חלק שני

כתב וצילם: גילי חסקין

פוסט זה חולק מטעמי נוחות לשני חלקים.

ראו קודם: יומן הטיול לאנטארקטיקה, דרום ג'ורג'יה ואיי פוקלנד – חלק א'.

26/02/16

בבקר, הרצאה של דימה על הסתגלות בעלי חיים לקור. אחר כך, ניקוי התיקים בוואקום, לקראת ההגעה לאיי דרום ג'ורג'יה. הספינה התקדמה בנינוחות יחסית. מזג האוויר יפה. היו שעות עם יותר נדנודים והיו שעות עם פחות. מעת לעת הוזעקנו אל הסיפון כדי לצפות בלוויתן מרוחק, או באלבטרוס נודד. אחר הצהרים הרצתה קרוליין על תחנות המחקר באנטארקטיקה ואחריה, הוגשו במועדון חביתיות מטוגנות ברוטב חם, עם גלידה קרה ושקדים קלויים. בשעה 18:00 הזמין אותנו ג'ונתן, לצפות בסרט שצילם וערך, אודות שנה שעבר בתחנת המחקר הצרפתית באנטארקטיקה. לקראת חשכה (הצפנו והיום נהיה קצר יותר), קיבלנו הנחיה לסגור את הוילונות. ככל שנתקרב לאי דרום ג'ורג'יה, כך  יופיעו יותר ציפורים. הן נמשכות אל האור ועלולות להתנגש בחלונות הספינה. אחרי ארוחת הערב, חלקו השני של הסרט "שאקלטון".

27/02/16

מזג אוויר יפה וים נינוח. השגרת היום הופסקה על ידי כמה הרצאות. אניה הרצתה על דרום ג'ורג'יה, אנט הרצתה על צייד ליוויתנים ודימה על ציפורי דרום ג'ורגי'ה. בין לבין, הרצאה שלי על אנטארקטיקה. הדבר המסעיר ביותר היה לוויתן גדול "נכון", Southern Right Whale, שם שנתנו למין הזה ציידי הלווייתנים, משום שזהו הלוויתן הנכון לצוד. הוא גדול, הוא איטי ובעיקר, כשהוא ניצוד, אינו שוקע, אלא צף על פני המים. אטרקציה נוספת היתה  אלבטרוס נודד. בהמשך ראינו גם יסעור ענק, יסעור הכף ויסעורים נוספים. היסעוראים הגדולים הם מעופפי דאייה, שכמעט ואינם מסוגלים להניע את כנפיהם. מבנה הכנף מכביד על מעוף חתירה ולכן הם "רוכבים" על הרוחות ומנצלים היטב את שינוי מהירותן בגובה שונה מפני הים והגלים. הכנפיים הארוכות והמחודדות מותאמות להפליא לצורך דאייה. הם מתגלים כאירובטיים מושלמים, המתמרנים במהירות גבוהה בין גלי האוקיינוס, תוך הטיית הגוף ממצב אופקי למצב אנכי. הם מסוגלים לשהות שעות ארוכות בדאייה מעל הים. עצמותיהם החלולות מסייעות להם בכך, אך כמעט שאינם מסוגלים לעוף ללא רוח או מעל היבשה .

מעת לעת ראינו קרחונים יבשתיים קטנים שנסחפו לכאן מאיי דרום ג'ורגי'ה ולעומתם קרחונים ימיים גדולים שהגיעו מהכיוון ההפוך, מים וודל. אחרי שסיים דימה את הרצאתו, נקראנו במערכת הכריזה להתבונן בקרחון יבשתי עצום ממדים.

28/02/16 

בשעה 05:30 נשמע קולו המתנגן של ג'ונתן, במערכת הכריזה. מול עינינו, הזדקר רכס מושלג, מחודד להפליא, המתרומם ממש מעל המים. סימפוניה חדשה של צבעים. מים בצבע תורכיז, עשירים במי קרחונים, מדרונות ירוקים להפליא ומעליהם הרים המכוסים בשכבה עבה של שלג. אנחנו במפרץ Cooper, בקצה הדרומי מזרחי של דרום ג'ורג'יה ומולו, סמוך לנו, האי קופר. המפרץ נקרא על שמו של רוברט קופר, הקצין הראשון של אניית הוד מלכותו "רזוליישן" (Resolution), במשלחתו של ג'יימס קוק, כשהגיע לכאן בינואר 1775.

דרום ג'ורג'יה הינו אי שצורתו חצי ירח; אורכו 170 ק"מ ורוחבו בין 2 ל-40 ק"מ. מרוחק 1450 ק"מ מפורט סטנלי אשר באיי פוקלנד ו-2050 ק"מ מכף הורן. האי בנוי משני רכסי הרים, שהם למעשה המשך של הרי האנדים מדרום אמריקה.  המרכזי והמאסיבי יותר הוא רכס Allardyce והמזרחי הוא רכס Salvesen. ההר הגבוה ביותר הוא הר פאגט (Paget), שגובהו 2934. באי עוד שתים עשרה פסגות שגובהן למעלה מ-2000 מ' ובקוו רוחב כזה, הדבר בא לידי ביטוי הכמות גדולה של שלג וקרח. אני מסתכל בחומת הסלע האימתנית ובאופן אוטומטי חושב על שאקלטון ושני חבריו, שהצליחו לחצות את הרכס הזה בחורף, כשברשותם רק גרזן נגרים וחבל באורך 17 מ'. החלק הדרומי –מזרחי מבותר ומצוקי, בעוד שהחלק הצפוני – מערבי, מתון בהרבה. האי שוכן בקווי רוחב 54⁰- 55⁰ לערך; מקביל לצפון אנגליה, בחצי הכדור הצפוני, אבל מיקומו בלב הזרמים הקרים של האוקיינוס הדרומי, גורם לאקלים אנטרקטי כמעט. באי לא חיים יושבי קבע כלל. למעט נציגים מתחלפים של הממשל. האי התגלה בשנת 1675 על ידי הסוחר הבריטי Antoine de la Roche. אך מי שעגן בו לראשונה היה קפטיין קוק, בשנת 1775 וקרא לו על שם ג'ורג' השלישי, מלך אנגליה.

ראו באתר זה: קפטן ג'יימס קוק

מסיפון האנייה ראינו כמה פינגווינים מלכותיים, הניכרים ב"חליפותיהם" הכחלחלות ובצווארונם הזהוב, כשהם שוחים וצוללים בקרבת הספינה. בשעה 06:30, ירדנו לסיור בזודיאק. רוח צוננת לטפה את הפנים היינו זקוקים להתאווררות הזאת. ראינו מקרוב את הפסגות המושלגות, את מושבות הפינגווינים, בעיקר המלכותיים ואחר כך גם ג'נטו. להבדיל מהאחרון, שהוא מכר ויתיק, הפינגווינים המלכותיים היו עבורנו אטרקציה חדשה. הם נראו הדורים להפליא, כאשר הידסו בהילוך מוזר, ספק מגושם, ספק מלכותי. מאחוריהם, רבצו ללא תנועה, פילי ים ענקיים. במים ומחוצה להם ראינו עשרות אריות ים ומספר גדול של יסעורים ענקיים ששחו במים, ממש לצד הסירה ואפילו צפינו ביסעור השלג מעופף ממעל. בקצהו האחר של המפרץ, על סלע גדול, ראינו את פינגוויני "מקרוני", הנקראים כך על שום הנוצות הזהובות בקדקודם, שהזכירו למלחים הבריטים, את האצילים בני ארצם, כשהיו מתגנדרים כך, בביקוריהם באיטליה. זה היה סאפארי במיטבו. בעיקר על שום בעלי החיים הרבים שהיו מרוכזים בצפיפות גדולה כל כך, על פני שטח קטן יחסית.

לאחר ארוחת הבקר הרמנו עוגן והחלנו לשוט מערבה, לחופו הצפוני של האי. לנגד עינינו נשקף נוף מלא הוד של קרחונים גדולים שגלשו עד לים כמעט, של הצבע הירוק, שלא ראינו כבר עשרה ימים, הרים בשלל צורות פראיות ואפילו פיסות של שמים כחולים.

לאחר הפלגה קצרה יחסית, הגענו ל-Barbour Bay, שנחשב לאחד המקומות היפים והמרשימים בדרום ג'ורג'יה. מפרץ הנראה כמו תיאטרון, עטור צוקים מוריקים בתחתיתם ושחורים בראשם, כתמים גדולים של קרח ועננים מערבבים בתכול השמים. המפרץ הענק הזה היה זרוע במאות ואולי אלפי פינגווינים מלכותיים, שהתהלכו הדורים בביטחון רב. בצדו הימני של המפרץ, סמוך למקום העגינה, רבצו כמה פילי ים ענקיים, מרבית הזמן ללא תנועה. הם נראו כגושים בני 4-5 טונות של בשר ושומן, שרק מעת לעת הרימו את ראשם, פערו את פיהם לרווחה וחזרו לעמדת הרביצה. כל ייתר השטח, היה מנוקד בצפיפות בפינגווינים. אם הפינגווין המגלני, שצבעיו שחור לבן, מזכיר מרחוק הילוך של נזירה, הרי הפינגווינים המלכותיים,  בחליפותיהם הכחולות, זהובות הצווארון, נראים כאנשי עסקים בדרך למסיבת קוקטייל. פה ושם השתרבב לחבורה פינגווין ג'נטו, שבלט במקורו הכתום, שנראה כלא שייך. בין הפינגווינים התרוצצו אריות ים, שנעו במהירות בעזרת סנפיריהם וחשפו לעברנו שיניים. מעת לעת ריחף ממעל חמסן או נחת יסעור, שהרים את כנפיו בגאווה, שוטט וישב לנוח. השמש הגיחה מעבר לעננים וכיבדה אותנו בקרניים נדיבות, שהוסיפו לצבעים משנה עצמה וחיים. היה חם. פשטתי את המעיל ואת חגורת ההצלה, כדי לטייל בנוחות יחסית.

חבורות של פינגווינים נכנסו לים, לייתר דיוק, גלשו באצילות אל בין הגלים. אחרים עלו באלגנטיות מן הקצף. היינו מצווים לשמור על מרחק מינימלי של 5 מ', אולם הפינגווינים נעו לעברנו בבטחה, התבוננו בנו בסקרנות וגילו עניין מיוחד בתיקי הצילום. בהמשך, מעבר למקלות הסימון, נפרש שטיח רחב ידיים של פינגווינים מלכותיים. ניתן היה להתבונן בנקודה כלשהי, ונומר, ריבוע של  ½ 1 מ"ר ולהתבונן מה קורה בתוכו. מי מגיע, מי יוצא. אפשרות אחרת היתה לעקוב אחרי פינגווין אחד, לנסות לראות מה הוא מחפש, מה הוא מגלה. אולם השעתיים שהוקצבו לנו חלפו חיש קל ונאלצנו לשוב לספינה.

זמן קצר לאחר ארוחת הצהרים התבשרנו שהגענו למפרץ סנט אנדריוס (Saint Andrews bay), שהוא אולי גולת הכותרת של הביקור בדרום ג'ורג'יה. זהו מפרץ מעוגל ורחב ידיים, עטור כולו בקרחונים הגולשים מההרים. כמו במפרץ הזהב, בו בקרנו הבקר, גם כאן מי הים ירקרקים משהו, בהשפעת מי הקרחונים. בצורתו ובצבעיו מזכיר להפליא את המפרץ הקודם, אלא שמספר בעלי החיים כאן גדול עוד יותר. הזודיאק הנחיתה אותנו בתוך להקה של פינגווינים מלכותיים. במים שחו כמה גורים מתבגרים של אריות ים, שקיימו אינטראקציה מעניינת עם הפינגווינים, שכללה משחקים ומאבק. כמה עשרות פינגווינים שחו בים ודומה היה שהם רוכבים על הגלים. ניסיתי לשכנע את עצמי שלא לצלם, אך עצמי לא הקשיב לי ולא חדל מלירות צרורות של צילומים, מכל עבר. הלכנו לאורכו של המפרץ, עשרות נקבות של אריות ים מטופלות בגורים רבים מספור. אלו כבר משחקים בלהיות גדולים וחושפים שנים לעבר המבקרים. נשיכה מאריה ים יכולה להיות דבר לא נעים, גם כשמדובר בפרט צעיר. השיטה הנכונה אינה לברוח אלא להטות את הגוף מעליו, הוא בדרך כלל משתכנע מיתרון הגובה ונסוג. היו שם יסעורים ששחו במים ואחד שנח על הדשא, היו חמסנים שחלקם ישב על אותה דרגש סלע עם הפינגווינים, שהם בדרך כלל יריביו. אולם כעת, כשאין ביצים או גוזלים שאפשר לחמוס, החמסן אינו עוד יריד. פה ושם נראו כלבי ים שמנים, מנופחים ממש, שרועים על החול, או מתקדמים בתנועות נחשיות מגושמות. על החוף רבצו שני פילי ים ענקיים, שבקושי זזו. הכול געש ורחש חיים. עברנו מקווה מים בו השתקפו בבואותיהם של הפינגווינים ודומה שהוכפל מספרם. חצינו ערוץ שהגיע מהקרחון וצילמנו פינגווינים על רקע לבן זוהר. היה קשה להחליט לאן להתבונן קודם. טבע במיטבו. זהו לאל ספק אחד מטיולי הטבע הטובים שחוויתי. מתברר שאוכלוסיית הפינגווינים משתקמת יפה, מאז ניצודו כדי להבעיר בשומנם את המדורות להפקת שומן מאריות הים.  פה ושם נראו קרניים של איילי צפון, שהובאו לכאן על ידי המלחים הנורווגים, כדי שיוכלו לצוד אותם בבגרותם. האיילים התרבו ופגעו בצמחיה, עד שלפני שלוש שנים הצליחו לפנות מכאן את רובם.

לאורך הדרך ראיתי מטיילים משולהבים שמאיצים בי לעלות לתצפית, שם כך דיווחו, נמצא הדבר האמתי ואכן, למרגלותינו נפרש חוף גדול, שכולו מכוסה בפינגווינים מלכותיים. מאתיים אלף במספר. כמו שטיח בצבעי אפור, כחול, זהוב וכתום, אבל לא סתם שטיח. אלא שטיח חי, רוחש ונע. שטיח מלא חיים. לא מעט פינגווינים טיפסו אל הגבעה, התקרבו אלינו כמטחווי אצבע, ניקרו מאת ציוד הצילום שלנו והמשיכו הלאה. קשה היה להתנתק מחזיון, אבל הפיתוי בצורת טיול בזודיאקים, הכריע. אנט לקחה אותנו לשיט לכול אורכו של המפרץ, כדי להתבונן במושבות הפינגווינים מתוך הים. כלומר, לראות מה שרואה פינגווין השב הביתה. הורי פינגווין ששבים מן הים, אמורים למצוא בתוך הסבך הזה את הצאצא הפרטי שלהם. הוא נראה כמו כולם. חום, שמן ומכוער. אבל לאחר מאמץ הם מאתרים אותו, על ידי שריקות המיוחדות רק להם והוא, כך תברר, יודע לזהות אותן. אמרתי לאחד המדריכים שאין לי תכניות להגיע בקרוב לגן העדן, אבל יש סבירות גבוהה שהוא נראה דומה למפרץ הזה. שבנו לספינה לאחר שלש שעות נפלאות, מתבוננים בערב היורד מעל המפרצים וההרים של דרום ג'ורג'יה.

‏29/02/16

גם היום השכמה מוקדמת. בשעה 06:15 נשמע קולו של ג'ונתן במערכת הכריזה. הספינה עגנה במפרץ Maiviken, בקצהו של פיורד בשם זה, שקירות הסלע התלולים המעיקים עליו, יצרו רושם עז. הוראת השם, בשפות הסקנדינביות היא "מפרץ מאי". השם שובר השיניים ניתן למקום על ידי משלחת שבדית, לחקר הקוטב, שהגיע לכאן במאי 1902.  לנגד עינינו נשקף נוף מרהיב עין. הצבעים השולטים בו אינם השחור והלבן, בהם הורגלנו, אלא הירוק, עם כמה גוונים של חום. במפרץ כמה איונים קטנים, ירוקים אף הם. לאחד מהם, גוון צהבהב היה זה מפרץ בקצהו של פיורד. מימי התורכיז של הקרחון, העשבים שגדלו לאורך החופים, קרני השמש. הכול זרח בשפעת גווני ירוק. ירדנו לחוף המפרץ והתפעלנו מכתמי הצבע, רובם תכולים או ירוקים, שנבלעו זה בזה. קרחון צף שגונו תכלכל העשיר את ספקטרום הצבעים בגוון משלו וסירת הזודיאק שפלטה לחוף דמויות אדמדמות, השלימה את הסימפוניה. התבוננו באדוות העגולות שיצרו הסירה והרוח, בגוריהם של אריות הים ששיחקו ונלחמו לצדנו, בכלב הים הענקי שרבץ על העשב ואמרנו לעצמנו שהיה שווה להגיע לכאן ולו רק בשל המפרץ.

החלנו לטפס בין עשבי ה-Tussock  הגדולים שעליהם הירוקים הבהיקו בירוק רענן, וגורים של אריות ים קיננו בתוכם. מכאן יצאנו ל"טרק", שביל שאורכו 3.5 מ' שצוות הספינה התכונן אליו, כאילו מדובר במסע כומתה. בקצה של עליה תלולה, אך קצרה, הגענו לאגם גדול ויפה ולאחר שטיפסנו כברת דרך נוספת, הגענו לתצפית מרהיבה, על האגם, על אגם קטן, גבוה יותר ועל המפרץ שמאחור. ליד התצפית ניצבה בקתה, שהוקמה על ידי מחסלי החולדות. עד לפני מספר שנים, חולדות שנמלטו מאניות ועכברים שכנראה הגיעו בדרך דומה, נחשבו לרעה חולה. הם התפשטו באי וחמסו את ביצי האלבטרוסים, שלא ידעו כיצד להתגונן מפניהם. בהיעדר טורפים הם פרו ורבו, פגעו אף בגוזלים ודומה היה כי אין פתרון נגדם. בפעם הקודמת שהייתי כאן, לפני ארבע שנים לערך, סיפרו לנו שנותרו כמה מפרצים נקיים מאורחים לא קרואים אלו, אך עם נסיגת הקרחונים, קרב היום שייפתח מעבר בין המפרצים, דבר שנחשב לקטלני עבור גוזלי האלבטרוסים. הפעם התפשרנו, כי מפזרים מהליקופטרים רעל מיוחד, שלמרבה הפלא פוגעים ביונקים בלבד ולא בעופות. טיפסנו עוד מעט, עד למעבר ההרים, בגובה של 200 מ' לערך. מולנו נתגלה רכס Allardyce , שדרת ההר המרכזית, המושלגת של דרום ג'ורג'יה. לא הרחק מאתנו, נראה אגם קטן ולצדו תחנה הידרואלקטרית המספקת חשמל לתחנת הליוויתנים בגריטוויקן (Gritviken).

למרבה ההפתעה, סטה ג'ונתן מהשביל היורד בבטחה לכיוון גרטוויקן, אלא העלה אותנו בדרך לא דרך. רק כשהגענו למעלה הבנו מדוע. לנגד עינינו התגלתה בהפתעה, תחנת הלווייתנים במלוא הדרה וכיעורה. בקצהו של מפרץ המלך אדוארד (King Eduard Cove) – פיורד נהדר, שנוצר מגלישת הקרחונים אל הים, ניצבו כמה בתי עץ בוהקים בלובנם, שרידי בית חרושת אכולי חלודה, ערימה של גרוטאות ומיכלי ענק לאכסון שומן, המספרים, ללא מילים, על תקופת הציד הגדול. המקום כונה  בעבר "מפרץ הסירים" (Pot Cove), על שום הדוודים התלת רגליים ששמשו להפקת השמן. התחנה נוסדה ב-1904 על ידי צייד הלוויתנים לרסן (C.A. Larsen), באות התקופה חיו כאן 300 אנשים בו זמנית, בצריפים שהובאו לכאן מנורבגיה. לפני מאה שנה וקצת, המים סביב דרום ג'ורג'יה המו לוויתנים גדולים. כולל פרטים רבים של הלוויתן הכחול; הייצור הגדול ביותר שחי אי פעם על פני האדמה. מלח תורן היה ניצב על משמרתו בקצה התורן (תוך התמודדות עם תנודות חזקות), כאשר צפה בלווייתן, היה מספיק מיומן כדי להגדיר בדיוק באיזה מין מדובר, מה גודלו ומה המרחק ממנו. רב החובל היה שומע את הצעקה, מכוון לשם את הספינה וכשהיו מתקרבים, היה יורה לעברו את הצלצל. לאחר שהלוויתן היה מת, היו מנפחים אותו באוויר, תוקעים דגל בגופו וממשיכים הלאה, כדי לאסוף את הגופה בדרך חזרה. לכול ספינה כזאת, היה ניתן לחבר שבעה לווייתנים מכל צד, כלומר 14 לזוויתנים, שהיו תלויים לצדה כמו אשכול של בננות. מספרים שמי הפיורד היו אדומים מדם. בימים הטובים, או לייתר דיוק, הרעים, היה ניתן לעבור את הפיורד בהליכה, על גופות הלווייתנים. מכול לוויתן ניתן היה להפיק טונות של שמן. ס"ה ניצודו כאן 54000 לווייתנים. עם הזמן התברר כי כמו כל משאב, גם הלוויתנים התדלדלו במספרם, עד שבראשית שנות ה-30, החלו לנטוש את התחנה, עד שנסגרה סופית ב-1964. כיום הבתים המשוחזרים והסירות המתפוררות מספרים את סיפורה של התקופה. בראשית המאה ה-21 החלו בניקוי המקום והוציאו מכאן כמות עצומה של גרוטאות ב-2005 נפתחה התחנה לביקורים.

בעת שהלכנו ברגל, קיבלו ייתר המטיילים הרצאה מגב' שרה לורקוק Sara Lurcock)), שעומדת בראש הפרויקט לביעור החולדות (South Georgia Heritage Trust). הפרויקט מוצלח, אך מוקדם מדי להרים כוס שמפניה, שהרי די בזוג אחד, אם נשאר לפליטה, כדי להשיב את הסכנה, תוך מספר שנים.

המטיילים ירדו לחוף. מי שרצה, יצא לסיור מודרך בעקבות שקלטון ואחר כך, לסיור בעקבות ציידי הלוויתנים, אליו הצטרפנו גם אנחנו. בחורה חייכנית, מצוות המוזיאון, סיפרה בחן רב את סיפורם של ציידי הלוויתנים. ראינו ספינה מתפוררת שהצלצל עדיין על סיפונה, ביקרנו את מיכלי הענק המחלידים, את הכנסייה הפשוטה והיפה ואת המוזיאון המתעד בתמונות ובאביזרים את החיים הלא קלים של יושבי המקום, בראשית המאה העשרים. בצריף קטן, סמוך, נמצא העתק של סירת ההצלה ג'יימס קרייד, עמה הפליגו שקלטון וחמשת חבריו הנועזים, מאי הפילים, כמעט 1400 ק"מ, אל דרום ג'ורג'יה. 16 ימים של התמודדות עם צפיפות, רטיבות, מחסור במזון וגלים שגובהם 20 מ'.  הליכה קצרה לאורך החוף הובילה אותנו לבית הקברות הקטן, שבקצה המפרץ, המוקף גדר עץ מסוידת בלבן. לאורך הדרך, פגשנו עשרות רבות של גורי אריות ים. מרביתם צעירים, אבל כבר מתרגלים חשיפת שיניים כלפי זרים. היה זה מראה סוריאליסטי של סירות דייג חלודות ולצדן גורי אריות ים משחקים בחן רב. בהתחשב בכך שאריות הים גם הם היו מטרה לצייד, בשל שומנם, היתה במראה הגורים משום נחמה על ניצחון הטבע. אוכלוסיית הלוויתנים לעומת זאת משתקמת לאט לאט. לא הרחק מהם נראו כמה כלבי ים מתקדמים באיטיות וכמה נקבות של פילי ים שוכבות בעצלתיים. בבית העלמין טמונים ציידי לוויתנים, אך הסיבה העיקרית להגיע לשם היא קברו של ארנסט שקלטון, שמת מהתקף לב בשנת 1922, בעת שערך מסע נוסף באזור.

אלמנתו בקשה לקבור אותו כאן. לא הרחק ממנו, טמון אפרו של פרנק וויילד Frank Wild)),  מי שהיה עמיתו במשלחת "נימרוד" וסגנו במשלחת "אנדיורנס". הוא מת ב-1939 וציווה שאפרו ייטמן לצד רעו ומפקדו.

חזרנו לתחנה ובמקום לעלות לסירות הזודיאק, בחרנו להתקדם לאורך הפיורד, שמכל זווית נראה אחרת. גם כאן, ליוו אותנו גורים רבים של אריות ים. התקדמנו כמעט עד לצלב המציין את המקום בו קיבל שקלטון את התקף הלב שהרג אותו, אולם צוות הספינה חסם את הדרך לשם, בטענה שנמצאים שם אריות ים בוגרים, בכמות שעלולה להיות מסוכנת. הסתפקנו בצוקים התלולים, המעיקים מעל הפיורד, במימיו הצלולים שצבעם מתחלף מרגע לרגע, בכמה פינגווינים מלכותיים ושבנו לספינה.

במהלך ההפלגה מערבה, ראינו לא מעט יסעורים חגים במעוף אצילי לצד הספינה. לפתע נשמע קולו של ג'ונתן המבשר על לוויתן גדול. די היה בנד של אוויר שהתעבה, כדי לשנות מעט את נתיב הספינה. מישהו דיווח על לוויתן גיבן, אבל אני ראיתי מספר רב של אריות ים, כמה יסעורים שעופפו באוויר ונסקו לקוו המים כמעט ויסעור ענק, שישב על המים וכאשר התקרבנו המריא מהם בהילוך מגושם. האופן שבו היסעור מהלך בעצבנות על המים, תוך טפיחה בכנפיו, הזכירו למישהו את פטרוס הקדוש (שמעון כייפא), תלמידו של ישו, שהפך לאפיפיור הראשון. פטרוס, שראה את ישו הולך על המים, ניסה לחקות אותו והצליח לרגע, אך מכיוון שהיה קטן אמונה, לא הרחיק לכת יותר מכמה צעדים. לא נותר לי אלא להודות לג'ונתן שבקריאותיו "הכריח" אותנו לצאת לסיפון, כדי להתרשם ממראה הקרחונים הרבים, שגלשו אל הים, ביניהם קרחון פורטונה (Fortuna), לצד מפרץ בשם זה, אליו מועדות פנינו.

מפרץ פורטונה נמצא בין כף בסט (Cape Best) לכף רוברסטון (Cape Robertson), במרכז החוף הצפוני של דרום ג'ורג'יה. זהו פיורד שאורכו 6 ק"מ, השולח אצבע חודרנית ללבו של האי, , היישר מול קרחון פורטונה, מה שנותר מאותו קרחון ענק שיצר למעשה את הפיורד. הנוף דרמטי: הרים גבוהים ומושלגים, הר שלושת האחים, שנקרא כך על שום שלוש פסגותיו המחודדות, פסגת לרסן, שנקראת על שמו של הנורווגי שייסד את גריטויקן, הר מריקופה (Marikoppa) והר ספאמאן  Mount Spaaman)), שמדרונו הצפוני נופל בתלילות אל הפיורד. קרוב מאד לקוו המים, גולשים קרחוני קוניג  (König) ונאומייר(Neumayer)  שיוצרים רושם עז.

מפרץ פורטונה נקרא כך על שמו של צייד הלוויתנים הראשון שיצא מחוץ למתחם של גריטוויקן, בראשית המאה ה-20. החוף הדרומי של המפרץ נשלו על ידי הפסגות המחודדות והמבותרות של רכס Breakwind. שם החלו שקלטון ושני חבריו את ירידתם לחופו של מפרץ Whistle, שם סיימו את מסעם המיתי לחציית דרום ג'ורג'יה. 36 שעות רצופות של הליכה, בנתיב שגם מטפסי הרים מקצועיים לא הצליחו לעבור עד שנות החמישים של המאה העשרים. שלושה אנשים, עם קרדום נגרים וחבל שאורכו 17 מ', חצו את הרכס האימתני הזה בחורף של 1916.

בשעה 16:30 לערך, עגנו מול קרחון פורטונה ויצאנו לטייל לאורכו. המפרץ היה שונה מהחופים הקודמים, בכך שלא דמה, כמותם, לחצי ירח, אלא לפלח אבטיח, כלומר, בין ההרים לבין הים, השתרעה רצועת חוף רחבת ידיים. רצועה רחבה, שזורה בפלגי מים, שלעתים יצרו מקווים קטנים. לכול אורך הדרך שכבו, שיחקו, חשפו שיניים, מאות אריות ים. מרביתם גורים, מיעוטם נקבות ורק זכרים בודדים. בכמה מקומות השתקפו בשלוליות הגדולות, פינגווינים מלכותיים, ונוצרה שם תמונת ראי מושלמת: עשרה פינגווינים עומדים על שפת המים ועשרה אחרים, עומדים על רשם, בתוך השלולית. ראינו גור יוצא דופן בצבעו הלבן, חמסנים מקרוב וליד אגם קטן, גם להקה של ברווזים ארוכי זנב (Pin Tail Duck), שצבעם חם ורגליהם צהובות. זהו עוף אנדמי לדרום ג'ורג'יה. חי רק כאן. היה משהו קצת מוזר בחלוקת הרשמים שלנו. בסביבנו המו מאות רבות של אריות ים ואפילו פינגווינים ואילו אנו עסקנו בעיקר בברווזים….

במקום מקננים אלבטרוסים ממין זוטי  (Sooty), אך לא הצלחנו לראותם. לעומת זאת פגשנו כמה לביאות ים ששכבו על גבן והתמסרו לגוריהן שינקו ברעבתנות. למרות שדומה היה ומיצינו את אפשרויות הצילום של פינגווינים ואריות ים, האטרקציות לא פסקו מלהגיע. בקצה המפרץ, לייתר דיוק, בקצה התחום בו הותר לנו ללכת, טיפסנו על גבעה, ממנה צפינו בלהקת ענק של עשרות אלפי פינגווינים קייסריים. מאסה ביולוגית צבעונית ורוחשת. בדרכנו חזרה שככה הרוח כליל וההרים המושלגים, העוטרים את המפרץ, השתקפו להפליא במקווי המים הקטנים, ויחד עם הפינגווינים, השאירו רושם עז.

01/03/16

בתדריך של אמש התבשרנו שנותרה לנו רק ירידה אחת בדרום ג'ורג'יה. האי פריון Prion)) הוא מושבת קינון שמורה במיוחד. יש להזמין אישור כניסה בעוד מועד ורק 50 איש מותרים לשהות שם, בו זמנית. לפיכך, בעוד מחצית מהמטיילים טיפסו אל האי, ירדנו בזודיאק עם פליפר, שלקח אותנו לשייט מופלא באיונים סלעיים במפרץ. היה זה מראה קסום ופראי, של צוקי דיוריט, מזדקרים בתלילות מתוך המים כשכמה דייקים שליליים יצרו רצועות דרמטיות בתוך הסלעים. סביבם חיה כמות מרשימה של אצות, שנראות כחבלים ארוכים ועם כל גל, שקט ככל שיהיה, הן הורמו אל הסלעים. בשלב מסוים, כיבה פליפר את המנוע והתקדמנו בתנועות חתירה, נהנים מן השקט. ראינו שם קורמורנים שבלטו במעופם המגושם, יסעורים ושחפי אצות. הרושם הכביר היה סך כל אלו: הצוקים, האצות, גוריהם של אריות הים, העופות וההרים המושלגים סביב סביב. בהמשך, קרוב לאי פריון, ראינו ששה יסעורים ענקיים, שוחים סמוך מאד לחוף ועל הצוקים ראינו ציפורים קטנות, שצבען חום ופסים שחורים קטנים מעטרים את גבן. זוהי הפיפיט (Pipit), ציפור אנדמית לאי דרום ג'ורג'יה. ציפור השיר הדרומית ביותר בעולם.

האי פריון מכוסה בעשב טוסק גבוה. לחוף האי ראינו מושבות של פיגוויני ג'נטו, שבשלב זה של הטיול כבר לא משכו תשומת לב מיוחדת, למעט העובדה שקיננו על גבי קרחות קטנות שסידרו לעצמם בתוך השיחים הירוקים. מושבות הקינון שלהם היו מכוסות בגואנו (Guano – לשלשת עשירה בזרחן), שנתן לתמונה אפקט לבן בוהק. אפילו קבוצה קטנה של פינגווינים מלכותיים לא משכו תשומת לב מיוחדת. לבנו נהיה גס….טיפסנו על גרם מדרגות בנוי עץ, לצפות במושבת קינון של האלבטרוס המלכותי.

האלבטרוס הנודד (Wandering Albatros)). הוא עוף ימי גדול ממדים ממשפחת האלבטרוסיים. נפוץ באוקיינוס הדרומי, סביב לקוטב הדרומי. האלבטרוסים הנודדים הם בין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. מוטת הכנפיים שלו מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים והיא הגדולה ביותר מבין כל העופות החיים בימינו. אורך גופו הוא 1.35 מטרים, ומשקלו נע בין שישה לתריסר קילוגרמים. הנקבות קטנות יותר במעט מן הזכרים. ניצוי העוף משתנה עם גילו. נוצות גוף הבוגרים לבנות, והכנפיים – שחורות ולבנות. מקורם גדול, וצבעו ורוד, כצבע כפות רגליו. שמו המדעי ( Diomedea exulans) ניתן לו על שם דיומד, מלכה רב הכוח של ארגוס, מן המיתולוגיה היוונית.

האלבטרוסים הנודדים ניזונים בעיקר מדיונונים, מדגים קטנים ומשאריות בעלי חיים אחרים שצפות על הים. הם נוהגים למלא את קיבתם לשובע בכל ארוחה, עד הגעה למצב שהם אינם מסוגלים לעוף, ואז הם משייטים על פני המים בחוסר ישע משהו ומעכלים את המזון לאיטם. הנקבה מטילה ביצה לבנה ומנוקדת, ואורכה כעשרה סנטימטרים. הם מתרבים במושבות על איים מבודדים באוקיינוס הדרומי. קניהם בנויים בצורת חרוט גדול, לרוב מחומרים צמחיים.

האלבטרוסים הנודדים זכו לשמם הודות למרחקים האדירים שהם גומאים. העופות הללו משלימים מסע מסביב לאנטארקטיקה כמה פעמים בשנה, נישאים על גבי הרוחות העזות של האוקיינוס האטלנטי הדרומי. את רוב חייהם הם מבלים במעוף מעל האוקיינוס. הם יורדים אל פני המים למנוחות קצרות, ונוחתים על היבשה רק כדי להתרבות. כך משל, אלבטרוס אחד עבר במשך 27 ימים, מרחק של 10,527 ק"מ במהלך שיטוטיו אחר חיפוש מזון.

מפסגת האי ראינו כמה אלבטרוסים מקננים במרחק של כמה עשרות מטרים. מעת לעת קם אחד מהם מקנו ונופף בכנפיו. קשה לזהות בעוף המגושם הזה, כשהוא על הקרקע, את המעוף האצילי שלו עצמו. מראש ההר נשקף נוף מרהיב של המפרץ העגול כולו, על ההרים המושלגים שברקע, הקרחונים הגולשים אל הים ואיי הצוקים אשר בתווך. סמוך מאד לאחת ממרפסות התצפית קינן אלבטרוס מבוגר, שגילו המופלג (יכול להגיע ל-80), ניכר על פי  נוצותיו הצחורות. העוף הדוגר לא זיכה אותנו מתנועות הכנפיים המפורסמות, אלא ישב בהידור מלכותי, כמעט ללא נוע.

הפלגנו משם לאורך המפרץ, מול קרחוני ענק, שהגדול והמרשים שבהם נקרא Brunonia, עברנו סמוך לאי האלבטרוסים (Albatross island) ובעזרת המשקפות יכולנו לראות בבירור, אלבטרוסים רבים מקננים על פסגתו.

ראו באתר זה: האלבטרוסים

ראו :  מצגת מהאי דרום ג'ורג'יה- 2016    +    מצגת טיול לסאות' ג'ורג'יה –  2010 

כעבור כמה שעות, בעת הרצאתי על מגלי העולם, בתחילת הפרק אודות קפטיין קוק, הזעיקה אותנו הכריזה אל הסיפון. לפני הספינה שחו שלושה או ארבעה לוויתני סנפיר ושני לוויתני "גיבן". נדי האוויר שהמתעבה שלהם נראו מכל עבר וסנפירם, כמו גבם, נחשף לעתים קרובות, אם כי ממרחק. במחוות פרידה מאיי דרום ג'ורג'יה, שהריהם נראו היטב באופק, עפו לפני הספינה יסעורים ממינים שונים, אלבטרוסים רבים ושחפיות. במים קיפצו בין הגלים, אריות ים, כלבי ים ופינגווינים, שהגיחו מהמים בקפיצות נחשוניות, רק כדי לזנק לתוכם שוב. במשך כשעה לערך, עסק רב החובל בכיוון ספינתו לעבר האטרקציות שבים ובאוויר. בתום התצפית, נראה היה שהאניה נשארת באותו מקום לערך. לאחר זמן של תהיה, הודיעה אניה מגשר הפיקוד, על תקלה טכנית שהולכת ונפתרת..

02/03/16

יום ים

לא קרה הרבה. הרצאה בבקר של ג'ונתן, אודות החור באוזון. הרצאה שלי בצהרים, על הפינגווינים, הרצאה של רוזלין על התחממות כדור הארץ; וופל אמריקאי, עם גלידה וסירופים אחר הצהרים, סיכום של ג'ונתן על החוויות בדרום ג'ורג'יה, מכירה פומבית שהכנסותיה קודש לביעור החולדות בדרום ג'ורג'יה. חווית הטבע היחידה היום, היתה להקה של דולפינים ששחו במקביל לספינה. קצת רחוק לטעמי וקיפצו מעל המים בתנועות מתואמות.

03/03/16

התעוררנו לספינה מתנדנדת. לא סערה חלילה, אבל חבטות הים מורגשות היטב. שקיות הקאה תקועות על המעקות, לקדם כל צרה ונוסעים רבים חשים ברע. יש כאלו שהנדנודים הנעימו עליהם את שנתם וכאלו שגרמו לשנתם שתנדוד. .דימה הרצה על ציפורי פוקלנד, אני על עידן התגליות וקרוליין על תופעות מטאולורגיות  – אופטיות.

בשעה 18:30, תדריך לקראת ההגעה לאיי פוקלנד מחר. כולנו זקוקים כבר לחוש יבשה. בין לבין, ציינו שבועיים להפלגה. ביום חמישי אחה"צ, לפני יומיים, הרמנו עוגן וביום חמישי בבקר, בעוד פחות משבוע, נטיל עוגן בבואנוס איירס.

בלילה, סרט דוקומנטרי על החיים במק מורו, שעל מדף הקרח רוס. מסתבר שבתחנת המחקר הזאת חיים אלף איש בקיץ. זו כבר עיירה קטנה, עם מוניות ועם כספומט. בחורף חיים שם רק מאתיים. גם כן מספר מכובד.

04/03/16

התעוררנו לתנודות חזקות. בשעה 06:45 עוד לא נראה אפילו סימן לייבשה. אולם כעבור רבע שעה, ב- 07:00 בבקר לערך, ראינו סוף סוף יבשה. ב07:30 לערך, עגנה ספינתנו בנמל של פורטו סטנלי, שבאיי פוקלנד – Islas Malvinas. שטח האיים 12,173 קמ"ר, ובירתם סטנלי.

איי פוקלנד (באנגלית: Falkland Islands; בספרדית: Islas Malvinas) הם ארכיפלג המונה 776 איים, בדרום האוקיינוס האטלנטי, שנמצאים במרחק של  480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה; 1080 ק"מ מג'ורג'יה הדרומית ממנה הגענו. לאיים חשיבות אסטרטגית רבה והראייה, שלדי אניות רבים הפזורים לאורך החוף. אלו היו אניות שהפליגו מסביב לכף הורן שבקצה הדרומי של יבשת אמריקה והגיעו לפוקלנד לתיקון לאחר שניזוקו במעבר הים הסוער במיוחד שבכף הזה. משהתברר גודל הנזק, ננטשו רבות מהאניות ונשארו כאן עד היום הזה. האיים הללו פרחו בתקופת הבהלה לזהב בקליפורניה, כשהיו תחנת מעבר הכרחית כמעט עבור האניות שהקיפו את ייבשת אמריקה. תעלת פנמה שמה כמובן את הקץ לנחיצותם של האיים. אך הם עדיין משכו ציידי לזוויתנים רבים.

האיים נתגלו על ידי ג'ון דייוויס (שהיה אחד מגדולי מגלי הארצות של אזור ים הקרח הצפוני  יחד עם באפין והדסון), באוגוסט 1592 על הספינה "Desire". בזמן שהיו על איי פוקלנד , בחר צוות הספינה להרוג כ-14,000 פינגווינים למאכל. הם אחסנו את בשר הפינגווינים כך שיוכלו לשוט הביתה, אך הבשר התקלקל כשהגיעו אל האיים הטרופיים, והדבר גרם למסע הביתה להפוך לאסון. הפולקלור מספר על עשרות אלפי תולעים שהגיחו מהבשר המקולקל וחוררו את הספינה. כך או כך, רק 14 מתוך 76 אנשי הצוות נותרו בחיים. ברוס צ'טווין, בספרו "סיפורים מפטגוניה", מכנה את האירוע בשם "נקמת הפינגווינים".

ראו באתר זה: סיפורים מפטגוניה

פינגווינים מגלנים – צולם בתעלת "ביגל"

ב-1690 עלה הקפטן הבריטי ג'ון סטרונג עם צוותו על חופי פוקלנד והיה ככל הידוע לאדם הראשון על אדמת האיים השוממים. הוא  קרא לאיים על שמו של אדמירל הצי הבריטי לורד פוקלנד.

האניה שלנו עגנה בנמל ואנו השתדלנו להתרגל למצב החדש, ללא תנודות. בשעה 09:00 לערך, ירדנו "ירידה יבשה", בעגת השיוטים, כלומר, בנעלים רגילות, לרציף ולא למים. נסענו באוטובוס למרחק של 11 ק"מ , בדרך עברנו לצד כמה אניות נטושות, במצב מתקדם של התפוררות. מזג האוויר האיר לנו פנים והגענו למפרץ יורקה (Yorke Bay) שהשמש מאירה במלוא עוזה. היה זה מפרץ יפה, בצורת חצי ירח, שהשמש העניקה לו גון תכלכל יפהפה. היה נעים ללכת ברגל ולחוש אדמה מוצקה. הצמחייה עשירה יותר מאשר באיי ג'ורג'יה. הצבע הירוק שולט בנוף. במקום חיה בדרך כלל מושבה גדולה של פינגוויני מגלן (הפינגווין האמריקאי), הקטנים, אך אלו החלו בנדידתם צפונה כבר במחצית פברואר. לצד השביל נראו כמה גומחות בקרקע, ששימשו אותם לקינון. בקצה המפרץ, בדיוק מול השמש, ראינו קבוצה של כעשרים פרטים. הם בלטו  בצווארם העבה ובשני פסים על קדמת גופם. בהמשך, הגענו למפרץ נוסף, Gipsy Bay . שם ראינו גם זוג אווזי אנדים. הזכר בצבעי לבן – אפור והנקבה בכמה גוונים חומים. בשמים עף קורמורן מלכותי (King Cormorant), המזכיר את הקורמורן כחול העין שראינו באנטארקטיקה ועל קיר הסלע הקרוב, ראינו כמה קורומורני סלעים (Rock Cormorant) מקננים. דימה, בעל עיני הנץ, זיהה למעננו קן של אנפת לילה (Nigh Heron) ואחר כך גם פרוש (?) פוקלנדי Thrush)), האנדמי לאזור ולו מקור חזק שצבעו כתום ורגלים ארוכות בצבע כתום תואם. עברנו לצד תותח שהוצב במקום במלחמת העולם הראשונה ושבנו לנקודת המוצא. ס"ה מאכזב, לפחות מבחינת עולם החי. בדרכנו חזרה עצרנו מול אניה חלודה, שבימיה הטובים נקראה "ליידי אליזבת". האניה שכבה על צידה, כשהגוון האדמדם שלה מעניק למפרץ הירקרק משנה יופי. למרבה המזל ראינו על החוף ברווז קיטור (Steamer), שבמהלך האבולוציה ויתר על כושר התעופה שלו, לטובת השחייה והצלילה. הוא בלט ברגליו ובמקורו הכתומים. הנקבה דומה לזכר, רק צבעיה דהויים יותר.  אי משם הגיעה משפחה של כמה אווזי אצות (Kelp Gull), עם זכר בוהק בלבן, נקבה בצבע חום מפוספס בשחור ושני צעירים, שצבעם חום. לא הרחק מהם נראה שלצדף (Oyster Catcher), שבלט במקורו האדום הארוך.

כאן נפרדנו מבועז ומגיא, שהחלו את דרכם הקצרה והמהירה יחסית, אל בית הספר.

התחנה הבאה היתה בפורטו סטנלי. עיירה עם רחוב ראשי אחד, מקביל לקוו המים. כאן חיים 2120 תושבים, מתוך 2562 תושבי האיים (נכון למפקד שבוצע ב-2012). המקום נראה סוריאליסטי מעט. לא כל כך משתלב עם הנוף והמיקום: תא טלפון ציבורי שצבעו אדום, בארים בריטיים באופיים, בית העיריה, בית הדואר, בנק, מלון ובתי מגורים  שנראה כאילו נלקחו לכאן היישר מהממלכה המאוחדת. חתיכת בריטניה באוקיינוס הדרומי. רק אוטובוס דו קומתי היה חסר כדי להשלים את התמונה. קרני השמש עשו חסד לבתים הצבעוניים ונתנו לגווניהם חיות. עברנו ליד מלון מלווין, שנבה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ובכנסיה האנגליקנית אדומת הלבנים, שבחצרה הוקם מונומנט מעצמות לוויתנים. המוזיאון המקומי הקטן מציג את תולדות ההתיישבות הבריטית במקום, את תולדות הספנות ונותן הצצה לאנטארקטיקה. מולו נבנה מונומנט שמנציח את גבורת בריטניה, ששחררה את המקום מהכיבוש הארגנטיני של חורף 1982. תקופה קצרה, שלדבריהם "שינתה את האיים ללא היכר".

הצרפתים הקדימו את הבריטים בהתיישבות של ממש באיים בשנת 1764 הקים לואיס אנטואן דה בוגנוויל את נמל לואיס שבתעלת בייקרי. המתיישבים היו ברטונים (קבוצה אתנית מחצי האי בריטני שבצפון מערב צרפת) ועל כן נקראו האיים בתחילה "איי מאלו" (Îles Malouines) על שם העיר סיינט מאלו שבבריטני. מאוחר יותר אומץ הכינוי ההיספני לאיים "Islas Malvinas".

ראו באתר זה: איי פוקלנד

הבעלות על האיים היתה סלע מחלוקת בין בריטניה, ספרד וצרפת. ארגנטינה, תבעה את האיים כיורשת של ספרד באזור. הדעה השלטת בכל שכבות השלטון הארגנטינאיות הייתה שהאיים הם חלק מן הטריטוריה הלאומית. לאחר ששנים של משא ומתן לא נשאו פרי, שאפו בחוגי המשטר לפתור את הבעיה במהירות האפשרית. ההחלטה להשתלט על האיים נדחפה על ידי הצורך לשים קץ להצלחתה הנצחית של בריטניה להתחמק מהנושא ובכך להנציח את שליטתה על האיים.

הטעות העיקרית של מקבלי ההחלטות הארגנטינאים הייתה ללא ספק בהערכת תגובתה של בריטניה לפלישה. ההערכה כי בריטניה לא מעוניינת בסכסוך מזוין, גרמה למקבלי ההחלטות הארגנטינאים להסיק כי הבריטים לא יגיבו צבאית אם ארגנטינה תפלוש לאיים. מנקודת מבט ארגנטינאית דומה היה שלבריטניה נמאס כבר מהאחריות הקולוניאלית שלה על האיים

אינטרס נוסף היה כלכלי: המצב בארגנטינה באותם הימים היה קשה מאוד. הניסיון של המשטר הצבאי להנהיג מדיניות של שוק כספים חופשי נכשל והאינפלציה איימה על הכלכלה. בין 1976 לנובמבר 1981, פשטו את הרגל כ- 200 חברות בכל חודש, שיעורי הריבית עלו במאות אחוזים ושיעור המובטלים עלה בצורה משמעותית. ממשלת ארגנטינה הניחה (והצדק)  שבאזור האיים קיימות רזרבות ענקיות של נפט.

אינטרס  נוסף היה אסטרטגי  הגישה למצרי מגלן שתתאפשר אם לארגנטינה תהיה שליטה על האיים. גורם זה אמור היה להיות חיוני במקרה של חסימת תעלת פנמה.

אינטרס שלישי הונע על ידי יוקרה לאומית: נראה כי עבור ארגנטינה זהו בעיקר מאבק על כבודה- להחזיר לעצמה את מה שנלקח ממנה בכוח, שכן ארגנטינה טוענת כי קיבלה את האיים בירושה מספרד. כנראה שהאינטרס העיקרי היה פוליטי פנימי – רצונה של הממשלה הצבאית להחזיר לעצמה את הלגיטימציה שאיבדה. ושאיפה לאחד סביבה את העם.

בשעה 16:15 יצאה הספינה מהנמל ואנו הוזמנו לסיפון, לצפות במראה. שוחחתי עם לואיס, מדריך הקייקים, והוא הצביע על נקודה מעניינת. לו ארגנטינה היתה מנצחת במלחמה, הארגנטינאים היו תקועים עדיין עם המשטר הצבאי… חומר למחשבה.

עברנו על פני הנקודה הקיצונית באי, כף Pembroke , עם המגדלור שבקצהו ויצאנו לים הפתוח.

05/03/16

זהו היום האחרון לסיורנו. טרם שנתחיל בהפלגה הארוכה צפונה. הפעם דאג לנו הצוות לקינוח אמיתי. לאחר ארוחת הבקר עגנה הספינה סמוך מאד לאי West Point, שנמצא מצפון מערב לאי המערבי. היה זה יום יפה במיוחד. השמים היו כחולים והמפרץ, שהוא למעשה פיורד שטוח, זהר בצבעי תורכיז, שאצות צהובות צפות במימיו. בקצהו, סמוך לחוף, עגנה ספינה שצבעה צהוב, שייכת לזוג צרפתיים הנוסעים בעולם. לחוף המפרץ ראינו שחפי אצות יפים והחלנו לטפס במעלה הגבעה, בנוף של גבעות מתונות, סחופות רוח, מכוסות בצמחים שגדלו בצורת כריות, להבטחת בידוד מהאקלים הקשה. הכריות הללו, גדולות כקטנות, נקראו ככתמים ירוקים על פני שמיכת עשב צהובה. עצים לא מסוגלים להחזיק מעמד בתנאי האקלים הללו, אבל גדלו שם לא מעט שיחים, שקיבלו את צורת ה"דגל", בה כול עלה צומח בצל הרוח של הענף שלפניו. ההרים השטוחים אינם דומים כלל ועיקר לנוף ההררי המבותר של דרום ג'ורג'יה. בעוד האחרונים הם חלק מהקימוט האנדיני של דרום אמריקה, איי פוקלנד היו בעבר חלק מאפריקה. לאחר 2 ק"מ של הליכה, הגענו לאחד משיאי הטיול. אני משתדל להמעיט ככול האפשר משימוש בסופרלטיבים כמו "מהמם", או "עוצר נשימה", אבל אין לי בארסנל ביטויים הולמים יותר. עמדנו מעל מפרץ כחול עז, שגליו השקטים התנפצו על קירות סלע מרשימים. ממעל חגו אלבטרוסים שבלטו בכנפיהם הצחורות, הממוסגרים בשחור. באזור זה מקננים האלבטרוסים שחורי הגבה (Black broed Aalbatros), שצדם העליון של כנפיהם שחור לגמרי ופס שחור מעטר את עינם. עוד כמה צעדים וסיבת בואנו התבררה. הגענו לאזור בו האלבטרוסים מקננים. לא מדובר על קינים ספורים, כמו בשמורה הסמוכה לדוניידין שבניו זילנד, אלא בריכוז מרשים של קינים, שנבנו על גבי גבעות מלאכותיות מוגבהות, בין שיחי הטוסק. בכל קן ישב גוזל מפותח, מכוסה פלומה. בשלב הזה הם גדולים יחסית ועוד מעט יעברו בגודלם את הוריהם. המשכתי ללכת לאורך השביל וככל שהתקדמתי לכיוון המצוק, ראיתי עוד ועוד קינים. הגוזלים נופפו בכנפיהם, פערו את מקורם עמדו לרגע והתיישבו בקינם. מעת לעת נראה שם קרקרה שצבע נוצותיו שחור חום, שלצדף שבלט ברגליו ובמקורו האדומים, או חמסן, שצבעו בהיר מאלו ש כרנו באנטארקטיקה ובדרום ג'ורג'יה. למרגלות הקינים נראה ריכוז של פינגווינים, שבעזרת משקפת, ניתן היה לזהות את הנוצות הזהובות שמעל לארובת עיניהם.

כעבור שעה קלה של צפייה וצילום הופיע אלבטרוס מבוגר, נפנף בכנפיו, דאה מעל ראשיהם של הגוזלים ונחת בין כמה צעירים. הגוזלים הקישו תחילה על מקורו ואחר כך תחבו אליו את מקורם והקישו בו, כדי לגרום לו להקיא מעט מזון עבורם. היה זה מראה קסום של ראש גדול ולבן, מקור בהיר ענק ומקורים קטנים מקישים בו, בחוסר סבלנות של צעירים. בלחץ הרודן המתקתק, הלכנו משם, מבוססים בבוץ, לשטחי הקינון של פינגווין הסלעים, Rockhopper Pinguin)), שמשמעותו המדויקת של שמו הוא "הפינגווין מקפץ הסלעים". זהו פינגווין קטן מידות, שנוצותיו הזהובות מזכירות מאד את אלו של ה"מקרוני", אותו ראינו בדרום ג'ורג'יה. אך להבדיל מהאחרונים, הנוצות הזהובות אינן עוטרות את ראשו ככתר, אלא מכסות את גבת העין ובולטות משני עברי הראש בתספורת "בן גוריונית". מושבת הקינון ניצבה על סלע, ממש מעל הים הכחול ויצרה קומפוזיציה יפה של צבעים. הרמנו את מבטנו אל האלבטרוסים שחגו מעל ראשנו בהידור מלכותי, הורדנו אותו שוב אל הפינגווינים שלמרגלותינו ובאוקיינוס ממול. היה זה חזיון רב עצמה

בדרכנו חזרה, סמוך למפרץ, עצרנו בבית חווה בסגנון אנגלי טיפוסי. עם גדר צבועה בלבן וגינה ובה פרחים שהובאו מאנגליה. בולט במיוחד הויגיטליס (Vigitalis) שפרחיו נראים כגביע ורד הפונה מטה. במקום חי זוג, גרמני ואנגליה, המתחזקים את ביתו של מאן דהוא, ומשגיחים על עדר הצאן שלו, שמנה 600 פרטים. הגבר, גרמני, מפליג בספינת המפרש שלו כבר 37 שנים. אשתו, הצטרפה אליו כשהגיע לקריביים, לפני 26 שנה ומאז הם יחד וזהו ביתם. הם אירחו אותנו בלבביות במטבחם הקט, סביב שולחן עמוס בעוגות לעייפה. הם הגישו לנו קפה ותה, וסיפרו מעט על חייהם במקום ובעולם. לפני כשנתיים, שבו משלוש שנים בהם עגנו בדרום ג'ורג'יה. עם שובם הוציאו לאור אלבום תמונות יפהפיות שצילמו, כולל טקסט עשיר, המתאר את חוויותיהם ותחושותיהם. גם אם מכירת הספר היתה המוטיבציה העיקרית להזמנתו לביתם,  עדיין, נראה היה לנו שהם שמחים לבואנו. ירדנו לחוף, ראינו שם זוג שחפי אצות, שבלטו ברגליהם הצהובות, להקה של אווזים מגלניים, שלצדף מרהיב, שפיצח צדפות במקורו האדום  ודג טונה גדול שנפלט אל החוף לפני כשעה ובהק בצבעו הכסוף. שבנו לספינה בהנהגתו של דימה. במקום להובילנו היישר אליה, ערך סיבו במי המפרץ, כדי לתת לנו להתרשם מלהקות הקורמורניים המלכותיים, שעפו מעלינו במבנה דמוי חץ. כנראה רצה גם שנהיה הזודיאק האחרונה, ששבה לספינה, בסיור האחרון.

ארוחת הצהרים הוגשה על הסיפון. מזג האוויר היה שמשי. ישבנו וסעדנו את ליבנו בהמבורגרים ושניצלים, כשאנו מתבוננים ביסעורים, באלבטרוסים, בקורמורנים ובקוו החוף של איי פוקלנד, שהלך והתרחק

ראו גם: מצגת מאיי פוקלנד

.

כעבור שעתיים של שיט הזעיק אותנו ג'ונתן במערכת הכריזה. "דולפינים" כך הבטיח, בשעה 10:00 של הספינה. סבור הייתי ששוב נראה אותם דרך המשקפת בלבד, באופק, שם נושק הים לשמים. אך למרבה ההפתעה, הם שחו במקביל לספינה ממש. היה פשוט לצלם אותם, משל היו אלו דולפינים מטעם משרד התיירות. היו אלו דולפיני קומרסון (Comerson). ניתן היה לראותם בבירור מתחת למים, כמו כתם לבן בצורת טורפדו, מתקרבים לפני המים ומזנקים החוצה, בולטים בצבעי שחור צהבהב. עד שנעלמו בתוך הקצף. לקראת השעה 21:00 יצאתי לסיפון, כדי לראות את אורותיהן של לפחות עשרים ספינות דיג, שהבליחו למרחוק. בהמשך הערב ראינו את הסרט "נדידת הציפורים" עם צילומים מפעימים ממש.

06/03/16

יום שלם בים. נדנודים חזקים בבקר. יום של שהיה באניה. הצוות עשה ככל יכולתו להעשיר את היום. ג'ונתן הרצה על אורך היום המשתנה בקטבים בהתאם לעונות, אנט סיפרה על מחקרה אודות הלווייתנים ואני דיברתי על איי פוקלנד. בערב ערך פיליפ תחרות עולצת על זיהוי שירים ואופיר, זכתה במקום הראשון. גאווה לקבוצה.

07/03/16

התעוררנו לים שקט. חלק כמעט. שמש זורחת, שמים כחוליים ללא ענן. אנשים יוצאים לסיפון בלבוש קל. אפילו בלבוש קצר. קצת קשה להאמין. דימה הרצה בבקר על תולדות כדור הארץ וקרוליין על שינויי האקלים. פליפר ערך סדנה אודות גשר הפיקוד וג'ון על השימוש בלייטרום. ארוחת הצהרים נערכה על הסיפון. תוך כדי צפייה באלבטרוסים. לא הרחק מהספינה נראה לוויתן, אך הוא לא עורר את אותו ריגוש שהיה מעורר לפני שבועיים. בערב, סרט "Master and Commander"

08/03/16

מזג האוויר ממשיך להאיר פנים. הים חלק. הנדנודים קלים. השמש זורחת. מורגש שהתקדמנו צפונה. אנשים משוטטים על הסיפון בחולצות קצרות וכמה מנמנמים שם אגב שיזוף. נראה היה שהאניה האטה את הקצב בצורה משמעותית. מסתבר שמזג האוויר והים היטיבו עמנו גם כאן והספינה האיצה אמש את מהירותה עד 14 קשר לשעה ולכן הורידו אותו ל-5. ההפלגה הפכה לנופש צף. היתה לנו הרצאה נוספת של רוזלין על האוקיינוס הארקטי ואניה הלהיבה את המטיילים לקראת הפלגות נוספות של חברת "פוסיידון": סבאלברד, גרינלנד ואיי פרנץ יוזף. האירוע ה"ימי" היחידי שעברנו היום, היה כמה דולפינים ששחו במקביל לספינה.

אחר הצהרים, חידון משעשע של בקיאות על נושאי התוכן. היה זה מבחן "אמריקאי", כשאחת האפשרויות היו משעשעות במיוחד.

נ"ב

לקראת ערב, בר בי קיו על הסיפון, מול שקיעה נהדרת, שצבעה את העננים באדום.

09/03/16

בקר מעונן. אפילו קצת גשום. אנחנו מתקדמים לאט מאד. קרובים לריו דה לה פלטה. אווירה של סוף קורס. מרתה מנחה לגבי סידורי עזיבת הספינה והתחבורה ממנה לעיר או לנמל התעופה. אניה חילקה סרטים, לסימון המזוודות, כל אחד, למחוז חפצו. לואיס הכין את המטיילים לקראת בואנוס איריס. עלינו לתמונה קבוצתית על הסיפון. אחר הצהרים, נערכה פגישה חגיגית. אינני זוכר מתי אולם ההרצאות היה מלא כל כך. אחר כבוד הועלה ל"במה", מי שהיה קרוב ביותר לנחש את המרחק הכללי שעברנו –  4297 מייל ימי  (בחישוב גס, 7740 ק"מ– מתברר שטעה באחוז אחד בלבד. אחר כך עלתה התמונה שזכתה למקסימום קולות. נתינת תעודות לאלו ששחו במים הקרים של איי שטלנד המזרחיים, תעודה לשייטי הקייקים ולבסוף, סרט שערך ג'ון, מתמונות ומסרטונים שצילם. מלאכת מחשבת ממש.

אחרי שג'ון והצוות קיבלו את התשואות שזכו בהן בצדק, יצאנו להתבונן בטור ארוך של אניות משא, הממתינות מחוץ לנמל של מונטווידיאו, אורוגווי. שעה קלה אחר כך, נראה קוו הבתים הגבוה של העיר. בשעה 17:15, הזעיקה אותנו אניה, במערכת הכריזה, לצדה הימני של הספינה, כדי לראות את סירתו של הנווט האורוגווי, מגיעה לעברנו. הסירה ריחפה מעל הגלים הקטנים, כשהיא מתיזה סילונות של קצף. האניה האטה, הסירה נצמדה אליה ושלושה גברים מבוגרים יחסית, לבושים בחליפות הצלה, טיפסו לאנייתנו וזכו למחיאות כפיים.

לקראת הערב חשנו שוב את הטלטלות והתנודות, שרצינו להאמין שהן מאחורינו. ריו דה לה פלטה מזמן הפתעות.

לקראת ארוחת הערב, הכול נרגע. מנהל המלון הציג בפנינו את צוות המטבח, שזכה לתשואות רמות.

10/03/16

לקראת שעה 06:00 הוזעקנו במערכת הכריזה לראות את בתיה של בואנוס איירס. לחיצות ידיים, מחוות של פרידה. הותרנו משהו בלבנו בייבשת הדרומית ומשהו ממנה אנו נושאים איתנו