טיול במונטנגרו – מסע להר השחור

מונטנגרו – חוויה בלקנית מזוקקת

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם, באתר זה: תולדות מונטנגרו; תולדות יוגוסלביה.; גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן  ; מונטנגרו – המלצות לקריאה 

ראו גם: כתבה במגזין האלקטורני של NRG – טיול מפתיע במונטנגרו.

להרצאה על מדינות יוגוסלביה לשעבר (כולל מונטנגרו).

להרצאה על מונטנגרו

לאלבום תמונות מטיול למונטנגרו, ספטמבר 2009

אלבום תמונות מטיול למונטנגרו – אביב 2011

נסענו באזור הררי פרוע, בשמורת הדורמיטור (Durmitor) שבצפון מונטנגרו, סלעי גיר צחיחים למדי. נוף של טרשים הזכיר את זה של החרמון. הכביש עלה וירד, עבר ליד אגם קטן וחצה עמק קרסטי שקרקעו אדמדמה. זה המקום לציין, שהמילה "קרסט", המתארת נוף גירני שהומס על ידי מים, מקורה בשפה הסרבו-קרואטית, בחבל ארץ בשם זה, בקרואטיה הסמוכה. מרבית המונחים המקצועיים הקשורים להמסת סלעי גיר על ידי מים, כמו "דולינה" או "פולייה", הגיעו מאותה שפה.

הכביש המשובש למדי העפיל לשטח מרעה ירוק. חלפנו על פני עדר פרות וכמה בקתות, עד שעצרנו במסעדה קטנה המזכירה באווירתה את "קפה בגדד". כמה סקרנים הקיפו אותנו וייעצו לנו מה להזמין לאכול. המבחר בדרך כלל אינו גדול. הטבחית, שהיא גם המלצרית וגם המנקה, הבטיחה עשר דקות. הערכתי שמדובר בעשרים. כעבור חצי שעה, פתחתי את המחשב הנייד והראיתי לנאספים תמונות שצילמתי. דיברתי בהתפעלות על קניון טרה (Tara) המפורסם. אחד מהם, טייס לעת מצוא, הפטיר בביטול כשהזכרתי את השם והכריז "רק סוציקה" (Sušičko). נסענו. דרך עפר התפתלה מערבה ירדה בשטח מיוער וטיפסה לכפר קטן של רועים, עם פוטנציאל עצום להפוך לכפר נופש. המשכנו עוד מעט ולפתע, בלי אזהרה, האדמה כאילו נפערה ולנגד עיני נחרץ אחד הקניונים העמוקים שראיתי מימי.

הרי דורמיטור נחשבים ליפים ביותר באלפים הדינריים, כך מכנים אנשי המקצוע את הגוש ההררי המתחיל בקרואטיה, ממשיך למונטנגרו, יורד לאלבניה ונגמר ביוון. יום קודם, הפסגות הגירניות היו מכוסות בעננים, ומפעם לפעם בצבץ דרכם שלג טרי. פסגות נמוכות יחסית, נראו כשהן משייטות מבעד לערפילים, כמו בציורים סיניים. נסענו לאורכו של קניון טרה, קניון יפהפה, שהושמץ על ידי ידידנו הטייס. הערפל הכבד והגשם שירד לפרקים היקשו עלינו להעריך את מלוא עומקו של הערוץ, אבל היה משהו בחוסר הבהירות, במסתורין, שהעצים את החוויה. הגשר המתוח מעל למכשול האדיר הזה היה אחד ההישגים ההנדסיים מהגדולים בבלקן, אך במלחמת העולם השנייה, פוצץ כדי למנוע את התקדמות הגרמנים.

אי אפשר להימלט מההיסטוריה. לעומת האלפים, או הפיורדים הנורווגים, שם אפשר לצלול בנקל אל נשייה מבורכת של יערות ואגמים, הבלקן טעון יותר ורווי בסיפורים על מאבקים ותככים, על נוצרים ומוסלמים, על רומאים ואיליריים, על ביזנטים, וונציאנים, על טורקים ואוסטרו הונגרים.

"בלקן" היא מילה טורקית שהוראתה "הר מיוער". העות'מנים סימנו את האזור הזה, כשרק החלו להתגבש. טרם שהתפנו לכבוש את אנטוליה, טרם שהפכו אותה לארץ הטורקים, שמו את פעמיהם אל הבלקן. הם חיפשו שליטה, כוח ובעיקר אנשים. בשבטים הטורקימנים ששוטטו בטורקיה של ימינו, הם ראו את מאגר כוח האדם, את החיילים הפשוטים ואת "בשר התותחים" ואילו באנשי הבלקן, את כוח האדם המקצועי, המיומן. מכאן הם הביאו את הלוחמים עבור חייל ה"ייניצ'רים" הקשוחים, שהיה לעתים מגינוי של השולטן ולעתים יריביו, עד שפורקו על ידי מחמוד השני ברפורמה הצבאית של 1826. העות'מנים לא שאלו רשות ולא ביקשו מתנדבים. אחת לשנתיים היו השליטים הטורקים מגיעים לכפר, פותחים את ספרי הכנסייה, מרכזים אתה נערים בגיל בגרות ואת המתאימים להם, לקחו איתם, בשיטת גיוס מיוחדת שנקראה "דְֶוושירְמֶה" (Devshirme) . בספר "גשר על הדרינה", מופיע תיאור קורע לב, של קריעת הנערים מחיק משפחותיהם.

כך נבנתה מרבית שדרת המנהיגות והאדמיניסטרציה של האימפריה, שהיתה למעשה יצור דו רגלי – טורקי – בלקני. לימים יתרצו הטורקים את נפילתם מאיגרא רמה של האימפריה, בכך שלא היתה מספיק טורקית… תושבי הבלקן נזכרים בהם בחריקת שניים, אפילו בשנאה, למרות ששלטונם היה מתקדם יחסית והם העניקו להם חופש דתי יחסית ואף פיתחו את האזור. אולי היה זה עול המסים הכבד, אולי שיטת ה"דוושירמה" הזכורה לגנאי.

לטעמי, הטורקים לא הביאו לכאן רק פיתוח אלא גם שקט יחסי. האזור ההררי והמבותר הזה משך לכאן עמים שונים ומתבדלים רבים. שונאים זה את זה על רקע שוני בשפה, בתרבות ובדת. אנשים דומים כל כך ומסוכסכים כל כך. אם האדם הוא תבנית נוף הולדתו, הרי שיש משהו באזור המבותר והפראי הזה, כדי ליצור מפה מורכבת, תשבץ סבוך, בו האוהב והשונא, העמית והטורף קרובים כל כך.

השם "ההר השחור" מתייחס ליער המחטני כהה העלים, שכיסה בעבר את מדרונותיהם של האלפים הדינריים החוצים את מונטנגרו, כיום נשאר ממנו חלק קטן יחסית. סוחרים איטלקים-וונציאנים תירגמו את שם המדינה לשפה האיטלקית – Montenegro, ומאיטלקית השם הזה התפשט לשפות רבות.

מונטנגרו הינה פינה קטנה בבלקן, הידועה בעיקר בנופיה ההרריים. ואכן, השם מונטנגרו פירושו באיטלקית "ההר השחור". המקום נקרא בסרבית  "צְרְנַא גוֹרַא" (Crna Gora). שם זה מופיע לראשונה במאה ה-13 בתקופתו של המלך מילוטין (Stefan Milutin). כנראה זה על שם היערות הצפופים שסביב הר לוֹבצֶן (Lovćen), שמשווים לו מראה שחור. ייתכן שהמילה "שחור" לא באה לתאר רק צבע אלא גם אופי. תחושה. ואכן, הר לובצ'ן נראה מאד קודר ואפילו מאיים בעיניו של מי שבא מן הים. כך חשבו לפחות הספנים האיטלקים שיראו מההר ומיושביו.

למונטנגרו רצועת חוף צרה, במערב, לאורך הים האדריאטי, אשר נמתחת מאלבניה בדרום ועד קרואטיה, מדרום לדוברובניק. בצפון ואורכו הכולל של קו החוף הוא 283 ק"מ. בשטח קטן יחסית אפשר למצוא מדרונות מוריקים שגולשים לים, מפרצים יפהפיים השולחים אצבעות כחולות פנימה לתוך היבשה, רכסי הרים גבוהים עם נוף אלפיני, אגמים, איים ויערות, קניונים מהעמוקים בעולם ובהם נהרות צלולים וחופים שטופי שמש. בנוסף לטבע הנפלא, מונטנגרו היא גם מוזיאון חי של תרבות ואומנות. ניתן למצוא בה מעט מכול מאפייני הבלקן: ערים מדייוואליות שהשתמר בהן צביונן העות'מאני, ערי נמל וונציאניות, מצודות בנות מאות שנים, מנזרים, קתולים ובעיקר אורתודוכסיים, שרידים רומאיים וביזנטיים, ואדריכלות אוסטרו-הונגרית. בכול אלו חי עם קטן ואמיץ שנלחם על חירותו כנגד כל הסיכויים והצליח.

בטיול מספרים גם את סיפורו של נייגוש (Njeguši) – המשורר הלאומי של מונטנגרו שהיה גם השליט החשוב ביותר שלה, באמצע המאה ה 19, גאון של תקופתו. כמו כן, הסמטאות, הכנסיות, המגדלים והארמונות מספרים את סיפורם של הביזנטים, הסרבים והעות'מנים. כל מי שהטביע את חותמו על פיסת הארץ הקטנה והשסועה הזאת. כנראה שבלי הנקודה היהודית אי אפשר. זהו המקום לספר את סיפורו של משיח השקר שבתאי צבי, שנקבר באולצ'יני (Ulcij) שבדרום ואת סיפורה של המיסטיקה המוסלמית הבקטשית, ממנה הושפע.

ראו באתר זה: שבתאי צבי.

למרות ששטחה של מונטנגרו הוא חצי מזה של מדינת ישראל, דומה ועל פיסת האדמה הזעירה הזו שוכנות שתי מדינות. מדינה אחת על קו החוף הדלמטי, הנושא באווירתו את חותמה של האימפריה הימית של ונציה. התושבים כאן, בחלקם הגדול ממוצא דלמטי. גבוהים ורחבי גרם. אבות אבותיהם היו האילירים ואולי יש להם קשר אל הדוֹרים ששטפו בסערה את יוון במאה ה-11 לפני הספירה והכניסו אותה ל"תקופת חושך", בת כמה מאות שנים. זהו אזור מתוייר יותר, נוצץ יותר, נהנתן יותר, יקר יותר.

המדינה השנייה היא מדינת ההר, ששיני הזמן נגסו בה אך מעט. במשך עשרות שנים נחשבה מונטנגרו לפינה הענייה והמוזנחת של יוגוסלביה ואם הוקדשו לה משאבים כלשהם, היה זה רק באזור החוף. האזור ההררי נותר בלקן במיטבו, עם הרים מרשימים, עמקים קרסטיים ירוקים וכפרים שבתיהם האדמדמים מפוזרים על המדרונות ובעיקר שמורה אנושית, ששני הזמן נגסו בה אך מעט. היה זה גם הבלקן ב"מירעו". עד לפני חמישה עשורים לא נסללו כאן כבישים, לא הונחו קווי צנרת ולא נמתחו כבלי חשמל. אנשי הכפרים ההרריים, גם אלו שבאים במגע עם מעט התיירים שמבקרים באזור זה, שומרים על סגנון החיים אותו ניהלו הם ואבותיהם, מאז הגיעו לאזור בסביבות שנת 600 לספירה. חלקם פתחו את ביתם לאירוח תיירים. ה"צימרים" המקומיים אינם עומדים בסטנדרטים האירופאים, אך מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם חיי היום יום. מרבית המשפחות מקיימות משק בית אוטרקי, וממעטות לרכוש מוצרים מחוץ לבית.

העימות בין שתי "המדינות" הללו אינו פשוט ולפי שלושים שנה היה טראומטי ממש. כפריים שלא הכירו עולם אחר מעבר לדלת אמותיהם, מצאו פרנסה בכפרי הנופש, שהוקמו לאורך חופי הזהב. הם, שהתחנכו על מסורת שמרנית, נתקלו לתדהמתם מראה של אירופאים, שהתערטלו לחלוטין בחופי הנודיסטים. העימות היה לא פשוט והוא תואר היטב בסרט "יופיו של החטא"; דרמה יוגוסלבית נהדרת משנת 1986, בבימויו של הבמאי הסרבי, זיבקו ניקוליש (Živko Nikolić).

לסרט אקספוזיציה נפלאה: בכפר נידח במונטנגרו, חי זוג נשוי, הגר בבקתה מסורתית בכפר נידח. כיכרות הלחם הנאפים בבקתה הם עגולים ועבים. על קיר הבקתה תלויים כלי עבודה רבים ובהם פטיש עץ ענק. כאשר האישה פונה לבעל ומתוודה בפניו שנאפה, הוא מסיר את הפטיש הענק מהקיר, לוקח כיכר לחם ועולה עם האישה לפסגת הר גבוה. שם הוא מוציא אותה להורג בחבטת מקבת על הלחם, אותו הניחה על ראשה.

עיקר הסרט הוא סיפורם של זוג אחר, צעיר, שמוצאו מכפר זה. השניים, מחליטים לצאת לעיר הגדולה, בניגוד לדעתם של זקני הכפר. הם פונים לקרוב משפחה מפוקפק המפנה אותם למקומות עבודה חדשים. האישה נשלחת לעבוד במחנה נודיסטים לתיירים – ושם מתוודעת לראשונה להנאות הגוף. הקונפליקט בין הפרימיטיביות שבהרים והשמרנות המינית, לבין המתירנות הבלתי מרוסנת של התיירים המערביים בכפר הנופש, מובילה לסיום הטרגי. זהו סרט בעל איכויות ויזואליות נפלאות, שפע חושניות ובעל מסר חברתי ברור ופסימי.

אין ספק שגיבורי הסרט לא היו היחידים ששלמו את המחיר על המגע הברוטאלי כמעט בין התרבויות. למרות המגע האינטנסיבי יחסית של התושבים עם התיירים, הם עדיין כבולים למסורת. כך למשל, נשים אלמנות אמורות ללבוש שחורים חמש שנים לאחר מות הבעל, אך רובן ממשיכות בכך עד יום מותן. הגברים לעומת זאת, נוהגים לגדל זקן לאחר מותו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה ורבים מהם אינם מגלחים אותו עד יומם האחרון. יחד עם זאת, המגע בין ה"מדינות" הללו הוא אולי האטרקציה העיקרית של הטיול כאן. המצוקים הנופלים בתלילות אל הים, ללא קוו חוף כמעט, הם סוד קסמה של המדינה.

שטח מונטנגרו היה בתחום שלטונה של האימפריה הרומית ולאחר שפוצלה, נכלל בתחומה של האימפריה המזרחית, הביזנטית. החל מסוף המאה ה-7 נדדו לאזור עמים סלאביים ובמאה העשירית התגבש במקום שלטון עצמי של מספר עמים, קרובים בשפה ובתרבות, תחת השם "דוקליה" (Duklja בסרבית מודרנית, Doclea בלטינית). שם המזכיר את "דיוקלטיאנוס", הקיסר הרומי שהגיע מאזור זה.

מעניין, מעטים מתושבי דוקליה של ימינו אינם מודעים לכך שאחד הקיסרים הרומיים החשובים, מי שפיצל את האימפריה לחלק מזרחי וחלק מערבי; מי שהחל למעשה את הפילוג שהוביל להקמת ביזנטיון, הוא בן ביתם. דווקא תושבי ספליט שבקרואטיה, לשם פרש לגמלאות, גאים בתושב המפורסם ביותר של עירם.

ראו באתר זה: מביזנטיון לקונסטנטינופוליס.

החל מהמאה ה-13, שלטה באזור השם נסיכות זטה (Zeta; מילולית: "הקוצרים"), ששליטיה הצליחו לשמור על מידה רבה של עצמאות הן מפני צבאות האימפריה העות'מאנית וכן מפני סרביה השכנה. מהמאה ה-15 ואילך, הפכה הכנסייה האורתודוכסית לגורם משמעותי יותר ויותר וניתן לומר שהשלטון באזור היה כנסייתי עד מחציתה של המאה ה-19. בשנת 1851 הוביל הכומר השליט דנילו (Danilo) השני מהפך תחוקתי, זנח את הכנסייה, הכריז על עצמו כנסיך ובכך סיים את העידן התיאוקרטי.

חולשת האימפריה העות'מנית ומלחמת רוסיה – טורקיה הביאו לקונגרס ברלין, שהעניק ב-1878 את מרבית הבלקן לאימפריה האוסטרו-הונגרית. כבר אז היו שחזו את רפיסותו של ההסכם ותהו לגבי הגיונו הפוליטי. אז נוצרה האמרה המפורסמת "מהבלקנים תיפתח הרעה". ואכן, מונטנגרו זכתה לעידן קצר של עצמאות וב-1912 השתתפה במלחמות הבלקן שהתקוטטו על ירושת האימפריה העות'מנית ואף זכתה בתוספת לשטחה. עצמאותה של מונטנגרו הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהתחילה, לא הרחק מכאן, בסרייבו. המדינה נכבשה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולאחר המלחמה, הפכה לחלק מ"יוגוסלביה" – יצירה מלאכותית שנועדה לגבש כמה מהעמים הסלאביים הדרומיים ומכאן שמה..

עם כיבושה יוגוסלביה בזמן מלחמת העולם השנייה, נפלה מונטנגרו לשליטתה של איטליה הפאשיסטית. ב-12 ביולי 1941 הוכרזה כמדינה עצמאית כביכול, על ידי סקולה דרלייביץ' (Sekula Drljević) קוויזלניג מקומי, בתמיכת איטליה. באזור התחוללה מלחמת אזרחים ומרבית התושבים תמכו בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. כמו בסרביה, האחות הבכירה, גם כאן ההתנגדות לפשיזם היא מושא לגאווה עד היום.

במונטנגרו חיה קבוצה אתנית שונה, שחולקת שפה, דת והיסטוריה משותפות עם סרביה. האיחוד בין הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה התקיים לאורך מרבית ההיסטוריה של המאה ה-20, אולם הוא סבל מבעיות אתניות ככל שהמיעוטים השונים דרשו ייצוג וכוח. לאחר שנשיא יוגוסלביה, יוסיפ בירוז' טיטו, הדבק שחיבר את בליל העמים, הדתות והשפות, עבר מן העולם, נבקעו הסדקים שהצליח לטייח בכוח אישיותו. בשנת 1992 פרשו ארבע מתוך שש הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה, ורק סרביה ומונטנגרו המשיכו לקיים מבנה פדראלי. בשנת 2003 יוגוסלביה פורקה רשמית והוקם איחוד רופף בשם "סרביה ומונטנגרו" לתקופת מעבר, עד שהמדינות המחותנות יחליטו אם להמשיך בחיי הזוגיות. ב-21 במאי 2006 נערך במונטנגרו משאל עם אם להתנתק מסרביה ולהכריז על עצמאות. הושג רוב של כ-55.4% בעד ההפרדות, ובכך נסללה הדרך להתפרקות הסופית של מדינות יוגוסלביה לשעבר. ב-3 ביוני 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה וכעבור 25 ימים, התקבלה כחברה ה-192 של ארגון האומות המאוחדות. מונטנגרו זכתה לקבל הכרה רשמית מחלק ממדינות העולם, ביניהן ישראל, אולם עד 2020 טרם הוקמה שגרירות ישראלית במונטנגרו והאינטרסים הישראלית מיוצגים על ידי שגרירות ישראל בבלגרד.

הדינר היוגוסלבי איננו קיים עוד. המטבע העובר לסוחר הוא האירו ויחד עמו חלה ההתייקרות המתבקשת. מונטנגרו איננה זולה כבעבר. החדרים אינם מפנקים כמו באיים הבריטיים, האוכל אינו משהו ששווה לכתוב עליו הביתה, אך הנוף והארכיטקטורה מפצים על הכול. לחובבי הבשר צפויה הפתעה לא רעה: המקום הזול ביותר לקנות בשר הוא באטליזים, המציעים מבחר גדול של בשר טרי. לצדם של רבים מהאטליזים נמצאים מטבחים זעירים שעל הגריל שלהם צולים את הבשר ומגישים אותו לסועדים, אמנם ללא מקום ישיבה מסדר, אך במחיר זול להפליא.

ניתן למצות את הסיור במונטנגרו בחמישה ימים מתוכננים. פעילויות נוספות כגון טיולי ג'יפים, מסלולי הליכה רגליים, רפטינג ועוד, שורשים כמובן זמן נוסף.

הטיול במונטנגרו מתחיל ומסתיים בדרך כלל בבירה פודגוריצה (Podgorica), שאינה מרשימה במיוחד, אבל קרובה לכול מקום. אולם נראה לי שביקור ולו חטוף בדוברובניק שבקרואטיה, המכונה, גם "פנינת הים האדריאטי", יכול להיות פתיח (או סיום) מעולה לטיול. במקרה דנן, נתחיל בדוברובניק.

קרואטיה, כמו מונטנגרו, כבר מזמן אינן שייכות לגוש הקומוניסטי, אך דומה שההכרה הזו טרם חדרה לראשם של נותני שירות רבים. תהליך שכירת הרכב איטי ומייגע, אך גם הוא מסתיים ומכאן, נסיעה קצר מובילה אותו אל גבולה של קרואטיה עם מונטנגרו. .

מעט אחרי הגבול מגיעים למפרץ קוטור (Boka Kotorska), הקרוי על שם העיר קוטור, הוא חלק המרשים ביותר של קו החוף האדריאטי. זהו לטעמי, אחד המפרצים היפים באירופה. המפרץ המפותל הוא למעשה שילוב של ארבעה מפרצי משנה ונקרא בשפת המקומיים גם "בוקה קוטור" ("הפה של קוטור"), על שום צורתו הייחודית, שהעניקה לו את הכינוי "הפיורד הדרומי ביותר באירופה". זהו כמובן איננו פיורד, שהרי לא נוצר על ידי נסיגתו של קרחון, אך האסוציאציה עובדת חפשי. כל אחת מלשונות הים היא בעצם מפרץ בפני עצמו הקרוי על שם העיר הבנויה לחופיו, המפרץ הגדול ביותר הוא מפרץ הרצג נובי ולאחריו מפרץ טיואט. מפרץ פנימי יותר הוא מפרץ ריסאן שמיקומו ומבנהו יוצרים תופעה ייחודית הנקראת "משפך גשם" וגורמת לירידת גשמים מרובה במיוחד ונקודתית. האתר הראשון לו שווה להקדיש זמן הוא עיירת החוף הרצג נובי (Herceg Novi), הנמצאת במרחק של 23 ק"מ בלבד מנמל התעופה של דוברובניק. העיירה הציורית, דבוקה וכאילו מטפסת על מדרונו של הר אוריין (Orjen), המתנשא בתלילות לגובה של 1,893 מ' ומגן עליה מפני הרוחות הקרות. הרצנגובי משלבת הרים וים, אדריכלות וונציאנית ושפע של עצים סובטרופיים, שיחים אקזוטיים ופרחים, שהובאו מרחבי תבל וניטעו בגינותיה. העיר כולה היא מעין גן בוטני מרהיב ביופיו, שניטע במשך מאות שנים על ידי יורדי ים שהביאו מכל העולם צמחים וזרעים של דקלים, עצי איקליפטוס, מגנוליות, מיני קקטוס ועוד.

הרצגנובי הוקמה במאה ה-13 כגן בוטני של המלך טוורטקו הראשון (Stjepan Tvrtko I), ומאוחר יותר הנציחה בשמה את אחיינו, הרציג שטיפן (Herceg Stjepan). מנזר סבינה (Savina) הנמצא בשולי העיר, על מדרון מיוער שגולש אל הים, נחשב לאחת הדוגמאות היפות של הארכיטקטורה של תקופת הבארוק, באזור החוף האדריאטי. הסיור בעיר מתמקד בעיר העתיקה, (Stari Grad בסרבית). כדאי להתחיל מ"המבצר הספרדי" (Španiola), לצפות ממנו על הנוף ולגלוש ברגל אל הסמטאות. ניתן להישאר כאן יום נוסף ולצאת לשייט מרהיב במפרץ. השייט עוגן בפינות חמד יפהפיות ומשלב ארוחת דגים על הסיפון. הנסיעה לאורך המפרץ עוצרת נשימה ממש. זוהי לטעמי פנינת הנוף המרהיבה ביותר במדינה. השילוב בין ההרים הגירניים לבין המפרץ עם הארכיטקטורה הוונציאנית בעיירות שלחופו, גרמו לארגון אונסק"ו להכריז על קוטור כאתר מורשת עולמית. הביקור הבא הוא בעיירה הציורית פראסט (Perast), ששווה ללכת לאורכה, בין הבתים לים וליהנות ממבניה המהודרים, כמו למשל כנסיית ניקולאס הקדוש שבנייתה החלה במאה ה-15 ולעולם לא הושלמה ובניין הפעמונים שלה ולהתבונן בארמון בויוביץ' הברוקי, שהפך למוזיאון העירוני.

מנמל פראסט כדאי לצאת בשייט קצר אל האיים הזעירים שבמפרץ ואל המנזרים שנבנו בהם. האי האחד הוא סווטי ג'ורג'יה (Sveti Djordja), ובו מנזר בנדיקטי מוקף ברושים. האי השני הוא אוד שקרפלייה (Gospa od Škreppjela), מילולית: "גבירתנו של הסלעים". זהו אי מלאכותי, קירח מעצים ובו נבנה מנזר מרשים, שכיפתו תכולה וצורתה מתומנת. האגדה המקומית מספרת שהאי נבנה על שלדיהן של אניות טורקיות שטבעו במקום. בתולדות העיירה שזורים סיפורים רבים על אומץ לבם של יורדי הים. סיפור רומנטי ונוגע ללב מספר על אשה שבעלה יצא לדייג ובושש לחזור – האישה החליטה לרקום לו תמונה מחוטי זהב וכסף ובהן שזרה גם את שערותיה. כאשר החלה בעבודתה הן היו עדיין בלונדיניות, אך עם הזמן האפירו ואף הלבינו. התמונה המיוחסת לסיפור נמצאת במוזיאון הכנסייה.

ליד העירה ריסאן (Risan) נחשפו שרידי וילה רומאית ובה רצפת פסיפס, ובסופו של היום מגיעים לעיירה המרשימה קוטור (Kotor. זוהי עיירה קסומה ומוקפת חומה, לחופו של המפרץ ולמרגלותיו של הר לובצ'ן (Lovčen) ובלבה עושר ארכיטקטוני רב. בזכות אלה נכללה אף היא ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. העיר עוצבה על ידי חמש משפחות ונציאניות עשירות, שאת אחוזותיהן אפשר עדיין לראות. קוטור, שהיתה עיר מדינה עצמאית בשנים 1391-1420 בקשה את חסות וונציה מפחד העות'מניים. וסוחריה הטביעו את חותמם על העיר והעשירו את הארכיטקטורה שלה. העיירה שוכנת על שער הים של נתיב מסחר המוביל לפנים הארץ. סמל האריה הוונציאני שעיטר את השער לעיר הוזז בתקופה הסטליניסטית לקיר הצדדי של החומה ובמקומו הוצב סמל השלטון הקומוניסטי. העיר העתיקה מלאת חיים, תיירים, בתי קפה חנויות למזכרות ורומנטיקה. הכיכר המרכזית של העיר היא "כיכר הנשק", העמוסה כיום בשולחנות צפופים של מסעדות ובתי קפה. מול שער הכניסה ניצב מגדל השעון הנטוי מעט בשל רעידות האדמה שזעזעו את האזור ועליו סמלה של וונציה. לחזית המגדל הוצמד עמוד הקלון שאליו נכבלו אסירים בעת שגזר דינם נחרץ בנוכחות ההמון. לעיר ככרות נוספים, שהיפה שבהם היא ככר טריפון הקדוש וסביבה בנויים הקתדרלה על שמו; בית העירייה; ארמון הבישוף ועוד. האגדה מספרת כי עצמותיו של טריפון הקדוש הגיעו לקוטור בכדי להשיטן משם לקבורה מחודשת בוותיקן, אך בכל פעם שניסו להוציאן מהעיר הים סער. עד שזקן מקומי חכם הסביר שאסור היה להוציא את עצמות הקדוש מהאדמה הוחלט לקבור אותן במקום. עם השנים הוקמה הכנסייה מעל קברו. הכנסייה הותיקה עומדת על תילה מאז שנת 809 ועד היום, למרות שלמעשה נהרסה ברעידות אדמה ונבנתה מחדש פעמים רבות . נמליץ כאן לבקר במוזיאון הימי ובעיקר ללכת לאיבוד בסמטאות. מומלץ במיוחד הטיפוס על החומה שבמרומי הצוק. הכניסה בתשלום, הטיפוס ארוך אך המראה מרהיב ומראש המצודה נשקפים בתי העיירה והמפרץ כולו, ממעוף הציפור ממש.

מרבית המטיילים מטפסים ברכבם מקוטור אל הר לובצ'ן המתנשא לגובה של 1,748 מ' , היישר מעל המפרץ ומכל סיבוב בכביש המתפתל אל פסגתו נשקף מראה מרהיב ושונה של המפרץ.  בפסגת ההר נבנה מבנה הקבר של המשורר הלאומי פטרוביץ' נייגוש (1851-1813). נסיך ואיש רוח, שביטא בשירתו את השאיפות הלאומיות של בני עמו. את המוזוליאום עיצב איוון מסטרוביץ', הנחשב לגדול פסלי יוגסלביה והרי אנחנו במונטנגרו!  בכל הזמנים. מראש ההר נשקף נוף הררי יפה, זרוע בעמקים קרסטיים זעירים. ביום יפה, כל מונטנגרו פרושה לפנים, כולל הכתם הככול של אגם סקדאר והיריעה התכולה הרחבה של הים האדריאטי

זהו ביקור חובה למי שמגיע לכאן ב"קפיצה" בת יום מקרואטיה, אך דומה שמי שמתכוון להגיע להרי הדורמיטור, יכול לוותר על המקום. בכול בית קפה לצד הדרך מגישים את הפרושטי המפורסם,. זהו נקניק סאלמי משובח שמכינים בנייגושי, כפר הולדתו של נייגוש. משם נמשיך לבירה העתיקה צטינייה (Cetinje). את העיר חוצה שדורת נייגושבה ובחלקה מותרת התנועה להולכי רגל בלבד. זוהי עיר נעימה, שכמה מבנייניה שוקמו, בעיקר מאז זכתה מונטנגרו בעצמאותה. לדעתי, השם "הבירה העתיקה" מזמין ציפיות שווא ואיננה מצדיקה יותר מאשר ביקור קצר. כדאי לבקר בכנסיית ולאשקה (Vlaška crkva) הטובלת בעצים. האגדה מספרת שגדר הכנסייה יצוקה מרובי החיילים העות'מנים, שהותכו לאחר תבוסתם בקרבות על העיר, במחצית המאה ה-19. לצד הכנסייה נבנה מונומנט דמוי ספינה המנציח את זכרה של מתנדבים מונטנגרים שחיו בארצות הברית ושבו למולדת כדי להגן עליה מפני פלישת מעצמות הציר. הספינה טבעה מול חופי אלבניה ואיש מנוסעיה לא שרד. ארמון שגרירות צרפת הוא מבנה מרשים וכך גם בית הממשלה (Vladin Dom). כדאי לבקר בארמון המלך ניקולה, שהפך למוזיאון לאומי, בו מוצגים בגדי מלך משובצים בזהב, כתר, שרביט מלוכה ועוד אוצרות של בית המלוכה העתיק. מנזר צ'טינייה, שנבנה ב-1484 שווה הצצה אף הוא, אם כי ברו מרשים מתוכו…

למגיעים בסופי שבוע, כדאי ללכת לשוק המקומי, לראות את הדייגים המגיעים מהסביבה למכור את שללם, את סוחרי הבשר המעושן וגם את ה'אלטע זאכאן' שמוכרים כאן: ברזים, נברשות, צינורות משומשים, מנעולים חלודים, פנסים שהפסיקו להאיר לפני שנים, תמונות קיר מצהיבות ועוד אוצרות שטרם ראיתי מישהו רוכש אותם. יש משהו עצוב בשווקים הללו. בעיקר במוכרים שנאלצים למכור כל מה שמשגת ידן, כדי לשרוד. יש שם אמהות חד הוריות ופעוטיהן לצדן, זקנות חרושות קמטים, וגברים שניכר על פניהם שידעו ימים יפים יותר.

מהר לובצ'ן נגלוש באחד הכבישים היפים ביותר אל בודווה (Budva). זוהי עיר עתיקה על חצי אי במפרץ מקסים. חופים רחבים, הרבה מלונות ובתי הארחה. הטיילת מזכירה באווירתה את אילת ובה מסעדות יקרות למדי, שאיכותן נופלת מהמוכרת לנו באיטליה הסמוכה. העיר העתיקה היא פנינה ארכיטקטונית מוקפת חומה הבולטת לתוך הים ובתוכה רחובות מתפתלים, סמטאות עיוורות, חנויות ומסעדות. החומה נבנתה במאה ה-15,  בתקופת שלטונה של וונציה, שנמשכה עד סוף המאה ה-18. בכיכר המרכזית של העיר העתיקה ניתן למצוא את הקתדרלה של סווטי איבאן, ובה בציורים מהמאות ה-16 וה-17, פסיפסים שאבניהם שובצו בהשראה ביזנטית ואיקון "גברתנו עם הילד", או "המדונה של בודווה", המושך לכאן חובבי אומנות. הקתדרלה שימשה מקום מושב ההגמון הקתולי הקשור לוונציה, כשהתושבים, יוונים אורתודוכסים ברובם, אינם נוטים לה חיבה יתרה. בכיכר אחרת – איזמגו צרקאווה נמצאת הכנסייה האורתודוכסית המרכזית של סווטי טרויצה (השילוש הקדוש) ולידה המצודה של העיר. למי שנמאס קצת מגודש הכנסיות והמוזיאונים, ניתן לשוט לאי הסמוך סנט ניקולה, ולרחוץ בחופיו.

מבודווה, כדאי מאד להמשיך דרומה לאי הזעיר סווטי סטפאן (Sveti Stefan), שיושב על ידי דייגים במאה ה-15. מכיוון שאלו תקפו גם ספינות סוחר עות'מניות, הם צברו מספיק רכוש כדי לבנות בו בתי אבן כה נאים. בשנת 1960 פונו התושבים והאי הוסב לבית מלון מפואר, המחובר לחוף בכבש צר. רשימת המכובדים שזכו להתארח בו כוללת את סופיה לורן, מוניקה ויטי, השחמטאי בובי פישר, סילבסטר סטאלון וקלאודיה שיפר. וילה מס' 118 היא הסוויטה היוקרתית, הכוללת שתי קומות, שני חדרי שינה למעלה, סלון ענק עם פסנתר ומיטב שכלולי הטכנולוגיה. מי שמצליח להזמין אותה לעצמו, נאלץ להיפרד מסכום שלמעלה מ-2000 דולר כל לילה. סביר להניח, שלאחר השיפוצים, המחיר יעלה יותר.

ממומלץ בחום לעצור כמה קילומטרים קודם לסווטי סטפן, בכפר הדייגים היפהפה פרז'נו (Pržno), שהוסב לכפר נופש חביב וממנו ללכת רגלית, כשלושה ק"מ לאורך החוף, עד לסווטי סטפן. זהו מסלול הליכה נהדר בצל האורנים, לצד חופים מטופחים, שלמרבה הצער, כמעט כולם פרטיים. סווטי סטפן הוא מקום קסום. אמנם, האי מרשים יותר מבחוץ מאשר מבפנים, אבל מן החוף זהו מראה משובב נפש. החופים אינם חוליים כמו בארץ, אלא "מרוצפים" בחלוקי נחל, אך המים צלולים ונקיים להפליא. מומלץ מאד לשוט מכאן אל בודבה ובחזרה. מהסירה נשקף נוף מהדר של האי סווטי סטפן, סביב סביב ושל בודווה מן הים, כפי שראו אותה דורות של מלחים.

מסווטי סטפן אפשר להמשיך אל אתר הנופש "פטרובאץ' שעל הים" (Petrovac), להתבונן במבצר לאסטווה הוונציאני. מעבר לכך, אין בעיר צביון מיוחד, אלא גודש מפנק של בתי מלון. ניתן להמשיך דרומה אל באר (Bar) ואל אולצ'יני הסמוכה לגבול אלבניה, שם נקבר שבתאי צבי, מי שסחף אחריו חלקים גדולים מן העם היהודי, שהושפע, הן מהטראומה של גזרות ת"ח ות"ט והן מהקבלה הלוריאנית. כל אלו יחד עם אישיותו הסוחפת של ועם יחצ"ן מעולה כנתן העזתי, חוללו את הטראומה הגדולה של המאה ה-17, עד שהשולטן העות'מני קרא אותו לסדר; הוא התאסלם וסופו שנקבר כאן בשם מחמוד אפנדי. מרבית תושבי העיירה מוסלמים ונותר בה מעט צביון טורקי.

למי שמיצה את חוויית החוף, מומלץ לטפס בהר מפטרובאץ' אל אגם סקאדאר ((Skadar שנמצא בעמק זטסקו-סקאדארסקה ומרוחק כשבעה ק"מ מחוף הים. זהו גוף מים גדול ומרשים. כשני שלישים מהאגם נמצאים בתחום מונטנגרו והשאר בטריטוריה של אלבניה. שטחו מגיע בעונת הגשמים ל-530 קמ"ר ובעונת הקיץ ל-370 קמ"ר. מעבר לכך שזהו האגם הגדול ביותר בבלקן, הוא גם גן עדן לציפורים ולצפרים. במקום חיים 270 מינים שונים של עופות, חלקן בסכנת הכחדה. בהפלגה סביב האגם ניתן לראות את האיים הקטנים, המפרצונים ולשונות היבשה החודרים לתוכו. סביב האגם, וגם במספר איים שעליו, בנויים 20 מנזרים, בהם הזמן כאילו עמד מלכת. בחלק מהעיירות באזור משובצות אנדרטאות, זכר למלחמות העקובות מדם בין המונטנגרים לבין הטורקים. מומלץ לצאת לשייט בן שעתיים, או אפילו ארבע שעות, המשלב מראות יפים, צפייה בעופות מים ושחייה. הכפר הציורי וירפאזאר (Virpazar) הוא מקום נהדר לצאת ממנו לשייט באגם ולאכול באחת ממסעדות הדגים המשובחות שבו, המתמחות בעיקר בשפמנונים. את האגם מקיפה דרך יפהפייה, המטפסת על מורדות ההר. למעט העיירה Rieka Crnojevica והגשרים שעל הנהר, האטרקציה העיקרית היא נופי האגם הנשקפים ממנה והמפגש עם האיכרים העובדים בשדות.

פודגוריצה (Podgorica) הבירה המודרנית היא עיר משעממת למדי, למרות שבניי נהנו מאד מהמדרחוב הסואן יחסית ומהנערות הפוסעות בהן. אין לה נופך בלקני כמו לקסטוריה או יואנינה שביוון ולא חזות טורקית כמו למוסטר שבבוסניה ומצד שני אין לה הדר אירופי, כפי שאפשר היה לצפות מעיר בירה בה המטבע העובר לסוחר הוא האירו. העיר נהרסה כמעט כליל במלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש בסגנון סטליניסטי קר ומנוכר. טיטו, מנהיגה של יוגוסלביה ואבי האומה הנערץ, העתיק לכאן את הבירה מצטינייה ובצניעותו כינה אותה "טיטוגראד", כלומר, מבצרו של טיטו. כל זאת, כנראה, כדי לנתק את תושביה ממורשתם התרבותית הבדלנית ולהתיך אותם להוויה היוגוסלבית, שכנראה לא נוצרה. למי שנותר מעט זמן, אפשר לראות את הכנסייה של סנט ג'ורג' מהמאה ה10 וגם את הטירה של המלך ניקולה.

רוב האתרים היפים של מונטנגרו נמצאים במרחק שעה או שעתיים נסיעה מפודגוריצה, בין אם זה אזור החוף או אזורי ההרים. מנזר אוסטרוג (Ostrog) נמצא במרחק 30 ק"מ מכאן. מנזר הבוהק בלבנו שנבנה בתוך הסלע ממש. המטייל המגיע למגרש החנייה התחתון אנוס להרים את ראשו אל על ולחפש את המנזר תלוי בין שמים לארץ. אין ספק שהמצוק התלול והמיקום המרוחק היו קריאת תיגר לאדריכלים, לבונים ולמממנים והתוצאה בהתאם. המנזר תלוי גבוה על הצוקים, כמו קן נשרים, עד שקשה להאמין שיד אדם בנתה אותו. מקום זה הוא אתר העלייה לרגל המרשים והחשוב במונטנגרו. במנזר יש אוצרות אומנות ובעיקר סיפור מדהים על בנייתו במאה ה-18. למקום נוהרים מאות מקומיים מדי יום, חלקם הולכים על בירכיהם ועומדים בתור כדי לנשק את האיקונין הקדוש.

מפודגוריצה ממשיכים צפונה – מזרחה דרך קניון מוראצ'ה (Moraća). הדרך יפהפייה ומזמנת אין ספור של אפשרויות לצפות בקניון או לחצות אותו על גבי גשרי חבלים תלויים. לגדת המצוק נבנה מנזר מוראצ'ה במאה ה-13 ובו תמשיחי קיר יפהפיים. סמוך לאגם, מפל מים.

המטיילים ברכבי שטח יוצאים בדרך כלל מפודגוריצה אל רכס הרי הקומובי. המתנשאים לגובה של כ-1500 מ' מעל פני הים ומתנשאים בתלילות מעל סביבתם. הסלע הגירני והחורש הצפוף מזכיר לכמה עקשנים במיוחד את הגליל העליון, למרות שמדובר ברכס גבוה יותר, גשום יותר ומן הסתם מיוער יותר, שחלקים גדולים ממנו מכוסים באורן שחור, שלא גדל במחוזותינו. בכפרים מייצרים את היין המקומי המכונה "וורנק"; גבינה שהתושבים מכינים בבית וכן סוג של ברנדי, המוכנה "רקייה", וטעמו כשל נוזל לחיטוי. גבוה משם, הרכס מנוקד בעשרות בקתות רועים – בתי אבן במדרונות ובתי עץ במספר הולך וגדל, ככל שמתקרבים לפסגה. כשהקיץ מגיע ואיתו מזג אוויר חם יותר, אורזים בני הבית את חפציהם, מעמיסים את בקרם על משאית ונוסעים במעלה ההר, שם מחכה להם בית נוסף – הקרוי בשם קטון. הכפריים מתגאים שבקרם זוכה כאן לתזונה הטובה בעולם.

הנדידה של הכפריים במעלה ההר עם בוא הקיץ (המכונה בספרות המדעים טראנס-הומנס (trans-human), ומוכרת בעיקר משוויץ) מעוגנת בחוק כבר מימיו של המלך דושן נמינצי במאה ה-16. המלך בעל המודעות האקולוגית המפתיעה הגביל את תאריכי הנוכחות של החקלאים במעלה רכס הקומובי ואישר להם לרעות את העדרים באזור, רק לאחר סיום עונת הפריחה. לא ברור אם מניעיו היו אקולוגיים טהורים, או שמא נכנסו לכאן גם שיקולים של שליטה וכוח, אך התיירים העולים לרכס בכדי ליהנות מנופיו המרהיבים, יכולים להתענג על לפריחה השופעת בעוז עד שלהי חודש יוני.

התושבים בהר ולמרגלותיו חוטבים את העצים לא רק לבנייה אלא גם לבישול ולהסקה בעונת החורף הקרה. המלך דושן הבין שעמו תלוי לחלוטין במשאב העצים המתכלה, לכן חוקק את חוק היערות המחייב תכנון כריתה קפדני: כל מי שקיבל אישור לכרות עץ, חויב לנטוע עץ אחר במקומו. ממש כפי שעושות היום חברות מודרניות בעלות מודעות אקולוגית. כיום, באופן טבעי, פחות ופחות עוסקים במרעה ומרבית העולים להר הם נופשים בחופשה השנתית, שנמשכת לא פחות משלושה חודשים, עד בוא השלג הראשון.

עם העלייה במעלה רכס הקומובי מדלדלת הצמחייה הים תיכונית השופעת, המאפיינת את החלקים הנמוכים יותר של הרכס ומתחלפת בעצים רכי עלים, שבחודשי הסתיו מחליפים את צבעיהם לצהוב וכתום. גבוה משם גדלים האשוחים, המיטיבים לשרוד את השלג הכבד שיורד בפסגות הרכס בחורף.

העיירה המנומנמת קולשין Kolas'in)), שנבנתה לפני כמאה שנה כעיירת סקי, נמצאת על הרכס ומשמשת נקודת מוצא טובה לטיולים רגליים או רכובים בסופי שבוע מתמלא הרחוב הקטן במרכז העיירה בתיירים (בעיקר תיירות פנים) הגודשים את הפאבים הספורים במקום. בעיירה יש היצע לינה נרחב ומרכז מידע לתיירים. בימות השבוע, העיירה מנומנמת למדי ומשרה תרדמת.

שמורת הטבע ביוגרד (Biograd), הסמוכה לקולשין (Kolaŝin), היא אחת משתי השמורות החשובות במדינה וכנראה גם שמורת הטבע הוותיקה ביותר באירופה (הוכרזה ב-1878). ספרי ההדרכה מכריזים בגאווה שזהו המקום השני בעולם שהוכרז כשטח מוגן, אחרי ילוסטון פארק שבארצות הברית. פרט שנראה לי שולי יחסית, אך גורם למקומיים להרבה גאווה. המקום שזוכה לגשם רב ולשלג מועט מאופיין ביער של עצים רחבי עלים, בעיקר עצי אֶדֶר ואשור העומדים בשלכת מרהיבה עם בוא הסתיו. בין העצים פורח מרבד צפוף של פרחי שום הבר הלבנים ועל קו המים של האגם היפה גדל הארקטום הצפוני, צמח רחב עלים שהובא לאזור כצמח נוי והתפשט בטבע. על רבים מהגזעים גדלות בפטריות גדולות, היונקות מהם את מזונם. בסופו של המאבק, או שהעץ קמל או מצליח להתגבר על הפטריה באמצעות גידול העצה מסביב לפטרייה וחניקתה. העצים המנצחים נותרים עם בליטות מרשימות בגזע המסמנות את המקום בו ניצחו את הפטרייה. 80 אחוזים משטח הפארק מכוסים ביערות בראשית.

סביב האגם נמתח שביל הליכה מסודר, חלקו בנוי מגשרוני עץ. הקפת האגם אורכת כשעה ניתן לצאת ברגל או ברכב שטח לפסגות ההרריות המקיפות את האגם.

מפארק ביוגרד ממשיכים צפונה- מערבה לאורך קניון טארה.

הפארק הלאומי דורמיטור ((Durmitor)) ממוקם בצפונה של המדינה, ליד העיירה ז'בליאק (Zablijak), בחלקם הדרומי של האלפים הדינאריים. ייתכן שמקור שמו הוא במילה הרומאנית המזרחית שהוראתה "ישן" או בצירוף המילים הקלטי "הר עם מים".

הפארק משתרע בין גבהים של 450 ל-2,525 מטר מעל פני הים. ניתן לחלק אותו מבחינה אקלימית וגאו בוטנית לכמה יחידות אקלוגיות: הוא מתחלק לאזור ההררי, לרמה בגובה ממוצע של 1,500 מטר, ולמספר קניונים. האזור ההררי כולל 48 פסגות מעל גובה של 2,000 מטר, ומגיע לשיאו בהר בובוטוב קוק (Bobotov Kuk) הנישא לגובה של 2,525 מטר. המקום הוכרז כשמורת טבע ב-1953, וב-1980 הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. זהו אזור מדהים ביופיו של יה של רכסי הרים, אגמים קרחוניים, יערות אורן, מפלים, פלגים תת קרקעיים ונהרות שוצפים.

בפארק ארבעה קניונים שהגדול שבהם הוא קניון טארה (Tara), שאורכו 68 ק"מ עומקו המרבי של הקניון הוא 1,333 מטר, והוא חלק מנהר באורך כולל של 144 ק"מ הנשפך בסופו של דבר לנהר הדרינה. כדאי לצפות ממנו גם מלמטה (רפטינג) וגם ממעוף הציפור.

הקניון ידוע גם בזכות גשר ג'ורג'וויצ'ה (Đurđevića) שאורכו 365 מטר וגובהו של 172 מטר, ואשר הוקם בשנים 1937-1940. כדאי ללכת לאורכו של הגשר שהוזכר לעייל ולצפות במלוא הדרו של הקניון. זוהי נקודת מוצא לשייט באשדות הנהר. "ראפטינג" בנחל טארה הןא אחת האטרקציות הפופולריות של מונטנגרו. . מירו (Šljivančanin Miroslav) , המפעיל סוכנות לטיולים, בשם   Žabljak Tourist מכיר ומבין את "הראש הישראלי" וזוכה לפופולאריות רבה: .www.mirotara.com

נקודת המוצא לטיולים היא הכפר ההררי ז'בליאק (Žabljak). זהו אינו מקום שוקק חיים ומפנק כמו העיירות האלפיניות שבאוסטריה ואפילו רחוק מהמודל המתהווה בבולגריה. אולם על העיקר, הנוף, אין תלונות. ברמה שמעל ז'בליאק זרועים 18 אגמים קרחוניים קטנים שזכו לכינוי "עיני ההר", ואלה שוכנים בגבהים שבין 1,140 ל-2,028 מטר. הידוע שבאגמים הוא האגם השחור (Црно језеро; Crno jezero) השוכן ברום של 1,442 מטר. שטחו של האגם הוא כחצי דונם ועומקו המרבי 24.50 מטר. אגם זה מזין את מימיהם של שני אגני ניקוז, זה של הטארה, ובאופן תת-קרקעי גם את אגנו של נהר קורמניצה (Komarnica) המתחבר לאחר מכן אל הטארה. האגם השחור, המוקף בעצי אשוח, הוא נקודת המוצא למרבית מסלולי ההליכה הרגליים. אפשר להקיף אותו ברגל או לצאת לטיולי רגל במסלולים באורך שונה.

הטיול הממצה ביותר הוא לדנדה פצ'ינה (Ledena Pecina), מערת קרח הנמצאת במרחק של שלש שעות הליכה מהאגם, לכול כיוון. השביל מטפס, לעתים בתלילות, דרך היער, ומזכה את ההולך בתצפיות משכרות חושים על האגם השחור, ההולך וקטן ככול שמטפסים בגובה. הכניסה למערה אינה מבטיחה, אך המראה נפלא, אולם גדול, שכולו נטיפים וזקיפים עשויי קרח. הדרך חזרה היא תמיד קצרה ומהירה יותר. מירו, שהוזכר לעייל, מארגן גם טיולים בג'יפים בפארק דורמיטור.

מז'בליאק, כדאי לנסוע מערבה , ולחצות את הרכס של הרי הדורמיטור. עד לגבולם המערבי – קניון סוצי'קה (Sucisca), שהוזכר לעייל ולטעמי מרהיב הרבה יותר מהטארה. ניתן לרדת אליו בג'יפ ולצאת מעברו השני. המראה מרהיב.

ניתן לחזור מכאן היישר לקרואטיה, ולקנח את הטיול בערב נפלא בדוברובניק.

ראה גם: טיול בדוברובניק – פנינת הים האדריאטי; טיול בחוף הדלמטי של קרואטיה ; טיול לקרואטיה -יומן מסע והמלצות למטייל