טיול לבנין – ארץ הוודו שבמערב אפריקה

כתב וצילם: גילי חסקין

בנין (Benin) אינה מפורסמת בקרב התיירים. שונה להפליא מארצות הסאפארי שבמזרח אפריקה. כמו בשכנותיה, אין לה היצע מרשים של חיות בר ולא נופים מרהיבים. אולם היא מעבדה אנושית ממדרגה ראשונה. הטיול בה הוא חוויה אתנית ממדרגה ראשונה.

תודתי החמה לרענן בן בסט מנכ"ל "החברה הגיאוגרפית" ולגיתית שעזרתם אפשרה את המסע הזה.

ראו: מצגת מבנין

סרטון מתמונות שצילמתי בטוגו ובנין

בנין רחוקה מאד. בקצה המערבי של הייבשת. ניתן הגיע אליה בטיסה ארוכה מצרפת, או בטיסה ארוכה מאתיופיה. הגענו לבנין מכיוון מערב. יצאנו מלומה (Lome) בירת טוגו ונסענו מזרחה לאורך מפרץ גינאה. כעבור 50 דקות של נסיעה חלפנו על פני אגם טוגו, סמוך לשפכו אל הים וחיש קל הגענו אל גבול בנין Benin) ).

ראו באתר זה: טיול בטוגו

בכניסה למעבר הגבול נמתחו טורים ארוכים של רוכלים שהציעו למכירה פירות טרופיים. את תשומת לבי משכו ערימות המנגו, בשלל צבעים, ניחוחות וטעמים. בדוכנים אחרים נמכרו דגים וחסילונים מיובשים. הריחות כאן היו מרוכזים עוד יותר. מעבר הגבול ארך כשעה וחצי ואנו בתוך בנין.

רפובליקת בנין . ארץ קטנה במונחים אפריקאים. שטחה 115,000 קמ"ר ומספר תשוביה 10 מיליון הגובלת בטוגו במערב, בניגריה במזרח ובניז'ר ובורקינה פאסו בצפון. בנין של ימינו משלבת שלושה אזורים שונים מבחינה אתנית ושלטונית, שאוחדו על ידי הצרפתים. לפני 1770 התקיימו כמה ערי מדינה לאורך החוף שהיו מאוכלסות בעיקר על ידי האג'ה (Aja), אבל כללו גם אנשי יורובה (Yuruba) וגבה (Gbe). צפונה משם, בלב הארץ, חיו בני שבטים רבים. ממזרח לבנין של ימינו התקיימה האימפריה של האויו ((Oyo, שהיתה כוח צבאי משמעותי, ערכה פשיטות ותבעה מסים ועבדים ממדינות החוף, כמו מהשבטים שמצפון לה. המצב השתנה במאה ה-17 כאשר קמה ממלכת דהומיי (Dahomey) , ברמת אבומיי  (Abomey), על ידי שבט הפון (Fon)  והחלה להשתלט על החוף. ב-1727, אגג'ה (Agaja) , המלך של דהומיי, כבש את ערי החוף כמו Allada ו – Whydah. אולם ממלכתו היתה כפופה לממלכת האויו ולא תקפה את עיר המדינה פורטו נובו. עד סוף המאה ה-19 נהגו אנשי האויו לפשוט על ארצות שכנות על מנת לחטוף אנשים ולמכור אותם כעבדים. עליית ממלכת דהומיי, ששלטה על שטחים נרחבים מזה של בנין של ימינו, התחרות של הממלכה עם פורטו נובו והמשך קיומם של הכוחות הפוליטיים השבטיים במחוזות הצפוניים, התמידה במהלך התקופה הקולוניאלית ואפילו אחריה.

האירופים השתלבו בסחר העבדים באזור וממלכת דהומיי, יחד עם אזורים סמוכים, נקראו על ידי האירופים "חוף העבדים". בשנת 1960 קיבלה דהומיי את עצמאותה מצרפת ושמרה את השם "ממלכת דהומיי". עשור מאוחר יותר, בשנת 1972, התחוללה הפיכה צבאית. בשנת 1975 שונה שמה של המדינה ל"בנין", על שם ממלכה קדומה ששכנה בחבל ארץ זה. [בגלל המדיניות המרקסיסטית של השלטון דאז, נקראה אז המדינה באופן רשמי, "הרפובליקה העממית של בנין". מאוחר יותר שונה שוב שמה הרשמי של המדינה ל"רפובליקת בנין"].

במעבר הגבול המתין לנו מדריך מקומי ושמו Faustin, שלבש חליפה בצבעי צהוב זוהר. לאחר 15 ק"מ של נסיעה מזרחה הגענו לעיירה בשם Gran Popo, שם צפינו בטקס וודו (Vodoo). את פנינו קיבלה רוח לבושה בשמלה עשוי מרפיה ירוקה. העולם המערבי מכיר בעיקר את הוודו  (vodoo ) של האיטי שבים הקריבי, דת שצמחה כשילוב של מסורות מערב אפריקאיות עם אלמנטים מן הנצרות הקתולית, כתוצאה מהמפגש עם האירופאים. שם זוהי דת אפרו-אמריקאית, המזכירה – בכמה אלמנטים – דתות אחרות, שצמחו באופן קונוורגנטי, באזורים נוספים אליהם הובאו עבדים מאפריקה. עם דתות אלה נמנות ה'סנטריה' וה'פאלו מונטה' של קובה, והדתות האפרו–ברזילאית – ה'קנדומבלה' וה'אומבנדה'.

ראו באתר זה: התרבות האפרו-ברזילאית. הדתות בקובה

להבדיל מהאיטי (Haiti), כאן המקור. "וודו" או "וודון (vodun) הוא שמה של אחת הדתות הוותיקות במערב אפריקה. משמעות המילה בלשונות המקומיות היא "רוח" או "ישות אלוהית". הוראת השם בשפה המקומית היא גם "נחש". אל הנחש הוא אודון. ייתכן שאין הבדל בין הגרסאות.

היסודות המשותפים לדתות האזור – אל יחיד ומרוחק, פנתיאון רחב של ישויות השולטות מטעמו בעולם הארצי, ועבודת רוחות המתים במשפחה. דת הוודו נעדרת ממסד דתי מאורגן, והיא אינה אחידה בין אזורים שונים. פרטי הפולחן עשויים להשתנות אף בין משקי בית, כאשר כהן הדת הוא האחראי על שימור המסורת בטקסים אותם הוא מנהל. הן גברים והן נשים מסוגלים לשמש ככהני דת[1]. הם עוסקים אף בריפוי, ניחוש עתידות, הטלת לחשים ורקיחת שיקויים למגוון מטרות.

הגענו לרחבה קטנה במרכז הכפר, סביבה הצטופפו תושבי הסביבה ובקצהה מספר כסאות עבורנו. בתוך בקבוק מוזר עליו הודבקו גולגולות מיובשות, היה משקה שאמור לחולל פלאות. לא הבנתי בדיוק מה. אבל נראה היה שהדבר קשור לטקס. שכנינו לספסל לגמו בהבעה מוחצנת של שביעות רצון, אבל אנחנו לא העזנו לטעום. מול הכסאות שהוקצו עבורנו התקבצו כמה עשרות צעירים שתופפו והרעישו ברעשנים, בקצב שפעם כינינו אותו "ברזילאי". זהו סוג מיוחד של טקס וודו. אחד מיני רבים, שנקרא Egungu – ריקוד רוחות המתים. הם תופפו ורקדו בקצב מהיר וסוער, עד שדומה והם נכנסים לטראנס. מדי פעם הגיעה "רוח" וחוללה במהירות עצומה. בשלב מסויים הרימו אותה ומתחת לרפיה לא היה דבר. מתחת לרוח אחרת, שצבע שמלתה היה אדום, ראינו את Heviosso, אל הצדק, הנראה כגמד. כל רוח מייצגת את נשמתו של מת מבני המשפחה.

ראו באתר זה: שמניזם ואירועי טראנס

מדי שנה, ב-26 לפברואר, נערך כאן טקס גדול, להבדיל מהטקס הזה, משכנע ככול שיהיה, שנערך עבורנו. כול כמה דקות נכנסה למגרש רוח אחרת, מחוללת בקצב הולך וגדל, הולך ומסתחרר, עד שהתעייפה ויצאה מהזירה. מתחת לאחדות מהרוחות התגלו מעת לעת "בובות" שציינו אלוהות כזו או אחרת. ניסינו להבין מי רקד שם, מתחת לרפיה. השמלות מחקו את העקבות, אם היו כאילו והרוקד כאילו נגוז, אלא אם כן שכנה שם רוח רפאים. היה משהו נעים, ממכר ומרגש בישיבה תחת העץ, בהאזנה למוסיקה ובצפייה ברוקדים מחד וברוחות מאידך.

עוד חצי שעה של נסיעה ואני בלגונת Aheme, שמימיה רדודים ומלוחים וצבעם ירקרק. ברחבי הלגונה פזורים איונים קטנים ומיושבים. מסביב, סמוך לקוו המים, פרושות רשתות דייגים ובין עמודים התקועים בקרקעיתה, נמתחים חוטים ארוכים ועליהם קרסים. עצרנו במסעדתG.A.F.A. שבכפר Guezin, ממנה יצאנו לשיט של 45 דקות לערך, כשאנו מתבוננים בדייגים ובחיי היום יום. במים נראו מספר קורמורנים וטבלנים ובשמים חגו עיטמים. האטרקציה של המקום מזומנת למי שמגיע לכאן בשעה 06:00 בבקר, או ב-17:00 לפנות ערב. שייט של 40 דקות לערך מביא אותו אל Mitogboazi ובה ריכוז גדול של ציפורים. לא יכולנו להמתין. אין לנו את הפריבילגיה של המוצ'ילר. אנחנו כבר מזמן "אחרי צבא". עוד 25 דקות של נסיעה ואנו ב-Ouidah, בירת הוודו. מדי שנה ב-9-10 לינואר, נערך במקום פסטיבל וודו.

התחלנו את הסיור בביקור בקתדרלה הפורטוגלית. מזכר לימי הקולוניאליזם, כאשר הכובש האיברי הביא עמו הן את החרב והן את הצלב. מכאן נלחמו המיסיונרים על נשמתם של המקומיים. הכנסיה היתה זקוקה לקרקע ולאחר מיקוח רכשו אותה מאנשי הפיתון שבמקדש הסמוך. האחרונים קיבלו רשות לבוא להתפלל בכנסיה. כך נהיו לקתולים ביום ולמאמיני וודו בלילה. האימרה המקומית גורסת כי "בכנסיה אנו מתפללים לאלוהים ובטקסי הוודו אנו נעשים בעצמנו לאלים"[2]. בשנת 2011 ביקר במקום האפיפיור בנדיקטוס ה-16. לוח גדול ציין את האירוע. ממול הכניסה נמצא מקדש הפיתון. אנשי הפיתון הם מאמיני וודו, שהפיתון הוא חיית הטאבו שלהם. ניתן לזהות אותם על ידי שתי צלקות מאורכות משני צדי פיהם. הצרפתים כינה אותה "ווידה" (Hoveda). הם מקיימים טקס מיוחד ובו שוחטים עז מדי חמישה ימים; טקס גדול יותר מדי שנה, בחודש פברואר. טקס ענק, הכולל שחיטה של הרבה ראשי בקר, מתקיים מדי שבע שנים. הטקס האחרון התקיים ב-2014 והבא אחריו ב-2021. בכניסה למתחם הקדוש ניצב בן 400 שנה הנקרא Iruku. על גזעו מתוח בד ועליו מתיזים מדם הקורבנות. במבנה סגור באתר, מאחורי וילון, מוחבא פסל של אדם שמן ובפו סיגר. בביתן סמוך מחזיקים פיתונים. הם משוחררים בלילה, מגיעים לבתי התושבים ואלו אוספים אותם ומשיבים אותם למקדש. הפיתון מתקבל בשמחה, משום שהוא מביא ברכה. בחצר עמד כד ענק אותו ממלאים מים מדי שבע שנים. שבע נערות בתולות ממלאות אותו במי הנהר. כוהני הוודו משרים עלים במים ומקדשים אותם. האל החשוב כאן הוא שנגו (Shango), אל הסערה . מעת לעת מקיימים כאן ריקוד מיוחד לכבודו.

יצאנו אל הרחוב ובו בתים צרפתים, פורטוגליים ואנגלים. Villa Ajavon הוא בית מידות שנקרא על שם מי שקנה את הבית מהצרפתים ב-1922 ומשמש כיום כמוזיאון. האוסף קובץ לפני שבע שנים, בעיר הבירה Kotonou ולפני חודש הובא לכאן. בבניין כעשרה חדרים בהם מוצגת אמנות עכשווית של אומנים מרחבי אפריקה. 14 אומנים סך הכול. חלקם ציירים, אחד פסל, אחד עובד בעיסת נייר ושני צלמים. היצירות יפות  ומעניינות, אבל לא ממש קשורות לכאן. הן יכלו להיות מוצגות בכול מקום באפריקה. למעט עיבוד מודרני למסיכות וודו. משם הלכנו למוזיאון ההיסטורי של ווידה, השוכן במבצר פורטוגלי ישן, שנבנה ב-1721 על ידי סוחרי העבדים.

באפריקה היו העבדים לחלק בלתי נפרד מהמבנים החברתיים במזרח הייבשת ומהממלכות שקמו במערבה, ועד בטרם הגיע לשם האדם הלבן. העבדים מלאו מגוון של תפקידים היו בהם חיילים, פקידים בחצר המלך, פועלים חקלאיים ומשרתי בית. יחד עם זאת, מספר העבדים באותה תקופה לא היה גדול ושיעורם בקרב האוכלוסיה היה נמוך. הפעילותה כלכלית, בכל המגזרים, התבססה על אנשים חופשיים.

במלאכה הבזויה התחילו הפורטוגלים, אליהם הצטרפו האנגלים, הצרפתית, הדנים, ההולנדים והספרדים.

עם כיבוש יבשת אמריקה, נעשה ניסיון בידי הכובשים לרתום את האינדיאנים לעבדות, אך אלו מתו בהמוניהם. ממחלות שהביאו עמם האירופאים, והתבררו כלא כשירים לשעבוד. בנוסף, עם התנצרותם הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה. במקומם שימשה אפריקה כמאגר עבדים עבור העולם החדש, אשר דרישתו הגבוהה לעבדים הביאה לעלייה משמעותית בסחר ולפגיעה הרסנית במרקם החברתי במערב אפריקה. העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעתים נמכרו גם בידי בני משפחתם. עבור שבטים שחורים רבים הייתה אספקת העבדים דרך פרנסה עיקרית. בסופו של דבר הגיעו הנמכרים לעבדות לסוחרי עבדים אירופאיים, בעיקר מאנגליה ומפורטוגל, והובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי ברזילאים והולנדים. מעריכים שלמעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו רק לאמריקה, וכ-15% מהם נספו במסע. שם לא זכו להגנת הכנסייה. אפילו מיסיונרים אידיאליסטיים, כמו ברתולומאו דה לאס קסאס, שהקדישו את חייהם להגנה על האמרינידים, החזיקו בעבדים שחורים.

החוקרת גליה צבר, מבהירה בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי אחד ההבדלים המהותיים בין העבדות באפריקה לבין העבדות שיוצאה מאפריקה, היא שהחל מהחדירה האירופאית, התקיימה הפרדה ואבחנה ברורה בין העבד לאדוניו, על פי צבע העור, כלומר, על פי אמת מידה גזעית. מלבד סחר העבדים הפנים יבשתי, יוצאו עבדים מאפריקה, לאזורים אחרים בעולם, החל מהמאה הרביעית לספירה. ממזרח היבשת יוצאו עבדים לחצי האי ערב, להודו, לאימפריה העבאסית ועם הזמן, גם לאימפריה העות'מנית. ממערב אפריקה הובלו עבדים דרך הסהרה, אל צפון אפריקה ומשם לחציה אי האיברי. כאשר הפכו ספרד ופורטוגל למעצמות ימיות, הועברו עבדים שחורים ממערב אפריקה, היישר אל אירופה, בנתיבים הימיים. ביסודו של דבר נוהל סחר העבדים על ידי שליטים ותקיפים מקומיים, כמו הממלכות שהוזכרו לעייל. שליטיהם פקחו על לכידת העבדים, הובלתם ומכירם. סחר זה, מבעית ככל שייראה, לא פגע במרקם החברתי המקומי ולא גרם לנזק בלתי הפיך לחברה, לכלכלה ולאושיותיהם התרבותיות של הקהילות המקומיות.  עד למאה ה-16, היה סחר העבדים עוד ענף במסחר האפרו-אירופאי. עוד "מוצר שייצאה אפריקה ולא בהכרח החשוב שבהם. במאה ה-16 חל שינוי ניכר. גילוי אמריקה, מטעי הסוכר הענקיים שניטעו בה, הצורך בידיים עובדות וכמובן השינוי בהרגלי הצריכה של האירופאים, שגילו את המתוק המתוק. כמו כן, תרמה לסחר העבדים ההתפתחות הטכנולוגית בתחום השיוט היי. בתקופה זו הצליחו האירופאים לבנות ספינות גדולות ממה שהכירו בעבר ולצלוח איתן את האוקיינוס האטלנטי בבטחה יחסית. כלי שיט אלו אפשרו לשנע מליוני בני אדם מאפריקה לעולם החדש, בעלות נמוכה וביעילות.

עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובאמריקה הדרומית. לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל, שבה עבדו במטעי קנה הסוכר והקפה בתנאים קשים. העבדות בארצות הברית הייתה, מבחינת היקפה, קטנה יחסית לארצות אחרות ביבשת אמריקה. העבדות שיחקה תפקיד חשוב בכלכלה האירופאית של העולם החדש וביטולה הגיע בעקבות המהפכה התעשייתית.

היתה זו פעילות כלכלית עניפה שנקראת "משולש הסחר", שחיבר בין שלוש יבשות, שלושה עולמות – אירופה – אפריקה ואמריקה. עד שב-1848 נחתם החוזה שביטל את סחר העבדים (27 באפריל). שלטונות דהומיי דרשו מהסוחרים לעזוב. הרוב צייתו למעט הפורטוגלים, שנזקקו לאולטימטום תקיף, לעזוב את המקום תוך 48 שעות. הם אכן הסתלקו, לא לפי ששרפו את הבית, שמאז עבר שיפוץ. בחדרים תצוגה של מטבעות פורטוגלים, "כסף" מקומי בצורת צדפות, טקסים של ממלכתSavi  המקומית, מ-1721 ושל ממלכתAgbome  שקדמה לה. ציורים של הצרפתי JB Dabrat, מתארין את דרך הייסורים של העבדים שנשבו ממדינות שכנות, ונשלחו מכאן באניות צפופות, כל הדרך עד לברזיל שנת 1894 מציינת את סופה של הממלכה ותחילתו של הקולוניאליזם הצרפתי. ציור ממראה חיילים סנגלים מסתערים על בנין. ציורים אחרים מראים כיצד מקריבים בני אדם בממלכת אבומיי, אורחי המלך משתטחים על הרצפה ועבדים מובלים בשלשלות ברזל בצווארם. השלשלות שמורות במקום עד היום. שלט מקומי מדגיש את העובדה שהמלכים האפריקאים לא הזמינו את סחר העבדים אבל נהנו ממנו.

קול תופים מקפיץ אותנו החוצה. זהו לא פסטיבל אלא לווייה. תזמורת של תופים וחצוצרות ואחריה אנשים, ספק הולכים, ספק רוקדים ומאחוריהם , בתוך רכב, גופת המת. צורה מעניינת להתייחס ללוויה.

ראו באר זה: מנהגי אבלות בעולם

מחוץ למוזיאון נמצאת חצר העבדים. כיום מצילים עליה עצי מנגו, אבל בימים האפלים ההם רוכזו שם העבדים, בשמש ובגשם. מכאן מתחיל "נתיב העבדים". דרך ובה תחנות המתארת את נתיבם רב הסבל. העבדים הובלו בשרשרות. חלקם נחטפו משבטים שכנים, חלקם בני Anato, הנמצאים בתחתית הסולם החברתי של בנין. התחנה הבאה היא שוק העבדים, שבמרכזו עץ פיקוס גדול. על העץ דגלי מדינות אפריקאיות שנתלו כאן לאחר שנבחר ברק אובמה לנשיאות בארה"ב. משום כל על אחד הענפים, בין הדגלים האפריקאים, מתוח גם  דגלה של ארה"ב. ממול, נמצא ביתו של Dom Fransisio do Suez, סוחר ברזילאי מבהיה, שפיקח עם הסחר. על הקירות שמסביב, ציורים של גיבורי תרבות אפריקאים, החל ממרטין לותר קינג, דרך רוזה פארקר, שנלחמה נגד הגזענות באמריקה, איקורימה, הנשיא הראשון של גאנה ועד מוחמד עלי. גאוות צבע כלל עולמית.

התחנה הבאה היא פסל של שקנאי, שמסמל את הים, דרכו השיטו הסוחרים את העבדים לעולם החדש. לאורך הדרך ניצבים סמליהם של המלכים האפריקאים השונים, עד לפסל אריה, סמלו של המלך שבזמנו חדל הסחר סופית. במקום אחר עמד עץ, שסביבו נערך טקס מיוחד ביוזמת ובארגון המלכים האפריקאים.  הם היו מסובבים את העבדים שבע פעמים סביב העץ, ובטקס מיוחד גורמים להם שיישכחו את העולם שהשאירו אחריהם. עץ זה נקרא "עץ השכחה". העץ מת במהלך השנים, עד שב-1995 בגיעו לכאן אפרו אמריקאים ונטעו עץ חדש. לא הרחק משם ניצב פסל מצמרר של צבוע האוכל את גורו, מסמל את המלכים האפריקאים שמכרו את בני ארצם לעבדות. פסל של רגל ומטאטא, מסמל את הסליחה, אך לא את השכחה. בסמוך נבנה מוזיאון, שיהיה מוכן בעוד כמה שנים, ביזמת אפרו-אמריקאים שנקרא "מוזיאון התפוצות". פסל נוסף מתאר רופא, שהעניק לחלשים תרופות מסורתיות וקבר חיים את החלשים.

התחנה הבאה היא ה-Zomai – חדר החושך. שם החזיקו את העבדים שבועיים ימים בתנאי חשיכה מוחלטת, כדי שלא יוכלו להתארגן ולמרוד. בשבועיים הללו עינו אותם, כדי לוודא שרק החזקים ישרדו. מזכיר להפליא את הכלא של זנזיבר, שם הוחזקו העבדים שלושה ימים ללא מזון, כדי שרק החזקים יישרדו ויימכרו ככאילו.

ראו באתר זה: זנזיבר – אי העבדים

את הייתר קברו חיים, בקבר אחים. פסל גדול מנציח את החברה של ממלכת דהומיי. יש שם ראש של מלך, ראש של כהן, ראש של אנשי "אנאטו" (Anato), שהיו בתחתית הסולם החברתי וראש של אנשי הפיתון ושל השבויים שהובאו מניגריה. המלכים של דהומיי היו עורכים מלחמות יזומות, שנקראו "רזיה" ונועדו לשבות עבדים, בעיקר מקרב האנאטו. חלק מהיחידות היו של נשים לוחמות שכונו "אמזונות".

למחרת בבקר, לפני 07:00. אני יוצא שוב אל חדר החושך, להתבונן מעט בפסלים ולנסות לחוש את מה שעבר כאן על העבדים, שישבו על ברכיהם, כבולים, במטרה לשבור את רוחם. בפסל יש עיגול המסמל את הצדק. הכול נראה לי רלוונטי, למעט צדק.

ליד אחד הבתים, בתחתית הבית, סחוך לשער, ניצב פסל של ה Legba-. שומר פתח הבית. התחנה הבאה היתה קבר אחים. שם נקברו החלשים והכושלים. אורכו של הקבר 12 מ', רוחבו 6 מ' ועומקו 8 מ'. מעל הקבר תבליט צבוע. הצבע החום מסמל את העבדים, השחור את השלשלאות והאדום את הדם. ליד, פסל של עבד קורע שרשראות. מסמל את שחרור העבדים ב-1848. לוח עליו מצויירת שמש, שפניה חרוצים בדוגמא ניגרית, מסמל את השמש החדשה על הייבשת השחורה. על הלוח הראשי נראים קלסתרים של האנשים, ההולכים במקום לא ידוע. מתוארים האנשים שקפצו מסירות הקנו אל המים, כי העדיפו למות בים ולא בבלתי נודע. בהמשך יש תיאור של העבדים על האניות, שם שכבו הנשים עם הפנים למעלה, כדי שהאדונים יוכלו לראות ולבחור אותם ולנצל אותם למימוש גחמותיהם. הגברים, לעומת זאת, עם הפנים למטה, לבל יוכלו לראות דבר.

התחנה הבאה היא עץ החזרה – Return tree. הכוונה לא היתה לחזרה פיסית, אלא רוחנית. לכן למרגלות העץ ניצב פסל ללא ראש. בהמשך פסל של המלך Bernanze, שהתנגד לצרפתים וסמלו כריש. הוא לחם נגדם בשנים 1900-1906. מוזר לחשוב, למעלה ממאה שנה אחרי המהפיכה הצרפתית, המדינה בה נכתבו זכויות האדם, בה חיו הוגי הדעות הגדולים, כבשה ארצות אחרות ושעבדה את יושביהם.  בחזית נפחיה ניצבים למכירה עמודים כסופים, הנקראים Ase ומסמלים את המת. בהמשך ניצב פסל נוסף של האשה הלוחמת. בממלכת דהומי ובשכנותיה הכשירו נשים לוחמות שכונו Ahosi. בפונגבה Fongbe, שפת הפון הם כונו "מיהו" (Miho), שהוראתה "האמהות שלנו" ובפי האירופאים "האמזונות הדהומייניות". נשות האמזון נלחמו בשירות המלכים האפריקאים ונחשבו ללוחמות מעולות. נהגו להילחם בידיים ובשניים. היו ידועות בכושר ההתגנבות שלהן. הן היו מתחייבות למלך על מספר ראשי אויבים שיביאו עמן. היו מקרים בהן היו שולחים "אמזונות" לשמש כמאהבות למלך יריב ואגב כך לרגל אחריו. אנו ביער Kapasse הקדוש, שם יכול היה המנהיג להפוך את עצמו לעץ, כדי להסתתר מאויביו. הפסל הבא הוא של רוח היער ולה שלושה ראשים ופיתון גדול על כתפיה. הציידים היו מבקשים את עזרתה ומתחייבים לתשורה במקרה ויצליחו. אלו ששכחו לקיים את נדרם היו מתרוששים. פסל של Touosu- גמד, המסמל את רוח הנהר.  פסל קוף מסמל את התאומים. באזור זה, לידת תאומים מסמלת מזל טוב, בניגוד לדרום אתיופיה וליערות הגשם של פרו, שם היא מבשרת רעות.

התחנה האחרונה היא מונומנט חדש. שער "אי החזרה" (No return). מכאן יצאו העבדים אל האוניות, לדרך ממנה רק נשמותיהן תוכלנה לשוב. השער נבנה על ידי אונס"קו ב-1995, לציו פסטיבל חגיגי לזכר העבדות. בטימפנון הקדמי של השער, נראים העבדים כשהם קשורים בשלשלות. בצד השני רואים אותם שבים הביתה, לאחר המוות, ללא שרשרת. בצד אחד של השער עבדים מניגריה, שנשבו במלחמות ובצד השני עבדים מבנין, ביניהם תינוק שנחטף מידי הוריו, במלחמות ה"רזיה".

המשכנו בדרך החוף, לצד הדרך מונומנט המנציח את הגעת המיסיונרים. האירופאים הגיעו בכמה שלבים. ראשונים באו הסוחרים, אחריהם הגיעו המיסיונרים שבקשו להציל את נשמות הילידים ולבסוף הגיעו החיילים. נסענו 7 ק"מ בדרך חולית בשדרה רחבה של דקלים. על החוף נראות סירות דייגים צבעוניות ובכמה מקומות שורה של גברים מושכים בכוח שריריהם רשת דייגים. העבודה יכולה להימשך מספר שעות, למרות השמש הקופחת. כמו בסתירה לעבודה הקשה, ניצב לא הרחק משם המלון Papa . נראה כמו אתר נופש אפריקאי. נקודת עצירה חשובה בטיול.

שעה וחצי של נסיעה מזרחה, בדרך פקוקה למדי, עד לGbodze-, תוך עקיפת  הבירה קוטונו (Kutunu). במקום שוק צבעוני, בו מכורים בעיקר דגים מיובשים, מלח ופירות. נשים לבושות ססגונים פוסעות בהילוך מהיר, כשסלים גדולים על ראשיהן. שפע של מראות, גודש של צבעים. מעין המולה שקטה. במקום שוק צף. עלינו על גשר ממול כדי להתבונן ממעל בסירות בהן נשים מוכרות דגים לקונים שעל המזח. כל סירה וסחורתה עמה, כל סירה ומשיטיה. כל סירה וושלל גווניה. שפע הצבעים מבלבל, גודש הגוונים מסחרר. ניסיתי להתרכז בנקודה אחת. לסמן מטר רבוע אחד ולנסות להתרכז בהמולה שרחשה בו. אחר כך להיצמד לאשה אחת בלבד ולעקוב אחריה, מדוכן לדוכן, מסירה לסירה.

לאחר שצלמנו ללא הרף, יצאנו לשייט בלגונת Nokoe, עד לכפר הכלונסאות Ganvie. חיים על המים, כמו בוויטנאם, קמבודיה ותאילנד. רק הצבעים שונים. לא רק צבע העור. אלא גם הבגדים. במקום חיים בני Tofino, שמוצאם מאנשים שברחו לכאן ב-1770 מאימת ציידי האדם. לייתר דיוק מאיימת הצבא של מלכי דהומיי, שרדף אותם כדי למוכרם. גם בכפר נראו התגודדויות של סירות לצרכי מסחר, שיצרו שווקים זעירים. בנקודה מסויימת נראו נשים רבות, כמו גוש רב צבעים, שהתרכזו כדי לקנות מי שתיה. חלפנו על פני כנסיה, מסגד ואפילו "בית אהבה", מקום אליו מגיעים הצעירים הרווקים, בלילה כדי למצוא לעצמם "שותפים לעינוגים". בסביבה הרבה בתי מלון קטנים, פשוטים להפליא, ברובם נמכרות מזכרות.  לא הרחק משם נמצא הכפר Alo Agbodj. במקום מקיימים טקס וודו בו המקומיים נכנסים לטראנס. העובדה שהם המקיימים זאת במיוחד עבור מבקרים, אינו מעיד על כאילו הדבר אינו אותנטי. נהפוך הוא, היכולת להיכנס לטראנס שוב, מעידה על כך שזו מיומנות שלהם. צ'יף הוודו, המלך של ה-Allada, המספר לאנשים את עברם ומגלה להם את עתידם.

אחר הצהרים, אחרי ארוחת צהרים בקוטונו, נסענו  של 40 ק"מ מזרחה, נסיעה שנמשכת למעלה משעה וחצי בגלל הפקקים, עד לפורטו נובו (Puerto Novo),  שנקרא בפי הפורטוגלים "פורטו ריקו".  זוהי הבירה הכלכלית של בנין. עצרנו לביקור קצר במוזיאון Silva, המוקדש למפגש האפרו-ברזילאי. כמו בבהיה, אבל הפעם מכיוון אפריקה. סילווה היה בין האפריקאים שחזרו מברזיל לאפריקה, לאחר חוק שחרור העבדים. יחד עם אחרים, שנשאו שמות פורטוגליים, הם שבו הביתה ב-1888, מיד לאחר "חוק הזהב" וב-1890 בנו את הבית הזה,. המוזיאון עוסק בעיקר בחיי העבדים בברזיל ובמפגש של דת היורובה (Yuruba) מניגריה, עם הנצרות. תמונת הראי של סלבדור אשר בברזיל. כמו כן מוצגים שם כלי עבודה שהובאו משם, כגון מכונות דפוס ועוד. כמו כן מוצגים של שחורים שעלו לגדולה, כגון מנדלה , לואי אמסטרונג ועוד. שוב, הגאווה השחורה.

לא הרחק משם נמצא המוזיאון האתנוגרפי, העוסק בשבטים שונים החיים בבנין. מתמקד בשלבים המכריעים: לידה, חיים ומוות. במקום דגש על המסכות של שבטי ה-Gelede ושל שבט ה-Somba , החי ברמת בנין (Atamari). במקום מוצגים קמעות לנשים הרות, תרופות מסורתיות, תופי טם טם, תופי לווייה ועוד. המוזיאן מרתק, אלא שהטמפרטורה חמה ומעיקה ובהיעדר אוורור, קשה לסבול את הלחות. בפורטו נובו שוק ל"צ'וחס", היינו, מזכרות לתיירים. שווה ביקור.

לינה במלון השוכן בלב ביצות. סמוך לנו עשרות סירות שטוחות גחון, בהן פועלים, גברים ונשים, מעמיסים חול לבניין. החיים שם נראים אחרת מאשר במרפסת המלון. כמו בשיר על הדייג. לכול חכה יש שני קצוות.

מבט במפה ובתכנית מלמד אותנו שאנו צריכים להזדרז. בובוקר ניסה לדחוס תכנית של חודש לעשרים יום. יצאנו לדרך בשעה 06:00, בחשיכה מוחלטת. רק בסביבות 07:00 מתחיל להאיר ולהעיר. הדרך עוברת בנוף טרופי ירוק. עצי מנגו, בננה, יוקא, הדרים. איכרים יוצאים לעבודה, נערים בתלבושת אחידה הולכים לבית הספר. כעבור שעתיים וחצי של נסיעה רצופה הגענו ל-Bohicon  וכעבור חצי שעה נוספת ל-Abomey. שם יצאנו לארמון מלכי דהומיי (Dhomey), לסיור שארך שעה וחצי, בהדרכת בחור צעיר בשם ויקטוריו, הראשון שדיבר אנגלית ברמה סבירה. אגבומה(Agbome) , אבומה בפי הצרפתים, היתה בירת ממלכת דהומיי, ששלטה בכול מרחבי בנין ומערב ניגריה של ימינו. בממלכה שלטו ברצף 12 מלכים, במאות ה-19-16. ראשית בשלושה אחים שהגיעו מ-Tado שבטוגו. הם באו קודם כול ל-Alada. משם לאבומיי. היתה זו ממלכה מיליטריסטית מאד. נערים צעירים היו מגוייסים כשוליות או כנושאי כלים לחיילים ותיקים וכשבגרו דיים, גויסו לצבא. הדגש על הצבאיות בממלכת דהומיי גרמה לסייר ריצ'רד ברטון, מהמפורסמים בחוקריה של אפריקה, לכנות את דהומיי "ספרטה השחורה".

המלך האחרון Gbehanzin נשלח על ידי הצרפתים ב-1894, לגלות במרטיניק, יחד עם ארבע מנשותיו ומת באלג'יריה, ב-1906. אחריו מלך במקומו אחיו, מפקד הצבא, במשך שש שנים, עד שהוגלה לגאבון. המקומיים לא קיבלו את סמכותו של הפקיד שמילא את מקומו וערכו פעולות גרילה נגד הצרפתים ונגד שומרי הראש הסנגאליים. לכן מרכז השלטון עבר לפורטו נובו. תחושה מוזרה. כל אדם בעל השכלה מינימלית שמע וודאי על לואי ה-14 ועל הנרי השמיני. כמעט כול טייל מכיר את המושגים "מאיה" מגואטמלה, "אצטקים" ממכסיקו ו"אינקה" בפרו. מושגים כמו "שוגון" מוכרים גם למי שלא חשב לבקשר בייפן, אבל מי שמע על המלכים האפריקאים? מזכיר לי את השאלה כיצד היתה מצויירת מפת העולם לו קולומבוס היה שחור.

כמעט כל אחד מהמלכים הוסיף לקומפלקס של קודמיו את ארמונות שלו. ס"ה 10 ארמונות, על פני שטח כולל של 470 דונם. ב-1983 המקום הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. למעשה נותרו רק שני ארמונות – של המלךGlede  ושל אביו Gezu , בשטח כולל של 45 דונמים. המקום הפך למוזיאון ובו כסי המלכות (10), מזבחות יפהפיים ממתכת, לציון המלך לאחר מותו ויד מאוגרפת ממנה בולטת האגודל. בברזיל זהו סמל ל"בום פים" (דרך צליחה ) וכאן סמל לכוח. המוצגים הבולטים: פסל חומר של נמר, המסמל את מוצא השושלת. ציפור גדולה מסמלת את הממלכה. הציפור הקטנה שבפיה, מסמלת את שכנותיה.

בקיר החיצוני של הארמון מתוחות שלוש שורות של תבליטים. בשורה התחתונה – אריות. סמלו את המלך גללה. בשורה שמעליה תיאורי מלחמות וממעל אלים. המלך גללה, המלך ששלט לפני המלך האחרון, בשנים 1858-1889. בתבליטי המלחמה בולטות בעיקר של הנשים הלוחמות, שנקראו בפי עמם Agoji ואילו הצרפתים כינו אותן "אמזונות". הן היו רווקות. מעולם לא הקימו משפחה. על הקיר מתוארות סצינות בהן האמזונות נלחמות כנגד ניגרים וכנגד הצרפתים. הן היו נוהגות להביא עמן הביתה מוט חרס מעורבב בדם האויב וכן את ראשו הכרות.

לאחר מותו של כול מלך נבנה Segon – מקדש קטן עבור נשמתו, שתחזור לאחר שהבשר ייתכלה. המקדש בנוי מחומר, מעורבב עם מים מחמישה נחלים, מי ים, אבק שריפה, אבקת זהב, פנינים, 47 צמחים, דם בעלי חיים ודם אדם. סביב המקדש של המלך גללה פזורות עצמות בקר, ללמד שבתקופתו נאסר על הקרבת קורבנות אדם. עברו קורבנות בעלי חיים, אותם היו שוחטים, צולים את הבשר ומחלקים לציבור.

ליד המקדש, חדרון זעיר בו המלך היה מכין את לוחמיו לקרב. הכנה רוחנית כמובן.  בחדרון שתי אבנים. בכל פעם היו נכנסים, בסבב,  שני לוחמים. זוג אחר זוג, משחיזים את חרבותיהם ומתחייבים על מספר גולגלות האויב שיביאו עמם. כול לוחם היה מחוייב למלא את נדרו. אם לוחם היה מתחייב לשתי גולגלות ומביא רק אחת, היו מצרפים אליה את גולגלתו שלו. אם הביא יותר משהבטיח, היה מקודם. הכוהן היה נותן להם טליסמן (Talisman), מעין צמיד רוחני שנועד להגן עליהם בקרב.

במבנה עצמו תצוגה מעניינת, כמו למשל, חרב טקסית בעזרתה הצביע המלך על תחילת הקרב. כד חרס ובו חורים רבים. כמה לוחמים היו תוחבים לחורים את אצבעותיהם, עד שניתן היה למלא את הכד במים. מלמד על הכוח שבאחדות. במרכז החדר בולטת שמשיה שהצלה על ראש המלך, היו מסובבים אותה נגד כיוון השעון ויוצרים רוח. הכיוון מסמל הצלחה. כיון הפוך היה מסמל את ההיפך. מי שהיה טועה בכיוונים היה משלם בחייו.  ארמונו של אביו של גללה, המלך גזו, דומה להפליא, אלא שסמלו היה תאו. אחד המוצגים המעניינים הוא הת"ליין", אדם שתפקידו היה להוציא להורג, על ידי כריתת ראש במכה אחת. לו היה מפספס, היו כורתים את ראשו שלו. כמו כן נראים צלמים של אלי היורובה. Gu הינו אל הברזל, נערץ על ידי מכונאים, נפחים ולוחמים.

חלק מהחפצים האורגינליים מוצגים בפריז, במוזיאון Quqi Branly

על הקירות, גליונות של המגזין הצרפתי Jornal, La Petit , המתאר את כיבוש דהומיי, בידי חייים סנגאליים בשירות הצבא הצרפתי  בשנים 1892-1896. בחדר מיוחד התבליטים המקוריים שהושחתו על ידי שיני הזמן. שופצו במוזיאון גטי אשר בקליפורניה. במויזאון תצוגה של תותחים. המלך שילם ב-15 עבדים עבור כול תותח. או, לחילופין, ב-15 בחורות צעירות. מוצגים בולטים הם  Bocio – כלים ריטואליים בצורת זכר ונקבה. פסל של Mahi Lisa – אל היצירה. האל הראשי של דת הוודו. Makpo – נשקו של שנגו, אל הבערה, הנקרא גם Hebios. Legba ציבורי, השומר על אדמות הכפר ולו אבר מין זקור. סמל לעצמה ולכוח גברא. על הקיר נראית תמונה בה נראה הגנרל הצרפתי המנצח, Dodds, הובל באפיריון ( – Kapaka בשפת Fon המקומית), כמו מלכי דהומיי לפניו.

מבנה מרשים הוא מקדש המוות של המלכות. לאחר מות המלך, מסופר שמאה נשותיו התנדבו ללוות אותו בעולם הבא. בחרו מהן 41. הן התלבשו בבגדיהן היפים ביותר, ערכו טבילה טקסית, סוממו ונקברו חיות. מנהרה הובילה מקברן לקברו של המלך. בקברו של המלך, היתה אשה שמגישה לו ארוחה טקסית, בשבע צלחות, מדי חמישה ימים.

אכן, המוזיאון אינו ברמה אירופאית, אבל הוא שוכן באתרו והממצאים, הארכיטקטונים והניידים, מרשימים ומכניסים לאווירה.

פטיש – באדיבות ויקיפדיה

מהארמון, יציאה לסיבוב בשוק, המרהיב בצבעיו ובמוצגיו. לשוק שם מעודד: Houngruta, מילולית: "בדם האויבים"… בשוק יש אזור של פטיש, חפצים קדושים לפולחן הוודו. פֶטישיזם (מצרפתית fétiche, דרך הפורטוגזית feitiço, ובמקור מן הלטינית facticius – – מלאכותי) היא נטייה לייחס תכונות מדומות לעצמים, ובייחוד לעצמים מעשה ידי אדם. עצם המהווה מושא לפטישיזם מכונה פֶ'‏טיש. את המונח במשמעותו הפולחנית טבע שארל דה-ברוס ב-1757, במסגרת השוואה בין אמונות דתיות במערב אפריקה לבין האספקטים המאגיים של הדת במצרים העתיקה. לשם כך שאל את הכינוי שהעניקו ימאים פורטוגזיים לחפצי כישוף שבזזו ממערב אפריקה.

ראינו לא מעט דוכנים ריקים. יום השוק העיקרי כאן חל בשבת. צפונה משם, לכיוון Dasa, עברנו בכפר Pouian. בין הייתר ראינו שם ערימות גדולות של קמח עשוי ממניוקה (הובא מכאן לברזיל, כדי להאכיל את העבדים). במקום מתקיים שוק אוכל מדי חמישה ימים. בין העוברים שובים ראינו נשות Fulani, הבולטות בעורן, שגונו כשל שוקו ולבושן מקושט להפליא.

כעבור כשעה וחצי של נסיעה הגענו אל העיירה Dassa Zuome, השוכנת  באזור של גושי גרניט ענקיים.  מתברר שהמדריך שלנו, שהוצג כמנהיג מדריכי טוגו, מתמצא באזור החוף בלבד. שמנו לב שמהרגע שהצפנו הוא מתפקד כתייר. לכן יצאנו לסיור בלווית מדריך מקומי.

הקבוצה האתנית המקומית הנקראת Maji. הם דוברים את שפת ה-Nagu. פתחנו את הסיור בכפר Vacai, למרגלות הר גרניטי. מכייון שמלכי דהומיי יצאו נגדם במלחמות הרזיה (ציידי אדם), הם נמלטו אל ראשי ההרים. עלינו על ההר, לתצפית על היער הקדוש, שם נקברו מלכים ומלכות מקומיים, תוך כדי מבט על בקתה צנועה בה חי "המלך" המקומי. כאילו מנותק מהעולם ולו שבע נשים.

בדרך לראש ההר ארון קבורה ובו הניחו את גופת המלך המת לשבעה ימים, טרם שנקבר. מושג חדש ל"כבוד המת". בהמשך, שקעים בסלע, לכתישת דגנים. בראש ההר הוקם מקדשון לאל הברזל Ogu Alaba. בפנים ניצב צלם שלו. אשה מקומית שנישאה לצרפתי ולא הצליחה להרות, הגיעה לכאן וביקשה עזרה. לאחר שלושה שבועות התעברה ושבה הנה כדי להעניק מנחה – צמד ראשי בקר. קרוב מאד, נמצא מקבץ של כדי חרס שקועים בקרקע – מקדש ל-Egu. אל הנחש. לידו, ה"שוטר" הקהילתי" – עמוד מתכת מפוסל בצורה סכמתית הנקרא Saquata. בהמשך, רחבה בין סלעי גרניט ענקיים. מקודשת ל-Algui, יועץ המלך. אחד מהם מקודש ואסור לגעת בו. נמנענו לגעת מתוך כבוד למקומיים, אולם  מדריכנו, איש מאליי, הגם שדתו מוסלמית, התייחס לאיסור בחרדת קודש. בהמשך נמצא "ארמון המלך". מעט למעלה ממנו הצצנו לכוך ובו ארון קבורה ובובות קטנות המסמלות את המלכים. עולם מוזר. קשה להאמין שבאלף השלישי חיים כך. עובדה. מלך ששמו Oba Loke, שאחרי הכתרתו קיבל את הכינוי Okambawa Leon, יושב על כס מלכות ושופט את עמו. את הטקסים מארגן כוהן וודו שנקרא Omogu. רשמית הם כפופים למדינה, בנין, כמו גם לזרועות השלטון והחוק שלה, אבל אלו משניים לרוחות הטבע ולכוחות העליונים.

נסענו משם, דרך שדות כותנה, לכפר Minifi, הנמצא למרגלות הר מרשים שצורתו אריה ונקרא Sokangu. על ראש ההר עורכים טקסים להורדת גשם. שוטטנו בכפר הציורי, בין בתי הבוץ, נהנים מהמראות: אשה חשופת חזה, נחה על שמיכה בצל אחת הבקתות, גבר ואשה משחקים בכדורי אבן על גבי סלע מחורר, ילדים שבים מהמעיין כשכדים על ראשיהם.

לקראת השעה 18:00 יצאנו לכפר סמוך, שם אנשי Nagu, שמקורם בניגריה, רקדו ריקוד טראנס שנקרא Egum. כפי שמוכר בדרך כלל באירוע כזה, הילדים התקבצו סביב הרחבה ואחריהם התבוננו בסקרנות לא מעט מבוגרים. רקדנים שלבשו בגדים צבעוניים, מקושטים לעייפה ומסמלים את רוח המת, רקדו עד שנכנסו לאקסטזה אמיתית. מעת לעת, נכנס אחד מהרקדנים לטראנס, גורש על ידי גבר נושא מקל, טיפס אל מקום הצופים, הבריח את הילדים בריקודו הפרוע, שנראה ויצא משליטה, עד שהורגע.

בבקר מוקדם יצאנו לשוטט בכפר, מתמסרים לרוח הנעימה. לצד הדרך עמדו רוכלים ומכרו כדורי גבינה שצבעם כתום.  לידם נמכרו שורשים עמילניים ענקיים הנקראים Yam. הגענו לכנסיית נוטרדאם, הבולטת בגודלה. נראה שהושקע כאן מאמץ רציני כדי לנצר את התושבים. הצלב שבפתחה מזכיר מעט פסלי וודו. מרבית המאמינים המתכנסים כאן הם נוצרים ביום ויורובה בלילה.לא יכולתי לחשוב על העבד הכושי בבהיה שביום התפלל לאליו הנוצריים ובלילה לפסיליו העשויים עץ.

נסענו כ-40 דקות צפונה, בנוף חקלאי של שדות יוקא ועצי מנגו, עד סמוך לכפר  Dankoly. לצד הדרך נמצא "מקדש ההבטחות", שיש המכנים אותו "שער הכניסה לארץ הוודו". סמוך לכביש, מחוץ למתחם המקודש נמצא לגבה (Legba), הצלם שומר הפתח, צבוע בכתום. במקדש שני פסלים, זכר ונקבה. לצדם שורה של צמדי אבנים המסמלות לידת תאומים, שכאמור מביאה מזל. למרגלות הפסלים סלעים שנצבעו בכתום משמן דקלים ועליהם דם ושומן של עופות שחוטים. הכהן המקומי שפך על המזבח שמן דקלים והורה למלוונו בובוקר לנעוץ יתד ולבקש בקשה. בובוקר, חצי אירופאי, מוסלמי, ובכול זאת ניכר עליו שהוא מאמין, לפחות מתייחס לטקס בחרדת קודש. הוא ממלא את פיו במשקה אלכוהולי שהוגש לו ולפי הוראת הכהן, משפריץ אותו על המזבח, מצוות אנשים מלומדה. המשכנו לנסוע צפונה, בנוף שהלך ויבש, בעיקר של עצי טיק, עם כתמים ירוקים של מנגו. האוויר הלך והתחמם, אך למרבה המזל, התייבש, כך שהלחות חדלה מלהעיק. לאורך הדרך נעלמו הכנסיות ובמקומן הופיעו מסגדים כפריים קטנים פשוטים. בכפר Bambacu ראינו שוק של פולאנים (Fulani), שהגיעו לפני דורות למאלי ולבנין, מאתיופיה, שבקצה השני של הייבשת. הם אנשים חביבים להפליא, ססגוניים עד טירוף, עם עור כהה כמו קפה שנמזגה לו טיפת חלב ומתאפיינים בחיוך צחור שיניים. במקום מסויים עמדו ארבעה נערים מול מכתש עץ גדול וכתשו גרעיני דוחן בו זמנית, מבלי שעלי אחד יפגע במישנהו.

לאחר כחמש שעות מאז שיצאנו, הגענו ל-Cupargui, שם פנינו ימינה, בנוף של סוואנה יבשה, עם עצי ענק, שפרחו באדום. מסביב נראו עצי מנגו, בעיקר ליד הערוץ ודקלי הדום, בעלי הסתעפויות מגזעם. למרגלות הקוצים הרבים שבשטח, בלטו פרחים גדולים בצבעם הצהוב.

בכפרTenaka  חיים בני ה-Yum. מתברר שאף אחד מחברי הצוות שלנו לא ביקר מעודו במקום. נאלצנו לדלות מידע מכמה נערים שאת פניהם קישטו צלקות ארוכות ארוכות, שנחרטו בפניהם כשהיו עוללים, אות להשתייכותם למשפחות הכהונה. הכפר כולו בקתות עגולות וממגורות זעירות, בדומה לכפרים של מאלי וגגותיהם מקש. המתנו לאישורו של המלך המקומי להיכנס אל הכפר ולאחר מספר רגעים הגיע כבודו לקבל את פנינו: איש גדל גוף, לובש גלימה לבנה ועליה צעיף בצבעי וורוד וצהוב. לראשו כובע לבן עגול שחלקו העליון צבעוני, לרגליו סנדלים מוכספים ובידו שרביט עץ מגולף. המלך שקדם לו היה אחיו. לדברי הנערים, קרוב המשפחה אינו ממונה אוטומטית, אלא נבחר מתוך כמה מועמדים. המלך אחראי על הסדר הציבורי ומתפקד גם כשופט עליון. חוץ מזה, לא נראה שיש לו יותר מדי מה לעשות.

המשכנו ללכת אל עץ באובב ענק, שמשמש כמרכז הטקסי של הכפר. מדי כמה שנים נערך כאן טקס מעבר לנערים בני 15-18. כל מי שבמשפחתו נער בגיל המתאים, קונה מלח בשוק ומביא אותו למלך. מתוך הגברים המבודרים של הכפר, בוחר המלך את אלו שישחטו פרה שחורה למרגלות העץ. לאחר שהדם מוקז, יכולים בניה משפחה לשוב הביתה ולטבוח את פרתם שלהם. במקום נערך גם טקס ברית מילה לנערים שהגיעו לגיל 18. גם כאן מכריזים על האירוע, על ידי דם של תרנגולות. לדבריהם, השחיטה נעשית במקום אחר והדם מופיע כאן בדרך נס. רק משראו את הדם, ניתן האות למול את המתבגרים באחד מבתי הכפר. בעבר מלו גם נערות, עד שממשלת בנין אסרה על המנהג. אני תוהה מדוע מילת נערות נחשבת לפרמיטיבית ומילת נערים למסורתית. שתי ה"בריתות" –  שם קוד להשחתת אברי מין – נהוגות באפריקה אלפי שנים. הטענה שהמילה נועדה כדי למנוע מהנערות הנאה מינית אינה עומדת במבחן התוצאה וודאי שאין בהכרח קשר בין תוצאה לסיבה. כך גם המניע הבריאותי, במקרה של נערים, אלא אם נצא מתוך הנחה שקדמוני אפריקה קראו מחקרים על מניעת זיהומים בצוואר הרחם… בשני המקרים הסיבה היא תרבותית. נשות אפריקה מאמינות שהאישה אינה נחשבת לאשה מושלמת כול עוד נותר בגופה שריד זכרי. בינתיים נותרה ברית המילה לבנים, על זיהומיה ונזקיה האחרים.

המשכנו משם צפונה. בדרך ראינו שדות יוקא וים, בהם הצמחים גדלים מתוך תלוליות עפר שכיסו על עשב, שהופך לקומפוסט. 15 ק"מ לפני העיירה נטיטנגו (Natitango), פנינו שמאלה בדרך עפר, החולפת על פני כמה ריכוזי בקתות שקשה לקרוא להם כפרים, בובוקר שמע על מפלי מים בקרבת מקום . ניכר עליו שאינו מכיר את המקום. המקומיים מסבירים לו שהמפל רחוק וייבש ללא מים. אנו שבים כלעומת שבאנו, אל נטיטינגו. בכניסה לעיר Natitingu, שער ענק ועליו פסלו של Kaba – לוחם גרילה מקומי שהתנגד לכיבוש הצרפתי ולחם נגדם בשנים 1915-1917. הצרפתים היו מוליכים את המקומיים לאזור Wasa, המרוחק 197 ק"מ מכאן, כדי לחטוב עצים ולהביאם ברגל, על כתפיהם, כל הדרך לכאן, כדי לבנות את מרכז שלטונם בצפון בנין וגם כדי לייצאם לאירופה. לא ברור כיצד השתמשו בהם כעובדי כפייה לאחר שהעבדות פסקה, אבל המקומיים מתעקשים על כך. סמלה של העיר הוא Nati – אדם הכותש תירס לקמח ומכאן גם שמה.

נסענו היישר למוזיאון של המחוז – Atkora, הממוקם במבנה קולוניאלי גדל מידות. המבנה הוקם בתחילת המאה כבמרכז האדמינסטרטיבי הצרפתי והפך למוזיאון ב-1991. המוצגים מעניינים מאד והתאורה חלשה. מדריכה מקומית מסבירה בצרפתית. בין המוצגים, בגדים מיוחדים המשמשים אדם העומד לעבור טקס ברית מילה. הטקס נערך לאחר נישואיו, בגיל 20-35. הבגדים כוללים גלימה וכובע. ביום הטקס הוא מחליף לבגדים אחרים ולאחריו, אזור חלציים בלבד. בעבר היו עוברות את הטקס גם נשים (בגיל 7-10), עד שהמדינה אסרה על המנהג גם כאן.

את תשומת לבי משכו מנהגי הלוויה. בני משפחתו של המת עונדים מחרוזת מיוחדת ואת הגופה מלווה הלמות תופי טם טם, עד למקום קבורתה. את הגופה עוטפים בתכריכים למעט יד אחת, שנשארת גלויה. אצל גבר יד שמאל ואצל אשה, יד ימין. כמו כן, ראינו כובעים אותם חובש החתן לקראת חתונתו. הכובע, לייתר דיוק, קובע, מכוסה בצדפות ("פי הכושי"), שהיו בעבר מטבע עובר לסוחר, לסמל את עושרו של החתן וקרני שור, לסמל את כוחו.

כמו כן מראים במקום תצוגה של בתי הטאטא (Tata), מקבצי בתים חסרי דלתות, שהכניסה אליהם היא מלמעלה, דרך הגגות. בסרט וידיאו של האזור ראינו בין הייתר את ריקודי הסומבה (Somba), המהווים חלק מטקס האירוסין וכן… מפלי מים.. מיד זיהיתי שמדובר במפלי קוטה (Cascad Kuta).,  שהיו אמורים להיות יבשים. ברור קצר אצל המדריכה הבהיר שלא היה במידע ההוא ממש. חזרנו למקום, מהלך 30 ק"מ כמעט, כדי לגלות עד כמה היינו קרובים אליו לפני מספר שעות. לאחר הליכה קצרה, צפינו ממעל על ערוץ בו גדלה צמחיה צפופה היוצרת ניגוד עז לרמה החרבה שמסביב, בלב הערוץ, מוקפת קירות סלע, נמצאת בריכה טבעית עגולה, מוזנת בשני מפלים. ירדנו על גבי מדרגות סלע, אל הערוץ, דילגנו על סלעים והגענו אל שפת הבריכה, כדי לצפות במפלים היפים ובשפע הירק שמסביב. בסוף היום, ממש בישורת האחרונה, התפוצץ גלגל. הגענו למלון בשירות של "טקסי" על גבי אופנועים…

לפעמים אירוע קטן וחסר חשיבות, מלמד על מקום ויושביו, לא פחות מאירוע דרמטי. כך היה כשניסינו לישון בשעה מוקדמת יחסית, לאחר יום מעייף. מהרחבה שמחוץ לחדר בקע רעש גדול של מוסיקה מקומית מתוך טייפריקורדר. התעצלתי להתלבש ויצאתי לרחבה בתחתוני בלבד. המקומיים, כולם לבושים בבגדי ערב אפריקאיים, בצבע כחול עז, מקושטים בדוגמא צהובה, הריעו לי וכשביקשתי להנמיך את המוסיקה, השתיקו אותה כליל, כשהם מתחרים זה בזה בבקשת הסליחה.

כעבור כ-20 דקות של נסיעה הגענו לכפר המיושב על ידי פולאנים, אותו שבט צבעוני שמקורו באתיופיה והגיע לכאן ממאלי. מרבית הגברים לבשו בגדים מערביים. היבוא הסיני הזול עושה שמות ללבוש המסורתי. מחוץ לכפר נראה עדר גדול של פרות. הפולאני הם רועי בקר. תפקידו העיקרי של הבקר אינו לחלב, בשר ועור, כפי שחושבים בטעות. הוא אכן משמש לכול אלו, אך לשם כך ניתן היה להסתפק בשתי פרות ולא בשישים הפרה אצל הפולאני, כמו הגמל אצל הבדואי, כמו היאק אצל הטיבטי, התאו אצל הטמילי, אייל הצפון אצל הלאפי והיימה אצל האינדיאני, משמשים כבנק. זהו רכושו. בובוקר ניסה לארגן שם ריקוד, ללא הצלחה. תוך כדי שיחה התברר שמקורם במאלי ולאחר בירור קצר, למדנו שהם קרובים רחוקים של בובוקר, שאמו פולאנית. בינתיים התפעלנו מהסצינותה אפריקאיות המוכרות, אחת מהן, מרגשת במיוחד היתה מראה של חמישה ילדים, ישובים סביב קערת חלב, המעבירים מצקת מילד לילד וכול אחד ממלא אותה חלב בתורו.

במרחק של 30 ק"מ משם נמצאים מפלי Cascad de Taananga. הג'יפ חנה ליד אכסניה מוזנחת. חלפנו על פני שוק שבועי המתקיים כאן מדי יום ראשון, אך לצערנו היה עדיין ריק. ניכר על המקומיים שאינם נחפזים לשום מקום.  החלנו ללכת לכיוון המפלים. דילוג על גבי מדרגות שטופות במים הביא אותנו למפל רחב ונמוך ולאחר שהתפעלנו ממנו, טיפסנו דרך אשדות קטנים, למפל גבוה הרבה יותר, שמופיע בברושורים של בנין. כמה נערים התנדבו לטפס לראש המפל ולהפגין בפנינו את כישורי הקפיצה שלהם. היו כמה "ג'ובניקים" שהסתפקו בקפיצה מחצי גובה. להפתעתנו לא ביקשו תמורה עבור ה"הופעה". מן הסתם שעשענו אותם בהעברת הזמן.

תוך כדי שיחה הציעו הנערים לארגן עבורנו ריקוד בכפר. הייתי חשדן במקצת. נראה היה לי שמדובר באלתור "חפיפי", אבל הסקרנות הכריעה בעד. המתנו מעט בכפר Tanugu, לא הרחק מהמפלים, שם התארגנו תושביו, בני שבט גרוסי (Grusi), לקראת ההופעה. השמועה פשטה חיש קל ועשרות רבות של ילדים הצטופפו ברחבה קטנה. ששה רקדנים התקשטו בבגדי מחול, שכללו מכנסיים בצבע צהוב-שחור ושרשראות ירוקות לפלג גופם העירום. ארבע רקדניות הצטרפו לסייע להם ולמרבה ההפתעה הפגינו מיומנות גדולה בריקוד "הצייד" ובריקוד ה"דייג". הם היו מצויידים בקשתות, בחיצים והפגינו גמישות וכוח ראויים לציון. מחוגי השעון טסו, השעה היתה כבר 12:00 בצהרים, אולם השוק היה עדיין ריק. אמנם, ראשוני הרוכלים כבר פרשו את מרכולתם, אך האווירה היתה ישנונית. מתברר שמתחילים לזוו רק ב-13:00 בצהרים ולמרות חיבתי לפולאני, לא היה לי חשק להמתין.

משם , נסענו נסיעה ארוכה, כשעתיים ורבע, בנוף של עצי באובב, עצי מנגו ה"גזומים" בדיוק עד לגובה אליו העזים יכולות להגיע ודקלי דום. לאורך הדרך התחלנו לראות את בתי ה-Tata, הנראית כמבצרים זעירים. זוהי ארצו של  מטה(Clan)  ה-Somba. מבני המגורים שלהם, שזכו להכרה של אונסק"ו, בנויים כטירות אירופאיות בזעיר אנפיין, אלא שהם בנויים מבוץ ונבנו כדי להגן על המקומיים מפני ציידי האדם.  עצרנו בכפר Bugumbe, שם התרשמנו מההמבנים הפזורים בשטח, כשלצדם קמו בקתות מודרניות יותר. העליה לכול טירה דרך סולם עץ, הניתן להרמה ולסילוק. על הגגות ייבשו המקומיים תירס, סורגון ודוחן. מראה הבתים, למרגלות עצי הבאובב, היה סוריאליסטי ממש. המשכנו לנסוע עד לאזור Bugumbey, ועצרנו בכפר Cuchata, שם הפגינו בפנינו המקומיים את ריקוד ה-Fabemfa, שנועד לפייס את הרוחות. במקום ראינו ג'יפ נוסף. בבנין ארבעה תיירים נחשבים ל"הצפה". בובוקר הסביר לתיירים שהוא ארגן את הריקוד עבורנו ועליהם לפנות את השטח או להשתתף בתשלום. ניכר עליהם שהם השתוקקו לראות את הריקוד, אבל התאפקו…

גברים בני 18 ומעלה רשאים לחבוש כובע נוצות ונשים חובשות כובע ולו קרניים. בכניסה למתחם ניצבו כמה עמודי בוץ לכבוד רוחות בעלי החיים וכמה עיגולי חומר, לרוחות של ילדים. נכנסנו לבקתת הבוץ. בחדר הכניסה ניצב מדף גדול ובו אבן לכתישת גרעיני תירס או דוחן. מתחת לו, חלל בו משכנים את התרנגגולות. ברצפה מכשת לכתישת אורז ולצדה עלי גדול מעץ. בחדר המרכזי ישן ראש המשפה ובאותו חדר מכונס גם הבקר, כדי שיוכל לשמור עליו מפני גניבות. הגבר שמר כך על משפחתו מפני סוחרי העבדים. באותו חדר, נמצא חלל מוסתר, אליו ניתן לכנס את הילדים כאשר התקרבו למקום ציידי האדם. כמו חיות ציד שלמדו כיצד להתגונן מחיות טורפות. אלא שהפעם , הציידים לא חיפשו מזון, אלא שלל, כסף ולזה, כידוע, אין שובע.

בכול בית יש מרחב המוקדש לרוחות. כאן ניצבו קרני אנטילופות המסמלות אלים. מספר הקרניים וגודלן הוא עניין לגאווה ומהווה תחרות סמויה בין הבתים. רוח האב מסומלת בעזרת חיה שהרג. פטישיזם במיטבו. בני המשפחה ישבו למעלה, על הגג, בכוכי בוץ. כוך עבור האם, כוך עבור הילדים וכוך עבור הסבתא. בין הקומות מנהרה, ליציאת העשן ולתקשורת בין ההורים. בימים כתיקונם, יכול היה האב לקרוא לאם לרדת אל יצועו, ובימים אחרים, כשהאם היתה צופה בסכנה קרבה, היה מחביא אותם האב באחד הכוכים, עולה על הגג, כשקשתו בידו, מכוון את החץ דרך הארובה, היישר אל גבו של אחד הציידים. ייתכן שהסיבה לצלקות החרוצות בפני המקומיים היה הרצון לכער אותם, לבל יחמדו אותם סוחרי העבדים.

בכפר Bocumbe יש מסעדה ובה מגישים מאכלים מקמח מניוקה ונראים כעיסה לבנה וצמיגית. מראה האוכל הוא תרופה בדוקה להורדת תיאבון. בשוק אזורי מכרו בעיקר דגים מיובשים וסחורות אחרות. ילדים נפוחי בטן ששוטטו עירומים. אצל כמה מהם בלט טבור מחודד החוצה. הלכלוך והעוני נראו בכול מקום. כזאת היא אפריקה – קסומה ומייאשת. נסענו לאורך רכס ה-Cambumba, עד לכפר Coussou. הכפר ניצב במפגש של שני שבילים מעגליים בצורת "לולאות". הלולאה התחתונה, הדרומית מציעה שעתיים-שלש של הליכה. בחרנו בצפונית, הקצרה, האורכת קצת פחות משעה. כאן חיים בני ה-Itamaruc. למקומיים רשת של צלקות דקיקות על פניהם. בחור מקומי הוביל אותנו לבקתת בוץ מקושטת בצדפים ומיועדת לעריכת טקסים. כך למשל, ברית מילה. כך למשל, טקס התבגרות. את הבתים בונים מלבני חומר, בעונת ה-Armatcar, היינו, העונה שאחרי הגשמים. המלאכה דורשת כארבעה חודשי עבודה. בבית אחר, פטיש משני צדי הכניסה ולצדם מזבח. המסלול מסתיים במלון Otamari, פשוט להפליא, ללא מזגן ושירותים צמודים, אבל משתלב להפליא בנוף. אדריכל גאון תכנן אותו בדיוק בצורת טירות הבוץ.

בדרך חזרה, עצרנו בכפר נוסף, טובל בירק, ושמו Tage. הלכנו בשדות המעובדים עד ל"טירת הבוץ" האחרונה שנותרה בו. משם, קצרה הדרך לנטטינגו.

למחרת בבקר הציע בובוקר רעיון מגניב: לקיים את הריקוד שתוכנן אמש. ריקוד של פולאני, הידועים בקישוטיהם. "לאף סוכנות אין דבר כזה" מבטיח בקול תרועה. הכפר, כך אומר, במרחק של 25 דקות. נסענו. בשלב מסויים המתנו ליד מחסום, למי מהכפר שאמור ללוות אותנו. "מדוע?" שאלתי, בחוסר סבלנות. "כך זה עובד" השיב לי בובוקר, במנטליות אפריקאית. אני משוטט בחוסר מנוחה, רואה מחצלת בתוך עיגול המסומן על ידי אבנים ומתחיל לבצע כפיפות בטן, רק כדי לגלות שהתמקמתי בתוך מסגד מאולתר. מיהרתי לקום נבוך, לחיוכיהם של הצופים. בסופו של דבר הגענו  לכפר של הפולאני אחרי יותר משעה. לא בדיוק כפר, אלא כמה בקתות בתוך השדות. לתדהמתנו לא המתין לנו איש. אבל כבר היה מאוחר מכדי לסגת. כעבור 50 דקות הציע בובוקר להמתין רק עוד 20 דקות לפני שנוותר, אך כשאילו חלפו הופיעו שני נגנים והתחילו להנעים את זמננו בכלי מיתר. לאט לאט לאט הופיעו בנות השבט, פניהן מנוקדות בלבן ולאחר התארגנות קצרה נתנו הופעה שעם הרבה פירגון אכנה אותה "צנועה". ככה זה כשמהמרים. שבנו על עקבותנו ונסענו לאורך דרך חקלאית כשלצדנו פוסעים איכרים כשסלי פחם על ראשם, כדי למכרו בשוק. שיירה של נשים כשענפי עצים על כתפיהן. בשלב מסויים, השיירה הארוכה העלתה אסוציאציה של יציאת מצרים. נסענו דרך ארץ הסומבה,  אל גבול טוגו. עם הזמן יתברר כי גולת הכותרת של טיולנו היתה בנין, ארץ שמעטים שמעו את שמה והיא עולם ומלואו.

[1] . בוודו של האיטי, גבר המלא את התפקיד נקרא "הונגן" (houngan), ואשה הממלאת אותו נקראת "ממבו" (mambo).

[2] . תודה לספי בן יוסף על הציטוט