גילי חסקיןזרם הפועלים בעליה השניה.
כתב: גילי חסקין
מאמר קצר זה הוא למעשה מבוא לסיור בעקבות 'השומר' ולעיסוק ב'השומר' בכלל.
העלייה השנייה היא אחת התקופות ההרואיות ביותר, בתולדות התקומה העברית בארץ-ישראל. לעליה זו נקשרו כתרים רבים; הייטיב לתאר אותם נתן אלתרמן:
אַנְשֵׁי עֲלִיָּה שְׁנִיָּה / נָתָן אַלְתֶרְמַן
הֵם הָיוּ עֲלָמִים צְעִירִים,
הֵן הָיוּ עֲלָמוֹת צְעִירוֹת.
כְּעוֹלִים חֲדָשִׁים עִם צְרוֹרוֹת זְעִירִים
הִתְהַלְּכוּ בִּיהוּדָה וּבְבִקְעַת כִּנָּרוֹת.
הֵם (בְּעֵרֶך לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה)
אַרְצָה בָּאוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים.
וְכָל רוֹאֵיהֶם
אָמְרוּ עֲלֵיהֶם:
אֵיזֶה מִין בְּנֵי-אָדָם מְשֻׁנִּים!
עוֹלִים אַרְצָה
אֶל אֶרֶץ בִּצּוֹת וּשְׁמָמוֹת.
בֶּאֱמֶת בְּנֵי-אָדָם מְשֻׁנִּים!
הֵם אָמְרוּ: אֵין דַּי לְדַבֵּר
עַל צִיּוֹן וְעַל אֶרֶץ אָבוֹת.
צָרִיךְ לְסַקֵּל וְלַחְפֹּר בְּאֵר
וְלַחֲרשׁ וְלִזְרֹעַ. צָרִיךְ לַעֲבֹד.
זֹאת אָמְרוּ וְעָשׂוּ. בֵּין בָּזִים וְשׂוֹנְאִים
הֵם עָמְלוּ עַד בְּלִי כֹּחַ בִּשְׂדוֹת קִמְשׁוֹנִים.
וְכָל רוֹאֵיהֶם
אָמְרוּ עֲלֵיהֶם:
אֵיזֶה מִין בְּנֵי-אָדָם מְשֻׁנִּים!
'העלייה השנייה' הוא מושג בעל משמעות כרונולוגית וסוציולוגית. כרונולוגית, הכוונה היא לעשור שבין 1904-1914 בו נתחמה למעשה העלייה. בתקופת העלייה השנייה עלו ארצה כ-40,000 יהודים, אם כי קשיים כלכליים הביאו לירידה רבה מן הארץ. במשך עשר שנותיה של תקופת העלייה השנייה, עד פרוץ מלחמת העולם ב- 1914, הגיעו לארץ כשלושים אלף עולים. לפי עדותו של דוד בן גוריון רק עשרה אחוז נשארו בארץ[1].
סוציולוגית, נכללו במסגרת העולים בעשור זה אנשים דתיים־מסורתיים, שבנו את מה שקרוי "היישוב הישן", עולים דתיים או חילוניים בעלי תודעה לאומית, שהתרכזו בעיקר במוקדים עירוניים, עולים בני עדות המזרח, עליה תימנית, עולים שכונו "מהגרים סתם" ובני נוער מחוסרי הון, בעלי תודעה חברתית לאומית, שהגיעו ממזרח־אירופה ובחלקם הלכו לעבוד במושבות העלייה הראשונה.
מבחינה רעיונית, המושג "העלייה השנייה", מתקשר לזרם אחרון זה, שחלקו הכמותי בעליה השנייה היה קטן, אם כי הוא זה שיצר את תנועת העבודה הארץ־ישראלית[2]. מבחינה כמותית הם היו מיעוט בקרב אוכלוסיית המהגרים לארץ-ישראל, שמנתה בין 20 ל- 30 אלף יהודים. מספרם המשוער של הפועלים במושבות לא הגיע על-פי רוב לאלף איש במושבות. עם זאת מספרם היחסי בקרב היורדים היה גבוה. למרות היקפה הזעום של קבוצת עולים זו, דומה כי ניתן לראות בה את מניחת היסוד לתנועת העבודה היהודית בארץ ישראל. עולים אלו הם שהחלו ביצירתה של תנועה בעלת תשתית ערכית הנשענת על רעיונות לאומיים, לצד שאיפות ליצירת חברה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על ערכים של צדק חברתי, שוויון ושותפות.
הייתה זו עליה לא מאורגנת של בודדים שפעלו ליצירת עולם חדש תוך כדי הסתגלות ואימוץ טריטוריה חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה ואורח חיים חדש. הם העלו על נס אדם חדש וסגנון חיים אלטרנטיבי שכלל יחס אחר ליהדות, לסוציאליזם, לחייהם האישיים.
פועלי העלייה השנייה בחרו לעלות לארץ בשעה שיכלו להגר לארצות אחרות. הם בחרו להישאר בה בשעה שרבים מחבריהם נואשו ממנה והגרו בחזרה לארצות מוצאם או לעבר יעדי הגירה אחרים. הם בחרו להיות לפועלים, אף שהרקע החברתי שלהם, על-פי רוב היה שונה. הם בחרו לפעול באופן מעשי לקידום רעיונותיהם החברתיים והלאומיים הן באמצעות התארגנות חברתית-רעיונית במסגרת מפלגות הפועלים הראשונות והן במאבקם להשתלב באופן מעשי ככוח יצרני במשק החקלאי ומאוחר יותר בהתיישבות החקלאית השיתופית.
יסודותיה של תנועת הפועלים לא עוצבו מתוך מצע מאורגן או אידיאולוגיה סדורה, אלא נוצקו בהדרגה, תוך כדי התמודדות מעשית במציאות החיים הארצישראלית. עם זאת, הם עוצבו על-ידי ציבור שהגיע טעון בערכים חברתיים ולאומיים. העולים שהשתייכו לזרם זה הם אלו שהגו את מרבית הרעיונות על עתיד החברה החדשה שיש להקים בארץ־ישראל. כתוצאה מתסיסות רעיוניות אלו, נעשו ניסויים חברתיים-כלכליים שונים והוקמו מסגרות חיים אידיאולוגיות-פוליטיות ואידיאולוגיות חברתיות-כלכליות חדשות. אלה הולידו את הייחודיות של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בהשוואה לתנועות דומות אחרות ברחבי העולם, והטביעו את חותמם על הציונות ועל היישוב היהודי בארץ.
הדחיפה הפוליטית שניתנה על ידי הפרעות במזרח אירופה, השתלבה עם התסיסה האידיאולוגית שחלה ברוסיה לקראת המהפכה והנוער היהודי מיזג בין האתוס המהפכני לבין החלום הציוני[3]. הגרעין הקשה שנאחז בארץ התגבש סביב עקרונות חדשניים וחסרי פשרות. אנשי העלייה השנייה האמינו שיש בכוחם לחולל מהפכה, לשנות מן היסוד את נהגיו של העם היהודי ולהיוולד מחדש כפרטים וכעם. כדי לבצע את השינוי הם הפגינו אחֵרוּת ביחס לכול מה שקדם להם – לבוש אחר, עיסוק אחר, שפה אחרת, עולם ערכים אחר. תובענותו של המודל סיננה רבים והותירה מעטים; ומצד שני, מי ששרד –בלט, השפיע והצליח ליצור מעין נקודת אל-חזור בתרבות היהודית בארץ ישראל.
האידיאולוגיה הלאומית החילונית התפתחה ריאקציה ליהדות ה'רבנית', ה'תיאולוגית', ה'גלותית' וה'שמרנית'. מתוך ריאקציה זאת – אינטלקטואלית ונפשית – נולד החיפוש אחרי 'היהדות המקורית', כפי שהייתה, לכאורה, לפני החורבן ולפני הגלות. יהדות זו היא למעשה 'עבריות' ותכונותיה הן: ויטאליות סוערת, ספונטאניות, זיקה טבעית אל האדמה ואל עבודת האדמה, ממלכתיות, ריבוניות, צבאיות, ערכי מוסר חברתי ועוד. העבריות הזאת משכה את הציבור היהודי המשכיל והַשִׁיבָה אליה נתפשה לעיתים במונחים של היטהרות וגאולה.האידיאל של שלילת הגלות ושחרור ההווה מידיו המתות של העבר, משך ופתה את המשכילים הצעירים של תנועת התחייה הלאומית העברית לדבוק בו משום שהיה ספוג רומנטיקה של חירות מוחלטת. יחד עם זאת ובו זמנית, לא היה זה פירוק מוחלט של העולם הישן אלא בנייה מחודשת וסלקטיווית שלו. הציונות שאפה להחיות את הזיקה לארץ ישראל, לשפתה, לגיבורי ההיסטוריה היהודית העתיקה ולכונן באמצעותם את זהותם העדכנית של היהודים. בנוסף, השחרור מהעבר נתפרש גם שחרור מכבלי הדת, אולם לא היה זה שחרור גורף ולא כוּנן כאן אתיאיזם. הציונות שאפה להשתחרר מהכבילות הדתית ומהפסיביות שאפיינה אותה; אך בו זמנית נזקקה ללהט הדתי ולסמכות המוחלטת שהדת, ורק דת, יכולה לספק. כך שהעלייה השנייה מצד אחד האיצה את תהליך החילון של היישוב וקיימה סדר חיים חילוני; ומצד שני, כוננה ביטויים של גישה מסורתית ושל רלגיוזיות. כלומר, הדת תפקדה כמסורת. לנורמות הדתיות שנשמרו הוענק תוכן לאומי ובמקביל, לנורמות הלאומיות שאומצו הוענק תוכן דתי. דוגמה מאלפת היא האופן בו התנסח ש"ה ברגמן לגבי א.ד. גורדון: "המעדר הפך לו לגורדון לטלית ותפילין".
ההוויה החדשה התמצתה בתואר "עבריות", כפי שניסח מ"י ברדיצ'בסקי עוד ב- 1897 במסתו "סתירה ובניין"[4]. התואר "עברי" היה מנוגד להוויה הגלותית, הישנה, הפסיבית וכלל בתוכו את ערכי העצמאות וכוח שההוויה החדשה ביקשה לממש. העבריות הזאת הכתיבה את העיקרון המרכזי הראשון שהעלייה השנייה שאפה לכבוש: כיבוש השפה העברית. העברית הייתה שונה מכל מה שהיה בגולה וביטאה באופן המוחשי והבסיסי ביותר את השלתה; והיא חיברה את ההוויה הלאומית המתחדשת לעברה הקדום, התנכ"י, של האומה, עבר שנצבע בצבעים הרואיים ומעטירי כבוד. האתוס החדש ברר מתוך דמויות העבר של העם את הדמויות הלאומיות שדגלו בכוח כגון בר כוכבא והמכבים.
בניגוד ברור ומסומן לעלייה הראשונה אשר שעתקה הוויה גלותית אל מחוזות ארץ ישראל. צעירי העלייה השנייה רצו משהו אחר בתכלית. הם שאפו ליצור בגופם שלהם את השינוי הלאומי הנחוץ בעיניהם ולכן הפכו את הפירמידה, חזרו אל עבודת הקיום הבסיסית, סיגלו את גופם לעבודת האדמה וראו בכך בשורת עצמאות ולידה מחדש[5].
ברמה המעשית, אנשי העלייה השנייה שאפו להיות פועלים שכירים במושבות. במוקד הרעיוני שלהם ניצבה סלידה מתלות. התלות, כגון קבלת סיוע כספי, נדחתה בטענה שתהיה זו בגידה במטרת העצמאות. כך נדחה גם הרעיון להכות שורש במקום מגורים אחד. הארעיות והנדידה הועדפו על פני ההשתקעות וההתבססות. ארעיות זו גם שירתה את רעיון כיבוש הארץ וגם הועמדה בקוטב השני ל'בעל בתיות' המנוונת. עוינות האיכרים במושבות חידדה את הנאמנות לאידיאולוגיה, כאשר איכרי המושבות שימשו אזהרה מפני ההסתאבות המאיימת גם על החלוצים. כל אלו הגבירו את הישענותם של המגשימים על עצמם ואת התבצרותם בתוך עצמם, תוך שאיפה לשמש מופת לאחרים. v
יעד הפעילות הראשון אותו הגדירו לעצמם פועלי העליה השניה היה 'כיבוש העבודה העברית'. באופן מעשי התמקד מאבקם של פועלי העליה השניה לעבודה עברית בתחרות עם הפועל הערבי על מקום העבודה במושבה. הנחתם היתה כי העדפתם של הפועלים הערבים בעבודה החקלאית במושבות נבעה מן העלות הנמוכה של עבודתם, שהתאפשרה הודות לרמת חייהם השונה ומכך שעבודתם החקלאית לא היתה עבורם מקור הכנסה יחיד, בהיותם בעלי משקים משפחתיים בכפריהם. כדי להיות ברי תחרות בפועלים אלו, התארגנו הפועלים היהודיים בינם לבין עצמם במסגרות ארעיות משותפות.
במהותו נבע המאבק הזה לעבודה עברית מן היעד שהציבו לעצמם אנשי העלייה השנייה: הקמת שכבת פועלים חקלאיים יהודיים . השגת יעד זה תלויה היתה לפי גישתם בהגשמה אישית, כלומר בנכונותם האישית להיות לפועלים חקלאיים – לכבוש עצמם לעבודה. הפיכתם של העולים לפועלים חקלאיים אמורה היתה להביא ליצירתו של משק חקלאי יהודי עצמאי המתבסס על עבודה עברית. הנחתם היתה כי חברה לאומית לא תוכל להיבנות על בסיס עבודתם של ציבורים שאינם מזדהים עם מטרותיה.
הנחה שנייה, שהובילה לאותה מסקנה, היתה כי הקמתה של חברת לאום חדשה לא תיכון על בסיס של ניצול. על כן הם דרשו תנאי עבודה נאותים שיאפשרו קיום לפועל חקלאי יהודי: הרמת שכר העבודה והגדרת שעות העבודה. כדי להשיג יעדים אלו החל הציבור הפועלי להקים בתוכו תשתית ארגונית ראשונית: לשכות מודיעין (למציאת עבודה), לשכות עבודה (לחלוקת העבודה), מטבחי פועלים, מועדוני פועלים והסדרת מתן עזרה רפואית לציבור הפועלים.
המאבק לכיבוש העבודה לא נחל הצלחה. בשנת 1913 נע מספרם של הפועלים היהודיים (אשכנזים ותימנים) במושבות בין 1,000 ל- 1,200 איש. על-פי מפקד משנת 1917 היה סך הפועלים ביהודה ובשומרון 850 פועלים, מהם 262 פועלים יוצאי תימן (במספר זה לא נכללו הנשים והנערות שעבדו במשקי הבית במושבות). כלל הפועלים לא עלה על כ- 10% מכוח העבודה שנדרש למושבות בעונות הקטיף.
בפועל התברר כי המרחק בין השאיפות לבין מציאות החיים במושבות היה גדול. עד מהרה נוצר עימות בין ציבור העולים הצעיר לבין חברת האיכרים במושבות. עימות זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: היה זה עימות בין-דורי בין ציבור צעיר, המונע מרעיונות מהפכנים ומשאיפות חובקות עולם לבין חברה מסורתית, מבוגרת יותר ומתברגנת. בחלקן של המושבות נשא העימות גם אופי תרבותי של התנגשות בין צעירים שגדלו על ברכי התרבות הרוסית וספגו רעיונות חברתיים סוציאליסטיים ואנרכיסטיים לבין יוצאי רומניה שהיו מסורתיים ונחשבו על-ידם ל"פרובינציאלים". באחדות מן המושבות נוצר עימות תרבותי בין הצעירים ילידי הארץ, בני הדור השני, לבין ציבור הצעירים מקרב העולים החדשים.
בין העליות התקיים שוני אידיאולוגי: שאיפתם של אנשי העלייה הראשונה היתה 'להתאכר', כלומר להתיישב במושבות שיתבססו על חקלאות זעירה. אנשי העליה השניה ביקשו להיות לפועלים שכירים. יעדם היה להיות בעצמם לפועלים, להתפרנס מעבודתם העצמית, ולא מהעסקתם של אחרים.בפועל התברר כי המרחק בין השאיפות לבין מציאות החיים במושבות היה גדול. עד מהרה נוצר עימות בין ציבור העולים הצעיר לבין חברת האיכרים במושבות. עימות זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: היה זה עימות בין-דורי בין ציבור צעיר, המונע מרעיונות מהפכנים ומשאיפות חובקות עולם לבין חברה מסורתית, מבוגרת יותר ומתברגנת.
גם אנשי העלייה הראשונה שקדמו להם, היו מבחינות מסויימות מבחינת דור חדש, מרגני ומחדש. אנשי העלייה השנייה יצאו בהתקפותיהם, קודם כל נגד המחדשים שקדמו להם. דור זה קומם את הדור שלפניו, באורח חייו, בהשקפותיו ובהטפותיו.
בחלקן של המושבות נשא העימות גם אופי תרבותי של התנגשות בין צעירים שגדלו על ברכי התרבות הרוסית וספגו רעיונות חברתיים סוציאליסטיים ואנרכיסטיים לבין יוצאי רומניה שהיו מסורתיים ונחשבו על-ידם ל"פרובינציאלים". באחדות מן המושבות נוצר עימות תרבותי בין הצעירים ילידי הארץ, בני הדור השני, לבין ציבור הצעירים מקרב העולים החדשים.
לערך כיבוש העבודה נצטרף ערך נוסף, שנגזר מהמסקנה ההיסטורית של העלייה השנייה היה ערך כיבוש השמירה. הקריאה לכוח, וליכולת להשיב מלחמה שערה, התבטאה בהקמתם של ארגונים צבאיים. יעקב גולדשטיין[6] מטעים שרעיון ההתגוננות הפיסית לא היה זר ליהודי הגולה, אלא שהוא היה חסר את התקווה להציל את הנפש. הידיעה שהמאבק בגולה חייב להסתיים בכישלון פיסי ריפתה את היהודי מלהתגונן על חייו במאבק מזוין. לעומת זאת, בארץ ישראל המאבק המזוין נשא את האפשרות להישאר בחיים ואת התקווה לזכות בניצחון.
הקמתו של כוח הגנה יהודי, נתפש כחלק מתהליך התקומה הלאומית[7]. כמו בימי העלייה הראשונה, הופיע הרעיון להקמתו של כוח הגנתי- צבאי, גם בימי העליה השנייה, בישוב החקלאי – במושבות, בהן התרכז חלק ניכר מהיסודות הלאומיים התוססים ובהן עבדו צעירי העלייה השנייה. יתר על כן, היו אלה המושבות, שעמדו בקוו הראשון של ההתמודדות עם בעיות הביטחון שנבעו מהמציאות המיוחדת של הארץ ומהתהליכים הפוליטיים החדשים שהופיעו כבר בעשור הראשון של המאה. יש לציין כי האקטיביזם של העלייה השנייה, שהתבטא גם בתגובות אלימות על התגרות ערבית ובהקמת ארגונים צבאיים למחצה, שבסופו של דבר ביטאו מגמה לענות בכוח על מעשי אלימות מצד ערבים, לא נוצר כתוצאה רק כתגובה למציאות ארץ־ישראלית, אלא היה גם יבוא מן הגולה. האקטיביזם שלהם ינק את ערכי היסוד שלו מן המהפכנות הרוסית: אי השלמה עם המציאות; האמונה ביכולת של קבוצת אוונגרד לשנות את מהלך ההיסטוריה; הכרה בשליחות היסטורית המשחררת את נושאיה מן המוסר המקובל בשמו של צדק עליון; ולבסוף הלגיטימציה של השימוש בכוח, לשם הבאת השינוי ההיסטורי המקווה[8]. כך קרה הפרדוכס, שהסוציאליסטים, המבקשים תיקון עולם, אחוות עמים ומייחלים לשלום, הם שמצאו את עצמם, הלכה למעשה, בקו העימות הלאומי עם הערבים. כדי להימלט מן המבנה ההתיישבותי הקולוניאלי הם תבעו את בנייתה של חברה יהודית, מן המסד ועד הטפחות, על־ידי יהודים[9].
מעל הכל, מעבר לכינון החיים החדשים, מעבר ל'כיבוש' העברית, העבודה והשמירה, מעבר לאתחול הסוציאליזציה היהודית – ייחודה וקסמה של העלייה השנייה נובע מריכוז מרשים של דמויות מופת – יחידים בעלי שיעור קומה גבוה – כגון, א.ד. גורדון, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון. כשרון המנהיגות ויכולת ההבעה בה ניחנו – כוננו את תשתיתו של המרכז העברי החדש, עיצבו הלכי רוח והפכו את היישוב היהודי בארץ למרכזה של התרבות העברית. היותם של אחדים ממוביל התקופה סופרים מוכשרים , ובהם י. ח. ברנר וש"י עגנון, הקנו לסיפורה מקום מרכזי באתוס הלאומי. מרבית השחקנים הראשיים של התקופה צברו מעמד הרואי עוד בחייהם. סיפורם ודבקותם לרעיון הפכו אותם הפכום להגדה היסטורית, בעלת אופי מיתולוגי, שמושכת לחזור ולספר בה.
[1] בן- גוריון, דוד. [תרפ"ט]. בחצי חג היובל. בתוך: ברכה חבס. העלייה השנייה. תל אביב: עם עובד. עמ' 17.
[2] צ' רוזנשטיין (אבן שושן), תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל, תל־אביב, תשט"ו, ספר ראשון, עמ' 226-267.. על העלייה השינה ראה בייתר הרחבה: ד' גלעדי, מ' נאור, ארץ־ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה, 1900-1950, תל־אביב, 1990, עמ' 41-60.
[4] מ"י ברדיצ'בסקי, "סתירה ובניין", בתוך: א' הולצמן (עורך), כתבים, ה'. תל אביב, 2002,. עמ' 110- 114.
[5] מ' חסקין, "דמות הקורבן הנופל בקרב, בספרות העליה השניה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2008, (להלן: חסקין – דמות הקורבן), עמ' 2-4.
[6] י' גולדשטיין, יעקב, "ההתגוננות, השמירה וארגוני 'בר גיורא' ו'השומר' בעלייה השנייה", בתוך: י' ברטל (עורך), העלייה השנייה- מחקרים, מקורות, אישים. ירושלים, 1997 (להלן: העליה השניה – מחקרים), עמ' 442- 443.
[7] י' גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר גיורא" ו"השומר" 1935-1907, תל-אביב 1994. (להלן:בדרך אל היעד), עמ' 13-14. על רעיונות אלו של העלייה השנייה, ראה בהרחבה: ב' חבס (עורכת), העלייה השנייה, תל־אביב, תש"ז; ש' שבא, שבט הנועזים, תל־אביב, 1969 (להלן: שבט הנועזים)
[8] עוד לפני שנודע בעולם היהודי דבר ייסודה של הקבוצה הראשונה או הקמת 'קופת חולים', כבר שרו אמהות יהודיות בתפוצות את השיר "פרח שלי מיזרעאל" (ביידיש: "מיין בלום פון יזרעאל"), שנכתב לאחר תקרית דמים שהיתה לשומר יגָאֵל במרחביה בשנת 1911 (חרב היונה עמ' 106).
[9] י' גורני, "האידיאולוגיה של כיבוש העבודה", קשת, ל"ח, 1968; א' שפירא, המאבק הנכזב, עמ' 15-32
יופי גילי, אחלה אתר.
מדהים , אני נהנה כל פעם לקרא ממאמרייך גילי
אני תלמיד בקורס מורי דרך
את הורי אתה אמור להכיר מלימודיהם במכון אבשלום
בן ציון (בנצי) וחנה לזר
מאמר מדהים , כמו רבים אחרים שלך