יומן הטיול לאנטארקטיקה – פרק א'

 

 

בהדרכת גילי חסקין, בביצוע חברת 'אקספלור'.

ראו גם, באתר זה: סיור ביבשת הכחולה, איי סאות' ג'ורג'יה

 

 

 

יצאנו לדרך בתאריך סמלי משהו. בדיוק ביום בו מלאו מאה שנה, לכיבוש הקוטב הדרומי על ידי אמונדסן. בצהרים, לפני היציאה לנמל התעופה, הספקתי לבשר לעם ישראל, דרך התכנית "הכול דיבורים", שאנו יוצאים לכבד את זכרם של כובשי הקוטב.

 

 

נחיתה (מאוחרת יחסית) בסנטיאגו. פגישה עם המדריך המקומי Juan Zapata . נסיעה ל-Cerro San Cristobal, תצפית על העיר. סנטיאגו אינה מרשימה ביחס לערים אחרות באמריקה הדרומית, אך אנו מנסים להוציא ממנה את המיטב. כניסה למלון Plaza El Bosque, שבאזור האקסקלוסיבי Las Condes. נסיעה של כשעה ליקב סנטה ריטה (Santa Rita) , הנמצא בבקעה פורייה ויפהפייה, נטועה כולה כרמים, בעמק המרכזי של צ'ילה. זהו עמק מוגן מרוח, בין הרי האנדים (Andes), לרכס החוף. היקב עצמו שוכן במרתפו של בית קולוניאלי מעוצב בטוב טעם, המוקף בגינה מקסימה, כולל שיח היביסקוס שבלט בצבעו הסגול העז. שוטטנו ביקב הענק, התפעלנו מדודי ההתססה הענקיים, כמו גם מחביות העץ הרבות מספור ולבסוף טעמנו יין משובח.

 

ראו באתר זה: גידול הגפן ותעשיית היין.

 

חזרה לסנטיאגו, ביקר ב- Casa Moneda – מקום מושב הנשיא. שם אירעה ההפיכה שהפילה את סלבדור איינדה (Allende). פסלו מוצג שם. ראו: צ'ילה בדורנו.

נסיעה קצרה ל- Plaza de Armas   – כיכר הראשית של העיר ובה פסלו של הכובש פדרו דה אלוורדו (Alvarado). סנטיאגו נשארה ספרדית באופייה. קשה להעלות על הדעת פסל של קורטז במכסיקו סיטי. אפילו פסלו של פיזארו, מייסד רומא, סולק מהכיכר המרכזית שלה.

ראו: גילוי אמריקה וכיבושה; תולדות צ'ילה, מגילויה ועד איינדה.

 

 

נסיעה מערבה, אל Curacavi – עצירה בבית חווה חקלאית שהוסבה למסעדה – Los hornitos

במקום מגישים אמפנדות וקפה. חציית רכס החוף.

 

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של צ'ילה.

 

 

 

הגעה לעיר הנמל הציורית (Valparaiso). תצפית מביתו של פבלו נרודה (Pablo Neruda) – גדול משורריה של צ'ילה. ממול הבית נמצא פסלו לצד פסלה של כלת פרס נובל לספרות – גבריאלה מיסטראל.

הליכה דרך הסמטאות בעלות החזות האנגלית, ירידה בפוניקולור. הליכה לכיכר Plaza Sotomayor  ובה מה שהיה פעם בית הממשלה וכיום מרכז חייל הים. ממול אנדרטה להנצחת גיבורי קרב איקיקה (Iquique). ביקור בכיכר שם שוכן מטה חייל הים ובאנדרטה לזכר מלחמת האוקיינוס השקט.

 

 

המשך ל-Plaza Victoria ובה פסלים שנלקחו שלל מלימה, במלחמת האוקיינוס השקט.

נסיעה צפונה לאורך החוף, לעיירת הנופש Viňa del Mar. ארוחת צהרים מול החוף. תצפית על אריות הים. ביקור בחצר המוזיאון לפולקלור ובו Muai  פסל מאיי הפסחא. שוטטות בכיכרות.

ראו באתר זה: אי הפסחא – מסע לאי המיסתורין

 

 

חזרה לסנטיאגו ולמלון.

 

השכמה מוקדמת, טיסה לפונטה ארנס (Punta Arenas), מעל הקרחון היבשתי השלישי בגודלו בעולם. סידורי הגירה וטיסה לאיי פוקלנד (Islas Malvinas). מורגש שיצאנו מדרום אמריקה. פקייד ההגירה והמכס אנגלים, אך לא יותר יעילים. נסיעה באוטובוס דרך השדות, בליווי מדריך מקומי. הנוף חדגוני למדי. יבש. מזכיר מאד את המדבר הפטגוני (Patagonia). בדרך צפינו בקרקרה (Caracara) – דורס גדול שצבעו חום.

 

 

 

ראו באתר זה: איי פוקלנד.

 

שוטטות באזור הנמל של פורטו סטנלי, במקום קתדראלה, חנויות של מזכרות וקשת עשויה מעצמות לווייתנים. בנמל ראינו זוג אווזי אנדים (Upland Goose), קורמורנים וברווזי קיטור (Steamer duck) עם אפרוחיה וכמה שלצדף (Magellanic Oysttercatcher), שדילגו על החלוקים בקו המים וניקרו במקורם האדום.

 

 

בשעה 17:00 עלינו לספינה פלנסיוס (Palancius), של חברת Oceanwide Expedition  ההולנדית. הכול מתנהל בסדר מופתי. הרשמה, מדידת חגורות הצלה וכול נוסע מלווה אחר כבוד לחדרו. הספינה נושאת 114 תיירים ועוד 46 אנשי צוות. (למרבית האתרים באנטארקטיקה מותר לרדת במספר שלא עולה על 200 מבקרים. ישנם מקומות המוגבלים למאה מבקרים בלבד). האניה מפנקת מאד. לא רק שהיא נוחה ומתוחזקת כהלכה, שוררת בה אווירה מאד נעימה, סקרנית, טיולית, רחוקה כל כך מהאווירה הדקדנטית של הקרויזים

לאוניה חמש קומות, כאשר שתי התחתונות שבהן, נמצאות מתחת לקו המים. שם נמצאים מנועי האוניה, חדר הבקרה, חדר החשמל, מערכות החימום והתפלת המים ושאר אזורים ייעודיים שנועדו למלחים בלבד. בשלוש הקומות האחרות נמצאו חדרי המגורים, השטחים הציבוריים, המטבח, המרפאה, דוכן הקבלה  וחדר האכילה בקומה ארבע, וחדר הרצאות מרווח (בקומה חמש) בעל חלונות זכוכית גדולים לכל אורך שלושת צידיו הפונים לים. בחדר זה הועברו כל ההרצאות והוא שימש כנקודת המפגש החברתית המרכזת, בשעות הרבות בהן שהינו באוניה. בלובי עמדו לרשותנו משקאות חמים ללא הגבלה , בתוספת עוגיות חמאה ובבאר מכרו משקאות חריפים.

 

 

מדי יום הוגשו שלש ארוחת טובות. ארוחות הבקר בהגשה עצמית, ארוחת צהרים יותר צנועה, שהוגשה במזנון, בימים בהם עגנו ובהגשה בימי ים וארוחת ערב טובה, בהגשה שנמשכה זמן רב. על ההגשה מנצח מייקל האוסטרי, שידו בכול ויד כול בו. הוא עובד גם בקבלה, גם במטבח גם בחנות המזכרות ועדיין יש לו זמן לצלם וליהנות מהטבע.

מעל הקומה החמישית בחזית האוניה מתנוסס גשר הפיקוד של האונייה ממנו מפקד הקברניט על העניינים וממנו הייתה התצפית הטובה ביותר אל הנוף ומי הים שמסביב. המדיניות של האניה היתה "גשר פתוח". כך שניתן היה לעלות לשם, להתבונן במכשירים או לשוחח עם הקצין אשר במשמרת.

זמן קצר לאחר שהתמקמנו בחדרים, קבלנו תדריך מהמדריכה הראשית – צרפתיה חביבה ושמה דלפין. תדריך מקתרין, מנהלת המלון, שמוצאה הולנדי וכיום מתגוררת בניו זילנד, מהרופאה, הולנדית אף היא, מהקצינה השלישית, גרמניה חובבת טבע  ולבסוף הקפטין הרוסי. כעבור שעה נערך תרגיל הצלה למקרה חירום. כול הנוסעים ואנשי הצוות הגיעו לסיפון, בחגורות הצלה כתומות זוהרות, שנועדו לשמש בשעת חירום בלבד. דלפין הציגה בפנינו את חברי הצוות. הרמת כוסית וארוחת ערב. התמודדות ראשונה עם נדנודי הספינה. רובנו מצמידים מדבקה מאחורי אוזנינו, בתקווה שתעזור נגד בחילה. עם הזמן התברר שהיא אכן עוזרת, אלא שהאפקט הראשון שהיא משרה, הוא דווקא נמנום.

 

 

יום שכולו הפלגה בים הפתוח. מעת לעת נראו אלבטרוסים נודדים חגים סביב הספינה. האלבטרוס הנודד ((Wandering Albatross הוא הגדול שבעופות. מפתח כנפיו מגיע ל-3.5 מ' והוא נודד אלפי ק"מ מדי שנה.

 

ראו באתר זה: האלבטרוסים

 

במהלך היום נתן לנו ברנט, צפר אמריקאי מצוות המדריכים, הרצאה על העופות החיים באזור. כריס, מדריך גרמני ומטפס הרים, העביר הרצאה מרתקת על הגיאולוגיה של איי פוקלנד ואיי ג'ורג'יה הדרומיים, על רקע טקטוניקת הלוחות ("נדידת היבשות"). כריס הסביר כיצד דווקא איי פוקלנד, הקרובים יותר לאמריקה הדרומית, היו בעבר חלק מאפריקה ואילו איי ג'ורג'יה הדרומיים, היו בעבר חלק מדרום – מערב צ'ילה. כמו כן ניתנה הרצאת מבוא על איי ג'ורג'יה הדרומיים, שמהווים ביוספירה מרשימה, על ידי אלי (Alison), מדריכה שחיה שם מספר שנים.

זה הזמן להתחיל להכיר את המדריכים, שכולם חובבי טיולים מושבעים. ברנט הוא צפר, מייקל גיאולוג, יאן אקולוג, ויקטוריה היסטוריונית ואלי, שהתגוררה בעבר באיי פוקלנד ועבדה באיי סאות' ג'ורג'יה. רובם נוודים, העוברים מספינה לספינה, מטיפוס הרים להדרכת סקי. האנייה נראית כמגדל בבל: יש בה כמה סינים, הודים, גרמנים, ישראלים ובעיקר הולנדים. ממרבית ההולנדים הגיעו בקבוצה מאורגנת בהדרכת גיאולוג בשם סלומון, שנראה כאילו יצא היישר מציוריו של ברויגל. מרבית המלצרים הם פיליפינים ומרבית המלחים הם רוסיים. ממש תיבת נוח.

 

 

עוד יום על הספינה. בבקר הרצאה מרתקת עם מסעו המיתי של ארנסט שאקלטון (Shackelton) מפי ויקטוריה, היסטוריונית ששפכה אור על צדדים פחות ידועים ופחות זוהרים של אישיותו, כמו רדיפת הנשים שלו, אהבת הטיפה המרה, התמכרותו לטבק ועוד. אלי נתנה הרצאה נוספת על איי ג'ורג'יה ושיחה שלי על איי פוקלנד. כמו כן הוקרן סרט טבע יפה על איי דרום ג'ורג'יה. בין לבין, מתחילות ההכנות לקראת הירידה לחוף. ראשית, מסרנו את הדרכונים, להחתמה באיים, שנית, שאבנו את כול מה שעשוי להיות בתוך הבגדים והתיקים עמם נרד, למנוע הפצת זרעים ו / או חרקים זעירים. כיום מתבצע תהליך הפחתה של מספרם. בהמשך מדדנו מגפיים. מפלס הריגוש עולה.

 

 

בקר עצל על האניה, אנו שטים בערפל וכמעט לא רואים דבר. בשעת לילה (03:00) סיפרתי לעם ישראל, דרך גלי צה"ל, על אנטארקטיקה, על הטיול ועל הקבוצה.

במשך היום שמענו שני תדריכים מפורטים ומייגעים לגבי הירידה לסירות הזודיאק, לגבי הירידה לחוף וההתנהגות מול בעלי החיים. קשה להאמין בכמה משפטים אפשר לפזר כול כך מעט מידע. בהמשך, הרצאה שלי על הפינגווינים. בין לבין, יצאו הנועזים אל הסיפון, כדי לצפות במשקפות ולצלם את האלבטרוסים.

 

ראו באתר זה: הפינגווינים

 

 

 

אחרי ארוחת הצהרים, ראינו את הפסגות המושלגות של . South Georgia, שם שהעניק להם קפטיין קוק, לכבודו של ג'ורג' השלישי מלך אנגליה. פיסת אדמה לאחר יומיים וחצי בים. נזכרתי בתחושת חברי המשלחת של שאקלטון, שהגיעו לייבשה לאחר 14 חודשים בים הקפוא.

האי דרום ג'ורג'יה נראים כחצי ירח מכוסה קרחונים. אורכו 170 ק"מ; רוחבו 2-40 ק"מ והוא מזדקר לגובה של 2934 מ'. שטח כולל 3755 קמ"ר. למעלה ממחציתו מכוסה בשלג עולמים. באי לא גדלים עצים ואין במקום אוכלוסיה החיה בו דרך קבע. הנוכחות האנושית הקרובה ביותר נמצאת באיי פוקלנד, במרחק של 1400 ק"מ מערבה. הם רק מעט יותר קרובים מאנטארקטיקה, הנמצאת במרחק של 1500 ק"מ דרומה משם. איי דרום ג'ורג'יה אינם כה דרומיים כפי שנדמה. הם נמצאים בערך בקו הרוחב של אושואיה (Ushuaia)  שבארץ האש הארגנטינאית, אלא שהם מוקפים בזרם של מים קרים, המקיף את אנטארקטיקה ומונע מזרמים חמים יותר מלהגיע אליה. כשם שזרם הגולף מחמם את חופי בריטניה ונורווגיה ומאפשר חיים בקו רוחב צפוני, עושה הזרם הקוטבי הדרומי את ההפך. הוא שומר על כפת הקרח האנטרקטית ומקרר את האיים הסוב-ארקטיים, ביניהם סאות' ג'ורג'יה.

 

הצד הדרומי, אנטרקטי יותר באופיו, מוקף קרחונים. הצד הצפוני חופשי מקרח, למעט כמה קרחונים הנושקים למים, אבל שם נמצאים מרבית יונקי הים ובעלי הכנף ומטבע הדברים, לשם מגיעים התיירים, כ-5000 מדי שנה. זהו אי לא גדול, אבל עולם ומלואו. לאורך חופיו של האי, מותר לרדת לאורך החוף בארבעים נקודות, כך שאם נרצה לראות את כולן, נזדקק כמעט לשבועיים, כל זאת, מבלי להיכנס פנימה, לרכס ההרים, על צוקיו וקרחוניו.

במהלך המאות ה-17 וה-18 ספינות שעשו את דרכם סביב כף הורן, נסחפו לעתים והגיעו לאיי סאות' ג'ורג'יה. הם תיארו את המקום כמבותר, פראי, עוין  ומכוסה קרח.

קפטיין קוק, הראשון שדרך על אדמת האי, הגיע לכאן ב-14 בינואר 1775, במסעו השני (מתוך השלושה). הוא  תיאר את המקום כמקום נורא. הבין שלא יגיע ל"ייבשת הדרומית",  לכן כינה את הקצה הדרומי מזרחי של ג'ורג'יה – "כף האכזבה" (Cape Disappointment). הוא הכריז על המקום כטריטוריה בריטית והמשיך הלאה. בעקבותיו באו אחרים, חוקרים וציידים.

במקום חגיגה של טבע. המדריכים, כמו הרשויות, מבינים את חשיבות שמירת הטבע והם מתייחסים אליה בכובד ראש ראוי לציון.

כאמור, יש המון מה לראות, אך, לרשותנו עומדים רק שלושה וחצי ימים.

 

 

נוהל הירידה לחוף בסירות הגומי הפך עד מהרה לשגרה. שנים- שלושה מצוות המדריכים היו יורדים ראשונים, כדי לבדוק את התנאים באתר הנחיתה, עם אישורם הייתה מוכרזת באונייה הקריאה לירידה לחוף. התחיל נוהל קבוע של הכנות אישיות: מעבר לבגדי "חוף" העלולים להתלכלך או להירטב, התלבשות בסגנון בצל, הכולל גטקס, מכנסים, מכנסי גשם, גופיה תרמית, חולצה עבה, ומעיל דו או תלת שכבתי. במו כן, אסור לשכוח כפפות, כובע גרב ומשקפי שמש. עם גמר ההתארגנות יוצאים ומסתדרים בשורה על סיפון מספר שלוש (מתוך חמש) שממנו מתבצעת הירידה לסירות.

כל נוסע מאתר על לוח מיוחד, פתק ירוק בו רשום מספר החדר שלו והופך אותו כך שצבעו האדום למעלה. עם שובו, יהפוך אותו שוב וייגלה מחדש את צבעו הירוק. הספינה לא תיסע, טרם שכול הפתקים יהיו ירוקים. הירידה נעשית באמצעות גרם מדרגות אלומיניום צר המיטלטל בין סיפון האוניה לסירה העולה ויורדת בהתאם לגלי הים. הסירות מועמסות כל אחת בעשרה מטיילים ויוצאים לדרך. הירידה לחוף "רטובה", היינו, טובלים את הרגליים ב-20 או 30 ס"מ של מים  והמגפיים והמכנסיים העמידים למים שומרים על הרגליים שנשארות יבשות. עם הנחיתה עורמים את חגורות ההצלה ומבצעים את הסיור בחוף בלעדיהן.

 

 

 

בשעה 15:00 עגנו ב-Elsehul Bay. זו הנקודה הצפונית-מערבית ביותר באי וגם האתר המתוייר ביותר. לכאן מגיעות אניות, גם אם נוסעיהן מנועים מלרדת לחוף, בהיעדר זודיאקים ובשל מספר הנוסעים הרב שהן נושאות. המפרץ סגור ממערבו על ידי חצי האי Prayadin ואי הציפורים (Bird Island). התלבשנו בכול הבגדים החמים. במקרה שלי: גטקס תרמיים, מכנסיים ומכנסי גשם, חולצה תרמית הדוקה, חולצה תרמית רפויה, פליז עבה, מעיל גשם, מגפיים וכובע גרב. גם צעיף וגם כפפות. הפכנו את הכרטיס עליו רשום שמנו, כך שידעו אם אנו על הספינה או שמא נותרנו על החוף, ממתינים לספינה הבאה.

 בתחילת העונה נוהגים לרדת מהזוידאקים וללכת בשבילים אל אתרי הקינון של האלבאטרוס. הפעם, נמצאה שם כמות גדולה של דוב הים האנטרקטי   (Arctocephalus gazelle, Antarctic Fur Seal). מכיוון שהם עצבניים ותוקפנים בעונה זו של השנה,  חששו המדריכים להעמיד אותם במבחן והסתפקנו בשייט של שעתיים בסירות הזודיאק.

המפרץ מרשים להפליא, צוקים ענקיים, קרחים ברובם, מזדקרים בתלילות מעל פני המים. במים שוחים עשרות כלבי ים אמיתיים (Seals) ויסעורי ענק (Giant Petrel). היסעורים, כבדי משקל ומתקשים להמריא ולכן רצים על פני המים, כפי שמטוס מאיץ לקראת המראה. הליכתם כעל פני המים, הזכירה לחוקרים הראשונים את פטרוס, שאף הוא הלך על המים ולכן קיבלו את הכינוי "פטרל.  היסעורים שטים קרוב מאד לסירה, מציגים המראות ונחיתות מרשימות ומתקוטטים על כל חתיכה של מזון.

 

 

התחלנו את השייט במפרץ קטן שנקרא Jock Cove, שם הבחנו שה-Fur Seals, דומים להפליא לאריות הים (Sea Lions), בהיותם בעלי אפרכסות אוזניים וסנפירים אחוריים צדדיים, המאפשרים להם לנוע מהר יחסית על פני האדמה, בניגוד לכלבי הים האמיתיים, שהם חסרי אפרכסות אוזניים, וסנפירים אחוריים, דבר הנותן להם יתרון בשחייה, אך הליכתם על היבשה איטית ומגושמת. הם בקושי גוררים קדימה את גופם הגליל. במים, לעומת זאת, הם זריזים להפליא, להבדיל מאריות ודובי הים, השוחים במים בעזרת ארבע רגלי הסנפיר שלהם, כלבי הים האמיתיים, מתקדמים במהירות, בעזרת סנפירי הזנב בלבד. דובי הים האנטרקטיים, חיים בעיקר באיי האזור התת-אנטרקטי (מושבת הרבייה העיקרית – דרום ג'ורג'יה), אבל מגיעים גם יותר דרומה עד לקצה הצפוני של חצי האי האנטרקטי. צבעם חום עד אפור. אורך ממוצע: 1.5-2 מטר אורך, משקל בין 110-230 ק"ג לזכר. הנקבה קטנה הרבה יותר. חיים רוב השנה בים וניזונים מקריל (סרטן ארוך בטן ), דגים וחסרי חוליות, אותם הם צדים בעומקים רדודים יחסית של עד 50 מטר. בעלי שתי שכבות של שיער המגן בפני הקור והרטיבות: מעטה חיצוני ארוך שיער המשמש בעיקר לאטימה בפני הרטיבות, ופרווה רכה מתחת המבודדת את העור מהקור על ידי לכידת אוויר בתוכה. זו הייתה הפרווה המבוקשת על ידי בני האדם, שבשלה נטבחו במאות ה-18 וה-19 מיליוני דובי ים עד שכמעט נכחדו מן העולם. שמם "פאר סילס", עשוי לבלבל. הם אינם כלבי ים, אפילו לא שייכים לאותה משפחה, אלא למשפחה של בעלי אפרכסות אוזניים ולהבדיל מכלבי הים ה"אמיתיים", סנפיריהם האחוריים מוטים קדימה ומאפשרים להם הליכה נוחה ומהירה יחסית על היבשה

בעונת הרבייה מתארגנים בהרמונות שבהם זכר שליט, 4-5 נקבות וזכרים צעירים. הזכרים מגיעים ראשונים ותופשים טריטוריות חוף נבחרות. מיד אחריהם מגיעות הנקבות ויולדות מספר ימים מאוחר יותר גור יחיד לכל נקבה. זה נולד בדרך כלל עם פרווה שחורה (לעתים גם לבנה), במשקל קטן יחסית של כ-5 ק"ג בלבד. בתקופת ההנקה האם לא נשארת בחוף עם הגור לכל אורך התקופה אלא מיניקה, חוזרת לים לאכול וחוזרת שוב להנקה.

בשובו של קפטיין קוק לאנגליה סיפר על דובי הים ועל פרוותם המשובחת, שבעזרתה הם מסוגלים לצלול ולצאת כשהם יבשים. בעקבותיו באו ציידים שפשטו את פרוות דובי הים, אחר כך באו להרוג את פילי הים, כדי להפיק מהם שומן.

 

ראו באתר זה: טורפי הים:

 

דובי הים "גנבו את ההצגה" בתנועתם חסרת המנוח ובשאגותיהם. בין לבין ראינו שם גם קורמורן כחול עין (Blue eye Shag), שלאחר ההזדווגות מאבד בהדרגה את צבעו הכחול . מעלינו חג  יסעור שלג (Snow Petrel), שבלט בצבעו הלבן הבוהק. על הצוקים ממעל ישבו בנחת שני פרטים של Snowy Sheathbill. אלו עופות לבני נוצה, בגודל של יונה . הם חיים קרוב למים אך לא מוציאים מהם דבר. הם אוכלים את השאריות שמשאירים עופות אחרים. לעתים הם מנקרים טפילים מפלי הים וכשאלו מדממים, שותים את דמם. מעבר לפרטים היה זה מחזה מרהיב. מאות פרטים שחו סביבנו, אחרים צרחו בקול, כמה זכרים נלחמו ופצעו זה את זה.המשכנו להפליג לאורך המפרץ, כשבכול מקום ממתינה הפתעה. ראשית, ראינו כמה פרטים של פינגווין גנטו Penguin)  (Gentoo , ולו מקור אדום ארוך וכתם לבן בולט על ראשו. אטרקטיביים יותר הם פינגווין מקרוני  מילה שבראשית המאה ה-20 הוראתה היתה "גנדרן", בשל הנוצות הזהובות על ראשו. פינגווין המקרוני בדרך כלל נמלט לצוקים כשהוא רואה מרחוק בני אדם. לא פחות מן הציפורים, מרשימים הסלעים העשויים משכבות בצבעי קרם וחום בהיר ודומים להפליא לוופלים ענקיים. אלו סלעי משקע, עשויים מקרקע שהורדה לים על ידי גלשונים, לעתים לתוך קניונים וכך השכבות נערמו עד שהגיעו לגובה של 8 ק"מ.

ראינו גם שחפית קוטב(Arctic Tern)  בלטה במעופה המהיר ובזנבה הממוזלג. השחפית, שמשקלה בסך הכול 100 גרם, נחשבת לציפור הנודדת הרחק מכולם. היא נודדת מקוטב לקוטב. מתברר שחיים כאן שני מינים: שחפית ארקטית שדוגרת בחצי הכדור הצפוני, כמותה ראינו רבות באיסלנד ובאיים הבריטיים ושחפית אנטרקטית, הדוגרת כאן. שני המינים נהנים משעות אור רבות במהלך חייהם.

 

ראו באתר זה: שחפית הקוטב.

 כמו כן ראינו כמה  פרטים של שחף  שחור גב (Southern black-gull), או שחף קלפ (Kelp gull). עוף נוסף שזיהינו היה יסעור הכף (Cape Petrel), שבלט במעופו המהיר ובכנפיו המנומרות בכתמים שחורים. על המצוק, ממעל נראו קינים רבים מאד של אלבטרוסים, שלא חדלו מלרחף ממעל. זהו האתר היחידי באי, בו אפשר לצפות במושבות קינון מסירות הזודיאק. זיהינו אלבטרוס שחור גבות (Black Browed Albatross),  אלבטרוס אפור ראש (Grey headed Albatross). הגדול ביותר היה Light Mantled Sooty Albatross שבלט בצבעו החום

במפרץ האחרון ראינו יסעורים אוכלים פגר של דוב ים. יושבי סירה אחרת חזו בהמלטה של דוב ים. משיחה עם המדריכים מתברר שכמות הפרטים הנוכחית היא נדירה. בשנה שעברה למשל, היה מעט קריל  וכתוצאה מכך פחות דובי ים, הניזונים ממנו. מתברר שבשנות ה-20 של המאה ה-19 כמעט ולא נותרו דובי ים. מהרגע שקפטיין קוק דיווח על הטורפים הימיים. החלה "בהלה לזהב" בעקבות הפרוות. גורים נטבחו בהמוניהם. אחד הציידים היה ג'יימס וודל, שגילה את כלב הים שנקרא על שמו.

היתה זו התנסות חווייתית ביותר, שבאה לאחר שלושה ימי הפלגה. אין פלא שכולם שבו נפעמים

בערב, הרצאות קצרות על גיאולוגיה, עופות מים ושמירת טבע.

בערב, תדריך לקראת הסיור של מחר.

 

 

 

זהו היום הקצר בשנה. עובדה שמשום מה לא זכתה לציון.

התעוררנו במפרץ שקט ורגוע מול Salisbury Plain. מישור סחף של סלעים שחוקים שהובאו על ידי הקרחון, בצד הדרומי של מפרץ האיים (Bay of Isles). המישור, ששטחו שני קמ"ר, נוצר על ידי נסיגתו של קרחון Grace . זהו המישור הגדול ביותר באי, גדול דיו כדי שיישקלו להקים בו נמל תעופה, כפי שכמעט קרה ב-1984. כמו נוסעים רבים אחרים אני עולה לסיפון, ורואה לנגד עיני חצי עיגול מרהיב של הרים מושלגים וממש מולנו קרחון הגולש לקו המים. קצת מעונן אבל ניתן לזהות פסגות מושלגות בין העננים. למטה, על החוף, למרגלות ההרים, מושבה ענקית של פינגווינים מלכותיים. חלקם נמצאים גם על המדרונות. אנחנו די רחוקים. כדי להבחין בפרטים צריך משקפת, אבל אפשר לשמוע את הקולות ולהריח את הניחוחות. המקום היה יעד מבוקש לציידים שבאו בעקבות פרוותם ושומנם של טורפי הים. האי ירוק מכפי שאפשר היה לצפות. על מדרונותיו חיים 22 מינים של צמחים עילאיים, 125 מיני טחבים וכמאתיים חזזיות. כמו כן הובאו לכאן כ-50 צמחים פליטי תרבות , בעיקר ליד משחטות הלווייתנים.

 

 

בשעה 08:30 ירדנו בזודיאקים אל החוף, כשלצדי הסירה שוחים דובי ים (Fur Seals) שהרשימו אותנו ב"סלטות" שעשו.  וכמובן יסעורי ענק שהתרוממו מהמים במעוף מסורבל, תוך התזת מים לצדדים. בגלל משקלם הכבד הם רצים על פני המים, כמו מטוס טרם המראה. בחוף קיבלו את פנינו מאות דובי ים. הם דומים להפליא לאריות הים, אלא שהם ניזונים מקריל ואילו אריות הים אוכלים דגים. הם נקראים בעברית "דובי ים", אולי בגלל פרוותם העבה. על החוף נקבות עם גוריהן וזכרים עצבניים. בכול פעם שאנו מתקרבים אליהם, או שהם מאוימים מסיבה כלשהי, הם מתקרבים אלי בהילוך מאיים ובשניים חשופות. נשיכת טורף ים היא צרה צרורה, בעיקר בגלל הזיהומים שהיא גורמת. השיטה, כך לימדה אותנו דלפין, המדריכה הראשית, היא לא לברוח, אלא להזדקף מעליו בתנועה מאיימת. לא היה ברור אם גם הוא יודע זאת, אבל זה עבד. לצדם היו כמה גורים צעירים של פילי הים. הבוגרים עזבו במהלך חודש נובמבר וישובו לכאן בסוף פברואר, כדי להחליף את פרוותם. מסביבם שוטטו מאות יסעורים, חלקם ניקרו את גופותיהם של טורפי ים מתים. אלו, כמו אלו, היו כמעט אדישים לנוכחותנו. אולם את ההצגה גנבו הפינגווינים המלכותיים, שנראו מרשימים להפליא בקומתם הגבוהה (90 ס"מ), ב"מעילם" הכחול ובסינור הזהוב. הם יצאו בשורה מהמים, מהדסים בהילוך שהוא גם עדין וגם מגושם, או התגודדו בקבוצות של 20-30 פרטים. ההנחיות אוסרות להתקרב אליהם למרחק קטן מ-5 מ', אבל אי אפשר לעמוד בפיתוי… כעבור זמן הם מתקרבים אלינו, חלקם מתבוננים בנו בסקרנות, אחרים מותחים את צווארם אל על. מכול עבר נשמע תקתוק עצבני של מצלמות, שמא היצורים המופלאים הללו ייעלמו. לאחר ההיסטריה של הצילומים, התחלנו להתקדם, כשאנו נזהרים מפגיעתם הרעה של טורפי הים. מספר הפינגווינים הלך וגדל עד שהגענו למפרץ כשכולו היה מלא באלפי פינגווינים, כך שאי אפשר היה לראות את הקרקע שעליהם עמדו. לצדם עמדו אלפי צאצאים, שחלקם נראו גדולים מהוריהם. אלה מרוכזים במושבות קטנות, מעין "גני ילדים", עליהן מופקדים מספר בוגרים. בצידן רואים אמהות היושבות על מקומן ללא תנועה, הם עטו על גופם פרווה חומה סמיכה, העומדת להתחלף בקרוב בנוצות האופייניות לפינגווין המלכותי. הם נראו בטוחים בעצמם ואיימו במקורם על כול מי שהתקרב. בכמה מקרים נראו אמהות התוחבות במקורם דבר מה לפיו של גוזלם, שנראה גבוה כמותם ושמן מהם.

 

המראה היה עוצר נשימה. ממש כך. אט אט השמים התבהרו והיצורים האנושיים הללו הוצפו באור רך, השמים הכחולים החליפו את העננים, הפסגות המושלגות התגלו ואני לא ידעתי את נפשי מרוב התפעלות. מולה יפה, מנכ"ל "אקספלור", שניסה להמחיש את גודל המראה, הציע לדמיין את כיכר מלכי ישראל בתל אביב, שכולה מלאה בפינגווינים. הוא לא הגזים. להיפך, הוא הפחית. מדובר בשטיח צבעוני ענק, שמכסה את כל המפרץ. שטיח שרקום בדוגמא נהדרת של כחול זוהר, אפור, נקודות כתומות, עם כתמים חומים.

חיי המושבה מתנהלים בזוגות כאשר הזכר גדול מעט מהנקבה המדדה בדרך כלל מאחוריו וצמודה אליו. הפינגווין המלכותי, בניגוד למינים האחרים, אינו נוטש את המושבה בתום עונת הקינון, אלא נשאר שם במשך כל השנה. גם מחזור הרבייה אינו אחיד וכך קורה שבעת ובעונה אחת יש במושבה זוגות בתהליך חיזור, אמהות הדוגרות על ביצים, אמהות השומרות ומאכילות את גוזליהן הפעוטים וגם מושבות של גוזלים צעירים המשילים בעונה זו את פלומתם. המושבה קולנית מאוד, כאשר קריאות נשמעות כל הזמן מכל עבר, בפרט בטקס בו הזכר מותח את גופו, מבליט את חזהו, מניף את מקורו אל על ומשמיע קריאה אופיינית הנמשכת מספר שניות. מיד לאחר מכן חוזר על הטקס זכר אחר במקום אחר וכך הרעש נמשך ללא הפסקה שעה ארוכה.

 

 

הפינגווין המלכותי והפינגווין הקיסרי שייכים לסוג נפרד בתוך קבוצת הפינגווינים. הם גדולים מהאחרים, מתאפיינים בכתמים זהובים-כתומים בולטים, מטילים רק ביצה אחת (לעומת שתיים של כל היתר) ואינם בונים קינים אלא שומרים על הביצה כל תקופת הדגירה כשהיא מונחת על כפות רגליהם ומכוסה בקפל עור השומר אותה מפני הקור.

מחזור הרבייה של הפינגווין המלכותי (וגם של הקיסרי) נמשך יותר משנה, ובשל כך זוג פינגווינים מלכותי מסוגל במקרה הטוב להעמיד שני צאצאים כל שלוש שנים. המחזור מתחיל בסביבות נובמבר, כשהזכרים מגיעים לאתרי הקינון. מספר ימים אחר כך מגיעות הנקבות ומיד מתחיל תהליך הזיהוי ואיחוד הזוגות המתבצע באמצעות זיהוי קולי. אלה שאינן מוצאות את בן זוגם משתדכות לבן זוג פנוי אחר לאחר כמה ימים. בדרך כלל, צעיר יותר. לאחר איחוד המשפחה הנקבה מטילה ביצה אחת ומעבירה אותה למשמורת אצל הזכר, ופונה לים להאכיל את עצמה. היא אינה חוזרת לפני תום כחודשיים, במרוצם שומר הזכר כמעט ללא נוע על הביצה. זו בוקעת מספר ימים לפני חזרת הנקב, ובעצם ההאכלה הראשונה של הגוזל מתבצעת על ידי הזכר. כשהנקבה חוזרת הגוזל מועבר לשמירתה והזכר, לאחר ארבעה חודשים של צום, פונה לים להאכיל את עצמו.

 

 

השמירה וההאכלה של הגוזל על ידי הנקבה נמשכת כארבע שבועות ולאחריה הגוזל עובר ל"גן ילדים" יחד עם הגוזלים האחרים של המושבה ושני ההורים יכולים כעת לצאת לים, לאכול ולחזור להאכיל אותו. המושבה ממשיכה לתפקד כך במשך כל החורף ורק בסוף הקיץ הבא משיל הגוזל את פלומתו ויוצא לים להתחיל את חייו העצמאיים.

במקום מסוים עליתי על גבעה קטנה ומאחוריה, במקווה מים קטן שחו ברווזים צהובי מקור ומחודדי זנב ((Yellow billed pintail, בחברת ארבעה אפרוחים. בדרך חזרה חשפו השמים את כול מה שראינו קודם, חגיגה של נוף, פסגות וגושי קרח שהיוו תפאורה מושלמת לחגיגה הקקפונית,. זוהי ממלכתו של הטבע לבדו, ללא פחי אשפה, ללא שבילים מסומנים, ללא שלטים המשייכים את המקום לרשות זו או אחרת.

כך חלפו להן ביעף למעלה משלוש שעות ונאלצנו לשוב לאוניה. אחת המדריכות כמעט גררה אותנו אל הזודיאק ים, מגורשים מגן העדן. בדרך ראינו להקה גדולה של פינגווינים מלכותיים שוחה בים. השייט הרוסי, שלא דיבר ולו מילה אחת באנגלית, הבין לליבנו. הוא  סובב את הסירה והקיף את הלהקה פעמיים, לקול מצהלותינו.

לאחר ארוחת הצהרים החליטו הקפטיין והמדריכה הראשית לחרוג מעט מן הציר ולשוט למפרץ השקיעה (Sunset Bay), כדי ליהנות מהקרחונים המקיפים אותו. שטנו במים שצבעם הפך לתורכיז, מול הקרחון וראינו קשת שלמה, לבנה להפליא, של הרים מושלגים. השמיים הכחולים, הבוהק של הקרחון. החריצים המעוגלים. נהדר.

 

 

לקראת שעה 15:00 עגנו מול Prince Olav Barbour. זהו בעצם איון בתוך מפרץ קוק (Cook Bay) . לכאן ירד קפטיין קוק, בלוויית כמה מדענים ממשלחתו. כמותם, גם אנו יצאנו לשייט בזודיאק ים, בנוף קסום של צוקים מטמורפיים. המפרץ דמה יותר לפיורד, שהרי נוצר על ידי קרחונים. הסלעים המותמרים הפתיעו בצורותיהם המשוננות. בין לבין, בכול מקום ומכול מקום הציצו בנו עשרות פרצופים של דובי ים נהדרים, שאחד מהם משך את תשומת בלנו בשל מראהו הבלונדיני. נראה כלבקן למעט עיניו שהיו חומות ולא אדומות. הצוקים היו ירוקים בחלקם התחתון, העשב, שנקרא טוסק ירוק (Green Tusak) שיווה להם מראה רענן וכול זווית הרשימה יותר מקודמותיה. בקצה המפרץ עמדו בתים הרוסים ולידם אניה טבועה, שרידים לתחנת ציידי לווייתנים, שהגיעו לכאן במסגרת "הבהלה לזהב" בראשית המאה ה-20. הסינדרום האנטרקטי החל קודם לכן. כבר ברבע האחרון של המאה ה-18, קצת אחרי שקוק חזר ממסעו השני, החלו להגיע לאזור ציידים של דובי ים, רובם מבריטניה וארצות הברית, על סיפונן של אניות בסדר גודל של 60-150 טון, מהם ירדו לחוף בספינות קטנות יותר, והפליגו הלוך ושוב, כשעל מטענם דובי ים מתים. פרוות דוב הים צפופה בהרבה מזו של כלבי ים אחרים. בעונת הצייד 1800-1801 הגיע לכאן מניו יורק, קפטיין אדוארד פאנינג (Eduard Fanning) , על סיפון האנייה 'אספדיה' (Aspaia) ושב כשעל סיפונה 112000 פרוות! דובי הים כמעט חוסלו, אחריהם הגיע תורם של פילי הים שניצודו בשל שומנם. השיא הלא מכובד שמור לאניה 'דייזי' ((Daisy שמלחיה קטלו 1641 פילי ים. אחר כך הגיע תורם של הלווייתנים. ספנים נורווגים היו מבלים את כול הקיץ בטבח לווייתני ענק ובהפקת שומנם.