דמותו של שמשון הגיבור

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם, באתר זה: חייו של שמשון הגיבור -חלק א ;

חייו ומותו של שמשון הגיבור- חלק ב  ; 

סיור בעקבות שמשון הגיבור  .

אם לדמויות בתנ"ך היה רייטינג, שמשון הגיבור היה בוודאי מהמובילים. מדובר בדמות שהטקסט התנכ"י ויצירות אמנות במהלך הדורות העניקו לה אפיון גופני מובהק (ראסטות, קומה אדירה, כתפיים רחבות, שרירים) וגם אפיון התנהגותי מובהק (מכונת הרג משומנת היטב, תחבולנית וערמומית, שכל מטרתה להכות באויבי ישראל, הפלישתים). ואי אפשר לשכוח כמובן את סופו של הסיפור – כה רומנטי, דרמטי וטרגי.

סיפורי שמשון מכילים מוטיבים רבים: סיפורים עממיים על גיבור פלא בעל כוחות על טבעיים. מאגיים הקשורים בשער הראש ובנזירות; פתגמי חכמה וחידות; התבוננות פסיכולוגית בטבע האדם, אויב הפלישתים ואהוב בנותיהם, גיבור שאינו עומד בפני דמעות אשה ומאהבת הבוגדת באהובה, מסיבה לא ברורה[1].

שמשון הגיבור, איש רב כוח, נוטה להסתכסך, מחבל תחבולות, שנפל בידי אשה, מזכיר את דמותו של הרקלס היווני, השוואה שכבר אובזביוס, מאבות הכנסייה הצביע עליה. ביסודו של הדמיון מונח סוג מסוים של סיפורים עממיים פשוטים, המביעים את התפעלותם של הבריות מכוח גופני בלתי רגיל, האוהב נשים ונופל ברשתן. דמות זו זכתה לפיתוח במיתוסים שונים, כך גם גלגמש השומרי וחברו אֶנכְּדוּ וכן הגיבור האיסלנדי גרטיר, שבו עוסקת הסאגה "גרטירסאגה  (Gertitsaga).   הפיתוח המיוחד שדמותו של האיש החזק זכתה לו במקרא חל בכיוון הדתי. את שמשון מפעמת רוח ה'[2]. השפעת האל על פעולותיו מודגשת וכוחו המופלג נובע באופן פיסי ממש כתוצאה מנזירותו[3].

במקרא לא מתואר שמשון כגדל גוף במיוחד. אבל חז"ל השלימו את התמונה והפליגו בכוחו ובמידות גופו. בתיאורים אגדתיים מעריכים כי רוחב כתפיו היה 60 אמה (כ-30 מ'), שהרי רק כך יכול היה לשאת את שערי עזה העצומים[4].

את מה שלא ידוע מהטקסט המקראי, משלימות האגדות. כך למשל, מייחסים לשמשון , גם כוח מיני רב. כך למשל דרשו חז"ל את הברכה שברך אלוהים את שמשון: "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'" (שופטים, יג; 24) שאלו החכמים: במה ברכו? הרי לא ידוע מהכתובים ששמשון התברך בעושר. תשובה: ברכו באבר מינו; אף שהיה נער גודל איברו היה כאדם בוגר, וכמות זרעו הייתה כנחל שוטף". (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י, עמוד א).

למרות שידוע שנישא לנערה תמנית, אהב אשה בנחל שורק ושכב פעם עם זונה בעזה, מיוחסת לשמשון פעילות מינית רבה. חז"ל משבחים ומבקרים את שמשון חליפות. מחד, הם מבקרים את שמשון על רדיפת הנשים: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלישתים את עיניו"[5]. גם לאה גולדברג וגם אהרון אשמל, מרמזים לכך ביצירותיהם.

שמשון היה גיבור, בעל כוחות על טבעיים. שלא כשופטים אחרים, לא היה שמשון מנהיג ולא עמד בראש צבא לוחם. הוא היה היחידי שנועד לתפקידו טרם הולדתו והיחידי שנפל בשבי ומת בשביו.  שמשון באישיותו ,איננו יכול לשמש סמל למנהיג; עלילותיו, אינן תורמות להוויה הישראלית בעת ראשית היווצרותה של האומה לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע. הוא לא הפך למנהיג ומוביל בחברה.

חז"ל מציינים כי היה שופט צדק הדן את ישראל כאביהם שבשמים, וכמוהו, מעולם לא ביקש עזרה כלשהי או טובות הנאה לעצמו[6]. על פי מסכת ראש השנה, פרק ב': "בית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל" גם יחד.

ב"היסטוריה אוגוסטה" (סוף המאה ה-4 לספירה), קובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא, נכתב על השואף לשלטון פרוקולוס כי "אשתו הייתה גברתנית" ונקראה בבגרותה "סַמסוֹ". עמיתתי גליה דורון מציעה שכינוי זה מרמז על שמשון המקראי, אם כי להנחה זו אין כל בסיס. לדעתה, ברבע האחרון של המאה ה-3 לספירה כבר הכירו את סיפורו בחבלים שונים של האימפריה הרומית, דרך תרגומים או סיפורים שבעל פה[7].

שמשון "הגיבור", כינוי שניתן לו מאוחר יותר, הוא אולי השופט המוזר ביותר, החידתי ביותר ומשום כך זכה כנראה להתייחסויות רבות כל כך של סופרים ומשוררים. הסיפור הזה מתקיים אלפי שנים, מספר שופטים, דרך חז"ל, ועד למחקרים פסיכולוגיים מודרניים.

שמשון בתרבות

דמויות מקראיות רבות משכו אליהן לאורך הדורות את דמיונם של יוצרים, אמנים והוגים שונים, יהודים ושאינם כאלה, אשר "כתבו מחדש" את הדמות ועלילותיה לפי מיטב דמיונם וכישרונם ועל פי תפיסותיהם וצרכיהם. יצירה הכותבת מחדש דמות מקראית היא נקודת מפגש מעניינת ומרתקת בין הדמות, כפי שהיא עולה מהמקרא, לבין עולמו של היוצר המאוחר, על עולמו הפנימי, רגישויותיו, ערכיו ואמונותיו.

מתברר כי לא כל הדמויות המקראיות זכו למידה זהה של עיבודים וכתיבה מחודשת. משה, דוד, שאול, אליהו או שמשון, דרך משל, משכו אליהם את תשומת הלב הרבה יותר מאשר ברק בן אבינועם או יהושע בן נון, אף שלשמשון הוקדשו בספר שופטים ארבעה פרקים בלבד[8], בעוד שיהושע הוא גיבורו של ספר שלם. סביר לומר, כי תשומת הלב הוקדשה בעיקר לדמויות המגלמות נקודת-שיא בתחום כלשהו (כוח, יופי, אהבה, מנהיגות), או אל דמויות שבין תכונותיהן השונות מתגלעים יחסים מתוחים – סתירה, ניגוד, מעבר חריף מתכונה לתכונה וכיוצא באלה. שמשון עומד בשני העקרונות האלה: שופט, נזיר אלוהים ולוחם החירות הלאומית, ועם זאת גם החזק מכל אדם העסוק למעלה מראש בפרשיות אהבים והוללות, במסעות נקמה פרטיים ובתחרויות של חידות[9].

יצירתו הראשונה של רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו)[10], המחזה "מעשה שמשון", שנכתב ב-1724, עוקבת אחרי דמותו המקראית של שמשון ועל מאבקיו ביצרים ובתשוקה. מחזה שצורף למהדורות הראשונות של ספרו "לשון לימודים".

מעניין שגאורג פרידריך הנדל (Georg Friedrich Händel כתב באותן השנים – ב 1743, את האורטוריה (צירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. ) "שמשון".

סיפורו של שמשון הוא דרמה של כוח וחולשה. הלצה וטרגדיה. הניסוחים שונים, אבל כולם יכולים לשמש כותרת למחזור סיפורי שמשון במקרא. לא פלא שמפגש חומרים טעונים ורוויי יצרים אלה שבה את דמיונם של קוראים רבים במהלך הדורות. חלקם אף הגיבו בפרשנות יצירתית: חז"ל במדרשים, ג'ון מילטון בדרמה, גוסטב דורה, רובנס, קרוואג'ו, ואן דייק, ורמברנדט [11]בציור, אלברכט דירר (Albrecht Dürer)  בהדפס העץ המונומנטאלי "שמשון משסע את האריה" (1498). הוא גם גיבורה של האופרה "שמשון ודלילה", שכתב קאמי סן-סנס[12]; אופרה רומנטית ולא ממש מיתית[13]. גיבורו של דה-מיל ,בסרט הוליוודי. על שמו נקראת המזוודה החזקה Samsonite  וקבוצת כדורגל "שמשון". המיתוס בדרכו השקטה מתקיים. מיתוס גבורה שהיה כה נחוץ ליהודים נדכאים. וכמיתוס, ככל שיוסיפו לו פרטים בכל פעם שיספרו מחדש כך יעמיק ויהפוך לגדול ומשמעותי יותר.

מיכה יוסף הכהן לבנזון (מיכ"ל) (1828–1852), משורר תנועת ההשכלה שמת בדמי ימיו ממחלת השחפת, כתב את "נקמת שמשון", כחלק מסדרת ששת שיריו "שירי בת-ציון". על שמשון כתבו במאה העשרים יעקב פיכמן (הפואמות "צללפונית" ו"שמשון בעזה"), לאה גולדברג ("אהבת שמשון"), יהודה עמיחי ("שמשון"), חיים גורי ("שמשוני"), נתן זך ("את שערו של שמשון") ורבים רבים אחרים.

היו שכתבו על שמשון הלאומי, הגיבור הלוחם בפלישתים, סמל הגבורה והעוז.

בשל היותו של שמשון סמל לכוח, בחר בו אבא קובנר, ששירת כקצין חינוך בחטיבת גבעתי בתש"ח, והעניק את שמו ליחידת יחידת הג'יפים "שועלי שמשון". נקמת שמשון בפלישתים באמצעות 300 שועלים, העניקה לחטיבת גבעתי ולפיקוד דרום את סמלם – השועל. זה הוא שמשון העולה משירו של אורי אבנרי, המתאר את לוחמי חטיבת גבעתי במלחמת השחרור בדרום הארץ: "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר / ובוקע השיר מן הלב / והשביל בדרכם מרקד ומזמר / זה השביל המוביל אל אויב / שועליו של שמשון שוב פשטו במרחב / ונושאים השלהבת בליל / מעזה ועד גת שוב נטוש זה הקרב / לחירות ישראל". (מכאן לקוח ציור השועל שעל תג חטיבת גבעתי ותג פיקוד הדרום.) זה הוא שמשון העולה גם משירו של חיים גורי, הפותח אחד משיריו ב"הנה שבים שמשוני ושערי עזה על כתפיהם", או שמשון במחזהו של יגאל מוסינזון, "שמשון, קצין בצה"ל", המשווה בין שמשון לבין חיילי צה"ל ובין האויב הערבי לפלישתים.

הרומן "שמשון", מאת זאב ז'בוטינסקי, הגם שנכתב ברוסית, נחשב בשעתו ליצירת מופת של הספרות העברית[14]. ברומן מביא ז'בוטינסקי ניתוח בלתי אורתודוקסי של דמותו של שמשון, ומתאר אותו כגיבור המעורב באויביו הפלישתים, לומד את אורחותיהם ומנהגיהם, ומשתמש בעורמה בידע זה על-מנת להכות בהם ללא הפסק..

ז'בוטינסקי שאף להציג את השקפותיו על חידוש פני האומה במסגרת עלילה ספרותית . משום כך הוא מציג גיבור, בעל גוף ענק, אך גם בעל כושר החלטה. שמשון של ז'בוטינסקי הוקסם מתרבותם הגבוהה של יוצאי איי הים הרחוקים, ורצה להנהיג גם בעם ישראל המפורד את אורחותיהם – נטייתם למשמעת וסדר, הצבאיות שלהם, יכולתם הטכנולוגית ועליצותם בשעות הפנאי. את הערכים הללו שם ז'בוטינסקי בפיו של שמשון המצווה על אחיו: "שימו עליכם מלך, למדו צחוק וקנו ברזל"[15]. נראה שהערצת שמשון את הפלישתים משקפת את עמדתו של ז'בוטינסקי כלפי התרבות האירופאית[16].

אכן, שמשון מוצג לעתים כערמומי, הן בפרשת החידה שחד לפלשתים והן בנקמה היצירתית בהם, כשקשר 300 שועלים בזנבותיהם, כל זוג ללפיד בוער ושילח אותם בשדות פלשתים. לא לחינם, קרוי השועל הערמומי, בספר "פינוקיו", בשם "שמשון".

היו שבחרו לכתוב דווקא על שמשון האוהב הטראגי, הגבר היצרי הנבגד. בשמשון זה, הנזכר כמעט תמיד יחד עם דלילה, עוסקת, למשל, לאה גולדברג: "הן ידוע ידע שבגדה / ונכנע לחלקת הלשון / הוא ידע שימות מידה / פלישתים עליך שמשון // ויחזור וישכב בחיקה / עם דמותו הצופה באישון / כי בכל בגידותיה מתקה / פלישתים עליך שמשון".

לפן זה של שמשון הקדיש יעקב פיכמן את הפואמות שלו, המספרות על אהובתו הפלישתית, מיפעת, ועל אהובתו היהודייה יעל (לה אומר שמשון, דרך משל: "יעל, עפרת גני, הן תשמחי… כי שבתי אליך!" והיא עונה לו: "שמשון אורי, לך ציפתה כל עין"). זה גם שמשון העולה במבט אירוני משיר של יהודה עמיחי, בשירו "אני רוצה למות על מיטתי" משווה עצמו (על דרך הניגוד) לשמשון. "כל שבועיים אני הולך / להסתפר / וחוזר חלילה // בלי להזכיר את מה שקורה לי / עם דלילה". אמיר גלבוע סוקר את תולדות שמשון בשירו "שמשון הגיבור" ואבות ישורון כתב שלושה שירים תחת הכותרת "שמשון ועוצמתו".

• מירית שם אור כתבה שיר בשם "שמשון" שהלחין וביצע צביקה פיק במסגרת תחרות ה"שירוויזיון" הראשונה .
• הפזמונאי יורם טהרלב כתב שיר בשם " פלישתים עליך שמשון" שהלחין יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי להקת פיקוד מרכז .
• הזמר והשחקן אבי דור כתב שיר בשם "שמשון ודלילה", המספר על מעשה שמשון ודלילה, שהולחן על ידי יורם צדוק ובוצע על ידי הופה היי
• המשורר והמתרגם אורי סלע כתב שיר בשם "שמשון", שהולחן על ידי דוד קריבושי ובוצע על ידי אריק לביא.

היו שכתבו שמשון האיש שזכה לעמדה דתית מיוחדת, נזיר אלוהים, מי שבתוכו מתקיים מאבק איתנים בין כוחות ארציים של פיתוי לבין הכוח הדתי הנשגב, כפי שכתב הרמח"ל הנזכר לעייל. כך גם  שירו של נתן זך: "את שערו של שמשון מעולם לא הבנתי / הכוח הרב הגנוז בו, חשאיותו הנזירית". שמשון של זך מייצג עקרון של כוח משיכה דתי לעומת כוח המשיכה של היופי, המיוצג באותו שיר על ידי אבשלום[17].

יש להדגיש כי שלושת המוקדים האלה אינם מבטלים זה את זה. יוצרים שונים שילבו בין שניים מהם או אף בין שלושתם, אף כי שכיח יותרה עיסוק בכל מוקד בנפרד.

לחבורה מכובדת זו הצטרף בשנת 2000 הסופר דויד גרוסמן, שבספרו "דבש אריות",  מנסה לנתח ולפרש את שמשון, כדרך סופר מודרני ולרדת לנימי נפשו.

לסופר בעל מעורבות פוליטית עמוקה כמו גרוסמן, גדול הפיתוי להשתמש בסיפור שמשון על מנת לומר כמה דברים על המצב הפוליטי העכשווי. הספר אמנם משובץ בהערות פוליטיות והיסטוריוסופיות (שכצפוי, הובלטו בראיונות לעיתונות). אבל אלה אינם החלקים המרשימים או החזקים של הספר. כך למשל, שרבוב תיאורם של הפליטים הפלסטינים הסובבים בשדות צרעה, למשל, נראה מאולץ מעט[18]. תרומתו העיקרית של הספר היא תובנה, ספק פרשנית ספק דרשנית, לרצף הסיפורי.

מי שמכיר את המסורת הפרשנית העשירה לסיפורי שמשון – פרשנות המקרא לסיפורי שמשון והפרשנות היצירתית רבת האנפין ורבת הענפים שהסיפור זכה לה במהלך הדורות –  לא ימצא ב"דבש אריות" חידושים פורצי דרך, אבל בוודאי יוכל להתרשם מן המפגש הלא-צפוי שהספר מציע בין עולמו של שמשון המקראי, הגברא-רבא מצרעה, לבין עולמו של הילד בעל חוויית הזרות משכונת בית הכרם, וכמובן, להתפעם מכישרונו של גרוסמן להחיות את הנפשות הפועלות, לחדור באמפתיה לעורן ולדובב בלשון עשירה, משחקית לפרקים, את עולמן הפנימי המסוכסך ורב הרבדים; עולם פנימי, שהסיפור המקראי הותיר באפלולית חידתית.

מעבר להמולה הגדולה והמוכרת, המלווה את חייו של `שמשון הגיבור`, פורש גרוסמן לעיני הקורא, מסכת חיים שהיא כולה מסע ייסורים של נפש בודדה וסוערת: זהו סיפורו הטראגי של הילד שנולד זר לאביו ולאמו; הגבר אדיר השרירים, שכל חייו נאבק לזכות באהבתם של הוריו, ומשום כך – באהבה בכלל, שאפשר שמעולם לא זכה לה; האיש שאפילו גופו שלו היה לו ארץ גזירה וגלות; והמנהיג, שחייו היו ניסיון בלתי פוסק להסתגל לגורל הכביר שנגזר עליו עוד בבטן אמו. למרות שמדובר בגיבור שרירי, קוטל אריה, חד חידות, נוקם בצורה יצירתית, מכה המונים בלחי חמור, ממוטט עמודי מקדשים, במהלך ספרו של גרוסמן מעורר בקרב הקורא, בעיקר רגש של חמלה עמוקה כלפי שמשון. שהיא אולי ההישג הספרותי הבולט במסע של גרוסמן בעקבות שמשון[19].  גרוסמן כותב מעין מדרש על סיפור שמשון. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא עוסק בדמות הנער הסובל, הרגיש[20], אולם למרבה ההפתעה הוא מטיל את הפורטרט הפסיכולוגי הזה על דמותו הגברית ורבת-הכוח של שמשון המקראי[21].

שמשון מתואר מוזר ושונה, בודד ואינדיווידואליסט, נזיר ענק, בריון קשקשים, חד חידות, מסמר הערב במסיבות, אבל ללא חבר אמתי אחד.

לדעת דוד פישלוב, "דבש אריות" הוא המחשה יפה לכוחו של הטקסט המקראי לשמש מקור השראה חי ופועם בתרבות הישראלית העכשווית, ולעוצמתן של כמה מדמויותיו – מורכבות, חידתיות, חסרות מנוח – למגנט אליהן את תודעתנו[22].

בימי שמשון, הלחץ הפלישתי היה כבד ביותר, עד כדי גלוי עבדותו הרוחנית של העם – במעשה ההסגרה של שמשון לפלישתים, על ידי שבט יהודה. שכניו, בני שבט יהודה לא ראו בשמשון מנהיג או מושיע, ואף מחו באוזניו על הנזק שהוא גורם להם: "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פלישתים" (שופטים, ט"ו, 11). העם לא היה מסוגל באותה תקופה לצאת מתחת יד הפלישתים ולא לעמוד נגדם". אבל לפחות העם החבול והמתוסכל של אותם ימים יכול היה לספר בינו לבין עצמו במעלליו של אחד מהם, שמשון הדני – העושה בתוך פלישתים ומשטה בהם.

דמותו של שמשון, אותו נזיר גיבור שהצטיין במשיכתו לנשים, רצוי פלישתיות, משכה במרוצת הדורות את סקרנותם של פרשנים, חוקרים ויוצרים בתחומי האמנות השונים. רק בדור האחרון התעשר ארון הספרים הישראלי בשלושה ספרים מקיפים בנושא. ספרו של יאיר זקוביץ, "חיי שמשון" (1982), ספרו של דוד פישלוב "מחלפות שמשון" (2000) ובשנת 2003, ספרה של פנינה גלפז-פלר, "נשים עליך שמשון".

ראוי לציין שכל אחד מהחוקרים הללו הרגיש צורך להסביר מדוע בחר להקדיש ממיטב זמנו לדמות זו, שהמקרא מתאר באופן אמביוולנטי – מושיע שמת בשבי אויביו, נזיר ואיש נשים ומשתאות, גיבור שמכריע לבדו אריה ופלישתים רבים ובעצמו מוכרע בידי אשה והצקותיה.

על המגוון הגדול של הופעותיו של שמשון בספרות, באמנות ובתרבות כותבת פרופסור יאירה אמית, במאמר הסקירה שפרסמה על הספר מחלפות שמשון: "הספר מפגיש את הקוראים עם מגוון עשיר ביותר, הכולל עשרות רבות של מקורות מאוחרים למקרא, השואבים את השראתם מדמותו של שמשון המקראי. יש שהמפגש הוא בלתי צפוי ומדהים ובכל מקרה הוא מאלף ומרתק"[23].

שמשון הדני

אביו של שמשון, מנוח, היה מהעיר צרעה שבנחלת שבט דן (ליד בית שמש). שמה של אמו, על פי התלמוד הבבלי, "הצללפוני" והיא הייתה משבט יהודה (על שמה המושב צלפון שליד בית שמש)[24].

בולטת מאד הזיקה שבין שמו של שמשון, לבין השמש. כבר הקדמונים, ביקשו לעקוף את הקושי העולה מזיקה זו בהצעת מדרשי שמות משלהם. כך למשל יוסף בן מתתיהו הכותב במאה הראשונה: "וכשנולד הילד קראו לו שמשון, פירוש גברתן"[25]. ומסביר אברהם שליט, מתרגם ספרו של יוסף לעברית, כי יסוד הדברים בראיית השמש כסמל של גבורה, על פי הכתוב בשופטים ה, לא: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לסילוק המחשבה שמא חס וחלילה נתכנה שמשון על שמה של אלוהות זרה, חותר גם התלמוד הבבלי, הרואה את השמש ככינוי לה‘, בעקבות כתוב מקראי: ’אמר ר‘ יוחנן: שמשון על שמו של הקב“ה נתקרא, שנאמר ” כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן   יְהוָה אֱלֹהִים “ (תהלים פד, יב)… מה הקב“ה מגן על כל העולם – אף שמשון מגן בדורו על ישראל‘ (סוטה י ע“א). ואפשר שכבר המקרא ביקש להדגיש את קרבתו המיוחדת של שמשון אל ה‘ (ולא אל השמש), בסיומו של הפסוק המזכיר את שמו: וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה‘ (שופטים י"ג, 24), ללמדך שמכוח ה‘ וברכתו בלבד יפעל ויושיע[26].

שמשון הינו דמות חריגה בקרב השופטים האחרים. השופטים הם אנשים שהגיעו ממשפחות פחותות חשיבות, אבל היו אנשים הגונים המקובלים על הבריות (למעט יפתח). הם נחנו בכריזמה בולטת, שבכוחה הצליחו לצאת אל מחוץ למסגרת חייהם החברתית ולהביא תשועה לעם או לשבט בזמן מסוים. גם אלו שלא מתאימים לכך – שמגר בן ענת, אהוד בן גרא, (גם ברק בן אבינועם הנהיג קרב אחד ואחר כך נעלם) –  הנהיגו את אנשיהם בשעת מלחמה, לפרק זמן מוגדר. בדומה למנהיגים של המהפכה הצרפתית, ושל הרפובליקה האמריקאית המתהווה. את שמשון אי אפשר להכניס למסגרת החברתית של השופטים. קשה לראות בו מנהיג.  בניגוד לשופטים האחרים, שגם אם לא היו מחונכים והגונים, כמו גדעון שחייהם הפרטיים הם ללא רבב, הם לא מוצגים כ"שובבים", וודאי שלא כפרחחים.

כמו מנהיגי המהפכה הפוריטנית במרד האמריקאי, השופטים הם אנשים הנלחמים את מלחמת עמם וממלאים בכבוד את משמרתם כמנהיגים. אפילו יפתח הגלעדי, בעל הייחוס המפוקפק, כאשר מגיע לתפקידו כשופט, ממלא אותו ברצינות ובהכרת ערך היסטורית. לעומתם, שמשון מתואר כפוחז, פרחח, גברתן, בריון.

את מעשי גבורתו ביצע שמשון כאדם פרטי. ניתן לראות את הפסוק המתאר את דן בברכת יעקב, כנבואה על שמשון: " יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר" (בראשית, מ"ט, 17). כשם שנחשים פועלים תמיד בבדידות ולא בחבורה, כך שמשון.

שמשון מגיע לתפקידו בצורה שונה מאשר ייתר השופטים. את סיפורי השופטים מאפיין מחזור כמעט קבוע: חטא – עונש – זעקה – מושיע – ישועה – חטא וחוזר חלילה. בסיפורו של שמשון חסר ממד ה"זעקה". אולי העם לא חפץ או לא האמין בסיכויי ישועה מהפלישתים?

לכן חייב שמשון לפעול לבדו, לא כמנהיג העם אלא כלוחם בודד הנוקם נקמות אישיות בפלישתים, בדרך שלא תסכן את עם ישראל. הוא לוחם, כביכול, את מלחמתו הפרטית וכך הוא מתחיל להושיע את ישראל.

לדעת פרשנים, כל סיפורו של שמשון, מהווה אפוא, מראשיתו ועד סופו, הצדקה רבת עצמה, של עקרון יסוד במקרא, שמקור כל הכוחות החיוביים בעולם, מכול הסוגים ומכול הצורות, מצוי בכוח האלוהי האחד: "כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ.  כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו ט' 22). דמותו של שמשון מבטאת רעיון, שכמו בנבואת הדיבור, יכול האדם להיות לכלי לשימושו של הקב"ה. ברגע שהאדם נעשה כלי לאותו כוח עליון ורוח אלוהים מתחילה לפעם בו, הרי הוא נעשה נביא. אלא שרוח השם ונבואתו המפעמת בשמשון, שונה לחלוטין מזו של נביאים אחרים. נבואת שמשון אינה נבואה בעל פה. נבואתו היא שפעת הכוח המגיעה לאיש שיכול לשסע את שערי עזה, לשסע את הארי, לרדות בידו את הדבש ולמוטט את עמודי התווך שבהיכל. הרגעים בהם הוא מתמלא כוח וגבורה, אלו רגעי הנבואה שלו[27].

חריגה מאד היא ידידותו עם הפלישתים ומערכת היחסים הקרובה אליהם; אלמנטים אגאיים בסיפוריו, כמו הרג הארי וחידוד החידות, כמו גם סיפור לידתו המוזרה, העלה השערות החל מחז"ל ועד זאב ז'בוטינסקי, שמא אביו האמתי, המלאך שבא לבשר לאמו, היה בכלל פלישתי.

גם שבט דן, ממנו בא שמשון, הוא שבט מוזר.

מוזרה מאד, פרשת נדידתו מהשפלה צפונה. בספר שופטים, פרק י"ז, מסופר על נדידת שבט דן מאשתאול לליש. האגדה מספרת כי בדרך נלווה אליהם, מרצון או מאונס, נער מבית-לחם-יהודה והוא לוי (פסוק 7), אשר הביא אתו אפוד ומסכה ופסל זהב אשר ממקורם הוקדשו לעבודת-יהוה (פסוק 3) והציבם בדן, היא ליש[28]. מן הסיפור כולו מסתבר בעליל כי לפני הנדידה הזאת לא עבדו בני דן לאותו אל אשר אספו אותו בדרכם ואשר לו עבדו לאחר מכן בליש. מכאן, ניתן אולי להסיק כי שבט דן שישב באשתאול מול יפו, עדיין לא עבד לאלוהי ישראל.

כנראה שכמה משפחות משבט דן נותרו לגור ביהודה. משום שהסיטואציה בה פלישתים מושלים בישראל אינה מתאימה לתקופת ההתנחלות, אלא לתקופה מאוחרת יותר. מוזר עוד יותר: ברשימות הגנאלוגיות של שבטי ישראל כתוב, "דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט, 17).

לימים, כתב יגאל ידין את מאמרו המפורסם "דן ידין עמו"[29], בו הוא מעלה השערה כי מקורו של שבט דן הוא בדנאים, אחד מגויי הים,

הקבלה מפתיעה לסיפורי שמשון  אנו מוצאים באגדות גויי הים האגאים מחרוזת אגדות על שבט דנאוס, אחד מאותם השבטים הנזכרים בכתובות המצריות המתארות את העמים האגאים אשר פשטו על כל חוף הים התיכון והתיישבו בלוב, כנען, אסיה הקטנה, ואף במצרים, בשלש המאות ה-15, 14 ו-13 לפנה"ס, ואשר המלחמה בהם העסיקה את מלכי מצרים כל אותם הדורות (מתוארים ברשימת גויי הים במקדש המוות של רעמסס השלישי).

הגיבור המרכזי של אגדות הדנאים הוא פרסאוס, בן הנסיכה דנאה (דינה) בת מלך העיר ארגוליס שבדרום יוון. לפרסאוס היה מקדש בעיר חם שבמצרים, ולפי המסורת המקומית היה דנאוס (דן) בן מלך חם, האב הקדמון של הדנאים, ומכאן זכותם של הדנאים, שממלכתם בעצם בארגוליס ביוון הדרומית, לשבת במצרים ולקיים שם מקדש. גם כתבות הגה-טריאדה כדרום כרתים, מזכירות את דן. פרסאוס ידוע באגדה, כאותו גיבור אשר הציל את בת המלך הכושי ממפלצת-הים בחוף יפו, ונשאה לאשה. אגדה זו משקפת, לדעת החוקרים, את כיבוש אזור החוף על ידי הדנאים, והתיישבותם בו בתקופת פלישתם למצרים וכנען, בזמן פלישתם של השבטים האגאים. כיבוש דן את יפו ואזור החוף זמנו כפי המשוער בין מלחמתו של רעמסס השני בגויי הים ב-1286 לפנה"ס, לבין נצחונו של רעמסס השלישי עליהם ב-1172.

זוהי התקופה בה כבשו שבטי ישראל את ארץ כנען ובה כבש דן את שפלת החוף עד יפו. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדמון, מספר כי לאחר מפלת ממלכת כרתים והריסת בירתם קנוסוס, נדדו הדנאים לאסיה הקטנה. אחד מאחרוני הגיבורים האגדתיים של הדנאים היה הרקלס בן זאוס ואלקמנה, שהיתה נינה של אותו פרסאוס שהנחיל את הדנאים באזור יפו. ברור כי שבט דן היה שומר את אוצר אגדותיו, וכשם שהשבט נקלט בתוך העם כן נקלט אוצר אגדותיו ומסורותיו באוצר האגדות של ישראל[30].  יתכן מאד כי, חלק של הדנאים, בנדודיהם מיפו צפונה התיישבו בליש וקבלו על עצמם את אמונת ישראל, העדיפו להצטרף לשבטי ישראל ולהשתקע בישוב קבע מאשר להמשיך לנדוד עם יתר הדנאים לצור ומשם ליוון. האגדה על אימוצו של דן, בן הנוכרייה, על ידי רחל, משקפת תהליך זה ובאה כדי לתת ביטוי וחיזוק לאימוץ שבט דן על ידע עם ישראל. בשירת דבורה, אחד הקטעים העתיקים ביותר של מסורת העם על עברו האגדתי-גבורתי, נזכר דן בזיקה לאניות: "וְדָן,  { לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (שופטים, ה' 17). ביטוי כזה מכוון לא לשבט של נודדי מדבר, כי לגביו אין לו כל משמעות, אלא אך ורק אל שבט יורדי-ים שלו מסורת ימית כמו הדנאוס, שהמסורת היוונית תולה בהם את המצאת בניין אניות (לפי אפולודורוס מאתונה)[31].

אגדות יווניות נוספות המזכירות את שמשון הן קדמוס, בלורופון . למוטיב שערותיו של שמשון נמצאו מקבילות בדמותו של ניסוס מלך מגארה. בימי הנביא יחזקאל עדיין ידעו על הזיקה המיוחדת של דן ליונים עד שהוא מזכירם ביחד כצמד "דן ויון" ("וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ בַּרְזֶל")[32].

דמותו של שמשון.

. בשום מקום לא מוזכר שמשון כמנהיג צבאי. לא מוזכרת עבודת הנהגה, או שפיטה. שמשון הוא איש הכוח לכל הדרך. כאיש רב כוח, את כל הפעולות שלו עשה לבדו. הוא אלים באופן קיצוני. אך מכותיו לא הביאו את הישועה ורק היו פתיחה לשרשרת של התנגשויות בין ישראל לפלישתים, שתסתיים בניצחון הישראלים, רק בימי המלך דוד. ספר שופטים מצגי אותו כגיבור שהכזיב. רק הפסוק האחרון בעניינו, ורק אחרי מותו מזכה אותו הכתוב במעמד שופט[33].

אקט הסיום של פעולותיו היתה התאבדותו ההרואית, תוך שאגה שהיתה למטבע לשון "תמות נפשי עם פלישתים". קריאה זו  הפכה במרוצת השנים ביטוי לשוני-ספרותי הבא לסמל מעשה הרואי-לאומי של אדם, או קבוצת אנשים, המקריבה עצמה יחד עם הרג אויביהם למען מטרה לאומית מקודשת. גם מדיניות הגרעין העמומה של ישראל, שנועדה כמוצא אחרון, מכונה: "ברירת שמשון"[34]. עניין מיוחד אצל קוראים וחוקרים קשור לנושא התאבדותו של שמשון, חסידיו של ברוך גולדשטיין, רוצח מערת המכפלה בחברון, ניסו להצדיק מעשיו תוך קישורו לדמותו של שמשון המקראי.

שמשון הגיבור, שעד כה פעל אך ורק למען עצמו, וכל מעשי-גבורתו האגדתיים היו נקמה לשם נקמה, ללא שום הישג ערכי או לאומי, נוקם בפעם האחרונה נקמה שיש בה סמליות וביטוי של כבוד עצמי של אדם, שאינו נכנע, אלא מוכן להקריב עצמו על-מנת להישמר כאיש של כבוד בהיסטוריה הלאומית.

בניגוד לשאר השופטים, שזכו להושיע את ישראל ולשחררו, איש איש בדורו, שמשון לא נועד לכך. כתוב כי: " הוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים, י"ג, 5). על השופטים האחרים כתוב" וישפוט את ישראל" (כך למשל, תולע בן פואה: וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה" שופטים, ', 2). על שמשון נאמר: " וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים, ט"ו, 20) [35].

חז"ל טוענים שעשרים שנה בהם הוא שפט את ישראל מתחילים לאחר מותו: "אמר רבי אחא מלמד שהיו הפלשתים יריאים ממנו עשרים שנה לאחר מותו"[36].  מכיוון שביום מותו במכה אחת הוא חיסל את כל המנהיגות הפלישתית.

מחזור סיפורי שמשון חותם את סיפורי ישועות השופטים ושמשון הוא האחרון המושיעים בספר. למקום השיבוץ יש מעמד מכריע בהבנת המגמות של עריכת הספר. כנראה שההכרעה לחתום את שורת השופטים במחזור סיפורים זה, נועדה ליצור אפקט שלילי ולתגבר את האכזבה מדמות השופט כמנהיג, למרות שפע האותות שניתנו בידו. הקו הבולט בעיצובו של מחזור הסיפורים הוא הצגת שמשון כשופט שאכזב, למרות הפוטנציאל האדיר בצורת רוח ה' שפיעמה בו. שמשון השופט, שמת בידי אויביו, ובסופו של דבר לא הושיע את עמו משעבוד הפלישתים, מייצג את הצורך בשינוי השיטה[37]. סיפורים אלו, בתוספת לפרשת מיכה , עם אקורד הסיום, הצורם ביותר, פרשת פילגש בגבעה, מבהירה את הצורך במעבר למודל אחר[38].

שמשון בנצרות

בנצרות של ימי הביניים נחשבה גבורה כאחת משבע המעלות הטובות (יחד עם אמונה, תקווה, חסד, צדק, צניעות ותבונה). הגבורה מיוצגת באמנות הדתית של אותה תקופה באמצעות סמלים הלקוחים מסיפורי שמשון: לחי חמור, אדם הנושא עמוד (עמודי מקדש דגון), אריה, וכדומה.

הנצרות, שחיפשה במקרא סימוכין להופעת ישו, השתמשה, בסיפורו של שמשון כרמז מבשר. הנצרות רואה הקבלה גם בין הריונה של אם שמשון העקרה להריונה של אלישבע, אמו של יוחנן המטביל, שהייתה גם היא באה בימים ועקרה, והרתה לאחר שמלאך אלוהים בישר לזכריה, אביו של יוחנן המטביל, כי כך יהא. דמותו של שמשון משמשת כפרה-פיגורציה של ישו. הבשורה על הולדתו מרמזת על הבשורה למרים; נשיאת שערי עזה משמשת כרמז לנשיאת הצלב על ידי ישו; וניצחונו של שמשון על האריה מרמז על ניצחון ישו על השטן[39].

בנצרות הפרוטסטנטית מתואר שמשון כלוחם הרואי בעריצות, כשההשוואה היא בין מאבקו בפלישתים מול המאבק בשלטון הרומי העריץ.

להמשך קריאה: חייו של שמשון הגיבור.

הערות

[1] . י' אהרוני, עיונים בספר שופטים, ירושלים, תשכ"ו, עמ' 436-437

[2] . שופטים י"ז, 25

[3]   עיונים בספר שופטים, עמ' 435-432

[4] . אמר רבי שמעון חסיד בין כתפיו של שמשון שישים אמה היה, שנאמר 'וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקום בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו' וגמירי דאין [ולמדנו שאין] דלתות עזה פחותות משישים אמה" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, י' ע"א). במדרש נוסף: "אמר רבי אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, ט' ע"ב).

[5] משנה, מסכת סוטה, פרק א' משנה ח'

[6] בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק י

[7] . גליה דורון, לטייל עם התנ"ך, הוצאת כנרת, 2001, עמ' 125

   [8] שופטים יג-טז.

[9]    דוד פישלוב, מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקראי, ירושלים, 2000.

[10] רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (1707, איטליה – 1746, עכו), רב, מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר במאה השמונה עשרה.

[11] רמברנדט הקדיש שישה מציוריו לעלילותיו של שמשון.

[12] שארל קאמי סן-סנס (צרפתית: Charles Camille Saint-Saëns‏; 1835 – 1921) היה מלחין, נגן עוגב, מנצח ופסנתרן צרפתי. מן הידועות ביצירותיו, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 2 ו-4, קונצ'רטו לצ'לו מס' 1, הסימפוניה מס' 3 ('עם עוגב') וכמובן "שמשון ודלילה"

[13] . שמשון ודלילה (בצרפתית: Samson et Dalila) היא גראנד אופרה בשלוש מערכות מאת קאמי סן-סנס לפי תכליל (לברית) בצרפתית שכתב פרדינן למר. האופרה בוצעה לראשונה בתיאטרון הדוכסי הגדול בוויימאר ב-2 בדצמבר 1877 בתרגום לגרמנית. האופרה, המבוססת על הסיפור התנ"כי על שמשון ודלילה, היא האופרה המבוצעת ביותר של סן-סנס. סצנת האהבה באוהל של דלילה במערכה השנייה, היא אחת משיאי האופרה הצרפתית.

[14] . זאב ז'בוטינסקי, שמשון, הוצאת כתר בשיתוף מכון ז'בוטינסקי, תרגום מרוסית בידי פטר קריקסונוב, 2007; תרגומים קודמים: הוצאת שטיבל תר"ץ 1930, ברוך קרופניק תשי"ט 1959, יצחק אורן תשל"ו 1976.

[15] ישנם ניסוחים מעט שונים

[16] . ' אריכא, גיבורים במערכה, תשט"ו.

[17] . . לְעֻמַּת זֹאת אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם.

מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה, כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם, כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם.

הָרֵיחַ הַנּוֹדֵף מִמֶּנּוּ עוֹלֶה בְּמִתְקוֹ עַל הַמָּתוֹק בְּבָשְׂמֵי הַנָּשִׁים,

אֲחִיתֹפֶל הַקַּר וְהַזּוֹמֵם נֶאֱלַץ לְהָסֵב עֵינָיו מִמֶּנּוּ.

כאן כמובן, כמו רבים אחרים, שגה המשורר בהבנת המקרא שהרי עצתו של אחיתופל הייתה ההצעה הטובה ביותר לאבשלום אם רצה להצליח, ומשאבשלום לא קיבל אותה ופנה ליועץ אחר, התאבד אחיתופל. מכיוון שעצתו של אחיתופל הייתה יכולה לחסל את דויד, נדבק לשמו הכינוי הגרוע , שכאמור למעשה היה בדיוק הפוך.

[18] . ד' גרוסמן, דבש אריות, הוצאת משכל, תל אביב, 2005, עמ' 44.

[19] אריאנה מלמד, "שמשון שלא הכרתם", YNET

[20] . דומה שכבר ב"רץ", הסיפור הנושא את שם הקובץ הראשון שלו, פתח גרוסמן במהלך המאפיין את יצירתו: הוא פנה לתאר תודעה של נער רגיש וחריף שחייו נבלמו בגלל מפגש מיני בלתי מוצלח עם נערה, מפגש שהיתרגם בדמיונו להוויה של קונפליקט אדיפאלי מול הוריו, ולמשבר עם החברה כולה.

גרוסמן פיתח את דמות הנער היחיד, הסובל, המפנה עורף להוויה החברתית או לא מסוגל להבינה, גם בספריו הבאים. הפרק הראשון של "עיין ערך: אהבה" שוב תיאר ילד, מומיק נוימן, בן של ניצולים, הבורא עולם פנימי מורכב ומיוסר לנוכח שתיקת ההורים פליטי השואה. מהלך זה הגיע לשיאו ב"ספר הדקדוק הפנימי", שבו תיאר גרוסמן את אהרן, ילד החדל לגדול פיסית בגיל אחת-עשרה וחצי או שתים-עשרה, ואינו מסוגל בשל כך לחוש חלק אורגני מעולם חברתי הדורש ממנו להפוך לגבר.

בווירטואוזיות מדהימה הצליח גרוסמן לתאר סובייקטיביות ילדית או נערית, הנאבקת להבין עולם מבוגרים עוין, לא מובן ומכוער. מה שהיה כל כך מרשים במהלך הזה הוא ההצלחה של גרוסמן לברוא עולם פסיכולוגי עמוק, מורכב ועתיר דמיון מבלי להפנות עורף לפוליטי. שכן דמויות כמומיק ואהרן, המתוארות בידי גרוסמן "מבפנים", מתגלות כדמויות הנאבקות תדיר עם ה"חוץ", עם הפוליטי, ה"מכתים" ללא הרף את פנימיותן. כך למשל, ניסיונו של מומיק להבין את מה שאירע להוריו בשואה מנוסח במונחי שיח הגבורה הציוני של שנות ה-50, ואילו הדיאלוג הפנימי של אהרן עם המפלצת השוכנת בתוכו מנוסח במונחי שיח ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים. היתה אז אמירה פוליטית חזקה בסירובם של הגיבורים האלה – או באי-יכולתם – להיות חלק מהקולקטיב הישראלי.

[21] ראה בהרחבה, מיכאל גלוזמן, "מצד שני", בתוך: "להציג את שמשון כנבך זה מסוכן"., הארץ, 30 באוגוסט, 2011: https://www.haaretz.co.il/literature/1.1098276

[22] . דוד פישלוב, "מצד אחד", בתוך:  "להציג את שמשון כנבך, זה מסוכן", שם.

[23] יאירה אמית, אסוציאציות עליך שמשון" הארץ: https://www.haaretz.co.il/literature/1.955421

[24] . "בְּנֵי יְהוּדָה פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל ב וּרְאָיָה בֶן-שׁוֹבָל הֹלִיד אֶת-יַחַת וְיַחַת הֹלִיד אֶת-אֲחוּמַי וְאֶת-לָהַד אֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי. ג וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְּלֶלְפּוֹנִי" (דברי הימים א' ,ד, 1-3).

[25] קדמוניות היהודים, ספר חמישי, ח:יב

[26] . מתוך: א‘ שנאן, י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה – דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, נשוא (תשס“א 2001)

[27] עדין שטיינזלץ, "דמוית מן המקרא", אוניברסיטה משודרת,  הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1994, עמ' 49-56

[28] ז וַיְהִי-נַעַר, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, מִמִּשְׁפַּחַת, יְהוּדָה; וְהוּא לֵוִי, וְהוּא גָר-שָׁם.  ח וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר, בַּאֲשֶׁר יִמְצָא; וַיָּבֹא הַר-אֶפְרַיִם עַד-בֵּית מִיכָה, לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ.  ט וַיֹּאמֶר-לוֹ מִיכָה, מֵאַיִן תָּבוֹא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאָנֹכִי הֹלֵךְ, לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא.  י וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי, וֶהְיֵה-לִי לְאָב וּלְכֹהֵן, וְאָנֹכִי אֶתֶּן-לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ; וַיֵּלֶךְ, הַלֵּוִי.  יא וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי, לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ; וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ, כְּאַחַד מִבָּנָיו.  יב וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת-יַד הַלֵּוִי, וַיְהִי-לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן; וַיְהִי, בְּבֵית מִיכָה.  יג וַיֹּאמֶר מִיכָה–עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יֵיטִיב יְהוָה לִי:  כִּי הָיָה-לִי הַלֵּוִי, לְכֹהֵן ושוב – בן שבט לוי (משרתי הכהרנים) שנדדו בארץ כי לא נתנה להם נחלה. קודם היה בתחום שבט יהודה ולכן תואר "ממשפחת יהודה" כמו שאחר כך היה "ממשפחת מיכה" שבצילו חסה. שמו לא נודע "לוי אנוכי" "וילך הלוי" לוי כאיש משבט לוי .

[29]     י' ידין" דן ידין עמו", במערבו של גליל, ירושלים תשכ"ה, עמ' 42-55.

[30] . ע' מרגלית, "ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי", בית מקרא, אדר תשכ"ו , גיליון כ"ז (ג).

[31] על השפעות אגאיות  במקרא, קראו בהרחבה: כורש הרצל גורדון, לפני היות התנ"ך : הרקע המשותף לתרבות יון ולתרבות העברית, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1966,

[32] יחזקאל, ז', 19.

[33] . ב' אופנהיימר, ספר שופטים, תשכ"ו.

[34] . סיימור מ. הרש , ברירת שמשון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב  1992,

[35] ספר שופטים, מפורש בידי יהודה אליצור, מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ' 19.

[36] ירושלמי, סוטה, א', ח'.

[37] יאירה אמית, ספר שופטים, אמנות העריכה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992, עמ' 248-250.

[38] בבתי הספר בשנות החמישים למדו את ספר שופטים עד שמשון וכלל לא המשיכו לסיפורי שבט דן ופילגש בגבעה וקפצו ישר לספר שמואל. זו כנראה הייתה הנחייה של משרד החינוך.

[39] אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 97–99,