מבוא לטיול ביוון

כתב: גילי חסקין. 19-10-24

לקריאה נוספת באתר זה:

טיול לפסגת האולימפוס, הר אתוס , התיאטרון בעולם הקלאסי , הסירקוס, הנצרות , האיים הקיקלדיים  ,  סיור בפלופונז  , טיול ביוון ההררית, תדריך לטיול בכרתים,  כרתים בימי קדם    ,    דלפי שביוון ,  המקדש היווני,  כרתים- מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס,  מוסיקת הרבטיקה,  דיוניסוס אל היין , לפקאדה-חלום יווני, אש ודיסוציאציה ביוון ,  מבוא למיתולוגיה היוונית ,  הספרות היוונית בתקופה המודרנית . האקרופוליס באתונה

להרצאה על יוון – לחץ כאן.

ראו אלבומי תמונות

חופשה בלפקאדה – 2017

טיול להר אתוס – 2012

מטאורה בצפון יוון – 2009

טיולים בחבל זגוריה

יוון הינה ארץ יפה, בדרומו של חצי האי הבלקני. זוהי ארץ הררית מבותרת, בעלת נוף פראי, חופים מפורצים, עמקים המעובדים מזה אלפי שנים, ומאות איים, שאין בהם אחד הדומה למשנהו.

יוון נחשבת למולדת התרבות המערבית. כאן נולדו המיתולוגיה, התיאטרון והשירה, התופסים, עד היום, מקום בתרבותנו. ביוון נולדו המשחקים האולימפיים, במקדשיה נוצקו תכנים וסגנונות בנייה.  פסליה עיצבו את אידיאל היופי המשמש כמופת עד ימינו. ביוון העתיקה התפתחו הפילוסופיה, הרטוריקה והדמוקרטיה.  כאן נולדה ההערצה לגוף האדם. כאן למדו להפוך גוש שיש ליצור כמעט חי ונושם.

קשה להגזים במספר המושגים הממלאים את חיינו ואת שפתנו, אשר לידתם ביוון.  כאשר גייסות רומא כבשו את יוון, התברר להם כי הפרא הרומי נכבש על ידי תרבותו האצילה של הנכבש.  שנים רבות מאוחר יותר, כאשר אנשי הרוח של הרנסנס שאפו להתנער ממה שכינו "חשכת ימי הביניים", הם חזרו, כמובן מאליו, לאידיאל עתיק יומין – תרבות יוון הקלאסית. עבור אירופה, יוון היא הבסיס, הראשית, המקום ממנו התחיל הכול. מכל פינה נבטת ההיסטוריה: שדות קרב מפורסמים, מקדשים עתיקים, תיאטראות ויצירות אמנות. יוון היא ארצם של אפלטון וסוקרטס, פידיאס ופריקלס, הומרוס ואלכסנדר מוקדון (שהיה אמנם מוקדוני, אך ראה את עצמו כיווני).  מכאן יצאה בשורת ההלניזם, חזון של תרבות כלל עולמית.  יוון היא ארצם של אלי האולימפוס – זאוס, פוסיידון, אפרודיטה והרמס ועוד, שרוחם עדיין מרחפת בין גבעותיה ובמרומי פסגותיה.  המטייל ביוון, גם אם איננו יוצא לדרכו כשהוא חדור תחושה היסטורית עמוקה, מוצא את עצמו, פעמים רבות, נפעם מהעובדה, שבשביל האבנים שבו הוא הולך, פסעו לפניו גדולי עולם.

למרות שבמרחבי יוון מתנוססים מקדשים קלאסיים במלוא הדרם, ואלפי יצירות של פסליה גודשים את המוזיאונים שלה, ארץ זו מציעה הרבה יותר מאשר מבט חוקר אל התרבות הקלסית.  יוון מציעה למטייל בה ים כחול, חופים שטופי שמש, ושפע של נופים מהממים: מפסגות מקדוניה בצפון עד כפרי כרתים בדרום; מחורשות הזיתים של קורפו ועד לחופי הזהב של רודוס.  יש בה קניונים עמוקים הפוערים סדקי ענק בנוף, נחלים  צרים ומפותלים, צוקים הנופלים בתלילות אל הים, אגמים חבויים ועוד.  יהיה זה מוגזם לטעון, כי הנוף המרשים הוא זה שהוליד מאורעות היסטוריים רבי השפעה, אך לעתים דומה כי היוונים הקדמונים בחרו בתפאורה טבעית דרמטית, כרקע להופעתם על בימת ההיסטוריה האנושית.

יוון היא ארץ נהדרת, אידיאלית לנופש, כמו גם לטיול מעמיק: הרריה מכוסים ביערות עבותים, אייה עטורים בבתים הבוהקים בלובנם, ומנזרים ביזנטיים עתיקים, הומי נזירים בלבוש שחור, דבוקים אל קירות קניוניה.

היוונים של היום כוללים מספר גורמים אנושיים, שבעבר ראו אותם כ"ברברים": סלאבים, אלבניים, וולאכים, פרנקים ועוד.  גורמים אלו שומרים, במידה גדלה והולכת, על צביונם הלאומי המיוחד.  זהו פסיפס אנושי רב גוני, החי בכפרים ציוריים, מנזרים מבודדים ונמלי דייגים ססגוניים.

תושביה הכפריים של יוון עדיין מיישמים את שיטות החקלאות העתיקה, הטברנות שלה מדיפות ניחוח מגרה וצלילי בוזוקי נשמעים ברחובותיה.  יוון היא ארץ מלאת שמחת חיים; יוון היא אגן הים התיכון במיטבו.  כל אילו ניתנים בשפע רב ובמחירים סבירים יחסית, קרוב מאד לארצנו מוכת הסערות.  יוון היא דוגמא לארץ בה מסיימים את הטיול, על מנת לשוב.  פעם לעתיקות הפלופונז, פעם למנזרי מטאורה,  פעם לנחלים השוצפים של אפירוס ופעם לאיים.

הגיאוגרפיה של יוון

מיקום

יוון נמצאת בגוש הדרומי של הבלקן.  בין °36 ו-°41 מעלות רוחב צפוני ו- °26-20 אורך מזרחי. אתונה מרוחקת 1,250 ק"מ מירושלים.  חצי האי היווני (כולל גם את חצי האי כלקידיקי) מחולק לשנים על ידי המפרץ הקורינטי.

שטח

שטחה של יוון, כולל שטח האיים, משתרע על 132,500 קמ"ר; מעט יותר משטחי אנגליה (אנגליה, בלבד, ללא סקוטלנד ווילס) .  שטח האיים, שהם ברובם פסגת הרריות של רמה יבשתית, ששקעה בים האגאי, הוא כשישית משטח המדינה. ביוון  437 איים (מהם 134 מיושבים).  שטחם הכולל הוא כ- 25,083 קמ"ר.

גבולות

יוון גובלת באלבניה בצפון־מערב; במקדוניה ובולגריה בצפון; ובתורכיה בצפון־מזרח; הים האגאי במזרח והים היוֹני במערב. אורך הגבולות היבשתיים הוא 1,170 ק"מ.  אורך חופי יוון היבשתית הוא כ – 4,000 ק"מ ויחד עם חופי האיים הוא מגיע ל- 15,000 ק"מ.  רכסי ההרים חוצים את יוון היבשתית, משתרעים כחצאי איים ולעתים נראה המשכם בשרשרות הים האגאי.  מפרצים חודרים עמוק ליבשה ואין ביוון מקום המרוחק מן הים יותר מ- 80 ק"מ.  מישורי החוף צרים בדרך כלל, אך ישנם מספר עמקים פנימיים, בהם התפתחו אזורי התיישבות כבר בתקופות קדומות.

המרחקים בין החלקים השונים הם גדולים יחסית:  רודוס בדרום־מזרח מרוחק 830 ק"מ מקורפו שבמערב. מפגש הגבולות המשולש עם תורכיה ובולגריה (אדירנה-אדריאנופוליס) בצפון, מרוחק 740 ק"מ מדרום כרתים.

מבנה

יוון היא ארץ הררית. 40% משטחה נמצא ברום של מעל 500 מ'.  מספר פסגות נישאות לרום של יותר מ- 2,000 מ' (אולימפוס – 2,917 מ'). ההרים עוצבו ברובם בשלישון כ – 60 מיליון שנה לפני זמננו, הם מצוקיים ומחודדים. מרבית שפלות החוף והאגנים הפנימיים נוצרו בעקבות העתקים של סוף השלישון ותחילת הרביעון. חוף הים שקע ועלה חליפות. על פני האגנים שקעו חולות, חווארים, וחרסיות.  כיום, גלי הים או זרימה שיטפונית חושפים משקעים אלו. מרבית העמקים הפנימיים, היו בזמן זה או אחר, אגמים. חלקם היו, עד לדורות האחרונים, אזורי ביצות בלתי מיושבים, בהם שלטה הקדחת.  על מדרונות השפלות והעמקים הושקעו משקעים צעירים של חצץ נהרות וסחף.

המבנה הטופוגרפי, עם הבדלי הגובה החריפים וגשמי החורף הכבדים, מזרזים את הסעת חומרי הבלייה, והזרימה הנהרית יוצרת מניפות סחף גדולות ודלתאות.

מערכת ניקוז ונהרות

הנהרות העיקריים של צפון־מערב יוון, זורמים בעוצמה וניזונים מכמויות מים גדולות. שמותיהם יעידו על כך – ארחתוס (לנפץ, להלום), תיאמיס (לרוץ).  הקטעים בהם האפיקים ישרים, מקבילים בכיוונם זה לזה למגמה העיקרית של ההרים.  בקטעים אלה זורמים הנהרות באבן חול או על מצע של חרסית ומופרעים על ידי קטעים רוחביים קצרים, החוצים את רכסי הגיר בקניונים צרים: נראה שהם שומרים על מהלך זרימתם הקדום.

הניקוז של מזרח וצפון־מזרח יוון מסובך יותר: המערכת הנהרית הושפעה, במידה רבה, משקיעתו של האגן האגאי והיווצרותם של האגנים הפנימיים.  הנהרות משנים את אופי זרימתם, כאשר בעברם בעמקים הגדולים הם זורמים באיטיות, ובקטעי החיבור בין העמקים הללו הם עוברים בקניונים צרים וזרימתם מערבלית. הדוגמאות המובהקות הם קיפיסוס (Cephissus), ספרחיוס (Spercheios) ופנאוס.  (Pineios).

נהרות הפלופונז מגוונים בתכונותיהם. בחוף הצפוני הם חתורים בקן ישר באפיקים עמוקים. מסלול האוורטס (Eurotas) מגוון, בעקבות השבירה הרוחבית של עמקי לקוניה. אלפיאוס (Alfeios), הארוך בנהרות הפלופונז, המנקז את רמת ארקדיה, זורם בחלקו באפיק קדמן ובחלקו באפיק חדש, שנוצר כתוצאה משבירה מאוחרת. הוא מתפתל דרך שפלות מרובדות במשקעים רכים וחותר דרך רכס הרים בתוך סלע קשה.

ביוון שמונה אגנים, המנוקזים ניקוז פנימי דרך בולענים (קטוותרה): אגן קיפיסוס במרכז יוון; אגן טריפוליס במרכז הפלופונז, אגן וגוריטיס-פטולימאיס בצפון־מערב יוון, ובהם אגן יואנינה, הנמצא ברום של  520  מ' מעל הים ושני אגנים קטנים במקדוניה.

הפלופונז

זהו הקצה הדרומי של חצי האי הבלקני. נופו מבותר ומגוון  והוא בנוי מגושי הרים המגיעים לשיאים של למעלה מ- 2,000 מ'. בחצי האי הזה נמשכים קווי המבנה של היבשת היוונית: חופים ארוכים, ללא מישור חוף, פרט לדלתות הגדולות של הנחלים הגדולים, לקטע חוף צפון־מערב ולמפרץ נפפליון. רכסי ההרים במזרח הפלופונז נמתחים בכיוון צפון-דרום, כשביניהם מפרידים עמקים, שהמשכם במפרצי ים.

הגדול שבעמקים הללו הוא עמק אוורוטס  (Evrotas).  אחד העמקים הפוריים של יוון. בינו לבין הים האגאי מפריד רכס פארנונאס (Parnonas), שגובהו 1835 מ' והוא איננו מיושב. רצועת החוף הצפונית, לאורך מפרץ קורינטוס, ישרה יחסית ומתאימה בחלקה לעיבודים חקלאיים.

במרכז נמצאת  ארקדיה (Arcadia). זהו אזור גבוה, מיושב בדלילות וגובל בצפון בשרשרות ההרים.

במזרחו של הפלופונזוס נמצאת ארגוליד (ארגוליס) הידועה במבצרי טיריניס ומיקנה. נמשכת כארץ שפלה ממפרץ ארגוליס לתעלת קורינטוס. ממזרח לארקדיה  נמצאת  לקוניה (Laconia) – ובמרכזה ספרטה [מכאן המושג "דיבור לקוני", היינו, קצר, המיוחס לספרטנים].  פתוחה לים בדרום ומופרדת ממסוניה במערב, על ידי רכס הטייגטוס, שמסתיים בחצי האי מאני.  בצפון־מערב – הליס (Elis) – אזור נמוך, שבמרכזו אולימפיה. ההר הגבוה בפלופונז הוא הטייגטוס (Taygetus) שגובהו 2,404 מ') והוא המפריד בין עמק לקוניה לעמק מסניה (Messenia).

למרות המבנה המבותר, מצויה בפלופונז רשת הכבישים ומסילות הברזל, המנצלת קווי שבר וחתירה טבעית בנוף ההררי. האופי הקרסטי של חלק מן ההרים גורם לתופעה של בולענים, שבהם מתנקזים מי הנגר אל אפיקי זרימה תת-קרקעיים אל הים.

יוון המערבית – אפירוס

זהו אזור הררי בעיקרו, הבנוי סלעי גיר ודולומיט עם ריבוי של תופעות קארסטיות.  המרכיב הבולט והעיקרי הוא רכס הרי הפינדוס  שפסגתו הגבוהה, הר סמוקליס, מתנשאת לרום של 2,633 מ'.  ההר תוחם את הצד המערבי של עמק תסליה. הנהר העיקרי בחבל הוא התיאמיס (Thyamis), הזורם מערבה, אל הים היוני.  העיר יואנינה יושבת לשפת אגם קרסטי בתוך דולינה, ברום של 520 מ'. רק דרך אחת מקשרת את בקעת תסליה עם עברו השני של רכס הפינדוס, הוא כביש טריקלה – יואנינה והמשכו.  אזור הררי קשה זה מיושב בדלילות ומספק מרעה לרועי צאן. הודות למשקעים המרובים יחסית, מכוסה צלעו המערבית של עמק הפינדוס ביערות, בעיקר אלונים.

מזרח יוון

החלק המזרחי והמרכזי של יוון היבשתית הוא ארץ של מפרצי ים, החודרים עמוק אל תוך הנוף השבור בעל האגנים הפנימיים, כאשר גושי הרים גבוהים חוצצים ביניהם.  תהליכי שבירה עיצבו את הנוף, ויצרו מספר אגנים פנימיים או מפרצי ים, מופרדים על ידי גושי הרים, המתרוממים לגובה של  2,000 מ'.  תהליכי סחיפה יצרו עמקי נהרות צרים, בעלי קירות תלולים, המאפשרים חיבור.

מקדוניה ותרקיה

זהו אזור של שפלה , ההופך לרמות נמוכות ואלו עולות בהדרגה לכיוון ההרים שבצפון – רודופי, אורולוס וקרניקי. מהרים אלו זורמים דרומה נהרות מרובי מים ויוצרים עמקים פוריים ורחבי ידיים.  כאילו הם עמקי פנטיס, סטרימון ואקסיוס. חצי האי כלקידיקי שולח שלש אצבעות דרומה, אל תוך הים האגאי. האצבעות המערבית והמרכזית הפכו לריביירה של סלוניקי ואילו על המזרחית שבהן נמצא הר אתוס ומכלול המנזרים שבו.  לבו של האזור הוא בקעת סלוניקי, כמפגש עמק אקסיוס עם עמק אליאקמון. העיר השנייה בגודלה ביוון. יש לה עורף חקלאי, נמל משובח והיא יושבת בצומת דרכים מיוון לתורכיה, למקדוניה ולבולגריה. בתרקיה ובמקדוניה חיים בני מיעוטים רבים  – סלבים ובעיקר תורכים.

חלוקה לאזורים

האגן הצפוני והגדול הוא תסליה, המנותקת מן הים על ידי גושי הרים.  כאן נמצא ההר הגבוה של יוון – הר אולימפוס (2,917 מ'). הר אוסה והר פליון סוגרים על מפרץ וולוס ממזרח.  מערבית להרים נמצא אגן תסלייה.  אגן זה מחולק על ידי מיפתן נמוך לשתי בקעות גדולות – מזרחית ומערבית. ניקוז הביצות בבקעה סגורה זו בשנות ה- 30 וה- 50 שם קץ לקדחת ופתח אפשרויות של ניצול האדמות החקלאיות.  הנהר העיקרי של תסליה הוא הפנאיוס, היורד מהרי הפינדוס, ויוצר סמוך לירידתו, את המטאורים, גושי התלכיד (קונגלומרט) הנישאים שהעניקו למטאורה את שמה.  הנהר פורץ את המפתן שבין שתי הבקעות  ויוצר את הקשר היבשתי היחידי בין יוון התיכונה לבין מקדוניה.

הר פליון (1,630 מ') ניצב בשוליים המזרחיים של מפרץ וולוס.  זהו אגן שקוע, המחובר לים האגאי רק על ידי מיצר צר. מערכת של גושי הרים המשתרעת מהר פינדוס אל הים האגאי, יוצרת את השוליים הדרומיים של תסליה. הגוש הבולט הוא הר אוחריס.

תסליה משתרעת בין חוף הים האגאי במזרח להרי הפינדוס במערב, ובין חבל בויוטיה בדרום להר האולימפוס בצפון. הר האולימפוס מפריד בינה לבין מקדוניה בצפון ורכס הרי הפינדוס מפריד בינה לבין אפירוס.  גבולה בדרום הוא הר אוטריס  (Othris). המישורים הגדולים של תסליה, שהיוונים האמינו כי היה פעם אגם, הינם הגדולים ביוון.

הרכסים של הר אוסה והר פיליון במזרח חסמו את הגישה מתסאליה אל הים.  העמק הצר של טמפה שמש כמעבר היחידי בהרים, בכיוון צפון־מזרח.  בעמק זה זורם הנהר פנאוס, המנקז את מימי תסליה כולה.  עמק טמפה ניתן לחסימה בקלות כנגד פולשים מצפון, אך היה מעבר נוסף מערבה להר אולימפוס, שדרכו חדר כסרקסס הפרסי לתסליה.  פגסיי הייתה הנמל היחידי של תסליה, שהיו לו קשרי תחבורה נוחים עם פנים הארץ.   תודות למישור הפורה הייתה אחד האזורים המועטים ביוון, שהיה משופע בתבואה.  בעת העתיקה נודעו אנשי תסאליה כפרשים מעולים; את סוסיהם רעו במישורים הרחבים סביב לאריסה. תסליה הייתה מיושבת מהתקופה הניאוליתית ואילך.

האיים

האיים היוניים – שוכנים בסמוך לחוף המערבי של יוון ומהווים את המשכו של הר אפירוס.  הם בנויים בעיקר גיר:  קרקירה (קורפו), קפלוניה – הגדול שבהם, איתאקי (ביתו של אודיסאוס), זקינתוס.

האיים התרקיים – ארבעה איים בצפון הים האגאי:  תאסוס – גוש של שיש ושיסט. מדרונות תלולים מכוסים עצי אשוח.  סמותרקי – מכוסה חומר געשי בעל מדרונות תלולים (פסגה גבוהה – מונטה פינגארי –  1,600 מ'). לתסוס נוף טבעי מיוער ועמקים מושקים.

סמוך מאוד לפיראוס ולאתונה, נמצאים האיים הארגו-סרוניים היפהפיים, הכוללים בין השאר את אגינה , הידרה ופורוס.האיים האיגאיים הצפוניים, הנמצאים סמוך לחופי צפון יוון ובאזור ים מרמרה הטורקי, בהם תסוס, סאמוס וסמותרקי; הם איים מכוסי חורש ים תיכוני ומהווים המשך של הייבשת.

הספורדיים הצפוניים –  בקבוצה הצפונית שרשרת צרה של חמישה איים. בנויים בעיקרם סלעים מגמתיים. חופיהם תלולים ופנימם יבשתי וחשוף. עמקים פנימיים פוריים מצויים בעיקר בקיאתוס ובקופלוס.  בקבוצה הדרומית בולט האי סקירוס, המפורסם במחצבות השיש שלו.

האיים הקיקלדיים – מהווים את המשכם של הרי יוון. 56 איים במרכז הים האיגאי הכוללים בין השאר את סנטוריני, מיקונוס, איוס, פארוס, נקסוס, סירוס, טינוס, מילוס, פולגנדרוס, אנפי ואחרים  בנויים בעיקר מסלעים קריסטליניים קדומים כשיש, גרניט, גנייס ושיסט. שרשרת האיים הצפוניים מהווה את המשכם של הרי דרום אבויה ובהם אנדרוס, בעל החופים המפורצים במזרחו ורמת גיר במרכזו.  מיקונוס המורכב ברובו מרמת גרניט יבשה וחשופה, סירוס שמיקומו המרכזי כנמל הביא לו את עושרו בתקופות קדומות.  השרשרת הדרומית מהווה את המשכם של הרי אטיקה.  סיפנוס הוא היחידי בעל מישור פנימי מעובד. פארוס מפורסם במחצבות השיש שלו.  נקסוס, הגדול באיים הקיקלדיים (440 קמ"ר) בעל אזורי עיבוד נרחבים יחסית, באי נחצבה אבן השמיר (קירונדום), שהיא בעלת דרגת קושי שנייה ליהלום ושימשה בעבר לחציבת שיש (פיסול). שאר האיים בנויים בעיקרם שיש, חשופים ובעלי חופים תלולים. השרשרת הוולקנית –  האי מילוס בנוי מבסיס של סלעים קריסטליניים ועליהם חומר געשי צעיר. האי תירה (סנטוריני) חשוף ויבש – צורתו סהר ובמרכז הלוע שלו נמצא האי קאימני,  שהו הר געש רדום.

האיים הספורדים הדרומיים – האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים (Dodecanese) – שרשרת איים הנמצאים בדרום מזרח הים האגאי וכוללת בתוכה בין היתר את פטמוס, קוס, רודוס. (הגדול),  קרפטוס, קסטלורויזו.

איי מזרח הים האגאי – שלושה איים גדולים מול חופי אסיה הקטנה: לסבוס (1,624 קמ"ר). בנוי סלעים וולקניים חשופים במערב, ומסלעים מטמורפיים קדומים במרכזו ובמזרחו.  הוא נמצא על מסלול הנדידה של עופות רבים, בהם פלמינגו, חסידות ועגורים, ובעונה מגיעים לכאן צפרים מרחבי העולם. אחד האתרים המעניינים באי הוא יער מאובן, שריד מרתק לתקופה שלפני 20 מיליון שנים, אז צמחו פה עצים מסוגים שמזמן נעלמו מאגן הים התיכון. היער המאובן, שמוכר כשמורת טבע, הוא יחיד במינו בכל אירופה וכמותו יש רק עוד שנים בעולם, באריזונה שבארצות הברית בופטגוניה שבארגנטינה. כיוס בנוי בעיקרו מצפחות וגיר

האי אובואאה (Euboea) או  אביה (Evia), הוא האי השני בגודלו ביוון אחרי כרתים, מבחינת השטח והאוכלוסיה. הוא מופרד מבואטיה (Boeotia) שבייבשה על ידי מיצר אוריפוס (Euripus) הצר, שרוחבו במקום הצר ביותר הוא רק 40 מ'. הוא נראה כהמשכה של הייבשת. לאורכו עובר רכס הרים, שמתחיל בתסליה ומשתפל אל דרומו. מבחינה תיירותית כמעט ואין בו תחושה של אי.

הגיאולוגיה של יוון

שרשרת הרי יוון (ההלנידים), יוצרים רצועה שנמשכת מצפון יוון, דרך הפלופונז, אל כרתים ומזרחה, לתורכיה. ההלנידים נוצרו במהלך האורוגונזה האלפינית, כתוצאה מהתנגשות בין גוש רודופי שצפון־מזרח יוון, לבין יבשת עתיקה – "אפולי"- שהייתה בשטח יוון, ועליה מונחת כיום הרצועה כולה.  היבשת הזו נוצרה בפאזה קדומה הרבה יותר:  על הבלקן פעל קימוט קדום, כנראה מתור הקרבון (300 מיליון שנה). זהו קימוט שפעל על כל אזור הבלקן.  הסלעים שנחשפו ללחץ רב ולטמפרות גבוהות הותמרו לסלעים קריסטליניים.  גיר הפך לשייש.  אבני חול וחרסיות הפכו לשיסט וגנייס וכד'.

באופן כללי ניתן לדבר על שני מאסיבים גיאולוגיים

(מגנים) ביוון:  בצפון – המאסיב התראקי, המקיף את חופי הים האגאי, צפונית למפרץ וולוס, ונמשך לארצות השכנות, ובדרום, מאסיב הקיקלדיים.  רוסק בפעולת שבירה וכולל את המחצית המזרחית של אטיקה.

בתור הקרטיקון  (100 מיליון שנה), השתרע ים התטיס, בין אפריקה לאירואסיה.  בקרקעית ים התטיס שקע חומר שהפך לסלעי גיר.  המרחק בין היבשות הלך והצטמצם וים תטיס הלך ונעלם. בקרקעית הים שקע חומר שהפך לסלעי גיר.

בתור הקרטיקון התחתון (100 מיליון שנה) השתרע ים תטיס בין אפריקה לאירופה.  בקרקעיתו שקע חומר שהפך לסלעי גיר.  המרחק בין היבשות הלך והצטמצם וים תטיס נעלם.  בתהליך ההתקרבות, נלחץ המשקע הגירני הרך אל הגרעין הקריסטליני, נכרך סביבו בקשת רחבה, התקמט, התרומם, ויצר גושי הרים.  זהו חלק מן הקימוט האלפיני. הרי קימוט אלו נקראים ההלנידים המערביים והם המשך לאלפים הדינאריים.  במרוצת השלישון (לפני  20-60 מיליון שנה). הייתה תקופה שליווה יחסית, ובה התקיימו תהליכי בלייה, שיצרו נוף של קווים טופוגרפיים מתונים, כאשר תוצרי הבליה שוקעים בעמקים ובאגנים הנמוכים.  חלק מהקרום האוקייני של אגנים אלה, נצבט ונלכד בתוך ההלנידים, ומופיע כגושי סרפנטין גדולים (אופיוליט) בצפון יוון, למשל ליד מצובון.  המשקעים הגירניים ששקעו באותם אגנים קדומים, נדחסו, הורמו ומופיעים כיום כסלעי גיר, ברכסים כמו הפינדוס, או הרי הטייטוס בדרום.

עד לפני כעשרה מיליון שנים, יצרו יוון ואנטוליה מאסה יבשתית המשכית.  רק אחר כך החל פירוק וביקוע של אותה יבשת.  בסוף השלישון ובתחילת הרביעון התרחשו תהליכי שבירה נוספים, שגרמו להתרוממות רכסי הרים, לשקיעתו של הים האגאי, ליצירת אגנים פנימיים וחדירת סלעים געשיים. אילו חדרו בעיקר בקוו המגע שבין הגרעין הקריסטליני לסלעי המשקע מתקופת השלישון,  בשורה של פסגות געשיות, הנמשכת מהמפרץ הסרוני, דרך האיים מלוס ותירה לקוס.

כרתים נדדה דרומה, והרצף היבשתי, שהיה קיים במקומו הנוכחי של הים האגאי, התרסק לגושים קטנים ששקעו מטה.  הים הציף את האזור ומהיבשת נותרו רק איים – הקיקלאדיים. בעתיד צפויים גם הם להיעלם.

כתוצאה מהתקרבות ייבשת אפריקה לאירופה, החלה פעילות טקטונית, שבאה לידי ביטוי גם בפעילות געשית.  לפני כשני מיליון שנים הופיעה בדרום הים האגאי שרשרת של איים וולקניים, הנמתחת מאגינה שבצפון־מערב, דרך מילוס וסנטוריני, עד טילוס וניסירוס במערב. הסלעים הגעשיים חדרו בעיקר בקו המגע בין הקריסטליני לסלעי המשקע. מתקופת השלישון, בשורה של פסגות געשיות, הנמשכת מהמפרץ הסרוני, דרך האיים מילוס ותירה לקוס.

רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש הן תופעות שכיחות לאורך הגבולות שבין לוחות, ובעזרת מיפוין אפשר לאתר את אזורי התפר בין הלוחות. באזור הים התיכון, מתרחשת התנגשות בין הלוח האפריקאי הנע צפונה יחסית ללוח האירופי. התוצאה היא שביוון ואיטליה מתרחשות רעידות אדמה וישנם גם לא מעט הרי געש (כמו הווזוב והאטנה).

מגמה הגעשית של קווי השבירה בייבשה נמשכת אל תוך הים ובאה לידי ביטוי בגיאיות ובאבוסים עמוקים. האזור שעובר מדרום לתרקיה, מים השיש לכיוון מרכז יוון, צפונית לאבויה, הינו אזור הפחתה, שבו גולשת הפלטה של אנטוליה, מתחת לפלטה האגאית, ונמדדת בו תזוזה בקצב של  11 ס"מ בשנה!  עומק האבוס מגיע לכדי 1500 מ'.  דרומית לכרתים נמצא אזור הפחתה נוסף, בו גולשת הפלטה האפריקאית אל מתחת לפלטה האגאית ושם העומק מגיע לכדי 6,000 מ'.

האיים בים האגאי מהווים פסגות הרים של נוף יבשתי ששקע, כאשר אפשר לזהות שריד לגרעין הקריסטליני הקדום, בעיקר באיים הקיקלדיים.  לאחר ההקמטה, נשארו רכסי המערכת המערבית שלמים, פרט לתהליכי הסחיפה, ואילו במערכת המזרחית חלו תמורות חשובות, כתוצאה מהליכי השבירה. גושים ענקיים שקעו ויצרו אגנים פנימיים, שבחלקם הפכו למפרצים.  גושי ההרים שנשארו ביניהם נעשו חצאי איים או איים.  מדרונות גושי ההרים לעבר הים הם תלולים ולכן כמעט ואין מישורי חוף.

יוון היא אחת המדינות הפעילות ביותר, מבחינת רעידות אדמה באירופה.. אחת לשנה בממוצע גם מתקיימת ביוון רעידת אדמה גדולה יותר, מכמה עשרות רעידות אדמה קטנות המתקיימות ביוון מדי חודש, חלקן מורגשות פחות וחלקן מורגשות יותר. האזור הפעיל ביותר מבחינה טקטונית הוא במעמקי הים סביב האיים היוניים לפקדה, קפלוניה וזקינטוס. מידי שנה נגרמים שם נזקים כתוצאה מרעידות אדמה. גם באזור אתונה קורות לא מעט רעידות אדמה. אך  רעידות הרסניות באתונה קורות שם רק אחת לכמה עשרות שנים.

אזור נוסף פעיל למדי הוא האי היווני כרתים. בעבר הרחוק בסנטוריני התקיימה אחת מההתפרצויות הגעשיות הגדולות ביותר הידועה לאנושות. בשנים האחרונות מתקבלים דיווחים על רעידות אדמה באזור הים בין סנטוריני לכרתים, בעוצמה ממוצעת של 4 magnitude.  אך אלה אינן רעידות אדמה קטלניות או הרסניות.

אקלים

יוון נמצאת ברובה באזור הים תיכוני, אם כי צפונית לבקעת תסליה ניכר מאד אקלים ממוזג יותר. רוחות חזקות יורדות מהבלקן, דרך עמקי הנהרות, לשפלות ולבקעות הצפונית של יוון.  הטופוגרפיה השבורה והאזורים הגבוהים גורמים לגיוון גם באקלים.  בקיץ נמצאת יוון תחת השפעת הרמה הברומטרית האזורית ומשום כך היא חמה ושטופת שמש.  האזורים היבשים ביותר הם אטיקה, מזרח הפלופונזוס והאיים בים האגאי, שם היובש יוצר נוף צחיח למחצה.  בבקעות הפנימיות של יוון המזרחית, הטמפ' גבוהה ביותר.  בצפון ובמערב עונת היובש אורכת רק חודשיים. בצפון־מזרח יוון האקלים בלקני (ממוזג יותר); בסלוניקי עלול לרדת גשם כל השנה.

כמות המשקעים הממוצעת בחופים בצפון־מערב היא למעלה מ- 1,200 מ"מ, ואילו בצל הגשם של הרי אפירוס יורדים רק 400 מ"מ.  בחלקים הגבוהים של אפירוס, דומים תנאי האקלים לאילו של אירופה.  ההרים שגובהם למעלה מ- 2,000 מ', מושלגים לפחות חצי שנה.

תופעה מיוחדת היא הרוחות האטזיות (צפון-מערביות) החזקות, הנושבות בסוף הקיץ ובראשית הסתיו, מצפון לדרום.  הן נגרמות על ידי הבדלים בלחץ האוויר בין הים האגאי לים הלובי.

אוכלוסייה 

10 מיליון.  צפיפות: 75 נפשות  לקמ"ר. באזורים המיושבים 220 נפשות לקמ"ר.

תולדות יוון

שרידי התרבות העתיקים ביותר נמצאו בעיקר בכרתים, שם פרחה התרבות המינואית, ובאיים הקיקלדיים.  היה זה כנראה עם שוחר שלום, שהיטיב ליצור תמשיחי קיר יפהפיים וארמון מרשים.

ראו באתר זה: התרבות המינואית

שקיעתה של התרבות הזאת, קשורה אולי להתפרצות הר הגעש באי תירה (סנטוריני) במאה ה-15 לפנה"ס.  השבטים היווניים הראשונים, דוברי שפה אינדו-אירופאית, פלשו כנראה מן הצפון, בסביבות 1,900 לפנה"ס. שבטים אלו, שלימים יכונו ”אכאים", התיישבו בקרב האוכלוסייה המקומית, נטמעו בה, והתוצאה היתה התרבות המיקנית.  היתה זו תרבות מיליטנטית הרבה יותר, שהיטיבה להשתמש בחומר ובברזל והותירה בקברים תכשיטי זהב מרשימים.  לא היתה זו מדינה מיקנית, כפי שרבים סוברים בטעות, אלא אוסף של ערים, כמו מיקנה, טירינס, פילוס ארגוס ועוד, שקמו בפלופונז, והמשותף להן היה תרבות חומרית דומה. אם כי הן היו נוהגות לעתים להתאגד כנגד אויב משותף, כפי שמתואר ב'איליאדה' להומרוס, ידוע על קשרים ענפים בין הערים המיקניות לבין ערי כנען ומצרים.

ראו באתר זה: התרבות המיקנית.

בסוף המאה ה-12 לפנה"ס פלשו מצפון השבטים הדורים.  הם החריבו את הערים המיקניות.  חלק מתושביהן, שלא הושמד, ברח לאיים ולאסיה הקטנה (הד לכך אפשר למצוא בסיפור על מלחמת טרויה), אחרים השתעבדו לפולשים.  בעקבות הפלישה הדורית החלה מה שמכנים ההיסטוריונים "תקופת החושך".  אין הכוונה לליקוי חמה וגם לא בהכרח לשיפוט איכותי, אלא להיעדר מקורות, היעדר מידע, שמן הסתם מרמז על שקיעה תרבותית.

בתקופה הארכאית (800-500 לפנה"ס) החלה להתפתח הפוליס, עיר המדינה, שהיא היחידה החברתית-פוליטית, האופיינית ליוון העתיקה, ומכאן המושג "פוליטיקה".  כתוצאה מהשגשוג, ומגידול האוכלוסייה, שבא בעקבותיו, החלו הערים לשלוח את בניהם להקים מושבות בנכר, שמהר מאד הפכו לפוליס עצמאיות.  כך התיישבו היוונים לאורך חופי הים השחור, אירוע שבא לידי ביטוי במיתוס על מסע הארגונטים לחיפוש  "גיזת הזהב", וכך התיישבו לחופי סיציליה ודרום איטליה, שכונו בפיהם "מגנה גרקיה", היינו, יוון הגדולה.  (הד למסעות לכיוון מערב נמצא בסיפורי האודיסיאה).  מושבות נוספות קמו לחופי צרפת, ספרד וצפון אפריקה.  היוונים חשו שהם מביאים עמם את התרבות ולכל ייתר העולם התייחסו בזלזול, וכינו את העמים בהם פגשו "ברברים".

באותם ימים עלו ביוון שתי ערים: ספרטה ואתונה.  ספרטה טיפחה את צבאה המקצועי בקשיחות, שעם הזמן הפכה למושג (חינוך ספרטני), תוך שעבודם של ההלוטים, האוכלוסייה הילידה, כשהיא שומרת בקנאות על חוקתה שנוסחה על ידי ליקורגוס, בעוד שאתונה צעדה מאוליגרכיה של משפחות האצולה, לרפורמות המשפטיות של סולון, דרך עלייתו של הטיראן הנאור פייסיסטרטס, שהפך את אתונה למרכז מסחרי ותרבותי חשוב.  בהשראת המדינאי הגדול קלייסתנס, הונהג באתונה משטר דמוקרטי בשנת 510 לפנה"ס.

במאה החמישית לפנה"ס מתחילה "התקופה הקלאסית" של יוון.  תור הפריחה הגדולה.  בשנת 499 התמרדו הערים היווניות באסיה הקטנה – יוניה כנגד שלטון פרס.  הפרסים דיכאו את המרד ושרפו את העיר מילטוס, ממנה צמחו אנשי רוח רבים.  יוונים רבים היגרו לאתונה והגדילו בה את מספר אנשי הרוח, עד שניתן לקבוע כי אתונה נבנתה מחורבנה של יוֹניה.  אבי ההיסטוריה, הרודוטוס, מתאר את המלחמות עם הפרסים, כשהוא משלב את העובדות עם אירועים מיתולוגיים.  מכל מקום, המלך הפרסי דריווש יצא לפעולת נקם בערי יוון שסייעו למורדים.  בסופו של דבר נחלו הפרסים תבוסה מוחצת (בשנת 490), בקרב מרתון, מידי צבא אתונאי בפיקודו של מילטיאדס.

בשנת 485 יצא כסרכסס, בנו של דריווש, בראש צבא גדול, למסע נקמה.  בקרב גבורה קשה נפלו בתרמופילאי המצביא הספרטני ליאונידס ו-300 לוחמיו.  בעצת המצביא תמיסטוקולס נטשו האתונאים את עירם, והפרסים כבשו אותה ללא התנגדות.  האקרופוליס נבזז.  הצי הפרסי השאנן חדר למיצר סאלאמיס (480), שם נחל תבוסה מוחצת.  אתונה, שכוחה הצבאי נתחזק, כרתה ברית עם ערים נוספות רבות.  בכספי הברית בנה המדינאי הגאון פריקלס את האקרופוליס, הניצב על תילו עד היום.  כוחה העולה של אתונה הביא להתנגשות בלתי נמנעת עם ספרטה.  ההיסטוריון תוקידידס טען בספרו "מלחמת הפלופונז" ,כי היתה זו יותר מאשר מלחמה על אינטרסים: היתה זו התנגשות בין שתי תפיסות עולם.  המלחמה נסתיימה בניצחון ספרטה, אך יוון נשארה ארץ קרועה ומפוצלת, עד שאוחדה על ידי כוח זר – פיליפוס השני – מלך מקדוניה.

בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, שאף להנחיל את ערכי התרבות היוונית לעולם, תוך מיזוג עם התרבות המזרחית, וכך למעשה נוצר ההלניזם.  ב-168 הגיעו הרומאים, שכבשו את יוון בכח הזרוע, אך נכבשו למעשה, תרבותית, על ידי היוונים.  הפריחה נעצרה בשנת 267 עם פלישת שבטים גותיים.

ראו באתר זה: תולדות יוון בעת העתיקה.

במהלך שלוש המאות הראשונות לספירה התפשטה ביוון הנצרות, תחילה בנזירות ובהטפה מחתרתית, עד שהפכה לדת מותרת. עם חלוקת האימפריה הפכה יוון לחלק מהקיסרות הרומית המזרחית, ביזנטיון, שבירתה קונסטנטינופוליס. ב-394, בימי הקיסר תאודוסיוס, הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית.  הקיסר הרס את מקדשי האלילים וסגר את מרכזי הפילוסופיה. ב-1204 נכבשה קונסטנטינופוליס על ידי הפרנקים, כחלק ממסע הצלב הרביעי.  הלטינים, כפי שכונו אז תושבי מערב אירופה, בזזו את אוצרות הקיסרות וחילקו ביניהם את אדמותיה.  מתקופה זו שרדו ביוון מצודות איטלקיות רבות.  כעבור מספר שנים הצליחו נסיכים ביזנטיים להקים בירה ביזנטית אלטרנטיבית במיסטראס שבלב הפלופונז.

ב-1453 נפלה ביזנטיון בידי העות'מאנים.  התרבות הביזנטית שהתקיימה כאלף שנה, מחברת למעשה את יוון של ימינו ליוון העתיקה.  ניתן לפגוש את התרבות הביזנטית בארכיטקטורה, בציורים ובדת.  במהלך המאה ה-15 השלימו העות'מאנים את כיבוש יוון, שהיתה עבורם רק מקום ממנו ניתן לגבות מסים וכוח אדם לשרות הצבא והאדמיניסטרציה העות'מאניים.  החלו מאות שנים של נחשלות, במהלכם חדרו ליוון שבטים סלאביים שונים, ששינו למעשה את ההרכב האתני של האוכלוסייה.  הכנסייה הביזנטית, שהוסיפה להתקיים, שמרה על גחלת התרבות היוונית.

עם התפוררות האימפריה העות'מאנית, החלו המעצמות האירופאיות לבחוש בענייניה ועודדו למעשה את המרד היווני, שפרץ ב-1821.  התורכים קראו לעזרה את מוחמד עלי, מושל מצרים, והיוונים נעזרו במתנדבים רומנטיקנים, שהידוע שבהם הוא הלורד ביירון, אשר מצא את מותו (מקדחת) באותה מלחמה.

יוון זכתה בעצמאות ב-1830, אך שטחה המצומצם כלל רק את הפלופונז, אטיקה, אוביה והאיים הקיקלדיים, ובירתה נקבעה בעיר נפפליון (Nafplion) לאחר רצח ראש הממשלה הראשון יאניס קפודיסטריאס (Ioannis Kapodistrias) ב-1831, החליטו מדינות אירופה להפוך את יוון לממלכה, וכפו עליה, ברוח אותם ימים, את הנסיך אוטו הראשון לבית האבסבורג.  נסיך זה העביר את הבירה לאתונה, אך יצר התמרמרות בקרב האוכלוסייה, בכך שאייש את ממשלתו באצילים גרמניים.  ב-1862 הודח אוטו הראשון, ועל יוון הומלך הנסיך הדני ג'ורג' הראשון.

שטח יוון התרחב בהדרגה.  ב-1863 ויתרה בריטניה על האיים האיוניים; ב-1878 סיפחה יוון את תסאליה.  ב-1913, בעקבות מלחמות הבלקן, קיבלה יוון את כרתים, מקדוניה והאיים התרקיים, ב-1923 את תרקיה, ולאחר מלחמת העולם השנייה, גם את איי הדודקאנס.

ב-1910 נבחר לראשות הממשלה אלפתריוס וונזילוס, לאומן ממוצא כרתי, שראה במלחמת העולם הראשונה הזדמנות להגשים את ה"מגלי אידיאה", היינו, החזון של יוון הגדולה, תוך סיפוח מושבות היוונים באסיה הקטנה.  ב-1919 פלש לסמירנה (אזמיר) וניסה לכבוש את אנקרה.  הצבא הטורקי בפיקודו של מוסטפא כמאל , חסם אותם וכבש חזרה את סמירנה, תוך כדי טבח נורא בתושבים הנוצריים.  ב-1923 הוחלט על טרנספר בקנה מידה נרחב. כמעט מיליון וחצי יוונים גורשו מתורכיה, ולמעלה מחצי מיליון תורכים נאלצו לעבור מיוון לתורכיה.  ב-1936 עלה לשלטון הגנרל הימני יאניס מטאקסאס, שאמנם דגל באידיאולוגיה פשיסטית, אך התנגד לשאיפות ההתפשטות של מדינות הציר. יוון היתה חיונית להיטלר בשל מיקומה האסטרטגי.  הוא רצה לחזק את האגף הדרומי של צבאו לקראת הפלישה לרוסיה, אך כאשר רצה בניטו מוסוליני להפוך את יוון לבסיס, ענה לו מטאקסאס ב"אוֹכי" המפורסם (לאו רבתי).  בתגובה פלש צבא איטלקי מאלבניה ליוון, וכשאלה נהדפו, שיגר לשם היטלר כוחות גרמניים, שכבשו את יוון.  שנות הכיבוש הגרמני היו מרות ביותר.  כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה, כשהפרטיזנים המפורסמים, חברי המחתרת היוונית (EAM) ממררים את חיי הצבא הפולש.  תוך כדי כך נשלחו להשמדה מרבית יהודי יוון.

לקראת סוף המלחמה פרצה מלחמת אזרחים מרה בין כוחות הממשלה וחייל משלוח בריטי לבין צבא המחתרת הקומוניסטי (Elas) , שנתמך בידי ברה"מ.  לאחר תבוסת הקומוניסטים ב-1949, החל שיקום כלכלי של המדינה.  יוון החלה לעבור תהליכי תיעוש, ובכל זאת, למעלה ממיליון יוונים היגרו לחו"ל, מרביתם לארה"ב ולאוסטרליה (מלבורן היא העיר השלישית בכמות היוונים בעולם החיים בה).

עצמאות  קפריסין ב-1960 לא סייעה ליוון.  הרוב היווני באי, ששאף להתאחד עם יוון, הגביר את המתח בין יוון לתורכיה.  ב-1967 פרצה הפיכה צבאית ביוון, הלשונות הרעים רומזים שבסיוע ה-C.I.A.  את השלטון תפסה כת צבאית שהנהיגה צנזורה חמורה, אסרה אלפי אנשים, ביניהם המלחין מיקיס תאודורקיס והשחקנית מלינה מרקורי.  לאחר תמיכת הגנרלים בהפיכה פרו-יוונית בקפריסין ופלישת הצבא התורכי לאי, נחשפה חולשתה של יוון והצבא נאלץ לוותר על השלטון.  הדמוקרטיה חזרה וראש הממשלה קונסטנטין קראמאנליס שב מגלותו שבפריז.  ב-1974   בוטלה המלוכה, והמלך הגולה קונסטנטין השני לא שב ליוון. קרמאנליס, שעמד בראש המפלגה השמרנית ניאה דמוקרטיה, ביטל את האיסור על הפעילות הקומוניסטית, הגביל את פעילות כוחות נאט"ו ביוון, וזירז את כניסת יוון לשוק המשותף ב-1981.

בכל זאת, האינפלציה הגואה, הפערים החברתיים ואי שביעות רצון כללית הביאו לעליית אנדריאס פפנדריאו, מנהיג מפלגת 'פאסוק' (Pasok) הסוציאליסטית.  בתקופתו השתפרו זכויות האזרח, מעמד האשה והשירותים הסוציאליים, אך הכלכלה התדרדרה.  פאסוק זכתה בבחירות 1985, אך שערוריות כספיות ואישיות (ביניהם רומן שניהל פפנדריאו עם דיילת אולימפיק),  החלישו מאד את מעמדה.  ביולי 1989 החלה לשלוט במדינה קואליציה בלתי סבירה של שמרנים וקומוניסטים, והחלה לחקור את המעורבים במעשי השחיתות, בסיומה של המערכה, שכונתה "קתרזיס", הועמדו לדין ארבעה שרים ופפנדראו עצמו (שזוכה ב-1992).

בחירות 1990 החזירו לשלטון את מפלגת 'הדמוקרטיה החדשה' עם רוב פרלמנטרי דחוק.  הממשלה, שבראשה עמד קונסטנטינוס מיצוטאקיס, כפתה צעדי צנע חמורים במטרה להתמודד עם האינפלציה הגבוהה ועם הוצאותיה הגדולות של הממשלה.  כצפוי, עוררו צעדי הצנע שורה של שביתות במגזר הציבורי.  לבעיותיה של הממשלה נוסף זרם של פליטים מאלבניה, והמחלוקת עם המדינה החדשה מקדוניה על השימוש בשם זה.

בסוף 1992 הואשמה הממשלה בשחיתות ובאוקטובר 1993 שוב זכתה בבחירות מפלגתו של פפנדריאו, למרות מצב בריאותו הרעוע והזיכרונות הטריים למדי מתקופת שלטונו הקודמת.  הוא מינה את אשתו לרמטכ"ל, את בנו כסגן שר החוץ, את דודנה של אשתו כסגן שר התרבות ואת רופאו האישי כשר הבריאות.  מהר מאד ירדה הפופולריות של ממשלתו.  הוא עצמו אושפז ב-1996 והוחלף על ידי קוסטאס סימיטיס, כלכלן ועו"ד שביקר קשות את פפנדראו. סימיטס ביסס את מעמדו על ידי מחטף בחירות, שפגעו בתדמיתו הנקייה. סימיטס, ששייך לאסכולה הפוליטית של טוני בלייר, הוביל את מפלגתו ימינה, והוא הסכים כמעט בכל עם 'המפלגה הדמוקרטיה החדשה'.  בראש סולם העדיפויות נמצא הידוק האינטגרציה עם אירופה. מאז 2009  נתונה יוון במשבר כלכלי חמור. יוון הנהיגה מדיניות צנע על מנת לקבל סיוע ממדינות גוש האירו ומקרן המטבע הבינלאומית.

כלכלת יוון

כלכלת יוון היא ה-51 בגודלה בעולם בתוצר מקומי גולמי וה-56 בעולם בשווי כוח הקנייה, על פי נתוני הבנק העולמי לשנת 2017.. יוון מוגדרת כמדינה מפותחת והיא חברה באיחוד האירופי. מאז שנת 2001 היא חלק מגוש האירו. בעיה מרכזית בכלכלת יוון הם גודלם של  השירותים ציבוריים, שיש המכנים אותו "הידרה", על שם המפלצת המיתולוגית בת תשעת הראשים. אתה מקצץ ראש אחד, וצומחים שניים. ב-12 השנים שחלפו הוכפל השכר במגזר הציבורי. בעל משרה ממשלתית הביא הביתה פי שלושה ממקבילו בשוק הפרטי. כך למשל חברת הרכבות הלאומית. הכנסות: 100 מיליון אירו. הוצאות על שכר: 400 מיליון. נראה שזול יותר לממן מונית לכל יווני שרוצה לנסוע ברכבת. גם מערכת החינוך מתנהלת ללא חשבון. יחס מורה-תלמיד ביוון גבוה פי ארבעה מאשר בפינלנד. שעות הלימוד הן מן המרובות באירופה. אלא שבגלל יעילות דלה, ציוני התלמידים במבחנים הבינלאומיים הם מהנמוכים ביבשת. גורם נוסף שהכביד על הכלכלה הוא הפנסיות. 55 הוא גיל הפרישה לגברים בכ-600 משרות המוגדרות "מפרכות". בין הפורשים: ספרנים, קריינים ברדיו, מלצרים ומוזיקאים. על פי אחד הדיווחים, 321 איש שחצו את גיל מאה המשיכו ליהנות מפנסיה נדיבה. הבעיה: הנ"ל חצו גם את הקו אל העולם הבא. ההתחמקות ממס יכולה להירשם כענף אולימפי. בשנת בחירות זה נעשה ברשות השלטון. פשוט לא גובים. בימים כתיקונם שדה ההעלמות פתוח ליוזמות יצירתיות. 324 בעלי בתים בצפון אתונה הצהירו לצורכי מס שהם מחזיקים בריכה. אבל בצילומי לוויין התגלו 16,974 בריכות כאל הסימן מובהק להתמסדות השחיתות, להיותה חלק מזרם החיים, הוא מטבע הלשון שמגדיר אותה. העות'מאניים, ששלטו כ-350 שנה ביוון, תרמו את הבקשיש. היוונים הוסיפו את Fakelaki, "מעטפה קטנה" שמזרזת שירותים. וגם את Miza, מעין עמלה, או מס היכרות שלפני עסקה.

המוסר הציבורי מוביל לסיפור המאלף על המשחקין האולימפיין ב-2004. כמעט כל עיר שאירחה את המשחקים חרגה מהתקציב[1]. אבל השיא שמור לאתונה 2004. בנובמבר אותה שנה הודה האוצר שהעלות היא תשעה מיליארד אירו. אבל מאז, עקב אי שימוש ברוב האצטדיונים, טיפס המחיר ל-12 מיליארד. לאחר כיבוי הלפיד האולימפיאדה לא הניבה למארחים דולר, אלא רק להפסדים כספיים.

בשנת 2009, אז פרץ ביוון משבר חוב חמור (החוב עמד ב-2011 על כ-170% מהתמ"ג) הייתה המדינה במיתון שנמשך עד שנת 2017 ובמשטר צנע. בשנת 2011 ו-2012, צנח התמ"ג ביותר מ-6% בכל שנה. שיעור האבטלה הגיע לשיא של 26.9% באפריל 2013.  התוגה היוונית נולדה משמחה. ב-2001 הצטרפה יוון לגוש האירו. מדינה נטולת כל משמעת תקציבית בישלה חשבונות לאומיים, כדי להתאים לאירופה הקלאסית. את יוון משווים לא פעם לארגנטינה, והיא באמת התנהלה לפי המשפט של אווה פרון: "ניהול ספרים על ממדי התמיכה הסוציאלית הוא הבל קפיטליסטי. אני משתמשת בכסף למען העניים. איני יכולה לעצור ולספור אותו", גם באתונה לא עצרו לספור את ההוצאות, רק את המקורות לעוד הוצאות.

בימי הדרכמה קיבלה יוון הלוואות בריבית של 18 אחוז בשוק הבינלאומי. עם מטבע חדש ושוק אירופי ללא הפסקה, היוונים יכלו ללוות בחמישה אחוז. והם לוו, ולוו, ולוו. "כשמשאירים בני אדם בחדר חשוך עם ערימת כסף שאינו שלהם", כתב מייקל לואיס ב"בומרנג", הם בדרך כלל ייקחו אותו", יוון הפנימה מתכון הישרדות הדוניסטי שמיוחס לאיל הספנות אונאסיס: "כדי להיראות מצליח עליך תמיד להיות שזוף, לחיות בבניין מפואר (אפילו במרתף), לשבת במסעדות נחשבות (אפילו על משקה אחד בלבד), ואם אתה לווה – תלווה בגדול"[2]. כל אלה ואחרים הניבו ליוון חוב של 1.2 טריליון דולר. במילים אחרות: כל יווני עובד חייב כרגע כרבע מיליון דולר. מה שהביא שני חברי פרלמנט גרמנים להכריז: "היוונים עצלנים. אם אין להם כסף, שימכרו כמה איים".

משבר זה החל כתוצאה של המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, בצירוף בעיות מבניות וחולשה של הכלכלה היוונית. בעקבות המשבר נכנסה יוון למיתון ממושך שבמהלכו התכווץ התוצר הלאומי ביותר מ-20%. שיעור החוב הציבורי ביחס לתוצר עלה באופן חד, ושיעור האבטלה הגיע בשיאו (קיץ 2013) ליותר מ-25% מכוח העבודה. בעקבות המשבר, שאיים על יציבות כלכלות אחרות באירופה, נאלצה יוון לבקש סיוע ממדינות האיחוד האירופי ומקרן המטבע הבינלאומית ולהסכים לתנאים של מספר תכניות חילוץ. במסגרת תכניות החילוץ, שהאחרונה מביניהן הסתיימה בקיץ 2018, יוון קיבלה סיוע בסכום קרוב ל-300 מיליארד אירו ונאלצה להנהיג רפורמות ותוכניות צנע, שכללו קיצוצים חדים בתקציבי הרווחה, בתנאי הפנסיה ובהעסקה במגזר הציבורי.

המשבר ומדיניות הצנע הביאו להשלכות חברתיות קשות. יותר משליש מאזרחי יוון הוגדרו כנתונים בסכנה לעוני, ולפי דו"ח של ה-OECD כ-1.5 מיליון אזרחים יוונים חיו בתנאי עוני קיצוני בשנת 2017. תנאי הפנסיה של מרבית אזרחי יוון נפגעו באופן משמעותי ומספר האזרחים החיים ללא קורת גג גדל ,תוך מספר שנים, פי ארבע. תקציבי הממשלה לשירותי חינוך, בריאות ורווחה הופחתו, דבר שהוביל להידרדרות בשירותים ובקצבאות, להרעה בנגישות ובאיכות של מוסדות חינוך ציבוריים והביא את מערכת הבריאות הציבורית לסף התמוטטות. דו"חות ומחקרים שעוסקים בבריאות הציבור הצביעו על הידרדרות חריפה בבריאות הנפש, על עלייה במספר האזרחים הסובלים מדיכאון קליני ועל עלייה של 40% במספר ההתאבדויות בשנים 2015-2010. בשנות המשבר, במהלכן נערכו במדינה מספר מערכות בחירות, משאל עם, ומספר רב של שביתות והפגנות, היו גם שנים רצופות במשברים פוליטיים.

פולקלור

גם אם היוונים של היום אינם בדיוק צאצאיהם הרוחניים של סוקרטס ופידיאס, הם לדעת רבים, מהחביבים שבאנשי אירופה: אינדיבידואליסטים מושבעים, אוהבי שיחה ומלאי שמחת חיים, כבוד עצמי וכבוד לזולת.  רובם, בפרט במקומות הקטנים, ישרים ומכניסי אורחים.  הקשר היחידי לעבר המפואר הוא השפה היוונית, שעם השנים קלטה השפעות זרות רבות (איטלקית, תורכית, אנגלית ואפילו עברית), הצליחה לשמור על אופייה, על עושר ביטוייה ועל מורכבות ציורית ורבת דמיון. כתב מיוחד וייחודיות השפה שאיננה קרובה לשום שפה אירופית אחרת !!

סדר היום של היווני הממוצע, מזכיר את זה של העת העתיקה:  השכמה מוקדמת, הפסקת צהריים ארוכה ופעילות עד שעות המאוחרות.  לפנות ערב, מתכנסים הגברים ללגימת קפה ומשחק טאוולי (שש בש) בקפניו (בית קפה) – מוסד מרכזי בחיי החברה של השכונה או הכפר.  לפני ארוחת הערב, מתקיים סביב הפלאטייה (ככר מרכזית) הוולטה – טיול הערב המסורתי, תוך החלפת ברכות עם העוברים ושבים.  תכונה יוונית בולטת היא הפילוטמו: גאווה וכבוד עצמי מהולות בדחף אלטרואיסטי.  אחת התופעות המוכרות היא הכנסת אורחים מוגזמת, או פיזור כסף הפגנתי למען הזולת, ללא התחשבות בהוצאה הכספית; דבר התורם ליוקרתו של המזמין.

המשפחה המורחבת (איקויניה) היא עדיין גרעין החיים בכפר ובשכונה.  היא מהווה את יחידת החיים הקובעת לגבי הפרט, ולה נתונה נאמנותו.  בתמורה לנאמנותו ללא סייג, זוכה הפרט לגיבוי ולביטחון.  המשפחה היא עדיין יחידה סגורה, השומרת על האינטרסים שלה בקנאות.  הדת נותרה מוסד חשוב.  הכנסייה היוונית-אורתודוכסית משמרת במידה רבה את המסורת הביזנטית בטקסים, באמנות, בפולחן הקדושים ובחגים הדתיים. הכנסייה, ש-97% מתושביה יוון הם מאמיניה, טיפחה במשך שנים את השפה והלאומיות היוונית.  עשרות אלפי כנסיות וקפלות פזורות ברחבי יוון, ובכל בית יש איקונה (תמונת שמן קדושה).  ברחבי יוון פעילים כמאתיים מנזרים, בהם מתנהל אורח חיים ספרטני של עבודה, תפילה, ואירוח צליינים; הכול תחת השגחתו הקפדנית של אב המנזר.  בצמתים ובצדי דרכים מוצבים מתקני תפילה קטנים, ובהם איקונה, נר ומעט שמן זית.  ה"כנסיות" המיניאטוריות הללו נועדו למנוע כניסת שדים ורוחות ולהגן כנגד "עין הרע".  המוסיקה העממית היוונית היא מזרח-תיכונית באופייה, בפרט הרֶמבָּטיקָה, שמוצאה מתורכיה.  בבתי הקפה של יוון לא נוהגים להשמיע מוסיקה מהסוג הפופולרי בישראל, כמו זו של דלארס, שספגה השפעות מערביות.  ריקודי העם מגוונים: חלקם ממוצא מזרחי, כמו הזמבטיקו, של רקדן יחיד, והחסאפיקו של זוגות גברים.  ריקודים אחרים, כמו הפנדוזאלי של כרתים, מקורם בריקוד מלחמה עתיק.  הסירטאקי המודרני יחסית, המוכר מהסרט "זורבה היווני", הוא ריקוד עליז שמקורו בחסאפיקו.

בפסטיבלים נוהגים לרקוד את הקלאמטינוס, הנחשב למחול הלאומי – ריקוד מעגל שמקורו בפלופונז. היוונים אוהבים לשמוח – פסטיבלים, תהלוכות, וסתם טקסים צבעוניים, מתקיימים ברחבי יוון בכל ימות השנה.  קיימים חגים כלל-יווניים וקיימים חגים מקומיים.  חלקם הגדול נקבע על פי הלוח היוליאני – האורתודוכסי, השונה מהלוח הגרגוריאני המקובל בעולם.  תקצר היריעה מלתאר את כל התהלוכות הדתיות והפסטיבלים השמחים.  נציין כאן את פסטיבל היין, שבעבר התקיים בקיץ בדפני הסמוכה לאתונה (גם ברודוס).  פסטיבל כזה, המשלב ריקודים עם שתייה כיד המלך, הוא חגיגה אמתית.  נקווה שיחודש בקרוב.

האכל היווני הוא בדרך כלל טעים ומהנה; בפרט כאשר הוא מלווה בקנקן של יין משובח.  אם כי, ציניקנים נוהגים לומר, כי היוונים לא יזכו בפרס נובל לבישול.  האוכל הוא פשוט, גס ועל פי רוב שמן.

יוון היא עולם ומלואו. היא מאפשרת טיול בהטיה תרבותית מובהקת, באתרים הקלאסיים, הביזנטיים והעות'מאניים.  היא מאפשרת טיול איים, שיכול להיות בו גם נופש וגם עניין נופי ותרבותי.  היא מאפשרת טיולי ג'יפים, טיולי רגל וטיולי נחלים, בהם יורדים המטיילים, כשהם לבושי חליפות צלילה, במפלים גועשים. יוון הינה מקום בו אפשר לחוש את ההוויה הים תיכונית עד תומה.  לא רק לראות, אלא גם לספוג, לחוש.  פשוט להיות.

הערות

[1] למונטריאול נדרשו שלושה עשורים להיפטר מהגיבנת של אולימפיאדת 1976. לונדון 2012 עלתה פי  שלושה מהמתוכנן.

[2] מרדכי חיימוביץ', "האלים משתוללים: מסע ליוון המתפוררת ומוכת החוב", באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2012