טיול לזמביה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

תודה לגיל מנדלסון, מחברת "עולם נסתר", על שאפשר את המסע הזה.

לאלבום תמונות מזמביה

ראו גם, באתר זה:

מבוא לטיול באפריקה; טיול ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, טיול להרי סימיאן שבאתיופיה , ; אתיופיה -הסוד והקסם,  יומן הטיול לאתיופיה הקלאסית, טיול למדבר דניקיל, , טיול לאוגנדה, טיול להרי באלה שבאתיופיה,   יומן הטיול בעמק האומו שבאתיופיה , טיול לבורקינה פאסו, טיול לליבה הפועל של גאנה

בכל טיול נחרתת בזיכרוני, בדרך כלל, תמונה אחת ראשית. הטיול. כמעט כל טיול,  הוא תשבץ מגוון של נופים, קלידוסקופ של צבעים, מארג של פרצופים, סימפוניה של קולות, בליל של טעמים, אבל מכל ה"סלט" המסעיר והמעניין, עולה תמונה אחת מרכזית. במקרה של זמביה, לייתר דיוק, במקרה הפרטי שלי, מהטיול לזמביה, עולה מראה רב עצמה של פס רחב של מים כחולים. יותר מאוטוסטרדה. יותר מעוד נהר. נחשול רחב עד כדי כך שההיפופוטמים הרועים בגדה השנייה, בקושי נראים. שלא לדבר על אנשים, או על בקתות הנראות כקוביות לגו במשחק ילדים. גוף אדיר ממדים של מים, בין שתי רצועות ירוקות של צמחיה טרופית רעננה.

הזמבזי (Zambezi), דרום אפריקה. אורכו 2,574 קילומטרים. זהו הנהר הרביעי באורכו ביבשת כולה. קצר יותר רק מהנילוס, הניז'ר והקונגו. לזמבזי יובלים רבים, ושטח הניקוז שלו כ-1.4 מיליון קמ"ר. ראשיתו של הנהר סמוך למפגש הגבולות שבין אנגולה, קונגו-קינשאסה וזמביה, ברמה שגובהה כ-1,500 מטרים. מכאן הוא זורם דרומה דרך מערב זמביה, פונה מזרחה וצפונה על יד מפלי ויקטוריה ותוחם את גבולן של זמביה וזימבבואה. הנהר חוצה את מוזמביק ונשפך שם לאוקיינוס ההודי. זהו הגדול בנהרות אפריקה, הנשפכים לאוקיינוס ההודי.

כבר שהחלה החדירה האירופאית לאפריקה, שמעו ראשוני המגלים על הנהר מפי הערבים ושטו בחלקו התחתון. האירופי הראשון ששט בחלקו העלי של הנהר היה דייוויד ליווינגסטון, בשנת 1855, שהגיע לכאן כדי  לגלות שבטים שטרם קיבלו את האמונה הנוצרית. הוא שט במורד הזמבזי הגועש בסירת קאנו פשוטה ובקושי נחלץ ממשברי המים. הוא זה שנתן למפלים העצומים את שמם- על שם ויקטוריה – מלכת בריטניה. דוגמא טובה לתפישה האירופוצנטרית שבריטניה היא מרכז העולם. (גם הימה הגדולה ביותר באפריקה קרויה על שמה של המלכה ויקטוריה, גם ימות אחרות קיבלו שמות שאינם בדיוק אפריקאים, כמו למשל, ימות רודולף ואלברט. בדיוק כפי שההר הגבוה בעולם, לא קרוי בשמו הטיבטי צ'ומולוגמה, אלא על שמו של מנהל מחלקת המדידות הבריטי – ג'יימס אוורסט. עד היום מנציחים השמות הללו את ההתנשאות והאתנוצנטריות האירופאית, הלבנה.

דייויד ליוינגסטון, רופא ומיסיונר סקוטי, היה דמות מורכבת: מצד אחד לחם נגד סחר העבדים ומצד שני האמין בפטרונות קולוניאלית, ברוח שלימים ייטיב לתאר רויארד קיפלינג שההשגחה העליונה הפקידה בידי בריטניה את האחריות על העמים הפרימיטיביים[1]. כך או כך, הוא נתן את השראתו לדורות של חוקרים והרפתקנים. ליווינגסטון  חצה במו רגליו את היבשת כולה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס ההודי. מאנגולה ועד מוזמביק. במהלך מסעו גילה לעולם האירופאי את ימת טנגנייקה העמוקה. הוא זכור במיוחד ממסעו האחרון, אליו יצא מזנזיבר, מערבה לכיוון זמביה. בשלב מוקם יחסית של המסע איבד את בני לווייתו ואת הקשר עם העולם החיצון למשך ארבע שנים לערך. אנשים טובים באירופה החלו לדאוג לרופא הערכי, ששמו יצא לתהילה ברחבי העולם של אז. הסיפור הגיע לאוזניו של העיתונאי הנרי מורטון סטנלי וזה  בשליחות עיתונו "ניו יורק הראלד", כדי לחפש את החוקר האבוד. סטנלי יצא אף הוא מזנזיבר והתקדם בנתיבו המשוער של ליוינגסטון. בחלוף שנתיים של חיפושים, נתקל בו במקרה, סמוך לימת טנגניקה,  שם שאל אותו בנון שלנטיות, שאלה שהפכה למטבע לשון: Dr. Livingstone I Presume?"  ליוינגסטון מת בגיל 60, במהלך חיפושיו אחרי מקורות הנילוס ונקבר בכנסיית וסטמיניסטר באנגליה. אם כי לבו נותר באפריקה ודמותו מלווה את אוהביה.

הזמבזי הוא גוף המים הגדול ביותר בזמביה, שמן הסתם קרויה על שמו וכאמור, הזיכרון העז ביותר מהטיול שלנו.

רפובליקת זמביה (באנגלית: Republic of Zambia) גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, טנזניה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, בוטסואנה, נמיביה ואנגולה. בירת זמביה והעיר הגדולה ביותר היא לוסקה (Lusaka). שטחה של זמביה 752,614 קמ"ר, מתוכם כ-740,000 קמ"ר של יבשה, והיא מדינה ללא מוצא לים. פני השטח בנויים ברובם מרמה, שגובהה מגיע ל-2,301 מטרים, ואינו נמוך מ-600 מטרים אלא בעמקי הנהרות. הנקודה הנמוכה ביותר, בנהר זמבזי, היא בגובה 329 מטרים. זוהי מדינה ריקה יחסית ובשטח העצום הזה חיים רק 13 מיליון תושבים.

קשה להתחקות אחר תולדותיה של זמביה, כמו אחר ההיסטוריה של אפריקה כולה. לא התפתח כתב מדרום לסהרה. ההיסטוריה עברה מפה לאוזן, בשעות הלילה סביב המדורה; בשעות היום, בצל העצים. העבר האפריקאי לא תועד ולא נרשם. דור לדור הביע אומר. אנשים שמעו את תולדות משפחתם ושבטם מזקניהם והעבירו אותה הלאה, כשהם מעבדים אותה, משנים אותה ומוסיפים לה קורטוב של צבע וטעם. מכיוון שלא היה כאן תיעוד כתוב, שלא לדבר על ארכיונים, התפתחה גרסה מיוחדת של היסטוריה, שנכון יותר לכנות אותה מיתוס.

המלך לובנגולו, שחי בשלהי המאה ה-19, נתן את השראתו לספרו המפורסם של נחום גוטמן על מלך זולו. המתיישב הבריטי ססיל רודז, הצליח בשנת 1889 לסחוט מן המלך זכויות כרייה באזור, דבר שאפשר לחברת דרום אפריקה הבריטית  (British South Africa Company- BSAC)  הבריטית, לכרות זהב ומינרלים נוספים, ולנהל את השטח שברבות הימים יהפוך ל"רודזיה", על שמו של רודז. האדונים הקולוניאליים לא באו הנה, כדי לטפס על הרי הגעש (אם כי היו חוקרים שמיהרו לעשות זאת) ולא כדי לצפות בעולם החי (אלא רק לצוד אותו). הם באו כדי לכרות מחצבים וכדי למצוץ את לשדה של היבשת השחורה. כאשר נתקלו בקשיים, לא היססו לגבות גם דם, בנוסף לאוצרות הטבע.

היבשת השחורה מככבת בספרות הילדים במלוא הדרה: יש בה את כל מה שמסעיר באפריקה, עם יותר מניחוח להתנשאות אירופאית: יערות עד טרופיים, ימות גדולות, מפלי ענק ומדבריות צחילים. כל אלו משמשים כזירה לפעילותם של  חוקרים ומגלי ארצות, שעוברים , הרפתקאות מסמרות שיער של"שבטים צמאי דם" ו"פראים". ספרי טרזן, דוקטור דוליטל, צ'יפופו הקוף ובבר הפיל מזכירים את  האופן שבו מוכרים את אפריקה למטיילים עד עצם היום הזה. אירית בק, כתבה במאמרה "אפריקה בעקבות ספרי ילדים, במגזין "מסע אחר און ליין": הגילויים הגיאוגרפיים היו פעמים רבות בבחינת יריית הפתיחה לכיבושה הקולוניאלי של אפריקה, בעיקר מהרבע האחרון של המאה ה־19 ואילך. זו לוותה בהשתלטות של צבאות אירופיים ובאובדן ריבונותן הפוליטית של חברות רבות באפריקה. חלקן, מה לעשות, לא התלהבו מהמפגש עם הזרים האמיצים שחדרו לשטחן ואף הגיבו במאבק מזוין, כמתואר כמעט בכל ספר מסעות. התוצאה היתה ספרות ילדים "מגויסת" להענקת לגיטימציה להשתלטות הקולוניאלית.

ספר הפופולרי והחינני "לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, מבוסס על טעות היסטורית. לובנגולה (Lobengula, ולא לובנגולו) לא היה מלך זולו, אלא מלך נדבלה (Ndebele) – ממלכה שהתקיימה במאה ה־19 באיזור זימבבווה של היום (רודזיה הדרומית בתקופה הקולוניאלית).מלך זולו באותה תקופה היה בכלל שאקה (Shaka) רב העצמה, ששלט בממלכת זולו בדרום אפריקה של היום,. מימי לא נתקלתי בספר ילדים הטוען כי פרנקו היה מנהיג אנגליה או המלך ויטוריו עמנואל שלט בדנמרק.  אורית בק טוענת, באותו מאמר, במדה רבה של צדק, כי הטעויות ההיסטוריות הרבות הפזורות בספרי הילדים שמתארים את אפריקה משקפות את התפיסה כי ליבשת זו אין מורשת היסטורית הראויה לזיכרון, ובוודאי שלא לדיוק היסטורי, ואף מעניקות לתפיסה זו לגיטימציה.

חבל רודזיה ידע מאז פיתוח מואץ לצד התיישבות אירופאית מוגברת. כבר מראשית הנוכחות הבריטית ברודזיה ערערו שבטים מקומיים על ריבונותה באזור. משום כך, נאלצה החברה, להקדיש את העשור הראשון לשלטונה, לביסוס אחיזתה במקום. היא גייסה צבא של כמה מאות לוחמים, אשר נעזר בכמה אלפי ילידים שחורים ששיתפו עמה פעולה.

כך היה במלחמת המאטאבלה הראשונה ( :First Matabele War 1893–1894) וכך גם במלחמת המאטאבלה השנייה (Second Matabele War : 1896–1897), אשר הונהגו על ידי הצ'יפים של שבטי השונה והנ'גבלה. למרות שהמורדים זכו לברכת השמאנים דוכאו מלחמות אלו, על ידי הבריטים ,ביד קשה ובכוח רב. התוצאה היתה עשרות אלפי ילידים הרוגים, לצד גם כמה מאות בריטים. המנהיגים המקומיים הוצאו להורג עם תבוסתם[2].

בשנת 1895, נקראה הארץ באופן רשמי בשם "רודזיה", על שמו של רודז, שמת שבע שנים מאוחר יותר. עד לראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, עברה הארץ, מיפוי ומחקר מקיפים, ביוזמת ובניהול חברת דרום אפריקה הבריטית,  כמו כן, החברה סללה  מסילות רכבת ודרכים, ובנתה גשרים. אלפי מתיישבים אירופאים מדרום אפריקה ומהאיים הבריטים עשו את דרכם לרודזיה, בעידוד ממשלת בריטניה וקבעו בה את מגוריהם. חלקם השתלבו בעבודות מנהל וצבא  ואחרים הקימו יישובים חדשים ומשקים חקלאיים, תוך כדי ניצול כוח העבודה הזמין והזול. בשנים 1923 ו-1924, פורק שלטונה של החברה. על בסיסה הוקמו ישויות מדיניות חדשות. רודזיה הצפונית הוקמה בתחומי זמביה של ימינו, שהתקיימה עד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. על מקומה של רודזיה הדרומית, שוכנת זימבבווה. עיר הבירה של זמביה הייתה, עד שנת 1935, העיר ליווינגסטון, ולאחר מכן, לוסקה (Lusaka) שבמרכז הארץ.

ב-1991 התמנה לנשיא פרדריק צ'ילובה, מי שבמשך 17 שנה היה מזכ"ל לשכות המסחר של המדינה ושם קץ לשלטונות האוטוקרטי של קנת קאונדה, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומייסד האומה הזמבית.

צ'ילובה נולד ככל הנראה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בנערותו עבד ככרטיסן באוטובוס וכעמל כפיים בטנזניה. הוא עבר להתגורר בזמביה מיד לאחר עצמאותה. למרות שהיה חסר השכלה לחלוטין, התקדם במהירות במערכת הציבורית. מיד עם כניסתו לתפקיד החל צ'ילובה ברפורמות פוליטיות. הוא חילץ את המדינה מאוטוקרטיה בת 27 שנים של המפלגה הסוציאליסטית והפך את זמביה לדמוקרטיה מרובת מפלגות, הוא זכה לתמיכת המערב גם בזכות הרפורמות שהנהיג בתחום זכויות האדם והשקיפות השלטונית.

תדמיתו של צ'ילובה נפגעה לאחר פרישתו מהנשיאות ב-2001, על-רקע חקירות שחיתות ארוכות שניהלו נגדו הרשויות. הוא הואשם בגניבת חצי מיליון דולר והועמד למשפט. המקומיים מיהרו לתפוש את מקומם של הפקידים הבריטים ואימצו לעצמם את הרגליה שררה שלהם. מכיוון שהנורמה באפריקה היא לחלוק את רכושך בקרב בני משפחתך, מי שמגיע לגדולה מאמץ את הנפוטיזם כדרך חיים ופעמים רבות את השחיתות

ב-2007 פסק בית משפט בבריטניה כי על צ'ילובה לשלם 58 מיליון דולר פיצויים על הסכומים שגנב במהלך תקופת שלטונו. אולם, ב-2009 זוכה הנשיא לשעבר מהאישומים נגדו וב-2010 ביטלה גם ערכאה בזמביה את ההחלטה שקיבל בית המשפט הבריטי. בשנים האחרונות סבל צ'ילובה מבריאות רופפת ומת בשנת 2011, בגיל  68[3].

נסענו לזמביה בעקבות ליוינגסטון וסטנלי

חסרונה של הטיסה, הוא ביתרונה – המהירות. הנחיתה באפריקה היא בדרך כלל "שוֺק", גם בקרב מטיילים מנוסים. זהו מעבר חד לנוף, לאקלים, לצמחיה, לאנשים אחרים לחלוטין, לטעמים ולריחות שונים מאלו שהורגל להם. אם בעבר, חקרו אנשים את העולם ברגל, על גב סוס או בספינה, הדרך עצמה הכינה אותם לשינויים הללו. המסע נמשך שבועות אחדים והנוף הגיאוגרפי והאנושי השתנו לאיטם. כך גם האקלים. למטייל היה די זמן להסתגל לאיטו לסביבה אחרת. מן השלבים הללו לא נותר דבר. המטוס מנתק את המטייל, בבת אחת מהמציאות המוכרת ומשליך אותו לסביבה שונה לחלוטין. התרבות האירופאית אינה מכינה את המטייל למפגש אמתי עם אפריקה; למסע אל תרבותה ושורשיה, למושגי הזמן שלה, לעולם הרוחות האופף אותה, לקוסמיה ומכשפיה, לפחדיה ולזיכרונה ההיסטורי.

מפלי ויקטוריה הם אחד מפלאי תבל. קשה לדמיין שער כניסה מרהיב יותר לאפריקה. זרם המים האדיר של הזמבזי, נופל בעוצמה אדירה, בקשת מרהיבה, לתהום שעומקה למעלה ממאה מטרים, כשהוא משמיע רעש מהדהד אוזניים ומעלה אד ענק של רסס, שגובהו לעתים, כפול מגובהם של המפלים. קרני השמש משתברים ברסס ויוצרים בדרך קבע, קשת בענן ולה צבעים עזים. זהו כנראה מקור שמם המקומי של המפלים: "מוסי אואה טוניה" היינו "העשן הרועם". החיזיון של גוף המים האדיר, שנופל בדרמטיות, דרך המפלים, הוא חוויה מרטיטה. הבלתי פוסק, שמעניק למטייל חוויה רב חושית, הצמיח במקום יער גשם טרופי צפוף ועשיר. ליוינגסטון היטיב לתאר את התחושה שאפפה אותו כשהתבונן ביופי הנשגב וטען שזהו המראה בו מתבוננים המלאכים. המקומיים מספרים שרסיסי המים הם דרכו של האל להעניק להם ברכה ועד היום נוהגים המקומיים-  פגניים, מוסלמים ונוצרים, להגיע לכאן כדי להתפלל לאל השוכן במים. רבים מהם מאמינים שרסס המפלים יכול להביא מזור למחלות חשוכות מרפא וברכה לפריון. מכיוון שבתפיסה האפריקאית, מחלה אינה נגרמת כתוצאה מווירוס או חיידק, אלא מקללה שהטיל מאן דהוא, הרי שאין כמו ברכת האל, כדי לרפא אותה.

העיירה ליווינגסטון שעל גדות הזמבזי משמשת כבסיס למטיילים במפלי ויקטוריה ובפארק הלאומיים של זמביה ושל זימבבואה, מצדו השני של הנהר. לא הרחק מכאן, נמצאת שמורת צ'ובה (Chobe), המפורסמת אשר בבוצוואנה. בנוסף לאפשרויות הקונבנציונליות, הכוללות, בין היתר שיט בנהר, או למרגלות המפלים, המקום מפורסם כאחד מאתרי הרפטינג הטובים בעולם.

עבור ישראלים ויהודים, מציעה ליווינגסטון ערך מוסף: הצצה לפרק היהודי הקצר בתולדות דרום אפריקה. מדובר ביהודי מזרח אירופה, שהגיעו אליה החל מסוף המאה ה-19, בחיפוש אחרי הזדמנויות עסקיות, ובהמשך, כיעד לבריחה מציפורני הנאצים. בני הקהילה היהודית סייעו להקמת התשתית הכלכלית והפוליטית של העיר, השיגו תקציבים מבריטניה, הקימו בתי ספר ופיתחו את המסחר. לאחר קבלת העצמאות, באמצע שנות השישים, הקהילה התדלדלה ואחרוני היהודים עברו לבסוף, לעיר הבירה לוסקה. בכנסיה המקומית ניכרים סימני המגן דוד, שקישט את בית הכנסת שקדם לה. ובבית הקברות נראות עדיין כמה מצבות של יהודים.

צפונה מן המפלים, משתרע הפארק הלאומי קפואה (Kafue), הקרוי על שם אחד מיובליו הראשיים של נהר זמבזי. שטחו כשטח מדינת ישראל כולה. כ-30 אחוזים משטחה של זמביה הם ושמורות טבע.

הגענו ללודג' מרהיב ביופיו, הבנוי לגדת הנהר ממש. בשעת בקר מוקדמת, כשאנו מופתעים מעצמת הקור, הרבה לפני זריחת השמש, ראינו רק צלליות עמומות של עצים ואד כחלחל העולה מן המים ועוטף אותם במסך של מסתורין. מרגע לרגע האיר היום ונחשף נהר קפואה שהעצים השתקפו בו בבבואה מרהיבה. חצינו את הנהר נרגשים, אל הגדה השניה ויצאנו למסע, כשאנו עטופים בשכמיות חמות, מפאת צינת הבקר. זוהי הגדולה שבהן וידועה בעושר המינים המצוי בה. אולם לא התמזל מזלנו הפעם.

למרבה האכזבה לא ראינו הרבה. ראינו עדרים של אנטילופות פוקו, של אימפלות. ראינו כמה חזירי יבלות, אנטילופות סבך, תרנגולת פנינים, אנטילופת קונגוני ואפילו חזיר סבך, נדיר יחסית. כמה קוקיות סנגליות, וזהו. גם יום המחרת לא בישר גדולות ונצורות. וודאי שלא לבוגרי קניה וטנזניה שבינינו. האטרקציה העיקרית היתה הצבע הוורוד שנשזר לנהר בטרם האיר היום, וכדור השמש שעלה במהירות יחסית מעבר לקנים. עוד רגע ונתחלה בצמרות העצים, ובמהירות האופיינית לאזור הטרופי עלה למעלה, כשהוא מאבד בהדרגה את צבעו המיוחד. השחר הוא ללא ספק השעה הזוהרת ביותר של היום האפריקאי.

ניקולס המדריך, עשה כמיטב יכולתו למצוא יונקים גדולים, או לפחות עדרים, אך למעט קבוצה קטנה של אנטילופות מים, הוא העלה חרס בידו. הזבובים הציקו ודומה כי הם לועגים לחומרים דוחי היתושים שמרחנו על עצמנו בהקפדה יתרה. הפתרון היחידי שנמצא כנגד הצרה היה הבערת גללי פילים, במקום שיועד לכך בקצה הרכב. העשן גירש אמנם את הזבובים, אבל החניק והפריע לצילום. מן הפח אל הפחת. מאוחר יותר הבנו ששריפות יזומות, שחרכו את העשב, הבריחו את בעלי החיים. אמנם, היו רגעי שיא, כמו עיטם שעף קרוב אלינו, עיט גדול ציצית וכמה היפופוטמים, שהגיחו בחשיכה מתוך היער האפל ועיניהם החזירו אור בוהק מן הפנס שלנו. אך הסך הכול היה מאכזב. אפילו משמים. יודעי דבר הסבירו לנו ששמו של הפארק יצא בעיקר בזכות מישורי בוסנגה (Busanga), הנמצאים כשש שעות נסיעה צפונה משם. המישורים ידועים בזכות הפרסתנים הרבים הרועים בהם. רשמנו לעצמנו, לפעם הבאה.

טיול באפריקה הוא מעבר חד ומהיר, לעיתים אגרסיבי, בין השלווה והרוגע של הספארי לבין האפרוריות והדלות של חיי היום יום, שגם הבתים המשוחים בצבעים עזים, אינם מצליחים להשרות עליהם שמחה. בדרכנו חזרה לכיוון לוסקה, עצרנו בדוכנים שהוקמו לצד הכביש, שם מכרו הרוכלים עגבניות שבהקו בצבע אדום. שוטטנו בין הדוכנים וצילמנו את החיים מעברו השני של הכביש. בדרך כלל, האפריקאים אינם שבעי רצון מהתיירים המצלמים. הם מנופפים בתנועות ידיים עצבניות ובמחוות גוף אלימות. חלקם מבקשים כסף, אותו שילמנו בחפץ לב. אחרים קראו לעברנו, בקול רם, שאנו עתידים להרוויח כסף רב מהתמונות שנמכור. כמה מהם טענו במרירות, שאנו מצלמים בכוונה את עליבותה של אפריקה, כדי להוציא את דיבתה רעה ולהמחיש את פיגורה. טיעון מוזר שאני שומע בכל רחבי היבשת. צעיר נרגן שאל אותנו בהתרסה ובאנגלית משובחת מדוע אנחנו מצלמים דווקא אנשים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות. ממש כך, במילים הללו. ניסיונותינו להסביר שאנו אוהבים את אפריקה, עלו בתוהו. הצעיר טען שאנו רק מנצלים את אפריקה, כפי שכתוב בספרי ההיסטוריה. נאלמנו דום. קשה להתמודד נוכח הטיעון הזה. כפי שבדרום אמריקה למדתי שהילידים רואים בי צאצא של הספרדים שחמסו את ארצם, כך האפריקאי, רואה בי, בנו, צאצאים של סוחרי העבדים, או למצער, נציגו של העולם הקולוניאלי, שעשק ובזז את לשדה של אפריקה.

סחר העבדים באפריקה התחיל באמצע המאה ה-15 וקשה לציין בדיוק מתי פסק. כך למשל, בצפון ניגריה, הסתיים סחר העבדים, רק בשנת 1936. מכול מקום, הסחר במזוויע בסחורה האנושית, מילא תפקיד מרכזי בהיסטוריה של אפריקה. למעלה מ-10 מיליונים של בני אדם נחטפו, נאסרו, עונו, הולכו בשבי כשקולרים גדולים על צווארם וקשורים בשרשראות. בטיולים לגאנה, בנין, סנגל וזנזיבר, נחשף המטייל למצודות בהם נכלאו העבדים וכן לגודלו של הרוע האנושי.

ראו באתר זה: טיול לגאנה, טיול לטוגו, טיול לבנין, זנזיבר- אי העבדים.

לאחר מאסר בתנאים מזוויעים, שם אותגר כוח הסבל שלהם, הועברו הנותרים באניות, בתנאים תת אנושיים, במסע ארוך אל מעבר לאוקיינוס, כשהגברים נתונים לגחמות הסוחרים והנשים היו אובייקט לאונס משפיל. מעריכים שלפחות מחצית העבדים מתו בדרך מרעב, צמא, או מחנק. חלשים, הושלכו למצולות, לאחר שחישוב מתמטי פשוט הראה שגובה דמי הביטוח שניתן יהיה לקבל עבור הסחורה האבודה, גבוהה ממחירם בשוק. אלו ששרדו, נשלחו לעבוד במטעים באמריקות והעולם החדש התעשר מעמל כפיהם. סוחרי העבדים רוקנו שטחים נרחבים ביבשת אפריקה מאוכלוסייתם. במקומות רבים נותרה אפריקה שוממה.  האידאולוגיה של הסוחרים כמו זו של הקברניטים היתה, שהשחור אינו בן אנוש כלל. שהעולם נחלק לבני אדם (לבנים) ולתת אדם (שחורים) וברור מאליו שהאדם יכול לעשות בתת אדם, ככול העולה על רוחו. הנוסע הפולני ריצ'רד קפושצ'ינסקי, טוען שהפילוסופיה של השנאה, הרוע והברוטליות, שהגיעה לשיאה המזוויע במאה ה-20, יושמה בקנה מידה קטן בהרבה, בידיי הקברניטים של ספינות העבדים[4].

בעינו הזועמות של הצעיר ראיתי את עצמי לבן, קולוניאליסט, כורת העצים, סוחר בשנהב, הורג הקרנפים ועושק היהלומים.

זוהי אפריקה. קסומה ומייאשת.

ראו באתר זה: הקולוניאליזם האירופאי בשיאו.

לא כל המפגשים היו מרירים. במקום אחר, רקדנו והרקדנו את המקומיים, דבר המאפשר לרגע לשכוח את הצריבה שצרב המערב, בנשמתו של האפריקאי. ביום האחרון של הטיול, בתצפית על נהר לואנגווה (Luangwa), עצרנו בשוק יפהפה, שהשתרע משני צדי הכביש. השוק היה כולו דוכנים צפופים, מלאי סחורות ושוקקי חיים. בצד אחד של הכביש נפרשו דוכני של פירות שיזף שצבעם צהוב כתום ומאחוריהם דוכנים קטנים בהם מכרו דגים מיובשים. בצד השני, הציגו עבודות קליעה מסוגים שונים. אולם הדבר האמתי היה האנשים, שקנו ומכרו סחורות, נשאו מחצלות על ראשיהם והפכו את החיזיון לפנטזיה של צבעים. אמנם, הבדים הצבעוניים, שהפכו לסימן היכר של אפריקה, הובאו אליה על ידי המעצמות הקולוניאליות, שראו בהם גם שוק לצריכת טקסטיל, אבל נחיל האדם שכולו בליל של צבעים עזים, מנוקד בשחור, היה מחזה מרהיב.

נסענו ללוסקה הבירה, עיר גדולה ומכוערת. קשה לאהוב את עריה של אפריקה. רבים מתושביהן עובדים בעבודות מזדמנות, או שלא עובדים כלל. הם הגיעו מכפריהם בגלל העוני, הרעב והתקווה לשיפור מצבם. רבים מהם כפריים שישבו על אדמתם ונאלצו לקרוע את עצמם ממנה, בגלל בצורת, שריפה, או מזיקים. כאן הם מנסים למצוא את עתידם בין בקתות הבוץ של המהגרים. הנחמה היחידה שלהם הוא החיבור בעיר אל בני שבטם. אל אלו שהיגרו אליה לפניהם. בדומה לעמי הבלקן, בראשו של  אפריקאי קיימת מפה אישית המנווטת אותו בין אוהב לשונא, בין ידיד לצר, בין עמית לטורף.

מלוסקה, עוד כחמש שעות של נסיעה מזרחה, לשמורת הזמבזי התחתון. האזור מיוער, ביער יובשני למחצה, שמרבית העצים שבו צהובי עלים. ביניהם נראים לא מעט עצי באובב ענקיים. מונומנטליים כמעט. עצים בעלי גזע עבה במיוחד וענפים הנראים מרחוק כשורשים, עד שיש המכנים אותו "העץ ההפוך". האגדה מספרת שזהו עונש שקיבל העץ מהאלים על שחטא בהיבריס. עצים אלו, שגילם מופלג ומגיע בהערכה גסה למאות בשנים, מכילים כמות גדולה של נוזלים, דבר המאפשר לו לשרוד גם כמה שנים של בצורת. כפי שהפילים בולטים בין חיות אחרות, כך עצי הבאובב, נראים מלכותיים, נבדלים והדורים, מייתר העצים. יש מקומות שהגזע העבה נחפר והופך למקום מחסה מאולתר. בכמה מקומות מכינים מיץ חמצמץ מפירות העץ. אי אפשר שלא לצטט את "הנסיך הקטן" המכריז: "ילדים, היזהרו מעצי באובב".

הזמבזי הוא אחד המקומות בהם הנפש נסערת, לא רק מיופיו של המקום אלא מהתחושה שרגליך דורכות על אדמתו. מסוג אותם מקומות עליהם קראנו כנערים וחלמנו כמטיילים צעירים והנה אנחנו מולו. מגשימים חלום שפעם נראה היה כבלתי ניתן להגשמה. הישיבה בלודג' עם בקבוק בירה, בהייה בהיפופוטמים ובתנינים, התמכרות לצבעי השקיעה. קסם אפריקאי, שכה הלהיב את דימינו של המערב.

השיט לאורך הזמבזי היה חוויה במלוא החושים. בהנאה משתתפים, בנוסף לעיניים ולאוזניים, גם הידיים החותרות במשוט, גם הגב הכפוף בקאנו וגם הגוף כולו, הנרטב לפרקים מגלי המים, החזקים במיוחד בשעות הבקר. היום הראשון להפלגה, חדגוני יחסית. עובר בעיקר בשטחים חקלאיים ומאפשר הצצה אל חיי האיכרים המעבדים את שדותיהם, ממש בתות הטבע, תוך כדי התמודדות עמו. את האדרנלין סיפקו הרוחות והגלים שיצרו. מריט מדריכנו הורה לנו בקול סמכותי לחצות את הנהר מעת לעת, לגבול זימבבואה, כדי לעקוף את הזרמים החזקים.

רק באמצע היום השני, הנהר נהיה מאתגר יותר, סוחף יותר והטבע סביבו פראי יותר. השדות פינו את מקומם ליער ירוק ורענן ומעת לעת ראינו יותר ויותר תנינים המתחרדנים בשמש ונמלטים ממרבצם ברגע שהופענו, היפופוטמים שקפצו למים ברעש גדול, פילים שזקפו את אוזניהם בעמידה מאיימת, עיטם האוכל את שללו על קן גבוה של טרמיטים, יאוריות צבעוניות וקיוויות לבנות כתר (White Crowned Lapwing) שדוגרות על הקרקע, והגיבו לבואנו במשק כנפיים עצבני וקולני. ימיט, המודע לסכנה האורבת מאחורי החזות הקסומה של הנהר, הזהיר אותנו בקולי קולת מפני ההיפופוטמים, שרק אזניהם, נחיריהם ועיניהם, הציצו מעל המים.

צבעו של  ההיפופוטם חום אדמדם ואפור. גופו גדול, מגושם וכבד ודמוי חבית. ההיפופוטמים הם מהגדולים שביונקים החיים בעולם. אורך גופו מגיע ל-4 מ'. גובהם בכתף – כמטר ומחצה. לפי הערכות, משקלם הממוצע של זכרים בוגרים נע בין 1,500 ל-1,800 קילוגרמים. יש דיווחים על זכרים מבוגרים שהגיעו למשקל של 3,200 ק"ג,.

בניגוד לבעלי חיים רבים, המקום הגבוה בגופו הוא דווקא חלק הגב האחורי ולא אזור הכתפיים והראש. דבר המסרבל את תנועתו בייבשה. בדומה לנוטריה, ללוטרה, ולתנין, עלו אברי החושים במהלך האבולוציה, לחלקו העליון של הראש. די בהוצאת החלק העליון של הראש בלבד, כדי שההיפופוטם יזכה להשתמש בכל חושיו, להקשיב, לרחרח ולצפות בסביבתו וכן לנשום.

בצד השני, במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו, רבצה להקת היפופוטמים, שכמה מפרטיה שוטטו רגלית. ניסנו לחשב מה יקרה שאחד מהם ירוץ לעברנו במהירות של 40 קמ"ש… לזכר ניבים באורך 50 ס"מ. בשיניו החותכות ובניבים הגדולים הוא משבר וקורע את הצמחים משורשיהם. הניבים משמשים גם ללחימה בין הפרטים. נמצא שחוזק נשיכתו של היפופוטם, מגיע ליותר מ-800 קילוגרם כוח….זו היתה חוויה מזוקקת של טבע. קרוב למעשה בראשית. כאן הבנו את היתרונות של הקאנו. הוא לא רק מספק אתגר ואדרנלין במאבק עם זרמי המים ולא רק מספק אפשרות לטיול פעיל, אלא גם שקט מאד ומאפשר להתקרב לבעלי החיים. אלמלא הקאנו לא היינו יכולים לעלות לאיים ולהתקרב לפילים או להיפופוטמים. ברגע שהתקרבה לגדת הנהר סירת מנוע, די היה ברעש שהשמיעה, כדי להחריד את ההיפופוטמים מרבצם ולהבריח אותם אל המים. ההיפופוטם, המוכר גם כ"סוס יאור", ומוזכר במקרא כ"בהמות", הוא יצור אימתני שיש לנהוג בו בתשומת לב. כל איום על מעמדו, גוריו, או הטריטוריה שלו, עלולה להיענות בתוקפנות. בכל שנה, נהרגים בזמביה לבדה, עשרות איכרים, מפגיעת היפופוטמים. בשונה מהיונקים האפריקנים הגדולים, ההיפופוטמים הם היחידים שמותאמים לאורח חיים מימי למחצה ושחיים באגמי מים מתוקים ובנהרות.

ראו באתר זה: היפופוטם

גם התנינים עלולים להיות קטלניים, די במכת זנב קלה, כדי שתנין יהפוך את הסירה על יושביה. התנינים והגים לתקוף במפתיע דייגים או נשים כובסות הנאלצות לרדת אל המים.  כוח הסגירה של לסתות התנין הינו למעלה מ-400 ק"ג. כמה ימים מאוחר יותר, הראה לנו מנהל הלודג', תמונה של תנין, שגבו אדום מדם, שנתפס כמה רגעים לאחר שטרף דייג.

הלינה בלילה של יום השיט השני וביום שאחריו, היתה באיים יפים בלב הנהר, אותם פוקדים לפרקים בעלי חיים שונים. כך למשל, חווינו פילה וגורה ששוטטו מאחורי האוהלים וסמוך להם. הפילה, שקרבתה אל הגור השרתה עליה חוסר שקט, זקפה מולנו את אוזניה בתנועה מאיימת; אות ברור להישאר מחוץ לתחומה. המתנו דוממים מבלי לנוע, מניחים לצמד להיעלם בתוך הסבך.

מדי ערב, בשעה מוקדמת יחסית, היינו מגיעים לאי שקט בנהר, מקימים את האוהלים, בעוד טבחנו שוקד על הכנת ארוחת הערב. באזור הטרופי, הדמדומים קצרים. השמש סימנה על המים קוו כתום רוטט, שהגלים שברו אותו לרסיסים זהובים. עוד רגע, ירדה במהירות אל מעבר לאופק, כשהיא צובעת את הנהר בכתום, שהפך לוורוד, שהלך ונעלם. עוד רגע וכוכב נוגה (ונוס) עולה בשמים. מאדים ניצב בצדה השני של הכפה ובתווך זורח צדק (יופיטר) בתוך הריק ההתיישבותי הזה, בהיעדר אורות ואפילו הילה של מקום ישוב, נצצו הכוכבים ביתר שאת והשמים דמו לכיפה שצבעה שחור עמוק, מנוקדת באלפי נקודות זוהרות. כבר לפני עשרים שנה, ציינתי ביומני שאין יפים כמו שמיה של אפריקה. השקט השתרר עם העלטה ורק נעירת ההיפופוטמים הפריעה את הדממה.

עד לראשית שנות ה-80 היה הזמבזי התחתון, שמורת הטבע הפרטית של נשיא זמביה. מושם כך, תיירים לא הורשו להיכנס למקום, שלא לדבר על ציידים. הדבר אפשר לבית הגידול הביולוגי, להתפתח, כמעט באין מפריע. כאשר השמורה נפתחה לתיירות, הדבר נעשה בצורה מודרגת, דבר שגרם לבעלי החיים, שלא לפחד ממבקרים.

הזמבזי התחתון הינו שמורה יפהפייה, המשלבת אזורים יובשניים למחצה, עם שטחים מוצפי מים ומכוסים בצמחיה ירוקה. יובלים צרים הדומים לעורקים כחולים-ירוקים ועצים בפריחתם. הספארי בשמורה מלהיב. תוך זמן קצר ראינו פיל המנער את עץ הנקניקייה, כדי לאכול את פירותיו הנופלים לקרקע. למרות הדרו של הפיל, כנראה שאין מתחרים להתרגשות שמעוררים החתולים הגדולים. ריכוז של שלושה ג'יפים רמז על האטרקציה: להקה של אריות צעירים שרבצו באפס מעשה לגדת הנהר. הם שכבו על הקרקע, לצד אחיותיהם, בבטן מלאה במזון והניחו לאוכל להתעכל. כמה מהם התהפכו על גבן בעצלנות והתמכרו לקרני השמש החמימות, במחוות גוף אנושיות כמעט.

בהמשך היום ראינו כמובן אנטילופות לרוב וכמה תאואים שמשקל כל אחד מהם עשוי להגיע לטון…התאו הוא חיה חזקה וגאה, לא כמו הגנו, הרועד כעלה נידף. נגיחה אחת שלו יכולה למוטט קיר. הקרניים המתחברות במצחו ומגינות על ראשו, עמידות בפני כדור של רובה.

בנוסף ליונקים הגדולים מספק הספארי אפשרות להתבונן בקלאו שנוצותיו שחורות, ראשו אדום מקורו שחור ומעוקל, כשהוא מחפש טרף בקרקע, פרנקולין הדומה לחוגלה, שראשו אדום, פ̝̝רפור שצבעו שחור לבן, מרפרף מעל המים ושלדגים צבעוניים. יפה במיוחד הוא כחל לילכי ששבה את הלב בצבעיו העזים. .

המדריכים המקומיים לא רק יודעים לזהות כל ציפור או יונק, אלא גם מחנכים את התיירים, לשמור על ניקיון הפארק, לשמור על שקט ולהעניק לכול חיה את המרחב הקריטי שלה. כזה שבו תרגיש בנוח. אחרת תברח, או גרוע מכך, תתקוף.

בכול מקום ראינו פילים. פעם מדובר בזכר גדול הפוסע לאיטו לצד שלולית ענקית מכוסה בירוקת, פעם זוהי אם המאיימת בתנועת אוזניים שלא להתקרב אליה ואל גורה ופעם זו משפחה של כמה פילים המודעים לכוחם. יש משהו מהפנט בפילים. הגודל, החטים, החדק והמבט החכם בעיניים. הפילים שייכים  לקבוצה קטנה של בעלי חיים שפתחה את "העצמה שבמאסה" ויצאו מהמשוואה של טורף-נטרף. משקלן של פיל בוגר עשוי להגיע ל- 6 טונות. פסיעותיו קטנות ובהליכתו דומה לכדור מתגלגל, מבנה זה של הגוף מאפשר לפיל לפרוץ לו דרך בסבכי היערות, הלוך ורצץ, הלוך ושבר, סבכים וענפים עבותים, בייחוד בעת מנוסת בהלה.

המאפיין הבולט ביותר בגופן של הפיל הוא החדק, שהוא גלגול של האף והשפה העליונה, שהתארכו במהלך האבולוציה, למכשיר רב עצמה, תוך התפתחות של איבר הכולל מישוש והרחה, ושרירי מספיק על מנת להוות זרוע שרירית וגמישה לכל דבר. הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (והוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. בחדק יש שרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים. החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים. הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים. האבק שהוא שואב, מתפזר על גופו ומעניק לו את צבע הסביבה. מאפיין אחר של הפילים הוא החטים שלהם, הגדולים במיוחד אצל הזכרים, דבר שהפך אותם ליעד לציידים כבר לפני שנים ובדור האחרון מאיים על קיומם.

מוחו של הפיל גדול, גם ביחס למשקל גופו והתפתחותו השכלית גבוהה. בופון, חוקר הטבע הצרפתי תיאר את הפיל במילים: "נס של אינטליגנציה וענק של חומר". בספרם של החוקרים המילטון, "בין הפילים", הם מתארים את הפילים כבעלי חיים שתבונתם ויכולתם לשתף פעולה עם בני האדם הן ברמה הגבוהה ביותר, ודומות לאילו של השימפנזים, הלווייתנים והדולפינים[5].

ראו באתר זה: הפיל

בנוסף לפילים ראינו עדרים גדולים יחסית של אימפלות, תנינים, עופות לרוב, בבונים וגולת הכותרת של הטיול: נמר צעיר שאריה הבריח את הוריו והוא מצא מסתור על העץ והביט בנו בעיניו החתוליות, היפות והמאיימות כאחד. נמר כזה, היושב בשלווה בחיק הענפים, בפרוותו המנומרת, הינו חזיון מרהיב. כל יום בשמורה או על הנהר, התחיל בכדור כתום ורוד של זריחה, שעלה וגדל מעל המים והסתיים בשקיעה בוערת בכתום של כדור אש, הגולש במהירות אל הנהר. כאילו טובע בו, עד למחרת. יש משהו מהפנט בנהר. ישיבה בטלה מול המים, התבוננות בהתרחשות. פעם זו סירת דייגים, פעם אלו ראשי היפופוטמים, פעם זה תנין המתחמם על אחד הסלעים, עיטם הצולל אל דג. אין בו רגע דל.

באחד הימים יצאנו אל אגם קריבה (Kariba), שנוצא כתוצאה מהקמת סכר על הזמבזי בשנת 1958.  זהו גוף מים אדיר ששטחו למעלה מ-5400 קמ"ר. גוף המים המלאכותי הגדול ביותר בעולם. מטרתו העיקרי היא תחנת הכוח, להפקת חשמל. אולם מתוך שלא לשמה, בא לשמה. האגם הפך לאתר נופש. לגדותיו קמו בתי מלון ברמות שונות ובתי סירה משמשים לשיט של כמה ימים , לחופיו. הצד הסמוך לסכר, חדגוני יחסית, בעוד שהצד הדרומי מערבי, הקרוב יותר למפלי ויקטוריה, סמוך לעיירה Sinazongwa הוא קניון שהוצף וקירותיו מעיקים על זרועותיו הצרות של האגם ויוצרים מראה מרהיב יותר.

דומה והדרך סיפקה את החוויה העיקרית. אפריקה תמיד מעניינת. לאורך הדרך נראים אנשים הולכים, כמעט כמו שיירה ארוכה, קטועה לפרקים. הולכים, מי ידע לאן? שורות ארוכות של אנשים פוסעים לצדי הדרך, כאילו נמצאים בתנועה מתמדת.

האטרקציה של אותו היום היה כפר קטן וציורי שתפש באקראי את מבטי. התחלנו לשוטט, בין בקתות הקש המעוגלות, עד לבקתה גדולה יותר, שמתארה רבוע, אשר משכה אליה עשרות בני אדם שהצטופפו בתוכה. מתברר שזוהי כנסיה פרוטסטנטית פשוטה, ללא תואר והדר. מרבית תושבי הכפר התרכזו בה, על ילדיהם וטפם, כשהם משמיעים שירה אדירה. נראה היה שמעבר לקיום הטקס הדתי, הכניסה לכנסיה וההשתתפות בתפילה, מעניקה לנוכחים תחושת שותפות והרגשת שייכות, במחלצת אותם מהבדידות. מבלי משים, הם הפגינו יכולת ווקאלית נדירה, שהיתה מאומצת על ידי הטובות שבמקהלות. המקומיים הפנו לעברנו מבטים סקרניים והזמינו אותנו להצטופף לצדם. הפעם לא חשתי את צריבת הקנאה בזר שהגיע ברכב יוקרתי, ייסע מכאן אל הלודג' ויאכל במסעדה שאיש מהם לא יזכה לראות אפילו מבחוץ. דומה ובית האלוהים הסיר לרגע את חומות החשדנות שמציב האפריקאי בינו לבין  הלבן. הקולות  הלכו ורמו, הלכו וגברו והמנגינה התגלגלה מהכפר שעל הגבעה אל העמקים שמתחת.

ניתן היה לחוש זאת במעגלי האנרגיה שהתפשטו מהכומר אל צאן מרעיתו, שנענו במעגלים חוזרים.  מאוחר יותר, בדרכנו לנמל התעופה של לוסאקה, עצרנו ליד כנסיה קתולית גדולה ולידה המוני מתפללים לבושי לבן. למרות שמיהרנו לטיסתנו לאדיס אבבה, זינקנו מהמכוניות כדי לחוות את האירוע. הפעם מדובר על מאות רבות של מתפללים, כולם לבושים בבגדי חג. ביניהן שוטטו נזירות לבושות אדום. מול במת המטיף, נגנה תזמורת ובחזיתה, מערכת מגוונת של כלי הקשה. הקהל כולו פצח בשירה דתית עמוקה. שילוב מכושף של מוסיקה ואמונה.

לאורך האגם עצרנו לראות סירות דייגים, שעגנו סמוך לעצים כבוהים שופעים בירוק, כשהן מרימות רשתות גדולות המזכירות מעט את רשתות הדיג הסיניות שנותרו בדרום הודו. הלאה משם, בתי מלון, ברמות שונות, מעטרים את חופי האגם. עצרנו מעל הנוף המרהיב והתבוננו במים הכחולים שנראים כלא שייכים לנוף היובשני ובבתי המלון הלבנים. השיט באגם מאפשר מבט מרחוק על הסכר, הצצה בחוות לגידול אמנונים, ומבט מקרוב אל האנפות העומדות על גדרותיהם ועל הצמחייה שגדלה פתאום כתוצאה מהגעת המים הבלתי צפויים. סך הכול, חביב אבל לא מסעיר.

בדרכנו חזרה מזמבזי ללוסקה, עצרנו ביער המאובן של צ'ירונדו (Chirundu Fossil Forest). כריסטופר, נהג המיניבוס שלנו, עצר ליד כפר קטן, ללא שלט או סימן מזהה. שם קיבל את פינו צעיר מקומי, שהוכיח ידע מפתיע והוביל אותנו לעצי מחט שחיו בעידן קר יותר, יבשו, כוסו בחול והתאבנו. צורת הגזע נשמרה להפליא. היה קצת סוריאליסטי לראות כמה גזעים מאובנים מפוזרים בין בתי הכפר…

מלוסקה יוצא כביש מספר 72 צפונה – מזרחה, בנוף הררי יותר ומוביל אל מפלי Kundalila, האימתניים, שנשפכים מגובה של 70 מ', ברעש אדיר. הצפון ההררי שופע מפלים. 56 במספר. מפלים מפורסמים אחרים הם על כביש מס' M1 מוביל צפונה מערבה מ-Mpika  למפלי Lumangwe, מפלי Nyambezi ומפלי Nutumuma, כולם בשיאם בחודשים מאי עד אוגוסט. במרחק של 33 ק"מ מקסאמה (Kasama) נמצאים מפלי צ'ישמשה (Chishmasha) שגובהם 20 מ'. זהו למעשה שילוב של שלושה מפלים: מפלי מוטוטומנה (Mututumena), אשדות קאלה  (Kaela) ומפלי שישימבה עצמם. ניתן ללכת אל מאחורי המפל. הם מהווים מקום קדוש ומקור לעוצמה עבור שבט הבמבה (Bemba) שחי באזור. כמו במפלי ויקטוריה, גם כאן המפלים מהווים אלוהות, או למצער, משמשים לה משכן.

הפארק הלאומי קסנקה (Kasanka), השוכן באפיק פזרות של נחלים היוצרים את ביצות בנגוולו (Bangweulu), מושך זאולוגים וחובבי חיות שבאים במיוחד כדי לצפות באנטילופת סיטטונגה (Sitatunga) הנדירה ומושבות גדולות של עטלפי פירות. בחודשים אוקטובר – נובמבר, הפארק מושך אליו חובבי טבע מכול העולם, שבאים לצפות בנדידה הגדולה של העטלפים, שנחשבת לנדידת היונקים הגדולה ביותר עלי אדמות. בפארק מצויה מערת נסאלה (Nsala), שבה ציורי קיר יפים בני 20000 שנים. ציורים ששימשו כנראה לטקסים שמניסטיים, עבור היוצאים לציד. מפלי קונדאלילה, שהוזכרו לעייל, מצויים בתחומו של הפארק. כך גם האנדרטה לזכרו של דייויד ליוינגסטון, שם נקבר לבו של החוקר הנודע, שנפשו נקשרה בנשמתה של אפריקה.

משם צפונה לימת טנגניקה למפלים שסביבה, ביניהם מפלי קלמבו (Kalambo), שנמצאים בגבולה עם טנזניה. המפלים נופלים בקשת מרהיבה, מגובה של 235 מ'. זהו גם מקום חשוב מבחינה ארכיאולוגית במקום מתועדות 250,000 שנים של נוכחות אנושית. השבר המזרח אפריקאי הוא עריסת המין האנושי. כמו כן, מקננת במקום מושבה גדולה של חסידות מרבו. לא הרחק משם נמצאת שמורת סומבו (Sumbo)  שלחופיה, של ימת טנגניקה, הימה הארוכה בעולם, שנייה בעומקה רק ליימת בייקל שבסיביר.

הפעם בחרנו לטוס מלוסקה בטיסה קצרה, אל מייפואה (Mfyue); טיסה שחוסכת שתים עשרה שעות של נסיעה. בנמל התעופה הקטן של מייפואה, המתין לנו צעיר שמנמן ולקח אותנו אל הלודג', הנמצא במרחק של חצי שעה נסיעה משם, ממש לגדת נהר לואנגואה (Luangwa), מול הפארק הלאומי בשם זה (south Luangwa National Park). הלודג' טובל בירק, ואוהליו מוצבים בצל עצים ענקיים, שליאנות משתלשלות לענפיהם באוויר ומעלים אסוציאציה מידית על טרזן המדלג מעץ לעץ. עצי אלמוגן בפריחה אדומה. הכול שוקק חיים. מצד אחד, שלווה סטואית על הכיסאות הצופים לנהר, על ההתרחשויות הבלתי פוסקות שבו: תנינים, היפופוטמים ועופות לרוב. במרחק של כמה עשרות מטרים משם, משתוללים הבבונים על העצים, קופצים, צורחים, רבים ומשעשעים את האורחים. יחד עמם, מתרוצצים גנונים, משתובבים ומתקוטטים. אף הם קופים שוכני קרקע, כשאצל הזכרים הבוגרים שבהם, האשכים בולטים בצבעם הכחול. לאחר שהלילה ירד, נרגע שאון הקופים ורק נעירות ההיפופוטמים הרעידו את השקט.

בשלוש לפנות בוקר, שמעתי פסיעות חשודות ורועשות ליד האוהל, הצצתי החוצה ובמרחק של שני מטרים לערך, ראיתי היפופוטם ענקי. בבוקר, בעודי פוסע מעדנות לכיוון הבאר, שמעתי קריאה: "הנה פיל", הרמתי ראשי לעבר הנהר, אך קריאה נוספת כיוונה אותי לפיל שעמד ממש מולי, במרחק של שלושה מטרים, לערך, ליד הבקתות של הלודג'. כאן איננו לנים ליד הטבע, אלא בתוכו. עבור המקומיים הפיל מעורר כבוד ויראה. הוא נחשב לבלתי מנוצח ולכן מסמל בעיניהם את אפריקה כולה.

שמורת לואנגווה עשירה יחסית בבעלי חיים. חיים כאן כשישים  מינים של יונקים וקרוב  לארבע מאות מינים של עופות.  כל זה, בשטח של כ-9,000 קמ"ר. מבין "חמשת הגדולים", רק הקרנף נעדר. בזמביה יצרו גם את המושג "שבעת המופלאים", שבנוסף לפיל, אריה, נמר, תאו וקרנף, כולל גם צ'יטה וצבוע. אולם למרות ההתלהבות, צריך להיזהר מסופרלטיבים, שהופיעו בשנים האחרונות בכמה מגזינים אלקטרוניים. השמורה המרהיבה הזאת מספק הזדמנויות רבות ומגוונות לצפות בבעלי חיים, אבל עדיין, רחוקה משפע של חיות הבר של השמורות המפורסמות כמו מסאי מארה שבקניה ונגורו נגורו שבטנזניה. היצע העופות אינו מתקרב לזה של תעלת קזינגה שבאוגנדה.

בהיעדר מישורים פתוחים אין כאן צ'יטות ולא רואים את עדרי הענק של הגנו, הזברות והצבאים וממה שתחקרתי, לא נראה כאן צבוע באור היום. ביום אחד בשמורת סרנגטי אפשר לראות את האיילנד שהוא האנטילופה הגדולה באפריקה ואת הדיג דיג שהוא האנטילופה הקטנה ביותר במזרח אפריקה. בנוסך לאלו, נראות שם גם אנטילות טופי, קונגוני, צבאי גרנט ותומפסון לאלפים . ביום אחד קל לראות במסאי מארה, חוברות, לבלרים, עגורי כתר, בז צוקים ודיות רבות. זה לא המצב בזמביה, אבל עדיין רואים לא מעט בעלי חיים והשמורות מרהיבות ביופיין. היתרון הגדול של השמורות בזמביה על אחיותיהן המפורסמות בטנזניה ובקניה, שהן ריקות יחסית. לא ממש. בכול שמורה יש לודג'ים מטופחים (ויקרים להפליא) ובמהלך הסיור נתקלים בלא מעט ג'יפים, אבל מספרם בטל בשישים לעומת כמויות כלי הרכב המקיפים כל אריה או נמר, המתגלה בקניה או טנזניה.

נהר הלואנגווה התוחם את גבולו של הפארק, רדוד ברובו, בעיקר בעונה היבשה ומותיר במקומות רבים מקווי מים עומדים, מכוסים בירוקת ושוקקים חיים. המקומות הלחים הללו מושכים פילים, היפופוטמים  ועופות מים לרוב.  קל יחסית לראות כאן נמר ובני מזל יפגשו את הציידים המוצלחים ביותר בסבנה, הזאבים הטלואים.

רוברט, נהגנו האדיב, הסיע אותנו בידיו המיומנות, היישר לזוג אריות ,שהיטיבו להתחבא בסבך. עיניו המנוסות איתרו אותם בתוך הזהוב של העשב הקמל. מעת לעת הרים הזכר את ראשו בשעמום והמשיך לרבוץ. בשלב מסוים קמו בני הזוג, בהילוך איטי ואצילי ונעלמו בסבך. ראינו סנאים על העצים, קן של דבורי בר בגזע העץ,  ג'ירפות ממין מקומי, הנקרא Thornsroft, על שם החוקר שהגדיר אותו. ראינו כמות גדולה של בבונים שנבחו והתריעו על הגעת אויב, חזירי יבלות, בניגוד למנהגם בדרך כלל, לא ברחו בפנינו, אלא התקדמו לעברנו בזהירות, כשהם בוטשים בקרקע ומעלים אבק. ראינו לא מעט אנטילופות, כולל זכרים של קודו, בקרניהם המסתלסלות וזברות ממין מקומי, שנקראCrawshy , שבו בניגוד למינים אחרים, הפסים הלבנים מתלכדים מתחת לבטן. הזברות סיפקו לנו סצנות פוטוגניות להפליא. כך למשל, שורה של זברות, בולטות בלבושן המפוספס, על רקע עדר של אימפלות שגונן חום אדמדם, או כשהן פוסעות לאטן, כשברקע, קרוב אליהן, להקה גדולה של שקנאים.

ראינו לבניות בקר, אנפות לבנות, אפורות ואנפת גוליית. ראינו זרזיר ארוץ זנב, שלנוצותיו גוון ירוק מתכתי. ראינו פטישנים הנקראים על שום הציצית שבולטת בצד האחורי ראשם. כמו כן צפינו במים, בכפנים שהנידו ראשיהם מצד לצד ולעתים זקפו את מקורם הרחב, דמוי הכפית, שהעניק להם את שמם. כמו כן, צפינו חסידות שונות, ביניהן חסידת האוכף, שבליטה צהובה על מקורה העניקה לה את שמה, חסידת מרבו מכוערת, חסידת הארבה האפרורית (Woolly Necked Stork) למראה חסידה שחורה שבלטה במקורה האדום והיפה מכולן, חסידה צהובת מקור. ראינו מגלנים מחפשים תולעים ורמשים במקורם המאונקל. ראינו שלדגים, פרפורים, יאוריות, כחל ליילכי שבלט בצבעי הטורקיז העזים שלו, תופש דבורים שגונו ירוק, אורגים קטנים ועיטמים שישבו על העצים והמתינו לשעת כושר.

הסיורים נחלקים כאן לשנים: סיור בוקר, היוצא בשעה 06:00 וחוזר ללודג' בשעה 10:00 לערך. הסיור השני, יוצא לדרכו בשעה 15:00 ושב בשעה 19:00, כשאת השעה האחרונה הוא עושה בחשיכה, תוך כדי חיפוש בעלי חיים.

מניסיוננו למדנו ששעות החום אינן טובות לספארי, החיות נחבאות בצל והאור העז מקשה על הצילום. זה הזמן לשבת ליד הבריכה, ללגום בירה, לצפות בנעשה בנהר או למיין את התמונות. אחר הצהרים, יוצאים שוב לסיור, לראות התרחשויות לאורך הנהר, כמו למשל, היפופוטמים היוצאים מו המים, או עשרות נשרים פושטים על נבלת פיל. הצחנה לא מפריעה להם, שהרי אין להם חוש ריח כלל. יפה במיוחד קו המים. זה המקום לרדת בזהירות מן הרכב, להתקרב אל גדת הנהר, בזהירות שלא נתמוטט יחד אתה אל התנינים שהתחממו בשמש ומפעם לפעם פערו את פיהם, שרמז על הפוטנציאל האלים שלהם.

בבקר אחד יצאנו לעברו השני של הנהר. מכאן קל לשים לב ששתי גדותיו תלולות יחסית. זהו לא נחל שנוצר כתוצאה מהתחתרות המים ולכן צדודיתה רוחב שלו אינה כשל האות V,. הנחל הזה הוא חלק מהשבר המזרח אפריקאי, המתחיל בקרן אפריקה ונגמר בזמבזי, שבר ענק, שפעם חשבנו שהוא מתחבר לשבר של ים סוף ולבקע ים המלח. אבחנה זו של הגיאולוג פיקארד, כינתה את השבר המרשים בתואר "השבר הסורי – אפריקאי". מאז המדע התקדם, מדובר בשלושה שברים שונים, נפרדים זה מזה. ו"השבר הסורי אפריקאי" נותר רק בשם ספר השירים שחיבר אבות ישורון.

לאחר כמעט שעה של נסיעה, הגענו למרכז חינוך לילדי האזור. מקום המנחיל לנערי הכפרים, מעט יידע על הטבע, בתקווה שההבנה תהפוך אותם לשומריו הנאמנים. שביל המתפתל אל המוזיאון ממחיש את אורך שנותיו של כדור הארץ. במוזיאון תצוגה של עולם החי, מזונם, גלליהם, עקבותיהם, גולגולותיהם ומידע נוסף. בחדר צמוד כיתת לימוד, המיועדת לעבודה בקבוצות כשלכול שולחן, שם של בעל חיים אחר. על המלאכה מנצחת אשה אנגליה שמתנדבת במקום, עם בעלה, כבר עשרים שנה. בשטח מסתובבים חזיר יבלות, שאינו ירא מבני אדם ובבון קטן מיוחם, שאף מתחכך ברגליהם או מדלג אל כתפיהם. לצד בית הספר על גדת הנהר, סככה ומתחת לה ספסל. מקום נהדר לשבת, להתבונן בנהר. הנה, אנטילופת פוקו חוצה את המים בזהירות. הנה, נקבה של קודו. הרחק משם כמה פילים ובצד שני, כמה זוגות של נחיריים. היפופוטמים המרחרחים ומתבוננים מעל המים. כמו בכול מקום, לגדת הנהר, או על בולי עץ, נראים תנינים מתחממים בשמש.

התנינים דומים בצורתם ללטאות ענקיות. מגיעים לאורך של שבעה מ'. עור גבם עבה, קשה ועוטה מגינים קרניים. כך  משמש העור כשריון מגן . הנחיריים והעיניים נמצאים במשטח העליון של הראש. התנינים קרובים לזוחלים הקדומים, ששלטו לפנים בעולם (דינוזאורים, פטרוזאורים). מאובני התנין נמצאו בסלעי טריאס, מלפני 180 מיליון שנה. דומים מאד לתנינאים בני ימינו. הם נוצרו כל כך משוכללים שלא היה להם צורך להתפתח. התנין הוא איפה, מאובן חי. הודות לגודלם ולשריונם (לוחות גרמיים בעור), וכן הודות למקום משכנם, נשארו קיימים עד היום.

מסימני ההתפתחות החשובים שלהם הינם שיניים בתוך מכתשים (השיניים מתחלפות במהלך החיים. כאשר הן נשחקות צומחות במקומן שינים חדשות.) וחך המפריד בין חלל הפה לבין חלל הנשימה ומאפשר נשימה חופשית גם כשהתנין מחזיק בפיו טרף גדול. הנחיריים, העיניים והאוזניים בולטים מעל הראש, כך שרק איברים אלו יכולים להציץ מעל פני המים כשיתר גופו של התנין מוסתר בתוך המים. חום גופם משתנה. כשהם רוצים לקרר את גופם, הם עומדים בפה פעור, כך שהמים מתאדים מפיהם, וכדי להתחמם הם מתמקמים באזור חשוף לשמש.

בדרך כלל התנין זוחל על גחונו, אך יכול גם להתרומם על רגליו. תנינים צעירים יכולים אפילו לדהור (כשכל הרגלים מתרוממות מהקרקע). מהירותו המרבית של התנין ביבשה נעה בין 12 ל-14 קילומטרים בשעה, אולם התנין יכול לנוע במהירות זו למרחקים קצרים בלבד. התנין מתקדם במים על-ידי פיתול גופו וזנבו בתנועות גליות.

במימי הנהרות אין להם מתחרה. הם מותאמים להפליא לחיים במים. מכשיר השחייה הוא הזנב: גדול ולחוץ מן הצדדים. כמו כן הוא משמש לגירוש דגים למקום בו יקל עליו לצוד אותם.

ראו באתר זה: התנינים

היתרון הגדול של השמורות בזמביה הוא שהן מאפשרות ספארי לילה, ללא צורך באישור מיוחד. לסיורי אחר הצהרים הצטרף אלינו ריינג'ר, שתפקידו היה להחזיק פנס ולהאיר את הסביבה באור צהבהב. בערב אחד ראינו גירית קטנה מנומרת, שרחרחה את הקרקע בחפשה מזון. סמוך למגורי פקחים, ממש בגבולה שמורה, ראינו נמר גדול וניסנו לדמיין מה היה קורה למי שהיה יוצא מהבית ונתקל בו במקרה. בערב אחר, ראינו לביאות וגוריהן, במרחק קרוב להפליא.

משם נסענו לכפר הסמוך ובו תחנה ללחימה בציידים. שם הדגימו לעינינו כיצד עובדות מלכודות הציידים ואת הנזק שהם גורמות לחיה שניצודה. בכפר חי שבט הקונדה (Kunda), אבן אחת מהפסיפס האנושי המרכיב את אפריקה. בזמביה לבדה מדוברות 72 שפות שונות. חלק מהמארג האנושי המורכב, המסובך והמרתק המרכיב את אפריקה.

בכפר – מראות אפריקאים רגילים, של נשים הנושאות כד מים על גבם, מישהו מייצר לבני אדוב̤ה לבנייה; במקום אחר מקלחת ציבורית צרה, בנויה מקש וכמובן, מוקד החיים הוא סביב הבאר. מישהו מפמפם על ידית ארוכה והיתר שואבים מים. זהו מקום המפגש. כנראה גם מקום הזיווגים. יעקב ורחל. שאול והנערות. הנערות ממלאות את מכלי הפלסטיק הצבעוניים במים ונעזרות , אשה ברעותה, כדי להציבם על ראשיהן. הן פוסעות בהילוך קליל, מתעלמות מהמשא הכבד, משוחחות זו עם זו, כשקרני השמש לוכדת בקרניה את טיפות המים, המנצנצים למרחוק.

המקומיים מתסכלים בנו בסקרנות. לרגע לא ברור מי מתבונן במי. כמה נשים קולעות מחצלת, בשיטה בה עמלו סבותיהן ובו זמנית, אוחזות בידן בטלפון סלולארי. זכינו לאכול ארוחה כפרית מאד צנועה ולחוות מופע של בני הכפר, שכולו תופים, ללא מוסיקת קסטות. המתופפים הסעירו את המחוללות, שהרעיד את אחוריהם משל היו אלו איברים נפרדים לחלוטין. כל היתר מחאו כפיים והמשיכו בשמחה, גם אחרי שעזבנו. ניכר היה שזוהי שמחה אמתית. המופע הקצר עבורנו היה רק תירוץ להתאסף ולרקוד.

התושבים נראים חזקים ועמידים. אינם מוטרדים מהחום ולא מופרעים מהזבובים. מי שחלש, נפשית או פיזית, לא יכול לשרוד באפריקה. אין הנחה לנחשלים או למפונקים. האדם והנוף כרוכים זה בזה ומשלימים זה את זה. בניגוד לאדם הלבן, הירא מיתושים, זיהומים, אמבות, עקרבים, נחשים וחיות פרא, בני המקום מתהלכים בקלילות, בביטחון ומתאימים לקצב המקומי, לאקלים ולמסורת.

המקומיים אינם צבעוניים כמו בצפון קניה ואתיופיה. הם גם לא שימרו את הדתות המסורתיות כמו בגאנה, טוגו או בנין. אנו משאירים את ההמולה מאחורינו ושבים בחדווה אל הסבנה. כאן, מול העופות, האנטילופות והפילים, הייאוש האפריקאי נעשה יותר נוח.

היום האחרון לטיול נועד להיות יום סתמי וארוך של נסיעה. יצאנו מהלודג', היישר מול זוג ג'ירפות, שלכסנו את צוואריהם כמו איקס ענק מנומר. חצינו את הגשר והבטנו על דייג צעיר, שאור הבוקר הבליט את צבעי בגדיו על רקע המים. לא הרחק ממנו נראו תנינים מתחממים בשמש, ופוערים עת פיהם כדי להלחית. אי אפשר להימנע מהמחשבה מה יקרה אילו…. כך נהנינו מ"פכים קטנים" שבראשית הטיול היו מקפיצים אותנו מהכיסא, חמושים במצלמה ובמשקפת וכעת רק עוררו בנו חיוך עייף.

פתאום ראינו שטיח ענק של טלאים צבעוניים, שהשתרע מאופק עד אופק. היה שוק ענק שכולו חגיגה של צבע. גודש של גוונים זוהרים של בדים תלויים מכול עבר, של פירות טריים ומיובשים, של בגדים ססגוניים ושל תכונה המזכירה נמלים עמלניות. בשוק כזה יש אוסף רבגוני של מוצרים זולים. ערמות של זבל תעשייתי. שיר הלל לקיטש. ערימות של דליים וקערות צבעוניים מפלסטיק, בגדים מבריקים, הלבשה תחתונה, נעלי ספורט ובדי כותנה צבעוניים. שום דבר שהיה יכול לעניין צרכן מערבי. רבים, בעיקר רבות, מוכרים כמה עגבניות, כמה קלחי תירס, או סיר עם פולנטה. לא ברור מה ירוויחו תמורת מרכולתן ומה יוכלו לרכוש בתמורה, אבל הדבר אינו מונע בעדן מלשהות בשוק שעות ארוכות, מבלי שיכניסו אותן, לעלות המוצר, כפי שלא חישבו מן הסתם, את הזמן שנדרש להגיע לכאן מביתן ולחזור אליו. נראה שאינן מוטרדות מהתוצאות הכלכליות של האירוע החברתי ואינן מפצירות בעוברים ושבים כדי שיקנו מהם. הן מפטפטות זו עם זו ולעיתים מנהלות שיחה קולנית. דומה שמעדיפות שלא יגיע קונה טרדן שחס ושלום יקלקל את המסיבה. להבדיל ממרכזים מסחריים, הפזורים במקומות רבים בערי אפריקה, שוק פתוח הוא עולם אחר, מלא ספונטניות, רוחש חיים, כאילו פסטיבל שקט תחת כיפת השמים. זהו מקום למפגש חברתי, להחלפת מידע ורכילות. עיתון חי ורוחש עם קולות וניחוחות. הזדמנות פז להפוגה ויציאה משגרת היום יום. לכאן באים גם לראות ולהיראות. ניכר על הנשים שהתקשטו והתלבשו היטב לפני היציאה אל השוק. כמה מהן מציגות בפנינו לראווה את תסרוקותיהן המושקעות. למרבה ההפתעה, הנוכחים, קונים כמוכרים וסתם סקרנים, הגיבו בשמחה לצילומים שלנו וחלקם אף ביקש במפורש, בחביבות ובחיוך, שנצלם אותם. הנהג שלנו פגש מקומי מלוסאקה וזה סיפר לו שמתרחש במקום אירוע מיוחד. כך המחיש לנו את המבנה החברתי של אפריקה. הכפריים נוהרים לעיר הגדולה למצוא בה פרנסה. העיר אינה מבטיחה להם גדולות ונצורות, אלא בדרך כלל דנה אותם לחיי עוני. מזלם הוא, שהם פוגשים שם את בני כפרם, או לפחות את בני סביבתם, הדוברים את אותה שפה וחולקים את אותם קודים של התנהגות. אותו איש לוסאקה, נשאר במנטליות שלו בן הכפר, גם לאחר שנים של חיים בעיר.

הלכנו בעקבות הזרם האנושי הצבעוני שהתפתל לאיטו, מולנו הופיעו לוחמים בלבוש מינימלי, כאזור חלציים בלבד, עשוי עור, מכסה את גופם,  עטורי נוצות ומצוידים במגנים וברומחים. הם נהנו לראותנו מתפעלים והחלו לרקוד ריקוד מלחמה, שהנציח קרב ישן בין שבט הקונדה לבין שבטי הנגוני ((Negoni, שפלשו לכאן מדרום אפריקה ב-1847. בני הקונדה מנציחים את ניצחונם, מדי שנה. ריקוד הקרב, הצעקות, התנועות התזזיתיות, יצרו תחושה שאנחנו בתוך סרט של ה"נשיונל ג'אוגרפיק…

רצה הגורל והגענו למקום בדיוק ביום האירוע. הרעש הוביל אותנו לרחבה, שם ישב המלך המקומי, בבגדים כחולים. ברכנו אותו בלחיצת יד רפה, אגב קידה והתיישבנו לצפות בריקודים, שהפעם לא היו מופע תיירותי, אלא אירוע אותנטי. הקצב הטבוע בדמם של האפריקאים, רק מצפה לפרוץ החוצה. מישהו התחיל לתופף, חבריו הצטרפו אליו בקצב שספק אם אדם לבן יכול לחקות ומיד כול הנוכחים החלו לחולל, למחוא כפיים, לענטז, להרעיד את החזה בתנועות חצופות ולשמוח לשעה קלה. דומה והם משתמשים בכפות הידיים כדי להשכיח את המצוקות וברקיעות הרגליים כדי לדכא את הכאב. את המקצב הסוער הזה הנחילו לקובה וברזיל, שהאירוניה של ההיסטוריה הובילה לכך שייכבשו אותן תרבותית, כלומר, שסממנים רבים של התרבות האפריקאית, בעיקר המוסיקה והאמונות, יחלחלו לתרבות הברזילאית. המלך הלבוש בכחול, נשען על כסאו בתנוחה עצלה, ללא הדר או גינוני מלכות. אולם כשהסתיים הריקוד, מיהרו המחוללים והמתופפים לכרוע לרגליו. מלך של ממש. יש רבים כאילו באפריקה. פעם היו יותר.

המקומיים הקיפו אותנו בסקרנות, הביעו נכונות להצטלם ואפילו בקשו מאתנו שנצלם אותם. היה ברור לנו שהאירוע רק התחיל. אולם המחשבה על הדרך הארוכה שהמתינה לנו (וכפי שקורה באפריקה, היא התארכה יותר מכפי שתכננו, דחקה בנו לזוז משם. הבטתי בתופים שברחבה המאולתרת וברור היה לי שאנו מחמיצים אירוע פולקלוריסטי עולץ, שיימשך עוד שעות ארוכות.

למרות האירוע הבלתי מתכונן ולמרות הריקודים, שהיו פרץ אותנטי של שמחה ולמרות קבלת הפנים הלבבית, אני מעדיף להיפרד מזמביה, דווקא בזיכרון מחוויית הטבע. חוויה שתישא אותי עוד זמן רב.

עבור האפריקאי, הטבע הוא יצירה אלוהית ולכן הוא מושלם. הבצורת, השיטפונות והמחיר שהם גובים, אף הם חלק מהשלמות הזאת. הם רק מדגישים את העוצמה הזאת של הבריאה. רק מי שחווה בצורת, ידע להתענג על טעם המים ורק מי שנשטף בזרם, יעריך את עוצמתה של קרקע מוצקה. האימפלה שקרנה נשברה, הלביאה שגררה את רגלה הפצועה, האריה הזקן שגורש בנשיכות מהלהקה, על ידי זכר צעיר ממנו. הגורים שנטרפו על ידי הפולש, זכר אלפא של עדר הזברות שנפצע ברגלו והושלך מהעדר בבעיטות על ידי הנקבות שעד אמש סרו למרותו, כולם חלק מהשלמות הזאת.

יציאה לספארי אחרון. לכאורה, כבר אין מה לחדש לנו. שלוש זברות שחולפות מולנו, מעוררות אדישות אצל חלק מאתנו. כמה שמים לב לאור המיוחד של שעות אחר הצהרים ומקדישים לזברות כמה צילומים. שלוש ג'ירפות מעבר לנהר מרגשות יותר, אבל לא כמו בראשונה. דווקא כמה ציפורים לוכדות דבורים, זוהרות בצבעי ירוק וצהוב, עם כתם קטן על החזה. שבע מהן יושבות על ענפי עץ יבש בלבו של ערוץ הנחל. הן רגישות לכל תנועה לא זהירה ומתעופפות מיד. שני תנינים מלחיתים בפה פעור, עם שיניים המרמזות לסוף עגום למי שיתקרב אליהם.

ואז זה הגיע. משפחה של פילים: זכר, שתי נקבות, פיל צעיר יותר, צעיר כבן שנתיים או שלוש וגור בן פחות משנה, שינק מעטיני אמו כשחדקו מופשל לאחור. הפילים הידסו לעבר העצים שבאופק, בכבדות שיש בה גם קורטוב של קלילות; יוצרים ניגוד מופלא לשפע הירק שמסביב.

רוברט הסביר בפסקנות שהם עומדים לחצות את הנהר. מיהרנו בעקבותיהם, אל המצוק התלול שמעל הערוץ והתבוננו בהם יורדים בצוק, בזהירות, מודעים למשקלם הכבד, המראה של שיירת הפילים, צופים באור רך של שמים בצבע תכלכל, עם נגיעה ורדרדה, היה צובט לב. מראה שלא ישאיר אדיש את המנוסה שבמטיילים. תמונה שיכולה להתחרות על התואר "תמונת הטיול".

הפילים ירדו במדרון תלול, בצעדים זהירים. אחד מהם נותר לצפות ולשמור והיתר ירדו בזהירות אל הנחל, חצו אותו בשורה עורפית, כשהם מציבים את הגור במקום בטוח ביניהם ועברו בבטחה לגדה השנייה, בין שני תנינים שזהרו בשמש, טיפסו במשעול תלול אל הגדה שמנגד ונעלמו במעבה היער. בראשית היתה אפריקה….

הערות

[1] ראה: רויארד קיפלינג, משא האדם הלבן.

[2] Ferguson, Niall Empire: the rise and demise of the British world order and the lessons for global power. New York, 2004

[3] "זמביה: הלך לעולמו הנשיא שהביא את הדמוקרטיה", הארץ, 19-06-2011.

[4] רישארד קפוצ'ינסקי, בצל השמש, עם עובד, תל אביב, 1998.

[5]   דוגלס המילטון, איאן ואוריה, בין הפילים, זמורה-ביתן