טיול לאלבניה – מסע בזמן

כתב: גילי חסקין.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

תודה מיוחד לגולן לובנוב ולרונן רז, מחברת "אקו – טיולי שטח", שאפשרו את טיול ההכנה לאלבניה.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה; תולדות אלבניה בתקופה העות'מאנית; תולדות אלבניה בתקופה המודרנית.; גיאוגרפיה והסטוריה של הבלקן

להרצאה על אלבניה

לאלבום תמונות  מטיול לאלבניה – 2017 ;  מטיול לאלבניה  2015

נסענו בדרכי עפר, בג'יפ שקיפץ מעל הקניונים העמוקים ורבי ההוד שהטבע השכיל לחרוץ  בהרי טומורי (Tomorri), לא הרחק מהעיירה המדייוואלית בראט. אלפי שנים של ארוזיה וכוח התמדה סייעו למים לעצב בסלע הנוקשה נפתולים חרותים. תחושה נשגבת של הוד קדומים. השקפנו על הקניונים ממעל, ממאהלים עלובים למדי של צוענים, גלשנו לתוכם רכובים על ג'יפ, פסענו רגלית לשפת הנחל והתבוננו בהשתאות בקירות הסלע הזקופים, במים הכחולים ובעצי הדולב הענקיים. "איך לא ביקרנו כאן קודם"? שאלנו זה את זו בהתפעלות. שאלה זו חזרה על עצמה פעמים רבות במהלך הטיול לאלבניה. כל כך קרובה, כל כך נגישה, ויחד עם זאת כמעט ובלתי מוכרת.

אלבניה היא מדינה קטנה, קרובה ויפה, אך סובלת מיחסי ציבור גרועים. היא ככל הנראה המדינה האירופית הפחות מוכרת במקומותינו. אולי זה העבר הקומוניסטי, אולי דמותו המושמצת של השליט העריץ אנוור חוג'ה, שבמהלך שלטונו הממושך רמס את ארצו במגף מסומר של רודנות אכזרית וקשוחה. סביר להניח שדתם של רוב בתושבים, אסלאם, מרתיעה מעט. כך או כך, השם "אלבניה" אינו מעורר  בדרך כלל תחושות של ריגוש. לדעתי בטעות. טיול באלבניה הינו טיול מיוחד בדגש של נוף ופולקלור, אל לב לבו של הבלקן.

הבלקן הינו שם תורכי שהוראתו "הר", שניתן על ידי התורכים העות'מאנים לחלק ההררי של אירופה שנכבש על ידם. עבורם היה הבלקן קודם כל מאגר של כוח אדם משובח. מכאן לקחו בשיטת מיסוי אנושית מיוחדת את הטובים והחזקים שבצעירים הנוצריים המקומיים, כדי לשרת בצבאם, שהטיל את חיתתו על אויבי האימפריה ולעתים גם על תושביה ונקרא "יֶניצ'רים"(Janissaries) . צבא שביום פקודה היה עלול לאיים אפילו על השולטן. שיטת הגיוס הכפוי, שנקראת בתורכית "דֶוושירמֶה" (Devshirme) היתה לצנינים בעיני תושבי האזור, היה אחת הסיבות שגרמו למקומיים לשנוא כל כך את העות'מאנים, למרות שאלו שקדו על פיתוח התשתיות בארצותיהם.

המוכשרים שמבין הנערים הובאו לאיסטנבול, קיבלו שם חינוך גבוה ולאחר שהתאסלמו יכלו לטפס עד למשרות הבכירות ביותר באדמיניסטרציה העות'מאנית. למעשה, שדרת השלטון האימפריאלית היתה ברובה בלקנית ולא תורכית. הדוגמה הטובה ביותר היא מוחמד עלי, שליטה הכול יכול של מצרים, שהגיע לשם מאלבניה, כמהמד עלי, מבלי שידע ולו מילה אחת בערבית.

שטח הבלקן כ- 550,000 קמ"ר וחיים בו כ-53 מיליון תושבים. בין מדינות הבלקן נכללות, בנוסף לאלבניה, גם בוסניה-הרצגובינה, בולגריה, צפון יוון, מקדוניה, דרום מזרח רומניה (החבל שמדרום לדנובה), סרביה, קוסובו, מונטנגרו, וחלקה האירופי של טורקיה.

ראו באתר זה: הבלקן.

מכיוון שלא ניתן כמובן לכלול את כול ארצות הבלקן בטיול אחד התמקדתי בטיול זה באלבניה, ארץ קטנה ונשכחת, אשר השתחררה ב-1991 מן הכבלים הקומוניסטיים ונפתחת אל שחר חדש. אלבניה היא יעד תיירותי ראוי לא רק בשל נופיה ואתריה אלא משום שעדיין דומה שהזמן קפא שם והיא משמרת בתרבותה ובאווירתה את הימים של פעם. את הזמן שדומה ועבר מן העולם. חבליה הכפריים של אלבניה מזכירים מוזיאון ענק של"אדם ועמלו". זו הזדמנות נהדרת לראות את המטלות הכפריות ואת התעשייה הזעירה, בשיטות של פעם. החריש, הזריעה, הקציר, הדייש, האפייה וכמובן מלאכות עממיות, החל ברקמה וכלה בהתקנת סכינים.

רצועה קטנה ושטופת שמש זו, לחופי הים האדריאטי, עם נופים הרריים שאינם נופלים מאילו של האלפים, עם כפרים פשוטים ועיירות מסורתיות, עם אנשים לבביים ומכניסי אורחים, נשחקה לאורך שנים בשל עוני, נקמות דם, בערות, שחיתות ותוכניות פיתוח סובייטיות בלתי מוצלחות. להבדיל מיוגוסלביה השכנה, שם יצר טיטו דגם ייחודי של שלטון קומוניסטי נושק לנורמאליות, חסם השלטון הקומוניסטי של אלבניה את שערי המדינה ואת זכויות היסוד של נתיניו. למרות זאת, מדי שנה, נמלטו ספינות עמוסות בפליטים, תוך סיכון גבוה, אל עתיד טוב יותר, במקום אחר.

נקודת אור אלבנית היא השלווה היחסית בה חיים מאמיני הדתות השונות. כל כך שונה מהמציאות הרצחנית של הבלקן, שם לכול אדם יש מפה פרטית משלו, בה משורטטים בדם הגבולות הברורים, בין אוהד לשונא, בין עמית לטורף. להבדיל ממרחץ הדמים ששרר למשל בסרביה או בבוסניה השכנות, המציאות האלבנית היתה רגועה יחסית. מי שרוצה ימצא בשלווה הבין דתית נחמה ואפילו אופטימיות, לעומת זאת, העבר הלא רחוק עדיין מטיל את צילו הקודר.

למרות הכול, אלבניה עדיין מצליחה לרקוח תערובת מופלאה של קסם ים תיכוני עם שרידים לשיטה סובייטית. התמהיל המקומי הוא ערבוב של דתות, סגנונות, תרבויות ונופים. בתוך הקדירה האלבנית אפשר למצוא יוונים וצאצאי אילירים, מוסלמים שיעים וסונים, נוצרים קתולים ואורתודוקסיים. קניונים עמוקים, הרים מיוערים ושופעי מים, יערות עבותים, חופים בתוליים פרדסים, כרמי ענבים וזיתים, וגם אתרים ארכיאולוגיים מרשימים. באלבניה ניתן לחזות במפעלים מטים לנפול, שהוקמו על ידי הסינים, ניצבים סמוך למסגדים יפהפיים; כנסיות אורתודוקסיות מעוטרות ניצבות מול היכלי תרבות שנבנו בסגנון סובייטי מנוכר.

הרריה וכפריה של אלבניה שלווים הם, ההיסטוריה שלה פרועה הרבה יותר. לארץ הזו, שבפינה הנידחת של אירופה, הגיעו יוונים , רומאים וביזנטים, תורכים ואוסטרים, שהתעמרו בה במשך אלפיים שנה ויותר. הם לא רק הרסו ולא רק שדדו. האתר הארכיאולוגי בוטריניט (Butrinit)  הוא אחד האתרים הקלאסיים החשובים ומיקומו בלב היער עושה אותו למרשים עוד יותר. גם האמפיתיאטרון של דורס, מספר על עבר מפואר. התורכים העות'מאניים בנו כאן מצודות מרשימות שהפכו לאתרי תיירות, כמו קרויה (Kruja), שהיא אחד המקומות היפים במדינה וגם בעיירות קסומות כמו בראט וג'ירוקסטה ניכרות טביעות אצבעותיהם של התורכים. האלבנים, הגם שמרביתם למוסלמים בשל ההשפעה העות'מאנית היו מוותרים עליהם, אבל הם אינם מפנים בזעם את ראשם לאחור. אולי משום שהתעמרותם של הכובשים נופלת ממה שהם טרחו לעולל לעצמם, בעיקר במהפכת התרבות המאואיסטית שחוללו בשנות השישים. אלבניה של היום עברה שינוי עצים בתחילת שנות אולי התשעים של המאה הקודמת. היא השליכה לאחור את עברה הקודר ופותחת את זרועותיה גם לדמוקרטיה וגם לעולם החיצון. מטיילים שבקרו כאן ממש עם פתיחת השערים טוענים שמאז התחוללו כאן שינויים מפליגים.

אלבניה גובלת בדרום ובמזרח ביוון, בצפון-מזרח במקדוניה, בצפון ובמערב במונטנגרו, קוסובו ומקדוניה, מדינות שנותרו מיוגוסלביה המתפוררת. גבולה המערבי הוא הים האדריאטי. זו ארץ קטנה יחסית, שטחה רק שטח 28,748 קמ"ר , גדולה מישראל בשליש, אך מגוונת  להפליא. היחידה השלטת בנוף היא האלפים הדינאריים ושני שליש מפני השטח גבוהים מ-1000 מטרים מעל לפני הים. להרים שבצפון יש אופי אלפיני, עם פסגות מושלגות ועמקים שעוצבו על ידי קרחונים, שם נמצאת גם הפסגה הגבוהה באלבניה, הר קורב (Korab), שגובהו  2,764 מטר מעל פני הים. לעומת זאת, להרים שבדרום אופי ים תיכוני. גירני, טרשי, פרוע. בצפונה של אלבניה נמצא אגם שקודר, אותו היא חולקת עם מונטנגרו ובדרומה של אלבניה מצויים שני אגמים גדולים, אגם אוחריד (Ochrid), אותו היא חולקת עם מקדוניה ואגם פרספה(Prespe) , אותו היא חולקת בנוסף למקדוניה, גם עם יוון. האגמים היפהפיים הללו הינם חוויה תרבותית ונופית כאחד.

במערב אלבניה יש שפלת חוף פורייה, שם מתרכזת מרבית החקלאות של המדינה וצמוד לה קוו חוף שעובר תנופת פיתוח לצרכי תיירות. כ-38 אחוז משטח המדינה מכוסים ביערות. יש לקוות שהפיתוח העתידי והמצוקה הכלכלית לא יבואו חשבון עם המשאב הירוק הזה. שהכסף לא יבוא על חשבון החמצן. הספרות המקצועית מדווחת כי בשמורות הטבע חיים התן, הזאב, השועל, חזיר הבר, הדוב וצפיר האלפים. באלבניה יש עופות נודדים, ובהם הברבור, החסידה, הברווז והשקנאי. למען האמת, בסיורינו לא ראינו הרבה. על עולם הטבע מאיים הרס בתי גידול טבעיים, עקב ניקוז ביצות והכשרת קרקע לחקלאות, זיהום תעשייתי וצייד פרוע. על דגל אלבניה האדום מתנוסס נשר דו ראשי. לא סתם שמה של המדינה בשפה המקומית הוא "שקיפריה", ארץ הנשרים. מן הסתם עופות אלה  חגו בשמיה בעבר.

ההיסטוריה של אלבניה עשירה אפילו יותר מנופיה המגוונים. כנראה שמיקומה בין מרכז אירופה לים התיכון, משך אליה פולשים ומתיישבים. פעמים רבות במהלך ההיסטוריה היתה פיסת הארץ הזאת אבן מריבה. פעם בין הביזנטים לפרנקים ואחר כך בין העות'מאנים לאוסטרו- הונגרים.

ראשונים היו האיליריים; תושביו הקדומים של האזור שבין החוף המערבי של צפון יוון ועד לצפון קרואטיה של ימינו. המינוח "איליריה" שימש במשך ההיסטוריה להגדרת ישויות לאומיות עצמאיות ויחידות אדמיניסטרטיביות שונות, ובהתאם לכך השתנו גבולותיו ושטחו. היוונים העניקו את השם הגורף "אילירים" גם לעמים נוספים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה, כמו הדאלמטים, הליבורנים והפנונים. האילירים הקריבו קרבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים אליהם הכניסו חפצים שונים שלפי אמונתם היו נחוצים למתים. הערים החשובות של הממלכה האילירית היו ליסוס (כיום – לזה Lezha) ואפידמנוס (כיום דורס), שתיהן באלבניה. בשנת 358 לפנה"ס הביס פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון, גיבורה הלאומי של מקדוניה השכנה, את האילירים וכבש את חלקה הדרומי של ממלכתם, עד אגם אוחריד.

בראשית המאה השלישית, בזמן שלטונה של מלכתם טאוטה (Tauta), תקפו האילירים את קווי המסחר הרומים בים האדריאטי, וסיפקו לאחרונים עילה לפלוש אל הבלקן. בשתי המלחמות האיליריות שפרצו האחת ב-229 לפנה"ס והשנייה ב-219 לפנה"ס, הצליחו הרומאים להסיר את האיום הזה מפני הים האדריאטי. האילירים המשיכו להתחכך בשכניהם החזקים מהם, עד שבשנת 168 לפנה"ס הביסו הרומאים את גנטיוס, אחרון מלכי האילירים והביאוהו לרומא. על תרבותם של האילירים, על המטלורגיה המפותחת שלהם אפשר ללמוד בסיור במוזיאון הלאומי של אלבניה בבירה טיראנה. החל מהתקופה הרומית יצא בהדרגה המינוח "איליריה" משימוש, אך במאה ה-19 נעשה בו שוב שימוש על ידי הצרפתים וחוגים לאומיים אחרים אשר תמכו בשחרורו של הבלקן משליטה אוסטרו-הונגרית ועות'מאנית. עד היום מדגישים האלבנים, במיוחד הנוצרים-קתולים שבהם, את שורשיהם האיליריים, השונים משכניהם הסלבים.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה

במרוצת המאות שלטו באזור עמים שונים, בהם הביזנטים, הנורמנים, הוונציאנים והסרבים. ב-28 ביוני 1389 התחולל בקוסובו, שתושביו ברובם אלבנים, קרב קשה בין מלך סרביה לאזאר לבין צבאה של האימפריה העות'מאנית בו הובסו הסרבים, דבר שהתחיל את החדירה העות'מנית לבלקן. בשנת 1479 כבשו התורכים העות'מאניים את הארץ ולמעלה מארבע מאות שנות שלטונם באזור הביאו להתאסלמות רוב האלבנים. המאבקים בעות'מאניים תופשים חלק נכבד באתוס הלאומי ובמרכזו דמותו של סקנדרבג (Sekanderbeg), הלוחם העשוי ללא חת, שלחם כנגד הפולשים. הגיבור, שפסלו עם חרב שלופה בידו מופיע במקומות רבים, נולד ב-1405 בשם גיירגי קסטריוטי. בנעוריו גויס על ידי העות'מאניים זמן קצר לאחר הכיבוש , חונך והוכשר להיות מפקד צבאי, וקיבל את השם התורכי, "סקנדרבג", ככינוי של כבוד. בתחילת דרכו לחם סקנדרבג בשירות האימפריה, אך לאחר זמן מה החליף צדדים והחל להילחם נגדה, עד מותו בשנת .1468 סקנדרבג הפך לגיבור לאומי כשהצליח להשיג לעם האלבני עצמאות ראשונה, גם אם לתקופה של שני עשורים בלבד וכונן למעשה את הלאומיות האלבנית. אחרי מותו נפלה אלבניה שוב לידי העות'מאנים, שלמעשה מחקו מאז ועד להכרזת העצמאות החדשה את כל הזהות הלאומית-תרבותית שלה. ובכול זאת היה סקנדרבג גם עבור העמים השכנים, מודל למשחרר לאומי מעול התורכים. ההיסטוריה תלויה במי שמסתכל עליה. במאה ה-16, בתקופה החשוכה מנקודת מבטם של האלבנים, הגיעו לאלבניה יהודים ממגורשי ספרד, כחלק ממדיניות שהתווה השולטן העות'מאני בייזיד השני.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה

ב-1912, עם תום מלחמת הבלקן הראשונה, נקבעו גבולות אלבניה כמדינה והיא הוכרזה כרפובליקה עצמאית. בשנת 1925 נעשה אהמט זוגולי (Ahmet Muhtar Bey Zogolli) לנשיא וב-1928 והכריז על עצמו למלך זוֹג הראשון. בשנת 1939 פלשה איטליה הפשיסטית לאלבניה והמלך נמלט מן המדינה. ב-1939 סופחה לאיטליה הפשיסטית, אשר השתמשה בה באוקטובר 1940 כבסיס לתקיפת יוון. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, אשר נמלט ב-1941 לאיטליה ולגרמניה, שירת את הנאצים כתועמלן וגייס מתנדבים מבין המוסלמים באלבניה וביתר ארצות הבלקן לדיביזיה מוסלמית, בשירות הנאצים. (היו גם מתנדבים אלבנים שבאו לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם כנגד היהודים ב-1948).

מאידך, אין בנמצא עדויות על שנאת יהודים באלבניה. ב-1934 כתב הרמן ברנשטיין, שגריר ארצות-הברית באלבניה: "אין אפליה כנגד יהודים באלבניה, מכיוון שאלבניה היא אחת מאותן מדינות נדירות באירופה של היום, שבה לא קיימות דעות קדומות על רקע דתי ושנאה אינה קיימת כלל, למרות שהאלבנים עצמם מתחלקים לשלוש דתות שונות."

האלבנים מתגאים מאוד בכך שהצילו יהודים לא מעטים בתקופת השואה ומזכירים את העובדה הזאת שוב ושוב. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943, באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבניים לציית לצו הכובש למסור את רשימות היהודים שהתגוררו בגבולות המדינה. יתירה מזו זרועות השלטון השונות סיפקו למשפחות יהודיות רבות מסמכים מזויפים שסייעו להן להיטמע בין שאר אזרחי אלבניה. מוזר ככול שיישמע, בסיום המלחמה נמצאו באלבניה יותר יהודים משחיו בה בתחילתה. האלבנים לא רק הגנו על אזרחיהם היהודים, אלא גם נתנו מקלט לפליטים היהודיים שהגיעו אליה ממדינות שכנות. מצב נדיר באותם זמנים שאף לא מדינה אחרת יכלה להבטיח להם. בכלל, דווקא במדינה זו, מוסלמית וקומוניסטית לשעבר, שבמשך שנים ארוכות לא קיימה כל קשר עם ישראל, הבחנו  באהדה לישראל וליהודים.

במלחמת העולם השנייה היה הקומוניסט אנוור הוג'ה (Enver Hoxha) ראש המחתרת שפעלה נגד האיטלקים והגרמנים שפלשו לארצו. לקראת סיום המלחמה הוא תפס את השלטון מנהיג הפרטיזנים, הקומוניסט אנוור הוג'ה, והנהיג משטר קומוניסטי רודני, בדומה לתסריט המוכר מ"חוות החיות"..

אלבניה (בין השנים 1946–1976 נקראה "הרפובליקה העממית של אלבניה" ולאחר מכן עד לראשית שנות ה-90 – "הרפובליקה העממית סוציאליסטית של אלבניה") הייתה בקשרים הדוקים עם ברית המועצות וסין, אך במשך השנים נוצר קרע בין המדינות והאלבנים ניסו לעצב גרסה חדשה של קומוניזם, תוך שהם מבודדים עצמם משאר אומות העולם.

אחד הרעיונות המעוותים ביותר של הוג'ה, היה להקים מאות אלפי בונקרים ברחבי המדינה. הרודן, שחשש כי העם יתקומם נגדו ואולי חשש מפלישה נוספת, כמו במלחמת העולם השנייה ואולי חשש, כמו שאר העולם הקומוניסטי, מפלישה של העולם הקפיטליסטי,  תכנן שבכל בונקר אישי שכזה יתחפרו חייל או שניים. שמעריכים את מספר הבונקרים מאות אלפים. כל זאת בקרב אוכלוסייה שמונה כ-3.5 מיליון תושבים בלבד. כל אלו במקום לבנות בתי ספר לעניים, שכינו את המבנים המבוצרים "פירמידות".

תולדות אלבניה בעת החדשה

אלבניה, שיכלה להיות גן פורח יעד לתיירים, היתה למובלעת של ביצורים צבאיים. בתהליך הזוי זה אלבניה הפכה לאנומליה מוזרה, כמעט פתטית, אפילו בגוש הקומוניסטי. היא היתה למעין צפון קוריאה של מזרח אירופה. ואכן, ההשוואה למדינה האסייתית אינה מופרכת: הוג'ה החזיק ברסן השלטון במשך כמעט ארבעים שנים, תקופת כהונה דומה לזו של קים ז'ונג איל הקוריאני. אפילו אצל פידל קסטרו, שליטה של קובה, לא ניכרו סממנים צבאיים כאילו. במהלך שנות שלטונו הארוכות עשה הוג'ה גם מספר צעדים ראויים. הוא קידם את מעמד הנשים ופיתח את החינוך והפסיק את נקמות דם שהיו לקו אופי אנדמי במדינה. אבל מכל בחינה האחרת היה הוג'ה הקומוניסט הקשוח, הנוקשה והעיקש שמכולם. המשטרה החשאית של הוג'ה – ה"סיגורימי" – הייתה כנראה הדורסנית ביותר בגוש הקומוניסטי כולו, בלי להוציא מכלל זה את הקג"ב הסובייטי או את ה"שטאזי" של מזרח גרמניה. כל אלבני שלישי נחקר על ידי חוקריה או נשלח על ידיהם למחנות מאסר. טיהורים בשלטון בוצעו שוב ושוב, פעם אחר פעם, ושוב בנוסח הבוטה של סטלין ומאו שאותם הוג'ה העריץ ואותם חיקה. באלבניה מעולם לא הייתה "הפשרה" והתמתנות ברוח התהליך שחל ביתר ארצות הגוש הקומוניסטי משנות השישים ואילך. אלבניה נשארה מדינה טוטליטרית סטליניסטית קשוחה עד הסוף.

תחילה כוננה אלבניה קשרים הדוקים עם ברית המועצות אולם הקומוניסט האדוק הוג'ה, ראה בממשיכי סטלין בוגדים, לאחר שלתפיסתו החלו שתף פעולה עם המערב. אלבניה בראשותו פנתה אל סין לתמיכה בשמירה על הרעיונות הקומוניסטיים. ה"רומן" הסיני שנמשך 14 שנים הביא לבניית סכרים על נהר הדרינה (Drina), לבניית מפעלי ענק ולפיתוח התעשייה המקומית. אולם ב-1978 נוצר קרע בין המדינות והאלבנים שחשו שסין בהנהגת דנג שאו פנג נוטה מדי לקפיטליזם השנוא. לאחר שגם הסינים נעשו "נגועים בליברליזם" חריף לשיפוטו של הוג'ה הוא ניתק את הקשרים גם עם סין והפך את ארצו לסלע מבודד חמוש ומחכה להתקפה בכל רגע מכל פינה אפשרית ובראש ובראשונה חשש משתי השנואות העיקריות שחברו לדעתו בצרוף מוזר. האחת היא בעלת בריתו לשעבר ברית המועצות והשנייה היא מדינה שעימה לא היה לאלבניה קשר כלשהו, ישראל.

המשטר הקומוניסטי ניסו לעצב גרסה חדשה של קומוניזם ואסר על כל ביטוי פומבי של אמונה דתית וסגר את כל בתי-התפילה (מסגדים וכנסיות), כחלק מהמאמץ להשליט בעם אידיאולוגיה אחת ויחידה; אלבניה הייתה למעשה סגורה בפני כל קשר עם שאר מדינות העולם.

עם הידרדרות מצבו הרפואי בתחילת שנות ה-80, ביקש הוג'ה להציב בשלטון שליט חדש מטעמו. הוא התכוון, אולי, למנות ליורש את המדינאי הוותיק מחמט סאו, שהיה לו ידיד נפש זה עשרות שנים, אך כשהבין כי רמיז עליה יזכה לפופולאריות רבה יותר, ויאפשר לו להעביר את השלטון בצורה נוחה יותר, בחר בו תחתיו. במקביל, נעלם סאו בנסיבות מסתוריות, גם אם לא-בלתי צפויות: גופתו אותרה כעבור זמן מה, כשהוא ירוי בראשו.

הוג'ה ידע שסאו יתנגד למינויו של עליה תחתיו ולכן חיסלו. ככל הנראה הוג'ה האשים את סאו בכינוס של מנהיגי המפלגה בכך שבנו נישא לבת של משפחה בורגנית, "פשע בל יכופר" כנראה במפלגה הקומוניסטית של אלבניה וקרא לסלקו .על פי טענה אחת הוג'ה אף ירה בו במו ידיו לחסלו. סיפור זה התפשט ברחבי אלבניה ושכנותיה כאש בשדה קוצים, גם  אם דבר זה לא נראה סביר לאור מצבו הבריאותי הקשה של הוג'ה באותו פרק זמן. אבל בעולם של יידע ממודר פורחות הקונספירציות.

הוג'ה הודיע כי חברו הטוב התאבד משום שהמשטרה החשאית גילתה שהוא "ריגל למען האויב": בין האויבים האלה, יטען בהמשך הוג'ה בכתביו, היו בין היתר ארצות הברית, רוסיה – וגם ישראל. גופתו של סאו נקברה תחת ערימה של פגרי עופות ושקיות אשפה, ושמו נמחק מכל האזכורים הרשמיים: מנהג קומוניסטי ידוע, אך כזה שהיה אמור לפוג מן העולם עשרות שנים קודם לכן, ובוודאי שלא לקום לתחייה בלב אירופה.

ב1998 יצא לאור (בהוצאת כתר) "היורש", ספרו של הסופר האלבני הנודע איסמעיל קדארה. ספר שלדעת רבים מתאר בצורה הקולעת ביותר את האווירה הקפקאית של פחד תככים בתוך בליל תככים וחשדות אין סופיים ובלתי ברורים ששררו בצמרת המדינה, כשהוא מנסה לפתור תעלומה מימיו האחרונים של המשטר הקומוניסטי באלבניה. איסמעיל קדרה שנודע כגדול סופרי אלבניה, היה הדמות האלבנית היחידה ששמה הצמיח כנפיים וחצה במעוף את מסך הברזל בין אלבניה לשאר העולם. הוא גם היה המועמד הקבוע שלה לזכייה בפרס נובל על ספריו שמספרים על אלבניה ועברה.

יורשו של הוג'ה, רמיז עליה, שהנהיג את אלבניה בשנים 1991-1985, ניסה להפוך את "הכבשה השחורה של אירופה" ללבנה יותר. הבטיח לאלבנים כי יפעל להדחת הפקידים המושחתים ממשרדי הממשלה בבירה טיראנה, ויכונן משטר דמוקרטי. מבקריו טענו כי הוא פועל באיטיות רבה, מכוונת אולי, ואינו עושה די לרסק את כוחם של קציני המשטרה החשאית, שבימי הוג'ה היו חוטפים אזרחים מביתם באישומים כוזבים. העם ציפה מאליה לשקם בבת אחת – ובאיחור של כמה עשורים – את אלבניה מנזקי מלחמת העולם השנייה, אולם אלבניה המבודדת נותרה הנחשלת במדינות אירופה. ב-1990, בעקבות מדיניות הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל מיכאל גורבצ'וב בברה"מ והתסיסה במדינות הקומוניסטיות, פקד את אלבניה גל של הפגנות אלימות ושביתות שבישרו את תחילתן של רפורמות כלכליות גם במדינה זו.

התסיסה הגיעה לשיאה בפברואר-מרס 1991: מפגינים הפילו את פסלו של הוג'ה בטירנה, ובה בעת השתלטו 20,000 אלבנים על ספינות והפליגו לאיטליה. באפריל אותה שנה נערכו בחירות וידם של הקומוניסטים הייתה על העליונה, אך הפגנות ושביתות בערים וגל הבריחות ההולך ונמשך אילצו את רמיז עליה להכריז על משטר נשיאותי, לנסח חוקת מעבר ליברלית, להתחיל בהפרטת חברות ממלכתיות ובהחזרת אדמות לאיכרים ולמנות ממשלה רב מפלגתית. החל תהליך של הפרטת חברות ממלכתיות, והחזרת אדמות לאיכרים. כמו כן חודשו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המערב ואלבניה קיבלה מהן סיוע רב (תרופות ומזון). צעדים נמרצים שנקטה איטליה בלמו את זרם הפליטים שהציף אותה.

ב-1997 נכשל ניסיונו של לקה, בנו של המלך זוגו, לחזור אל השלטון. באותה שנה פרץ במדינה משבר כלכלי חמור שנגרם בין היתר משורה של פרשיות שחיתות ו"תרמיות פירמידה", שסחפו את התושבים בהבטחות להתעשרות מהירה[1]. המשחק התברר כתרמית רחבת היקף, שהביאה חורבן כלכלי על המדינה, לאחר שאזרחים רבים הפסידו כל חסכונותיהם. בעקבות המשבר נערכו הפגנות המוניות נגד הממשלה במהומות הדמים שהתעוררו בעקבות כך הודחה הממשלה והמפלגה הסוציאליסטית עלתה לשלטון.

החל משנת 2000 נרשם שיפור ביציבות הכלכלית במדינה והאינפלציה נמוכה יחסית, אך  זוהי אחת הארצות העניות באירופה (בדומה לאוקראינה, בלרוס ומולדבה). משכורת ממוצעת באלבניה עומדת כיום על 200 אירו בחודש, והאבטלה מתקרבת בפועל ל-35 אחוז. אין באלבניה רכבות. האוטובוסים, ישנים והכבישים משובשים. החזון הקומוניסטי התנפץ התושבים מספרים במרירות מתובלת בחיוך כי "באלבניה של היום אתה יכול לקבל הכול תמורת כסף. הכול, חוץ מאבא ואמא".

סוף העידן הקומוניסטי והמעבר לדמוקרטיה אמנם התקבלו כאן בברכה, אבל התעשייה כמעט וקרסה לחלוטין, למרות שיש בה מחצבים, אלבניה מייבאת המון. כמעט הכול. אפילו הלבנים האדומות שמשמשות באופן מסורתי לבניית הבתים כבר לא מיוצרות כאן. מערכת החינוך והבריאות נפגעו קשות ושאנשים בסופו של דבר עדיין מחפשים את הדרך הנכונה. יחד עם זאת, לא ניכר ייאוש בפניהם של התושבים. המפגש עם המקומיים הוא חוויה של ממש. מרביתם שמחים מאוד לקבל את פני האורחים והתיירים וממש ששים להצטלם ולחייך. בניגוד לתדמית המאוד לא מחמיאה שלה זכו המהגרים האלבנים שברחו מארצם במהלך שנות ה-80 וה-90, הם אדיבים ומכניסי אורחים.

החל משנת 2000 החלו גולים אלבנים רבים לשוב לארצם. הם, שברחו מהמדינה לפני שנים, שבים כעת לארצם, עם הכסף שהצליחו לחסוך מעבודתם בגרמניה, איטליה ושווייץ, שופעים גאווה לאומית. הם ניכרים במקומות רבים. בערים הגדולות נשמעות גרמנית, צרפתית או איטלקית רהוטה, מפי אלבנים. אפילו בכפרים הנידחים, פוגשים לפתע אלבנים בולטים בלבוש מודרני ומערבי בין שכניהם שלבודים עדיין בבגדים פשוטים ועוטים מעילים מרופטים,. תכונה אלבנית פחות סימפטית היא חוסר הכבוד שלהם למרחב הציבורי. לעתים דומה שהם עושים מאמץ מיוחד לטנף את ארצם. לצד הבתים הבודדים הבנויים לאורך הדרך נפרשת בדרך כלל גינה ביתית מסודרת ומיושרת להפליא. אבל במרחק של חצי דקת הליכה מהבית זורם לו נחל קטן וגדותיו מלאות בזבל. השטח הציבורי, כפי שיוכיחו מאוחר יותר גם הרחובות המלוכלכים בעיירות ובערים הגדולות, עדיין נתפס כאן יותר כשטח של אף אחד, מאשר שטח של כולם. במקום מסוים ראינו אשה יוצאת ממכונית 'מרצדס' הדורה, שקי אשפה לידה ומבלי להניד עפעף, השליכה אותם לתעלה בצד הדרך.

בהתאם למצב הכלכלי גם המטבח המקומי מתבסס בעיקר על מה שיש. אני בספק אם האלבנים יקבלו פרס נובל על בישול, אבל יש בנמצא בשר טעים מגידול עצמי, לא מעט מאפים טובים, אם כי קצת כבדים ובעיקר גבינות ויוגורט שהמקומיים מייצרים בעצמם. לירקות – בעיקר לעגבניות המקומיות – יש טעם של פעם, עם צבע וניחוח ניכרים, ללא חשבון של חיי מדף. כל ארוחה באה בליווי כמה כוסות של ראקי מקומי, שבהחלט משפר את האוכל, מפשיר את האווירה ומחבר את התייר למקומיים הסועדים בסמוך לו.

למרבה ההפתעה, התיירים עדיין לא גילו את אלבניה. הסטטיסטיקה מדווחת על כמעט שני מיליון תיירים המגיעים לאלבניה מדי שנה. אולם חלק לא קטן מהם מורכב מתושבי המדינות הסמוכות כמו קוסובו ומונטנגרו, שלחלקם קרובי משפחה באלבניה. תיירים אמיתיים באים לאלבניה רק לביקור קצר, בדרך כלל במסגרת שיט בספינות נופש שעוגנות בערי הנמל טיראנה או דורס למשך מספר שעות ומאפשרות לנוסעים ביקור חטף בעיר הבירה ובדרום המדינה, שבו חופים ושמש אטרקטיביים. במקומות רבים התיירים עדיין אטרקציה. כמעט בכל מקום שבו עצרנו, הסצנה חזרה על עצמה: ילדים ונערים מתגודדים סביבנו, צוחקים ומצביעים עלינו במבוכה. למרות החשש הראשוני מהסיטואציה הבלתי נוחה,  האווירה טובה בהחלט. הסקרנות הדדית. כך למשל, שאלות שלנו באנגלית נענות באלבנית או גרמנית רצוצה, ושאלות שלהם באלבנית נענות בעברית, עברית או יידיש. דומה שכולם מבינים את כולם.

הטיול

הטיול שלנו התחיל באי היווני קורפו (Corfu) ולאחר יום נהדר בכפריו הציוריים ובעיר שההשפעה האיטלקית ניכרת בה, חצינו את המצר המפריד בינו לבין אלבניה, היישר אל העיר האלבנית סרנדה (Saranda). זהו מעבר חד, רב עצמה, לעיר מיושנת מעט, אפורה למדי, שקטה ונאיבית יותר, עם בתי מלון פשוטים, טיילת בעלת חזות לוונטינית, מצודה מרהיבה שממנה נשקפת העיר כאילו ממעוף הציפור וחופים בסגנון יווני. במחשבה שנייה, יש להשאיר את קורפו, קסומה ככול שתהיה, לטיול אחר ולהקדיש את כול הזמן לאלבניה, עם הצצה לשכנותיה. במהלך הטיול מתברר, שהזמן קצר  והארץ מגוונת להפליא.

אפשרות אחרת היא נחיתה בטיראנה (Tirana), בנמל התעופה על שם האמא תרזה, כלת פרס נובל לשלום, שמשמשת כמושא גאווה לאומי. האם שנודעה בעולם כולו כמופת לחמלה, נולדה למשפחה אלבנית בעיר המקדונית סקופיה כאגנס ג'ונקסה בויאג'ופסלה ודיוקנה נראים במקומות רבים בכל רחבי המדינה.

חזותה של טיראנה מזכירה היטב את עברה הקומוניסטי: שדרות רחבות, בנייני רכבת מוזנחים, וכיכר העיר לכינוסי הפרולטריון. את החדגוניות הקומוניסטית ניסה לשבור ראש העירייה אדי ראמה, צייר חובב, שבסיוע תרומות צבע מגרמניה, כיסה לא מעט בתים בגוונים עולצים. אין הרבה מה לראות בטיראנה, למעט המוזיאון הלאומי, מסגד צבעוני וכמובן מקום בו ניצב פעם פסלו של הרודן חוג'ה, שהיה נגוע בלא מעט פולחן אישיות, הציבו הלאומנים החדשים את פסלו השל גיבורם סקנדרבג (Skanderbeg), הלוחם העשוי ללא חת, שהדף את העות'מנים. המזללות הקטנות מגישות שיפודים מבשר כבש ובקר. משובח. את השיפודים מומלץ לשטוף בכוסית  של בירה עם המקומיים ולהכריז עמם  "גזואר", שמשמעו "לחיים". רובע בלוקו (Bloko) שבלב העיר, בנוי רחובות קטנים, המצטלבים זה בזה. פעם היה זה מרכז השלטון הקומוניסטי וכיום הרחובות הצרים עמוסים במועדונים קטנים, פאבים ובתי קפה. תושבים צעירים רבים מבלים בהם עד שעות הלילה המאוחרות.

האטרקציה העיקרית בעיר הוא ההר Dajti, המזדקר לגובה יחסי של למעלה מ-1000 מ'. העלייה ברכבל מהיר שנקרא Dajti Ekspres, מזמנת למבקר אפשרות לצפות בעיר ובסביבתה ממעוף הציפור ממש.

ככל שמתרחקים מהבירה טירנה מבינים מדוע אלבניה נחשבת למדינה הענייה ביותר באירופה. הדרכים משובשות ומלאות מהמורות. שירותים ציבוריים אין כמעט בנמצא והבודדים שקיימים מתוחזקים במצב גרוע, מתקנים ביתיים מאולתרים לשטיפת מכוניות ודלות ניכרת במקומות רבים. הדרך לאזורים ההרריים שבצפון המדינה, סמוך לגבול עם המדינות החדשות מונטנגרו וקוסובו, הוא מסע בזמן, דרך ארכיטקטורה סובייטית מכוערת, לצד בנייה בסגנון איטלקי, שחדר לכאן בראשית המאה העשרים. גם צורת החיים נעצרה אי-שם באמצע המאה הקודמת, כשהניגודים הבולטים הראשונים הם בין המרצדסים הפופולאריים לעגלות עם סוסים, שחולקים את אותן דרכים משובשות. לצד הכבישים הראשיים ניכרת תנופת בנייה. בדרכים הצדדיות, עדיין תקועים בעידן הקומוניסטי. בתים רבים נטושים. רבים מהדיירים נטשו את הבתים המבודדים לטובת בתים באזורים במרכז ובדרום, או לטובת עבודה בחו"ל. 3.2 מיליון אזרחים יש באלבניה, אבל מעריכים שכמעט מיליון מהם חיים כיום במדינות אחרות. באזורים הכפריים המבודדים התופעה בולטת במיוחד. טוענים כי לשבעים אחוזים מהמשפחות אלבניות יש בן שעובד מחוץ לגבולות המדינה. קל להבחין בין הבתים המיושבים, על ידי גדר עץ מתוחזקת, עשן העולה מהארובה, עזים או פרות שמשוטטות בקרבת מקום וברז שולף. על חלק ממבני הבטון הנטושים מופיעות כתובות גרפיטי ישנות, כמעט מחוקות כבר. "תחי המפלגה הקומוניסטית". תחושת העצב היא כמעט בלתי נמנעת.  משהו בנופים האלה ובאנשים האלה נוגע ישר בלב. אלבניה היא דוגמה מצוינת לארץ שהגרילה את הקוביות הלא טובות במשחק, וברור כי המאה העשרים לא עשתה עמה חסד.

התחנה הראשונה בדרך צפונה היא קרויה (Kruja), אחת הערים היפות באלבניה. זוהי עיר שוק הבנויה כגבב של בתים סביב מצודה. בלב המצודה מוזיאון קטן, המוקדש, אילך לא, לסקנדרבג ומבוך של סמטאות ציוריות עמוסות בכל טוב. זהו באזאר מזרחי במובן הטוב של המילה, ססגוני ומלא שמחת חיים. אחד המוכרים בשוק מתגאה בכך שסבו הוא חסיד אומות העולם, אחרי שהציל כמה יהודים בעליית הגג שלו מפני הנאצים. בגאווה גדולה ובהתרגשות הוא הציג את ההקדשה ואת התעודה מ"יד ושם" שמנציחה את סבו.

הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים באלבניה מקורו בבֶּסָה – קוד "הכבוד"-  שמהווה עד היום הערך העליון במדינה. בֶּסָה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶּסָה הנו אדם העומד בדברתו, חייך וחיי משפחתך ישמרו בדברתו. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. כל זאת ממקור אהבת האנוש ורצון לעזור לבני תמותה הזקוקים לעזרה גם אם הם בני דת אחרת.

המסע אל הצפון ההררי עובר דרך העיר לז'ה, שם נמצא המאוזולאום של סקנדרבג, דרך שקודרה, שרוב תושביה נוצרים קתולים, בניגוד לערים האחרות, המוסלמיות. העיר, אחת הגדולות באלבניה, שוכנת לגדת אגם שקודרה, מאגר המים הגדול ביותר במדינה. תצפית מרהיבה על העיר אפשר לקבל ממצודת רוזפה, שנמצאת דרומית־מערבית לעיר.

משם, מתחיל הפרק האטרקטיבי ביותר של הטיול, מסע אל לב ליבם של האלפים הדינאריים. בדרך אנו חולפים על פניהם של כמה מקומיים בשגרת יומם – בני זוג שמעמיסים גזעי עץ על חמור או רועת עזים שסורגת תוך כדי הליכה, תחרה לבנה ועדינה להפליא. בכפר ההררי רמזה (Ramza) הוקם לאחרונה מלון מפנק המציע חדרים נוחים, ספא, בריכת שחיה מחוממת  ומסעדה משובחת. לצד המלון, בתים כפריים מסורתיים, שדומה ולקוחים מעולם אחר. הכפר נמצא בלב אזור קרסטי המאפשר טיולים רגליים לנקודות תצפית ולמערות שהמים המיסו בסלע הגיר. שיראזי, היזם ובעל המלון לקח אותנו לסיור בג'יפ שלו, טיפס עמנו לנקודות גבוהות מהם אפשר לראות את הפסגות המושלגות והזחיל אותנו במערות, בגאווה ובמומחיות של בן המקום. בהתלהבות של נער גרר אותנו  לנקודת תצפית על הר וולצ'יק (Veleḉik) , ממנה רואים את הרי מונטנגרו, את אגם שקודרה ועוד. איידה, זוגתו  של שיראזי, הדוברת אנגלית רהוטה, מנהלת פרויקט תיירותי גדול באלפים האלבניים, שם חיים צאצאי האילירים עד ימינו. הם מוגדרים כ"נשמתה של אלבניה". ישבנו לצדה ערב ארוך, כשאנו סועדים ממטעמי המטבח המקומי ומיין משובח ושמענו סיפורים על חייה, אותם היא מחלקת לשנים: נעוריה במשטר הקומוניסטי ולידתה מחדש, עם פתיחתה של אלבניה לעולם ולדמוקרטיה.

אחד הטיולים המרהיבים שהאזור יכול להציע הוא הכפר תט (Teth). הדרך עוברת בנופים הרריים עוצרי נשימה והביקור בכפר, הבנוי בעמק קרסטי,  הוא פנינה ארכיטקטונית ונופית. משם אפשר ללכת ברגל, מהלך של יומיים, אל הכפר ההררי ולבונה (Ealbone), או לנסוע לשם. בכביש ההררי הארוך והמתפתל לאורך הדרינה, הארוך בנהרות אלבניה. חלופה טובה יותר היא מעבורת באגם המלאכותי קומאני (Komani), שמקצרת את המסע לשלוש שעות ומעניקה למטייל חוויה של שייט באגם נהדר ששלוחותיו הכחולות אל ההרים הזקופים מזכירה לעיתים פיורד נורווגי. העיירה הענייה באירם צורי (Bajram Curri) שוכנת באזור נידח ביותר והררי בסמוך לגבול עם קוסובו, חבל ארץ שהכריז על עצמאותו מסרביה רק לאחרונה, אחרי מלחמת אזרחים קשה.

דרום אלבניה

אזור זה מזמן למטייל חוויה שונה בתכלית. פחות אלפינית, יותר ים תיכונית. מסיבות מובנות ישראלים הסובלים מהשמש המזרח תיכונית מעדיפים את הנוף הירוק, השווייצרי באופיו של הצפון. לטעמי הדרום מעניין לא פחות, בגלל חזותו הבלקנית-ים תיכונית. אפשר להסתפק בטיול בדרום בלבד, עם נופים הרריים פראיים, קניוני ענק, מצודות ועיירות מדיביאליות. במקרה כזה, כדאי להגיע לטיול מיוון. אנו, שהיינו בהרי הצפון, שבנו לאלבניה לאחר כמה ימים בקוסובו ובמקדוניה, הראויות לכתבה אחרת. מאגם פרספה (Prespe) המקדוני, על כפרי הדייגים והכנסיות העתיקות שלחופו, נסענו בנוף מרהיב, בדרך משובשת, ההולכת ונסללת עד קורצ'ה (Korḉa). העיירה מכוערת למדי. אין בה הרבה, למעט קתדרלה מרשימה, מוזיאון לאומנות ימי הביניים ומוזיאון ארכיאולוגי קטן. חשיבותה, בהיותה מרכז לטיולים באזור. כך למשל, נסענו בנוף הררי מוריק, אל הכפר Voskopjë. מחוץ לכפר, מעבר לגיא העמוק, צופה אליו, כנסיית סנט ג'ורג', שמיקומה מרהיב. ממנה הלכנו, בין עדרי צאן ובקר, אל כנסיית סנט מריה של הדורמציון. הכנסייה גדולה ומרשימה ביחס לבתי הכפר שבו היא בנויה. שום דבר אינו מאורגן. צריך להתרוצץ בין אנשי הכפר, כדי למצוא את המפתח, כדי להתבונן בתמשיחי הקיר המרהיבים המכסים את הקירות בצבעים עזים.

המשכנו הלאה, מתלבטים לא היכן לעצור, אלא ההיפך, לבור את המוץ מן התבן, להתמקד בעיקר, נוכח הזמן ההולך ואוזל. לאחר שחצינו את הכפר Mborja, המשכנו לפארק הלאומי Drenova, שכול כולו רשת של שבילי הליכה, המציעים אין ספור  אפשרויות לטיולים רגליים בהרים. בדרך דרומה–מערבה אין רגע דל. כך למשל סמוך לכפר Kamenica – בנויים טומולי פרהיסטוריים, מתקופת הברונזה. תילי אבן מסקרנים, ללא עדויות נוספות שיכולות לשפוך אור על זהות הבונים ועל תרבותם.

המשכנו לנסוע בנוף מרהיב ל-Përmet. בדרך תצפיות מרהיבות אל קניונים מרשימים וכפרים ציוריים. כל קניון כזה מאפשר עשרות נקודות מבט אל הקירות הזקורים הנופלים בתלילות מטה ואל פס המים הכחול המתפתל למרגלותיהם. הנסיעה "נטו" אורכת כשלש וחצי שעות. אך מומלץ להקדיש חמש שעות לנסיעה, לתצפיות ולביקורים קצרים בכפרים. זהו אחד מקטעי הנסיעה היפים ביותר באלבניה.

חבר של חבר הפנה אותנו לאיש עסקים מקומי המתמודד לקראת הבחירות וזה חיבר אותנו לנהג שלקח אותנו שוב, לתצפיות עוצרות נשימה, כיאה לאלו שאינם נהנים מג'יפ צמוד. באחד המצפורים פסענו על המצוק, תלויים בין שמים וארץ, מתקשים לעכל את העצמה.

לאחר התצפיות המסחררות, תרתי משמע, נסענו לג'ירוקסטה (Gjirokastra). זוהי עיר מדייוואלית הבנויה על מצוק תלול. אינני אוהב את הביטוי "הזמן עצר מלכת", הגם שנעשה שחוק מרוב שימוש, אבל הרחובות המתפתלים, הסמטאות העיוורות, קירות האבן המכוסים במטפסים ותריסי העץ הישנים, מעניקים תחושה של עולם אחר, שונה ומרוחק, במרחב ובזמן. הנסיעה לסרנדה, אורכת שעה וחצי. בדרך אפשר לעצור ב-Blue Eye שמורת מעיינות, שכשמה כן היא, בריכה טבעית, עגולה וכחולה להפליא, בצל העצים. מקום נפלא לפוש בימי הקיץ הלוהטים.

בסרנדה יש כאמור מבצר מרשים ושרידי בית כנסת עם פסיפסים שבהם סימנים יהודיים מוכרים כמו מנורה ושופר. בית הכנסת הוא מהמאה ה־5 ומוכיח נוכחות יהודית במקום לפני 1,500 שנה. מרבית המטיילים מתייחסים לסרדנה כאל בסיס ממנו קל לצאת לטיולים רגליים ברכסי הדרום. הטיול הפופולארי ביותר הוא האתר הקלאסי בוטריניט Butrinit) ) שסוד קסמו אינו רק בממצאים הארכיאולוגיים אלא בעיקר במיקום שלהם בתוך היער ולחוף הים. שביל מסומן לוקח את המטיילים מהתיאטרון, דרך המרחצאות, בזיליקה, בפטיסטריום מרשים ועד לתצפית מדהימה. מהאקרופוליס  נשקפת מראש האתר תצפית מרהיבה על המפרץ שלחופו הוא שוכן. סמוך לבוטריניט אי קטן ועליו מבצר. שם חי, כך מספרים, עלי פאשה, השליט המטורף של יוון, שכונה "הארי מיואנינה". ביוון מרבים לתאר את אכזריותו, את הפרובוקציות שלו, שטופות הזימה כלפי נערותיהם של בניו. כאן מדגישים דווקא את לחימתו בתורכים. כבר נאמר שאין היסטוריה אחת אלא כמה, הכול תלוי בנקודת המבט וכאן בבלקן, אין גבול לנרטיבים.

סרנדה היא בסיס מצוין לביקור בכמה חופים יפהפיים של הים היוני. המלהיב מכולם הוא זה של מפרץ Kakomese, כמה ק"מ דרומה לכפר הציורי ניביץ (Nivice), הבנוי על מדרונות ההרים. מקקומוסה ממנו הולכים כעשרים דקות לחוף היווני בחזותו של  Krones, עם חול בוהק בלובנו ומים כחולים שרוגעים. אפשר להגיע לכאן בעשרים וחמש דקות שייט מסרנדה.

Anesti Mekshi, ימאי לשעבר, דובר אנגלית וחובב ישראל, פתח  מלון קטן ובו שבעה חדרים בלב, בכפר San Basil, שמופיע במפות בשם Perparim. הבחור, שהוא מאגר מהלך של יידע,  מארגן סיורים בסביבה: בג'יפים, ברגל, אופניים ועוד.

מעל הכפר צ'פרו (Qeparo), מתפתלת דרך צרה ותלולה אל הכפר Qeparo Kala. כפר  ציורי להפליא בראש ההר. מרבית בתיו של הכפר נטושים. הצעירים יצאו לחפש פרנסה ומזל טוב יותר בערים הגדולות או מעבר לים. מי יודע, אולי ישובו בעוד שני עשורים, עייפים ועשירים, כדי להגשים את החלום של שיבה אל הכפר. שוטטנו בסמטאות של מה שנראה כעיר רפאים, צפינו בעמקים שלמרגלות המצוק ואל כרמי הזיתים הנטועים שם בצפיפות. מאחד הבתים הגיחה זקנה שדומה וננטשה מאחור, או שביכרה להיצמד לאבנים ולזיכרונות. לו הבנו את שפתה, היתה יכולה לספר לנו מעט ממה שעברה, אם כי דומה והקמטים החרושים בפניה, היטיבו לספר את הסיפור בדרכם השותקת.

דרך החוף מטפסת עד לגובה של 1027 מ' וצופה על נוף מרהיב של צוקים נופלים בתלילות אל הים. המקום נקרא Llogora. ממנו רואים את מרחבי הים היוני עד קורפו. בראש ההר, מסעדה מצוינת ויקרה למדי, בנוף מרהיב[2]. בהמשך הדרך, מסעדות משובחות נוספות. זוהי נקודת מוצא לטיולים רגליים ברכס צ'יקה (Ḉika)

את הדרך מסרנדה לטיראנה ניתן לגמא ביום ארוך, ללא עצירות כמעט, או להקדיש לה שבוע. מכול המקומות, מרהיבים ככל שיהיו, יש אחד שאסור לפספס. זהו כמובן בראט (Berat), עיירה מדייוואלית קסומה, המכונה "עיר אלף החלונות". מהיפות שיש באלבניה.

לא היינו זקוקים ליותר מדי זמן כדי להבין שהגענו למקום מיוחד. חצינו את הגשר העתיק (Gorica Bridge) אל רובע גוריצ'ה (Gorica) הציורי להפליא. במקום בתי הארחה סימפטיים להפליא. מיוחד: Berat’s Backpackers. חצר יפה, "זולה", מטבח ועוד. אידיאלי לתרמילאים, הבאים להחליף כוח ולספוג אווירה שונה להפליא.

טיפוס של חצי שעה, בשביל תלול את השרידים הארכיאולוגיים שמדרום לעיר, לתצפית מרשימה על העיר. שעות הצהרים, כשהשמש בגבנו היטיבו עם מראה העיירה שהיתה פרושה לגדותיו של הנהר.

חיש קל חצינו את הגשר החדש  אל מסגד Bachelors שברובע מנגלם, המדייוואלי אף הוא. ברובע מוזיאון אתנוגראפי קטן ויפה, השוכן בבית מסורתי ומכיל חפצים רבים בשימוש יומיומי. משם טיפוס תלול וקצר בדרך מרוצפת אבנים, אל המבצר. במקום מוזיאון לאיקונות (Obufri), חומות מרשימות, כנסיית השילוש הקדוש, שרידי מסגד עות'מאני, ותצפית מרהיבה על העיר וההרים שמסביב לה.

מלון מנגלם Mangalam הוא יותר מאשר מקום לינה הוא אתר תיירות.שוכן בבית מסורתי, ומספק אווירה נעימה, שירות מצוין ומסעדה טובה. המקלחות אינן בשיאן, אך מהי מקלחת לעומת אווירה?

בראטי היא מקום מצויין לא לעשות דבר. סתם לשוטט בסמטאות ולבקר בבתים. אותם הסקרנות הסיעה אותנו דרומה, לאורך רכס טומורי הגירני האדמדם, בדרך מרשימה, עד צ'רובודה (Ḉorobode) . בדרך אפשר לעצור ליד שלט מקולף, לחצות גשר קטן, לצעוד כ-45 דקות לאורך הנחל, אם כי לעתים נדרשת כניסה למים, עד למפלי Bogove.

זאימי, בעל ג'יפ מקומי, שלמרבה הפתעה דיבר אנגלית, לקח אותנו לסיור בקניוני הסביבה. צפינו באחד הקניונים מגשר עץ קטן, בקרנו ב"מקאם" –  קבר בו קבור חכם בקטאשי, היינו מיסטיקן מוסלמי מקומי, ולקראת סופו של יום שבנו לבראט ולפינוקים שהיא מציעה.

למחרת, בדרך הביתה עצרנו באתרים הרומאיים ובראשם האמפיתיאטרון ההרוס שליד דורס, חזרה לטיראנה. תם ולא נשלם. עוד עשור או שנים, הכבישים, כך אני מקווה יהיו סלולים, המצב הכלכלי מן הסתם ישתפר, היצע בתי המלון יהיה גדול יותר, בתי השימוש בסגנון בול קליעה ייעלמו מן הנוף, אך יחד עם אילו תיעלם גם התמימות, זו שעושה את אלבניה לכל כך מיוחדת.

אבל אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שמה שלא משתנה באלבניה, לא ישתנה גם בעתיד: החורש הים תיכוני, הקניונים העמוקים, העמקים הקרסטיים ומימיו של הצלולים של הים האדריאטי, מה שיותר עמוק יותר כחול.

לאלבום תמונות מטיול לאלבניה – אפריל 2011

הערות

[1] . תרמית פירמידה או משחק פירמידה או פירמידה בלתי חוקית הוא מודל עסקי שאינו מחזיק מעמד לאורך זמן, שעוסק בעיקר בתגמול כספי בתמורה לצירוף אנשים חדשים למשחק, בלא כל מוצר או שירות. משחקי פירמידה קיימים כבר למעלה ממאה שנים.

רוב משחקי הפירמידה הם ניסיון להטעות צרכנים פוטנציאליים להשתתף בהונאות מורכבות אך לכאורה משכנעות וחסינות מפני תקלות. הרעיון הבסיסי מאחורי כל הונאה הוא שכל יחיד משלם רק פעם אחת, אך מקבל רווחים אקספוננציאליים מאנשים אחרים. דוגמה נפוצה מפתה את הקרבן שתמורת תשלום הוא יהיה רשאי להציע את אותה הצעה לאנשים אחרים. כל מכירה כוללת תשלום למוכר המקורי. השגיאה הבסיסית היא שאין רווח קצה – הכסף פשוט מטפס במעלה הפירמידה, ורק האנשים בראש הפירמידה מרוויחים כסף, המגיע מן האנשים הרבים שבתחתית הפירמידה – אלו שהצטרפו למזימה אך לא הצליחו לצרף אליה אנשים חדשים. זהו משחק סכום אפס מובהק: כל הרווחים שעושה משתתף אחד מגיעים מכיסם של משתתפים אחרים. כדי לייפות את המזימה, רובן יכילו המלצות, עדויות ומידע שקרי.

[2] .Panorama, tel +355-682005128.