טוהר הנשק – ערך וצורך

 

כתב: גילי חסקין.

להרצאה בנושא טוהר הנשק:לחץ כאן.

 

 

'טוהר־הנשק' הינו אחד המורכבים והרגישים שבערכי כוח המגן העברי.  ערך זה הוא משאלת לב שהתפתחה לאתוס ולמיתוס במציאות הישראלית. מכיוון שמיתוס, בהקשר זה, הינו אבן הבניין שמהם עם בונה את זהותו ומנמק את תפישתו ההיסטורית, תוך טיפוח הדימוי העצמי, אין זה אומר שאיננו מציאות או לפחות חלק ממנה. 'טוהר־הנשק' היה חלק בלתי נפרד מהדמות המיתית של הלוחם הישראלי, שחונך על אתוס ה'הבלגה', להבדיל מהערבי, שפעמים רבות הוצג, לעתים בצדק, כ"ברברי", "צמא דם" ו"חמום מוח".

המושג הזה נקבע כמטבע לשון בהיסטוריה הציונית על־ידי ברל כצנלסון. בנאומו בקונגרס הציוני הכ"א, ב-20 באוגוסט 1939, מיד בתום המאורעות, כאשר דיבר בזכות ה'הבלגה', ניסח את משנתו בסוגיית 'טוהר־הנשק': "הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים". בהשתמשו בביטוי זה רצה כצנלסון להבחין בין אנשי ההגנה המאורגנת, לבין הערבים, ויותר מכך, בין היישוב המאורגן לבין "הפורשים"

המונח 'טוהר־הנשק' הוא מטבע לשון עברית, אך הוא מייצג בעיה עמה מתמודדים עמים וצבאות על פני זמן ומרחב גדולים. הפילוסופיה של המוסר גורסת כי גם כאשר מתנהלת מלחמה לחיים ולמוות, יש מקום לכללים מרסנים והאחריות המוסרית נופלת על מחוללי המלחמה ועל החייל הפשוט כאחד. רעיון מוסר הלחימה ובביטויו העברי 'טוהר־הנשק', מתעמת כביכול עם הרצון והצורך לנצח במלחמה, אולם המציאות הוכיחה שצבא ערכי הוא צבא שאורך הנשימה שלו גדול יותר ובין הערכים אליהם יש לחנך הוא גם מלחמה מוסרית.

הדיון במוסר הלחימה מתמודד עם גישת הריאליזם הפוליטי, שהיא גישה פילוסופית קיצונית, הרואה במלחמה ובמוסר מושגים שאינם מתיישבים זה עם זה. לפי הריאליזם הפוליטי, המושג "מלחמה צודקת" הוא בלתי אפשרי, שכן מושגי הצדק והמוסר אינם חלים כלל על מלחמות. ברם, אנשים רבים מצליחים לקיים את חובותיהם המוסריות ולשמור על שלמותם המוסרית, אף בתנאים של איום על ביטחונם. המציאות הוכיחה, לא אחת, שלוחמים נטלו על עצמם הגבלות מוסריות בעת מלחמה, למשל, ביחס לפגיעה בשבויים, בהימנעות להפגיז מטרות אזרחיות וכד', גם כאשר הן הקשו בכך על השגת היעדים הצבאיים.

נקודה נוספת קשורה בשאלה, למי התכוון הריאליסט בטענתו שלמוסריות אין מקום בעת מלחמה? כוונתו מן הסתם גורסת שאין לה מקום ביחס לאויב, שהרי לגבי הצד שלו, העניין המוסרי דווקא מודגש בזמן מלחמה: בקריאה למסירות, לנאמנות, לאומץ לב ולהקרבה. כלומר, הריאליסט ממשיך להחזיק בעת מלחמה בערכיו הרגילים, בחשיבותם של חיי אדם, זכויות הפרט ועוד, אך הוא ממאן להחיל את כל אלו על האויב. אך מיהו בדיוק האויב, זה שביחס אליו מאבדים הערכים המוסריים את חלותם? האם גם ילדים קטנים? נשים הרות? זקנים? שבויים חסרי ישע? חולים מאושפזים? סביר להניח שלא. אבל אם כך, ייאלץ הריאליסט להודות שחובה להבחין בין לוחמים לכאלו שאינם לוחמים ושרק בראשונים מותר לפגוע. כך שהריאליסט נאלץ להשתמש באותם שיקולים מוסריים שטען לחוסר הרלוונטיות שלהם.

מוסר לחימה אינו פציפיזם, הגורס שאלימות והרג הם לעולם אסורים מוסרית, גם אם הם מכוונים נגד מנוול ורשע. לבני אדם יש זכות שלא ינהגו בהם באלימות ושלא יהרגו אותם על לא עוול בכפם, אם כך, יש להניח, כי הזכות להגנה מפני אלימות והרג, כוללת את הזכות לנקוט את כל הצעדים ההכרחיים להבטיח הגנה זו, ובכלל זה, במקרה הצורך, שימוש בכוח. לפיכך, מלחמה היא פעולה אנושית, התובעת עיון מוסרי ונטילת אחריות מוסרית ביחס לתוצאותיה. בניגוד לאמרה העממית ("ברעום התותחים המוזות שותקות"), הרי שהשיפוט המוסרי אינו נדם, וגם בעימות טוטאלי ואכזרי, יש מקום להצבת גבולות מוסריים.

אין קריטריון ברור יותר לשיפוט צדקתה של מלחמה מאשר שאלת הפגיעה בבלתי לוחמים. ההבחנה בין 'צדק המלחמה' – או מלחמה צודקת –  לבין 'צדק במלחמה' – או לחימה צודקת–  היא בעלת חשיבות רבה להבנת היחס בין מלחמה למוסר. שתי השאלות אינן תלויות זו בזו. יציאה למלחמה עשויה להיות צודקת (לשם הגנה עצמית, למשל), למרות שמה שהתבצע במהלכה היה בלתי מוסרי, וכן להיפך, מלחמה עלולה להיות בלתי צודקת (אם מטרתה סיפוח שטחים של מדינה שכנה), אף אם היא מתנהלת  לפי כללי המוסר המקובלים.

 ספר המפתח בנושא זה הוא ספרו של הוגו גרוטיוס, שנכתב בלטינית ב-1625 ותורגם לשפות רבות ועוסק בהרחבה בשאלה מה מותר ומה אסור במלחמה

 

 

הקמת התנועה הציונית, ההתיישבות בארץ־ישראל והעצמאות המדינית, הציבו לפני היהודים דילמות מוסריות, אשר דורות רבים לא עלה כלל הצורך להתמודד עמן. הם גיבשו אתוס ונורמות התנהגות חדשים הכרוכים בסוגיית השימוש בכוח, שלימים קיבלו את הכינוי הבעייתי משהו – 'טוהר־הנשק', אבל הם לא התחילו עם 'לוח חלק'. ההגות, הפובליציסטיקה והספרות של התנועה הציונית ניזונו, ביודעין או בלא יודעין, מהפרשנות היהודית למקורות הקלאסיים העבריים, העוסקים בסוגיה זו.

 

 

יחד עם זאת, 'טוהר־הנשק' הוא מושג המבוסס יותר על ה"הומניזם האתיאיסטי המודרני" וכנראה שאינו לקוח במישרין מן היהדות. יש להניח שהשורשים הרעיוניים של רעיון 'טוהר־הנשק', שבא לידי ביטוי במשנתם של אנשים כמו ברל כצנלסון – שטבע את המושג ויצחק שדה – שהרבה להשתמש בו, נעוצים בקרקע הסוציאליזם האירופאי ובתנועות המהפכניות של רוסיה במאה ה-19, שחלקן נקט בשיטות של טרור אישי נגד נציגי המשטר. רצח הוא רצח, אך יש לציין, כי המתנקשים הקפידו לרצוח את האשמים בלבד ויש להניח שההקפדה על הערך הזה חלחלה גם אל המהפכנים העבריים שעלו לארץ־ישראל בעליה השנייה והשלישית. העליונות המוסרית היהודית היתה חלק מהאתוס עליו חונכו הלוחמים והם האמינו בו גם כשלא היה לו בסיס של ממש.

 

התנועה הציונית הביאה עמה מאירופה יהודים חדשים, חדורי אידיאלים מהפכניים, שכללו גם תפיסת חיים דפנסיבית (הגנתית). שאלת 'טוהר־הנשק', גם אם לא נקראה בשם זה, הטרידה את מקימי ומעצבי כוח המגן העברי כבר בראשית קיומו, החל מהשמירה על המושבות הראשונות, דרך הקמת ארגוני המגן הראשונים 'בר גיורא' ו'השומר'. חברי ארגונים אלו, גם אם ספגו ביקורת על יחסם השחצני לעתים כלפי הערבים, הקפידו שלא לשפוך דם נקיים ונזהרו מלהסתבך בנקמת דם.

כבר במאורעות 1921 (תרפ"א) ו-1929 (תרפ"ט) התרחשו מעשי נקם מצד יהודים, שאינם עולים בקנה אחד עם רעיונות מוסר הלחימה, משום שמרביתם בוצעו כנגד בלתי-לוחמים. הנקם עמד בניגוד לאינטרס הציוני הבסיסי לשמור על השקט ולהוריד את רמת העימות היהודי-ערבי, כדי לאפשר את המשך התעצמותו של הישוב היהודי. הבעיה עלתה במלוא חריפותה במרד הערבי הגדול ב-1936-1939, כאשר ממדי המרד ואופי ההתנכלויות הקשו על תגובה נקודתית ופגיעה באשמים. הביטחון הרעוע הרתיח את דמם של רבים ביישוב ונוצר לחץ לפעולות נקם. התגובות הראשונות היו אלו של יריות מן המארב על ערבים, מעין נקמת דם, והיו פעולות שביטאו ייאוש מן השלטון ותגובת נגד לניסיון להשליט חיי אימים על היישוב היהודי. באותם ימים התחדדה השאלה "הבלגה או תגובה". ה'הבלגה' ענתה על מאוויי נפש ובטאה תגובה ספונטאנית של חוגים רבים בישוב, ששפיכות דמים הרתיעה אותם. לא לחינם נוצק מטבע הלשון 'טוהר־הנשק'  (על ידי ברל כצנלסון בשנת 1939), דווקא בתקופה זו.

בנושא ה'הבלגה' שימשו בערבוביה שיקולים מוסריים-עקרוניים עם שיקולים פוליטיים-פרגמטיים. בדיעבד, נקל להגיע למסקנה שהשיקולים הפוליטיים היו המכריעים. מה גם שמי שיזמו מדיניות זו ושקדו על שמירתה השתדלו להסביר אותה ולנמק את מניעיה בנימוקים מעשיים ותועלתניים. כבר אז נימוקים מוסריים נחשבו לנחלתם של "יפי נפש" ואזכורם נעשה נדיר ביותר. היתה כוונה לגרום לבריטים שלא להתייחס למרד הערבי כאל מאבק בין שני עמים הניצים ביניהם, אלא כאל התקפה ערבית על היישוב היהודי וגלגול האתגר הביטחוני לפתחם של הבריטים. כמו כן הבינו קברניטי היישוב, ששמירה על 'טוהר־הנשק' תביא ליישוב היהודי נקודות זכות במאבק על דעת הקהל העולמית ובעיקר של זו הבריטית. דוד בן גוריון הדגיש את הקשר שיש בין שמירה על 'טוהר־הנשק' ובין התייחסות הבריטים אל היישוב היהודי: ככל שיקפידו היהודים לפתוח באש, רק נגד אויב ערבי חמוש ובאופן מבוקר, כן יספקו להם הבריטים יותר נשק, וישתפו אותם במלאכת המגן על היישוב. ואכן, הבריטים אפשרו לצד היהודי, לגייס ולהפעיל במהלך המרד הערבי, יותר מעשרים אלף נוטרים, שנשאו נשק בריטי לגלי.

 

גם ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי צדד תחילה ב'הבלגה' מאותן סיבות ממש. אם כי, בנושא זה, הוא נתקל בהתנגדות עזה של אנשיו, שכמעט ולא נשמעו לו. היישוב המאורגן הקפיד בשלוש שנות המרד, שלא לשפוך דם ערבים נקיים ולשמור על תדמית מוסרית גבוהה, תוך כדי התמודדות לא פשוטה עם לחץ פסיכולוגי שהפעיל הציבור המותקף על קברניטיו. כבר בראשית המאורעות נפרץ לעתים קו ה'הבלגה', הן על ידי 'ארגון ב" (אצ"ל) והן על ידי ה'הגנה'. מקרים אלה הביאו לדיון סוער בין מתנגדי ה'הבלגה' לחסידיה. פעולות התגובה, שתוכננו בחופזה ולעתים נפגעו בהן נשים וילדים, הותירו אחריהן משקע מר.

 

 

ההתרחבות המשקית וההתיישבותית של היישוב היהודי היתה, כאמור, מעין "שילומים" לבני היישוב המותקף. היא הוכיחה כי פועלת כאן חברה לאומית המסוגלת לעמוד במבחני התקפה ומצור ואף להפיק מהם יתרונות. עם זאת, האלימות הערבית פגעה קשה בתחושת הכבוד של היישוב.  האצ"ל, הציב בפני היישוב המאורגן אתגר קשה במיוחד למדיניות ה'הבלגה'. חברי האצ"ל שללו את ה'הבלגה', גינו וביזו אותה. אנשי תנועת העבודה הבחינו בסכנה המסתמנת מכיוונו. מעשי הטרור היזומים על ידו נראו להם כמעשי טרוף, אשר אינם בולמים את הטרור הערבי וייתר על כן, הם מקצינים את עמדותיו של הציבור הערבי ומלכדים אותו סביב הכנופיות. הם ראו בהם סכנה לערעור מעמדו של הישוב בדעת הקהל העולמית ובייחוד בדעת הקהל הבריטית, שהיתה יכולה להשפיע על עמדות הממשלה.

האוריינטציה הפוליטית של וייצמן, שרתוק ובן גוריון, ראתה בבריטניה את בעלת הברית היחידה של העם היהודי באותה עת. האצ"ל, במעשיו, נראה כמי שמחסל את שארית התחייבויותיה של בריטניה ליהודים. משום כך, מטבע הלשון 'טוהר־הנשק', בא להדגיש את מוסריותו של היישוב המאורגן לעומת זה של "הפורשים". לאצ"ל, בארגונו, חינוכו ומספר חבריו, טרור נגדי היה השיטה היחידה שהיה מסוגל להפעיל. בניגוד לאידיאל העקבי של ז'בוטינסקי, לכונן גדודי צבא יהודיים סדירים בארץ־ישראל ובניגוד לחינוך הצבאי למחצה של בית"ר, התפתח האצ"ל בנסיבות הארץ־ישראליות המיוחדות, לבעל עמדות שמנעו את הגשמת משאלת הלב של מנהיגו.

לאצ"ל לא היו אמצעים לחדור אל בסיסיו של "המרד הערבי" בכפרים ובהרים ולא היה מודיעין יעיל שיזהה ויסמן יעדים לענישה. מדיניות התגובה של האצ"ל נבעה אולי גם מחולשתו הארגונית בשנים הללו. ראשי הישוב ומפקדי ה'הגנה' נזעקו כדי להוקיע את דרך הטרור של האצ"ל. אולם הבעיה עם האצ"ל לא הצטמצמה לארגון עצמו, אלא גם לפריפריה הציבורית שעמדה לצדו. בכל וויכוח על הטרור, התייצבו לימין האצ"ל, כוחות פוליטיים שהיה להם עניין בבלימת כוחו של השמאל, ואשר שמרו טינה, מסיבות כלשהן, להנהגת הישוב. אנשי האצ"ל דחו את התפיסה ההגנתית של הנהגת הישוב, שללו את הלגיטימציה של תנועת העבודה, בטענם שרק הכוח ינחיל זכות על הארץ.

ככל שהתחזק אצ"ל במדיניותו האקטיביסטית ובשימושו בטרור, כן נטל לעצמו, יחד עם מפלגת האם הרוויזיוניסטית, את ההילה של המנהיגות החלופית של הישוב. בקרב תנועת העבודה עצמה היה חשש לא מבוטל בפני השפעת האצ"ל על בני הנוער שלה. משום כך השתדלו לזהות את האצ"ל ואת הרוויזיוניזם בכלל כגופים פשיסטיים[1]. כך גויס גם 'טוהר־הנשק', ככלי במאבק כנגד האצ"ל. יחד עם זאת, פעולותיו של היישוב המאורגן ובעיקר 'היציאה מן הגדר' והמעבר לפעילות התקפית יזומה, גרמו לעתים רבות לחריגה מאותם כללי מוסר. הדבר התחיל כבר בפעולות 'הנודדת' ב-1936 והמשיך לפלוגות השדה (פו"ש) ב-1937, שבפעולותיהן היזומות פגעו בבלתי לוחמים, גם כשלא נשקפה סכנה לחיי הלוחמים.

 

יצחק שדה, שיזם את היציאה מן הגדר, היה אדם מוסרי מאד והאמין ב'טוהר־הנשק' גם כערך וגם כצורך. אך גם הוא מצא את עצמו מתמודד בפער שבין האידיאל לבין המציאות ולא תמיד נוהג כפי שהטיף. ניתן כביכול להאשים אותו ואחרים שנהגו בהתאם לכללים בהם דגלו ב"צביעות", אך הצביעות מאוששת את קיומו של האתוס ולא מפריכה אותו. הצורך של האנשים להיות צבועים לעתים, מעידה דווקא שהם הפנימו את כללי מוסר הלחימה, ראו בהם התנהגות נאותה והתביישו בחריגה ממנה. על אף עמדתה העקרונית של ההנהגה, התרחשו פעולות חריגות בהיקף גדול יחסית, ובוודאי לא במינון שולי וזניח, כפי שטענו אחדים ממנהיגי היישוב ומפקדי הארגון. פעולות אלו הביאו לפגיעה בבלתי-לוחמים, כולל נשים, זקנים וילדים. יש להדגיש כי אין מדובר בפגיעה בשוגג, אלא מייצר נקם או מהיסחפות אחרי להט הקרב. זאת אומרת שניכר פער בין הרעיון לבין המעשה.

 

 

ניתן לומר, שגם בפעילות היזומה של ה'הגנה' היה 'טוהר הנשק' מבחינת משאלת לב, שלא עמדה במבחן המציאות. אולם אין להציג זאת כמיתוס שקרי, משום שמנהיגי היישוב טרחו כמיטב יכולתם להקפיד על הכלל הזה. משום כך ניתן להציג את 'טוהר הנשק' בתקופה זו, כחלק מהאתוס ההגנתי, שפעמים רבות לא עמד במבחן התוצאה. העובדה שאף ארגון ה'הגנה' ביצע במרוצת שנים אלו פעולות תגמול והרג, אינה יכולה לטשטש את הגבולות ואת השוני בדרך הפעולה ובאידיאולוגיה המנחה של הפעולות של שני הארגונים, שהלכו והעמיקו למן קיץ 1937 (ובעיקר לאחר נובמבר אותה שנה).

מה שחידד את הניגודים בין דרכי התגובה של ה'הגנה' מזה ושל האצ"ל מזה היו לא רק שיטות הפעולה ותוצאותיהן, אלא בראש ובראשונה האידיאולוגיה המנחה את הפעולות. האידיאולוגיה של ה'הגנה' והארגונים הפוליטיים שהיו אחראים לה, היתה אידיאולוגיה של 'הבלגה' ושל התגוננות אקטיבית. אכן, בוצעו לא מעט פעולות נקם ופעולות של טרור "בלתי סלקטיבי" , אך הן היו תוצאה של דחף הפיקוד המקומי או יזמה פרטית. לעומת זאת את "התגובה" של האצ"ל, למן סתיו 1937, הנחתה אידיאולוגיה ברורה, עקבית ומגובשת וקוו חינוכי ברור.

קשר ישיר ועמוק נכרך בין הוויכוח הפוליטי והציבורי בשאלה של "הבלגה או תגובה", הקשורה מטבע הדברים גם בשאלת 'טוהר הנשק', לבין הפולמוס ודרכי המאבק של היישוב מאוחר יותר – בשנים 1944-1947 (שיכונה לימים בלי ערבים כ"המרד היהודי"), ולאחר מכן לוויכוחים על מדיניות התגובה הצבאית (פעולות התגמול) בתקופת המדינה. מעבר לכך, ניתן למצוא קוו ישיר מהפולמוס של תגובה זאת לוויכוחים עקרוניים מאוחרים יותר בשאלות של "מלחמה יזומה", "מלחמת הגנה", והיקפו של מושג זה, כמו גם בשאלות בדבר היחס בין מטרות מדיניות ואמצעים צבאיים.

 

 

ארגון "האצ"ל בישראל", בפיקודו של אברהם שטרן ("יאיר"), שהתפלג מהאצ"ל בעקבות תמיכתו בבריטניה במלחמת העולם השנייה, נהג כארגון טרור לכל דבר, ומעשיו, שכללו גם טרור אישי, קוממו נגדו את היישוב המאורגן. הארגון הפורש, פעל כארגון טרור קיצוני בעיקר נגד הבריטים ,אך גם כנגד יהודים, כולל נגד חבריהם לשעבר באצ"ל. מסיבות אלו נרדפו חברי הארגון, הן על ידי האצ"ל והן על ידי ה'הגנה', שלכדו אותם ולעתים אף עינו אותם באכזריות. פעולות הטרור שלהן הובילו להירצחו של "יאיר" בפברואר 1942 על ידי הבריטים ולהקצנת פעילותו של הארגון הקטן, שבינתיים שינה את שמו ל"לח"י".

עם התרחקות המלחמה מגבולות ארץ־ישראל, התחדדה שאלת היחס לבריטים, שגרמה לאצ"ל, בהנהגתו החדשה של מנחם בגין, לצאת ב-1944 למאבק המזוין נגד הבריטים, למרות שמלחמת העולם השנייה עדיין לא תמה ובריטניה לחמה עדיין נגד הנאצים. האצ"ל פעל בעיקר נגד מטרות משטרתיות ואדמיניסטרטיביות, אך לא נגד מתקני הצבא, שהמשיך להילחם בגרמנים. הלח"י לעומת זאת, לא בחל בשום סוג של טרור, כולל טרור אישי, ששיאו הרצח של הלורד מוין בקהיר בנובמבר 1944.

רצח הלורד מוין גרם לראשי היישוב לחצות את הרוביקון ולהסגיר לבריטים את פעילי האצ"ל ובכך פצעו פצעים, שספק אם הגלידו עד היום. רדיפת אנשי אצ"ל על ידי ה'הגנה' (נובמבר 1944- מארס 1945), שכונתה "הסזון", היינו, "עונת הציד", נעשתה לא רק מסיבות של שמירה על מוסר הלחימה ואפילו לא רק בשל העדפת האינטרס של היחסים עם הבריטים, אלא משום שבניגוד ללח"י, הקיצוני יותר, האצ"ל נתפש כמי שרוצה להחליף את השלטון ואיים על ההגמוניה של מפא"י. שביית יהודים על ידי יהודים אחרים איננה מאד רלוונטית לדיוננו בתחום 'טוהר־הנשק', אך מעלה שאלות מוסריות לא פשוטות.

 

ערכי 'טוהר־הנשק', כמו הכללים האוניברסאליים של מוסר הלחימה ומוסכם המלחמה אינם עוסקים בדרך כלל בפשעים שעושה כוח לוחם כנגד אוכלוסייתו שלו, בכל זאת אירעו מקרים רבים של הרג יהודים ללא משפט, הן על ידי האצ"ל והלח"י, אך גם על ידי ה'הגנה'. ארגונים אלו הפעילו טרור פנימי נגד יהודים, שכלל חיסולים של מי שנחשבו לבוגדים או מלשינים, מבלי לתת להם הזדמנות למשפט הוגן, דבר שהיה מסובך במציאות של מחתרת. מעשי הרצח של האצ"ל, שכללו גם הוצאות להורג של יהודים (באותם מקרים התובע היה גם השופט וגם התליין), עוררו נגדם זעם רב מכל שדרות היישוב המאורגן וגררו גינוי מקיר לקיר. לעומת זאת, מעשי רצח שבוצעה ה'הגנה' לא זכו לכאלו גינויים, הן משום שה'הגנה' היתה בלבו של הקונצנזוס וחשוב מזה, מעשים אלו עמדו בדרך כלל בניגוד לדעתם ובניגוד לתפיסת העולם של ראשי היישוב.

ערכי 'טוהר־הנשק' עמדו למבחן בשנה האחרונה למלחמת העולם השנייה ובתקופה שאחריה, כאשר חיילים ארץ־ישראליים ששירתו בבריגאדה היהודית ויחידות שהתארגנו ביזמה פרטית, כמו למשל חבורת "הנוקמים" בהנהגתו של אבא קובנר, עשו לעצמם דין והובילו את רגשות התסכול והזעם נוכח השואה, לעשיית דין עצמאי בנאצים או בכאלו שנחשדו ככאלו. עד היום לא ברור מה בדיוק התרחש שם באירופה, אך השאלה בעינה עומדת.

 

 

שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי, מתאפיינות הן במאבק מדיני והן במאבק מזוין. המאבק המדיני הביא בסופו של דבר, למה שנחשב אף בראשית התקופה לבלתי ייאמן, היינו, להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בארץ־ישראל. אולם בשנתיים וחצי שקדמו להחלטת האו"ם, נאלץ היישוב לקיים מאבק מזוין חריף, כנגד מדיניות 'הספר־הלבן'. אם קודם לכן, במהלך המלחמה, חייב שיתוף האינטרסים עם הבריטים, את הנהגת היישוב למאבקים פנימיים חריפים, כנגד הקיצוניים, הרי עתה, הביא האויב המשותף, לשילוב ידיים לפחות לפרק זמן מסוים. הדבר הוביל להקמת 'תנועת המרי העברי', שאיחדה את פעולות ה'הגנה', אצ"ל ולח"י תחת פיקוד משותף.

במידת מה פעל "צבא המדינה בדרך", בסגנונם של 'הפורשים' (אף כי בייתר מקצועיות), שהיו מלכתחילה ארגונים שעניינם טרור, אולם ערכי מוסר הלחימה ו'טוהר־הנשק' המשיכו להיות נר לרגליהם של ראשי הסוכנות ומפקדי ה'הגנה'. בתקופת 'תנועת המר העברי'י קיים הפלמ"ח, שהיה הכוח המרכזי והיעיל שלה, בעקביות כמעט קנאית, את הערך המקדש חיי אדם ובמקרה זה גם של שוטרים וחיילים. לעומת זאת, הפעילות המזוינת של "הפורשים" נגד הבריטים התחוללה בסגנון של טרור, שקיבל לעתים ממדים של גרילה. חלק מהפעולות האלימות של האצ"ל והלח"י נגד הבריטים גרם לקורבנות מיותרים. הדוגמא המפורסמת בחריגותה ובמספר הקורבנות שגבתה היא פיצוץ מלון המלך דוד.

עם פירוקה של תנועת המרי, הסלימו "הפורשים" את פעולותיהם, שעברו את הגבול שבין מלחמת גרילה לבין טרור. בעבר, הטרור האישי היה נחלתו של הלח"י ועורר בכך גם את התנגדותו של האצ"ל. הפעם, גם האצ"ל לא בחל בשיטת הטרור האישי. תקופה זו, בעיקר שנת 1947, עמדה בסימן של הסלמת המאבק של "הפורשים" בבריטים, ששיאו היה תליה של שני סרג'נטים בריטים כתגובה על תלייה של חברי אצ"ל, מפורצי כלא עכו.

לעומת זהירותה של ה'הגנה' ביחסים עם הבריטים, התרחשו פעולות איבה עם הפלסטינים, שהולידו גם אירועים חריגים מנקודת מבט מוסרית. הדבר נובע בעיקר מריבוי הפעולות, ואולי גם בשל התמורות שעברו על האזור ועל העם היהודי בעקבות השואה. אולם בסך הכול, מצטיירת כאן תמונה של ישוב מאורגן, המקפיד על מוסר לחימה, כאשר מעשים שאינם עומדים בסטנדרטים אלו נחשבים לחריגים ואלו המנהלים מלחמת גרילה ואינם בוחלים בטרור, מכונים "פורשים" וסופגים גינויים ולעתים רדיפות.

כמו בדיון על ה'הבלגה' בתקופת המרד הערבי, הנימוק המוסרי לא שימש תמיד כטיעון בפי הקוראים לשמור על 'טוהר־הנשק'. כדרכם מאז ומתמיד נזהרו המתונים מלייחס את עמדתם לנימוקי מוסר. למרות זאת, חשוב היה לשמור על תחושת הצדק הפנימית וגם לשמור על צלם אנוש בצלו של הסכסוך המתמשך. במקביל לנוסחאות הישנות של האידיאל ההגנתי, הופיעו בשנות הארבעים גם מסרים אחרים, שתאמו את השינויים שחלו במציאות הפוליטית בארץ ובעולם. בתקופה זו חלה התבגרות ביישוב היהודי בארץ, והוא חש עצמו בשל ליטול על עצמו את הסיכון והסיכוי שביציאה לעצמאות. הזהירות שאפיינה את העשורים הראשונים של המאה ה-20 פינתה את מקומה לתחושת קוצר הרוח של בני הדור הצעיר מן הזהירות שביחסי יהודים-ערבים שליוותה אותן. האתוס ההתקפי שאף להכרעה.

בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, בין 30 בנובמבר 1947 לסוף מארס 1948, שיש הקוראים לה גם "מלחמת האזרחים",  נלחם היישוב על חייו. בנקודת זמן מסוימת, בסוף החורף של ראשית 1948, דומה היה שלא יצליח במאבקו להקים מדינה. בתקופה זו, נוכח ההתקפות הערביות הקשות על נקודת התורפה היהודית – צירי התחבורה – בוצעו פעולות תגמול שלחלקן היו תוצאות חמורות. אירעו מקרים רבים של חריגה מ'טוהר־הנשק', שבאו לידי ביטוי בהרג של לא לוחמים. בפעולות אלו, שפעמים רבות נשאו אופי של מלחמת גרילה ופעמים אחדות של טרור עיוור, לקחו חלק גם "הפורשים" וגם ה'הגנה'. לייתר דיוק, מעשים אלו, שבעבר אירעו בעיקר בקרב חוגי "הפורשים", התגלו הפעם בעיקר בקרב חברי ה'הגנה' והפלמ"ח, שביצעו את מרבית הפעולות המלחמתיות. יחד עם זאת, על אף האופי הלא־סדיר של הלוחמה, אשר, בין היתר, מנע לקיחת שבויים (טיעון שיכול לשחק גם לידיהם של הערבים), פעמים רבות נשמרו חייהם של התושבים הערבים, שלא היו מעורבים בקרבות. במקרים אחרים, כללי המוסר נפרצו.

במלחמת העצמאות היו יחידות ה'הגנה' ובכללן הפלמ"ח שותפות מלאות לכיבושים ולגירושים, שכללו גם פגיעה בבלתי-לוחמים. היתה כאן עבירה הן על 'צדק המלחמה', משום שהיו כפרים שוחרי שלום, שהותקפו מתוך שיקולים אסטרטגיים ודמוגראפיים, והן עבירה על הערך של 'צדק במלחמה', משום שהכיבושים והגירושים כללו גם פגיעה בבלתי לוחמים. במהלך המלחמה, גם בשלב המלחמה הבלתי סדירה, בוצעו מעשי הרג רבים של לא לוחמים. כל למשל בבלד א־שייח', חיצאץ (חיסאס), בית סוריק, ברייר, אל־חסנייה, סאסא, נאסר א־דין, אבו זוריק, ובית מחסיר. בראשית המלחמה הרבו שני הצדדים להפעיל מכוניות תופת ולפוצץ מפקדות של האויב ששכנו בתוך מוקדי אוכלוסייה צפופים. בתנאים אלה היה קשה, עד בלתי אפשרי, להמשיך את מסורת הלחימה עליה דבר ברל כצנלסון.

אחת הסוגיות המובהקות בעיסוקנו ב'טוהר־הנשק', היא לקיחת שבויים ושמירה על כבודם וחייהם. בחודשי המלחמה הראשונים לא היה ניתן לקיים מחנות שבויים בתנאי מחתרת, והברירה של השובים היתה הריגתם של שבויים או שחרורם בידיעה שישובו במהרה למעגל הלוחמים של האויב. ניתן לומר בהכללה מצמררת כי באותם ימים, הערבים וגם היהודים לא לקחו שבויים. המקרים הקשים ביותר שנמצאו הם מעשי הטבח שנעשו בשבויים כפותים בדיר יאסין (גבעת שאול) שבפאתי ירושלים ובעין אל־זייתון (עין זיתים) שליד צפת. במקרה של דיר יאסין נעשה הטבח בידי "הפורשים", שהוגדרו כבר קודם לכן כארגוני טרור, אך בעין אל־זייתון נעשה הטבח על ידי הפלמ"ח, מיטב הנוער, התגלמותה של ארץ־ישראל היפה. הצד המשותף של אירועי דיר יאסין ואירועי עין אל־זייתון, הוא אפוא אובדן המעצורים של האדם בקרב. בתקופה זו 'טוהר־הנשק' כבר לא היה רק ערך וצורך מדיני אלא גם כלי ניגוח פוליטי בין ה'הגנה' לבין הפורשים, הראיה היא הגזירה הבלתי שווה שנתנו הדוברים והכותבים הרשמיים לפרשיות אלו.

בדיוננו הרחב ב'טוהר הנשק' לא נפקד מקומה של החזית הפנימית. ייתכן שיש קשר בין החרות שגוף מסויים נוטל לעצמו לפגוע באוכלוסיית האויב לבין זלזולו בחייהם של אוכלוסייתו הוא. ארגוני "הפורשים" הרבו ברציחות כגון אלו, החל משנות ה-30 והמשיכו בהם עד למלחמת העצמאות גופא. אגב "המלחמה לשחרור מעול הכובש", כפי שלח"י כינה את מאבקו, לא חדל הארגון משיטת הטרור האישי, גם נגד יהודים, לאורך כל התקופה. מעשי הרצח של "הפורשים" עשו להם כנפיים וזכו לתהודה ציבורית יותר גדולה ממעשים שבצעו חברי ה'הגנה', החל מרציחתו של דה האן ב-1924 ועד לרצח הקורפורל מרדכי ברגר ב-1947. למרות שמספר המקרים שבצעו "הפורשים" גדול הרבה יותר משל ה'הגנה' והם הוכיחו שידם קלה יותר על ההדק, אף אחד מהארגונים איננו יוצא נקי מפרשה אפלה זו.

לפעולות הלוחמה והכיבוש, נלוו אירועים של לקיחת שלל ומעשי ביזה שביצעו לוחמים בודדים ולא בודדים. בניגוד לאתוס ולמיתוס, כמעט כל מלחמות ישראל היו נגועות בפגע זה. המנוסה החפוזה של הערבים גררה תופעה מכוערת של ביזה במקומות נטושים ונטושים-למחצה. בין הבוזזים היו לא רק עולים חדשים או בני עניים, אלא גם השאור שבעיסה – חברי קיבוצים במקרה של חיפה או פלמ"חניקים, במקרה של קטמון. את המקרים הרבים של הביזה ניתן להסביר לא רק במלחמה שלחציה ומוראותיה מוציאים מאנשים תכונות שמצליחות להתחבא בימים כתיקונם, אלא בשל יחס סבלני יחסית של החברה. "סחיבה" היה ביטוי אליטיסטי בתרבות הצברית, החל מימי ההכשרות המגויסות ששהו בקיבוצים, דרך שוד של בסיסי הצבא הבריטי ועד רהיטים שנבזזו בקטמון. אולם, כמו בשאלות אחרות של מוסר הלחימה, יש לבחון את הנושא לא רק במבחן התוצאה, אלא גם ובעיקר במבחן התהליך, היינו במבחן הכוונה.

 

 

חשובה לא רק התנהגות הלוחמים בשטח אלא גם ואולי אף יותר, עמדת המפקדים והמנהיגים. דוד בן גוריון ובעצם מרבית המנהיגים ראו את התופעה בחומרה רבה. הפיקוד אסר על לקיחת שלל מכל סוג שהוא. ההנחיות, החוזרים ופקודות היום שנמסרו ללוחמים בטרם קרב, דפי הקרב והכרוזים שהופצו לאוכלוסייה בעיצומה של המערכה ולאחר כיבוש ישובים ערביים מעידים על רגישות מוסרית גבוהה מאד של המפקדים.  גם בפרשת הביזה לא הגבלנו את דיוננו לרכוש האויב אלא גם לרכושה של האוכלוסייה היהודית. באותם שנים הרבה האצ"ל במעשי שוד וסחיטה של יהודים, כדי לממן את פעילותו. אך בעבודה העוסקת בשיקולים אתים מוסריים בהפעלת הכוח יש לשים על כף המאזניים גם פעילות טרוריסטית – קרימינלית מסוג זה.

בביקורתנו על הצד הציוני, שבו עוסקת עבודה זו, טרחנו להביא מספר רב של אירועים חריגים, חלקם טראגיים, המציירים תמונה עגומה של 'טוהר הנשק'. יחד עם זאת, חשוב שלא ליפול בפח ההגזמות והשקרים של הצד הערבי, שמטבע הדברים טיפח פולקלור סביב ההפסד במלחמה.

ייתכן מאד וההסלמה בתופעות החריגות, התהליך שתיארנו מהתנגדות 'השומר' לגאולת דם דרך מעשי הנקם הספוראדיים במאורעות תרפ"א ותרפ"ט, דרך דמותם של ילידי הארץ הששים אלי קרב, אל פעולות הטרור בתקופת המרד הערבי ועד למעשי הרצח שאירעו במלחמת העצמאות, קשור לא רק באתגר המתעצם שהעמידו הערבים בפני היישוב היהודי ולא רק ביכולות של היהודים שהלכו וגדלו, אלא גם בשינויים מנטאליים שעבר היישוב. בלי משים כמעט, צמח לו בארץ דור אחר, שהסטריאוטיפ שלו שונה מאד מזה של העולה החדש מתקופת העלייה הראשונה והשנייה.

האידיאל ההתקפי שהחל להופיע בעת המרד הערבי והתגבש במרוצת מלחמת העולם השנייה והאירועים שבעקבותיה, צמח כתוצאה מאירועים ארץ־ישראליים והתפתח בצל ציפיות לאירועים נוספים. אופיו עוצב על ידי תודעת העימות הבלתי נמנע עם הערבים והמאבק עם הבריטים. גם השואה תרמה מן הסתם להתגבשות האתוס הזה: מכיוון שהעולם פנה עורף ליהודים, חייבים אלו לעשות לביתם, לזנוח את החזיתות האחרות, כמו המאבק הסוציאליסטי המהפכני ולהקדים את האינטרסים הלאומיים על פני כל אינטרס אחר. בדור זה חלה התקשחות מוסרית; אולי כתוצאה של המציאות של התכתשות בת עשרות שנים עם הערבים, אולי כאנטי תזה למנטאליות ה"גלותית" של דור המייסדים. ההתקשחות הזאת נתנה את אותותיה גם בהתייחסות שלהם לערכי 'טוהר הנשק'. הדור הצעיר של שנות הארבעים בארץ־ישראל, התבגר לתוך צומת היסטורי, בו נפגשו המאבק המקומי בארץ־ישראל עם מאורעות הרי גורל באירופה. יכולת הלחימה של הדור הצעיר, שהלכה והתגבשה בשנים הללו העניקה לדור זה ייחוד לעומת הדורות שקדמו לו. אם בעבר, בדור האבות, נתפשה החולשה היהודית מול התוקפנות הערבית כגרסה מקומית, ארץ־ישראלית של תופעה אוניברסאלית, כאנלוגיה לסיטואציה האירופאית המוכרת. אצל דור הבנים התחלפה תחושת הקורבן, בדימוי עצמי של גיבור המגן על הקורבן ונוקם את נקמתו.

יחד עם זאת, את האירועים הללו, יש לבחון לא רק במבחן התוצאה, אלא גם במבחן התהליך. לאורך כל הדרך ניכרת הרגישות המוסרית של הפיקוד, שהוא קובע הנורמה. בכרוזים שהופצו אחרי הכיבוש יכרת נימת איפוק. הם והנחיות כתובות שניתנו למפקדים בשטח, מעידים על חשיבות הטוהר המוסרי ועל כנותה ועומקה של הנורמה המוסרית בקרב המפקדים. אפשר לראות במעשי האכזריות, בעיקר של הפלמ"חניקים במלחמת העצמאות הוכחה למיתולוגיה השקרית כביכול של הצבר "יפה הנפש", אך תהיה זו ראיה חד-צדדית, צרה ואוטופיסטית. הלוחם העברי אמנם לא היה נקי מדופי ונשקו בוודאי לא היה תמיד טהור, אך דומה שביחס לנורמה המקובלת בצבאות אחרים בעיתות קרב, מדובר בלוחם מאופק.

אם נשווה את פעילותה החריגה של ה'הגנה' לאוטופיה, זו שנכתבה ונדונה בכתבי ההוגים שנסקרו בפרק הראשון, התמונה חמורה שבעתיים, אולם אם נשווה את התמונה שתיארנו כאן, לא לאידיאל, אלא למציאות, היינו, להתנהגות של צבאות אחרים, בין אם במאבקם לעצמאותם, בין אם בדכאם את מלחמתם של עמים אחרים לעצמאותם, נראה שהתופעה חוזרת בכל מקום והיא כנראה בלתי נמנעת במציאות של מלחמה.

מקרי ההשוואה המובהקים ביותר הם אלו של הודו ושל אירלנד. המחתרת האירית, ה'שין פין', היתה למודל הזדהות עבור לח"י ויצחק יזרניצקי (שמיר) בחר לעצמו את הכינוי "מיכאל" על שם המנהיג הטרוריסט מייקל קולינס, שהוביל פעולות אלימות כנגד הבריטים. מלחמת העצמאות האירית כללה גם היבטים "פציפיסטיים", כמו שיטת החרם המוחלט מצד האוכלוסייה על כל מוסדות השלטון והמינהל הבריטיים (בכלל זה סירוב לשלם מיסים), אך גם מעשי טרור אלימים נגד נציגי השלטון, פקידים ושוטרים. למרות שמדובר במאבק לעצמאות בין שני עמים אירופאים, קרובים בשפה ובמנטאליות, אף אחד מהצדדים לא הצליח נאבק על זכויותיו והאינטרסים שלו בהתאם ל"מוסכם־המלחמה".

מקרה השוואתי מובהק עוד יותר הוא המאבק ההודי לעצמאות. באותן שנים ממש עברה הודו חוויה של מאבק לעצמאות נגד השלטון הבריטי וכן סכסוך פנימי עמוק בין הינדים למוסלמים. סוגיות דומות עמדו בפני מהטמה גהנדי וחבריו להנהגת מפלגת "הקונגרס" כשהובילו את מאבק הודו לעצמאות. גם שם הטיף גהנדי למוסר לחימה גבוה וגם שם לא תמיד הצליחו המורדים לעבור מעל הרף הגבוה שהציב. ההשוואה להודו מעניינת במיוחד, משום שגם שם פעלו כנראה שיקולים פרגמאטיים מאחורי הקריאה המוסרית למאבק ללא אלימות.

 רעיונות אי האלימות של גהנדי נופצו אל נחלי הדם, ההרס והטרגדיה שלאחר חלוקת הודו. למרות שגהנדי נחשב לאבי האומה ההודית, הנוהרים אחריו לא בהכרח קיבלו את משנתו האידיאולוגית. משכילים רבים במפלגת "הקונגרס", לא ראו בשיטתו של גהנדי, דבקות במוסר אבסולוטי, אלא אמצעים טובים לשעתם, בשל התוצאות המעשיות אשר הביאה.

 

מאמרו של מנחם פינקלשטיין: טוהר הנשק – בימים ההם, בזמן הזה.

מאמרו של הרב שלמה אבינר: טוהר הנשק.