טיול למדבר אטקמה שבצפון צ'ילה

כתב: גילי חסקין.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו באתר זה:

הגיאוגרפיה של צ'ילה; תולדות צ'ילה, דרום אמריקה – גיאוגרפיה והמלצות לקריאה, תדריך לטיול בצפון צ'ילה.

ראו גם: כתבתה של צביה שפירא: "מדבר אטקמה, 400 שנה ללא גשם", מסע אחר און ליין.

סרטון מרהיב של נופי מדבר אטקמה 

צ'ילה, שבדרום אמריקה, אינה רק יפה, אלא גם ארוכה. היא משתרעת לאורך 4270 ק"מ מצפון לדרום, פי עשרה מאורכה של ישראל ממטולה עד אילת (424) ק"מ. לעומת זאת, היא צרה מאד. רוחבה אינו מגיע אפילו ל-200 ק"מ. שכניהם הארגנטינאים טוענים שהצ'ילנים חוששים למחוא כפיים, פן יצאו מהמדינה…

התוצאה היא גבול ארוך, שקשה להגן עליו, ממזרח וקוו חוף ארוך, דבר שגרם למדינה הצעירה לפתח חייל ים חזק, מהרגע בו זכתה בעצמאותה. מעבר לכך, מכיוון שמדובר במגוון אקלימי רב בשל ההשתרעות מצפון לדרום, מדרום האזור הטרופי ועד סמוך לאנטרקטיקה, מציע האזור מספר גדול מאד של גומחות אקולוגיות, שיחד עם הנופים המרהיבים, מספק אין ספור של אטרקציות תיירותיות, כמו עיירות רפאים, כפרי דייגים, מצפי הכוכבים, נאות מדבר,  עדרי אלפקות ולמעלה מחמשת אלפים ציורי סלע.

סנטיאגו, הבירה, נמצאת בדיוק במרכז המדינה, בעמק פורה, שאקלימו מזכיר מאד את זה של הים התיכון. מכאן ככל שמדרימים, האקלים הופך להיות ממוזג והנופים אלפיניים. אזור האגמים של דרום צ'ילה ידוע לא רק באגמים הרבים, על שמם הוא נקרא, אלא גם במפלי מים לרוב, בפסגות מושלגות, בפיורדים המתפתלים בלשונות כחולים ובהרי געש מעשנים. דרומה משם, הארכיפלג הצ'ילני, שצמחייתו עשירה להפליא. היערות הצפופים סמוכים כל כך לים וקרחונים תלויים גלשים אל העמק. דרומה משם, פטגוניה הצ'ילנית, שם האקלים כבר תת-אנטרקטי ובנוף מתרחשת דרמה של ממש: עימות בין מישורים הצחיחים והחדגוניים של המדבר הפטגוני, נוף עוצמתי ומרהיב של צוקים נישאים אל על, אגמים שצבעם ירוק "חלבי" וקרחוני ענק, המתנפצים אל מי האגמים, או מתרסקים אל גלי הים.

זוהי צ'ילה המוכרת למרבית המטיילים, בפרט אל הישראלים, שליבם יוצא אל נופים של שלג, מים ויערות עד.

אלא שגם הצפון הינו יעד טיולי מרהיב.

זוהי רצועה צרה, שאורכה אלפיים ק"מ, רוחבה המקסימלי פחות מ-200 ק"מ והיא מתרוממת מגובה פני הים לפסגות הנישאות לרום של 6000 מ'. מבחינה אדמיניסטרטיבית נחלק האזור לארבעה מחוזות המכונים כאן "רחיונס” (Regiones)  וממוספרים מצפון לדרום, בסדר עולה. זהו טיול של דרמה. כולו עימות בין מישורים חדגוניים, לרמות עוצמתיות. המטייל המגיע מאזור הפמפס המוריקים של ארגנטינה, חוצה את רכסי האנדים המושלגים וגולש מערבה, נתקל להפתעתו ברצועת יבשה, מדברית וחשוכת משקעים, הנמתחת לאורך חופי האוקיינוס השקט, מקוו רוחב 30 דרום לערך, ועד לצפון פרו. מכל יחידות הנוף של "העולם החדש", מרחבים צחיחים אלו הם המפתיעים ביותר.  זהו מדבר אטקמה (Atacama), שהוא רמה מישורית והררית, המשתרעת מהרי האנדים במזרח לאוקיינוס השקט במערב. הנוסע לאורך חופי צפון צ'ילה ופרו מכיר את שכבת הערפילים הסמיכה, המוסעת בבקרים מן הים לתוך היבשה ומכונה בפי הפרואנים "גרואה" (Garua) ובפי הצ'ילנים: "קמנצ'קה"  (Camanchaca). ערפילים אלה אינם מייצרים גשם ואינם מסוגלים להתרומם ולחלוף מעל שרשרת ההרים הקרובה והמקבילה לחוף. לכן נותר האוויר שמעל למישורים הפנימיים יבש לחלוטין. גילו של אטקמה מוערך בכ-20 מיליון שנה והוא המדבר הצחיח בעולם. ממוצע המשקעים השנתי במחוז הצ'ילני אנטופגסטה הוא  מילימטר גשם אחד בשנה. לשם השוואה, באילת יורדים 28 מ"מ גשם בשנה ובתל אביב כ-500.

המדבר צחיח עד כדי כך, שאף בהרים המתנשאים לגובה של 6,885 מטר מעל גובה פני הים לא נוצרים קרחונים. ממצאים מעידים על כך שבמשך 400 שנים, בין השנים 1570 ל-1971, לא ירדה במדבר כמות משמעותית של גשם. לאזורים מסוימים במדבר מגיעה כמות מים קטנה, בצורת ערפל מהים, שמעניקה אפשרות לקיום של מיני אצות, חזזית וקקטוסים.

שטחו של מדבר אטקמה הוא 181,300 קילומטר רבוע ורובו נמצא בצפון צ'ילה; חלקים קטנים בקצותיו משתרעים  גם בדרום פרו, בבוליביה ובצפון-מערב ארגנטינה. זהו מדבר מקומי, שאינו נמצא בחגורת המדבריות העולמית סביב קו הרוחב 30, בצפון ובדרום, יש רצועת מדבריות – אטקמה וקלהרי ונמיביה באפריקה ומדבריות אוסטרליה הם ברצועה דרומית זו. זרם הים מגביר את המדבריות  ונוצר כתוצאה מסמיכותו של זרם קר, המגיע מאנטארקטיקה וזורם צפונה במקביל לחופי צ'ילה ופרו. זרם זה המכונה "זרם הומבלדט" (Humboldt),  על שמו של הגיאוגרף הגרמני הנודע, גורם להתקררות דרמטית של האוויר בקרבת החוף, ליצירת רמה ברומטרית המכונה "אנטי צקלון", הסובבת בניגוד לכיוון מחוגי השעון ומונעת את היווצרותם והתקדמותם החזיתית של שקעים ברומטריים, שעשויים להוריד גשם.

האזור היבש ביותר של מדבר אטקמה, נמצא על רמה נמוכה, בין שתי שרשרות הרים (האנדים ורכס החוף הצ'ילני), אך בגובה מספיק כדי למנוע הגעה של אוויר הלח , מהאנדים או מהאוקיינוס השקט. כאשר האוויר החם והיבש של אטקמה, בא במגע עם האוויר הקר המגיע מהחוף, מונע את עלייתו של זה האחרון לתוך המדבר, בתופעה הידועה בשם "אינוורסיה" (היפוך).

האוויר באטקמה חם ויבש, שבבואו במגע עם האוויר הקר המגיע מהחוף, מונע את עלייתו של זה האחרון לתוך המדבר, בתופעה הידועה בשם "אינוורסיה" (היפוך). העננים נושאי הגשם ממטירים את מימיהם על הים ומגיעים "יבשים" לחוף הצ'ילני  תופעה זו אינה ייחודית לאטקמה, ומוכרת גם מנמיביה, אולם צחיחותו של מדבר אטקמה מוכרעת על ידי גורם חשוב נוסף – רכס האנדים האדיר המונע, עקב גבהו הרב, כל מעבר של משקעים מיער האמזונס הלח, לעבר החוף. מדבר אטקמה, לפיכך, הוא גם מדבר אורוגרפי, היינו מדבר בצל הגשם. באריקה, העיר הצפונית בצ'ילה, יש אפס ימי גשם בשנה ובוויטוריה (Vitoria) שבברזיל, על אותו קוו רוחב ממש, מונים כ- 180 ימים גשומים בשנה. מדבר זה יבש יותר מסהרה,  למעט שנים שבהם זרם חם, דוחק את הזרם הקר, ומוריד ממטרים עזים. מכיוון שהזרם הקר עשיר בחמצן ובפלנקטון, הוא עשיר בדגה. בשנים בהם מגיע הזרם החם, כמות החמצן המומס במים והמזון הנישא עמם, פוחתים בצורה משמעותית והתוצאה היא תמותת דגים המונית ופגיעה משמעותית, הן בלהקות של עופות המים והן בפרנסתם של הדייגים. מכיוון שהתופעה מתרחשת בדרך כלל בחודש דצמבר, בו נולד ישו מכונה התופעה בשם "אל ניניו" (El Niño), כלומר, "הילד".

כשכמויות המשקעים מגיעות לרמה מסוימת, המים מספיקים לחלחל לפני שהם מתאדים. בעקבות החלחול, המים מצליחים להחיות מחדש זרעים שהיו רדומים במשך שנים ארוכות מתחת לאדמת המדבר. המדבר מתמלא בפרחים מדהימים בשלל צבעים. הפריחה המופלאה מעודדת את התרבות החרקים באזור, שבתורה מעודדת את נוכחותם של ציפורים ולטאות. פריחה כוללת כ-200 מינים של פרחים, רובם אנדמיים לאזור. הפריחה מתפרשת לאורך 200 ק"מ שבין דרום העיר וולנר (Vallenar) עד לצפון העיר קופיאפו (Copiapó)[1].

להבדיל מאזור זה, המכונה לעתים "המדבר הפורח", הרי האזור שמצפון לו, בין קויאפו לריו לואה (Rio Loa)  מכונה "המדבר האבסולוטי" והוא משתרע על פני רמה שגובהה בין 1,200 ל־2,000 מטרים מעל פני הים, בין רכס האנדים, לבין רכס החוף, הנמוך הרבה יותר, שמכונה הפרה-קורדיליירה. אף נהר אינו חוצה את האזור, בדרכו לאוקיינוס השקט ובמשך מאות שנים לא ירד בו גשם. הימצאותם של מים כאן נובעת ממי תהום,  הקרובים לפני הקרקע, שמימיהם הגיעו באקוויפרים שמקורם בהרי האנשים.

אזור חף מכל צומח, גם לא בערוצים למעט שלושה מינים שמקור המים שלהם הוא בערפילי הקמנצ'קה. החשוב שבהם הוא קקטוס גבוה – הלינטוצרוס אטקאמני   (Helianthocerus atacamensis),  המכונה "קרדון" (Cardon), בפי המקומיים ומשמש את שוכני המדבר לבניית גגות וגדרות.

ב-25 למארס 2015 ירדו גשמים עזים צפונה יותר, במדבר האבסולוטי. הגשמים חזרו ב-9 באוגוסט באותה שנה. ואז הגשם ירד בשלישית ב-7 ביוני 2017. החוקרים טוענים שיש קשר ברור בין הגשם העז שירד בלב המדבר, לראשונה זה מאות שנים (לפחות), לבין התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים המקומיים הנובעים ממנה.  ביולוגים מצאו כי ממטרים עזים אלה הכחידו  85% מהחיים המיקרוסקופיים במדבר. עודפי המים יצרו לחץ האוסמוטי שהצמחים חובבי היובש, לא הצליחו להתמודד עמו. המיקרו-אורגניזמים, שבמהלך האבולוציה פיתחו יכולת למצות את מעט הלחות מהסביבה הצחיחה במיוחד, לא הצליחו להתמודד עם השיטפון ומתו מעודף מים[2].

נתוני החקר משליכים על התיאוריה של קיום חיים בכוכב הלכת מאדים. החוקרים טוענים כי האקולוגיה של אטקמה דומה במידה רבה לתנאים האקולוגים במאדים כיום. אם נבין כיצד משפיעה  הופעה פתאומית של מים בתנאי יובש כאלה, אולי נקבל תובנות על האבולוציה האפשרית של חיים מיקרוסקופיים על כוכב הלכת האדום[3].

מסע במדבר אטקאמה מותיר את המטייל פעור פה ומשתאה נוכח הנופים הפראיים, שנדמה כי באין טיפת מים לא חל בהם כל שינוי במשך מאות שנים. ככתוב בספר ירמיהו: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם". הוד הקדומים, השקט רב העצמה, הריק שאינו מופרע על ידי ציוץ ציפורים ומעוף חרקים, משרה על האדם שלווה וריכוז ועשויים לגרום לו להקשיב רוב קשב, לדממה של המדבר ואולי גם להרהוריו שלו.

בין רכסי האנדים נקווים מי השלגים, הנמסים על פני הקרקע. מכיוון שהאקלים יבש מאד ולמים אין מוצא, נתונים מקווי המים  לתהליכים ממשוכים של התאדות וכך נוצרות המלחות הענקיות. בחלק מהם התהוו באגנים היבשים, מרבצים גדולים של מְלַחַת (באנגלית: Saltpeter; בספרדית: Salitra)  [4]הגדול ביותר בעולם, שהפקתו החלה בשנות ה-40 של המאה ה-19. מכיוון שבמדבר אטקמה מצויים מרבצי המלחת הגדולים בעולם, יש ומכנים אותה "מלחת צ'ילי". המלחים המופקים מהמלחת, משמשים לייצור של דשנים, אבק שרפה וחומרי נפץ. החשיבות הכלכלית של המלחת, זיכתה אותה בכינוי "אורו בלאנקו: ((Oro Blanco , שהוראתו "הזהב הלבן" והיא  השפיעה באופן משמעותי על התפתחויות כלכליות ופוליטיות בהיסטוריה של צ'ילה ושל שכנותיה.

הדשן המסורתי שטייב את אדמותיהם של נושאי התרבויות של דרום אמריקה, היה הגואנו (Guano), לשלשת עופות מים, העשירה בזרחן. מאז שנות ה-30 של המאה ה-19 שווקו מהאזור כמויות זעירות של חומר זה, כדי לדשן קרקע חקלאית באירופה ובצפון אמריקה. עד שנת 1870 בערך השלים יצוא הניטרט את יצוא הגואנו מפרו. אבל בערך באותו זמן, בד בבד עם נפילת מחירי הגואנו, התברר כי מלחת צ'ילה יעילה ביותר להכנת חומרי נפץ, על פי התהליך שפיתח אלפרד נובל, ממציא הדינמיט. הביקוש לניטרט הרקיע שחקים.

בתקופה זו החלו להתפתח, אתרי כרייה רבים שכונו על שם מקומות שונים בעולם: נברסקה, גרמניה וכדומה. בקרבתם קמו מרכזי יישוב, שסיפקו את כל צורכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של הכורים, המנהלים ובני משפחותיהם. האזור שקק חיים.

האינטרסים הכלכליים הובילו את צ'ילה להכרזת מלחמה על בוליביה במרץ 1879, ועל פרו במאי אותה שנה. מלחמה זו, שכונתה "מלחמת האוקיינוס השקט" (וגם "מלחמת המלחת")[5], נמשכה עד 1883. צבאה המאומן של צ'ילה ניצח במלחמה זו ובוליביה הפסידה שטחים עשירים במלחות לטובת צ'ילה וגרוע מכך, גם מוצא לאוקיינוס השקט. אזור סן פדרו דה אטקמה, האטרקטיבי, ואזור שמורת לאוקה (Lauca), על הרי הגעש המושלגים שלה, היו בעבר חלק מבוליביה. גם הילידים דוברי האיימרה (Aymara), המהווים את המיעוט השני בחשיבותו בצ'ילה, מקורם בבוליביה.

ממשלת צ'ילה מסרה את הזיכיונות לכריית המלחת לחברות זרות, רובן בריטיות, שהעסיקו אלפי פועלים בתנאי עבודה ירודים. עקב כך פרצה בסוף שנת 1907 שביתה של פועלי המכרות, ובעקבותיה שביתה כללית במחוזות הצפוניים של צ'ילה, שהסתיימה בטבח סנטה מריה דה איקיקה ב-21 בדצמבר אותה שנה, אירוע מכונן בתולדות תנועת הפועלים בצ'ילה. חלק מהכורים המוחים היו חיילים משוחררים שהובילו את צ'ילה לניצחון במלחמת האוקיינוס השקט שלא העלו בדעתם כי חיילים, ממשיכיהם, יירו בהם. הטראומה של הטבח הונצחה בספרו של הרנן ריברה לטלייר (Hernán Rivera Letelier): "אנטומיה של אהבה עם ליווי מוסיקלי"[6].

ב־1917 הגיע יצוא המלחת מאטקמה לשלושה מיליון טון בשנה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה דעך יצוא ה"סליטרה", והענף נכנס למשבר, שהלך והחריף עם התפתחות  שיטות לייצור דשן מלאכותי[7], (על ידי היהודי הגרמני פריץ הבר) ובעקבות זאת, ירד ערכה של המלחת הטבעית לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכרייתה הצטמצמה מאוד מאז שנות ה-30. הדבר הוביל לנטישה הדרגתית של עיירות הכורים ומאז מחצית המאה העשרים, פזורות ברחבי המדבר, כ-170 עיירות רפאים ולצדן בתי הקברות שלהם המוקפים בגדרות עץ מתפוררות.

לימים, הפך הרודן אוגוסטו פינושט, את העיירה צ`קאבוקו (Chacabuco), שננטשה בשנת 1938, 14 שנים אחרי הקמתה,  למחנה ריכוז, עבור מתנגדי המשטר. בעיירה הנטושה חי כיום אדם אחד בלבד והיא מוקפת שדות מוקשים.

ראו באתר זה" שלטון האימים של פינושט

במדבר אטקמה מצויים גם מרבצי נחושת, אחד מהם, צ'וקיקמטה(Chuquicamata) , הינו מכרה הנחושת הפתוח, הגדול ביותר בעולם. הנחושת הינה המחצב העיקרי של צ'ילה ובאופן מסורתי, הופק על ידי חברות אמריקאיות. הלאמת המכרות על ידי הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה, בראשית שנות ה -70 של המאה ה-20 היתה הסיבה העיקרית שגרמה לארצות הברית לסייע להפלתו.

ראו באתר זה: עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה.

בשולי מדבר אטקאמה מצויים כמה עמקים וגאיות, בהם נובעים מעיינות שאפשרו התפתחות של נאות מדבר. העץ המאפיין את הצומח הטבעי בנאות המדבר הוא Geoffroea decorticans, ששמו המקומי צַ'נְיָאר. עץ בגובה 7 מ' לערך, בן משפחת הפרפרניים, שפרחיו מדיפי הריח, בולטים למרחוק, בגונם הצהוב. מרבית הצמחייה הנוכחית היא מטעי חבושים, זיתים, לימונים, תפוחים ואגסים[8].

להבדיל מתושבי הדרום, שבאופן מסורתי היו חוואים אמידים יחסית, תושבי הצפון היו ברובם כורים ובעלי מודעות חברתית גבוהה. מכאן יצאו המחאות החברתיות, כאן עלה, בתחילת המאה ה-20, מנהיג הפועלים, העיתונאי אמיליו רקברן (Luis Emilio Recabarren Serrano), שהקים ב-1909 איגוד פועלים לאומי וייסד את המפלגה הסוציאליסטית הצ'ילנית ב-1919, שעם הזמן הפכה למפלגה קומוניסטית. רקברן זכור בצ'ילה לטוב עד היום.

ככל שמצפינים מסנטיאגו, הנוף הולך ומתייבש והירוק מפנה את מקומו לגווני החום. זהו אזור המכונה נורטה צ'יקו (Norte Chico), אזור מעבר, שבחלקו הדרומי הוא עדיין ירוק, אך ככל שמצפינים, הוא הולך ומתייבש. האזור הצחיח למחצה, מכונה "גם "אזור אלף המכרות" , מצטיין במזג אוויר נעים יחסית ובחופים יפים, אם כי מימיהם קרים מכדי לשחות בהם ומרבית הנופשים מסתפקים ברביצה על החוף. המדבר חרוץ בנחלים המגיעים מהרי האנדים, שם חיו אנשים במשך דורות והותירו אחריהם תרבות חומרית מעניינת.

במרחק של 500 ק"מ צפונית לסנטיאגו נמצאת העיר היפה לה סרנה (La Serrena), השוכנת בבקעת אלקי (Elqui) הפורייה ומשופעת במבנים יפים, חלקם מקוריים מהתקופה הקולוניאלית וחלקם נאו קולוניאליים, תרומתו של נשיא צ'ילה, גבריאל גונזלס וידלה (Gabriel González Videla), יליד העיר, שבשנות ה -40 המאוחרות של המאה ה20, הוציא לפועל תכנית יצירתית להעניק חיים חדשים לעיר ואגב כך לשמר את צביונה. לאורכה של העיר משתרעים חופי רחצה חוליים, המושכים נופשים רבים בחודשי הקיץ.

העיר הוקמה ב-1544 על ידי הכובש הספרדי פדרו דה ולדיביה ולאורך התקופה הקולוניאלית, חלשה על האזור. עמק אלקי (Valle del Elqui) שממזרח ללה סרנה, הוא עמק פורה, נטוע כרמי גפנים ומטעי פפיה. מהענבים מזקקים פיסקו מובחר, המשקה הלאומי של צ'ילה ופרו. זהו אזור פופולרי לצפייה בכוכבים. במקום ארבעה מצפים אסטרונומיים, המנצלים את השמים הנקיים מעבים.

66 ק"מ מזרחית ללה סרנה, הנמצאת העיר הקולוניאלית לה ויקוניה (La vicuña). זו עיירה ציורית להפליא, שנוסדה ב-1821 ועדיין שומרת על צביונה הקולוניאלי. זהו מקום שלו ונעים, המציע למטיילים, מלבד אווירה, ביקור במזקקות הפיסקו וסיור במוזיאון לכבודה של המשוררת הלאומית גבריאלה מיסטראל (Gabriela Mistral‏), בת המקום, שנחשבת לאחת הדמויות הספרותיות החשובות של דרום אמריקה.

סמוך לה נמצאת העיר קוקימבו  (Coquimbo) ובה נמל דייגים חשוב. ארכיאולוגים מצאו שהעמק בו היא שוכנת, כמו מקביליו מצפון, היה מיושב במהלך הדורות. התרבות הידועה ביותר שפרחה באזור היא של הדיאגוויטוס (Diaguitos), שמסיבות לא ידועות חצו נושאיה את הרי האנדים ממזרח והתיישבו באזור. לא הרחק מקוקימבו, גשם כבד שניתך ב-,1981 חשף 39 קברים עתיקים, בהם נחשפו גופות של אנשים אמידים ושל למות (Llamas)[9] שהוקרבו עבורם, כצידה לדרכם לעולם הבא. האזור אינו מרהיב, אבל יש משהו קסום במעברים החדרים בין המישורים והגבעות היבשים יחסית, לכפרי הדייגים מחד ולמשבצות הירוקות מאידך.

לא הרחק מלה סרנה, נמצא הפארק הלאומי פריי חורחה (Fray Jorge) ובו צומח יער גשם ממוזג, שמצליח לשרוד באזור יובשני זה, הודות לעננים המגיעים מהים ומכסים את האזור דרך קבע. מלה סרנה צפונה, הנוף מדברי למחצה, כלומר, הצמחייה הדלה מכסה את המדרונות. לאחר 337 ק"מ של נסיעה צפונה, מגיעים לעיר קופיאפו (Copiapo), השוכנת בנווה מדבר נטוע כולו בכרמי זיתים. כך גם הבקעות הסמוכות, שמרבית יושביהן כורים.

ב-1832 התגלו מרבצי כסף בצ'ניאסרו (Chañarcillo) הסמוכה, דבר שהוליד את "הבהלה לכסף" והפנה לכאן את תשומת הלב הלאומית. כאן הונחה מסילת הרכבת הראשונה ביבשת כולה, כדי להוביל את המתכת היקרה מן המכרות אל נמל קלדרה (Caldera). כאן הונחו קווי הטלפון והטלגרף הראשונים של צ'ילה.

מזרחה לקופיאפו מתנשאים הרי האנדים. הדרך לארגנטינה מטפסת מזרחה על הרכס האימתני וחוצה אותו בנוף הררי מרהיב דרך מעבר ההרים פאסו דה סן פרנסיצקו (Paso de San Francisco), שגובהו 4,726 מ' מעל פני הים.  כביש מס' 31 מתעקל לאורך 140 ק"מ של נוף וסחרחורת, וחוצה את הפארק הלאומי נבדו טרס קרוסס  (Nevado Tres Cruses), שמשמעו "ההר המושלג, של שלושת הצלבים". בדרך חוצים את מישורי המלח סאלאר דה מאריקונגה (Salar de Maricunga) – מישורי מלח בוהקים בלבן שבשוליהם לגונה סנטה רוסה (Laguna Santa Rosa), שלמימיה הרדודים גוון ורדרד קמעה. הכביש חוצה את תחנת ביקורת הגבולות עובר למרגלות הרי געש מושלגים, עד ללגונה ורדה(Laguna Verde) , שנראית כציור סוריאליסט עם כתם מים שצבעם טורקיז בהיר, שנראה כלא קשור בכלל לחום שמסביב.

עיר נעימה זאת, משמשת כבסיס לטיולים באזורי הגבול ההרריים של ארגנטינה ובלגונות החבויות בין ההרים. מכאן ואילך, משתרע מדבר אטקמה, אחד הצחיחים במדבריות העולם. שממה. ללא עניין טיולי כלשהו. עיר הנמל אנטופגסטה (Antofagasta)  משמשת בעיקר לייצוא הנחושת). עד למלחמת האוקיינוס השקט, היתה אנטופגסטה חלק מבוליביה, למרות ששלושה רבעים מתושביה היו צ'ילנים. העיר נכבשה על ידי צ'ילה, ב-14 בפברואר 1879.

העיר עצמה אינה יפה, אבל משמשת כמרכז לטיולים יפים בסביבה: כך למשל תצורות הסלע היפות של לה פורטדה )La Portada), שהפכו לסמלו של המחוז השני, כולל קשת טבעית, המושכת חובבי צילום רבים. יעד נוסף הוא החוף של Juan Lopez, המשמש כיעד לגלשנים ולחובבי פינגווינים, פינגוויני הומבולדט, שבאו מכאן עם הזרם הקר, והם  נקראים על שמו.

מרבית התנועה נוסעת מכאן צפונה, דרך הכביש ה"פאן אמריקנו", עובר לכול אורכה של אמריקה הדרומית וממשיך משם, אחרי הפסקה קצרה בפנמה, לאמריקה הצפונית. זוהי אוטוסטרדה חדגונית. מרשים פי כמה לנסוע בדרך החוף, במיוחד הקטע שממחיונס (Mejillones) ועד  לטוקפייה (Tocopilla), העובר על פני מצוק בגובה של 500 מ' מעל סביבתו, לאורך מכרות קטנים של נחושת, המופעלים על ידי פיקינרוס (piquineros), היינו קבוצות קטנות של כורים עצמאיים. בדרך עוברים על פני כמה אתרים היסטוריים, כמו שרידי קוביחה (Cobija), עיירת רפאים ובה הנמל שבנה המשחרר, סימון בוליבר, כדי לייצא מכאן את הכסף שנכרה בפוטוסי (Potosi) שבבוליביה. סרו ריקו (Cerro Rico), מילולית "ההר העשיר", המזדקר מעל העיר הבוליביאנית, הפך את ספרד למדניה העשירה ביותר בעולם, במאה ה-17. העושר הושג במחיר חייהם של עשרות אלפי ילידים, רבים מהם ילדים, שהומתו בעבודת הפרך במכרות הכסף. עד היום עובדים שם בתנאים מחפירים.

אנו נמצאים באזור רגיש מבחינה סייסמית. לוח נסקא הימי, נכנס מתחת ללוח היבשתי של דרום אמריקה. הנמל נהרס פעמיים ברעידות אדמה. אחרי הרעידה של 1877 לא שוקם עוד והבכורה עברה לנמל החדש יותר באנטופגוסטה.

הדרך מטוקופילה (Tocopilla), צפונה, אל איקיקה מזמנת נוף מרהיב עוד יותר, של חוף מבתר ומפורץ ושל כפי דייגים קטנים וציוריים. 16 ק"מ צפונית לקאלאמה (Calama), בגובה של  2,800 מטרים מעל פני הים, נמצאת צ'וקיקאמאטה, עיירת כורים קטנה ובה 17,000 תושבים. לצדה מכרה הנחושת הפתוח הגדול בעולם, שמרבית תושביה עובדים בו. החלו לכרות נחושת כבר בתקופת האינקה ובשלהי התקופה הקולוניאלית, אבל רק ב-1911, הביאו לכאן האחים גוגנהיים ציוד מודרני והפכו את המכרה לחשוב ביותר בצ'ילה. כיום מפיק המפעל כחצי מיליון טון נחושת בשנה – כ־50 אחוזים מתפוקת הנחושת – "הזהב האדום" של צ'ילה –  שהיא מהספקיות המובילות של מתכת זו. צ'ילה היתה יצרנית הנחושת הגדולה בעולם, עד שארצות הברית עברה אותה, הודות לציוד משוכלל, ב-1882.

קלמה היתה פעם נאת מדבר על ערוצו הרחב של ריו לואה (Rio Loa). תחנה על "ציר הכסף" שעובר בין פוטוסי לקוביחה. כיום זו עיר גדולה ומתועשת, שמשמשת כשער כניסה לסיורים במחוז הצפוני ביותר של צ'ילה. משמשת את היוצאים מכאן לכיוון בוליביה, להסתגלות אל האוויר הדליל שבגובה הרב. בסביבת העיר כמה אתרים מעניינים, כמו למשל המושבה הספרדית צ'יו צ'יו (Chiu Chiu)  מראשית המאה ה-17 ובה כנסיית סן פרנסיצקו, שגגה עשוי מגזעי קקטוס קירותיה עבים כמבצר  ולא רחוק ממנה אגם קטן שמתארו עגול לחלוטין. באזור, כך מספרים, אפשר למצוא ציורי סלע עתיקים, אך לא היה לנו את הזמן לכך. גם את המצודה הפרה האינקאית (Pucara) של לאזאנה (Lasana), נאלצנו להותיר לטיול הבא.

משם נסענו  מזרחה, אל קספנה (Caspana), נאת מדבר הררית ובה כנסיה שנבנתה ב-1641 שלצדה מוזיאון קטן המתעד את האטקמניוס  (atacameños) נושאי התרבויות הפרה קולומביאניות ששגשגו באזור. ראשיתם בציידי למות וויקוניות , שעברו בהדרגה לעיסוק בחקלאות ששפתם נקראת קונזה Kunza ואלפיים איש מדברים אותה גם כיום.

דרך משובשת מובילה משם צפונה ומזרחה, דרך בקעות ומישורים עשבוניים, שם למות רועות באחו, אל טוקונסה (Toconse) ובה תצורות סלע יפות ולמרגלותיהן טרסות שנבנו על ידי תרבויות שקדמו לאינקה. בניוס דה טורי  (Banos del Turi) מציעה מעיינות חמים ומצודה מהמאה ה-12,  שהיתה הישוב המבוצר הגדול ביותר בהרי אטקמה. זהו אזור קר, סחוף רוחות וגבוה מאד. השפעות האוויר הדליל מרוגשות היטב, בכל צעד ושעל.

חזרה משם אל קלמה, ונסיעה דרומה מזרחה אל סן פדרו דה אטקמה, גולת הכותרת של הטיול בצפון. כבר בדרך, ב"תצפית האנגלים" (Mirador de los Ingleses), ניתן לעצור ולצפות ב Cordón de Puntas Negras, שרשרת ארוכה של הרי געש, 500 ק"מ של הרים צחיחים ומכוסים שלג. הנוסע בדרך מזכיר הנוף את זה של המערבונים, כולל ביקור באתר הפרה אינקאי טולור Tulor) (, שנותרו בו שרידי בתים מעוגלים ומפגש ועם חקלאים העובדים בשיטות מסורתיות.

בדרך מקלאמה לסן פדרו חולפים ליד כמה מצודות מתקופת האינקה, ששימשו את שליחי השלטון המרכזי, כשיצאו לאסוף את המיסים ולדאוג לרווחת הנתינים. מתקופת האינקה נותרו על מורדות הגבעות וההרים ציורי ענק מרשימים. הגיאוגליפים, העשויים אבנים ומתארים תמונות מחיי התושבים באותה תקופה, נוצרו כנראה כאנדרטאות להאדרת שמו של השליט האינקאי.

סן פדרו דה אטקמה היא נאת מדבר גבוה וקסומה, השוכנת בבקעת סן פדרו. כולה בתים חד קומתיים, בנויים אדובה, היינו לבנים לא שרופות, משוחים בלבן. במקום נמצאים בתי קפה, בתי הארחה וחנויות למטיילים, הקובעים את המקום כבסיס לסיורים בסביבה. בשעות הלילה הקפואות, לאחר שהאורות כבים, ניתן לצפות בשמים בהירים, זרועי כוכבים, שאינם מופרעים על ידי הילות של ישובים.  זהו גן עדן לתרמילאים, המגיעים לכאן לאחר נסיעה של כמה ימים ברמה סחופת רוחות. המעבר מהישימון אל נווה המדבר המוריק, על הפינוקים שבו, נוסך במטיילים תחושה מענגת.

לא הרחק מסן פדרו דה אטקמה מתנשא רכס המלח, הנקרא כאן קורדיליירה דל סאל (Cordillera del Sal), מקום אידיאלי לצפות בשקיעות מרהיבות. 'הרקיע שוקק חיים. חיים כאן דורסים שחורי נוצה, בוהקת למרחוק, שנקראים "קָתַרְטֶס תרנגולי" (Cathartes aura) והם תופשים את הגומחה האקולוגית שתופש אצלנו הרחם. זהו הסניטר האולטימטיבי. מנקה את הכול. הוא דומה מרחוק לתרנגול הודו. נוצותיו השחורות מנוקדות בחום בעוד שרגליו, ראשו והחלק העליון של צווארו, בולטים בגונם האדום.

מרשים יותר הוא קונדור האנדים, הדורס היבשתי הגדול בעולם. הוא שוכן בעיקר לאורכו של הרכס ההררי. הוא חי לעיתים כבודד, בזוגות או בלהקות. דואה לאיטו, נישא על גלי תרמיקה, כדי להמריא אל הגבהים. הוא ניזון מנבלות או  צד חיות קטנות. את קניו הוא בונה במדרונות ההרים. הוא ממריא במהירות מגובה פני הים, לגובה של 6000 מ'.

ראו באתר זה: עופות דרום אמריקה.

סן פדרו דה־אטקאמה היה המרכז החשוב ביותר לתרבויות של אטקמה, טרם שהגיעו האינקה מפרו בשנת 1450.  העיר נחשבת כמרכז התרבויות השונות שהתפתחו באזור לאורך 1500 שנים ומכונות "אטקמניות". התיישבות האדם באזור זה החלה, כנראה, אלפי שנים קודם לכן, וכיום נחשבת סן פדרו דה־אטקאמה כאחד מאתרי התיישבות האדם הקדומים בעולם

התושבים הקדומים הגיעו לכאן לפני 11,000 שנים כציידים – לקטים. הם התגוררו במערות ובנקיקי סלע לגדת ערוצי הנחלים. שם הם פיתחו טכניקות של סיתות באבן, שסייע בידם לטחינת פירותיו של עץ הצ'ניאר (Chañar), [10]המכונה בפי המקומיים "פאלו ורדה" (Palo Verde), היינו "העץ הירוק".  באתרים הארכיאולוגיים מתקופה זו נמצאו שרידי מדורות ולידם עצמות גואנקו שנאכלו במקום. עוד נמצא כי במשך הקיץ תפסו הציידים במלכודות וִיקוּנְיוֹת, עופות ומכרסמים, ובחורף ירדו לשבת בעמק. שם הם צדו גואנקו ואכלו את פירות הצ'ניאר ועשבי בר.

לפני 8,000 שנים החל האקלים להתייבש בהדרגה. והיישוב ליד המלחה הצטמצם בהתאם. לפני 4,000 שנים  התחילו אנשי המקום לגדל תירס. אחת הקבוצות שחיו אז באזור השאירה אחריה באחת המערות גם מכשיר מאבן, המעוטר בשלוש דמויות אנושיות יחד עם פקעות של צמחים. עיטור זה מעיד על ראשית גידול צמחים למאכל[11].

ראשית החקלאות באזור לפני 4,000 שנים. בתקופה הזו, שנקראת "המהפכה החקלאית", עבר האדם בהדרגה, מציד וליקוט מזון לחקלאות וייצור מזון. ילידי אמריקה בייתו את הלמה והאלפקה, בני משפחת הגמליים והם שימשו אותם למאכל, לצמר ולנשיאת משאות. בשיא פריחתה של אימפריית האינקה נודעה ליונקים הללו משמעות דתית מעבר לחשיבותן המעשית. הם הוקרבו לאלים וזכו לטיפול מיוחד. עדרי החיות המבויתות זכו מידי הספרדים לטיפול אכזרי עד שרבים מהם נכחדו וזאת, בנוסף לציד מקיף של הויקוניות החיות במרומי האנדים והגואנקו, החיות באזורים נמוכים יותר.

החקלאות האטקמנית הגיעה לשיאה בתקופה שבין 400 לפני הספירה, ל-100 לספירה. הם רעו למות ואלפקות מבוייתות, גידלו תירס וקינואה עתירת חלבונים.

האטקמניוס , נכבשו לראשונה על ידי תרבות טיהואנקו (Tiwanaku) מבוליביה – מעצמה אזורית שקדמה לאינקה, סמוך ליימת טיטיקקה[12]. בראשית המאה ה-15, כבש את המקום  האינקא טופה יופאנאקי  (Inca Topa Inca Yupanqui). כשכבשו אנשי האינקה את המקום, הם מצאו קהילה של איכרים ורועי צאן, שהיו מאורגנים בהובלת המים ובמסחר עם היישובים המרוחקים. האינקא הביאו לכאן סדר חברתי חדש, את פולחן השמש וכמה מנהגים, כגון לעיסת עלי קוקה. הם סללו דרך מסאלאר דה אטקמה, שחצתה את האנשים, אל ארגנטינה של היום.

ראו באתר זה: תולדות תרבות האינקה.

סן פדרו היה המרכז החשוב ביותר לתרבויות של אטקמה, טרם שהגיעו האינקה מפרו בשנת 1450. בקיטור (Quitor), הנמצא 3 ק"מ צפונה, הם בנו פוקארה, היינו מצודה, בשטח של 25 דונם, שנהרסה על ידי הספרדים ושופצה ב-1981. את האדמה עיבדו "איוס" (ayllus), מעין אגודות שיתופיות של ילידים שהשכיל לחפור תעלות השקיה, כדי לנקז אליהם את המים מההרים.

היו אלו רשתות עצמאיות של משפחות, שהחזיקו שטחים נרחבים בתור "קומונה" וחלו עליהן חובות עבודה משותפים.

כבר דייגו דה אלמגרו, ממשלחתו של פיזרו, כובש פרו, בא לכאן כיד לחפש זהב וכמותו כובש צ'ילה, פדרו דה ולדיביה, אך גם הוא העלה חרס בידו. המקום הפך מרכז חשוב עבור השלטון הספרדי וב-1557 נבנה כאן מיסיון. לאחר קבלת העצמאות הפכה סן פדרו לנקודת חשובה בציר המסחר בין קוביחה שבחוף הצ'ילני, לבין סלטה שבארגנטינה. סן פדרו עצמה מציעה למטייל מוזיאון ארכיאולוגי ובו אוסף שנצבר על ידי גוסטאבו דה לה פז' (Gustave Le Paige) , מיסיונר בלגי שחי כאן שנים רבות. הוא חקר את הממצאים של תרבות אטקמה ושל האוכלוסייה שחייה במרחב הזה  לפני יותר מ־3,000 שנים. רובם היו רועים של עדרי למות ואלפקות, וחלקם איכרים. בתיהם היו עשויים אבן מקומית, והם גילפו בקרמיקה ובאבן וסחרו עם נושאי תרבויות אחרות. לה פז', המוכר יותר בשמו הספרדי לה פייחה, אסף, בסיוע של המקומיים, ממצאים רבים, כולל מומיות שהתפרסמו ברחבי העולם.

בקעת הירח (Valle de la Luna) , הנמצאת במרחק של 12 ק"מ בלבד מסן פדרו, מציעה נופים מרהיבים, נופים חרוצים ומבותרים של קרקע אדמדמה, הנראים כלקוחים מכוכב אחר ומכאן שמה. יפה במיוחד בשקיעה. שרידי הפוקארה האינקאית של קיטור אינם מרשימים במיוחד את מי שאינו משוגע לדבר, אך הנוף הנשקף ממנה, משובב כל נפש. יחד עם מטיילים נוספים, רכבנו על גבי אופניים אל המבוך החולי הנקרא קברדה דל דיאבלו (Quebrada del Diablo), כלומר, ערוץ השטן".

האטרקציה העיקרית של האוזר היא הסלאר של אטקמה (Salar de Atacama), מישור מלח מרהיב, הגדול ביותר בצ'ילה, שמעליו מזדקר הר הגעש Licancabur, לגובה של 5916 מ'. ופסגתו המושלגת מעטרת את גווני החום השולטים במרחב. טיפוס לא קל אל פסגתו, שנשקף ממנו נוף עוצר נשימה, תרתי משמע, על מישורי המלח ועל הרי הגעש העוטרים אותם. התצפית מזמנת גם מראה משובב עין פנימה, אל הקלדרה הקטנה והאגם שבתוכה.

אטרקציה אחרת היא לגונה ורדה (Laguna Verde), כשמה כן היא. גוף מים שגונו ירקרק שובה לב. בשעת בקר מוקדמת יצאנו, בנסיעה מרתקת, למרגלות הר הגעש הפעיל לסקר (Lascar), אל לגונה צ'קסה (Chaxa) הקסומה, שלמימיה גוונים אדמדמים וניתן לצפות בה בלהקות קטנות של פלמינגו. לא רק, גם אגמיות, ברווזים ומינים שונים של חופמאים. המראה באור ראשון, מהלך קסם ממש. בין צמחי הסמר ראינו לא מעט ברווזים שחורים ומצוייצים, שנקראים כאן Tagua Cornuda [13]. לגונות יפהפיות אחרות הן מיסקנטי (Miscanti), שמימיה זורמים אל לגונה מיניקס(Miňiquies)., שצבעה כחול עמוק ומעליה מזדקר הר הגעש Cerro Miscanti. שם ראינו, בנוסף להרים המשתקפים במימיהן, גם אווזי אנדים, ברווזים שחורים צוואר, הנקראים Pato de la Puna.

לגונה סחאר (Cejar) מזמנת אף היא מראה סוריאליסטי של גבעות קוניות המשתקפות במים ומשוות ללגונה גוון אדום. חזיון נשגב של ממש. בכפר טוקונאו (Toconao), דומה ומחוגי הזמן עצרו מלכת. מגדל הכנסה הבוהק בלובנו, העצים הנטועים סביב הפלזה והשקט האופף את הבתים הקטנים, מחזירים את המטייל למאה ה-19, עת חצו מובילי בקר את המרחק הזה, בדרכם מהרמות אל החוף. בגיא חרה (Quebrada de Jere), ירוק יותר. קירות הסלע יוצרים מחסה מהרוחות. לאחר כשעה וחצי של הליכה נעימה, הגענו לציורי סלע עתיקים. אחרי יום של נסיעה בדרכים המאובקות, אפשר וכדאי לטבול במרחצאות החמים Termas de Puritama. הטבילה במים החמים מרגיעה להפליא. עברנו מבריכה אחת לשכנתה, בטמפרטורה ההולכת ועולה, כשהמים משרים שלווה נעימה.

אחת האטרקציות של סן פדרו דה אטקמה היא שדה הגייזרים אל טאטיו (Tatio), בשעת הזריחה. בדרך לשם ראינו את כוכב צדק (יופיטר) במרום, נוגה (וונוס) בקוו הרקיע ובאמצע את מאדים (מארס). זהו שדה הגייזרים הגבוה בעולם. זהו אחד האתרים המרהיבים שראיתי בימי חלדי. בטרם יאיר השחר, העמק אפוף אדי מים שגונם לבנבן-אפרפר. מעת לעת פורצים סילוני  מים, בגובה של 30 מ', אל האוויר הקפוא , פולחים את הדממה בשריקותיהם, מתעבים ומתפוגגים[14].

מעט לאחר הזריחה, עת מתחממים האוויר והסלעים, מזרקות המים נמוגות והאווירה המיסטית מפנה את מקומה ליופי של חולין. לאט לאט מתגלה עמק מלא בנחשולי לבה שהתקרשה בצורות שונות, צמות וולקניות ולועות פעורים, עטורים במשקעי מלח ואצות צבעוניות. בנוסף לסילוני המים, זהו  שדה פומרלות, (מלטינית" fumus = עשן) שכל אחת מהן היא  פתח בקרום כדור הארץ, הפולט קיטור וגזים געשי. אפשר לתאר "פומרלה" כמעיין חם שכל מימיו מתאדים לפני שהמים מגיעים לפני הקרקע. השדה הוא אזור של מעיינות חמים ונביעות של גזים כאשר מאגמה או סלע יסוד לוהט בעומק רדוד. משחררים גזים או פועלים על מי תהום.

לאחר ששבים למנוחה בסן פדרו, צריך לבחור: אפשרות אחת היא המשך אל המלחות של בוליביה. חוצים את מעבר הגבול Hito Cajon וממשיכים אל הלגונה הלבנה ואחריה, ביקור בלגונה ורדה הירוקה, מעליה מתנשא הר געש חרוטי להפליא, אל הפומרלות  (fumarelas)– סילוני  הקיטור, המעיינות החמים, הלגונות רוחשות הפלמינגו וכמובן, שיא השיאים – לגונה קולורדה (Laguna Colorada). האגם שצבעו אדום. משם, ממשיכים אל הסאלאר (Salar) , מישורי המלח של בוליביה, שנראים כתשבץ לבן מרהיב, עם תעשיה של לבני מלח, איים בהם נטועים קקטוסים ומערות עם שרידים של התיישבות אנושית.  כדי להשלים את החוויה, לנים במלון שעשוי כולו מלח, לא הרחק מעיירת הכורים אויוני (Uyuni) את האפשרות הזאת יישמתי מספר פעמים, עם קבוצות של מטיילים.

בימים היפים, כשהייתי תרמילאי רזה ומתולתל, בן 24, שבתי מסן פדרו דה אטקמה, אל קאלאמה ומשם צפונה, דרך מדבר צחיח, ללא צל, עד איקיקה (Iquique). שוב עולות האסוציאציות התנ"כיות: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף"[15]. פה ושם מופרע הישימון על ידי נאות מדבר זעירות וכנסיות קולוניאליות זעירות.

כ-200 ק"מ צפונה לקלמה נמצאת אוייגה (Ollague), עיר של מכרות גופרית, השוכנת בקצה של מלחה, המוקפת בתריסר הרי געש. 5 ק"מ מכאן נמצא מכרה הגופרית בואנאוונטורה (Buenaventura), השוכן בגובה של 5,800 מ' מעל פני הים, 150 מ' בלבד מתחת לפסגתו המושלגת של הר הגעש אוייגה, שאף היא מזמנת מראה מרהיב.

איקיקה שוכנת למרגלות רכס החוף המקביל לאנדים ומשמרת במבניה את ימי הזוהר של העיר בימים בהם שגשגו באזור המכרות. עבורי היא היתה מזכרת למחאת הכורים, שהושתקה במטחי אש, בטבח של 1907.

העיר תופשת מקום חשוב בתולדות מלחמת האוקיינוס השקט. Corbeta Esmeralda היא רפליקה בגודל אמיתי של ספינה צ'ילנית שהוטבעה על ידי הפרואנים ב-1879. מקום טוב ללמוד על הקרב ועל המלחמה בכלל.

צ'ילנים רבים מגיעים לכאן בקיץ כדי לנפוש בחוף היפה ורחב הידיים Playa Cavancha. תרמילאים רבים מגיעים לכאן כדי לבקר בדיונות המרהיבות. אחד הבילויים הפופולריים כאן הוא נסיעה אל הר הדרקון (sand boarding), משם נשקף נוף בלתי רגיל שלה עיר. מאות נערים מקומיים גולשים כאן (Sand boarding ), כשהם מעיפים סביבם סילונות של גרגירי חול. יזמים מקומיים החלו לפני משפר שנים להפעיל סיורים ברכבי שטח מיוחדים.

אחת האפשרויות הפופולריות היא המעיינות החמים של Mamiña, שנמצאים באתר אינקאי, בנוף מרהיב של האלטיפלנו Altiplano) i) הרמה הגבוה שבין רכסי האנדים. אחת האטרקציות של האזור היא הגאוגליפים שנקראים Geoglifos de Pintados, וצוירו על ידי האטקמניוס בין השנים 1000 ל-1400. שם ניתן לזהות בקלות דמויות אדם, למות, עופות וכמה צורות מופשטות. המפורסם שבהם  הוא ציור ענק שנקרא Gigante del Atacama, שנמצא על מדרונו של  Cerro Unitas. זהו הגאוגליף (או פטרוגליף) האנתרופומורפי הגדול בעולם, אורכו  119 מ'. הגאוגליף, שניתן לצפות בו רק מרחוק, צויר כנראה הין שנת 1000 ל-1400 ומייצג מן הסתם אלוהות מקומית. זהו כנראה גם לוח שנה עתיק, המאפשר לדעת את מצב הירח בכול יום. הנקודות לצד הראש, מסמנות את עונות השנה.

לא הרחק משם נמצאת פיקה (Pica), עיירה קולוניאלית, שבמאה ה-19 סיפקה יין, צימוקים, תאנים וחיטה לעיירות הכורים. כיום היא

אתר נופש נעים.

העיר הצפונית בצ'ילה והתחנה האחרונה בסיורנו היתה אריקה (Arica), שבתקופה הקולוניאלית שימשה כנמל לייצוא הכסף שנכרה  במכרות הבוליביאנים של פוטוסי. זוהי צומת חשוב של הדרכים אל סנטיאגו בירת צ'ילה, לימה, בירת פרו ולא פאז, בירת בוליביה וגם תחנה מרכזית בסחר הסמים. העיר נכבשה מבוליביה במלחמת האוקיינוס השקט ובכך נגזל ממנה המוצא לים. חוזה השלום ב-1883 הבטיח להחזיר לבוליביה את העיר כעבור מאה שנה. דבר שלא קרה, בסופו של דבר, למגינת לבם של הבוליביאנים. עד היום במשחקי כדורגל בין המדינות, מתגרים האוהדים הצ'ילנים באוהדי הקבוצה הבוליביאנית, כשהם שררים להם בקול: "”Vamos a la playa, הבה נלך לחוף הים….על מדרון ההר, שמעל העיר, ניצב מונומנט המנציח את הניצחון על פרו ב-7 ביוני 1880.

אריקה היא נקודת מוצא לאחת השמורות היפות בצ'ילה ואחד ממראות הנוף המופלאים ביותר ביבשת כולו – הפארק הלאומי לאוקה (Lauca), שנמצא במרחק של 145 ק"מ -מזרחית לאריקה וגובהו נע בין 3000 מ' ל-6300 מ' מעל פני הים. זוהי שמורת אלטיפלנו גבוהה וצחיחה, שהרי געש מושלגים מזדקרים מעליה. נסיעה מהירה מגובה פני הים אל הפארק הינה דרך בטוחה לחטוף מחלת גבהים הנקראת כאן סורוצ'ה (Soroche). המקומיים לא חדלו מלהזהיר אותנו מפני עליה מהירה לגובה והגישו לנו חליטת מצמחי צ'אצ'קומה (Chachacoma) הגבוה.

הדרך מאריקה מזרחה, עוברת דרך פוקארה אינקאית, ששימשה כטמבו (Tambo) , היינו תחנת מנוחה בדרך השליחים של האינקה. בהמשך מגיעים לכפר Putre, המיושב בילידים דוברי איימרה, הכפר השלו, השוכן למרגלות הר Taapaca, המתנשא לגובה של 5842, מקום אידיאלי להתאקלמות ולסיורים בסביבה. סמוך לכניסה לפארק, כדאי לעצור בכנסיית Parinacota, שנבנתה במאה ה-17 ששמורים בה תכשיטי כסף וגולגולות.

אגם צ'ונגרה (Chungara), הנמצא ברום של 4,512 מ', נחשב לגבוה ביותר בעולם ונשקף ממנו נוף עוצר נשימה של הרי הגעש פרינקוטה (Parinacota), פומראפה (Pomerapo) , סחמה (Sajama) וגואלטירה (Guallatire), שעשן מיתמר מלועו. מכאן מתפתלים שבילים המובילים לאגמים בגדלים שונים ונחשולי לבה. בשמורה ניתן לראות למות, אלפקות, ויקוניות וכן ויסקצ'ות – מכרסמים עתירי פרווה. מכאן המשכנו, בדרך עפר משובשת ומאובקת, דרך הרמה הקרה, אל בוליביה, הדרך עוברת למרגלות הר  הגעש המושלג סחאמה (Nevado Sajama), שהוא הר געש שכבתי, בעל צורה חרוטית להפליא, מיתמר לגובה של 6542 מ' (הגבוה ביותר בבוליביה) והוא לטעמי אחד ההרים היפים בעולם.

הערות

[1] ראו אתר הנשיונל ג'אוגרפיק https://news.nationalgeographic.com/2017/08/chile-atacama-desert-wildflower-super-bloom-video-spd/. ראו תמונות ב: http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=31268

[2] אסף רונאל, אחרי 500 שנה – גשם ירד לראשונה במדבר היבש בעולם, ומרבית צורות החיים במקום נכחדו, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2018

[3] בתקופה הראשונה בהיסטוריה של מאדים (בין 4.5 ל-3.5 מיליארד שנה), היה שפע מים על פני השטח שלו, בהמשך מאדים איבד את מרבית האטמוספרה שלו, ואת המים שעל פניו, והפך לכוכב הצחיח שאנו מכירים היום. בתקופה המדוברת, התרחשו שיטפונות עצומים על גבי הפלנטה. אם בתקופה זו היו על פני השטח מיקרו-אורגניזמים שהתרגלו לתנאי היובש, שפע המים הפתאומי היה גורם להם להגיב בצורה הדומה למה שקרה לחיים באטקמה

[4] המלחת היא תערובת של המלחים אשלגן חנקתי (KNO3) ונתרן חנקתי (NaNO3), המופיעה בטבע כמחצב, לעיתים במעורב עם גבס, חול ומלחים נוספים.

[5] במהלך השליש השלישי של המאה ה-19, פעלו חברות צ'יליאניות במדבר אטקמה, כולל בחלקיו הבוליביאניים והפרואניים, והפיקו מלחת וגואנו בהתאם להסכמים בין המדינות. פרו ובוליביה לא ראו את ההתפשטות הצ'יליאנית בעין יפה ובשנת 1873 כרתו ברית סודית. בשנת 1875 הלאימה פרו את תעשיית המלחת, ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות, ובשנת 1878 הפרה בוליביה את הסכמיה עם צ'ילה והעלתה את המסים על ייצוא המלחת. בראשית 1879 אסרה בוליביה את ייצוא המלחת בידי הצ'יליאנים, צ'ילה שלחה את הצי לאזור, נתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בוליביה, וב-14 בפברואר כבשה חלקים מדרום מערב בוליביה של אז, והכריזה חד צדדית על קו גבול חדש בין המדינות. שבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין הנצים אולם כאשר נודע לצ'ילה אודות ההסכם הבוליביאני-פרואני הסודי, היא סרבה לתיווך, תבעה את שבירת ההסכם, וכשלא נענתה – הכריזה מלחמה גם על פרו ( Sater, William F. Chile and the War of the Pacific. Lincoln: University of Nebraska Press, 1986.).

[6] הרנן ריברה לטלייר , חתן פרס נובל לספרות, נולד (1950), גדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצחיח, וכך מיטיב לתאר בלשונו המיוחדת את קורותיהם של הגברת שעל הפסנתר והחצוצרן האדמוני, כשברקע האיום התמידי של השלטון הרודני הצ’יליאני ושל שליחיו עושי דברו.

[7] ייצור מלאכותי של אשלגן חנקתי ונתרן חנקתי

[8] צביה שפירא, "מדבר אטקאמה, צ'ילה: 400 שנים ללא גשם", מסע אחר און ליין: https://www.masa.co.il/article/%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%98%D7%A7%D7%90%D7%9E%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%94-400-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%92%D7%A9%D7%9D/

[9] LL מבטאים בסלפרדית כ"י", לכן יש לומר "יימות", אבל השיבוש המערבי כבר השתרש.

[10] Geoffroea decorticans

[11] מסע אחר און ליין

[12] לא ידוע בוודאות מאין לקוח שמה של טיוואנאקו, משום שלא נמצאה שום עדות לקיומו של כתב כלשהו אצל בוני האתר. יתכן שאת השם נתנו למקום בני האינקה, שהקימו את האימפריה שלהם על חורבות התרבות שבנתה את האתר. יתכן גם שמקורם של האינקה בתרבות טיהואנקו. הוראת ו של  השם בשפת הקצ'ואה  הוא – "מקום החיות". יש גם שסוברים כי מדובר בשיבוש של השם "טאיפיקלה" – taypiqala (אבן במרכז), כפי שהמקום נקרא באיימרה, שפת האינדיאנים המתגוררים באזור, שהם אולי צאצאי בוני האתר, אשר האמינו כי המקום נמצא במרכז העולם.

[13] באנגלית horned coot. שם מדעי: (Fulica cornuta

[14] ת הפומרולות מסווגים לפי הטמפרטורה שלהן והרכב הגזים הנפלטים מהן. הטמפרטורות של הגזים יכולות לנוע בין C°‏200 ל-C°‏800. תהליכי חמצון וחיידקים אוהבי חום (תרמופילים) גורמים לגוונים הססגוניים סביב הפומרולות. פומרולה הפולטת בעיקר גזים גופריתיים מכונה סולפטרה (מאיטלקית: "solfatara"‏; solfo – "גופרית"), ופומרולה הפולטת פחמן דו-חמצני מכונה "מופט" (mofette). פומרולות מסוג זה השוכנות בתוך שקע מסוכנות במיוחד מכיוון שפחמן דו-חמצני כבד מהאוויר הוא נוטה להצטבר בשקע (מתוך וקיפדיה)

[15] תהילים, ק"ז, 4-5