חגיגות השבוע הקדוש בגואטמלה

כתב: גילי חסקין

ראו גם, כתבה מקוצרת במגזין האלקטרוני של 'מסע אחר'

תודה לאיתן בורשטיין על הערותיו והארותיו ולישכה הרני על הסבריה

ראו קודם, באתר זה: ארץ הקשת בענן; אירועים פולקלוריסטיים בגואטמלה.

לכתבות ומאמרים על אמריקה התיכונה – המדריך למטיילים במרכז אמריקה.

לאתר האינטרנט של השבוע הקדוש באנטיגואה 

לצפייה במצגת תמונות בנושא : טיול לגואטמלה – השבוע הקדוש – אפריל 2012

אנטיגואה  (Antigua) שבגואטמלה, היא עיירה קולוניאלית ציורית להפליא, בעמק פורה, למרגלות שלושה הרי געש חרוטיים. יש בה שילוב של רחובות מרוצפי אבן, עיטורים בסגנון קולוניאלי וככר מרכזית טובלת בירק. מדרום מזרח לעיר מתנשא הר הגעש אגווה (Agua) , שהוראתו "מים", אותו ניתן לראות כמעט מכול מקום. הר הגעש אקטנאנגו (Acatenango) מיתמר ממערב העיר את הר הגעש פואגו (Fuego) , היינו הר האש, המתנשא מדרום מערב לעיר, לא תמיד ניתן לראות בברור, אבל קל לראות את עננת העשן המתאבכת מעליו ולעתים את הזוהר האדמדם הבוקע מתוכו. שלושת הרי הגעש – מופיעים על סמלה של העיר – הם נקודות ציון בולטות. כיאה לעיר בירה בתקופה הקולוניאלית, אנטיגואה זרועה כנסיות, מבצרים ומונומנטים ארכיטקטוניים מרהיבים עם היצע גדול של בתי מלון, שאחד מהם, סנטו דומינגו, הינו מנזר שעבר הסבה למלון יוקרתי, אך בו בזמן משמש כאתר תיירות לכול דבר. מרבית בתי המידות שלה, הבנויים בצורת "פטיו" הוסבו לפנסיונים ולמסעדות, והחצר הגדולה שבמרכזם, שהיתה בעבר מקום לכינוס משפחתי, הפכה למקום בילוי. יש בה מכבסה ציבורית, קשת מונומנטאלית יפהפייה ששרדה את רעשי האדמה, כנסיות חסרות גג ומזבחות בסגנון בארוק, אותן עיטרו האומנים הילידים, באלמנטים מקומיים, פגאניים, ששורשיהם מגיעים לימי הזוהר של המאיה.

ראו באתר זה: בעקבות תרבות המאיה.

אנטיגואה- שפירוש שמה בספרדית "העתיקה" – הייתה בירתה ההיסטורית של גואטמלה מאז הקמתה ב-1543. קדמה לה העיר סיודאד וייחה Ciudad Vieja) ) מילולית: "העיר העתיקה" הסמוכה, שהוחרבה על ידי שיטפון אימתני שנים ספורות לפני היווסדה של אנטיגואה. באותה התקופה הקולוניה הספרדית השתרעה על שטח גדול הרבה יותר משטחה של גואטמלה כיום, וכיסתה את מרבית אמריקה התיכונה, מצ'יאפס (Chiapas) שבמקסיקו ועד לדרומה של קוסטה ריקה. אז כונתה העיר "סנטיאגו דה גואטמלה"  (Santiago de Guatemala), לכבוד הפטרון של העיר – "סנטיאגו", הוא הקדוש יעקב בן זבדי.

בשיאה, עד אמצע המאה ה-18, גרו בעיר 60,000 תושבים. רעידת האדמה המפורסמת שאירעה ביבשת ב-1773, הרסה אותה כליל ולאחריה ננטשה. ב-1776 הורו הספרדים להעביר את עיר הבירה לגואטמלה סיטי, שהפכה למטרופולין סואן וצפוף ובו כיום כ-2,000,000 מיליון תושבים. אנטיגואה לעומת זאת, אוכלסה באיטיות וכיום חיים בה רק כ-40,000 תושבים, לשמחתם של התיירים, שבאים לכאן כדי להימלט משאון הכרך.

זוהי עיר רגועה בדרך כלל, המושכת אליה תיירים רבים הבאים ליהנות מהשלווה שברחובותיה, לבקר את הכנסיות שנהרסו ברעידות האדמה שפקדו ולעתים עדיין פוקדות את המקום ולהשתמש בה כבסיס ליציאה לטיולים באזור. אנטיגואה נמצאת לפתחו של האזור ההררי של גואטמלה, שהעניק לה את הכינוי "שווייץ של דרום אמריקה". תרמילאים רבים, בני לאומים שונים מגיעים פוקדים את המקום, בעיקר כדי לנוח מתלאות הדרך.

העיר המנומנמת הזאת מתעוררת לחיים בשבוע הקדוש, בימים גדושי המתח הדתי שלפני חג הפסחא. "השבוע הקדוש" בנצרות, (Semana santa) בספרדית, הוא השבוע האחרון של ארבעים ימי התענית הקודמים לפסחא ומוקדש לשחזור אירועי השבוע האחרון בחייו של ישו. ימי הצום, המספד והחזרה בתשובה תחומים אפוא בין חגיגות הקרנבל העולצות, לבין תהלוכות הפסחא המשחזרות את הימים הנוראים שקדמו לגאולה.

ימות השבוע הקדוש מנציחים מאורעות בימיו האחרונים של משיח הנוצרים, כפי שמתואר באוונגליונים. בימים אלו מתקיימות תהלוכות גדולות בעולם הנוצרי, מרביתן החלו לצעוד בשלהי המאה ה-16, כחלק מה"קונטרה–רפורמציה", היינו, המאבק הקתולי ברפורמציה הפרוטסטנטית, שתהלוכות רבות רושם (כמו סגנון הבארוק המרהיב) היו כמה מביטויו. בימינו אלו משוטטים המונים ברחבותיה המרוצפים של העיר, לבושי חג. מרביתם "מ̤סטיזוס", היינו, בני תערובת, מיעוטם "אינדיחינוס" (Indiginos), הינו ילידים, שהגיעו מהכפרים הסמוכים. הם לבושים בטובים שבבגדיהם, הפעם לא בבגדים הססגוניים המוכרים לנו מ"פייסטות" (Fiestas) שונות, אלא בלבוש אירופאי. גם זוהי פייסטה, היינו, חגיגה שמקורה דתי, אלא שהפעם רצינותו ומכובדותו של האירוע, דוחקים את האווירה העולצת בדרך כלל. היחידים שנראים בלבוש הססגוני המקובל הם רוכלים שבאו למכור מעבודות האריגה והרקמה שלהם. ניתן לזהות אותם לפי בגדיהם, לייתר דיוק על ידי ה- huiplile – , שהיא חולצה רחבה התלויה ברפיון ומנופחת מעט מעל החגורה, ורקומה להפליא במוטיבים רבים וה- Corte , חגורת המותניים, בדרך כלל רקומה בצבע אחיד.

לאחר כמה שבועות בגואטמלה, לומד המטייל להבחין בין הכפרים השונים. אפשר לדעת מי שייך לאןף לפי הפרחים המעוטרים של נשות הכפר אגווס קליינטס (Aguas Callentes); העיטורים על חולצותיהן של נשות צ'ולולה (Cholola);הגוונים של בנות זוניל (Zunil) ועוד. הנשים בולטות לא רק בחולצות ובחצאיות רקומות, אלא גם בtzute – – שביס ארוך המגולל סביב ראשם, בצבעים עזים ובוהקים למרחוק. הנשים שומרות על גחלת המסורת, הגברים כבר עברו ללבוש אירופאי, למעט בני צ'ולולה וטודוס סנטוס (Todos Santos) , המתהדרים במכנסיים מעוטרים לעייפה. כנראה היו אלו הספרדים שדרשו לאפיין כול כפר וכפר בלבוש המיוחד לו. מכול מקום, שפע הצבע הזה, הוא שנתן לגואטמלה את אחד מכינוייה: "ארץ הקשת בענן".

ראו גם באתר זה: סיור בשווקי גואטמלה

העיר מציינת את "השבוע הקדוש" במלוא הדר ופאר, עם תהלוכות מרהיבות, בדומה לאלו הצועדות בערי אנדלוסיה – קורדובה, גרנדה ובעיקר סביליה. כך למשל, ביום שישי הקדוש יוצאת התהלוכה מכנסיית לה מרסד (La Merced) ובראשה פלטפורמה ענקית, עליה ניצב פסלו של ישו, כשהוא אוחז בצלב ענקי. הפלטפורמה הזאת, "אנדה"  ("anda") בספרדית, היא כבדה מאד ונושאים אותה שמונים עד מאה גברים בגילאים שונים, המכונים כאן "קוקורוצ'וס" (cucuruchos) , שכול אחד משלם כ-8$ לערך עבור התענוג. לפניהם פוסעים נערים צעירים, הנושאים דגלי מסדרים דתיים ומפזרים קטורת. פלטפורמות קטנות יותר נישאות גם הן ומתארות סצנות מהשבוע הטראגי, כך למשל השודד הטוב והשודד הרע, חיילים רומאיים, שחלקם התעללו בישו וחלקם עשו תשובה, התנצרו והפכו לקדושים מעונים בעצמם. להקת נגנים מלווה את התהלוכה בצלילים נוגים. לעתים חולפות תהלוכות של נשים הנושאות על כתפיהן השחות, פלטפורמה ועליה פסל ענק של מריה הקדושה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות יוצאת תהלוכה נוספת מכנסיית אסקואלה דה כריסטו (Escuela de Cristo). בכול ימות השבוע מתקיימות תהלוכות כאילו, לעתים כמה ביום. לעתים, נראית על אחת העגלות דמותו של פסל שחום דווקא, המוכנה כאן "ישו השחור", ווריאציה של ישו שהותאמה לצרכים מקומיים. הקוקורוצ'וס נראים בכל פינה ובכל סמטה צרה, כשהם לבושים בגלימותיהם הסגולות ובכפיות לבנות. שאלתי את המקומיים בהפתעה, מי הם אלו העטויים בעבאיות וחבושי כפיות? "יהודים" השיבו לי. מיהרתי לתקן אותם: "זהו לבוש של ערבים". בני שיחי, הגיבו בתנועת ביטול וענו "יהודים, ערבים, אותו הדבר"…

הצבע הסגול שולט ביום ה' וביום ו'. ביום שישי אחרי הצהריים מוצפת העיר כולה בלובשי שחור, סמל לאבלות ומוות. רחובות העיר מקושטים בפרחי עצי אורן ובפרחים צבעוניים המשרים אווירה דתית וחגיגית. על מצע קש מעוטר בקישוטים ובפרחים נישאות דמויותיהם של מריה וישו, כשקהל רב מתקהל סביב כל פינה בעיר כדי לחזות במחזה המרהיב הנערך רק פעם בשנה. ראיתי תהלוכות גדולות מאלו בפופיאן שבקולומביה, אך מה שהופך את אלו של אינטיגואה למיוחדות כל כך, אלו הם שטיחי הענק. מדובר במלאכת מחשבת, של שטיחים מרהיבים, בשטח של עשרות מטרים מ \רובעים, עשויים בקפידה, תוך הקפדה על כל פרט. חברי הקופרדיאה ומן הסתם חברים ומכרים, טורחים עליהם עד לפרט האחרון, עד לרגע האחרון, עד שמתקרבת התהלוכה והופ, מלאכתם נדרסת על ידי רגליהם הכבדות של נושאי הארונות.

בניגוד לחגים נוצריים אחרים המשמשים כתירוץ כדי להוציא את המסורות המקומיות מהמחבוא, חג זה הוא קתולי לגמרי. לאחר הכיבוש של פדרו דה אלוורדו (Alvarado) הספרדי תאב הממון, שסכסך את השבטים זה בזה ותוך כדי כך, הרג את הקצאל (Quetzal), הנפש הקולקטיבית של בני המאיה.

ראו גם, באתר זה: הקצאל- הציפור הלאומית של גואטמלה

לאחר שניצח את בני הק'יצ'ה, ביסס אלוורדו את שלטונו והכמרים שבאו עמו החלו בהצלת נשמותיהם של האינדיאנים. בניגוד למה שחושבים לעיתים, לא היה צורך לנצר בכוח את התושבים. אלו מיהרו לאמץ את ישוע לחייקם. הצלב הנוצרי הזכיר להם את עץ הסייבה (Ceiba) , הציר המחבר בין רקיעי השמים לבין עולמות השאול ואילו האל המדמם על הצלב הזכיר להם את כוהניהם, המקיזים דם מלשונם ומאבר מינם. הם אימצו את תרבותם של הכובשים עד שהיתה לחלק מהם. לא לגמרי כמובן, פה ושם מבצבצות מסורות עתיקות, אלא שבדרך כלל קשה להפריד בין מוקדם למאוחר.

מחוץ לאנטיגואה, בכפרים האמרינידים ("אינדיאנים"), תקופת השבוע הקדוש רוויה מתח דתי ואמוציונאלי. הזדמנות לפנות, לצד ישו ואם האלוהים, גם אל אלי הטבע הקדמונים. במקומות רבים, מבעירים הילידים מדורות בצד הדרך ומגישים מנחה, דווקא לאמא אדמה, שמריה מגולמת בדמותה המחודשת.

לפני אלפיים שנה כמעט צעד האדון ישוע בשבילים אחרים, במקום אחר. הבחור המקומי למראה, שבאירופה מתואר כבלונדיני תכול עיניים, נכנס לירושלים ביום ראשון בשבוע, שתושביה מריעים לו עם כפות תמרים בידיהם. מן הסתם יצא שמעו כאדם קדוש מחולל נסים. הורדוס אנטיפס האמין שישו הוא יוחנן המטביל, שקם לתחיה לאחר שראשו נערף והיה מוכן להרגו שנית ישו ידע שחייו בסכנה – בת קול משמים לעולם אינה מגיעה סתם כך – אך הוא לא רצה למות בגליל, שבו הטיף למלכות השמים. היה עליו למות בירושלים הידועה בכך שהיא "הורגת את הנביאים וסוקלת את הנשלחים אליה"[1]. אולם הסיבה הגלויה לעין לעלייתו לרגל היתה שונה. חג הפסח התקרב. יהודים נהגו לעלות לרגל לירושלים, כדי להקריב את שה הפסח ולחגוג את חירותם מעבדות במצרים. גם ישו השתוקק לאכול סעודה חגיגית זו עם תלמידיו. דרך הייסורים שלו החלה.

יום א' של התמרים מתחיל את הפסיון, הוא המעגל האחרון בחייו של ישוע. "הפסיון" הוא השם המקובל לייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישו עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי "ויה דולורוזה". תיאור הייסורים חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תיאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות.

הפסיון מתואר בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה. התיאור כולל את הכרזתו של ישו על חורבן בית המקדש, כעסו של הכוהן הגדול, מאסרו של ישו בידי היהודים בחג הפסח וחקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילטוס (Pontius Pilate) צליבתו ומותו על הצלב ביום שישי. פילטוס שאל את ישוע בלעג אם הוא מלך היהודים ובתגובה עטר לראשו כתר קוצים. פונטיוס פילטוס נראה משוטט במלבוש כאילו רומאי, ברחובות אנטיגואה, כמו ברחובותיהן של ערים אחרות. הברית החדשה מתארת את הניסיון של פילטוס לשכנע את ראשי היהודים לשחרר את ישו, כיוון שיוחס לרומאים מנהג אפשר המאפשר חנינה של אסיר אחד לכבוד החג, ואת סירוב היהודים לעשות כן.

פונטיוס פילטוס נראה כאן, משוטט ברחובות אנטיגואה, פחות שנוא ומבוזה מכפי שהייתי מצפה. אכזריותו היתה ככל הנראה שם דבר ונודע גם בדבקותו הסטליניסטית הקנאית כמעט בקיסר טיבריוס, במקביל לחולשתו המבנית מול חולשת היהודים. הקהל הקדוש כאן, כמו דורות רבים של נוצרים זכר את היהודים מתנגדיו של ישו, העצים את קריאתם להרגו, את העדפת השודד והבריון בר אבא, אך השכיח את אכזריותו של פונטיוס פילטוס, שציווה מתוך לעג לתלות מעל ישו את הכתובת "מלך היהודים".. גם בר אבא, נראה כאן מסתובב בגאון, מחצין את שריריו. בימים כתיקונם, הוא הבריון השכונתי, בחג הוא חלק מהמשחק.

חלק מהבשורות מתארות את ההלקאה של ישו על ידי החיילים הרומאים, ההשפלות שעבר עת הכתירו אותו בכתר הקוצים, ההתעללות, גרירתו אל הגימנסיון וצליבתו לצד שני גנבים. הצליבה היתה עונש אכזרי משפיל שנועד למורדים במלכות. קטע שהיה לאירוע מכונן בתולדות הדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם. החיילים הציבו את ישו בין שני שודדים (כנראה מורדים קנאים), אחד מימין ואחד משמאל. ישו הוצב במקום בולט. היתה זו מצדם מחוות פרידה אכזרית של "כבוד" ל:מלך היהודים". כשהוא תלוי על הצלב קרא ישו: "אבי, סלח להם, כי הם אינם יודעים את אשר הם עושים"[2].  כנראה שישו לא התפלל למען היהודים שהיו אחראים להוצאתו בידי השלטון הרומי, אלא למענם של החיילים הגויים שצלבו אותו מבלי להבין מדוע. לימים, בשמו של אותו יודע, צלבה הכנסיה את אלו שנחשדו בכפירה. החיילים חילקו ביניהם את בגדיו, כשהאנשים עומדים ומביטים. פשוטי העם ריחמו מן הסתם על הקורבן הנוסף של הכיבוש הרומי[3].  בני האצולה היהודים לעגו לו והפטירו בסרקזם: "הוא הושיע אחרים. יושיע נא את עצמו, אם הוא המשיח, בחיר האלוהים. החיילים הצטרפו לדברי הלעג. אחד מהם אף רץ וטבל ספוג בחומץ והושיט לישו לשתות. לבסוף צעק ישו בקול גדול "אלי, אלי, למה שבקתני" ומת.

בכל הבשורות מסופר גם על תחייתו של ישו כעבור שלושה ימים, ביום ראשון. כדי שהקהילה הנוצרית הצעירה ואמונתה החדשה יוכלו להתגבר על הטראומה של רצח המנהיג, היה צורך אינסטינקטיבי במציאת פתרון הפיצוי על האובדן נמצא בהדגשת אופיו האלוהי של המשיח והמשמעות הקוסמית של שליחותו. כך נוצרה דרמה מטה-היסטורית שהציגה את הגלגול של המשיח השמימי הקדמון, מותו על הצלב, תחייתו מן המתים וחזרו לאביו שבשמים, עד מועד שיבתו בגבורה בדמות השופט של אחרית הימים. כשניצב מול המוות ציטט ישו את תהילים קי"ח והכריז: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". במלים אחרות, הוא בישר לשומעיו שהצלב לא ימנע את שליחותו. ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק.

ישו, שיהודים רבים התייחסו לשמו כראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו", שכינו אותו בכינוי גנאי "האיש ההוא", קיבל הכשר הודות למחקרו המונומנטאלי של יוסף קלויזנר, שהוכיח שישוע נולד, חי ומת כיהודי טוב. יהודים כנוצרים זעמו על התגלית. ללמדך שהקנאות הדתית אינה בלעדית לצד אחד בלבד.

בכל מקום נראית דמותו של ישוע, מפוסלת בעץ. מיוסר. אומלל. הגיע כדי לגאול את האנושות. בניגוד ליהודים, שם המשיח שלהם, עתיד לגאול אותם גאולה פיסית, מהשיח הנוצרי הגיע לעולם כדי לגאול את האנושות מהחטא הקדמון, של אכילה מעץ הדעת. ההתבוננות בהמונים הכורעים תחת עול העגלות ומזדהים בכך עם סבלו של ישו, מעורר מחשבות אודות "האיש ההוא", שעבורי הוא נביא חשוב ועבורם הוא בן האלוהים.

ישו, שהיה נביא חברתי, שכמו הושע וירמיהו ,זעם על השחיתות המוסרית. לוחם הצדק שרצה לחולל מהפיכה חברתית, שחזה את חורבן בית המקדש, עשה כמה טעויות פוליטית חמורות. ראשית כול, פיזר רמזים לגבי משיחיותו. לא הכחיש שנשאל אם הוא בן האלוהים. שהרי ידוע שהיהודים, יותר משהם נכספים לבוא המשיח, הם זקוקים לימות המשיח. ובכול פעם שדומה ומתקרבת דמותו של משיח, מיהרו להוקיעו. טעות נוספת, חמורה עוד יותר, עשה שלא גיבש לעצמו קואליציה. נכון עשה כשיצא נגד הצדוקים, אך טעה חמורות כשיצא גם נגד הפרושים. טעויות שעלו לו בחייו.

שלושת הימים האחרונים של השבוע הטעון הזה: יום חמישי בערב, יום שישי הטוב, יום שבת הקדוש עד התחייה בחצות, קרויים גם "טרידואום"  Triduum) – "שלושה ימים" בלטינית) פותח את השבוע, יום ראשון של כפות הדקלים (Domingo de Ramos) את היום הזה מציינים במקומות רבים בעולם הקתולי. במו עיני ראיתי איכרים נבערים מדעת שחיים בחבל ארץ שכוח אל של בוליביה, צועדים ליד הכנסייה ומנפנפים ביום הזה בכפות תמרים, כמחווה לאדוננו ישו – סניור ח̤סוס.

ביום שני מקובל היה לנקות את הבתים לקראת החג המתקרב, בירושלים נוהגים עולי הרגל לבקר בהר הבית לזכר גירוש חלפני הכסף. את הצעד החריף הזה של ישו, שרצה להפריד בין קודש לחול, לא הפנימו כנראה הרוכלים המציעים למכירה כול מה שאפשר להעלות על הדעת: ממתקים, אריגים, או את הזכות לצלם אותם.

ביום שלישי נהוג להכין ולקדש את השמן שבו יעשו שימוש בשבעת הסקרמנטים הקדושים של הנצרות הקתולית.

יום רביעי נקרא "יום רביעי של הריגול", כי על פי המסורת, ביום זה ריגל יהודה איש קריות אחר ישו. עד היום יהודה הוא מושא השנאה הקולקטיבי, הבוגד הנצחי, אביהם הרוחני של היהודים, עושקים, רמאים נושכי נשך וגובי ריבית קצוצה.

יום חמישי הגדול בו מתקיימת מיסת הסעודה האחרונה, לזכר סעודת ליל הסדר שנערכה ביום זה. כשהגיע הלילה הוא הסב לשולחן עם השנים עשר ואמר: "נכספתי לאכול אתכם את הפסח לפני שאמות". האסון עמד בפתח וישו לא הסתיר זאת מתלמידיו. הוא רמז למות המרטירים שלו כשהכריז על הלחם הנבצע: זהו גופי. באותו מעמד אמר לתלמידו פטרוס, שבטרם יקרא התרנגול הוא יתכחש לו שלש פעמים. כשאכלו את הסעודה, שהתנהלה תחת צלו של המוות, אמר ישו: "הנה יד המוסר אותי"… האם הוא גילה מי הבוגד?

בנוסף מתקיים ביום זה טקס רחיצת הרגליים (pedilavium) וזאת בעקבות האמונה שישו רחץ את רגלי תלמידיו[4]. בטקס זה כוהן הדת הבכיר במקום רוחץ באופן סמלי את רגליהם של מספר מאמינים (במקומות מסוימים מקובל שירחץ רגלי שנים עשר מחברי הקהילה לסמל את תריסר שליחי ישו). משפטו של ישו בפני הסנהדרין התרחש באותו לילה.

יום שישי הקדוש – הוא יום שישי שלפני יום ראשון של חג הפסחא הנוצרי. באנגלית עתיקה המילה "טוב" משמעותה גם "קדוש", וזה פירוש שמו של היום. לפי המסורת הנוצרית, ביום זה נצלב ישו בגבעת הגולגולתא שבירושלים, לאחר מסע ב"דרך הייסורים" – ויא דולורוסה (Via Dolorosa)   – צליבתו של ישו ומותו על הצלב, הוא האירוע הבסיסי והמכונן בתיאולוגיה הנוצרית. הקתולים ממעטים לאכול ביום זה והאורתודוקסים צמים בו. גם בקרב הפרוטסטנטים יש ליום מעמד מיוחד. בכנסיות מתנהלת תפילה מיוחדת, אך המיסה אינה מתקיימת. בסביליה מגיעות החגיגות ביום זה לשיאן. בחצות יוצאת אל רחובות העיר תהלוכת פרשים עוצרת נשימה, הנמשכת לפעמים כ-8 שעות ומשתתפים בה נציגים מכל רובעי העיר.

בירושלים נוהגים נוצרים להתהלך לאורך ה"ויא דולורוסה" כשהם לבושים בתלבושות תקופתיות ומשחזרים את צליבתו של ישו. מופלא בעיני. אותה דרך שעברנו פעמים כה רבות בירושלים. אותן תחנות בהן אירעו הנסים השונים, מתגלים כאן, במרחק של אוקיינוס ואלפיים שנה. דומה ואפשר לראות את ישו כורע תחת מסעו של הצלב, כאן הוא מועד, כאן היהודים הרחמניים שהגישו לו יין מעורב בצור כדי להקהות מעט את עינויי המוות והוא סירב, כאן וורוניקה מגישה לו מטפחת לנגב את פניו המיוסרות וכאן הצליבה. לעתים משחזרים בפרקה סנטראל (Parque Central), היא הכיכר הראשית של אנטיגואה, את צליבתו של ישו. לפני שנים, ראיתי בטסקו (Taxco) שבמקסיקו, אדם נכנס לטראנס וחבריו נועצים מסמרים בכפות ידיו.

ראו גם באתר זה: בגלל הרוח – אירועי טראנס

ב"יום שבת השקט", ישו נח בקברו והנשים שחזו בקבורתו, שבתו ממלאכתן ולכן גם הנוצרים נוהגים לא לעשות כל מלאכה ביום זה פרט להכנות לחג.

בלילה שבין שבת לראשון מקיימים את מיסת התחייה / מיסת הפסחא וכן מקיימים מיסות פסחא נוספות ביום ראשון, החוגגות את תחייתו של ישו מן המתים, ואת חג הפסחא עצמו. האטימולוגיה "פסחא" הוא שמו של חג הפסח בשפה הארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב הנוצרים הראשונים. החג מכונה באנגלית  Easter (בצרפתית;  Les Pâques; בספרדית( Pascua .. לפיכך, חג הפסחא נחוג תמיד ביום ראשון בשבוע בתחילת האביב. יום שישי שלפני חג הפסחא מכונה בחלק מהשפות "יום שישי הטוב" או "יום שישי הקדוש" והתקופה שקודמת לו היא תקופת אבל שמאופיינת בצום חלקי, המכונה "לנט" (Lent) או "התענית". קודמות לצום, חגיגות הקרנבל, המאפשרות למאמינים לצבור מעט חטאים טרם החזרה בתשובה, אחריה ארבעים ימים של תענית, שפעם היו ימי צום של ממש וכעת התנזרות מבשר בלבד.

ראו באתר זה: מאפייני הקרנבל.

הצום מסתיים ביום ראשון, יום התחייה מן המתים. לאחר שישו גאל את כולנו מהחטא הקדמון, אכילת פרי עץ הדעת. ישו הוצג כקורבן מרצון הלוקח על עצמו את חטאי האנושות והמביא על ידי כך לאדם את החסד האלוהי ואת אפשרות הגאולה.

חג הפסחא, היום בו קם ישוע לתחייה, הוא הקדום בחגים הנוצריים ונחוג בכל הכנסיות הנוצריות, אם כי בתאריכים שונים. הוא נחגג תמיד ביום ראשון בשבוע, קרוב ככול האפשר למילוא הירח ותמיד סמוך לתחילת האביב. במלים אחרות, קרוב בתאריך בו יתקיימו מרבית התנאים המאפיינים את הפסח היהודי, אבל לעולם לא באותו מועד. מועד הפסחא היה בעייתי במשך מאות שנים, ונקבע לפי מועדיי הירח. הוא נחגג ביום ראשון בשבוע, שאחרי הירח המלא אחרי יום השוויון (21 במארס ) החל במאה ה 16 לאחר תיקון לוח השנה ללוח הגרגוריאני[5].

בכנסיות המזרחיות, היוונית אורתודוקסית, הפרובוסלבית, הקופטית ועוד, הפסחא נחשב לחג המשמעותי ביותר בלוח השנה, חשוב אף יותר מחג המולד. מאמיני הכנסיות המערביות, הקתולית והפרוטסטנטית, נוטים – בניגוד לתפישת הכנסייה וכוהניה – לייחס לו חשיבות דומה לזו של חג המולד. החג מוכר כחג רשמי ברוב המדינות בעלות מסורת נוצרית, ומלבד טקסים לכבוד תחיית ישו, יש בו טקסים ומשחקים לכבוד תחילת האביב, משום כך מגישים בו ביצים מעוטרות (המסמלות התחדשות) וארנבונים המסמלים את עונת הרבייה.

ראו באתר זה: חגי אביב

טקסי תחילת האביב היו נהוגים, ככל הנראה, גם בתקופה שקדמה לנצרות, והם שולבו בחג הפסחא הנוצרי עם קבלתה. פאולוס, הנוצרי הראשון, לא המציא הרבה. הוא הלביש על הדת החדשה שייעד לגויים, אלמנטים שהכירו אותו מהאגן המזרחי של הים התיכון בו חיו ומרומא, שהיתה הכוח הקובע באותם ימים. חג הפריון הפך איפה לחג הפסחא. כפי שסביר להניח שחג אוסיריס המצרי השפיע על חג האביב היהודי. כל עם לוקח את האירוע לנסים שלו. היהודים הפכו בחג הזה מעדה לעם והנוצרים נגאלו מהחטא הקדמון.

חגיגות אלו אינן בלעדיות לגואטמלה כמובן. חגיגות "השבוע הקדוש"  (semana santa) במדינות קתוליות בעלות מורשת ספרדית, כוללות טקס מרכזי המכונה "פרוססיון". (Procesión) זוהי תהלוכה העוברת ברחובות העיר. משתתפיה לובשים תלבושות מיוחדות ונושאים את ארונו של ישו שעליו פסלי איקונות. לפעמים מתנהלת תהלוכה מקבילה של נשים הנושאות את פסלה של מרים (מריה) אמו של ישו. בסביליה שבספרד תהלוכות רבות רושם, בהם נזירים צועדים בגלימות שחורות ובכובעים לבנים מחודדים. באייקוצ'ו (Ayacuchu) שבפרו מתקיימות תהלוכות מיוחדות בלילה, עגלות עוברות ברחובות העיר, כשהן מוארות בשלל נורות, הערוכות בפירמידה ענקית מנצנצת למרחוק. להבדיל מספרד, בתהלוכות של אנטיגואה, נוטלות חלק גם נשים.

תהלוכות השבוע הקדוש באייקוצ'ו

התהלוכה של אנטיגואה התפרסמה לא רק בשל הייסורים שאליהם מכניסים עצמם בניה עיירה, כדי לשחזר את סבלו של ישו, אלא בשל המרבדים שהם שוזרים מפרחים של ממש ובעיקר מנסורת צבעונית. הם שוקדים בעמל רב על שטיחים יפהפיים, רק כדי שנושאי הפלטפורמות יירמסו אותם ברגליהם. דומה ואמנות עיצוב שטיחי הפרחים הצבעוניים, שנקראיםalfombras de acerrín   (מילה שמקורה ערבי), אותם מכינים בכנסיות עבור ה- – velaciones אשמורות הלילה, נהוגות בימי צום בכלל ובשבוע הקדוש בפרט אז מתפללים מול המזבח, שעות ארוכות, לאור נרות. שבוע קודם לשבוע הקדוש מתקיים "שבוע הייסורים"  (Semana de Dolores) . בשבוע זה נהוגים "לילות לבנים" של תענית[6]. כול כנסיה והיום שלה.

ה"אלפומבראס" המפורסמים נמצאים דווקא ברחוב. זו למעשה האטרקציה העיקרית של השבוע הקדוש באנטיגואה. את האלפומבראס של הרחובות מכינים באופן ספונטאני תושבי העיר. כל רחוב והשטיח שלו, כשהם נעזרים בחברים ובקרובי משפחה. את השטיחים המטופחים בתוך הכנסיות מכינים רק "מסדרי האחווה".(Cofradias) כול אחד מהם מתחרה על ייצור השטיח המסודר והמעוצב ביותר לכבוד התהלוכה, ולמעשה לכבודו של ישו. השטיחים הם בעצם פסיפס של עלי כותרת של ורדים ונסורת הצבועה בכל מיני צבעים. ישנם שטיחונים קטנים המעוצבים ספונטנית בפתח הבית וישנם כאילו העשויים להגיע לאורך של קילומטר (!) ובהם סימנים רומאיים, סמלי מאיה ועוד.

באופן רגיל, אדם השוקד על יצירה, המשקיע בה עמל וחזון, מעוניין שתשרוד כמה שיותר. שתיגע בנצח ואילו כאן, למרבה התימהון, השלמת השטיחים מסתיימת רגע לפני הגעת התהלוכה. האחרונים מעצבים את פני הקדושים בנסורת הצבועה, מפזרים אבקת צבע אחרונה וכבר עליהם לנתר בזריזות הצידה, לבל יידרסו ברגלי התהלוכה. עוד רגע והצועדים רומסים ברגליהם, עמל של שעות.

האגודות הללו, מסדרי האחווה, קבוצות ההתייחסות המקומיות, הם אלו שמכינים את העגלות המקושטות לעייפה בפייסטה של תומס הקדוש (Santo Tome) המתקיימת ב-21 בדצמבר בכפר צ'יצ'יקסטננגו .(Chichicastenango) מטיילים לא מעטים מתפתים לראות בהתאגדויות הללו מסורת ילידית ולא היא. בהרים של אמריקה התיכונה קיימת אמנם עזרה הדדית "אד הוק" למטרות ספציפיות, בדרך כלל הקשורות לחקלאות, אבל לא התאגדויות שיתופיות המוכרות מפרו.

הקופרדיאס הגיעו לכאן מסביליה שבספרד. הן התאגדויות 'צאן המרעית' של הכנסייה[7]. בכמה מן הכפרים הן מובדלות זו מזו על ידי עיטורים בבגדיהן. בעצם השתתפותם בטקסים אלה, המאמינים מקבלים, באישור הכנסייה, "במה" לביצועים דתיים, והזדמנות לתעל רגשות וחוויות מסוג שאינם מחייבים את נוכחותו ואת תפקודו של הכומר [פעילות זאת נופלת בקטגוריה של "פרה- ליטורגיה", היינו, מחוץ לליטורגיה הכנסייתית שהיא פולחן המחייב נוכחות ותפקוד של כומר]. זוהי פעילות חווייתית המעצימה את הקהל, וכמובן גם את הכנסייה, שהרי היא נעשית בהסכמתה וכאשר היעד ונקודת המוצא הם הכנסייה עצמה. כך הופכת הפייסטה לאירוע העוזר להגדיר מי השייכים לקבוצה החברתית המסוימת, תחת אצטלא דתית.

העמותות הללו משמרות מסגרות חברתיות קימות בחברה, באירופה הן היו קשורות בעיקר לגילדות, אבל כאן (ולעיתים גם באירופה), הן מתארגנות על בסיס שכונתי או חמולתי. מסדרי האחווה מבוססים על הקהילייה האינדיאנית, שחבריה מאוגדים בקשרי ערבות הדדית. מסמכים ספרדיים מ-1773 מדווחים על 2,000 או 3,000 מסדרי אחווה בכול המרחב שבין צ'יאפס לקוסטה ריקה.

בכול יום מימות השבוע הקדוש אנטיגואה מתעוררת ליום חג. אנשים לבושי מחלצות, בפנים חמורי סבר, מסתדרים לפי הקופרדיאס (cofradias) שלהם ועל כתפיהם הם נושאים ארונות כבדים. המאמינים מגיעים מוקדם בבקר, מתארגנים בכנסיות, לקול הלמות תופים ונגינת חליל וצועדים בכבדות לכיוון הכיכר המרכזית של העיירה. רגליהם מתאמצות שלא להחליק על האבנים המשויפות והמאמץ ניכר על פניהם, אך הם גוררים את רגליהם בצייתנות. למרבה ההפתעה, כאשר הזדהינו כישראלים, עוררנו מעט עניין. השם "ישראל" מתקשר לעתים לפרויקטים חקלאיים, לעתים קרובות יותר לפעילות מלחמתית, אך לא רבים מודעים לכך שאזרחי המעצמה המחמשת את צבאם הם ברובם צאצאי האומה שמסרה את ישו.

עדויות כתובות מספרות לנו שמסורת התהלוכות החגיגיות מתקיימת באנטיגואה מאז המאה ה-16. החגיגה הראשונה התקיימה כבר ב-10 במארס 1543. כאשר הבירה הועברה לכאן מסאן מיגל אסקובר (San Miguel Escobar) , שליד סיודד ווייחה לגואטמלה סיטי. באותו יום התקיימה מועצת העיר הראשונה סמוך לבית העירייה. ב-1774 עברה העיר למיקומה הנוכחי ומאז יש אין ספור של תעודות המספרות על החגיגות ועל התהלוכות. מרבית פסליהם של ישו ומריה עוצבו במאה ה-17. מדי שנה, ביום שישי הטוב נוהגים לרחוץ ולטהר אותם.

השבוע הקדוש איננו חגיגה עולצת כדוגמת הפייסטות הנחגגות מעת לעת. לא רואים כאן מלבושים צבעוניים, מסיכות, לעג לספרדים וסטירה חברתית. זהו אירוע רציני, קודר וטעון מתח דתי, שהמוסיקה הליטורגית הנוגה, מוסיפה לו משנה דרמה. קיים פרדוכס, ניגוד מובנה בין פיהם המיוסרות של אלו הנושאים בסך לבין הפנים העולצות של התיירים, המנסים להנציח את הרגעים הקשים במצלמותיהם. האירועים אינם מוגבלים לאנטיגואה כמובן, אלא נחגגים גם בסביבה. כך למשל בכפר הציורי סנטיאגו אטיטילן (Atitlan) לחופו של האגם הכחול שנושא שם זה.

ראו באתר זה: אגם אטיטלן.

בסנטיאגו אטיטלן, שנשותיו לבושות בבגדים רקומים בצבע כחול עז, מוסיפים לתהלוכה דמות חשובה. זהו פסלו של משימון (Maximón) , דמות קדושה למחצה שמקורה דווקא כאן ולא בעולם הישן. זהו אל מקומי, עשוי מתירס, פרסוניפיקציה של אל מאיה, שקיבל לבוש נוצרי, יש לו אופי שונה מכפר לכפר ובכמה מקומות דמותו התמזגה עם זו של סנט סימון. כאן ובכפרים אחרים, הילידים, המגדירים את עצמם כנוצרים, עובדים לישו ולקדושים המוכרים בכנסייה הגדולה, ולה, אך לא מוותרים על עזרתו של את משימון  (Maximón) , המוצב במקדש מאולתר ושמש מופקד עליו, מגיש לו סיגר ורום וגובה את התרומות המבקשים את עצתו. משימון, המוכר בפי האינדיאנים גם כ"רי לאח מאן" (Ry Laj Man) זוכה להערצה" בכפרי הרמה של גואטמלה. המקומיים רואים בו שילוב של אלי מאיה שונים, פדרו דה אלבראדו (כובש גואטמלה) ויהודה איש קריות. למרבה הפלא, אפילו אוונגליסטים, שמחמירים בהתנגדותם לכול האנשה של הכוח האלוהי ומשום כך פוסלים מכול וכול את הקדושים הנוצריים ובכלל זה את חגיגות "השבוע הקדוש" לא יכולים להתמודד עם המסורת, נעזרים במשימון ואפילו צועדים אחריו ב"שבוע הקדוש". רעיון חדש, יפה ונכון ככל שיהיה, יתקשה להדביר מסורת בת שש עשרה מאות שנים, מקדשו המתחלף משנה לשנה, מתוחזק על ידי מסדרי האחווה. אותו אל יוצא ממקדשו האפל בחג הפסחא וממלא בתהלוכות את תפקידו של הבוגד הנצחי, יהודה איש קריות. סמל לבוגדנות היהודית. אני מנסה להזכיר לעצמי שישוע היה יהודי טוב; שבשמו נעשו הרבה עוולות, אבל עשרות דורות של נוצרים מיאנו להקשיב לטיעון הזה. אין סיבה שיקשיבו לכך עכשיו. ישוע, במותו, גאל את העולם מהחטא הקדוש. על פניהם של הצועדים לא ראיתי את שמחת הגאולה, אלא את הסבל של הצליבה. קשה ומיוסרת. כמו חייהם שלהם.

הערות

[1] לוקס, י"ג, 34

[2] לוקס, כ"ג, 34. פסוק שהושמט מכתבי יד חשובים, כנראה בידי אלו שהאמינו כי משמעותו היא שישו התפלל עבור היהודים.

[3].. D. Flusser, The Crucified One and the Jews, in Flusser, Jesus, Jerusalem, 2001

[4] ואַחַר יָצַק מַיִם בַּכִּיּוֹר וַיָּחֶל לִרְחֹץ אֶת רַגְלֵי תַלְמִידָיו וּלְנַגֵּב בַּמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר הוּא חָגוּר בָּהּ:" (יוחנן יג, 5- 2).

[5] .בכנסיית סנט סולפיס שבפריז, מצוי בקרקע פס פליז המציין את מיקום השמש ביום השוויון כדי לקבוע על פיו את מועד חג הפסחא (הפס והכנסיה מופיעים בספר "צופן דה וינצ'י, אך במשמעות אחרת, המתאימה לספר ולא לאמת).

[6] באנגלית Vigils: http://en.wikipedia.org/wiki/Vigil. לרוב עושים ויג'יל לפני חגים וזה מבטא את חשיבות החג בעצם זה שהחג דורש התכוננות פנימית וערנות רוחנית.

[7] Lay people