כתב וצילם: גילי חסקין
זנזיבר (Zanzibar), אי התבלינים שבמזרח
אפריקה. אחד המקומות המיתיים, שדי באזכור שמם כדי להעלות אסוצייציות אקזוטיות, החל
ממסעות סינבד הספן ועד לסחר העבדים. די באזכור השם "זנזיבר" כדי להריץ
בראש תמונות של בתים בנויי אלמוגים, שווקים צבעוניים, ערימות של תבלינים, סירות
מפרש וכמובן חופים ארוכים , חוף חולי
ודקלי. אכן, המקום מעלה גם אסוצייציות לא נעימות, כמו העבדים השחורים שהובאו לשווקי
האי, או השולטן העשיר שהתפרנס מהסחר הבזוי. לאי הנמצא בדרך השיירות המפליגות
באוקיינוס ההודי, כולם רצו להגיע : סוחרים ערביים, הודים, פרסיים. מתיישבים
פורטוגליים, השולטן של עומאן, גרמנים, אנגלים וכעת, בעיקר תיירים, שבאים כדי לתפוש
קצת צבע ומעט אקזוטיקה.
בין היבשה המוריקה לבין הכחול עמוק של הים, רצועת מים בצבע תורכיז עמוק, משכר
כמעט. כבר בנחיתה בולט הירוק הרענן של האי, שונה כל כך מהסוונות מהן הגעתי. שדות
אורז והרבה עצים: עץ הלחם, תמרינדי, באובב, פיקוסים מסוגים, שונים, עץ הלהבה
שעדיין פורח באדום לוהט, צאלון והרבה דקלי קוקוס. גם האקלים שונה, חם יותר. לח
יותר.
נמצאים בחוף המזרחי. שעה של נסיעה בין מטעי בננות, דקלים ושדות אורז. מימין ומשמאל
נשקפים מחלון המכונית מראות אפריקאיים: אדם מדווש על אופניו, עמוס במרכולתו, נערים
נושאים גזרי עצים, מכונה לסחיטת סוכר, ערימות גדולות של קנים, שוק פירות קטן, דוכנים
עמוסי בננות, פסיפלורה, קוקוס ואננס. לא הרחק משם מסגד גדול, לצדו בקתות עלובות
למראה והמוני ילדים בתלבושת אחידה. התושבים שונים להפליא מאלו שפגשנו על הרמה
האפריקאית. פחות שחורים. גון עורם כשל הקקאו, מעורבב בכמות שונה של חלב. המון
גוונים של חום. רובם ככולם מוסלמים. ארבעה אחוזים מתושבי האי הם נוצרים ואחוז אחד
הוא הינדי. כל אדם עמו דיברתי הזכיר את חופש הדת. מעניין מדוע חשוב להם להדגיש
זאת, דווקא באי ששומר על מעמדו המשפטי המיוחד, בשונה מייתר חלקי טנזניה ומערכת
המשפט עדיין נשענת על חוקי השריעה המוסלמית. הנשים עטופות היטב, במטפחות צבעוניות,
אך ללא רעלות. האיסלם, כך מסתבר, רך ואינו מצמית או מדכא. ילדות בשמלות תכלת,
עוטות מטפחות כחולות; נערות בשחור, ראשן במטפחת לבנה.
אפיריון מכוסה בכילה נגד יתושים, מקלחת ענקית, מרפסת נוף ופרחים בכול עבר. ברחבי
המלון משוטטים מלצרים המחופשים למסאים, כדי להעניק לאורחים חווייה אפריקאית מרוכזת
יותר. בריכת המלון שאריחיה כחולים, נושקת לים ממש. ניתן לצאת מהבריכה, לגמא ברגע
עשרים מטריים חוליים להפליא, לחוש את הגרגירים הלבנים מלטפים את כפות הרגליים,
לדשדש במי אפסיים ולקפוץ אל הכחול הירוק הזה, כל כך תורכיז, שבא לבכות. זהו חוף
רחב ידיים, שרוחבו משתנה בהתאם לגאות ולשפל, עטור בדקלי קוקוס הנוטים לקוו המים. שונית אלמוגים מקיפה את כל חופה המזרחי
של זנזיבר ויוצרת חומה טבעית המפרידה בין הים הפתוח לבין האי. הלגונה הרדודה, המוגנת
על ידי השונית, מאפשרת שחייה בטוחה בכל חופי האי.
לאורך החוף, להיתקל בעשרות טרדנים שמציעים את מרכולתם. לאחר גלריה עם חפצי אומנות
במחירים אטרקטיביים. כל מה שייבקש. יש להם בן דוד המייצר בדים צבעוניים, לאחר יש
אח שמגלף שמות בעץ, השלישי מארגן סיורים, אחר יספק לו בחורה צעירה במחיר סביר.
אפילו שתים, אם ירצה. עצוב ככל שיהיה, בזנזיבר עדיין סוחרים בבני אדם. המלל קצת
מעייף. מתיש משהו. בו ברגע ניתן לדלג לתוך מתחם המלון. הבחור שניסה לקושש לעצמו
מעט פרנסה ייחסם מיד ובתקיפות על ידי השומרים הגברתנים, שחוצצים בין המבקרים לבין
אפריקה. אז אפשר להישכב בצל או בשמש, עם
ספר טוב, להזמין פינקולדה, דייקירי, מנהטן או קוקטייל אחר, לקרוא, לעצום עיניים
ולחלום. מרבית המבקרים אינם יוצאים מהמתחם הזה, כלואים בבועה מפנקת, אירופית עם
מעט ציפוי אקזוטי, מלאכותי משהו. מנותקים להפליא מההוויה האפריקאית.
איונים, 2,643 קילומטרים מרובעים. זעיר במושגים אפריקאיים. שטוח. אין לו הרבה
נוף, למעט חופים קסומים ובעיקר נוף אנושי. בדרכי לאחד ממועדוני הצלילה עברנו דרך
כמה כפרים עלובים למראה. בקתות מלבנים, גגות קש, צריפים, לכלוך, עליבות ועזובה.
ילדים משוטטים יחפים בבגדי בלואים, שלוליות מזוהמות, נשים עמלות וגברים יושבים
בפתח הבית באפס מעשה. ניון שתיירים רומנטיקנים מכנים "שלווה". זוהי
אפריקה. אין כמותה, קסומה ומייאשת.
פשוטות למראה המציעות מבחר עשיר של מאכלים, טעים מאד וזול עשרת מונים מזה של בתי
המלוןן. אני סועד חסילונים מטוגנים ואורז שבטעמו מורגשת נגיעה קל קוקוס. שותה מיץ
צונן מפסיפלורה ומתבונן סביבי. בסירות, בבתי האלמוגים ובצריחי המסגדים. שואף את
ריח הים וממאן להאמין. אני בזנזיבר. מושא חפצם של הסוחרים, מושא סיוטיהם של
העבדים. מקור השם "זנזיבר" בשם הערבי "זנג'י ברא" ( زَنْجِيّ بَرَّا), שהוראתו "כושי החוצה" ,להזכירך
שוב ושוב, שהאי האקזוטי הזה, מחוז חפצם של נופשים רומנטיקנים, היה לאורך דורות מרכז
לסחר עבדים שחורים, שנוהל על ידי סוחרים ערביים.
סמטאות עוורות, ככרות קטנים. תרבותה הרב-גונית של זנזיבר הושפעה מהפרסים, מהערבים, מהפורטוגלים ומתושבי
יבשת אפריקה. דוגמה לכך היא סגנונה הארכיטקטוני של העיר הגדושה בשבילים ציוריים, מגדלים
עגולים, דלתות עץ מגולפות, מרפסות מוגבהות ומסגדים. לחופה של העיר מספנות זעירות להתקנת סירות דייג, מעבורות המפליגות לאי
השכן וילדים אפריקאים עולצים, טובלים במים. אפילו בית מלון שנופשיו מצליחים לתפוש
מעט שלווה בתוך ההמולה.
שהצליח לדוג קודם לכן.. אנו מפליגים אל אי קטנטן, המכונה "אי בית הסוהר" (Prison Island) . פעם כלאו כאן עבדים וגם אנשים שונים שסר
חינם בעיני השולטן.
אחר כך היה כאן בסיס צבאי בריטי. כיום גדלים כאן עצים גדולים ואפילו ניתן לשמוע
ציוץ של ציפורים, דבר נדיר ברחבי האי. האטרקציה המושכת לכאן תיירים היא צבי הענק
היבשתיים, שהובאו לכאן מאלברה Aldabra)) אשר באיי סיישל, שם הם נמצאים מזה מאה
מיליון שנים. השלטים שבמקום מסבירים למבקרים שהצבים נשמרים כאן, מפני גנבים
שעלולין לקחת אותם לגני חיות ולאוספים פרטיים. אני מתקשה להתפעל, הרי גם כאן אינם
חיים בסביבתם הטבעית ומשמשים גם כאן כאטרקציה מלאכותית לתיירים הבאים להצטלם עמם.
לטעמי, התועלת העיקרית בשייט לכאן הוא המראה הנהדר של עיר האבן, השטופה באור רך
המאיר ממערב. אבני העיר נצבעים בגוון צהבהב, המקנה להם משנה של קסם.
מזכרות. אי משם צץ בחור רזה, דובר אנגלית, עלי שמו, שמציע את שירותיו כמדריך. אני
נוטה לדחות אותו, באינסטינקטים של תרמילאי. הוא מתעקש בחן ומתחיל להסביר מבלי
שיישאל: "זהו ביתו של פרדי מרקורי, גדול זמריה של זנזיבר ולדעת רבים, גם גדול
בניה של האי. הוא מששתתק לבחון את תגובתי ולהפתעתו אני ממשיך: פרדי מרקורי, הכוכב
של להקת קווין הבריטית, נולד בסטון טאון שבזנזיבר בשם פַֿרוֹךְ בּוּלְסָרָה הוריו, שהיו בני
הדת הזורואסטריות, היגרו לזנזיבר מגוז'רט שבמערב הודו, בעקבות עבודתו של האב, רואה
חשבון במקצועו. כמו הודים רבים, שמילאו את שדירת הבירוקרטיה במנגנון הבריטי
באפריקה. מרקיורי, שנולד כאן, התחנך
בבומבי, שם קיבל את השכלתו המוסיקאלית ומשסיים את לימודיו שב לזנזיבר, ממנה נמלט
עם משפחתו בעקבות המהפכה של שנת 1964.
על אחד הידועים בני ארצו. סיפרתי לו שבזכות היכולת הווקלית הנדירה שלו ושימוש בטכניקה
אופראית משהו, היה היה מרקיורי לאחד מהזמרים המגוונים ובעלי הטכניקה הטובה ביותר בתחום
הפופ והרוק, שפרסמו את להקת קווין. בנוסף ליכולותיו אלו הוא כונה "חיית במה",
דבר שפרסם את ההופעות של הלהקה. הוא נהג להופיע בתלבושות ססגוניות ושערורייתיות ונחשב
לאחד המבצעים האגדיים בעולם המוזיקה. על אף שכל חברי קווין לקחו חלק פעיל בכתיבת השירים,
כתיבתו של מרקיורי הייתה הדומיננטית והייחודית ביותר. ניתן היה לזהות בה ערוציה שפעה
שונים, החל במוזיקה קלאסית ועד לרוק כבד. במספר מהלחנים הפופולריים והעשויים היטב של
מרקיורי, הוא סיפק את כל ערוצי הקולות, דבר שהתבטא באיזון מוזיקלי מלוטש, שהיה באותו
זמן חסר-תקדים.
כשרונו המוסיקלי ולא רק בשל האנרגיה המתפרצת שלו על הבמה, אלא בשל ההומוסכסואליות
המוצהרת שלו ומשום שהפך לאחד מקרבנותיה המפורסמים של מחלת האיידס. אירוני משהו, שבזנזיבר, שם דנים אדם למאסר של 25 שנה על קיום יחסים הומוסקסואליים,
מתגאים בזמר שהצהיר על נטייתו המינית קבל עם ועולם. להפתעתי, מיהר עלי לגנות את
החוק. אולי משום ששוטט בעולם ונפתח לחשיבה אחרת, אולי משום שרצה לשאת חן בעיני.
מכול מקום, אני מתפתה לשכור את שירותיו ותוך רגע אנו פוסעים בסמטאות העיר העתיקה,
בעקבות סוחרי העבדים. עלי מצביע על בתי מידות ששערי העץ שלהם מלמדים על מוצא בעליהם.
כאן ערבסקות המלמדות על שורשיו הערביים של הדייר וכאן עיטורים שאין לטעות בזהותם
ההודית. הדלתות מגולפות להפליא, חלקן מוגנות בבליטות מחודדות עשויות פליז, למנוע
התפרצות פילים. סביב השער מגולף עיטור מעץ, דמוי שרשרת, ללמדך שהדייר היה סוחר
עבדים. מבתרר כי בעבר היה סחר זה עניין להתגאות בו. הסמטאות צרות להפליא. עמוסות
בדוכנים לעייפה. המוני חרוזים, בצבעים שונים, קישוטים מעצמות, מאבני חן או
מחיקויים שלהן, רצועות עור צבעוניות. כאילו שמיוצרים כאן וכאלו שמיובאים מהייבשת.
הגיעו ואינם צובאים עדיין על דוכני התבלינים וחנויות המזכרות. חנויות מפוארות
גדושות ענתיקות עדיין ריקות ממבקרים. הדוכנים עמוסים לעייפה בחפצים מעץ, ממתכת,
מחומר ומצדפות. דומה ויש יותר מוכרים מאשר קונים. השמש מאירה את האפלולית בכתמי
אור עזים. הכתמים הללו נצבעים מרגע לרגע בצבעים עזים ומתחלפים בספקטרום שלם של
צעיפים צבעוניים עטופים פרצופים נשיים.
לא היה מדינה עצמאית. במקור, ישבו כאן שחורי עור, דוברי שפות באנטו, אך החל מהמאות
הראשונות לספירה פקדו את חופי האי, כמו את ייתר חופי אפריקה המזרחית, סוחרים
ערביים, פרסים והודיים. אוכלוסיית המקום
במאה ה-8 היתה תערובת של בני באנטו, ערבית ופרסית, ששפתם היתה סווהאילית. במאה
ה-14 ביקר באזור הנוסע המוסלמי המפורסם אבן בטוטא ודיווח על המסחר הער שהתקיים
באזור. המסורות האפריקאיות המקומיות השתלבו בתרבות האסלאם וההשפעה הערבית באזור היתה
ניכרת. ערי החוף קיימו קשרי מסחר ענפים עם סוחרי תת היבשת ההודית ממזרח ועם הסוחרים
בחצי ערב שמצפונן. בעיקר התקיימו קשרים הדוקים עם עומאן, עד כדי כך שהשולטאן העביר
את מקום מושבו לזנזיבר.
באזור הספן ומגלה הארצות הפורטוגלי ווסקו דה גאמה, שלא היה מוצא את דרכו להודו
אלמלא הנווט הערבי עבד אל מג'יד וזמן קצר אחר כך, התיישבו כאן הפורטוגלים, עד
שגורשו במאה ה-17, בלחצו של השולטן. במאה ה-18 הופיעו כאן הבריטים, שקשרו קשרים
טובים עם השולטן ובתמורה העלימו עין מסחר העבדים. בסוף המאה ה-19 הם הידקו את אחיזתם
ומינו ישירות את מושלי האי. ב-27 באוגוסט 1896 התמרד זנזיבר נגד בריטניה, המרד הסתיים
בכניעתה לאחר 38 דקות ונחשב למלחמה הקצרה בהיסטוריה. ב-1963 זכה זנזיבר בעצמאות
וחלש גם על מומבסה אשר בחוף הקנייתי. ב-1964 התאחד זנזניבר עם טנגנייקה, כדי ליצור
יחד את הרפובליקה הטנזנית. עדיין, יש לזנזיבר נשיא המנהל את ענייניה הפנימיים
בצורה אוטונומית למדי. בגול שיחה דואגים התושבים להדגיש את ייחודם האתני והתרבותי,
להבדיל מזה של טנזניה.
קתולית ואנגליקנית, זכר לימים עברו. עלי מוביל אותי אל השוק בו נמכרו העבדים.
במקום פסלים המזכירים את הימים הנוראים ההם. ירדנו אל התאים בהם הוחזקו עשרות
עבדים בצפיפות על אנושית, קשורים בצווארם ובשלשלות אל הקיר, מתבוססים ברפש של עצמם,
ללא מזון. מבחן לכוח הסבל שלהם. אלו ששרדו שלושה ימים ללא מזון, היו בעלי ערך
כלכלי גבוה יותר. לא היה ספק שיישרדו את התנאים הקשים באוניות שייקחו אותם מכאן
לשווקים שבמפרץ הפרסי. אלו שמתו, רבים מהם נשים וילדים, נקברו קבורת חמור. ללא
סנטימנטים. סוחרי העבדים עלו מהחוף אל הרמה האפריקאית, שיחדו את הלוחמים המסאים
בבגדים צבעוניים המאפיינים אותם גם כיום, המשיכו לדרום טנזניה או קונגו, חטפו
תושבים תמימים, או רכשו אותם מהצ'יפים שלהם. לעתים היו אלו שבויי מלחמה, תוצאה של
היריבות הבין שבטית. הם קשרו אותם בצווארם בשרשרות והובילו אותם ברגל, נגררים אחרי
הגמלים. אלו שנותרו בחיים הובאו לזנזניבר, נדחסו בתאים בתנאים שאיש לא יעז היום
להחזיק בהמות ולאחר ששרדו את מבחן הרעב, הובלו אל השוק. באותו מקום ממש, נמכרים
היום דגים, בבורסה של ממש, כשכרוז מכריז על דג, או תמנון והקונים מציעים את הסכום
תמורתו. אני מתבונן במוכרים המודיעים בקול על מרכולתם, מאזין לשאון המכירה הפומבית
ומתקשה להאמין, שבמקום הזה ממש, בשיטה הזאת ממש, לפני 130 שנה, נמכרו כך בני אדם. השולטן
שעמד בקשר הן עם האנגלים והן עם הגרמנים ששלטו בטנגנייקה, הרוויח ישירות מסחר
העבדים. עד שהגיע החוקר והמסיונר ליווינגסטון, שהכריז מלחמת חורמה על העבדות
וב-1875 הצליח, לאחר שעורר את דעת הקהל האנגלית, לגרום לממשלת בריטניה ללחוץ על
השולטן חמוד בן מוחמד וסחר העבדים פסק. ליוינגסטון שמת בעת מסע בזמביה, נקבר
בבריטניה ובמצוותו ניטע עץ על קברו שמענפיו התקינו צלב, שעד היום נמצא בקתדרלה
האנגליקנית. דיוויד ליוינגסטון, נערץ ונאהב על ידי רבים, מוסלמים אמנם, אך רואים
בו אדם קדוש.
השתהתה עד 1988, עד שהגיעה הנסיכה איזבל ובחוק הזהב העניקה לעבדים את חרותם. כבר
שנים אני עוקב אחריהם, אחרי העבדים. החל מספריה של טוני מוריסון, דרך מוזיאון
העבדות בשיקגו, אל בהיה שבברזיל, אל כלי
המוסיקה שלהם כגון ברימבאו ומשישי והדתות שפיתחו במולדת החדשה. דת הקונדומבלה והאומבנדה
האפרו ברזילאיות; הוודו של האיטי, הסנטריה והפאלו מונטה של קובה. קשה להגזים בתרומה
התרבותית שתרמו שחורי העור ממערב אפריקה למוסיקה של הייבשת החדשה: הסמבה של ברזיל,
האפרו של פרו, הקליפסו של טרינידד, הרגאי של ג'מאיקה, הסלסה של פורטו ריקו… נסעתי בעקבותיהם גם למערב אפריקה, אל מאלי
וסנגאל, משם יצאו העבדים בספינות שחצו את האוקיינוס האטלנטי אל העולם החדש. כעת
אני כאן, במקום בו ייצאו את העבדים לצדו השני של הגלובוס, אל העולם הישן. בעיקר אל
ארצות המפרץ הפרסי. ביקרנו בביתו של טיפו, גדול סוחרי העבדים, בקברו המוזנח ומשם
המשכנו אל השווקים: שוק הדגים ובו דגי חרב ענקיים, תמנונים עבי זרועות, סרדינים
דקיקים, דגים בוהקים בצבעי כסף, אפור ואדמדם ובדוכנים שממול, מוכרים דגים ותמנונים
יבשים. לא הרחק משם נמצאים שוק הפירות, שוק התבלינים, שוק העופות. השוק הזה פועל
כך שבעה ימים בשבוע, שנה אחר שנה. מסוף המאה ה-17 ועד היום הזה ממש. המבקרים
מתחלפים, כך הקונים והמוכרים. רק ההמולה נשארת.
אל הפה, רכש לו חברים. כמו תושבים רבים הוא אינו מקפיד על מצוות האיסלם. שותה
אלכוהול אך משתדל לצום ברמדאן. כמה מחבריו נשואים ליותר מאשה אחת. זוהי פריביליגה
השמורה לאנשים אמידים, המסוגלים להחזיק מספר נשים, בכמה בתים. בין הרווקים או אלו
הנאלצים להסתפק באשה אחת, קיים פולקלור עשיר ומגוון המלגלג על החסך המיני של נשות
הפוליגמים. הם צוחקים, מתבדחים ואפילו אינם מנסים להסתיר את קנאתם.
ללבנים. עם קבלת העצמאות ב-1960 הפך ל"בית אפריקה". אנו עולים למרפסת,
מזמינים בירה צוננת, מתבוננים בים, שהופך לכסוף מרגע לרגע, בסירות המפרש ובשמים
המצטבעים באדום. התבוננתי ביושבים, מרביתם תיירים או עשירים מדאר אל סאלאם, הגדולה
בערי טנזניה. המקום אינו שייך באמת לאפריקאים. המחסום כעת, בין היושבים כאן לבין דרי
הרחוב אינו הצבע אלא הארנק, אבל עדיין נותר מחסום. על החוף מתגודדים עשרות נערים
שבסלטות מרשימות מפגינים את כישוריהם. רק הצצתי שלם ושוב צצים מכול עבר מתווכים
המציעים סיור, שייט, מריחואנה, נערה. לאחר כמה סירובים הם מוכנים להסתפק במתת
כלשהו, לקנות לחם. אחד מהם התבונן בשטר שהענקתי לו והפטיר באכזבה, שהוא עדיף על לא
כלום….
ביתנים מאולתרים, מקומיים ואפילו כמה תרמילאים נועזים מסתופפים סביב שולחנות עץ
רעועים ואוכלים דגים מטוגנים בשמן עמוק וכמות הגונה של אורז עם רוטב מסאלה. את
הצלחות טובלים בדליי מים, מנגבים בפיסת בד ומגישים לסועד הבא. טבח חייכן מציע לי
לטעום, אני נושם את ריח התבלין הטבול ברוח ים, כמעט מתפתה, מהרהר בהררי המיקרובים
ומחליט לוותר. תופש לי פינה ומלכסן מבטי אל הסועדים. כמה מהם נועצים בי את מבטם. המפגש
הזה אינו פשוט. אני משוטט, שבכיסי התפוחים, לכאורה, מספיק ממון שיכול להאכיל משפחה
שלמה. הם נדים בראשם, מברכים אותי ב"ג'אמבו" המסורתי, אך עיניהם ננעצים
בכיסי וגם כשאני מפנה אליהם את גבי, אני חש בעורפי את מבטם הנוקב. גם כמה ימים
אחרי כך חשתי בגבי את הצריבה.
למסאים רוקדים, בבואותיהם הארגמניות משתקפות במי הבריכה. נראה לי מעושה, דקדנטי. המזנון
עמוס מכול טוב. אני מערים על הצלחת סטייק וזרועות של סרטנים. נזהר שלא להעמיס יותר
מכפי יכולתי, כדי שלא להתמודד עם התחושה כמה ילדים אפריקאים ניתן היה להאכיל במה
שאני משליך. אני מתבונן במלצרים המנומסים להפליא, כנועים משהו. מנסה לנחש מה חולף
במוחותיהם ברגעים אלו.
חוות התבלינים. הסחר בהם כל כך פרסם את
האי, עד שזכה לכינויו המוכר ביותר, "אי התבלינים". מעטים מהם יודעים כי
תבלינים לא גדלו באדמת אפריקה. כולם הגיעו מהמזרח הרחוק, ממלוקס שבאינדונזיה, שם
קטפו את גרגירי הפלפל, שכונה "הזהב השחור" ומרביתם גדלים באדמת הודו,
ומשום כך מכונים בערבית "בהראט", היינו, הודו, בפי תושביה. התבלינים (spices), להבדיל מצמחי התבלין (herbs), הגדלים האגן הים התיכון, הם כל חומרי הטעם המצויים
בחלקי הצמח, למעט העלים. כך למשל הג'ינג'ר שמופק מהשורשים, הקינמון מהקליפה,
הזעפרן מהאבקנים והפלפל מהפירות. מרביתם, אגב, נועדו להגן על הצמח במלחמתו בחרקים.
המבקר בחוות זוכה לטעום מפירות טרופיים וללמוד כיצד נראה הציפורן, ההל, הוניל ושאר
תוספות המעשירות את מזוננו ובעבר שימשו בעיקר לשמר את המזון. הציניקנים טוענים שאין
לתבלין באמת יכולת שימור. הם יכלו רק להאפיל על טעמו הרע של מזון מקולקל. כך או
כך, עבור התבלינים חיפשה אירופה את הודו. במשך שנים, מאז אלכסנדר מוקדון, פסעו
שיירות בנתיבים היבשתיים שכונו "דרך המשי", עד שהנתיב הזה נחסם על ידי
התורכים העותמניים והפורטוגלים פנו לדרך הים. בהשראתו של אנריקה הספן, נסיך רב
השראה שמעולם לא עלה על ספינה, ירדו לאורך חופה של אפריקה, יישבו את מדירה והאיים
האזוריים, עקפו את כף וורדה וכף בוחדור, גילו את שפך הניז'ר והקונגו. חצו את קוו
המשווה, עד שברתולומאו דיאש עבר את כף הסערות, שבין אוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי והעניק למקום
את השם "כף התקווה הטובה", התקווה להגיע להודו. ב-1498 השלים את המטרה
ווסקו דה גאמה, שלא היה מוצא את דרכו אלמלא שכר או שבה נווט ערבי בשם עבד אל
מג'יד, שניתב עבורו את הדרך.
הגיעה לאירופה. הם מובלים בין התבלינים וצמחי התבלין שהגיעו מאזור הים התיכון.
מדריך צעיר מקלף למענם שורש של כורכום, מרכיב מרכזי בתבלין ה"מסאלה", הצובע
את התבשילים ההודים והאפריקאים בצהוב-כתום. הוא נותן להם לטעות משורש הג'ינג'ר,
שלדבריו מהווה סגולה לכוח גברא ולנשים המצחקקות מציע אגוז מוסקט, שידוע כאן
בסגולותיו האפרודיסיות, מעוררות התאווה. אני מתבונן בקסאבה, ששורשיה העמילניים
מהווים מרכיב חשוב במזון האפריקאי. הגידול האפריקאי היחידי שצומח בחווה. הצמח הובא
למכאן לדרום אמריקה, כדי להאכיל שם את העבדים. עצי גא'קה, שלהם פירות ענקיים
הגדולים היישר מהגזע, צמח שמזרעיו מפיקים צבע אדום ווניל שהובא ממדגסקר. בהיעדר
מאביקים, העובדים מבצעים את הפעולה בידיהם. בסיומו של הסיור מוגשים למבקרים פלחי
אננס ופומלו, כדי לרכך את חיכם וכיסם טרם שיסורו לחנות המפעל. התיירים נראים
נלעגים משהו כשהם מולבשים בעניבות ובכובעים שהנערים הכינו להם מאגוזי קוקוס וגם
אני נכנע ומצטלם על המדריך הצמוד כשאני מעונב בעניבת קוקוס, משועשע ומגוחך.
ניצודו ברובן ובמקום "חמשת הגדולים" של הסאפרי האפריקאי, רואים כאן בעיקר
בקר. בשמורת ג'וזני Jozani)) נותרו קופי הקולובוסים אדומי הגב. שוכני עצים וקלי תנועה. עדינים למראה ובניגוד
לבבונים שוכני הקרקע, הם אינם אלימים כלל ועיקר. בבקר אחד, יצאתי עם כמה חברים אל
השמורה, שם קיבל את פנינו מדריך חייכן, דובר אנגלית, שהכיר את המילה
"קופים" בעברית. ראינו כמה קופי גונון ובעיקר את הקלובוסים האדומים. הם
מזכירים מעט את קרוביהם, הקולובוסים ארוכי השיער של שמורת ארושה, הידועים בפרוותם
השחורה -לבנה שהיתה אטרקטיבית באירופה. אטרקטיבית מדי. יופי שעלה בחייהם של אלפים
מהם. עשרות אלפים. גם הקולובים האדומים ניצודו בכמויות וכיום מנסים לשקם את אוכלוסייתם.
הקולובוסים חסרי בוהן נגדית ומשום כך זכו לשמם קולוב (Colob), שהוראתו בלטינית "נכה". הם חיים
על העצים בלבד, ניזונים מפירות ומעלים בלבד, יורדים מצמרת העץ כשראשם מופנה כלפי
מטה ומקפצים מענף לענף בזריזות מעוררת התפעלות.
ושורשי האוויר שלהם נחשפים בעת השפל. שביל עץ עילי מאפשר למטיילים להתבונן בסבך
השורשים המתפתלים. בשמורה הקימו גם פרוייקט לשימור צבי המים, כדי להגן על הצבים
הרכים מתאבונם של התושבים. הם מוחזקים כאן עד גיל בגרות, בו ניתן להשיבם אל החוף.
כמובן אותו החול, רך לבן ונעים למגע. גם התורכיז עשיר בגוונים רבים של כחול, אלא
שפוקדים אותו רק מקומיים ומרחוק נראה הלבן הלבן של החוף כמנוקד כולו בנקודות
שחורות. בקוו המים, עוגנות עשרות סירות דייגים רעועות ומרבית הנוכחים מעבירים את
היום בשיחה בטלה. קפיטן – אם אפשר לקרוא
כך למשיט סירה- בשם מרקו פולו השיט אותי
למרחק קרוב מאד אל החוף ומיד זיהה בעיניו המיומנות להקה של דולפינים שזינקו מעל
המים בזריזות. הפנייתי אליהם במהירות את מצלמתי , אך הם חתכו את הגל ונעלמו בתוך הקצף. "לשם"
כיוון אותי מרקו פולו כשזיהה צלליות במים. כאשר הדולפינים זינקו החוצה בתנועה
חיננית ומתואמת, כדי לשאוף אוויר, כבר המתנתי להם , חמוש במצלמה. נהנה מתחושת
סיפוק של צייד, המיטיב לירות ולקלוע, אלא שבמקרה הזה קורבנו ממשיך לשחות בתנועות
זריזות. נעול בסנפירים וחבוש במסיכה ירדתי אל המים, לשחות ולשנרקל בחברת
הדולפינים, יצורים חביבים, שהתנהגותם אנושית כמעט.
הטרופי הקלאסי שפרסם את זנזיבר. רצועת חוף ארוכה ורחבה עם חול הנראה כאבקהלבנה ולו
שורת דקלים שדומה ונמתחת עד אין סוף. החוף
משתרע בין הכפר קיוונגווה לבין פוואני מצ'אנגני (Pwani Mchangani). הלגונה התכולה של קיוונגווה
מככבת בגלויות ובתמונות מזנזיבר ואכן, הרביצה על החוף לשהיה בתוך גלויה. בכפר פוואני
מצ'אנגני אפשר לראות חקלאות אצות, ובזמן השפל ניתן ללכת ברגל מהחוף עד לשונית האלמוגים.
מהחוף אפשר לצאת לשנירקול או לצלילה, לשכור אופניים או לרכב על סוסים ולצאת עם דייגים
להרפתקאות דיג. דומה והשהיה במקום מספקת חווייה זנזיברית מזוקקת. יש אפשרויות לשחיה,
רכיבה על סוסים, רביצה, מסאג' ומה לא. אינני יכול ואפילו אינני מנסה לעמוד בפני
הפיתוי של צלילה. חיש קל ירדתי בלוויית מדריך לתוך המאסה התכולה ולראות את התורכיז מכול עבר, להתבונן אל על ולראות
להקות ענק של דגים צבעוניים. צמחי מים, אלמוגים וכול מה שההאקיינוס ההודי מיטיב
להציע. לטעמי, אתרי הצלילה כאן אינם מרשימים יחסית לאלו שבים האדום או באיים
המלדיביים, אבל תמיד טוב לרדת אל מתחת למים, כדי לפגוש צבים, מנטות, סוסוני ים,
תמנונים, כרישים ודגים בשלל צבעים ולהינות מהשלווה שהפעמון הכחול העצום משרה על
הצולל.
למיקומו בנקודה הצפונית ביותר של האי, ניתן לצפות ממנו גם בזריחות וגם בשקיעות. הכפר
שומר על צביונו המסורתי וניתן לראות בו נשים שולות אצות מן הים, בעלי מלאכה בונים
סירות דאו (dhow) גדולות מפרש, דייגים ועוד. במקום התפתחה מושבת תרמילאים. מרביתם
שרועים על החוף, מיעוטם מגיחים לסיורים ברחבי האי. במקום מסעדות זולות, חנויות
לממכר מזכרות ומקומיים המיומנים במגע עם הזרים. חיי הלילה שלהם, מתחת כיפה של
כוכבים, משכירה מעט את אלו של סיני. אכן, גם הם חיים במעין בועה מנותקת מההווי
האפריקאי, אבל דומה שהגדר המטאפורית המפרידה ביניהם לבין הכפריים והדייגים, עשויה
מגדר חיה, ולא מגדר של תיל, כמו במלונות. ייתכן וההבדל הזה הוא רק פרי דימיוני,
אלא שהחיים הפשוטים יחסית נראים לי כמתאימים יותר לרוחו של המקום. Mvuleni הסמוך הוא כפר דייגים בו מדברים בניב ייחודי
של השפה הסווהילית. ניתן גם לבקר את השרידים הפורטוגליים אשר במקום. הם אינם
מרשימים במיוחד, אך מייטיבים לספר את תולדות המקום. שוק הדגים של Mkokkotoni ציורי יותר ומסריח פחות מזה של סטון טאון. יש
משהו עולץ יותר ושלו יותר ברצועת החוף הכחלחלה הזאת וביושביה, זרים כמקומיים. אין
לי ספק שחטאתי למקום כשהקדשתי לו יום אחד בלבד.
המזרחי דווקא, במיוחד בשעת בין הערביים, כשלעננים נתפרים שוליים וורודים , ותוך
רגע השמים בוערים באדום של שקיעה. הקסם הזה אינו מחזיק מעמד רב בטרופי. ברגע אחד
ניתן לראות את המפרשיות מלהטטות על הרקע האדום וכהרף עין שוקעת השמש מעבר לאופק.
עוד מספר רגעים ותשרור כאן העלטה. מעיון במפה ובמדריך למדתי שבדרומו של האי, כמה
איונים ציוריים להפליא ושמומלץ לשוט אליהם, אבל שחייה ושנרקול. מול פומבה(Fumba), כפר דייגים קטן
ומנומנם, משתרעת שמורת מפרץ מנאי (Menai Bay), שדולפינים שוחים במימיה
הזרועים עשרות איונים של חול לבן. איונים אלו בלב הים, אינם אלא אטולים, ראשיהם של
איי אלמוגים ומציעים את היפים שבחופי בזנזיבר. עם לגונות רגועות, וחוף זרוע
קונכיות ענקיות שגונן אדמדם. מקום נהדר להימלט אליו מהאספלט ומהערים המקומטות. גם
מתחלואיה של זנזניבר. למרבה הצער זמני תם. אאלץ להשאיר משהו לפעם הבאה.
החוף, שהשפל חולל בו נפלאות. במקום שאתמול ההי ים בו שחיתי, נחשף חוף של מאות
מטרים, שהמים חורצים בו בתלמים מסולסלים. על הסלעים הזעירים הצטברו אצות שנשות
הדייגים יוצאות כדי לאסוף את כל מה שניתן לאכול. חיים קשים, ללא ספק, אבל בגדיהן
הצבעוניים המשתקפים במים היקנו לחוף מראה עולץ. השמש עלתה, חשתי את החום והלחות.
זיעה ניגרה מפני, חולצתי נדבקה לעורי. ממש מולי גררה חבורת דייגים, סירת עץ רעועה אל הים. הם נדחקו
עליה והניפו מפרש ענק בצבע קרם. הם יצאו מכאן ללב ים להביא מעט מזון הביתה.
מהנקודה הזאת, בתי המלון מעולם לא נראו רחוקים כל כך.
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
מתי חזרת? איך אתה מספיק?
כתבה מרתקת. בוחנת, חוקרת. לא מתקתקה.
אילו יכולתיהייתי מצטרפת אבל מה לעשות אני מוגבלת,והבת 18 שלי עדיין לא מבינה שכרגע גרמניה
ואנגליה יותר מעינות אותה! גםאניחשבתי ככהולא הגעתי למקומות הללו בשנות ה- 70 בטרמפים חרשתיאת כל אירופהסרד,פורוגל,אנגליה,סקולנד,רציתי במכלית לאוסטרליה אך התספקתי בטורקיה של אתאטורק ובאיי יוון ,שבדיה נורביגיה וחרשתי פעמים את איטליה אבל אף פעם לא האת המזרח הרחוק.לצערי.חוהקרין. מהנותר לילקרא ולקנא חויקרין
א. מרתק ב. בעצם רוב המאמרים שלך מרתקים ג. רק תוהה בוהה ובעיקר שואל באוב…יא גילי איך איך זה שיש לך זמן גם לשוטט, גם לצלם גם לעבד תמונות ולפעמים להסתכל על נשים וגם לקרוא ולהעמיק ולכתוב את זה?????
ד. איך זה יא גילי תאיר לי דרך מחשבה וכיוון בבקשה…
כתבה מרתקת!!!!
תודה רבה
קראתי את הכתבה לפני הנסיעה לזנזיבר, ועכשיו אני רואה כמה היא מדויקת. החלטנו להחליף את המלון המפואר בו הכול כלול, ביומיים בסטון טאון ו-4 ימים במלון קטן ואלגנטי, בו הכול לא כלול. יש בו רק ארוחת בוקר צנועה, בלי משקאות חינם, מיני בר, בריכה, ואפילו אין מזגן, אך בגאות הגלים התיזו עלינו, בשפל לא ראינו את קו המים, אלא את אנשי הכפר, שהמלון הוא כמו חלק ממנו. במקום המדריך עלי, שלך, היה לנו פדהיל, שדאג לנו מנחיתה עד המראה, טייל איתנו בעיר, באי בית הסוהר, ראינו קופים, תבלינים, שחינו עם דולפינים, עשינו שנורקלינג וכל שאר הדברים שבכתבה.
אני אוהבת את הדיוק שלך בתיאורים, ואת הרקע ההיסטורי. בפעם הבאה נבדוק את הכתבה על דרום איטליה..
גילי, רק לאחרונה נחשפתי להדרכת טיולים בחו"ל וכל עמיתי למקצוע המליצו לי לקרוא את הכתבות המרתקות שלך, והן אכן מרתקות וכתובות בצורה יפה ומושכת ומעניינת, תיאורים ציוריים שלוקחים אותך הכי רחוק בעזרת הדמיון, במקרה של זנזיבר המציאות אכן עולה על כל דמיון, אונגוג'ה הוא אי אקזוטי ומרתק והתאהבתי במקום.
רק כמה פרטים קטנים, הכפר בצפון נקרא נונגווי ולא מונגווי, יש "סנסט קרוז" שיט שקיעה בחופו המערבי שניתן לקחת בין הכפרים קנדוואה ונונגווי וניתן בהחלט ליהנות משיט שקיעה מרהיב לצד "הריביירה של זנזיבר", לגבי פרדי מרקיורי, יש לי משהו בתחום האישי לומר לך ואשמור את זה למקרה שייצא לנו לשוחח מתישהו.
חוץ מזה מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה, ולמדתי המון ממה שאתה הספקת בזמן מאוד מועט ואני נמצא כאן כבר למעלה מחודשיים ועוד לא הספקתי.
תודה רבה
תודה
כתבה טובה. במיוחד הזדהיתי עם ההרגשה שהם רואים בנו ארנקים מהלכים. בכל מפגש עם המקומיים היה ברור לנו שהם מצפים שנתן להם כסף…זה חלק מהחינוך שלהם… אבל אל תדאג לא חסר להם אוכל.
נקודה מעניינת היא דווקא האמונה החזקה שלהם ברוחות, כשפים ורופאי אליל.
כמובן שאם תשאל את המדריכים המקומיים הם יכחישו שאנשים בזנזיבר מאמינים בדברים האלה (כי זה נוגד את האיסלם, והרי הם רוצים להראות לעולם שהם "מוסלמים טובים"), אבל עם קצת לחץ מתון, האמת תתגלה, ותתפלא לשמוע עד כמה חזקה האמונה שלהם ברופאי אליל (גם בקרב אנשים מהעיר, לא רק בקרב אנשים מהכפרים).
ועוד משהו, הם לא ממש סובלניים לנוצרים שביניהם… וכבר היו כמה תקריות אלימות, כולל רצח בסטון טאון על רקע דתי. אם תחפש ביוטיוב, גם תוכל למצוא כתבה שעשו על הנושא.
זנזיבר מעניינת מאוד גם מבחינה פוליטית (נושא שתמיד חם שם וגורם ללא מעט אלימות), וגם יחסי האהבה-שנאה של המקומיים עם הערבים זה נושא למחקר בפני עצמו… למרות האיבה שלהם לערבים אחרי שנים של דיכוי, ומה שקרה במהפיכה, עדיין הם מעריצים כל מה שנחשב בעיניהם ל"ערבי", ומנסים לחקות את הערבים כמה שיותר.
וכן, התיירים אכן נמצאים שם בבועה מוגנת.