונחלים אלה אינם חורצים כמעט בנוף, וכן אינם מתאחדים, אלא יורדים כל אחד בנפרד במקביל לשכניו. איך לקרוא לזה? לא נחל, לא מפל, אף לא אשד. לכן חידשנו לו שם מקראי, לפי אחד מ-4 הנהרות המקיפים את גן העדן (בראשית ב' 11) – פישון].

ובכן, אנו עולים בכביש לעבר מעבר האסט, לרגלי מאונט אספיירינג, ומדי פעם בוקע מבין העננים מראה מְשַׁגֵּעַ של חלקו התחתון של פישון, המרמז לנו מה שהפסדנו.

טיול רגלי קצר אל מפל Thunder creek falls.

מגיעים אל גשר נוסף על נהר האסט, הפעם במקום שהנהר עצמו (לא איזה אחד הפישונים שלו) יוצר אשדות בהכנסו למעבר צר. למעבר צר כזה קוראים Gates, ולכן אנו ב-Haast Gates. יורדים מהמכונית והולכים בכביש איזה 200 מ' ברגל, תוך חיפוש זוויות-תצפית וצילום. מכל זוית זה יותר מרשים.

חוצים את פרשת המים במעבר האסט, 462 מ' מעל פני הים. כאן המעבר בין הארץ הגשומה לארץ השחונה, אך כמובן שזה לא פתאומי. גם אחרי המעבר מלווים אותנו עדיין יערות נאים. אנחנו מסיירים באחד מהם  לעבר Blue Pools. איזה Blue?! הברֵכה היא בקושי ברֵכה, צבעה חום, וגם סביב סגריר ואפור. אבל הדרך לשם עוברת ביער נפלא (עוד לא התרגלנו לקבל את היער כמובן מאליו!), עם עצי אשור גבוהים ומרשימים במיוחד. מבין העננים שלמעלה בוקע אור-שמש מסונן, המשתקף משום-מה בטחבים המכסים את כל גזעי העצים ומקנה להם זוהר מיוחד, נקוה שזה יצא טוב בתמונות שצילמתי כמשוגע. עוברים בגשר-הולכי-רגל תלוי ארוך, אשר שרון נורא נהנית לטלטל אותו ולבדוק את יציבותו.

רק כשמגיעים לאגם וּאנאקה נעלם היער, והנוף משתנה לערבה עם שיחיה דלילה, מה שקוראים כאן Desert. זה ניו-זילנד זה?

עתה נאותה גם השמש להציץ מדי פעם מבין העננים, ואף מציירת לנו קשת יפה.

ּאנאקה, מלון edgewater Resert. מלון-ביתנים, משתרע על שטח גדול. אנחנו בחדר כמעט האחרון, רחוק, בגשם זה עוד יותר רחוק.

שבת, 6.12.2003

שמים כחולים!

סיור-בוקר לאורך האגם, מול הרים מושלגים (ה"אלפים" הדרומיים), בין עצי צפצפה נטועים ושיחי-בר של מנוקה. פריחה צבעונית של תורמוס, ורד-בר, עכנאי, בוצין.

נהג אחר, נסיעה לתצפית מגבעת הזכרון (איזה זכרון? כמובן, אנז"ק). ברנרד ביום מנוחה, ובמקומו קיבלנו נהג רב-און, שהתבונן בגילי מלמעלה למטה.

Puzzling World, תעתועים ומשחקים בארץ האשליות ובמבוך הגדול, עם אלף פיתויים לקנות משחקי-חידה. רותי ומייק לא מצליחים לצאת במועד מהמבוך, בסוף מרמים ויוצאים מתחת לגדר.

עתה לקוינסטאון, הידועה לא רק כעיר יפה בנוף אדיר (אגם, הרים), אלא גם כמרכז לפעילויות מבאנג'י ומעלה. את הדרך מ-ואנאקה לקוינסטאון החליטו גילי והנהג בסוד ביניהם לעשות לא בדרך-המלך, אלא בכביש-קיצור (דרך Cardrona) נידח ומתפתל דרך ההרים – מסלול יפהפה! הנוף הצמחי מזכיר מעט את מדבר יהודה, כביש ירושלים–יריחו: ערבת דגניים, מנוקדת באלפי פרטים של שיח נמוך המפוזרים בשטח באורח שוה, כמו הכבשים ביתר חלקי הארץ הזאת, הכל מסודר וממושמע. חניה לתצפית בראש המעבר Crown Range Pass ברום 1,076 מ'. קוינסטאון מתגלה רחוק מתחתינו כשהיא שוכנת בתוך עמק מקסים לשפת אגם וּאקאטיפו הכחול על רקע הרים מושלגים.

עתה לפנינו ירידה של 700 מ' בכביש תלול ומפותל (סיבוב אחד נאלץ הנהג לעשות בפעמיים). במהרה שוב עוצרים בחניון מוסדר (הנהג לא יחנה סתם כך) לתצפית נוף נוספת. ועוד אחד, מצפור Lake Country County, עם שלט המבשר כי המצפור נחנך בידי שר התיירות בשנת 1976. קשה לתאר את מראה הנוף בחורף, אך נותרו שלטים המצביעים בפני הנהגים העולים היכן יוכלו למצוא מפרץ-חניה כדי להרכיב בו את שרשראות השלג.

ראו באתר זה: הקרחונים.

כשמגיעים למטה, חזרה לכביש "נורמלי", לא פונים ימינה לקווינסטאון, אלא שמאלה לגשר הבנג'י המפורסם על נהר Kawara. כאן שולף גילי את הפתעת היום – סעודת מלכים מלאה ומגוונת, דבר לא חסר: גבינות ובשרים מטוב הארץ, פירות ומיצים, יין כמובן, הכל בשפע ובאיכות הכי טובה. עודפים נתרמים למפעילי הבנג'י. כן, גם רואים את מתאבדי הבנג'י, עושה רושם שהם נהנים עמוקות (והמחירים בהתאם).

מגיעים מוקדם, לשם שינוי, למלון סנט מוריץ בקוינסטאון. האגם Wakatipu מפתה בשלל גוני כחול עמוק. סיורים חופשיים. גילי מנסה סירת מרוץ, להפתעתו נהנה מאד. אנחנו הלכנו לגן-העיר, נהנינו מתופעה אנושית-חברתית מלבבת של מאות צעירים (רובם נראים בני 20–30, חלקם ודאי תיירים–תרמילאים, שעיר זו ידועה כתחנה לבילוי שלהם, חלקם מקומיים עם ילדים קטנים) יושבים בחבורות על הדשאים הנרחבים לצלילי איזה די ג'יי. האם זה רק בשבת אחה"צ, או כל יום? הגן עצמו נהדר, דשאים נרחבים ועצים ענקיים (סקוויה, אורן, אלון, אראוקאריה, צוגנית, בוקיצה). מגרשי טניס ובאולינג. גן-הורדים המפורסם היה אחרי גיזום, לא פרח.

בערב עולים בגונדולה להר בוב (כאן גם אתר סקי ואתר בנג'י) במעלה תלול דרך יער יפה. תצפית נהדרת, חנויות מזכרות, ובסוף גם ארוחה עשירה להפליא, אך גם רועשת נורא, גם בגלל זמרת, גם בגלל אקוסטיקה, גם בגלל המוני-המוני בני אדם מכל העולם.

כל המלונות דומים, כולם מציעים כמעט אותם דברים. מה המיוחד במלון שלנו בקוינסטאון? אולי זה שבין החטיפים יש גם פיסטוק חלבי (לא הכי טוב); מתקן לחימום המגבות (רעיון מצויין); חלונות אלכסוניים (לפחות בחדר שלנו). וגם זה, שכביש הכניסה ללובי הוא בירידה תלולה, והיציאה – בעליה תלולה, כמו המראה של מטוס,

להמשך קריאה: יומן הטיול בניו זילנד – חלק ג'.