אוזבקיסטן-האסון האקולוגי של ימת אראל

כתב: גילי חסקין; 11-04-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו המועילות

ראו באתר זה: גיאוגרפיה של אוזבקיסטן, גאורפיה היסטורית של טורקסטן, אוזבקיסטן – המלצות לקריאה.

טיול בדרך המשי אינו מגיע בדרך כלל לימת אראל, גם לא טיול המתמקד באוזבקיסטן לבדה, אבל העבר המפואר של הימה, ההווה העגום והעתיד הלוט בערפל, מרחפים ומעוררים תהיות בקרב המטיילים, כמו בקרב המקומיים.

ימת אראל הייתה גוף מים מרכזי בעל חשיבות תעבורתית וכלכלית גדולה, עם אופציה תיירותית משמעותית. שמה ברוסית: 'ים אראל' ובטוראנית (בשפות הטורקיות): 'א-דנגיז' (A-Dengiz), דהיינו, 'ים האיים', על שום האיים הרבים שבימה זו. ימת אראל הייתה הימה הגדולה בשטחה באסיה גופא. [הים הכספי הוא גבול בין אירופה ואסיה] ולרביעית בשטחה בעולם. בשנים האחרונות עלה שמו של גוף המים החשוב הזה דווקא בהקשרים של אסון אקולוגי.

ישנם מקומות שעליהם אומרות הרוחות דבר־מה, ויש כאלה שבהם הן צורחות את ההיסטוריה. כאן, בקצה היבש והרחוק של צפון-מערב אוזבקיסטן ומדבר קזחסטן, הרוח לא סתם נושבת – היא נושאת על גבה שכבות של זמן: זיכרונות כבדים של עבר שנחרט בחול, הווה דומם ומאובק, ועתיד שנראה כצל אפור, המתקרב אט־אט מהאופק. קראקלפאקסטן (Karakalpakstan) – שם זר לאוזן, נדיר להופעה במפות או בכותרות. זו רפובליקה אוטונומית על הנייר, הכוללת את כל צפון-מערב אוזבקיסטן, בשטח של פי 8 מישראל, אך בפועל זו זרוע פריפריה ארוכה הנשלטת היטב מבירת המדינה, טשקנט. שמה לקוח מעם עתיק – הקרא-קלפאקים, שפירוש שמם "שחורי הכובע", בשל כיסויי הראש המסורתיים, שעשויים מצמר עבה של כבשי קראקול, וגם בשל קשר ממומצא עם הקונפדרציה הטורקית העתיקה 'צ'רניה קלובוקי' שגם משמעה 'כובע שחור'. הקראקלפאקים הם טורקים של המדבר והנהר, קרובי גזע ושפה לקזחים ולקירגיזים, בני הארץ הזו ספגו את גלי ההיסטוריה מבלי שנשברו – אך גם מבלי שזכו לשגשוג. היום, קראקלפאקסטן היא לא רק רחוקה – היא גם נשכחת. אפילו בהקשרים מרכז־אסיאתיים, שאינם בדיוק זירת מיינסטרים עולמית, המחוז נתפס כקצה של קצה. בירת המחוז היא נוקוס (Nukus, נו'קיס בקראקלפאקית). היא שוכנת בשטח האזור ההיסטורי ח'ווארזם. אחרי עשרות שנות שלטון סובייטי, קריסת ברית המועצות, וחבלי העצמאות של אוזבקיסטן, נותרו בו יותר צללים מבני אדם. רבים מתושביו, בעיקר הצעירים, נדדו צפונה – לאלמטי שבקזחסטן, לקאזאן הטטארית שברוסיה ולמוסקבה – כדי למצוא עבודה ולשלוח כסף הביתה. קראקלפאקסטן כיום מהדהדת כמו חדר ריק עם הד חזק – מקום שמכיל יותר ממה שנראה לעין. לא רק גיאוגרפיה, אלא מצב נפשי, מרחב של זיכרון ותקווה דהויה, מסע שבין מה שהיה למה שלא התרחש עדיין.

לא תמיד הייתה קראקלפאקסטן שוליים דוממים על סף השכחה. היו ימים שבהם שמה נישא בגאווה בלב הגאוגרפיה הפורחת של אסיה התיכונה. היא הייתה אז חלק בלתי נפרד מח'ווארזם – אזור עתיר חיים ודעת, שישב בפאתיה הפוריים של דלתת האמו-דריה – הנהר האדיר שחלחל דרך המדבריות אל ימת אראל, והזין בעורקיו מערכות חיים עצומות.

בימים ההם הייתה הארץ הזו מרכז חקלאי עצום, שופע מים ושדות דגן, אחד מאסמי התבואה של העולם הקדום. שיירות מסחר חצו את ערבותיה, נוודים חנו לצילה, וצבאות חמדו את עושרה. מהלך החיים באזור הזה היה חלק מצירי התנועה בין יוון, רומא, תורכיה ופרס לסין, בין המדבר לנהר, בין הידע למסחר. היה זה אלכסנדר מוקדון שאיחד במאה הרביעית לפנה"ס, את דרכי המסחר ממערב למזרח, גם דרך ארץ זו.

ואז הגיעה הסערה. גייסות המונגולים, בהנהגת צ'ינגיס חאן, חצו בראשית המאה ה-13' את קו הסכר של ח'ווארזם, כשהם פורצים מערבהבמסע כיבוש חסר תקדים. ח'ווארזם נכנעה – שער הברזל שדרכו זרמו סוסי המלחמה של האימפריה היבשתית האדירה ביותר שידעה ההיסטוריה. עדויות לאותם ימים עדיין מרחפות בשטח – קירות מתמוטטים של ביצורים, חורבות טחונות של כפרים ללא שם, הד לגלי הדם ששקעו בחול.

אך לא רק חרבות שפכו אור על האזור הזה. בימי הביניים המוקדמים, ח'ווארזם הייתה גם מוקד של תרבות ורוח: בין מדרסות מוקפות חומות וארמונות רחבי ידיים, הסתופפו מדענים, מתמטיקאים, פילוסופים ומשוררים. זו הייתה תקופה שבה לא רק סחורות נדדו – גם רעיונות, דתות, תורות נסתרות ומלכים גולים עברו דרך האזור בדרכם מהודו לפרס, מבוכרה לסין.

ובמרכז כל זה שכנה ימת אראל – אז לא רק ימה, אלא מפלט במרחב שכולו חום ויובש. מימיה המתוקים־מליחים אירחו מערכות חיים מגוונות: כעשרים מיני דגים, עשרות מיני עופות, וצמחייה עשירה על גדות שפך הנהרות. חקלאים, דייגים ורועי צאן יצרו סביבה קהילתית איתנה. הימה הייתה רשת קיום שלמה, רכה ומורכבת, שהצליחה לשגשג למרות היותה מוקפת צחיחות צורבת.

בשנות ה-50' הזרימו נהרות האמו-דריה (Amu Darya) והסיר-דריה (Sir Daria) 55 קמ"ק של מים (55 מיליארד מ"ק) בשנה לימה. הימה נודעה במימיה הצלולים, שאפשרו שקיפות לעומק של 24 מטר. צבע המים היה ירקרק בחופים ותכלת באמצע. הימה חדרה בעשרות מפרצים וביניהם היו חצאי איים יפהפיים. היו חופי רחצה זכים וכמות גדולה של דגה שפרנסה עיירות שלמות שחיו מדייג. כמו כן הפליגו בה ספינות נוסעים מצפון לדרום. הדלתות של הנהרות שנשפכו אליה היו גומחה אקולוגית ייחודית, עם רשת צפופה של פלגים, אגמים, ביצות, צמחיית מים, ויערות ואכלסה פלורה ופאונה עשירות מאד.

בשנת 1960 הימה השתרעה על כ-68,900 קמ"ר של מים צלולים, מוקפים חופים זכים (בערך כשטחה של גאורגיה כולה) ונפח מימיה היה 1,100 קמ"ק. מיקומה בלב אזור יבשתי, מוקף מדבריות קראקל-קום וקיזיל-קום, הפך אותה לאוקיינוס קטן של חיים בלב ערבה שוממה. כיום, היא שם בלבד – תמרור אזהרה, צללית על מפה ריקה, כתם לבן שהפך לסיפור שחייב להיות מסופר.

שני נהרות אדירים הזינו אותה, נהרות שהם כמו חובקים את אסיה התיכונה מצפון ודרום: הסיר-דריה (בפרסית- "הנהר הסודי" על שם פיתוליו), הניזון ממי קרחוני רכס הרי טיאן-שאן המערבי ומתפתל לו דרך טורקמניסטן, אוזבקיסטן וערבות קזחסטן, והאמו-דריה, 'אוקסוס' (Oxus), כפי שנקרא על ידי היוונים, או 'גי'חון מג'נון', ("הנהר המשוגע"), שמקורו במרומי הרי פמיר, והוא זורם לו דרך אפגניסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. את אמו-דריה חצה אלכסנדר מוקדון עם צבאו על פני רפסודות, כשהגוזמאים של אותם ימים "ידעו" לספר על עורות בעלי חיים מיובשים ומנופחים, כדי לכבוש את "טרנס-אוקסניה", הארץ שמעבר לנהר, ואת ליבה של הנסיכה רוקסאנה. זהו גם הנהר שחילות פרשיו של צ'ינגס חאן חצו בדרכם לכיבוש המערב, דוהרים עד אירופה. זוהי ימה אטומה, היינו, איננה מוציאה ממימיה החוצה.

שני הנהרות שהתנקזו אל ימת אראל, יצרו דלתות מחורצות ברשת שלמה של ערוצי מים, פלגים ואגמים מלאי חיים, עשירות ביערות וביצות, ששימשו בית לאלפי מינים של בעלי חיים, עופות ודגים. צבע האגם היה ירקרק וצלול, וחצאי איים רבים עם חול זך שלחו אצבעות פנימה לימה.

הייתה זו מערכת אקולוגית ייחודית. הימה הייתה בית גידול ליותר מ־24 מיני דגים, חלקם אנדמיים (ייחודיים לאזור). כולל מגוון יוצא דופן של תת-מינים אנדמיים של דגים (ובהם שלושה מיני חדקן אנדמיים). כל הדגים הללו, פרט לדג הקוצן (Stickleback), חיו באורח חיים אנדרומי (Anádromos) או חצי-אנדרומי. (כלומר, הם נהגו להגר מהימה החצי מליחה למים מתוקים בנהרות לצורך רבייה, או עברו בין מים מלוחים למתוקים כחלק ממחזור חייהם).

מיני דגים כמו סטורגיון, סלמון אראלי, קרפיון וכסיף ניצודו בכמויות מסחריות. מרביתם עדיין שורדים בימת אראל הצפונית, אך חלקם– הידלדלו משמעותית או אף נכחדו מן האזור בעקבות הצטמקות הימה. באזורים הביצתיים בצפון ובמערב הימה חיו עופות נודדים רבים (פלמינגו, ברווזים, עגורים) ויונקים קטנים כמו לוטרות. ימת אראל התפרסמה בשמורת הטבע של האי Barsakelmes, בו נשמר מין מיוחד של אנטילופה ומין אסייתי ייחודי של חמור.

הנהרות אמו-דריה וסיר-דריה, שהזינו את הימה, יצרו דלתות עשירות ובהם מרבצי צמחייה לחה: קנים, סוף, פפירוס, סמר ועוד.

המסה האדירה של מים המתאדים עזרה לווסת את האקלים המקומי: קירור בקיץ, התחממות יחסית בחורף, הקטנת תנודות קיצוניות בטמפרטורות. אניות נוסעים, מסע ודיג ששטו על פניה ותעשיית דיג מפותחת בנמלים הגדולים של עיירות הדייגים מוּינָאק (Muynak / Moynaq) שבאוזבקיסטן ואַרַאלְסְק (Aral'sk) שבקזחסטן, סיפקו פרנסה לרבבות בני אדם.

מקומיים נהגו לבלות על חופי הימה בקיץ, עם רחצה, שייט ומנוחה. היו לחופיה אזורי נופש קטנים (בסגנון סובייטי), כמו: מחנות קיץ לילדים, מעיינות חמים ומתקני מרפא, תחנות דיג-פנאי (לרוסים בעלי דרגות גבוהות בצבא או במפלגה). "ימת אראל – פנינת המדבר הסובייטי!" – סיסמה ממשלתית אמיתית משנות ה-60'.

גבולות:

הימה נמצאת בדרום מערב ברה"מ האסייתית; כיום בתחום אוזבקיסטן וקזחסטן. מעלת הרוחב הצפוני °45 חוצה את ימת אראל ממזרח למערב ומעלת האורך המזרחי °60 חוצה אותה מצפון לדרום.

שטחה היה בשנות השישים 68,900 קמ"ר. אורכה דאז: 428 ק"מ; רוחבה: 248 ק"מ – כמעט זהה בשטח ובמידות לסרילנקה. הגובה הממוצע של פני מימיה היו 53 מטר מעל פני הים; 81 מטר מעל פני הים הכספי. עומקה הממוצע 16 מטר שיא עומקה 68 מטר. כל הנתונים הללו נכונים היו לתקופה של ראשית שנות ה-50' של המאה העשרים. מאז ועד היום ימת אראל עוברת תהליך של צמצום ניכר, ושטח פני מצרף האגמים שנותר הוא בין 7,300-8,300 קמ"ר בלבד – כתשיעית שטחה הקודם ובהתאמה, המליחות עלתה פי תשע.

הימה מוקפת משלושת עבריה בשפלה ורק במערב היא גובלת במדרונות התלולים של רמת אוסט-אורט (Ustyurt Plateau), מדובר ברמה מדברית עצומה, שגובהה נע בין 150 ל-300 מטר מעל פני הים, המתנשאת עד לרום של 190 מטר מעל פני מימי הימה. בקרבת חוף תלול זה הימה עמוקה ביותר וכל קרקעיתה משתפעת לכיוון זה. בשער העברים היא מצטמצמת או מתפשטת עם התנודות העונתיות או התקופתיות בגובה פני המים. מבחינה גיאולוגית היא ימה צעירה מאד. בעבר הלא רחוק נשפכו מימי האמו-דריה לים הכספי. ימת אראל הופיעה, על פי תיארוך בשיטת הפחמן הרדיואקטיבי,  לפני כ-17.6 אלף שנה, כאשר קרחוני ההרים של הפמיר והטיאן-שאן החלו להפשיר. לאחר מכן, בתקופה שלפני 15.3 עד 14 אלף שנה, עלתה מליחות המים משמעותית עקב ירידה בזרימת מי הנהרות. שיא ההמלחה התרחש בתקופה שלפני 14.5-14 אלף שנה. מלפני כ-14-13 אלף שנה, שוב המליחות ירדה והגיעה לכדי כשליש מאשר באוקיינוס. הטמפ' של המים היא בקיץ בין °26 ל-°27 בלב הימה ועד °30 בחופים. בחורף היא מכוסה בקרח במשך 140-160 ימים. כמות המשקעים בימה ובסביבתה היא 100 מ"מ גשם בשנה, בעוד שההתאיידות היא 1000 מ"מ. הימה מקבלת את מימיה משני הנהרות: אמו-דריה בדרום והסיר-דריה בצפון-מזרח. שניהם יוצרים דלתות גדולות שממלאות את הימה בסחף.

שינויים אקלימיים גרמו למספר שלבים של עלייה וירידה בגובה פני המים של ימת אראל. קצב זרימת המים מהאמו-דריה ומהסיר-דריה מושפע מקצב הפשרת הקרחונים באזור מקורות הנהרות וכן מכמות המשקעים באגני הנהרות; אקלים קר ויבש מגביל את שני התהליכים.

שינויים גיאולוגיים במסלול זרימתו של האמו-דריה – בין ימת אראל לאגן סַרִיקַמִיש (Sarykamysh Basin) – יחד עם שאיבת מים על ידי האדם מהאמו-דריה ומהסיר-דריה, הביאו לתנודות בגובה פני המים של הימה.

ימת אראל הייתה חלק מהגבול המערבי של האימפריה הסינית בתקופת שושלת טאנג (מאות 7'-10'). במהלך הפלישה המונגולית (1220), השמידו המונגולים ערים ותשתיות מים, דבר שהוביל לשינויים בנתיב זרימתו של נהר האמו-דריה או בענפיו השונים, ולמילוי מחדש של אגם סריקמיש (Sarygamysh) , ששב והתחבר לים הכספי. התופעה יצרה השתנות תכופה במאזן המים בין ימת אראל לים הכספי. אזור ימת אראל חולק אחרי המאה ה-13' בין שלוש מהאורדות המונגוליות: אורדת ג'וצ'י (אורדת הזהב), האילח'אנים, וחאנות צ'אגטאי. גיאוגרפים מוסלמים, ובהם חאפז-אי אברו (Hafiz-i Abru), כתבו בשנת 1417 על היעלמותה של ימת אראל, כתוצאה מהסטת הנהרות אמו-דריה וסיר-דריה ממסלולם.

המשלחת הרוסית של אלכסיי בוטקוב (Alexey Butakov) ביצעה את התצפיות המדעיות הראשונות על ימת אראל בשנת 1848. שלוש שנים לאחר מכן הגיעה ספינת הקיטור הראשונה לימה. תעשיית הדיג בימת אראל החלה עם סוחרים רוסים – לפשין, (Lapshin), ריטקין, קרסילניקוב (Krasilnikov) ומקייב (Makeev) – שבמהרה הקימו אגודות דייג מרכזיות שפעלו באזור.

הייבוש

חפירת מערכת תעלות השקיה החלה בשנות השלושים של המאה העשרים, לפיתוח חקלאי מואץ של האזור, במסגרת תוכניות החומש של סטאלין, אך רובן נחפרו במהירות וללא אמצעים מתאימים להגנה בפני חלחול והתאדות. בתעלת קרא-קום, הגדולה ביותר במרכז אסיה, ההערכות הן שאבדו בין 30% ל-70% מהמים שזרמו בתעלה. גם כיום רק 12% מתעלות המים של אוזבקיסטן מוגנות בפני אובדן מים.

גורלה של הימה נחרץ כאשר ניקיטה ח'רושצ'וב, החליט במסגרת פרויקט "האדמות הבתולות" שעל אדמת אוזבקיסטן יגדלו את הכותנה לתעשיית הטקסטיל של ברית המועצות. כותנה, כך קיוו, תביא מטבע חוץ חזק. שדות הכותנה החדשים נזרעו באדמה הענייה של הקיזיל-קום ("מדבר החולות האדומים") והקרא-קום ("מדבר החולות השחורים"). המתכננים הסובייטים החליטו להאיץ את ייצור הכותנה באוזבקיסטן, טורקמניסטן וקזחסטן, כדי להזניק קדימה את תעשיית הכותנה הסובייטית. למרות שבשנות ה-60' השקו האמו-דריה והסיר-דריה 50,000 קמ"ר של כותנה עדיין הצליח ים אראל לעמוד בכך מבלי שיתכווץ.

אבל כאשר נזרעו שדות חדשים, בחלקם על קרקע מדברית ענייה יותר, שהושקו על ידי תעלה ארוכה פתוחה לשמש, שגזלו הרבה יותר מים מאשר השדות הקודמים. השטח המושקה גדל ב-%20 בין 1960 ל- 1980, אך כמות המים השנתית שנלקחה לצורכי השקיה הוכפלה (מ- 45 ל-90 קמ"ק). התעלה הגדולה ביותר, תעלת קרא-קום, היוצאת מהאמו-דריה אל דרום טורקמניסטן, גוזלת 14 קמ"ק (14 מיליארד מ"ק) בשנה. כרבע מהמים שהגיעו לימת אראל בעבר. בשנות ה-80' קיבלה הימה רק עשירית מהמים שזרמו אליה בשנות ה-50'.

יש משהו כמעט תמים במראה של פרח הכותנה. הוא חוזר שוב ושוב בנוף של אוזבקיסטן: — ענן קטן, לבן ורך, כאילו נולד משירה או מגע של ילדות. מצויר על כלי חרס מסורתיים בבוכרה ובסמרקנד, מגולף בפסלים מתקלפים בערים הקטנות, ואף נוכח בלב סמל המדינה. אולם מאחורי אותה עדינות צחורה מסתתר סיפור מורכב, של יופי שפיתח תלות, ושל שגשוג שבא במחיר כבד.

הכותנה, שמקורה בהודו, לא הייתה זרה לאדמות מרכז אסיה. במשך מאות שנים היא צמחה בה באיטיות, בהתאם לאקלים ולקצב המקומי. אך רק עם בואם של הרוסים הצארים במאה ה־19', הפכה לפוליטיקה חקלאית של ממש — מוצר אסטרטגי, "זהב לבן" שנשלח לעבר מפעלי הבדים של סנקט פטרבורג ומוסקבה. אדוני הארץ החדשים ראו בשדות הכותנה מנוע כלכלי, ובאגני הנהרות מקור בלתי נדלה להשקיה. ואז הגיעו הסובייטים, והפכו את האינטנסיביות לדוקטרינה. הכותנה הפכה לעמוד השדרה החקלאי של הרפובליקה הסובייטית האוזבקית, והמדינה נדרשה לספק כמויות דמיוניות ממנה – לא כי היה בכך צורך ממשי, אלא כי זה השתלב יפה בתוכנית החומש.

בשנת 1960 הוזרמו כ-20 עד 50 קמ"ק (קילומטר מעוקב) של מים מהנהרות לצורכי השקיה במקום אל ימת אראל. (להשוואה, נפח כל מי הכינרת הוא 4 קמ"ק). עקב כך, החלה הימה להתייבש, ובשנות השישים ירד מפלסה ב-20 ס"מ בממוצע מדי שנה. בשנות השבעים קצב זה שולש כמעט, ועמד על 50–60 ס"מ בשנה, והתגבר ל 80–90 ס"מ בשנה בעשור שלאחר מכן[1].

תעלות פתוחות, רחבות וארוכות שאבו מים מהאמו-דריה והסיר-דריה הרחק אל פנים המדבר, מים רבים התאדו בדרך באותם מדבריות שחונים, אשר בקיץ הטמפרטורה בהם מגיעה ל-º50 מעלות צלסיוס, דבר שהביא לשאיבה מוגברת של מים מהנהרות. עם השנים הגדילו את שטחי שדות הכותנה, וייצור הכותנה פרח והפך את אוזבקיסטן ליצרנית הכותנה השלישית בעולם אחרי סין וארה"ב הענקיות.

למרות מצב עגום זה של הימה, הטיית מי הנהרות נמשכה ואף הוכפלה. ייצור הכותנה הוכפל גם הוא. שדות טבעיים של חיטה, תמרים, גפנים ועצי אגוז נעקרו לטובת מרבדי כותנה מתוחים עד האופק. נהרות שלמים, ובראשם האמו-דריה, הוסטו אל השדות החדשים, כשלשד חייהם ניגר לתוך אדמת הלֶס המדברית.  הכותנה של המאה ה־20' כבר לא הייתה צמח סתגלן, אלא יצור תעשייתי מפונק: היא דרשה השקיה כבדה, כמויות מסחריות של דשנים וחומרי הדברה, וטיפוח אגרסיבי. והכול – בשם תפוקה. בשנות ה־80' כבר הגיע הייצור האוזבקי לשיא: כמעט 6 מיליון טונות בשנה. זה קרה גם כשכבר היה ברור שהמשאבים לא עומדים בקצב, שהקרקע נחלשת, שהמים נגמרים.

אבל הגלגל כבר הסתובב, והמכונה לא עצרה.

בתוך ליבת הפרח הלבן, הכותנה הסתירה את צלה. היא סימלה הבטחה – ויצרה תלות. שיווקה כחזון – אך תבע מחיר כבד מהקרקע, מהמים, ומהאנשים. מה שנראה כמו גאווה לאומית היה, בסופו של דבר, זרז להרס סביבתי שקט, אך הרסני.

העלייה במליחות המים וההתייבשות של הימה הובילו להכחדה מקומית של דג הסלמון של אראל, הדג רוף, הבַּרְבֵּל מטורקסטן, וכל מיני החדקן. סכרים שהוקמו חוסמים כיום את דרכי ההגירה והחזרה שלהם. ייתכן כי דג הסלמון של אראל וחדקן הסיר-דריה (Pseudoscaphirhynchus fedtschenkoi) נכחדו לחלוטין בשל תחום תפוצה מוגבל. כל יתר הדגים המקומיים, למעט דג הקוצן (שהצליח לשרוד בתקופת הצטמקות הימה והעלייה במליחות), נכחדו גם הם מהאזור – אך רבים מהם שבו לימת אראל הצפונית בעקבות ההתאוששות שהחלה משנות ה-90' ואילך.

מיני דגים נוספים עמידים למליחות הובאו – בכוונה או שלא בכוונה – במהלך שנות ה-60', כאשר פרויקטים של סכרי מים והשקיה הפחיתו את זרימת המים המתוקים ובכך העלו את רמת המליחות בימת אראל. בין המינים הללו נכללים, הרינג בלטי (Clupea harengus membras), אמנון חול קשקש גדול (Atherina boyeri caspia), אבובן מפוספס שחור (Syngnathus abaster caspius) ומינים רבים אחרים

מינים אלה שונו או שיבשו את המאזן האקולוגי המקומי, ולעיתים אף דחקו מינים ילידיים שנאבקו לשרוד בתנאים הקשים.

בשנת 1987 הפרידה התייבשות את הימה לשני גופי מים נפרדים. תעלה מלאכותית נחפרה על מנת לחברם, אך זו פסקה מלפעול ב-1999, עקב המשך ירידת פני הימה.

בשנת 1998 עמד שטחה של הימה על 28,687 קמ"ר. מליחות הימה עלתה בתקופה זו מרמה של 10 גרם לליטר ל-45 גרם לליטר (להשוואה: מליחות האוקיינוסים היא כ-35 גרם לליטר). המליחות שגדלה פי חמישה חיסלה כמעט לחלוטין את החי והצומח שבאגם. הכותנה נשארה והימה נעלמה. והענן הרך, שנראה כל כך קליל, התגלה ככבד מנשוא.

היעלמותה של הימה לא באה כהפתעה לשלטונות הסובייטיים, הם היו מודעים לכך והחשיבו אותה ל"שגיאה של הטבע" ש"ברור מאליו שייבוש מוחלט שלה הוא בלתי נמנע" (דברי מהנדס סובייטי ב-1968).

המתכננים הסובייטים חסמו את הנהרות הנשפכים לימה, כדי להשקות את שדות הכותנה. היה ברור שמשאבי המים הם מוגבלים וכל שדה כותנה יבוא במקומו של שדה אחר. מן האיכרים נגזלו עצי הפרי שלהם, גני הירק, מעט הצל. בכפרים החלו לשתול כותנה מתחת לחלונות הבתים, בערוגות הפרחים. מטוסים ומסוקים השליכו מהאוויר הררי זבל כימי, עננים של קוטלי מזיקים. בעת אסיף הכותנה באסיה התיכונה הכול עוצר מלכת. למשך חודשיים-שלושה סוגרים את כל המשרדים, את בתיה"ס, מילדים עד זקנים, מורים ופקידים.

גריגורי רזינצ'נקו (Grigory Reznichenko) בספרו "האסון של אראל" ("The Aral Catastrophe"), [המתעד את מסעותיו ותצפיותיו באזור ימת אראל במסגרת משלחת "Aral-88"] מ-1989, כתב: "האמת היא שבני האדם משלמים בבריאותם ובחייהם למען הרגשתם העצמית הטובה של קומץ קרייריסטים מושחתים".

בשנות השבעים של המאה ה-20', כמעט עשרים שנה לאחר שהופסקה הזרמת מי החיים של נהרות האמו-דריה והסיר-דריה אל ימת אראל, כבר לא ניתן היה להתכחש למצוקה הגוברת. האגם, שפעם נראה כים אינסופי בלב אסיה, החל לחרוק תחת משקלו של הצמא.

המפלס ירד בהתמדה, ובמקומות הרדודים של הימה צצו לפתע איים חדשים, גושי אדמה שבעבר היו חבויים תחת פני המים וכעת נחשפו לאור השמש ולקור המדבר. קו החוף התרחק משנה לשנה, ותחושת האובדן לא נותרה רק בתצלומי לווין: סופות חול, טעונות במלחים ואבק רעיל, החלו לפשוט תדירות על היישובים הסמוכים. הנוף השתנה, האוויר הפך עוין, והקהילות המקומיות החלו לחוש את הסכנה, של חרב דמוקליס מעל ראשיהם.

בתגובה, פעלה ברית המועצות כדרכה: הקימה ועדות, שלחה מומחים, גייסה מדענים. הוחלט שדרושה רפורמה מקיפה במערכת ניהול המים של מרכז אסיה, עם אופק תכנוני שהרחיק עד שנת 2010 – מועד שנשמע רחוק מספיק כדי לדחות את ההתמודדות, אך מבטיח דיו כדי לשדר פעולה.אלא שההבטחות נותרו על הנייר.סופות אבק נושאות מלח וחומרי הדברה החלו להיתנשא, כשהן מביאות נתרן ביקרבונט, נתרן כלורי ונתרן גופרתי עד למרחק של 500 ק"מ. חומרים מזהמים אלה נישאים באוויר והורגים או מעכבים צמחייה וגידולים טבעיים. הימה הלכה ונעלמה, וברית המועצות עצמה קרסה עוד לפני שהרפורמות יצאו לדרך. כמו קו המים, גם קווי התכנון והאחריות התפוגגו בחול. ומה שנשאר – הוא ריח מלוח באוויר, אוניות חלודות על קרקע סדוקה, ותחושת פספוס שאיש כבר לא טרח להסתיר. מאז סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90', החלו התושבים המקומיים לדרוש מהרשויות צעדים דחופים; "הוועדה להצלת ים אראל" הפכה לאחת מהתנועות הסביבתיות הידועות ביותר בברית המועצות לפני קריסתה.

המדהים באסון האקולוגי הזה, שהוא לא קרה כתוצאה מתאונה או חוסר מחשבה תחילה, אלא היה צפוי. כמו כן הם תכננו להזרים מים למרכז אסיה בתעלה ארוכה שתיחפר מנהרות סיביר, אך לא כדי למלא חזרה את הימה, אלא כדי להגדיל את שדות הכותנה. הם לא חשבו שייבוש הימה הרביעית בגודלה בעולם יישנה את האקלים ואת כל הסיסטמה האקולוגית באזור. או שלא ידעו או שלא היה להם אכפת. ימת אראל, או בעצם ימות אראל, מאז שהתפצלה לשתיים ב- 1987, ומהווה את הגבול בין אוזבקיסטן ודרום קזחסטן.

עתידה של הימה מזה 14 שנה לא מצליח נהר האמו-דריה לפלס לו דרך אל הימה. קצת צפונה מהעיר נוקוס הוא גווע במדבר, משאיר את התושבים האוזבקים והקראקלפאקים שגרים בצפון-מערב אוזבקיסטן, ללא מי שתייה ומים לחקלאות. לחלק מהכפרים שולחים מי שתייה במכליות, חלק שואבים מבארות, ומים לחקלאות ניתנים בקמצנות למי שמשחד את האנשים הנכונים.

חבלי העצמאות במרכז אסיה צמצמו אומנם במעט את תעשיית הכותנה ברפובליקה האוזבקית שזה מכבר קמה, אך ההתניות הסובייטיות הנושנות וסוגי שחיתות חדשים הביאו להמשך מדיניות הכותנה הקודמת, כשאליה מצטרפים דיווחים על עבודות כפייה בעונת הקטיף, בהן גם של ילדים צעירים, והזרמת רווחים לידיהן של האליטות הטריות והרעבות של הרפובליקה הצעירה.

האסון האקולוגי

ייצור הכותנה פרח, אך ימת אראל, באופן בלתי נמנע, הצטמקה. בין 1933 ל-1966 פני הימה ירדו ב- 16 מטר והחופים הדרומי והמזרחי נסוגו ב- 80 ק"מ. נפחה ירד ב-%75 ושטחה ב-% 50 ב- 1987 נחלקה הימה, מחוסר מים, לים צפוני קטן ולים דרומי גדול. כל אחד מהם ניזון מאחד משני הנהרות הגדולים – אמו-דריה וסיר-דריה. המדבריות שבאו במקום הימה תופסים כבר למעלה מחמישים מיליון דונמים. ממדבריות אלה מפזרות הרוחות וסופות החול המנשבות כאן תדיר, מדי שנה, 75 מיליון טון של אבק, מלח ורעל, שמקורם בדשנים הכימיים שהובאו על ידי הנהרות. שני נמלי הדייג העיקריים, אראלסק -Aralsk)) בצפון (קזחסטן) ומוינאק ((Moynaq בדרום (אוזבקיסטן) יובשו, ונמצאים כיום במרחק 40 ק"מ מהים. כיום כמעט ואין דגים בימה. המין האחרון מעשרים המינים המקומיים נעלם בסביבות 1985. היה כאן שילוב של התמעטות המים והמזון שהביאו עמם, המלחת המים הניכרת, הבאת מיני דגים חדשים וזרימת חומרי דשן כימיים וחומרי הדברה, שמצאו את דרכם אל הימה. בימה נותרו לפליטה למעשה רק כמה מינים מיובאים כמו דג הסנדל של הים השחור (Flounder), אם כי כמה מינים מקומיים שרדו בדלתא ובשפך של הסיר-דריה. מרביתם של 60,000 בני האדם שהתפרנסו מן הדייג נאלצו לעזוב. מוינאק היא כעת עיירת רפאים המנותקת מחופי הימה, כשספינות טבועות בחול בינה לחוף הימה. ב- 1992 נסכרו התעלות הקטנות שחיברו את הימות הצפונית והדרומית, כדי למנוע הקטנת הימה הצפונית.

נהר הסיר-דריה ניצל אודות למשטר מים שהונהג במדינה. הימה הקזחית הצפונית החלה מראה סימני התאוששות קלושים, אבל כדי שההתאוששות לא תהיה זמנית הם יצטרכו להשקיע במקום סכומי עתק, וספק אם יש מי שישקיע.

באראל הצפוני, הודות לפרויקט ASTANA הנתמך על ידי הבנק העולמי, דווח שנפח המים עלה בכ-42% והגיע ל-26 קמ"ק, והמליחות בימה הצפונית ירדה פי 8, מה שאיפשר חידוש מסוים של פעילות הדיג (תפוקה שנתית של כ-8,000 טון). בניית סכר קוק-אראל (Kokaral) סייעה בהעלאת מפלס המים בחלק הצפוני של הימה, דבר שמחזיר מעט תקווה לתושבי העיר.

התחזית היא שהים הצפוני יגיע למצב של איזון, עם נפח מים של 26 קמ"ק, בשלב הראשון של הפרוייקט. אבל אם כמות הריקון (צמצום) תימשך, הים הדרומי יתפצל שוב בשנת 2005 והפעם לים מזרחי ומערבי. החלק המזרחי יקבל את מי האמו-דריה והוא אמור להתייצב בשטח של 7000 קמ"ר. אך החלק המערבי יילך ויתייבש.

ייבוש ימת אראל החריב את האדמה מסביבה. ביקור בכל מקום סביב הימה הוא נסיעה לתוך חלום-בלהות של ערים קמלות, אדמה קמלה ואנשים הרוסים. האקלים סביב הימה השתנה עקב יבושה: האוויר יבש יותר, החורף קר יותר בכמה מעלות ובחודש ארוך יותר. הקיץ חם יותר. מספר ימי החורף הלא גשומים עלה מ- 30 עד 35 ל- 120 עד 150 כעת. האדמה המיובשת היא מלוחה מאד, דבר המונע כמעט מהצמחייה להתחדש. מלח, חול ואבק מהקרקע החשופה מולכים למרחק מאות ק"מ ואף לוקחים עמם כימיקלים רבים מהאדמה המעובדת. אראסלק (Аральск) סובלת מ- 65 ימי סופות אבק בשנה. הנזק של הסופות הללו לבריאות האדם ולחקלאות הוא עצום. בעיות נוספות נגרמות משיטות ההשקיה ועיבוד הכותנה. האדמה מומלחת לא רק על ידי סופות המלח-אבק, אלא גם כתוצאה מהתאיידות מי הנהר המולכים להשקיית השדות. כבר ב-1994 דיווח ה Newsweek-כי יבול הכותנה הולך וקטן כתוצאה מהמלחת הקרקע. בנוסף למלח, חומרי דשן וחומרי הדברה מחלחלים לאדמה ומוצאים דרכם חזרה אל האמו-דריה והסיר-דריה המספקים מי השקיה.

DDT היה בשימוש עד 1982 והוא עדיין נמצא בשיעור גבוה בקרקע. חומרי הדברה הופכים את גידול הכותנה לקל יותר, אך אחד מהם, ה-Butifos בו השתמשו עד 1990, היה כה רעלי עד שגרם למותם של אלפי אנשים. הקרקע סביב ימת אראל רווייה בחומרי הדברה. במונחים אנושיים, האפקט ההרסני ביותר הוא בשטחים שמדרום – לכיוון טורקמניסטן – וממזרח (השטחים מצפון וממערב לימת אראל מיושבים בדלילות). רשימת הבעיות הבריאותיות היא איומה. המלח והאבק גורמים לגידול במחלות נשימה ובסרטן הגרון והוושט. מי השתייה המזוהמים גורמים למקרים רבים של טיפוס, צהבת, פרטיפוס ודיזינטריה. באזור זה שיעור תמותת התינוקות הוא הגדול ביותר בכל ברה"מ לשעבר. בשטחי קראקלפאקסטן, שיעור התמותה הוא יותר מאשר תינוק אחד על כל עשר לידות (לעומת 0.5 למאה בישראל). בקראקלפאקסטן קיימת בעיה של תינוקות מעוותים ובנוקוס (Nukus), בירתה, כמעט כל הנשים ההרות סובלות מאנמיה, שמובילה ללידות מוקדמות (טרם זמנו). שחפת מאד נפוצה באראלסק. סיגל גבע ראיינה בסיורה באזור את בראקפאי איזנטייב, בנו של הצייר הקראקלאפי הלאומי, שאמר לה: "אנחנו סובלים בגלל האוויר המזוהם שאנו נושמים, ובגלל מי השתייה שמכילים חומרי דישון והדברה. גם הירקות, הפירות ובעלי החיים שאנו מגדלים לאכילה נגועים וחולים. העניין הוא שאנחנו כמעט לא מגדלים יותר כלום. פשוט אין מים. גם מזג האוויר הופך יותר ויותר קשה, והגידולים הביתיים שיש לא שורדים את החורפים הקשים והקיצים הלוהטים. התושבים מנסים לייבש ולאגור מזון לחורף. לפני 20-30 שנה המקום היה ממוזג והיום יש סביבנו מדבר". מתוך 173 מיני בעלי-חיים שחיו סביב הימה רק 38 שרדו. ההרס גדול במיוחד בדלתות של הנהרות. הדלתות עם צמחייתן והפאונה העשירה שלהן סיפקו מי השקיה לחקלאות במשך מאות בשנים, יחד עם צייד, דייג, ועשב לתעשיית הנייר. אך ניצול המים הוביל לייבוש מרבית שטחי הדלתות. יחד עם זיהום המים שנותרו, גרמו לדלדול אוכלוסיית הציפורים. היער העבות, שהיה ייחודי לנהרות מדבריים אלו ואכלס בתוכו בע"ח רבים הצטמצם וכמעט חוסל.

עונות השנה הפכו, כאמור, להיות קיצוניות, מה שהביא לשינויים בחקלאות. יתרה מכך, ההתייבשות הביאה לעלייה קיצונית במליחות המים ובמקביל, רעלים וחומרי דישון והדברה שמקורם בשדות, מצאו דרכם אל הימה. לאחר שהתברר שכושר ההתפשטות של חומרים רעילים הוא בעל ממדים עולמיים, חתמו, במאי 2001, כמה מדינות על אמנה בין-לאומית האוסרת או מצמצמת את השימוש בהם. המומחים קוראים לכך "אפקט הארבה" כיוון שנדידת החומרים הללו מתרחשת כמו להקות של ארבה הנוחתות באזור אחד ועוברות הלאה במין סבב עולמי. החומרים מצטברים, מתאדים ונעים עם הרוחות לאזורים אחרים בעולם. הם גם חודרים דרך שרשרת המזון לגוף האדם ואף מועברים בחלב אם או דרך השליה, והנזקים הבריאותיים עצומים. ובינתיים משתמשים עדיין במרכז אסיה בחלק מאותם החומרים המסוכנים.

אחד הנזקים האקולוגיים החמורים ביותר מהתייבשות הימה הוא נושא האי ווזרוזדניה (Vozrozhdenia לשעבר: אי ניקולי, כיום שטח שנוי במחלוקת בין קזחסטן ואוזבקיסטן). מעבדת מחקר סודית ביותר לפיתוח נשק ביולוגי מוקמה בשנת 1948 באי, שהיה במרכז הימה ומוקף במים. הפעילויות שהתרחשו באי לא נודעו עד היום. הבסיס שבאי ננטש בשנת 1992 לאחר התפרקות הצבא הסובייטי וברית המועצות כולה. האי שימש לניסויים בלוחמה ביולוגית, וטונות רבות של נבגי מחלות הועברו בחשאי אל האי. התושבים המקומיים תולים באי את האשמה למקרי מוות המוניים שפקדו את האזור בשנות ה-80', ומכנים אותו "המקום שאיש לא חוזר ממנו חי". באי פעלה מעבדה ביוכימית צבאית סובייטית, אשר בדקה נשק בקטריולוגי  – הפתוגנים של אנתרקס, טולרמיה, ברוצלוזיס, טיפוס, אבעבועות שחורות, וכן בוטולינום טוקסין – על חיות מעבדה. כשהרוסים נטשו את המקום ב-1988 הם לא טרחו לפנות את מצבורי הנבגים. . מאז נטישת האי משלחות מדעיות (כולל משלחת אמריקאית) אישרו שהאתר שימש למחקר, ניסוי והטמנה של נשק ביולוגי ושהנבגים עדיין פעילים. יש יוזמות בינלאומיות לטיהור אתרים שכאלו, במיוחד מחשש לאנתרקס. בשנת 2001, כתוצאה מירידת מפלס המים, התמזג האי ווזרוזדניה עם היבשת, וחיות וביניהם מכרסמים מאכלסים את המעבדות שננטשו ולא טוהורו ומתפשטים במרחב כולו. המומחים חוששים שבעקבות החיבור בין האי ליבשה צפוי לאזור כולו אסון ביולוגי, התפרצות מחלה קטלנית. יש לתושבי המקום סיבה טובה לחשוש, בעיקר לאחר שפשטה בעולם האימה מהאנתרקס, כאשר כמה אנשים בארצות הברית מתו בעקבות החשיפה לחומר. החשש מתקפת טרור ביולוגי עולמי תוך שימוש בנבגי אנתרקס הביא לכך שארצות הברית נרתמה לנקות את האי מהפסולת הביולוגית שהרוסים השאירו מאחוריהם כשעזבו. באופן אירוני, פירוש השם Vozrozhdenia הוא "לידה מחדש".

פתרון

המהנדסים הרוסים חשבו על כל מיני פתרונות, כולל פיצוצים בהרי פאמיר וטיאן-שאן שיסיעו מים במורד הנהרות, אך התוכנית איננה מעשית. הפתרון היחידי שיכול למנוע את הידרדרות המצב הוא הפסקת שאיבת המים לשלוש שנים, או לפחות הקטנת השטח המושקה מ- 70,000 ל- 40,000 קמ"ר. יחד עם שיפור גדול בטכניקות ההשקיה, כדי להפחית בשליש את כמות המים לכל קמ"ר. במלים אחרות שינוי מלא בכל כלכלת אוזבקיסטן, שלה יש למעלה ממחצית השטח המעובד באגן אראל, ושל טורקמניסטן, שכלכלתה מבוססת על הכותנה. אף אחד לא חושב על כך ברצינות. בתחילת שנות ה-70' החלו הרוסים להתייחס למשבר ברצינות ולבסוף, ב- 1988 החל גידול הדרגתי בכמות המים שנשפכו לימה. זה הושג על ידי השקיה אפקטיבית יותר והצבת סייג להתפשטות השטח המושקה. לפני התמוטטות ברה"מ נעשו כמה צעדים לשיפור התנאים האנושיים בסביבה. נבנו מכונים לטיהור מים, בתי חולים ומכוני התפלה.

למרבה הצער, הקריאה להצלת את הימה מהתייבשות גוועה, בחלק הימה הדרומי שבשטח אוזבקיסטן וטורקמניסטן. לנוכח המשבר החמור שפוקד את האזור, והיום על סדר היום הצלת חיי בני האדם, ופחות עוסקים בשיקומה של הימה או בהפסקת ייבושה. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז 1991 כשאוזבקיסטן קיבלה את עצמאותה, פקדו את אזור אראל לא מעט ארגונים כדי ללמוד את מכלול הבעיות ולעזור, ביניהם "רופאים ללא גבולות", הבנק העולמי, וארגון קראקלפאקי ששמו "אודסה" הממומן על ידי אמריקנים וחוקרים ממערב אירופה. כולם התמקמו בעיירה נוקוס, והמשרדים הראשיים שלהם מצויים בטשקנט. מרביתם עובדים בשיתוף פעולה אך מטרותיהם שונות: חלקם דואגים לבריאות התושבים המקומיים, ואחרים עוסקים באקולוגיה, או בהפסקת נסיגת המים. התושבים המקומיים טוענים שלו כל אחד מכוחות הסיוע היה מביא עמו דלי מים או דולר אחד היה המצב היום הרבה יותר טוב. להם עצמם אין כוח למחות, והם ממתינים שמישהו יקום סוף-סוף ויכריז על המקום כאזור מוכה אסון אקולוגי. חמשת מיליוני בני האדם שחיים באזורים המוכים לא מסוגלים להתמודד עם המצב, וימת אראל הדרומית ממשיכה בגסיסתה.

הפתרונות להפסקת ייבוש החלק הדרומי של הימה אינם מעשיים, בעיקר מכיוון שנהר האמו-דריה אינו מגיע עוד לימה, ושחקלאות אוזבקיסטן עדיין מושתתת על כותנה. גם אם יפסיקו לחלוטין לשאוב מים מהנהרות, יעברו עשרות שנים לפני שהימה תתמלא שוב, ושיעור המליחות בה יקטן. תכנית כוללת שתקטין דרסטית את השטחים המושקים, תשנה את שיטות ההשקיה ותעבור לגידולים שצורכים פחות מים, עשויה להצליח יותר. הבעיה מקיפה ורצינית והפתרונות דורשים זמן, כסף רב, שינוי בגישה, ויותר מהכול, נכונות ותמיכה ממשלתית. אבל נראה שלאף אחד לא אכפת, בכל אופן לא לאלה שמסוגלים. הימה הדועכת היא עדות לתכנון כלכלי גרוע של ברית המועצות ולחוסר היכולת של הרפובליקות העצמאיות שבאו במקומה להגיע לפתרון אזורי. נשיאי חמש מדינות אסיה התיכונה נפגשים מדי שנתיים בוועדה מיוחדת שנושאה "הקטסטרופה של ימת אראל", אבל בשטח רואים אך מעט תוצאות. צריך לזכור ששני הנהרות הגדולים זורמים דרך חמש המדינות, שכולן זקוקות למים, ויש ביניהן חילוקי דעות בנוגע לשליטה ולזכויות השימוש במים. מטבע הדברים שהחיים במרכז אסיה המדברית מתרכזים לאורך נתיבי הנהרות ונאות המדבר שהם יוצרים, וכלכלתן של כל המדינות תלויה במים. יתרה מכך, אלה הן מדינות עניות שמאז שקיבלו את עצמאותן נתונות במשברים כלכליים עמוקים. עוד יש לציין שכל המדינות הללו, פרט לטורקמניסטן ולמערב קזחסטן, אין להן גישה לים, ולפתרונות מעשיים להתפלת מי ים, ולכן תלויות במי הנהרות הגדולים לקיומן.

בתקופה הסובייטית ננקטו כמה צעדים: נבנו בתי חולים, נשתלו צמחים סופחי מליחות, נחפרו מאגרי מים וחשבו אפילו להעביר מים בתעלה מנהרות סיביר. אך פירוק האימפריה הוביל לחיסול התוכניות, וגרוע מכך, הוביל לקונפליקטים על זכות השימוש במים, בין קירגיזסטן וטג'יקיסטן, המחזיקות במקורות המים, לבין השלוש האחרות (טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן) שכלכלתן מתבססת עליהם. פן נוסף שעולה מדי פעם בין מתנדבי הארגונים הוא השחיתות. "הממשלה מעבירה לכאן סכום מסוים אך בעלי הכוח במקום לא משתמשים בכסף בחכמה. חלק מושחתים ואחרים עדיין תקועים עמוק במנטליות הקומוניסטית – הם לא רגילים לעשות דברים בעצמם אלא מחכים שיעשו עבורם את העבודה".

הבטחות לשיתוף פעולה ולכספים, מפי המנהיגים של הרפובליקות, הניבו מעט פירות. ב- 1995 הכריז נשיא אוזבקיסטן איסלם קרימוב (Karimov), על תחיית הרעיון הישן של הזרמת מים מנהרות סיביר. הוגשו תוכניות לבנק העולמי ואיחוד האירופי הבטיח לעזור. השלב הראשון של התוכנית, אמור היה לקחת שלוש שנים ולעלות 250 מיליון דולר, לניקוי מקורות המים. שיפור תנאי התברואה ובריאות הציבור וכן שיקום עולם החי של הדלתות. לאראל ולתושבי החבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

הימה איבדה כמעט 90% משטחה, בעבר דיברו על היווצרותו של אק-קום = Ak kum) 'המדבר הלבן), שייצור מעיין משולש בלתי קדוש עם הקיזיל-קום (Kizil Kum = 'המדבר האדום') והקרא-קום (Kara Kum = 'המדבר השחור'). כיום הוא נקרא מדבר אראל-קום (Aralkum Desert) בין אוזבקיסטן לקזחסטן.​ זהו אחד המדבריות החדשים ביותר בעולם. מכסה את מה שהיה קרקעית ימת אראל – כיום שטח עצום של חול, מלח ואבק. הרוח נושאת את אבק המלח והכימיקלים (כולל חומרי הדברה ששקעו בקרקעית הימה) על פני מרחקים של מאות קילומטרים. תופעה זו משפיעה לרעה על בריאות המקומיים (מחלות נשימה, עור, עיניים). זהו נוף אקולוגי-גיאופוליטי ייחודי, שמסמל את תוצאות ההתערבות האנושית באיזונים טבעיים בקנה מידה אדיר. מחקר עדכני מצביע על כך שקרקעית הימה לשעבר, מתרוממת עד מטר אחד מאז שנות ה-60', תופעה המכונה "ריבאונד איזוסטטי", אפקט ​שבו מקטע מקרום כדור הארץ, שמאבד מסה או כוח (לחץ המים שאבד), עולה כלפי מעלה מכיוון שהלחץ האינטנסיבי של הנוזל שזורם תחתיו הופך גדול מכוח הכבידה שפועל מעליו כלפי מטה.

כתבה ב"ניו יורק טיימס", שפורסמה ב"הארץ", מספרת שבאפריל 2018, סופת הרוחות שהשתוללה בנמל הנטוש של מוינאק, הדהימה אפילו מומחה מקומי לאקולוגיה, שכבר השלים עם ההרס שנגרם בעקבות היעלמותה של ימת אראל. ערפל סמיך וצורב קיבל את פניו של האקולוג גיליבוי ז'ימורטוב, בשעה שיצא מביתו באותו יום. "כשפתחתי את הדלת הכול היה לבן כשלג", אמר ז'ימורטוב בן ה-57, צאצא למשפחת דייגים המתגוררת זה דורות במקום. הדגים נעלמו מכאן זה כבר. במשך שלושה ימים העיפו הרוחות באוויר סחופת מקרקעית שטח הימה, שהייתה בעבר הרביעית בגודלה בכדור הארץ. הסחופת כיסתה לגמרי את השמים, ותושבי עיר הנמל לשעבר, מוינאק, השוכנת במערב אוזבקיסטן, חשו את הגרגרים המלוחים בפיהם. הגשם הפך מלוח וחקלאים אחוזי חרדה ניסו בכל כוחם להציל את יבוליהם.

ולדימיר זואב, טייס רוסי בגמלאות המתפרנס מארגון טיולי תיירים, ישב בצל הפרגולה שלו. את גינתו קישטו פסלונים של לנין ואישים איקוניים נוספים. "לא ראינו דבר", סיפר, "המלח היה יבש אבל הוא נצמד לגוף והיה קשה להסיר אותו בניגוב. בקושי הצלחנו להסיר אותו בעזרת מים". הפרחים בגינתו נבלו. הסופה העידה על העתיד הצפוי: הנשורת הסביבתית מהימה המתייבשת הולכת וגדלה. היעלמות הימה אינה רק טרגדיה, כפי שאומרים רבים, זוהי סכנה שהולכת ומחמירה לנגד עינינו.

ארגון "רופאים ללא גבולות" טוען: " צריך תכנית הבראה מקיפה ורצינית כדי לאושש את האזור. נבנו סכרים כדי למלא בריכות במים טריים ולהפוך אותן לבריכות דגים. קיוו שגם קינון העופות יתעורר בזכות הבריכות אבל הנהר לא מצליח להגיע אפילו לסכרים שלו. כל אישה כאן סובלת מאנמיה, במיוחד הנשים בגיל הלידה. שלחנו דגימות של חלב אם ודם למעבדות במדינות אחרות ונתגלו בהן שרידי מתכות ורעלים. בכל דגימה נמצאו שרידי כרום, מגנזיום, קדמיום ומתכות נוספות. חסרות לנו תרופות בסיסיות ולעתים קרובות אנחנו אומרים לחולים שישיגו אותן במקום אחר, אבל אנחנו יודעים שאין להם מאיפה, וגם אם היה, אין להם כסף כדי לרכוש".[2]

מאז 2021, נשתלו 4.4 מיליון שתילים על פני 4,750,000 דונמים באזור הימה היבשה. בשנת 2025 מתוכננת נטיעה נוספת של 4,280,000 דונמים, מה שיביא את השטח המיוער הכולל ל-11 מיליון דונם.​ ישראל, באמצעות המרכז לשיתוף והדרכה חקלאית בינלאומית (CINADCO), מבצעת תוכנית שיתוף פעולה עם הסיוע האמריקאי (USAID) באזור ימת אראל המתמקדת בפרויקטים הדגמתיים בנושאי מדגה, מניעת מדבור, גידול ירקות והשקיה בקרקעות שעברו תהליכי המלחה, ופעולות נלוות לשיפור רווחת התושבים באזור.

באפריל 2025, התקיימה פסגת התרבות של אראל בקראקלפאקסטן, במטרה למצוא דרכים יצירתיות לתמוך בשיקום החברתי והסביבתי של אזור ימת אראל. ​

למרות האתגרים הגדולים, ימת אראל עוברת תהליכי שיקום משמעותיים, במיוחד בחלקה הצפוני. מאמצים משותפים של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית מתמקדים בשיפור המצב האקולוגי והכלכלי, עם דגש על ייעור, ניהול מים, ופיתוח בר-קיימא.​ זהו סיפור טראגי אך גם אופטימי – של אחריות אנושית, של שיקום, ושל האפשרות להפוך משבר אקולוגי להזדמנות ללמידה ושיקום. באופן פרדוקסלי, האסון מעשה ידי אדם שחונק את הימה, הפך בשנים האחרונות לאטרקציה. התיירות משגשגת. "היעלמות הימה הפכה אותה לאתר ביקור משמעותי, לא בגלל יופייה, אלא בגלל סיפור האסון האקולוגי שהיא מייצגת. בשעתו לא היה במוינאק ולו מלון אחד. כעת יש בו חמישה, וגם קפה אינטרנט. בשנת 2024 התקיים פסטיבל מוסיקה אלקטרונית 'סטיהיה' (Stihia)  – אירוע באוויר הפתוח שנערך על המצע השומם של ים אראל לשעבר, בתוך 'בית קברות' של ספינות במוינאק.

הימה, שנעלמה ממוינאק בסביבות 1986, מצויה כעת במרחק 120 ק"מ מהעיירה. המקום היחידי שבו אפשר להתרשם מהמים שהיו כאן הוא במוזאון המקומי הצנוע, המציג תצלומים מרופטים וציורי שמן נוסטלגיים של מה שהיה פעם אופק כחול.

במקום שבו גלים ליחכו את המגדלור, מונחות כעת סירות דיג, כמו עצמות דינוזאור המלבינות בשמש. סלפי בבית הקברות לאוניות הפך תצלום הכרחי אצל חובבי צילום.

ככל שכדור הארץ הולך ונשחק תחת כובד שינויי האקלים, הולכת ונרקמת תופעה תיירותית מסוג חדש – מטרידה, מצמררת כמעט. חוקרי תיירות מכנים אותה "תיירות יום הדין", ולעיתים משתמשים בשם מעט פחות קודר אך לא פחות טעון: "תיירות ההזדמנות האחרונה". הכוונה – לאותן נסיעות יזומות שנועדו לצפות מקרוב, אולי בפעם האחרונה, בתופעות טבע וחיים אנושיים שנמצאים על סף היעלמות. מהקרחונים הנמסים על פסגת הקילימנג'רו, דרך דובי הקוטב הרעבים שמשוטטים על מדפי הקרח המתפוררים של הצפון, ועד קהילות ילידיות ביערות הגשם של האמזונס, שכורתים להם את היער. תיירים מגיעים, מצלמים, מעלים לרשת – ואז ממשיכים הלאה, לפלא הבא לפני שגם הוא יתפוגג. התופעות הללו – רוויות יופי, כאב ותחושת אובדן – משמשות בו-זמנית גם כתמרור אזהרה אקלימי וגם כמוצר תיירותי מבוקש, בעולם שבו כל משבר נתפס כהזדמנות לשיווק.

ימת אראל, שגסיסתה שקטה וארוכה כמו קו אופק מדברי, היא דוגמה חיה. בעבר הייתה מהימות הגדולות בעולם; כיום היא נפרשת כקליפת זיכרון חיוורת בין אוזבקיסטן לקזחסטן. ספינות חלודות קפואות באבק, שברי מזח, קווי מים לשעבר. המקום הפך לעלון פתוח של כישלון סביבתי, אך גם ליעד תיירותי אקולוגי כמעט-רוחני – תחנה במסלול של מי שמבקשים לראות את קצה השבר. במחנה יורטות בודד אל מול האופק המאדים מתאספים מבקרים ספורים לחוג את רדת הערב. לשאלה מה הסיבה שהביאה אותם כה רחוק ועמוק לאזור כה לא מסביר פנים, הם עונים במתכונת דומה להפליא: "סיכוי אחרון לראות".

לאורך הרצועה המערבית של מה שנותר מימת אראל נפרש כיום נוף שהוא תערובת משונה של שקט, התפוררות, וקסם מדברי מצמרר. חוויית הביקור במקום הזה, שבו המים פינו את מקומם לחול ולזיכרון, דומה לאודיסיאה אל תוך לבו החשוף של אסון אקולוגי.

הצחיחות העיקשת, הבדידות והמרחק מהמוכר יוצרים אשליה של הרפתקה ראשונית – בדיוק מה שמחפשים היום תיירים עם תשוקה לגילוי ולטבע "לא נגוע". אך לא מדובר באתר טבע אלא באתר חורבן. לאראל לא תהיה עוד תקומה. מלבד חלק קטן וסכור היטב בשטחה הקזחי של הימה, שגודלו פחות מעשירית משטחו המקורי של האגם, ברור לכול כי גם רצועת המים הצרה, המלוחה עד צריבה ועשירת הכימיקלים שבמערב אוזבקיסטן, תיעלם בעשור הקרוב, אולי קצת יותר.

בכפר הדייגים לשעבר סודוצ'י (Sudochye)  הזמן כמו נעצר. בין מבני בטון מתפוררים של מפעל לעיבוד דגים, יושב דייג יחיד, ז'לראס שמו, ומתקן רשת תלויה לייבוש. כשנשאל מה גודל השלל היומי, הוא משיב במבוכה: "לא הרבה". כשהכתב מציע לו פרוסת לחם ואבטיח, הוא מסרב בנימוס. ומה כן יאכל? הוא מושך בכתפיו ומפטיר: "ציפורים".

הדרך חזרה דרומה מובילה דרך שדה קברים של נוודים קזחים – עקורים מימי רעב תחת שלטונו של סטאלין. בכניסה לעיירה מוינאק, עיר נמל לשעבר שהפכה לעיירת רפאים, מנסות הרשויות לנשום חיים למקום. כרזות צבעוניות מבטיחות עתיד חקלאי חדש: שיטות גידול חדשניות, בריכות לקרפיונים. ניסיון עיקש להחיות את מה שכבר לא יחזור – עולם שלם של דיג שנשען על מים שכבר נסוגו הרחק.

מרכז המבקרים המקומי, שמעוצב כמו מגדלור, אמור לשדר תקווה. בפועל, הוא בולט בעגמומיותו, צופה על מדבר שבו נותר רק הים בדמות זיכרון. לא הרחק ממנו – במרחק של כ-120 קילומטרים מהמים – פזורות שלדות מתכת חלודות: שיירי צי הדיג של אראל, שסירותיו הלבנות הפכו לקברים נטולי מצבות בלב מדבר החול. הן מונחות על גחונן, כאילו טבעו ביבשה, ומשמשות היום כתפאורה לתמונות סלפי ולסמל עולמי של כישלון סביבתי.

על שפת הימה הגוססת אפשר למצוא תיירים מכל קצוות תבל – צרפתים, סינים, רוסים – יושבים על מחצלות דהויות, לגימת בירה ביד אחת וטלפון חכם בשנייה, מתעדים שלדי סירות בכפרים שחרבו, ומחליפים חוויות משכשוך במים מרירים מדי לשחייה, אך רכים מספיק כדי להרגיש שנגעת במשהו שהיה – ואיננו עוד.

לא רחוק משם, בין גבעות המדבר, ניצבת מיזדחאן (Mizdakhan), נקרופוליס עתיק, שהפך אתר עלייה לרגל – לא פחות מהמראה של הים האבוד. קבריו שומרים עדות אילמת לשכבות של אמונה, שפה ותרבות שחלפו כאן: זורואסטרים, יהודים, נוצרים, מוסלמים – כולם השאירו בה רמז. בלב האתר מתנשא מבנה מוזר ומרשים למחצה: חצי כיפה פרוצה, חצי חזית מתמוטטת. המקומיים קוראים לו "שעון הזמן של ח'ווארזם". האגדה מספרת שהוא נבנה על קברו של אדם הראשון – או אולי של קדוש אחר, קרוב יותר – ומאז, בכל שנה, נושרת ממנו לבנה אחת בלבד. כשתיפול הלבנה האחרונה, כך נאמר, יבוא העולם אל קיצו. מבקרים, עולי רגל ותיירים ממתנים את הנבואה: הם עורמים לבנים חדשות זו על גבי זו – שבע במספר, כמסורת – וממלמלים תפילות שקטות לאריכות ימים, לאדם ולעולם.

האם זהו אקט של אמונה עיקשת? תקווה שאינה נכנעת? או אולי דווקא ההכרה שקץ העולם אינו רעש גדול – אלא רוח שורקת בין חומות שקרסו? כך או כך, בין מיזדחאן לימת אראל, נדמה כי הקץ – בין אם הוא אמיתי או מדומיין – כבר מתהלך כאן זמן מה. ולא בטוח שהוא ממהר ללכת. במקום שאין בו כבר מה לשמר, נותר רק לספר את הסיפור – ולצפות שמישהו יקשיב, לפני שגם הרוח תחדל להכות בפח החלוד. כמו כל אתרי "תיירות יום הדין", גם ימת אראל מזכירה לנו משהו מהותי: אנחנו לא רק מבקרים במקומות האלה – אנחנו גם אלה שיצרנו את סיבת הביקור.

כדי לנסות ולהבין את רוחו של המקום ואת גודל האסון שהתרגש על ימת אראל ועל כל האזור, על המבקר לקרוא את ספרו הנפלא של צ'ינגיס אייטמטוב "והיום איננו כלה".

הערות

[1]  נעם בקנר, " כך מי שהייתה הימה ה-4 בגודלה בעולם נהפכה למוקד תיירותי, דווקא כשמתייבשת", גלובס, 7-12-2019

[2] אסון אקולוגי, אבל לפחות התיירים באים, הארץ, 10-08-2018