טיול בנובה סקושה שבקנדה

נובה סקושה (וניו ברנזוויק) – קנדה הסקוטית

כתב וצילם: גילי חסקין

לאלבום תמונות מטיול לנובה סקוטיה וניו ברנזוויק

הכתבה נכתבה והתמונות צולמו במהלך טיול הכנה עבור "החברה הגיאוגרפית".

כששומעים את המילה "קנדה", חושבים בדרך כלל על הרי הרוקי הנשגבים שבמערב, על פסגותיהם המושלגות והקרחונים הגולשים בעמקים[1]. לעתים חושבים על טורונטו, עיר מודרנית להפליא, עם גורדי שחקים ומוזיאונים חדשניים, או למצער, קוויבק, עם המורשת הצרפתית שלה.

ראו באתר זה: טיול בקוויבק.

מתברר שיש גם קנדה אחרת, של אגמים, יערות, מצוקים הנופלים אל הים, איילי קורא גדולי קרניים, דובים שחורים, לשונות ים זעירות, מפרצים רחבי ידיים ולווייתנים משייטים במימיהן. הפרובינציות הימיות, (Maritimes) של קנדה. שם קיבוצי לשלושה מחוזות מרוחקים: ניו ברנזוויק, נובה סקושה (שקוטיה) ולברדור – ניו פאונלנד, להם נקדיש כתבה אחרת.

למרות הנוף המתון יחסית, נובה סקושה וניו ברנזוויק, שפעם היתה חלק ממנה, מציעות לתייר, דרכים נופיות מלאות במצפורים וריקות כמעט ממכוניות, כפרים שלווים להפליא, הרים מיוערים בצפיפות, גבעות מנוקדות באגמים ולשונות יבשה החודרות אל הים. אלו נופים, שבימי האביב המאוחר, מתנקדים בשלל פרחים באלפי גוונים ובימי הסתיו לובשים כסות צהובה אדומה ועוד עשרות גווני בינים.

נובה סקוטיה (Nova Scotia) , או כפי שמבטאים אותה "נובה סקושה"היא פרובינציה קנדית קטנה, לחוף האוקיינוס האטלנטי. שטחה 55,500 קמ"ר. שטחה גדול פי שניים משל מדינת ישראל, אך מתגוררים בה 942,926 תושבים ובירתה היא הליפקס (Halifax). פירוש השם בלטינית: "סקוטלנד החדשה". ואכן, הנוף הטבעי ובעיקר הנוף האנושי, מזכיר להפליא את זה של סקוטלנד. האקלים מזכיר מאד את זה של הים הבלטי, בצפון אירופה. פעמים רבות הוא קודר, אך לנו הוא האיר פנים. גם בימים בהם עטו ההרים שמלת ערפילים, הם השמים התבהרו לקראת הצהרים.

אין בנובה סקושה מקום המרוחק מן הים יותר מ 56 ק"מ, נתון גיאוגרפי משמעותי שעיצב את אופיו של המחוז ומגוון את הטיול במרחביו. לאורך המפרצים המשוננים מתפרנסים דייגים רבים, שבתיהם והמזחים שבהם עוטרים את המפרצים בבתים לבנים וגגות אפורים ופה ושם כתמים צבעוניים של אדום או כחול. .

בטיולנו בנובה סקושה שילבנו כמה מקומות בניו ברנזוויק, שנמצאת מצפונה. שתי הפרובינציות הללו, הם מקומות שלווים, פתוחים להפליא, שם ניתן להשאיר את האהל בשמורה מופקר כמעט, וגם את הבית הכפרי לא נהוג לנעול. מצד שני, פרטיות היא מעל לכל, מקודשת כמעט, קרירה למדי. בפרובינציות הללו יש יערות עבותים, שמורות טבע עשירות בבעלי חיים וכפרים ציוריים הגולשים מההרים ועד לאוקיינוס.

ניו ברונזוויק ונובה סקושה, הן שתים מארבע הפרובינציות המקוריות (יחד עם אונטריו וקוויבק), שהקימו את הקונפדרציה של קנדה בשנת 1867.[2]

ניו ברנזוויק (באנגלית:  New Brunswick ; בצרפתית: Nouveau-Brunswick), היא פרובינציה לא גדולה. שטחה 71000 קמ"ר, מתוכם כ-80% יערות והשאר שטחים חקלאיים ועירוניים. גם כאן מספר התושבים קטן. לא רק ביחס לשטח, אלא גם במספרים מוחלטים. מספר תושביה 747000 (צפיפות אוכלוסין של 10-11 נפש לקמ"ר).

שמה המקורי של הפרובינציה היא "ניו אירלנד", אך הוא שונה בשנת 1784 ל"ניו ברנזוויק", לכבודו של ג'ורג' השלישי, המלך הבריטי בתקופה בה הוקמה המושבה. הוא היה הדוכס של העיר הגרמנית בראונשוויג, ששמה בניבים גרמניים מסוימים הוא Brunswiek . הבירה פרדריקטון, נקראת על שם בנו השני של המלך – הנסיך פרדריק אוגוסטוס.

לפרובינציה שתי שפות רשמיות: אנגלית וצרפתית. הפרובינציה שוכנת באזור הרי האפלצ'ים – שבאזור זה מהווים, למעשה, גבעות גבוהות. הנקודה הגבוהה ביותר בפרובינציה הוא הר קרלטון, שגובהו 820 מטרים. מגבול קוויבק דרומה זורם הנהר סיינט ג'ון, בתוך עמק חקלאי פורה ושליו. עבור הקנדים, מוקד משיכה נוסף של האזור, הוא תולדות ההתיישבות בו, שיש לה פרק אמרינידי , צרפתי, ברטוני אנגלי וסקוטי.

באזור פרובינציית ניו ברנזוויק התגוררו לפני בואם של המתיישבים האירופאים – השבטים האמרינידים: מיקמאק Mi'gmaq)  / Micmac), מאליסיט   (Maliseet) ופאסמאקוודי (Passamaquoddy), שמתו בהמוניהם מהמחלות שהביאו האירופאים וייתרם נדחקו ממקומם על ידי המתיישבים שחמדו את אדמותיהם. כיום לא נותר מהם הרבה, למעט שרידים חומריים במוזיאונים וכבוד מפוקפק בכינויים הרשמי "בני האומה הראשונה".

ראו באתר זה: האינדיאנים של קנדה

הילידים של קנדה ויחסם לטבע.

ניו ברנזוויק, כמו נובה סקושה, היו תחילה חלק מהחבל ההיסטורי "אקדיה" ( (Acadia, בו החלה ההתיישבות הצרפתית בקנדה ב-1604. שטחיו כלולים כיום בשטחי הפרובינציות הקנדיות נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק, אי הנסיך אדוארד, וכן חלקים מניו אינגלנד (כיום בארצות הברית). השם "אקאדיה" הופיע במפות החל מ-1548 כ"ארקדיה". סמואל דה שמפלן, אביה-מייסדה של קנדה הצרפתית, השמיט את האות ר', וכך הפך השם ל"אקדיה". ההתיישבות הראשונה באקדיה נעשתה ב-1604, עת הקימו הצרפתים יישוב באי סן קרואה (כיום במדינת מיין, ארצות הברית). בשנת 1763, לאחר "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים" (כפי  נקראה המלחמה הזאת בעולם החדש), עבר השטח לשליטה בריטית. מושבת ניו ברנזוויק הוקמה בשנת 1784, לאחר שנפרדה מנובה סקושה והתיישבו בה הן לויאליסטים -נאמני בריטניה שברחו מארצות הברית לאחר המהפכה האמריקאית, והן יוצאי "צרפת החדשה", שגורשו על ידי הבריטים מאדמותיהם בנובה סקושה במהלך המלחמה והורשו להתיישב בניו ברנזוויק. המושבה הוקמה ב-1784 לאחר שהמתיישבים התנגדו לשלטונה של מושבת נובה סקושה עליהם ופנו לממשל הבריטי להרשות להם להקים מושבה נפרדת.

העיר הגדולה היא סינט גו'הן והבירה היא פרדריקטון, ואוכלוסייתה כ-751,000 תושבים. העיר נקראת על שם בנו השני של המלך – הנסיך פרדריק אוגוסטוס.

כלכלת ניו ברנזוויק מתבססת על חטיבת עצים, כרייה, חקלאות ודיג. הגידול העיקרי של המדינה הוא תפוחי אדמה. בניו ברנזוויק מערכת בתי ספר דו לשונית – באנגלית ובצרפתית (החל מגני הילדים וכלה בבתי הספר התיכוניים). גם במכללות הקהילתיות של ניו ברנזוויק, מלמדים הן בשפה האנגלית והן בשפה הצרפתית.

התושבים שהתיישבו לראשונה באזור ב-1604, ראו את עצמים יותר "אקדים" מאשר צרפתים. אולם האנגלים ראו בהם "צרפתים". היריבות והחשד בין שתי האוכלוסיות הללו, הלכו וגדלו. אוכלוסיית אקדיה המשיכה לצמוח במהלך המאה ה-17 וה-18 והחליפה כמה פעמים ידיים. לעתים בעקבות קרבות ולעיתים בעקבות כריתת בריתות. האקדים סירבו להישבע אמונים לכתר הבריטי, אם כי לא היו נאמנים מובהקים של הצרפתים. רק רצו שיניחו אותם לנפשם. המתחים בין הבריטים לצרפתים המשיכו לפרוץ מעת לעת ומריבות וחיכוכים היו לעניין שבשגרה. בסופו של דבר, מאס השלטון הבריטי בניטרליות של האכדים באוגוסט 1755, בעיצומם של הקרבות, החלו הבריטים במדיניות של הגליה[3]. כפרים נשרפו ותושביהם הועלו בכוח על אניות. בסופו של התהליך, כ-14000 אקדים, שהיו המתיישבים האירופאים הראשונים באזור החוף האטלנטי, גורשו מקנדה, על ידי חיילים בריטיים. אקדים רבים שמו פעמיהם ללואיזיאנה, שם קיבל שמם צביון בריטי יותר והפך ל"קייג'ון"[4]. חלק מהם חזרו והם עדיין שומרים על מורשתם.

ראו באתר זה: היסטוריה של קנדה

.

התחלנו את הסיור במונקטון (Moncton). זוהי עיר לא מעניינת במיוחד. מוקד המשיכה העיקרי שלה הוא גל הגאות (Tidal Borel), הזורם מכיוון הים פעמיים ביום ונגרם על ידי מחזורי הגאות בנהר פטיטקודיאק (Petitcodiac), שבתורם מושפעים ממחזורי הגאות והשפל במפרץ פאנדי, הידועים כגדולים בעולם. גל הגאות זורם במעלה נהר ולעתים מעלה את גובה המים ב-6 מ'. בלילות של ירח מלא, הבדלי הגאות והשפל מגיעים לשיאם.

40 ק"מ מערבית למונקטון נמצאת האטרקציה הגדולה ביותר בניו ברנזוויק והיא הופוול רוקס (Hopewell Rocks) . זהו אחד המקומות המרשימים בעולם לצפות בשיא השפל. ההפרשים בין שיא הגאות לשיא השפל, מגיעים בימים של ירח מלא, ל-15 מ'. בשיא השפל הים נסוג מאות מטרים אחורנית. הסיבה לכך נעוצה בצורת המשפך ובעומקו המשתנה של מפרץ פאנדי (Bay of Funay). בחלקו הדרומי-מערבי, הפונה לאוקיינוס, הוא צר ועמוק. ואילו בחלקו הצפוני-מזרחי הוא רחב ורדוד. בשעת הגאות, המים הזורמים אל תוך המפרץ, ההולך ונעשה צר, מתרוממים בקצוות ונדחפים עוד יותר על ידי קרקעית המפרץ ההולכת ונעשית רדודה. גורם נוסף התורם לעליית פני המים, נקרא "הדהוד" (resonance). זוהי תנועתם הגלית של כל המים במפרץ, הנעים כמו באמבטיה ענקית. גוף מים ענקי, הנמצא בתנועה החוצה מהמפרץ, פוגש בגל גאות גדול יותר וכתוצאה מכך, כמות המים עולה באופן ניכר.

זהו אתר מרשים, למרות שהוא מסחרי משהו. צוקים הבנויים מאבני תלכיד, מיוערים בראשיהם, מזדקרים מקרקעית הים, בסמוך לחוף. מפרץ שלם, שעד לפני כמה שעות היה מוצף, הפך למישור בוצי, מכוסה באצות, שצוקי ענק מעטרים אותו. ניתן לטייל בחוף הבוצי החל משלוש שעות אחרי שיא הגאות ועד שלוש שעות אחרי שיא השפל.

משם המשכנו דרומה מערבה, כשלאורך הדרך נקודות תצפית מרשימות על מפרץ Shepoby והמפרצים המתפרצים ממנו. התצפית היפה ביותר נשקפה מ-Cape Enrage, מצוק גבוה מעל מפרץ Chignecto. כדי להגיע לשם, נסענו ב"לופ", בדרך היפה, העוברת בחלקה בשטחים מעובדים ובחלקה בביצות. בסוף הדרך נמצאת העיירה הנעימה אלמה Alma) (, שבתיה צבועים בלבן צחור ולה נמל דייגים ציורי. על גבול העיירה נמצאת שמורת הטבע פאנדי (Fundy), המציעה טיול ביערות וחופים יפים. כמו מרבית השמורות במזרח קנדה, אין כאן נופים יוצאי דופן, או תופעות טבע ייחודיות, כמו אלו המוכרות ממערב ארצות הברית, אלא נופי יער, נחלים, מפרצי ים וחופי רחצה נהדרים. בדרכנו חזרה, עצרנו שוב בסלעי הופוול, כדי לראות את הצוקים בעת הגאות. קשה להאמין כיצד המישורים בהם צעדנו לפני מספר שעות, הפכו שוב לים.

דרומית למונקטון נמצאת נובה סקושה. מרכז מבקרים גדול מקבל את פני התיירים. כמו במקומות רבים בקנדה, זהו מקום גדול ובו עובדים מסבירי פנים, מקצועיים ואדיבים להפליא, הממהרים לפרוש מפות, לסמן עליהן ולהמליץ בהתלהבות.

החוקר ג'ון קאבוט ביקר כנראה בכף ברטון בשנת 1497, אם כי חוקרים מודרניים לא משוכנעים בכך ומניחים כי המקום בו ביקר היה ניו פאונדלנד. ב-1521 התיישבו באי דייגים פורטוגזים, במסגרת מושבת דיג שהקימו, שמנתה כ-200 נפש, אך מ-1570 לא נמצא זכר למושבה זו. מכול מקום,  ההתיישבות האירופית הראשונה בנובה סקושה הייתה ההתיישבות הצרפתית, שנוסדה עלי ידי פייר דוגה (Pierre Dugua) בשנת 1605 ונקראה "פורט רויאל" (Port Royal). עיר זו הייתה הבירה הראשונה של המושבה, ומראשוני היישובים בקנדה.

במסגרת ניסיונות ההתפשטות הבריטית בעולם החדש, נשלחה קבוצה של סקוטים, שנת 1620, על ידי המלך צ'ארלס הראשון, להקים את המושבה של "סקוטלנד החדשה" – "נובה סקושה", אולם לאחר שאנגליה חתמה על הסכם שלום עם צרפת והטריטוריה נמסרה לשליטת הצרפתים, נאלצו הסקוטים לנטוש את משימתם טרם הקמת המושבה.

כלכלת הפרובינצייה נמצאת בירידה ב-20 שנים האחרונות, עקב ירידה בביקוש במשאבים. ענפי הדיג והכרייה נפגעו, עם זאת תעשיית הטכנולוגיה והתיירות מתפתחות.

נסענו דרומה ומזרחה, לכיוון כף ברטון (Cape Breton). דרך אזור נורת'אמברלנד (Northumberland). הנסיעה יפה במיוחד לאורך רצועת החוף, במסלול המכונה Sunrise Trail, שלאורכו חופי רחצה (המים במיצר נחשבים לחמימים בסטנדרטים קנדיים) ועיירות המספרות את ההיסטוריה הסקוטית. פיקטו  (Pictou) היא עיר יפה, על החוף הצפוני, בה עגנו לראשונה תשובי הרמות של סקוטלנד, שבאו להתיישב כאן ב-1773. בעקבותיהם הגיעו אלפים וישיבו את "סקוטלנד החדשה".

האי כף ברטון מופרד מחצי האי נובה סקושה על ידי מצר קנסו (Canso), אך מחובר ליבשת על ידי סוללה שעליה כביש. חופיו הצפוני והמערבי נושקים למפרץ סנט לורנס, ואילו חופיו המזרחי והדרומי פונים לאוקיינוס האטלנטי. בצפון האי ממוקם הפארק הלאומי רמת קייפ ברטון, ששטחו 950 קמ"ר. האי משופע במצוקים הנופלים אל האוקיינוס.

הצרפתים, שהתיישבו באזור במסגרת המושבה אקדיה, כינו את האי כולו בשם "איל רויאל". הם הקימו בסביבות 1629 יישוב בשם פור סנט אן, שלא שרד. ב-1713 עברה אקדיה כולה לשלטון בריטי, אך קייפ ברטון נשאר בשלטון צרפתי. ב-1719 הקימו הצרפתים על חוף האוקיינוס האטלנטי את מצודת לואיסבור (Louisbourg) , באי איל-רויאל (Île Royale "האי המלכותי"), כדי להגן על הכניסה לקוויבק מכיוון הים, שפר את מעמדם באזור מפרץ סנט לורנס ולהגן על צי הדיג שלהם. היישוב, שהפך למצודה מבוצרת. שרד ניסיונות כיבוש בריטיים, ונשאר הקשר היחיד של "צרפת החדשה", עם האוקיינוס האטלנטי,

לאחר כמה חילופי ידיים, נכבש האי סופית על ידי בריטניה ב-1758, ב"מלחמת הצרפתים והאינדיאנים", ועבר רשמית לשלטון בריטי ב-1763. לאחר מכן מוזג האי לתוך נובה סקושה.

ב-1775 החלה באזור התיישבות סקוטית בשם Judique. בעקבותיה הגיע לאי, במחצית הראשונה של המאה ה-19, גל של הגירה מסקוטלנד, שמנה כ-50,000 נפש. עד היום מהווים צאצאי המהגרים הסקוטים רוב באי, ותרבותם נחשבת לדומיננטית. כמו כן, שרדו גם קהילות אקדיות, שהן צאצאיהן של המתיישבים הצרפתים ששרדו את הגירוש הבריטי מאקדיה.

בעיירות החוף נשמרו מבנים היסטוריים בעלי חזות סקוטית ולא מעט גלריות וסדנאות לאומנים.

זהו אי ששטחו 10,311 קילומטר מרובע ואוכלוסייתו כ-132,000 נפש. מקום שזכה לפרסום עולמי בזכות נופו הטרשי והמסולע. זהו האזור הגבוה, הפראי והסלעי ביותר בנובה סקושה.

הברטונים הם אלו שהעניקו לאי את שמו. [ברטאן (בצרפתית: Bretagne) הוא חצי אי בצפון-מערב צרפת,[5]. כחצי מיליון מתושביו (כשישית מהאוכלוסייה), דוברים את השפה הברטונית, ממשפחת השפות הקלטיות]. כך שיש קרבה לשונית ותרבותית בין הברטונים[6] לבין הסקוטים. כולם רואים את עצמם, במדה רבה כצאצאי קלטים[7]. בחלק מהמקומות עדיין מדברים את השפה הגיילית.

הנוף הפיסי והאנושי נעשה מעניין במיוחד החל מהעיירה הקטנה צ'טיקמפ ((Cheticamp, שבמרכזה כנסיית סנט פייר (St. Pierre) שהוקמה על ידי האקדים ב-1883 והיא חולשת על העיירה, הפרושה כמגבת לאורך החוף. בולטת בצריח המוכסף שלה. אפשר לשמוע במקומות אחדים בעיירה, מוזיקה קלטית (Celtic), כנראה שזה שילוב של געגוע למורשת קדומה עם רצון להגדרה עצמית. המוסיקה מושמעת לא רק בפאבים, אלא גם במועדוני נוער ובכנסיות. אלו שירי עם, מלווים בנגינה על כינור, נבל, חליל צד, אקורדיון וחמת חלילים.

מול לעיירה נמצא האי צ'טיקמפ (Ile De Cheticamp), המחובר לייבשה על ידי שרטון. גם ממנו נשקפים ממנו נופים יפים של העיירה וסביבתה ושל האוקיינוס. צפונה משם, מתחיל החלק האטרקטיבי של דרך החוף, המכונה Cabot's trail, על שמו של יורד הראשון שהגיע לחופי קנדה, ב-1497. הכביש מקיף את כף ברטון  (Cape Breton) מצפון, אורכו כ-300 ק"מ והוא נחשב לאחד היפים בקנדה. הדרך היפהפייה עוברת צמוד לחופי האוקיינוס האטלנטי, המפורץ על ידי אין ספור של מפרצים ומתפתלת בין כפרים קטנים וציוריים שתושביהם מתפרנסים מדייג לובסטרים.

הכביש העובר בפארק, אורכו 106 ק"מ. נסיעה צפונה, תוך כדי עצירה במצפורים הצופים מערבה. מראה מרהיב של הרים מיוערים בצפיפות, שעליהם בוערים בגווני שלכת, גולשים בתלילות אל הים. הכביש מטפס עד לנקודה הגבוהה בפארק, הנקראת  “French “Mountain, שגובהם 495 מ' . משם יצאנו למסלול הליכה יפה, נקרא Skyline, המטפס על הרכס וצופה אל הים. זהו מסלול שטוח ברובו, העובר בחלקו על ידי משטחי עץ מוגבהים. בבליגה ביער אינה מסעירה במיוחד, למעט השרכים, שבתקופה זו של השנה קיבלו גוון זהוב.

בקצה המערבי של השביל, נמצאת נקודת התצפית, ממנה נראים צוקים מיוערים הנופלים בתלילות אל הים. זהו מראה מרהיב. דרמה של כחול וירוק עזים ופנטזיה של מצוקים. שבנו במסלול המעגלי, המזמן תצפיות נוספות, יער יפהפה ופגשנו אייל קורא (Moose), מגושם וגדול קרניים. נטע דגני העירה כי אין הרבה דמיון בינו לבין "במבי" החינני מסרטי וולט דיסני, אבל הוא פרסתן רב עצמה, שמסוגל להטביע באגם, דוב המסכן את העופר שלו.

נסיעה צפונה מזרחה, ל-Cap North, שם הכביש מתעקל לכיוון דרום מזרח. שם פנינו צפונה (שמאלה), לאורך החוף. הציר מקיף את רמת כייף ברטון (Cape Breton Plateau), שהיא הקצה הצפוני של רכס האפלצי'ם. רכס זה נמתח מג'ורג'יה בדרום ועד ניו פאונלנד בצפון מזרח. הרים אלו נוצרו לפני כ-300 מיליון שנים ולכן צורתם מעוגלת ופחות דרמטיים מהרכסים הצעירים יחסית, כמו הרי הרוקי. ברכס נראים עמקים קרחוניים רבים, שלצדודית הרוחב שלהם חתך ברור שצורתו כצורת האות האנגלית U. הצמחיה עשירה מאד. שילוב של יער אקדי (Acadian), ובו עצים רכי עלים ושל יער בוראלי (Boreal), שמורכב מעצים איצטרובליים, בעיקר אשוחים ואשוחיות. במקומות הגבוהים, הצמחייה היא כבר טייגה (Taiga), היינו בעיקר צמחים נמוכים. את רצף היערות קוטעים אזורים ביצתיים, המכונים "בוג" (bog). ניתן לקראות קויוטים (Coyote), תנים שפלשו לכאן בשנות ה-80 של המאה ה-20, דרך הגשר, המחבר את קיפפ ברטון ליבשת. באזור חיים גם דוב שחור, שונר (Lynx) , בונה וארנבת. אם כי בגלל שקייפ ברטון הוא אי, מנע מיצר קנסו את כניסתם של בעלי חיים רבים ומספרם של אלו, נמוך בהרבה מאשר בייתר חלקי נובה סקושה. בהמשך גולשים לעמק נחמד ובו מגרש חנייה ממנו יצאנו  לטיול רגלי ביער כמו באגדות, כאשר הרגל טובלת עד במצע רקבובית עלים ריחנית, עד לגובה הברך כמעט.

ב-Sugarloaf מציינים את מקום עגינתו של ג'ון קבוט (John Cabot. באיטלקית: Giovanni Caboto, ג'וֹבאַנּיִ קאַבוֹטוֹ; 1450–1499), נווט וחוקר ונציאני, אשר הפליג בימים, בשירות מלך אנגליה. היה אחד האירופאים הראשונים שנחתו על אדמת אמריקה. בוונציה רכש ניסיון בנווטות במסעות מסחריים לחצי האי ערב, בוונציה אף העלה את הרעיון לשוט מערבה כדי למצוא נתיבים שונים לאיי התבלינים, "המעבר הצפוני", כפי שדמיין. ב-1490 עבר עם שלושת בניו, לבריסטול שבאנגליה, ונשאר שם לשארית חייו. שלאחר הצלחתו של כריסטופר קולומבוס ב-1492, החליט להציע להנרי השביעי, מלך אנגליה הצעה דומה. לבסוף, ב-6 במרץ 1496, הוציא המלך מכתב המאשר לקבוט ולשלושת בניו לצאת ולחפש איים בצפון, במזרח ובמערב, עם חמש ספינות, תחת הדגל האנגלי. במאי 1497 יצא קבוט מבריסטול על סיפון האניה "מתיו". בחודש שלאחר מכן אותרה יבשה, ייתכן שלברדור, ניופאונדלנד, או שהאי קייפ ברטון[8]. הוא חקר את חופו הדרומי של האזור ומיפה את קו החוף של צפון אמריקה מנובה סקושה לניופאונדלנד.

קבוט האמין שהגיע לחופה הצפוני של אסיה, ושט חזרה ב-6 באוגוסט 1497. כשחזר, תכנן לשוב ולהמשיך ליפן, וקיבל אישור חדש מהמלך ב-3 בפברואר 1498.חמש ספינות יצאו לדרכן לניופאונדלנד באותה השנה, אך ספינה אחת נאלצה לחזור לאחר שנפגעה מסופה. משאר הספינות לא שמעו עוד, אם כי יש עדויות שמהן מסיקים שקבוט אולי הגיע בפעם השנייה לאמריקה. מסעו של קבוט היה הבסיס לתביעתה של בריטניה על קנדה.

המשכנו בנסיעה צפונה-מערבה, בדרך בלתי סלולה, עד ל Meat Cove. במקום תצפית מרשימה צפונה. מפרץ רחב ידיים, עטור בצוקים מיוערים וכחול אין סופי.

הנסיעה דרומה מזרחה, בדרך צרה ומתפתלת הצופה אל הים ואל האיונים הקטנים שבו. במקומות רבים ניצבים בתי מלאכה שונים, המציגים לראווה את מעשי ידיהם, בעיקר קרמיקה. ככמה מקומות מפעילים אטרקציות כמו טיולי שיט, צפייה בלווייתנים, או אומגות. לאורך הדרך נשקפים מראות נוף נהדרים:  לשונות יבשה, סלעים, איונים, מפרצים צרים, עופות מים ועוד.

באינגוניש (Ingonish) יוצאת לשון יבשה מזרחה, המפרידה בין המפרץ הצפוני, למפרץ הדרומי. מקום נפלא ללון בו, בעיקר בזכות המיקום הנהדר הוא Keltic Lodge, ממש באמצע לשון היבשה. Middle Head הוא ראש צוק, הנשלח כאצבע יבשתית יומרנית לתוך הים.  מסלול מעגלי באורך של 3.8 ק"מ, שרובו ככולו סמוך לקווה מהים. לאור הדרך נשקפים נופים יפים מאד של האוקיינוס ויש סיכוי לא רע לראות עופות מים, כלבי ים ואפילו לווייתנים. קייפ סמוקי (Cape Smokey). הוא מצוק גדול, החודר מזרחה אל האוקיינוס, שחלק ממנו נתפס כבר על ידי בתי מלון, המשתלבים יפה בנוף ועדיין מתירים מספיק שטח פנוי לחוש את הדרו של הטבע. ליד העיירה בדק (Baddeck) נמצא אתר היסטורי לזכרו של אלכסנדר גרהאם בל, ממציא הטלפון, שהיה לו בית קיץ כאן.

לאחר נסיעה ארוכה, הגענו לבירה הליפקס (Halifax). מצודת העיר, שנבנתה בצורת כוכב, נועדה להגן עליה מפני הצרפתים והאמריקאים ולכן בוצרה שלש פעמים. במקום צועדים חיילים לבושים במדים סקוטים, כולל חצאית ארכאית שמעניקה להם מראה פתטי משהו. שריד נוסטלגי לאימפריה שהיתה ואיננה עוד. ברחבי קנדה פזורים פסלים של לוחמים מקומיים שנפלו למען האומה ובשירותו של מלך בריטניה. מבלי שאיש ישאל מדוע.

לטעמי, מצודת הליפקס אינה מרשימה במיוחד. אולם הנמל הוא מקום משובב נפש. רציפים, מזחים, שבילי עץ המחברים ביניהם ומאפשרים להתהלך בין מים לשמים. על הרציפים תמונות ענק, המנציחות את תולדות המקום. מקום ציורי להפליא.

במשך שנים רבות היתה הליפקס שער הכניסה למהגרים אל קנדה. משרד ההגירה הוסב למוזיאון (Canadian Museum Of Immigration). במוזיאון האטלנטי המרתק תצוגה העוסקת, בין השאר, ב"טיטניק". אניית הנוסעים שנודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה ומכאן שמה, שנגזר מן הטיטאנים – הענקים שבמיתולוגיה היוונית. היו אלה ספינות קנדיות שיצאו מהליפקס, כדי לחלץ את הניצולים ולנסות למצוא גופות. את חלקן נאלצו המחלצים לקבור בים, אך רבות נלקחו העירה, שם נערכו טקסי האשכבה והקבורה. אף על פי שסברו כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב-15 באפריל 1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,514 נפשות ובהן ידוענים רבים, המפורסם שבהם, בעולם היהודי, היה איזידור שטראוס, שנספה באסון עם אשתו אווה (בסרט מופיעה כאשה שירדה מסירת ההצלה, כדי למות עם בעלה). רק 710 ניצלו.

כמו כן, נראות תמונות מאסון הליפקס . היה זו תוצאה של הפיצוץ החזק ביותר שידע העולם, עד פיצוץ הפצצה הגרעינית מעשה ידי אדם, והוא הפיצוץ הבלתי-מתוכנן החזק ביותר מעולם. במהלך מלחמת העולם הראשונה המה נמל הליפקס מאניות שהובילו חיילים וציוד אל אירופה. בבוקר ה-6 בדצמבר עזבה את הנמל הספינה הנורווגית "אימו" (Imo) לכיוון ניו יורק. באותו זמן, יצאה מפתח הנמל ספינת התחמושת הצרפתית "מון בלאן" (Mont Blanc) ,  במטרה להצטרף לשיירה שעזבה לעבר אירופה[9]. הספינה לא הניפה דגלי אזהרה, ,שמוטענים עליה חומרי נפץ, מחשש שתהווה מטרה לצי הגרמני הקיסרי. היא איחרה לצאת ולכן נקלעה למחסום ליד איי מקנאבס שבכניסה לנמל הליפקס; גם הספינה הנורווגית יצאה מאוחר מדי ונקלעה למחסום.

בסביבות השעה 8:45, התנגשו שתי הספינות. ההתנגשות הסיטה את המון בלאן אל הרציף, תוך שהיא בוערת. צופים רבים נקבצו כדי לחזות בספינה הבוערת, בעוד אנשי צוותה מנסים, ללא הצלחה, להזהיר אותם מפני הסכנה. מכבי האש של הליפקס הגיעו תוך זמן קצר, אך ב-9:05 התפוצצה הספינה. למעלה מ-2.5 קמ"ר מהעיר הליפקס הוחרבו עד היסוד מן הפיצוץ האדיר. הפיצוץ אף ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם. העוגן של הספינה מון בלאן נמצא חמישה ק"מ מהנמל. הפיצוץ יצר צונמי מלאכותי במפרץ הליפקס, אשר עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט.

האסון גרם למותם של כ-1,635 בני אדם (למעלה מ-1,000 איש נהרגו במקום) וכ-9,000 פצועים (6,000 פצועים קשה). שטח עירוני בגודל של כ-1.3 קמ"ר הושמד לחלוטין והותיר 1,500 איש חסרי בית .מלחי ה"מון בלאן" שהיו היחידים שהבינו את גודל האסון המתקרב עוד לפני הפיצוץ נמלטו ממנה[10].

בנמל מתנוססות כמה תמונות גדולות של שחורי עור, ששירתו את "המדינה והמלך" במלחמות העולם. הם ניצבים במדיהם, מול המצלמות הישנות של פעם, במדי צבא. גאים ונבוכים כאחד. קנדה מדגישה בגאון את העובדה שעבדים שנמלטו מנוגשיהם בארצות הברית, ברחו את החופש שהעניקה להם קנדה.

מתברר שהמציאות מורכבת וקשה יותר לעיכול. כאן, בקצה המזרחי של קנדה, קיימת קהילה ותיקה של קנדים שחורים המצטרפים כעת לקריאות לפיצויים על העבדות ולהכרה בהיסטוריה שלהם. כמו פעילי זכויות האזרח בארה"ב, הקנדים השחורים השמיעו את קולם בכינוס הבינלאומי שהתקיים בדברבן ב-2001, על גזענות ואפליה.התנועה החדשה בולטת בקרב התושבים השחורים של העיר האליפקס רבתי, המהווים את אחת האוכלוסיות השחורות הגדולות והוותיקות ביותר בקנדה. המהגרים השחורים הגיעו יחד עם המתיישבים הצרפתים, הבריטים והסקוטים של התקופה הקולוניאלית הבריטית.

השחור הראשון הגיע לפורט רויאל שבנובה סקוטיה כבר ב1605. אולם מרביתם של השחורים הם כאילו שהיגרו או ברחו לכאן מהאיים הקריביים. בין אבות אבותיהם, היו עבדים ששוחררו על ידי הבריטים באמריקה הקולוניאלית, בתמורה לעבודתם או לנכונותם להילחם עבור אנגליה. אחרים נמלטו מהעבדות, כפי שזכור מהספר והסרט "אהל הדוד תום". אבל כאשר הגיעו אותם חלוצים שחורים,  ניתנו להם חלקות אדמה קטנות בהרבה מאשר לנאמני הכתר הלבנים, והמחוזות הכפריים בהם יושבו חסרו שירותים בסיסיים. כדוגמא לאפליה, מציגים היסטוריונים שחורים את סיפורה של אפריק-ויל (Africville), העיירה יושבה על ידי שחורים ב-1769. ואולם, היא נהרסה והתושבים פונו בשנות ה-60 של המאה ה-20 כדי לבנות גשר ופארק נופש. השם אפריק-ויל נעלם מן המפה.

אזמרלדה תורנהיל, חברת סגל בלימודי שחורים בקנדה באוניברסיטת דלהוסי בהאליפקס, הכריזה באוגוסט 2001, בראיון לעיתון מקומי, שאם ממשלות יכלו להתייחס לשואה, לכליאת יפאנים אמריקאים במלחמת העולם השנייה ולגירוש אינדיאנים, אז "יש צורך בשיחות פיצויים על העבדות כדי להתייחס למורשת הקולוניאליזם". הקנדים השחורים חוששים שממשלתם תצטרף לארה"ב בניסיון להרחיק את הנושא מסדר היום הציבורי. פעילה חברתית בשם קרולין תומס, הקימה יחד עם בעלה את "סיורי מורשת השחורים". היא אמרה בראיון לעיתון מקומי: "עד 1954 לא הוסרו כל עקבות ההפרדה הגזעית מספרי החוקים שלנו. למרבית התלמידים השחורים כאן לא היתה כל אפשרות להמשיך מעבר לכיתה ח', והשלילה הזו כללה את הכחשת תרבותינו"[11].

מראה הליפקס מן הים, מרשים. האטרקציה של העיר היא הסיורים בנמל, שבמלחמת העולם השנייה עגנו בו 7000 כלי שיט.

הנסיעה מהליפקס מערבה, היא אחד משיאי הטיול. הדרך מקסימה ביופייה. אגמים נהדרים ומפרצים ציוריים. Peggy's Cove  הוא מקום נהדר. מפרץ מוקף בולדרים ענקיים מגרניט, זרוע בתי עץ צבעוניים. מושך אליו צלמים וציירים מרחבי קנדה וארה"ב. יצאנו לסיור רגלי, כשאנו מדלגים  על הסלעים שבאזור המגדלור. סלעים שנשחקו על ידי הקרחונים. שלטים מזהירים מפני גל פתאומי העלול לסחוף את ההולך אל הים. השעה היפה ביותר כאן היא בין הערביים, כשהסירות הססגוניות מוארות בגוונים אדמדמים של שקיעה.

בבית קפה קטן, ובו שני שולחנות בלבד, הצופה אל הצריפים האדומים ובבואותיהם המשתקפות במים, התבוננה המוכרת בנעלי ההליכה שלנו והפנתה אותנו לטיול רגלי קצר ב- Pollys Cove , הפונה מהכביש ומתפתל בין שיחים, פונה שמאלה ומגיע לסלעים שמעל המפרץ. דילגנו מבולדר אל בולדר, כשאנו משקיפים על מי האוקיינוס שהשחירו, על סלעי הענק שניתן היה לדמיין בהם צורות שונות ועל בתי הדייגים של פגי קוב, שנראו משם קטנים להפליא. אפשר ללכת על הסלעים כמה שרוצים ולרדת לקוו החוף. מראה יפה.

צ'סטר (Chester) היא עיר קסומה הבנויה על מצוק המזדקר מעל מפרץ מאהון. העיירה מפורסמת בעצי הבוקיצה (Elm) והאלון ובבתים המזכירים את אלו של ניו אינגלנד (צפון-מזרח ארה"ב). המקום מושך אליו הרבה נופשים אמריקאים ופנסיונרים קנדיים. גם בעיירה מאהון ביי ובה בתים ציוריים, חנויות יפות, מרינה ועוד. מכול מקום  יוצאים סיורים בנמל ובמפרצים שסביבו. כמעט כולם מציגים לראווה תמונות קלוז אפ של כלבי ים, הנראים כגלילים ענקיים, של זנבות לווייתנים המונפים אל על ושל מקורים צבעוניים של פפינים, המכונים בעברית "תוכון ים".

העיר הציורית לוננבורג (Lunenburg), נבנתה על ידי אנגלים, אך בהמשך הגיעו אליה מהגרים משוויץ, גרמניה וצרפת והיו בה כמה מספנות. זוהי עיירת דייגים ססגונית להפליא ובה נמל יפה ובתי מידות. העיר נקראת על שם Luneburg בגרמניה, משם באו חלק גדול מן המתיישבים , ואכן הדבר ניכר בצריחיהן של חלק מהכנסיות. העיר העתיקה היא פנינה אדריכלית והוכרזה כאתר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית (World Heritage Site) .

הגענו לעיירה בשעות אחר הצהרים המוקדמות, כדי לשוטט במרכז ההיסטורי שלה ולאורך הרציפים. מוזיאון הדייג המקומי (Fisheries Museum of the Atlantic), נמצא במבנה ששימש פעם מפעל לאריזת דגים, ממש על קוו המים. בעיירה בתי הארחה בעלי אופי מיוחד. מקומות אליהם באים לא רק כדי ללון, אלא כדי להיות. בקצה המפרץ הסמוך נמצא אתר בשם Blue Rocks, שהוא ריכוז סלעים שנשחקו על ידי קרחונים, איונים קטנים וכן כמה בקתות של דייגים. התבוננו בסלעים, במים ובקרני שמש אחרונות שנאבקו בעננים והצליחו להחדיר דרכם קרניים בודדות.

לא היה לנו את הזמן הדרוש להמשיך ולהקיף את חצי האי, לכן חתכנו מקניגסבורג צפונה, אל  החלק ההררי והעיקרי של שמורת הטבע  Kejimkuk. זהו אזור של יערות ואגמים, שהיה פעם ביתם של בני שבט מיקמק (Mikmac). מקום אידיאלי לטיולים רגליים, לרכיבה על אופניים ולשיט בקיאקים. מסלול הליכה קצרצר מוביל דרך היער, אל אשדות בנהר. זהו מראה נעים בכול ימות השנה, אבל לובש פנים דרמטיות בימים אלו של סתיו. מי הפלגים כאילו נצבעו באדום וצהוב, העצים השתקפו בהם, לעתים כמו במראה, לעתים מבעד לאדוות ששברו את השתקפותם ולעתים, נדמו לכתמים של צבע שצפו על פני המים. חתרנו בקאנו באחד האגמים, נאבקים בזרם ומתפעלים משפע הצבעים סביב סביב.

הטיול המפורסם ביותר לחופו של מפרץ אנאפוליס Annapolis Basin)) – שהוא שלוחה של מפרץ פונדי – הוא נסיעה של כשעתיים דרומה- מערבה, על גבי "צוואר דיגבי" ((Digby Neck –  רצועה בזלתית, הגובלת במפרץ פאנדי בצפונה ובמפרץ סנט מרי בדרומה. הנסיעה כוללת חציה של שני מיצרי ים, בעזרת מעבורות, עד לקצה לשון היבשה ב- Westport, שבאי ברייר (Brier). מקום אידיאלי לשיט בעקבות לווייתנים. נחשב לאחד הטובים בעולם. בשיט קיים סיכוי טוב לראות לוויתני "גיבן" (Humpback Whale) ולוייתני סנפיר. לעתים רואים גם North Atlantic Right Whale. כינוי שנתנו הציידים ללווייתן גדול סנפיר, שכונה כך משום שלאחר שהרגו אותו הוא נותר לצוף על המים ואפשר לציידים להמשיך במלאכת ההרג, טרם שיעלו את גופתו לביתור על הספינה. לכן הוא נחשב ללווייתן ה"נכון".

סינט גוהן  (Saint John)  היא עיר חביבה. כאשר ספינות התענוגות עוגנות בנמל, העיר שוקקת חיים. בשעות הערב, שלא בסופי שבוע, הרציפים שוממים, אבל הפאבים ברחוב Market, ליד מרכז הקניות Market Sq.  שוקקי חיים.

משם המשכנו מערבה, בדרך נופית הצופה אל מפרצים שנמצאים בשפל ועל הסירות שנותרו נטושות על פני הקרקע, לכיוון מפרץ פאסאמקודי ,(Passamaquoddy Bay) הגובל במדינת מיין שבארצות הברית. זהו גוף מים זרוע איונים וחופיו המפורצים עטורים, בנמלי דייגים קטנים, כולל שפכו המרשים של נהר סנט קרויש ( St. Croix), שהפך לאתר נופש פופולארי. מערבה משם נמצאת  העיירה המקסימה סנט אנדרוס (St. Andrews) , עיירה בעלת חזות אירופאית, ובה  בתי עץ הדורים, צחורים בחזותם, להם מרפסות יפהפיות המשקיפות אל הים. המסעדות מציעות תפריט קנדי צרפתי, עם התמחות מיוחדת ברגלי צפרדעים.

מסנט אנדריוס הפלגנו, ללא תשלום, אל אי האיילים (Deer Island), שבו מפרצים קטנים ומעגני דייגים יפהפיים. כל מעגן כזה הוא פנינה פוטוגנית. התגשמות חלומם של צלמים וציירים. לשון מים, מוקפת ביערות שעליהם זהובים, בקתות קטנות וצבעוניות ומזחים בהם עוגנות ספינות דיג. האי  קמפבלו  (Campebello Island) הסמוך, נקרא כך על שמו ויליאם קמפבלו, מושל נובה סקושה בשנות ה-70 של המאה ה-18. המקום, שכונה "האי האהוב" בפיו של נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט (1882-1945), הפך לאתר נופש מועדף על ידי אמריקאים, והתכונה המרובה יחסית, לפחות בסופי שבוע, עומדת בסתירה לשקט בו הורגלנו עד עתה. המקום מציע חופים חוליים, מערות, מפרצונים, מגדלורים עתיקים ושמורת טבע בינלאומית הקרויה על שמו של רוזוולט.

זה הזמן והמקום להיפרד מהחלום ולשוב למציאות בנמל התעופה של סינט ג'והן, הליפקס, או לאחר עוד יום של נסיעה, בקוויבק סיטי או אפילו מונטריאול.

הערות

[1] ראו באתר זה: תדריך לטיול במערב קנדה

[2] בשנת 1867 אוחדו מושבות אלו לדומיניון בריטי שכלל ארבע פרובינציות: אונטריו, קוויבק, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. תהליך זה, שנקרא בשם הקונפדרציה הקנדית, הביא לעלייה באוטונומיה של המושבות מהכתר הבריטי ושיאו היה עם חקיקתו של חוק וסטמינסטר בשנת 1931, שקבע את עצמאותם של הדומיניונים של האימפריה הבריטית, ובכללם גם קנדה. בשנת 1982 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק קנדה שביטל את שארית התלות של המדינה העצמאית בבריטניה.

[3] ב-1754 מאס צ'ארלס לורנס, המושל הבריטי החדש, באקדים ובעמדתם הניטרלית ודרש מהם להישבע אמונים.

[4] קייג'ון או קאג'ון (מצרפתית: les Acadiens) היא קבוצה אתנית ותרבותית בדרום לואיזיאנה, המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים צרפתים קתולים גולים שהיגרו למקום מחבל אקדיה שבקנדה לאחר שגורשו משם בשנים שבין 1755 ועד 1763 על ידי הבריטים. הקבוצה ותרבותה הייחודית ניכרת במיוחד בעיר ניו אורלינס ומשפיעה על מוסדות בעיר כגון "הרובע הצרפתי", חגיגות המארדי גרא, מטבח ניו אורלינס ועוד. הקייג'ון דומים אך נבדלים מהאוכלוסייה בעלת השורשים הצרפתיים הלא-אקאדיים, צאצאי המתיישבים המקוריים בלואיזיאנה הצרפתית, הנקראים "קריאולים".

[5] זהו אחד מ-18 חבלי צרפת ובירתו היא רן (Rennes). נמצא בין תעלת למאנש בצפון ומפרץ ביסקיה בדרום, ומזרחה לו — נורמנדי תחתית ופיי דה לה לואר ("ארצות הלואר")

[6] ברטונית היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות. היא מדוברת בפי כחצי מיליון מתושבי חבל ברטאן (כששית מאוכלוסיית החבל) שבקצה הצפון-מערבי של צרפת. אלפים נוספים מבינים את השפה, אך דוברים צרפתית ביום-יום. ברטונית שייכת לפלג הדרומי, הברטוני, של השפות הקלטיות, ביחד עם ולשית וקורנית. בצרפתית ובאנגלית נקראת השפה "Breton" ובברטונית "Brezhoneg".

כ-70% מאוצר המילים בברטונית משותף גם לוולשית. באורח אירוני, על אף שזו השפה הקלטית המדוברת ביותר, זוהי גם השפה הקלטית היחידה ללא מעמד רשמי. לפי חוקת צרפת, צרפתית היא השפה הרשמית היחידה במדינה, ולפיכך הלימודים בבתי הספר בחבל נערכים בצרפתית בלבד. עם זאת, נלמדת השפה באופן חופשי באוניברסיטאות.

[7] קלטים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית ולאחריה. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. מוצאם האתני או התקופה שבה הופיעו עמים אלה לראשונה אינם ידועים בוודאות, ישנן עדויות לקיומם החל מהמאה ה-12 לפנה"ס, ולהתיישבותם בבריטניה החל מהמאה ה-8 לפנה"ס. השימוש בשם "קלטים" שימש את היוונים ולאחר מכן הרומאים ככינוי לשכניהם מצפון אך לא ידוע אם הקלטיים כקבוצה קראו לעצמם בשם זה. ככל הנראה בין העמים הקלטיים לא הייתה קיימת הגדרה פוליטית משותפת אחת, והתפקוד הפוליטי של העמים השונים היה עצמאי כמעט לגמרי. הקלטים חיו לרוב בקבוצות שבטיות ששימשו כיחידות פוליטיות בלתי תלויות, החברה הקלטית הייתה חברה היררכית מעמדית שנשלטה על ידי מלכים. המלך היה בעל המעמד הרם ביותר, אחריו בהיררכיה היה "המעמד השליט" המורכב מכוהני הדת – דרואידים, נביאים, רופאים, בעלי מלאכה ועוד ובתחתית היה מעמד היו העבדים – המעמד הנחות ביותר. בין שתי מעמדות אלה – השליט והעבדים נמצא החלק העיקרי של כלל האוכלוסייה – פשוטי העם. מעמד מיוחד נוסף היה מעמד המשוררים[.

קיימת מחלוקת לגבי עובדת מוצאם המשותף של העמים הקלטים השונים, וישנם חוקרים הטענים כי המשותף בין העמים הקלטים הוא המקורות הלשוניים בלבד. העמים הקלטים דיברו דיאלקטים שונים של שפות קלטיות שמקור כולן בשפת אב קדומה אחת

[8] קנדה ובריטניה הגדולה הכריזו על קייפ בונביסטה, ניו פאונדלנד כאתר הנחיתה.

[9] ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית, 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזול (בנזין וטולואן) ו-56 טון ניטרוצלולוזה.

[10] בדרכם פגשו בפקח רכבות בשם וינסנט (וינס) קולמן והסבירו לו את הסכנה. קולמן, שכבר חשב להימלט, נמלך בדעתו ושלח הודעות דחופות לרכבות המתקרבות לתחנת הליפקס לבל יגיעו למקום. קולמן נספה בפיצוץ, אך פעולתו הצילה מאות נוסעי רכבות שיכלו להיכלל במניין ההרוגים.

[11] https://www.haaretz.co.il/misc/1.729204