זכרון יעקב – מושבת הברון

כתב: גילי חסקין; ‏‏16/05/2020

לא נכתב רבות על פרק זה בחייה של זיכרון יעקב.  איתי בחור, ערך מחקר של שנים והוציא תחת ידיו, חיבור מרתק.  הספר פעמון סדוק,  נכתב מנשמתו של סופר, בן המקום, שהקדיש 15 שנה לחקר המקום. דווקא משום כך, מצאתי אותו מרתק. מבין ספרי הזיכרונות נמליץ כאן על ספרו של אריה סמסונוב, זכרון-יעקב: פרשת דברי ימיה תרמ"ב—תש"ב (נראה יותר כספר מטעם) ועל ספרו של אהרון שלוש, מי היה אותו אפעלבאום".

תודה מיוחדת לאיתי בחר שהוביל אותי בנבכיה של זכרון יעקב והלהיב אותי  לנושא. תודה לגדעון ביגר על הערותיו;  לרן אהרנסון על תשובותיו ולאביטל אפרת (אלון), מנהלת מוזיאון העליה הראשונה בזיכרון יעקב,  על המידע .

על תקופת הברון רוטשילד בתולדות המושבה נכתב לא מעט. רן אהרנסון, בספרו "הברון והמושבות",  חקר את המושבות בכל הארץ ועסק בכול ההיבטים הקשורים בהן, מחינוך ועד תכנון. הוא הקדיש תשומת לב רבה גם לעבודתה של הפקידות וטרח להביא גם את נקודת מבטה.  דן גלעדי ומרדכי נאור תמצתו את הנושא בקצרה ועסקו גם בפעילותו המדינית של הברון.  יוסי בן ארצי במחקרו "המושבה העברית בנוף ארץ ישראל" ובמאמריו המפורטים לעייל, עסק בעיקר בהיבט הפיסי של המושבות. שמעון שאמה, בספרו "בית רוטשילד וארץ ישראל", מביא בעיקר את נקודת מבטה של משפחת רוטשילד. איתי בחור מביא בספרו "פעמון סדוק", גישה ביקורתית מאד. לעתים ביקורתית מדי. זהו ספר המתאר בצורה קולחת מאד את תולדות המושבה, מנקודת מבטו של מי שנולד וגדל בה. הספר מרתק,  צבעוני, מביא בצורה אמינה תחושות ורגשות, גם אם לעתים יש לי ביקורת על דרך הצגת הדברים.

לביקורת של ניר מן, על "פעמון סדוק".

ראו קודם, באתר זה: תולדות זמארין

ראו גם באתר זה: סיור בזיכרון יעקב. ;  ראו גם: קופסא שחורה ; בית הקברות של זיכרון יעקב.

לאחר כשנה של קשיים גדולים ולאחר שמתיישבי זמארין פנו לעזרת נדיבים, הברון רוטשילד, לקח תחת חסותו את המושבה והתחילה תקופה חדשה בחייה.

הברון אדמונד בנימין דה-רוטשילד מפריז, מצעירי משפחת אילי ההון הנודעת, נמשך לאמנות ולחידושים טכנולוגיים, יותר מכפי שנמשך לבנקאות[1]. ב-1881 פרץ רוטשילד אל מעגל של פעילות בתחום היהודי – עולמי. יחד עם אחיו אלפונסו, הקים את "ועד העזרה הכללי, לפליטי הפרעות" שפרצו ברוסיה, וכונו "סופות בנגב" 1881. באותה שנה גם הסכים לממן את בנייתו של בית מלאכה בורסקאי, על אדמת בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'[2].

תחילת פעילותו הממשית היתה ב-19 באוקטובר אותה שנה. עת סייע בהעלאתן של  שתים עשרה משפחות, שנבחרו להתיישב בארץ ישראל, וכונו "ראדומים" משום שעלו ביזמת הרב שמואל מוהליבר מראדום[3]. אפשר שרוטשילד נטה להסכים מיד, משום שמתיישבים אלו היו "עובדי אדמה מבטן ומלידה"[4]. המספר המצומצם מלמד על הסתייגותו של הברון בשלב זה, מעליה המונית. בינתיים הלכה והתגבשה ההשקפה שיש לשאוף לכם שהניגשים להתיישבות יכשירו את עצמם קודם לכן בעבודת האדמה. יחיאל ברי"ל, עורך 'הלבנון', שהפיץ את דעתו זו ברבים, תר בסיוע הרב מוהליבר וכמה "חובבי ציון", אחרי איכרים יהודים ברוסיה, שיעלו ארצה ויישמו את השקפתו, הלכה למעשה[5]. לאחר ששכנע והעלה ארצה עשר משפחות ולא מצא עבורם קרקע, נאות הברון רוטשילד להמשיך ביוזמה ובעזרת נציגיו ב'מקוה ישראל', נרכשו קרקעות עקיר, עליהן הוקמה המושבה עקרון, לימים מזכרת בתיה[6]. בעקבות שיחותיו עם קרל נטר, מייסד בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', התגבשה תכנית משותפת של הברון ושל חברת 'כל ישראל חברים' (כי"ח), למען התיישבות מהגרים יהודים מרוסיה, בארץ ישראל[7]. לאחר שחלפה כמעט שנה מתחילת הפעילות הפילנטרופית של הברון בארץ ישראל, עשרת האיכרים עדיין שהו במקווה ישראל וההלוואה שניתנה לתושבי ראשון לציון, לא חילצה את המושבה ממצוקת המהגרים – פליטים ממזרח אירופה המשיכו להגיע לארץ ישראל. כל ארבע המושבות הקיימות – פתח תקווה, ראשון לציון, שומרון (זמארין) וראש פינה – עמדו על סף פשיטת רגל ונטישה. הברון חש שחורבן המושבות יפגע בניסיונו ליישב את ארץ ישראל[8].

באוגוסט 1883 החליט הברון ליטול על עצמו את האחריות הכוללת על רוב ההתיישבות היהודית החקלאית בארץ ישראל[9]. הוא החליט להקים מערכת של פקידות בראשון לציון ובעקרון ולהרחיב את מעגל פעילותו ולהתקשר עם מושבות הצפון, ראש פינה וזיכרון יעקב[10]. אולם בשלב זה, הברון ונציגיו עמדו בתוקף על כך שהמושבות לא תורחבנה, שלא יקומו מושבות חדשות ושהעלייה לארץ ישראל לא תגבר בשלב זה. במכתבו לשמואל הירש, מנהל 'מקווה ישראל', כתב בפירוש כי אינו מעוניין להמריץ את מפעלי ההתיישבות בארץ ישראל על ידי קניית קרקעות רבות [11]. מדיניות זו עמדה בניגוד לרושם שהתקבל לעתים מפעולות הברון רוטשילד[12]. מדובר היה בתהליך הדרגתי. התייצבותו של הברון לקריאת העזרה של המתיישבים, היתה ללא ספק בעלת משמעות היסטורית יוצאת מגדר הרגיל. הוא לקח מושבות שהתמודדו עם אדמת החול של ראשון לציון, הסלעים של זיכרון יעקב והקדחת של יסוד המעלה ואפשר להן להתקיים. הוא שאף להרחיב אותן בהדרגה ולהשתמש בהן כבסיס להקמת ישובים עתידיים.

בזמארין, כמו במושבות הברון האחרות, כפה הגורם האנושי את רצונו על הגורם הטבעי. שאיפות המתיישבים, תפישות 'חובבי ציון', ורצון הברון, הם שקבעו את בחירת מקום הישוב ולא התנאים הקרקעיים או החקלאיים. את כל פרשת מעורבותו של הברון רוטשילד, בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, אין להבין על חישובי כדאיות בלבד. בהחלטת הברון לדבוק באדמת זמארין ולא להעתיק את מתיישביה לאתר מתאים יותר מבחינה חקלאית וזול לגבי השקעותיו מבחינה כלכלית, באה לידי ביטוי גישה זאת.

הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1983

אליהו שייד, נציגו של הברון, הגיע לחיפה כדי להסדיר את העברתה הפורמלית של זמארין לחסות הברון. לאחר ביקור בן יומיים במושבה, בלוויית אמיל פרנק, נציג הברון שישב דרך קבע בביירות, הוא הזמין אליו למלון "כרמל" בחיפה את נציגי האיכרים והציג להם שתי דרישות: האחת, לקבל את רשימת המשפחות ורשימת הנפשות ומסר להם גיליון חלק, להחתים עליו את כל האיכרים – מעין חתימה בעיניים עצומות, על ייפוי כוח כללי ובלתי חוזר לעשייה חופשית בכל רכושם של המתיישבים[13]. שייד כתב ביומנו: "חשבתי שאפגוש איכרים חסונים, ומצאתי המון אנשים מזי רעב וקדחת […]. הסברתי להם שאם ינהגו כראוי ויעבדו את האדמה בעצמם, יאות הברון אדמונד דה-רוטשילד לטפל בהם. אבל הוא דורש מסירות גמורה וציות עיוור ושומר לעצמו את הזכות להחזיר את המתנגדים לרומניה"[14]. דרישה בלתי-צפויה זו פגעה בשמחה הכללית ועוררה ויכוחים מרים. היו שהתנגדו לחתימה כזו וטענו כי יש בה משום השתעבדות כוללת ללא פשרות. לעומתם טענו אחרים כי אין כל סכנה בחתימה שהרי "הברון בכל-זאת לא יטילנו הימה"… "הברון ידרוש מאתנו לעבוד – והן זה רצון כולנו"… לבסוף התקבלה החלטה ברוב-דעות לחתום על הגיליון. ב-14 באוקטובר שלחו מתיישבי זמארין לברון את המכתב הבא: "בידך אנחנו, אדמת זמארין היא שלך. אנו מוסרים את עצמנו בידך, אנו מתחייבים על ידי המכתב הזה לסמוך בכול על דעתך, בכול הנוגע לארגון המושבה. אנו מקבלים בלי שום פקפקו וערעור את האדמיניסטרציה שאתה תבחר בה להיות למדריך לנו. אנו מבטילים לא רק לעשות ככל העצה אשר יעצנו בשמך, אלא לציית בשלמות לפקודות שהיא תמסור לנו"[15]. ההסבר כי לא זו העת להתחשבנות שעה שחרב מונחת על צוואר והרעב עושה בה שמות, לא שכנע את המיעוט (אנשי יאסי ובקאו ובהם הרמן פסקל), שסירבו לחתום וטענו: "טובה לנו חרפת רעב מחרפת שיעבוד". לאחר דין-ודברים קשה עם שייד, שסירב תחילה לקבל את החתימה החסרה, בציינו כי כל עוד לא יחתמו כל האיכרים לא יעשה מאומה, התרצה האחרון, אך הודיע במפגיע כי אלה שלא חתמו על הגיליון לא יזכו בתמיכה. אולם משהגיעו הדברים לידיעתו של הברון רוטשילד, הבריק זה לשייד ודרש ממנו "שלא להכריח את המסרבים בכוח הרעב", וכך זכו כולם בתמיכה.

הברון תבע מהמתיישבים בשומרון (ובייתר המושבות שתחת חסותו),משמעת מוחלטת לפקידיו ושלל מהם את האפשרות להתערב בקביעת סוגי הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ויעדי ההשקעות[16]. שייד אישר תשלום מידי בסך 12 פרנק לחודש לכל נפש. עכשיו יכלו המתיישבים לסלק את חובותיהם ולפדות את שני ספרי-התורה שהביאו עמם מרומניה ואשר מושכנו כבטוחה להלוואה שקיבלו (ניסים אסא, שספרי התורה שלהם מושכנו אצלו, סירב לגבות עבורם ריבית). כן יכלו לפרוע חובות למלווים ערבים ולשכור דירות משופרות לבני-משפחות שנשארו בחיפה[17]. הברון השיג ריבונות מלאה ובלעדית על הרכוש ועל האיכרים של שומרון, ראש פינה, ראשון לציון וחלק מפתח תקווה. כמעט כל הישוב החדש היה בידיו. הברון חשש שהאיכרים יוכלו למכור את האדמות, לאחר שערכן הושבח על ידו. האדמות נרשמו על שם נציגיו (בדרך כלל על שם מיכאל ארלנגר), או שהוטלו עליהן משכנתאות כבדות כנגד חוב הבעלים[18]. הברון נזקק למנגנון מנהלי לשם ביצוע תכניתו. לשם כך השתמש בתשתיתה קיימת של "כול ישראל חברים" מיכאל ארלנגר (מראשי ארגון הסעד) ישב בפריז ושימש כמנהל על של מפעל התיישבות. תפקידו היה לתאם בין הברון למנהל הכללי של הישובים  בארץ. הברון הועיד את שמואל הירש, (מנהל "מקווה ישראל"), לתפקיד המנהל הכללי, האחראי על המנהלים הישירים של כול משובה. האגרונום הקתולי ז'וסטן דיגור (Juustin Duguord), מנהל בית הספר לגנות בוורסאי, מונה למנהל מקצועי.

המשפחות מצאו דירות יותר טובות בחיפה והגברים עלו לשומרון יחד עם שייד. הדבר הראשון שעשה האחרון בבואו בסתיו 1883 היה לשקם את החושות שבגבעת זמארין ולהפוך אותן לחדרי מגורים. הבית בזמארין הורחב ונוספה לו קומה ושם גרו אלו שעלו לעבד את הקרקעות ולחזור לחיפה (מאז הגיעו ארצה ועד שלהי תרמ"ד, גרו רוב המשפחות בחיפה)[19]. שייד נסע לירושלים כדי להחזיר את הפועלים שמצאו מפלט מהרעב, במיסיון הפרוטסטנטי. יוסף גרף נסע עם דיגור לדמשק, כדי לרכוש סוסי עבודה. הסוסים הוגרלו בין האיכרים ומיד פרצו חיכוכים בין המאוכזבים שקיבלו בהמות פחות טובות מאשר המאושרים… [20].

קרקעות המושבה, נכסיה וניהולה, עברו לידי הברון, תמורת התחייבותו לדאוג לצרכיהם. כמו במושבות האחרות, הקפיד הברון על כך שחלקו במעשה ההתיישבות יהיה עלום ושמו לא ייזכר (ייתכן שכינויו "הנדיב הידוע" הוא בלשון "סגי נהור")[21]. היה בכך ביטוי לחשש, שמא הזכרת שמו, עלולה להזיק לעניין, לעורר התלהבות מופרזת מצד היהודים וגילויי איבה מצד האנטישמיים. כמו כן, היה סבור כי במציאות הקיימת באימפריה העות'מנית, מוטב להצניע את העשייה ולא לגרום להחרפת ההתנגדות של השלטונות. על כן היו ההתחלות מצומצמות בהיקפן. אולם לא כך היה העניין שגילה הברון בפרטי הביצוע. שום דבר מהנעשה במושבותיו לא היה פחות ערך עבורו, מכדי להעניק לו את מלוא תשומת הלב. תחילה היסס, אולם משהתחיל במלאכה, הוכיח מיד נחישות החלטה להמשיך במפעל, בלא להתחשב בקשיים ובאכזבות שהיו מנת חלקו, למן הרגע הראשון. אדרבא, המכשולים רק חיזקו בו את ההחלטה להמשיך ולהרחיב את תחומי פעילותו[22].

הברון לא פעל משיקולים פילנטרופים גרידא, ולא משיקולים עסקיים. הוא לא היה חלק מהתנועה הציונית. עד שנות העשרים של המאה העשרים הוא אפילו התנגד לה. אבל היו לו ללא ספק, גם מחשבות ציוניות. הברון שסלד מדעת האנטישמים על היהודים ומדימויים כעם של מתווכים וספסרים, רצה להוכיח לעולם, שגם יהודים יכולים להיות עובדי אדמה מעולים. כמו כן, קינן בו חשש שבצוק העתים, המתיישבים עלולים להתנצר. הוא חשש מגל נוסף של אנטישמיות, שלא יעצר במזרח אירופה וכנראה שחשב שהמשימה תהיה קלה מכפי שהתברר עם הזמן.

תקופת הברון במושבה ארכה שש עשרה שנים, מסוף 1883 ועד סוף 1899. תקופה זו ידועה בשמות שונים: "תקופת החסות", "תקופת האפוטרופסות" ו"תקופת הפקידות". חשוב לציין, שהברון לא נכנס למעורבות במושבות בבת אחת. דרכי פעולתו והמנגנון שהציב, לא עוצבו בפרק זמן קצר. הברון שיגר את נציגיו בהססנות, בזהירות ותוך כדי חיפושים ממושכים אחרי השיטה הנאותה להנהגת חקלאות עברית בארץ, על כל המשמעויות החברתיות והכלכליות הנובעות מכך. לכלל של שיטה של ממש, שכללה את בעלותו שלו על הקרקעות, בתמורה לתמיכה קבועה, וכן ניהול מושבות בפועל, כולל מנגנון הדרכה משקי, הגיעה הפקידות שלו, רק בשלבים מתקדמים של מעורבותו של הברון בהתיישבות[23]. זה קרה, רק לאחר ביקורו בארץ ב-1887[24].

האגרונום דיגור, שהועבר בפקודת הברון, מראשון לציון לזמארין, כדי לסייע בעצה והדרכה חקלאית, קבע פעמון שהשמיע צלצולו שלוש פעמים ביום: צלצול ראשון בבוקר – יציאה לעבודה. שני – למנוחת צהריים, והשלישי להכריז על סוף יום-העבודה. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. במושבה פעלו פקידים רבים שהועסקו על ידי הברון. הם היו ברובם מומחים מתחומי המשק והקהילה, מהנדסים, טכנאים, מדריכים חקלאיים, מורים, רופאים ועוד. רובם ככולם היו יהודים. חלקם יוצאי מזרח אירופה וחלקם בני הארץ, אפילו בני מושבות, שקיבלו בדרך כלל את הכשרתם המקצועית בצרפת[25]. עיתונאי שביקר במושבה כתב: "קולוניה סאמארין [כך] – בגשת איש אל הקולוניה הזאת, יראה לנגד עינו הר שמם וישתאה עליו. אך בעלותו אל ההר הזה, תעלוזנה כליותיו למראה הוד הטבע אשר מסביב.. בו הקולוניסטים [איכרים] הם יהודים רומענים [כך] וכבר מטו עמוד הקולוניה לפול, לולא גברו עליה חסדי הנדיב, לחלצם ממצוקתם"[26].

אחת מפעולותיו החשובות של מנהל נהמושבות מטעם הברון, אליהו שייד, היתה השגת קושאן על אדמות זיכרון יעקב, לאחר שהשלטונות עמדו להחרים את כול השטח שנקנה והמתיישבים היו צפויים לנישול[27]. בעקבות הלשנה של אחד האיכרים, הם טענו, טענה מופרכת, כי בעל האדמה נפטר, מבלי שהניח אחריו יורשים. אחרי מאמצים רבים בקושטא, עלה בידו של שייד להעביר את רוע הגזירה. ביומנו הוא כתב שהתקבל "כמו אל. ממש נשאו אותי על כפים כמנצח והמטירו עלי ברכות ומחמאות"[28]. בדברים אלה יש ללא ספק מידה מופרזת של הערכה עצמית. יחד עם זאת, יש לציין, כי הביקורת שהוטחה בו היתה מופרזת לא פחות. אליהו שייד הזדהה עם מעסיקו בשני עניינים מרכזיים: א. ברצון להוכיח כי המושבות תוכלנה בעתיד לפרנס את עצמן בכבוד ואף להפיק רווחים. הוא היה נוהג לומר: ""אומרים כי רומא לא נבנתה ביום אחד. גם זיכרון יעקב כך". או "איזו הנאה תהיה לו אם כמה תיירים אנטישמיים, שיעלה בדעתם להתעכב בזיכרון יעקב, יהיו אנוסים להודות, כי אכן מוכשרים היהודים למשלוחי יד מלבד בנקאות ומסחר"[29].

בעיתון "המליץ", פורסמו ב-6 במארס 1885 רשמיו של עיתונאי שביקר במושבה "שומרון", תחת הכותרת "בארצנו הקדושה": "אנשי המושבה מצליחים בעבודתם ופקידי הנדיב שמחים בהם מאד. בשנה שעברה היתה האדמה מלאה אבנים והאשכנזים [הגרמנים] הנוצ,רים ממושבת בני ההיכל אצל חיפה, התקלסו באנשי סמרין' [כך] ואמרו: ההיה יהיו יהודים לעובדי אדמה ? היצליחו? ועתה, בבוא שנית האשכנזים האלה אל המושבה ויתמהו בראותם כי כמעט כל האדמה מסוקלת מאבניה ואנשי המושבה למדו לחרוש במחרשות אשר נשלחו להם מאירופה, אשר אין יכולת לחרוש בהן באדמה מלאה אבנים ויראו האשכנזים את אשר עשו היהודים בידיהם ויחליטו גם הם לסקל את אדמת מושבתם ולא יצחקו עוד על היהודים". אולם התברר כי חסותו של הברון, לא די שאינה פותרת את כל הבעיות ואפילו נוספו בעיות חדשות. תנאי המגורים עוד לא שופרו. הכנסתם של המתיישבים אמנם היתה מובטחת להם בתמיכה חודשית שהם קיבלו משליחי הברון והם לא היו נתונים עוד לסכנת-רעב, אולם סיקול שטחי המזרע והמטע, הנטיעה, החריש והזריעה נעשו עדיין באמצעים פרימיטיביים. המתיישבים עודם גרו עשרה בחדר, המשפחות טרם עזבו את חיפה והאדמיניסטרציה לא אפשרה ביקורי משפחות מדי שבת. החיים עדיין התנהלו במשטר של קומונה, כחיי קסרקטין שנמאסו עליהם. הדיזנטריה והקדחת לא נעלמו כהרף-עין.

בהיותו בקושטא ביקש שייד לקבל רישיון מפורש לבניין בתים, אך העלה חרס בידו. כיוון שכך, יצא מקושטא לגאלאץ והזמין שם שישים צריפי-עץ, שעל בנייתם לא חל איסור מפורש, וביקש לשלחם ארצה מפורקים לחלקיהם. בנובמבר 1884 נשלחו העצים באנייה ובתעודת-המשלוח צוין כי המשלוח מיועד לבניית רפתות, מחשש לעורר את חמת השלטונות. בשנת 1885 הוקמו חמישים צריפי עץ אחידים כמבנים זמניים למגורי האיכרים. צריפים אלה כללו שני חדרים בלבד, על שטח ברוטו של 32 מ"ר (4X8 מ')[30]. החלפתם בבתי אבן, בסוף שנות ה-80 ואילך, נעשתה בנפרד ועל ידי כל איכר ולא במרוכז על ידי הפקידות. כיוון שכך, קצב ההחלפה היה איטי והותיר בשנת 1890, כמחצית מבתי העץ[31].

"חודש יוצא, חודש נכנס", כותב סמסונוב ביומנו, "האדמה פשטה צורה ולבשה צורה. מסביב, לכל מלוא העין, צמיחה, ופריחה, וגידול. ירדו גשמים, אחר התבהרו השמיים, יריעת תכלת רכה וענוגה פרושה על העולם, שמש חמימה זרחה, והארץ עטתה שפע גוונים צוהלים. פרחו סתווניות וכרכומים. דשא רך כיסה כמרבד ירקרק את ההרים, מרעה דשן לבהמות. האוויר שיקוי לעצמות. עצים זקפו צמרתם ופתחו עלים". נכנס חודש שבט תרמ"ד. "דיגור הזמין שתילי זיתים מן הכפר טירה", מספר אביגדור אפלבוים ביומנו, "והתחילו נוטעים אותם בשיפוע ההרים צפונית-מזרחית למושבה. דיגור ערך משתלה גדולה בחלקת אדמה שהכשיר בקרבת הבאר ביר-אל-חנאזיר, ובה כל מיני עצים. עשרה אנשים עבדו עבודת-קבע במשתלה. נשאו מים מן הבאר בפחים, ואת השתילים הרכים השקו מים מן הספל. העמידו בתי-מלאכה: מפחה [נפחיה] עשתה עגלות; נגר הכין דלתות וחלונות; רצען עשה רתמות בשביל סוסי-העבודה, וכן גם סנדלרייה; זו תיקנה וגם עשתה נעליים בשביל האיכרים, במחיר מועט. חומרים היו למכביר: 12 ארגזים מלאים עורות, מכשירי-עבודה וחומרים אחרים, אשר שלח הוועד המרכזי בשביל האיכרים. ב"בקשיש" של ממש, שאין כמוהו מחולל נפלאות ומתיר "אסורים", נפדו והוצאו הארגזים וכל מה שבתוכם"[32].

כבר בסוף שנת 1885, בקשה פקידות הברון, לעבור למשק של מטעים. לאחר שתי עונות חקלאיות בחסות הברון, הסתבר שאין בכוחו של משק התבואות, להביא את המושבות לעצמאות כלכלית. בתרמ"ה, החלה נטיעה ניסיונית של גפנים מזמורות ערביות בראשון לציון, על ידי גנן הברון קאוולן, במקביל לנטיעת גפנים צרפתיות פשוטות, שקיבלו ממקווה ישראל, על ידי מתיישבים[33]. ההצלחה הראשונית הביאה לגל של נטיעות כרמים[34]. גם במושבות הצפון נהגו כרצון שייד, לעזוב את משק הפלחה ולהתרכז במטעי בעל מסורתיים (זית, גפן, שקד, תות ותאנה)[35]. נראה שלא היתה אלטרנטיבה טובה ממשק המטעים. כבר שייד תלה את ההצלחה של ההתיישבות העצמאית בשנות התשעים, במידה רבה, בהחלטות הברון משנות השמונים, להתבסס על גפנים ולהקים יקבים לעיבוד תוצרתם[36].

כבר בינואר 1885, ביקר שייד במושבה ואישר את תכנית הבנייה שהכין המהנדס הנוצרי שטוקלר, שנשכר על ידי הברון. משם המשיך שייר לביירות והצליח לקבל מן הוואלי העות'מני, רישיון לבניית חמישים אורוות וארבעה בתים. המודד מרדכי לובמן הוזמן למדוד את חלקות המתיישבים ואחר-כך לערוך הגרלה ביניהם. הוא הקצה לכל מתיישב 20 דונם, מהם מחצית על ההר ומחצית בוואדי שממזרח למושבה. הצעירים קיבלו 10 דונמים על ההר ו- 15 דונם באדמות טנטורה. אדמות ההר יועדו למטעי הגפן ואילו באדמות טנטורה תוכנן לגדל תבואה. אולם נתוניה הטבעיים של הקרקע: אדמת מישור פריה ומי תהום זמינים גבוהים, שימשה רובה להקמת גן ירק. את השוורים והסוסים עדיין לא חילקו למתיישבים, משום שהיה שעליהם לסיים עוד את הובלת צריפי-העץ מחוף טנטורה למושבה[37].

נותרה בעיית שלוש אלמנות וילדיהן הקטנים. לשלושתן היו ילדים קטנים ולא היתה להן פרנסה. ורמסר רצה לשלוח אותן חזרה לרומניה. אולם הן פנו לברון רוטשילד וזה הורה לתת להן לנהל את החנויות שהקימה הפקידות במושבה. לשיינפלד רפפורט הוקצתה חנות בגדים ("מנופקטורה"), לאיטה קורלנד – חנות לחומרי בניין, ולסופי פסקל – מכולת. הברון הקציב לכול חנות אשראי של 7,000 פרנק. האיכרים קיבלו חלק משכרם בתלושי קלף ושילמו באמצעותם את עלות קניותיהם בחנויות המושבה[38].החנויות נוהלו בחובבנות ומכייון המוצרים שהציעו היה דל למדי. מחוץ למושבה לא כיבדו את תלושי הקלף של הברון. הקונים נזקקו לכסף ומכיוון שהשלטון העות'מני המתפורר לא דאג לאספקה סדירה של מטבעות קטנים, התמודדו תושבי הארץ, עם מחסור זה, באמצעות סחר חליפין ושימוש במטבעות של מדינות זרות. מכיוון שהציבור לא רחש אמון רב לכסף העות'מני, טבע הברון מטבעו משלו, עליהן הוטבעו מצד אחד המילים "זכרון יעקב" ובצד השני הוטבע מספר: 1/2, ¼, ו-1 (גם לראשון לציון סופקו מטבעות דומים). השימוש במטבעות התפשט בהדרגה מחוץ לגבולות המושבה והם זכו לאמון ברחבי  ארץ  הדבר לא רק השפיע על מעמד המושבה כטריטוריה כלכלית עצמאית, אלא אפשר לברון להשפיע על ערך המטבע ועל הכלכלה העות'מנית. אך כמה חודשים לאחר שנכנסו לשימוש מטבעות זיכרון יעקב, נתקל בתופעה, מושל קיסריה החדש עלי בק. הוא הגיב בתקיפות: שלושה אנשים במושבה נשפטו ונדונו למאסר של שנה. בעקבות התערבותו של שייד, הם שוחררו ובעזרת תשלום שוחד, הפרשה נסגרה ותמה פרשת המטבעות[39].

באותה שנה נבנו מבני הקבע במושבה חדשה, סמוך לאתר המושבה הישנה והמושבה קיבלה את צורתה המוכרת כיום. פרופ' יוסי בן ארצי הוכיח במחקריו, כי בניגוד למה שהיה מקובל לגבי התכנון הפיזי של המושבות, הן היו כולן מתוכננות, בנויות ומעוצבות בידי אנשי מקצוע ולא פרי חיקוי או העתקה של דגמי בתים וישובים מאירופה, מצרפת, מהטמפלרים או מערביי הארץ. דימוי זה שלט בכתיבתם של אדריכלים וגיאוגרפיים עד שנות השבעים של המאה העשרים[40]. בן ארצי הציע תזה הפוכה. לאחר שחקר דו"חות תכנון ובנייה, בחן שרטוטים ומפות, הגיע למסקנה חדה, כי מרביתן המוחלט של המושבות, היו "מעשה חושב", שהותאם לאידיאולוגיה התכנונית הבסיסית ביותר: יצירת כפר חקלאי עברי בארץ ישראל[41]. כבר בדצמבר 1882 הותוו תכניות הבתים בזיכרון יעקב. חוזה הבניה והנספח המצורף לו, שחקר בן ארצי, הם העדות הקדומה ביותר לפעולות התכנון המפורט של הפקידות. המסמכים לבניית בתי המגורים, שנחתמו בין דיגור, נציג הברון, לקבלן הבניה הערבי-נוצרי מג'דלני, מכילים מפרט טכני של הבנייה. ממדי כל בית נקבעו ל-12X13 מ' (שתי דירות בנות 78 מ"ר ברוטו כל אחת), עם רצפת בטון וגג רעפים. אמנם, הבניה בזיכרון לא בוצעה לפי תכנית הבתים הכפולים, בשל בעיות משפטיות שעלו בראשית 1884, אבל המבנה הפנימי נשאר כשהיה. מחיר כל בית היה 1,200 פרנק ליחידת דיור[42]. [לשם השוואה: שכר חודש עבודה של פועל היה 20 פרנק ליום]. המבנים הוקמו בצורה אחידה, על מגרשים שהוקצו משני צדי רחוב המושבה הארוך שנקרא "רחוב האיכרים" (כיום רחוב המייסדים). בסוף העשור כבר היו בתים שלא מסוג הבתים האחידים, תהליך החלפת צריפי העץ נעשה על ידי המתיישבים בזמנם הפנוי, רבים שינו את התכנון הפנימיה אחיד, בעת בניית בית האבן למגוריהם, שהיה אמור להיות בטיפוס הבניה הברונית הסטנדרטית[43].  לרחוב האיכרים – כיום "רחוב המייסדים" ניצב רחוב הפקידים, כיום "רחוב הברון". ברחוב זה נבנו מבנה הציבור של המושבה. המבנה הראשון שנחנך באביב 1885, היה בית הפקידות הראשון ובו גרו מנהל המושבה וורמסר והאגרונום דיגור[44].

תכנית היישוב התבססה על ציר אורך הנמתח על פני כ־ 700 מטר, מצפון לדרום לאורכה של הרמה הארוכה שהשתרעה מעל גבעת זמארין, וציר רוחב שאורכו כ־ 570 מטר, העולה מאזור היקב של ימינו ועד לשלוחה הפונה מערבה, במפגש עם רחוב הרצל של ימינו. ציר האורך נועד למשקי האיכרים, שנבנו משני צדיו, וציר הרוחב – למוסדות ציבור, בתי מגורים לפקידות ומבני שירותים כגון בית הספר, בית המרקחת, אורוות הברון ועוד. במקום המפגש של הצירים נוצר צומת ארבע כיווני, אשר מעבריו השונים נבנו (בכיוון מחוגי השעון) בית הפקידות הראשון, בית הספר הראשון, בית החנויות הקרוי ה"דיפו" הגדול ובית הכנסת. כל אלה נבנו על פי תכנית מוגדרת וחוזי בניה עם קבלנים מחיפה[45].

פרופ' יוסי בן ארצי מדגיש במחקריו כי תכנונה של זיכרון יעקב, כמו גם של שאר המושבות בחסות הברון, היה קפדני ויסודי ביותר. המערך הפיזי כולו היה מעשה חושב של מדידה, מיפוי, סימון ותיחום שימושי הקרקע לסוגיהם. חלוקת הנחלות היתה מדויקת והקצאת שטחי הציבור נעשתה מראש ובנדיבות רבה. השטח שנותר ריק "מאחורי" ביתו של דיגור, היה מוקצה מראש לשימושי קרקע ציבוריים, כמו גם השטח שהיה מולו מדרום לאותו רחוב, בהמשך למבנה בית הכנסת. על החלק הצפוני הוכשר "גן הטיול", שהיה שימוש קרקע ציבורי הכרחי בעיני המתכננים האירופיים של פקידות הברון, ועל החלק הדרומי הוקמו בין השאר בית לרופא, גן ילדים, בית ספר שני ולימים (1893), הוקם מבנה הפקידות הגדול והנאה ונחשב בשעתו לאחד המבנים הבולטים בהתיישבות כולה. כיום נמצא בו מוזיאון העלייה הראשונה."[46].

נוסף על כך, היה אתר מיוחד של מבני מגורים לא אחידים, בגבעה של זמארין הישנה, עליה נבנו בתים שונים במהלך שנות השמונים, ששימשו ב-1890 למגורי תושביה הלא חקלאיים של זיכרון יעקב[47] מאחורי בית הפקידות היה שטח ריק ורחב ידיים, עליו נבנה גן טיול, שנקרא אז ביידיש, שהיתה במדה רבה שפת המושבה ונקרא "לוסטגארטן" (Lustgarten). היה זה שטח טרשי,  שהכשרתו נעשתה בספטמבר 1886, על ידי ששה בחורים צעירים, ש"חובבי ציון" באודסה בחרו ואשר נועדו לעבור הכשרה כמדריכים חקלאיים לאיכרי המושבות[48]. פקיד הברון דיגור רצה להעמידם במקומם ובמידה מסוימת להשפילם בעיני עצמם ובעיני האיכרים והעסיק אותם במלאכות כעין זו, שלא היו קשורות כלל במטרת שליחותם: "הוא התעמר בצעירים החדשים מרוסיה. תחת ללמדם חקלאות וגננות, היה מעסיק אותם בעבודות שחורות… הששה מתגוררים בחדר נידח. משכנם —דרגש עץ, ללא מצעים… ובגדיהם מתמרטטים, רגליהם יחפות, פניהם נופלים… " [49]. אפילו ורמסר העיר לדיגור על התנהגותו כלפי הצעירים. דיגור חשד שהם התלוננו עליו , החל לכנות אותם "פוילנצר" (עצלנים) ושלח לפריז דו"חות המפרטים את עצלותם. וורמסר, לעומת זאת, שלח פלריז דוחות חיוביים אודותם[50]. בטרם ילמדו חקלאות מקצועית, התבקשו המדריכים החקלאיים לעתיד, להתחיל בסיקול הטרשים. יצחק אפשטיין ראה במטלה זו משום "מלחמה באבנים"[51]. יוסי בן ארצי כינה זאת "הטרטור הציוני הראשון"…[52] ואכן, "ששת הצעירים" לא עמדו זמן רב בהשפלה לה זכו: הלפרין חלה ומת מיד, איגלי נס על נפשו לרוסיה וארבעת הנותרים הועברו לידיו של הגנן ז'יל דיהה בראש פינה[53].

"גן הטיול" של זיכרון יעקב היה חלק מתפישת התכנון המרחבי של פקידות הבארון. אליהו שייד מתמוגג בזיכרונותיו אודות קסמו של הגן: "עד־מהרה פינתה פינה צחיחה זו את מקומה לעובר של גן, שמעט־מעט פשט צורה ולבש צורה ונעשה הגן הציבורי המוקף שיחי מימוזה (קאסיה פארנזיאנה) שריחם ערב כל־כך. וכל התיירים, וכל פקידי הממשלה הבאים לכמה שעות לזיכרון־יעקב, אין פיהם פוסק מלתת שבח והלל ליצירת מופת אמתית זו. כי כיום [1898], הרי זה גן שבו אילנות יפים הפורשים צל על פני שדרות, פרחים ובריכה עם מזרקה מקלחת. המראה מקסים באמת. הואיל ואין כאן בתי מרזח ובתי־קפה הרי לכבוד ולעונג הוא למתיישבים ולמשפחותיהם שבימי־החגים יכולים הם לבלות כאן כמה שעות עם ילדיהם"[54]. שייד מציג את יצירת הגן, כיוזמה אישית של דיגור, אולם היה זה חלק מתפישת עולמם של פקידי הברון. היו אלה מרחבים ציבוריים שנועדו לאפשר לאיכרים לנפוש מעט לאחר שעות העבודה ולשוח בחברת בני משפחותיהם, במרחב ציבורי פתוח ומטופח. זאת בנוסף לשטחים הפתוחים הפרטיים שבחזיתות המבנים ולנטיעות עצי נוי ופרי לאורך הרחובות הראשיים. בכל שלוש המושבות אותן החלה הפקידות לבסס מ־ 1883 ואילך, תוכננו ונוצרו במהלך הזמן "גני טיול" מסודרים ומטופלים בהם ניטעו עצים, שיחים ודשאים ואף נחצבו תעלות מים ונבנו מזרקות ובריכות נוי קטנות. בראשון לציון, למשל, הפכו את חלקת הניסויים לנטעי הגפן שהשתרעה מדרום לבאר המושבה, לגן טיולים ובילוי מפותח ביותר[55]. תחילה שימש השטח משתלה לצִדה הוסיפו עצי תפוז ותמר שעיטרו את שביליה. עם העברת שתילי התות והשקד למטעים פונה השטח ועל מקומו נִטעו פרדס שבמרכזו שדרה ומשני צדיה עצי דקל מצלים. אט אט הפך המרחב לגן ציבורי, "שהפקידים ונשיהם יוצאים לטייל בו לעת ערב והמתיישבים ומשפחותיהם מטיילים בו בשבתות ובמועדים"[56].

בחודש ניסן (תרמ"ה) ביקר שייד במושבה וסקר את הנעשה בה. בערב הוא כינס את כל האיכרים ובנאום קצר הוא הציע לקרוא שם למושבה. הצעתו היא "זיכרון-יעקב", על שם אביו של הנדיב הידוע, הצעה שהתקבלה בשמחה ובמחיאות-כפיים. יש לציין שדעתו של אליעזר בן יהודה לא היתה נוחה מהשם החדש. הוא כתב" מפאת צחות לה"ק [לשון הקודש] היינו מייעצים להסב את שם הנחלה לשם בית יעקב. כי המילה 'בית' נספחה להרבה עיירות בארץ ישראל. וגם באשר היא מלה בת הברה אחת ובסמיכות תקל על המבטא ממילת 'זיכרון' הארוכה ועוד יותר היה נראה לנו לקרותה 'יעקובבון', מן יעקב, כמו שומרון, מן שמר"[57]. נפתלי הרץ אימבר, שביקר במושבה, במסגרת ביקורו במושבות הברון, כתב בעיתון 'החבצלת': "כרֵע כאח התהלכתי עם בני המושבה זמארין, עתה “זיכרון־יעקב”. בנתי לרעם"[58].

תנאי התחבורה היו קשים, במיוחד בימות הגשמים[59]. עיתון ירושלמי סיפר בתרמ"ה (1885): "שמועה עשתה לה כנפיים בעירנו, כי שנים מאחינו ממושבת סמרין אבדו בדרך בשובם מחיפה, בעגלה טעונה חפצים, אשר קנו להם ולאנשי המושבה ועקבותיהם לא נודעו. ויהי בדרכם ויתקדרו השמים בעבים פתאום וגשם סוחף ניתך על ראשם, וילאו הסוסים ואופני העגלה טבעו בחול. ויראו כי לא יוכלו לבוא הביתה עד הלילה, ויטו אל כפר אחד, עד יחדל המטר. וישבו שם שני ימים והמטר לא חדל… ויהיו ביום השלישי ויאמרו: הן אחינו בסמרין לא ידעו מה אתנו וירכבו הם על סוסיהם וערבים מספר מאנשי הכפר משכו את העגלה ויביאוה סמארין"[60]. בניין בית-הספר היה טעון רישיון, אבל זה לא ניתן. מעת לעת באו פקידים עות'מניים אל המושבה ועימם אנשי-צבא. הם העמידו פנים כעוסות, קיבלו "בקשישי", הסתלקו וכעבור מספר ימים שבו. בינתיים, עבודת הבניה נמשכת. "והנה מגיע יום והוואלי בכבודו-ובעצמו בא לסיור במושבה. המתיישבים, שידעו על הביקור בעוד מועד ואשר חששו פן יצווה הוואלי להרוס את הבניין שנבנה ללא רישיון, מכניסים לתוכו, הואיל ועדיין לא רוצף או טויח מבפנים, את המחרשות וכלי-העבודה"[61].

הגיע חג הפסח 1885. כל האיכרים ירדו לחיפה לחוג עם משפחותיהם. היה זה חגם האחרון בחיפה, כי מיד אחר הפסח התחילו המשפחות עולות ובאות, משפחה משפחה לצריפה… מעתה באו האיכרים אל הנחלה ואל המנוחה. עתה ניגשו האיכרים לסלול שתי דרכים מן המושבה. אחת צפונה בואכה חיפה והשניה דרומה לעבר יפו. המושבה כבר מונה 71 בתים לאיכרים, מלבד בתי הרופא, הרוקח, המיילדת, השוחט, המורה, הרב והמלמד. לשני עברי הרחוב נטעו הרבה עצי תות לנוי ועצי אזדרכת. ברחובות נקבעו פנסים ומנורות נפט להאיר בלילות. המושבה כבר מנתה 382 נפש[62]. כמו במושבות הברון האחרות, מבני המשק של האיכרים היו חלק נפרד מתכנית המושבה ונבנו במקביל לבתי המגורים. ברוב המקרים הם היו ערוכים סביב חצרות האיכרים, כשקירותיהן האחוריים מהווים חלק מגדרות המחיצה שבין המגרשים, או משתלבים בחומתה מגן החיצונית שהקיפה את המושבה. כל האורוות והרפתות במושבות הברון היו בנויות אבן (למניעה של פריצה וגנבת חיות משק) ולהן גג מצופה מלט, או גג רעפים. תכנית הרפתות-אורוות בזיכרון יעקב, מאביב 1885 (8.20  X  4.40  מ') מגלה כי כל אחת מהן יכולה להכיל בין שש לשמונה בהמות[63]. ב-1886 נחנך לידו בית הכנסת המפואר "אוהל יעקב"[64].

גם בנייתו של בית הכנסת נתקלה בקשיים:

באפריל 1985 הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת. לטקס נקלעו איל התה היהודי הגדול ממזרח אירופה, קלונימוס ולדימיר ויסוצקי, שבעקבות ועידת קטוביץ, הגיע כשליח של 'חובבי ציון' , לבחון את הנעשה בארץ ישראל ואלעזר רוקח, שהצטרף אליו בתור מזכיר מוחה לענייני ארץ ישראל. הפקיד ורמאסר הגיע לטקס מחיפה. המורה אפרים-פישל הורן קרא מגילה שכתב, בה תיאר את תודות המושבה. בתום הקריאה הכניסו את המגילה לבקבוק, את הבקבוק הכניסו לקופסא מסותת ואת הקופסא טמנו מתחת למקומה של אבן הפינה (סף בית הכנסת). ויסוצקי הניח את אבן הפינה ונשא נאום. אחריה הלכו לבית הפקידות, שתו לחיים וחגגו כל הלילה. מבחינת האיכרים, הזמנתם  לבית הפקידות היתה אירוע נדיר.

שלוחי השלטון לא מיהרו לתת רישיון להקמת בית הכנסת. באופן סדיר הגיעו במושבה פקידים עות'מניים מלווים בחיילים ותבעו שוחד תמורת העלמת עין מעבודות הבניה. בשלב מסוים , אפילו הוואלי של דמשק (המושל הכללי של צפון הארץO, החליט לבדוק את מהות הבניין. ערב הביקור מילאו האיכרים את המבנה בפרות ובכלי עבודה. למחרת הגיע הוואלי ופמלייתו. ורמסר ערך קבלת פנים מפוארת , אחר כך צעד, מלווה באיכרים ובפקידים וכשהגיע לבניין –שהיה חסר גג ומלא פרות – הפגין את כשרון המשחק שלו וזעם על שהטריחו אותו לשווא. באחד מימי חמישי, פשטה במושבה שמועה, על בכיר נוסף מטעם הפקידות העות'מנית, שאמור להגיע ולבדוק את הבניין המסתורי. למרבה המזל,  לעות'מאניים היה חוק בנוגע להריסת בתים: אסור להרוס את הבניין אם הגג בנוי. הם לא המתינו לבנאים הטמפלרים וביום שישי השלימו בעצמם את הנחת קורות הגג והרעפים. השבת נכנסה. הפקיד העות'מני הגיע וראה את הבניין מקורה, כך שלא היתה עילה להרסו"[65]. המבנה היה גדול ומפואר, עטור פיתוחי מתכת מבחוץ וקישוטי עץ מבפנים, בשלושת צדדיו נקבעו חלונות רבים וגבוהים ומעל חזיתו חלון רוזטה מרשים, שבו נקבע בשלב כלשהו, שעון באותיות עבריות. חלקו העליון של האולם, היה עטור בשלושה כיוונים. ביציע עזרת הנשים, שנשען על עמודים. במרכז האולם ניצבה במה מפוארת; חלקים מתקרתו ומקירותיו עוטרו בציורים צבעוניים[66].

גוטליב שומכר ששרטט את מפת המושבה ב–1887 , ורשם בה את מערך השטח הבנוי עד אז. ופריץ קלר, סגן קונסול פרוסיה הטמפלרי, הוזמנו בצד טמפלרים אחרים לחנוכת בית הכנסת,  על ידי פקיד הברון וורמסר ואחד מהם גם התכבד על פי הסיפור, בשימוש ראשון במפתח הדלת, דבר שעורר כעס בקרב תושבי המושבה.

באביב 1887 פשטה במושבה השמועה על ביקורו הקרב של הברון בזיכרון-יעקב. היה זה ביקור ראשון של הברון במושבות אשר לקח לחסותו. יום אחד נראו במושבה פרדים טעונים חפצים ואוהלי תיירים אנגליים של חברת הנסיעות "קוק", ומפי המחמרים נודע לאיכרים כי הברון ורעייתו יבואו לזיכרון-יעקב דרך יפו. השמחה היתה רבה. האיכרים, ובני משפחתם, התפזרו בכל הדרכים כדי לקדם את פני האורחים, אך תקוותם נכזבה. השמש שקעה, והברון ורעייתו לא נראו בסביבה. את הדרך מפתח-תקוה עשו הברון ורעייתו בכרכרה ועימהם ארבעה מאיכרי פתח-תקוה. משהגיעו לרגלי ההרים, האמינו הצעירים כי הביאו את האורחים עד שערי המושבה וחזרו לביתם. מורה-דרך ערבי מזדמן קיבל עליו להביאם לזיכרון-יעקב תמורת מטבע-זהב אולם זה נעלם בחשכה. מרוב טלטולים ותקלות בין הסלעים נשברה המרכבה. הברון ורעייתו החליטו להגיע למושבה ברגל ותעו כל אותו הלילה בין ההרים עד שפגש אותם בדרך בן-המושבה שיצא לחפשם.

"הוא מתלווה אליהם ומובילם למושבה, אף שעדיין אינו יודע את זהותם. הם צועדים לקראת הקהל המחכה, פוסעים לאטם, עייפים ויגעים. הגבר כבן שלושים-וחמש, איש יפה תואר, מוצק-גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת-צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב-לב. "למה עומדים אנשים אלה כאן?" שואל האיש. "מצפים לברון", ממהר אחד להשיב. האיש מציץ אל הגברת העומדת על-ידו ומחייך. "לברון?… אני הברון!" צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל: "יחי הברון!"  ארבעה ימים עשה הברון במושבה. טייל ברחובותיה והתוודע לאיכרים, סייר בסביבה, ביקר אצל השכנים הערבים ומדי-יום התפלל בבית-הכנסת. ביום-השבת, לאחר שעלה לתורה, נשא הברון נאום נלהב באזני המתפללים ובו דיבר על עתיד המושבה, על הצורך בשמירת שלום-בית בין המתיישבים לבין עצמם ובינם לבין שכניהם, על הצורך לשקוד על המלאכה ועל העבודה ולציית להוראות הפקידות[67]. יחד עם זאת, יצא נגד תופעת המותרות שראה בזיכרון יעקב, כמו בראשון לציון ואשר היו בניגוד לרצונו לעודד חיים פשוטים ו"בריאים" של המתיישבים. כמו כן, הדגיש את חשיבותה שמירה על הניקיון ואף חילק פרסים לבתים הנקיים ביותר[68]. ביקורו של הברון במושבה, שהיה חג למתיישבים, הניב גם תוצאה חשובה. הברון הורה לפקידו הראשי במושבה, יהודה (ליאון) וורמסר (Leon Wormser) לאתר ששים צעירים שיעבדו שלוש שנים באדמות המושבה וילמדו את תורת החקלאות הלכה-למעשה, כדי שבתום תקופת הכשרתם תינתן להם נחלה במושבות העתידות להיווסד על-ידי הברון. התכנית דמתה במידה רבה לתכנית הראשונית של קרל נטר ורוטשילד, מאוגוסט 1882: להכשיר בשלב הראשון עשרות עולים במשך שלוש שנים ולהנחילם בשלב השני, על אדמות שהוקצו להם.

לדעת כל החוקרים, שנת 1887, היתה שנת מפנה במדיניותו ובפעילותו של הברון. תוצאות הביקור היה גיבוש תכנית התיישבותית כוללת, שטיפה בו זמנית בכמה בעיות יסוד: מדיניות של רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל; מדיניות חקלאית וכלכלית מוגדרת; מדיניות בחירה של מתיישבים והכשרתם; עיצוב דמותה של המושבה בעברית בחסות הברון (חינוך, תרבות, לבוש, צריכה, מגורים ומשק). גיבוש תפישת דמותו של אותו "איכר עברי" במושבות הברון, הכשרתו, חינוכו וחינוך ילדין, מידותיו והשירותים שיש לספק לו, כדי שיהפוך בבוא העת לאיכר העומד ברשות עצמו. למעשה, הברון שנחשב ל"לא ציוני" ניגש לממש את חזונם של 'חובבי ציון', שהיו אז חסרי יכולת פיננסית ומרוחקים מהנעשה בארץ עצמה. הברון ושלוחיו פעלו באופן מפוכח, כמי שנטלו על עצמם משימות דומות לאלה של גורם ממלכתי לכאורה. הברון ואנשיו החליטו ליצור מערך מרחבי של שלושה "מרכזים יישוביים" בשלוש מושבות חלוצות: ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פינה. במרחביהן קיווה הברון תירכשנה קרקעות רבות כדי ליצור רצף טריטוריאלי נרחב ככל האפשר. בשלב השני תוקמנה מושבות קטנות יחסית ובכול אחת 22-28 משפחות, אשר תתבססנה על הכרמים – ענף בו בחר הברון כבסיס כלכלי- חקלאי[69]. רכישת הקרקעות הנוספות בארבע המושבות (שלוש או ארבע; בפתח תקווה היה מעורב במעט )  נעשתה מתוך רצון כפול: מחד גיסא, קליטת מתיישבים חדשים והרחבת מעגל המתפרנסים מחקלאות, על ידי תוספת יחידות משק; מאידך גיסא, הרחבת הבסיס של איכרים ותיקים, מעוטי קרקע, על ידי הגדלת מכסות הקרקע למשפחה[70]. אחד הלקחים החשובים מייסודן של המושבות הראשונות בתרמ"ב ותרמ"ג, היה קשור בהכשרתם המוקדמת של המתיישבים שרק לבודדים מהם היה ניסיון בעבודה חקלאית. קל וחומר, בחקלאות  ארץ ישראלית. לכן היה צורך להכשיר לא רק את המתיישבים הבאים, אלא גם את אלו הנמצאים כבר על אדמתם ובוודאי את הבנים הבוגרים, שלא היה ניתן לשלוח אותם למקווה ישראל.

החלטתו של הברון על ביסוס המושבות על כרמים, חייבה הכשרה מיוחדת של בני איכרים ושל פועלי המושבות ששאפו להפוך לאיכרים. כך הוחלט על הקמת מוסד ייחודי להכשרת עובדי אדמה בזיכרון יעקב[71]. עד מהרה קיבל המוסד את הכינוי "ארבייטער שוללע[72]", מינוח משובש בכול לשון של מקור, גרמנית או יידיש. המעמד אליו התכוונה הפקידות היה של "פועל מתלמד". התכנית הוזמנה אצל המהנדס הגרמני, בן העדה הטמפלרית בחיפה, גוטליב שומאכר (Gottlieb Schumacher). התכנית נמצאה בגנזי יק"א שבארכיון הציוני (אצ"מ J15/4354 ) שומאכר נתן לה את הכותרת: OeKonomiegebäude in Zikhron Jakob . שומאכר היה מן הבודדים בארץ ישראל, של אותה העת, שלמד הנדסה ואדריכלות במוסד מקצועי והיה אמון על פקידות הברון, שהזמינה אצלו גם את בניית היקב בראשון לציון, וגם את תכנון ובניית בתיה של בת שלמה[73]. במהלך יולי 1887 הוחל בבניה בקצה רחוב הפקידים  ונראה שלקראת אוקטובר הוכל אכלוס המבנה והכשרת הלומדים[74]. המוסד, שכינויו  בעיתונות העברית היה "בית הספר לעבודת אדמה", למרות שלא היה זה בית ספר במובנו המקובל, אלא מוסד הכשרה והמילה "אדמה" לא נכללה בהגדרתו[75]. בחירת המשתלמים נעשתה ללא בירור ומיון מוקדמים, באלול תרמ"ז. בתמורה להתחייבותם לעבד היטב, קיבלו הללו שלושים פרנק לחודש, שיכון, בגדים ונעלי עבודה, בצירוף הבטחה כי יתאכרו על חשבון הברון אחרי שלוש שנים[76].

ששים הצעירים שנבחרו ללמוד בו השתכנו במבנה גדול שנבנה במיוחד לשם כך. כל אחד מהם קיבל בגדי-עבודה, מגפיים ונעליים, חליפת שבת וטלית. כמו כן, קיבל כל אחד נפוליון וחצי בחודש משכורת. עיקר עבודת התלמידים היתה עקירת סלעים ושורשי עצים כדי להכשיר את הקרקע לנטיעות. כאחראי על בית-הספר החקלאי התמנה האגרונום דיגור, ששימש גם מדריך ראשי. הצעיר פרץ פסקל, בנם של סופי והרמן, מונה מפקח על עבודת הצעירים. אף שרבים מן הצעירים לקו בדיזנטריה ובקדחת, המשיכו לעבוד בהתלהבות[77]. פקידי הברון וורמסר ודיגור עודדו את אלה שהצטיינו ולמדו בשקידה וניפו בהדרגה את אלו שרק התכוונו לבסס את עצמם בחסות הברון[78].

בראייה לאחור, תיאר שייד את הנסיבות לסגירתו המהירה של המוסד: "האדון הבארון הורה למר דיגור להביא את הבחורים כדי שיכשירו את אחת הגבעות … מיד הוחל במלאכה. ונטעו שם עצי שקד ומשמש. לא אוכל לומר כמה כסף הושקע לריק בתהום זו של טרשים. ומה היתה התוצאה? מקץ כמה שנים קמלו העצים … והצעירים עבדו כעבדים בלי שילמדו הרבה … אולי היתה זו  שעת־הכושר לרכוש קרקע במיוחד לבני הנעורים האלה, למען יוכלו להתמסר לפלחה חרבה. ובמקום להכשיר בשבילם את הר־הטרשים הזה מוטב היה שיעבדו משך שלוש שנים את האדמה העתידה להיות שלהם, על חשבון הפקידות. אז היה הניסוי שלם, שעל פיו אפשר היה לנהוג לגבי המושבות האחרות"[79]. ימיו של ה"ארבייטער שוללע" אכן היו קצרים. הצעירים נוצלו לעבודות תשתית חסרות תכלית ולא הוכשרו למלאכות איכרות שונות. הניסיון התפורר בהדרגה[80].. אולם לקחו של הניסוי לא נשכח. כאשר גיבשה יק"א את מדיניות ההתיישבות שלה לקראת 1900, עת לקחה על כתפיה את האחריות על המושבות ועל הקמת מושבות חדשות, החליטה גם היא כי תנאי מוקדם לקבלה להיות איכר במושבותיה יהיה הכשרה מוקדמת של שלוש שנים, וזאת יישמה בחוות ההכשרה בסג'רה[81].

מכול מקום, בוגרי בית הספר הקימו את "מושבות הבת" של זיכרון יעקב –  מאיר שפיה על אדמות שוויא ובת שלמה על אדמות אם אלג'מאל; (שתיהן על שמות בני משפחתו של הברון). בני זיכרון יעקב עצמה נשארו בנחלות ההורים השתלבו במנגנון הפקידות[82]. בניין זה נהרס במהלך השנים.  למרבה ההחמצה, זיכרון יעקב לא השכילה לכבד את  מורשתה הבנויה, כמו גם במקרה של בית הפקידות הראשון, בית הספר הראשון וגן הטיול. יחד עם זאת, יוסי בן ארצי מעיר, בזיכרון הקולקטיבי ובמורשתן של זיכרון יעקב ובנותיה יש מקום מכובד למדי למפעל קצר הימים של ה"ארבייטער שוללע"[83]. בספר היובל לשנת השישים הקדיש העורך לנושא פרק שלם ועוד קטעים אחדים בדפי למידה וסיור במושבה, וגם בבת שלמה, מוזכר המוסד, כציון דרך בהיסטוריה של היישובים הללו[84].

בשנת 1888 דיווחו כמה איכרים מזיכרון בשביעות רצון על מצבם במושבה: "יודעים אנחנו, החוב הגדול והקדוש המוטל עלינו, ובאלוהי ציון נשימה מבטחנו ונקווה ללכת בדרך זה [כך]. נעמה עלינו עבודתנו, ודבר לא יחסר לנו בכל הדברים הנחוצים למחיית אדם ולמנוחתו. כל דאגה ויגון רחקו ממנו. כי הכול נכון לפנינו בחסד נדיבנו. מספרנו הוא עתה חמישים איש ומהם עשרים ילידי רוסיה, עשרים ושלושה ילידי רומניה, ושבעה בני הארץ הקדושה… רק זאת אשר תחסר לנו: אין לנו במה לבלות עתות מנוחתנו, כי אין לנו ספרים ומכ"ע [ומכתבי עת] ולא נדע מכל הנעשה לאחינו, באשר הם שם"[85].

על אף נדיבותו וחיבתו הגלויה של הברון לזיכרון יעקב, הייתה זו תקופה קשה בכול הנוגע ליחסים בין האיכרים לבין פקידי הברון, שפגעו בכבודם ועצמאותם של התושבים. כמו במושבות הברון האחרות, נראה שמבחינה כלכלית, מפעל הפקידים היה מבורך. בעזרת כספי הברון הם חוללו מפנה כלכלי במושבות, כאשר ביססו אותן על ענפי מטעים. הם שיפרו את שיטות העבודה , החדירו דרכי ניהול מודרני והעניקו לאיכרים בסיס להמשך קיומם, אולם במרבית המקרים, הופעתם של פקידי הברון, מבחינה חברתית, לא היתה חיובית. הפקידות הנהיגה משטר של תלות ובכזה יש פוטנציאל לשחיתות חברתית, מפני שכול תלות יוצרת את המקורבים יותר ואת המקורבים פחות[86].

פרט להתמודדות עם קשיי היומיום, מגלים המתיישבים עד-מהרה, כי המשטר החדש, בדמותו של ה"אדמיניסטראטור" האלזאסי, יהודה לייב וורמסר, מכביד את עולו עליהם, אינו מבין לרוחם ולקשייהם, מגלה עורלת-לב ומעניש את ה"חוטאים" ביד קשה. הוא התערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים ובכך הבעיר את חמתם. הוא גם לא הרשה למתיישבים לעסוק במלאכות אחרות, בנוסף על החקלאות, כדי להגדיל את הכנסותיהם[87] (היחסים בין מתיישבי זיכרון עם וורמסר, מזכירים את אלו של איכרי ראשון לציון, עם פקיד הברון יהושע אוסוביצקי)[88]. למרבה האכזבה גם התברר שוורמסר העדיף להסתייע בבני המושבה הגרמנית בחיפה, לעבודות הבניין במושבה ולהבטחת התובלה בין חיפה לזמרין, הנעשית בעגלות רתומות לשוורים שלוש פעמים בשבוע[89]. מעבר ליחסי האנוש המאד בעייתיים, מצטייר וסרמן כאדם לא מוכשר לתפקידו. מיכאל ארלנגר, מנהל העל של מושבות הברון, כתב לשאול הירש:  "לא נעלם ממך, שלא נקל למצוא אנשים מוכשרים, רציניים וישרים, אשר יחליטו לעזוב דבר מה קבוע, על מנת ללכת לארץ ישראל. ולראייה, האדון דה רוטשילד היה מוכרח להסתפק בהאדון [כך] וורמסר, שאיננו נשר, בשביל זאמארין [כך] וראש פינה; הוא לא יכול למצוא טוב יותר"[90].

ווסרמאסר אמנם העלה את סכום התמיכה החודשי מ-12 ל-15 פרנק, אך נהג לקנוס את האיכרים בכול הזדמנות ואסר עליהם לנסוע לחיפה לבקר את משפחותיהם. לפי התיאורים הוא מצטייר כאיש קשה, ביורוקרט רודף שררה ועקשן גדול. הוא הנהיג משטר במושבה כמעט כמו במחנה צבא. הוא דרש משמעת מוחלטת, האיכרים שקיבלו לעיבוד חלקות קרקע קטנות לא יכלו להגיע לעצמאות כלכלית והיו לגמרי תלויים בפקידי הברון למחייתם. קנסות וסנקציות אחרות כמו סילוק ילדים מבית הספר, או מניעת עזרה רפואית, הייתה מנת חלקם של אלו שהעזו להמרות את פקודותיו. בימים ההם דרוש היה אישור מהאדמיניסטרציה- קרי וורמסאר – כדי לצאת מהמושבה (אפילו ללוויה של חברם הרמן פסקל בחיפה, נאסר עליהם לצאת). אורח שהגיע לבקר את בני משפחתו בזיכרון, צריך היה להתייצב עם המארח בבית האדמיניסטרציה ולקבל אישור מפקיד הברון, לשהייה במושבה. חלק מההנחיות הדרקוניות הללו, לא היו גחמה של ורמאסר. זמן קצר לאחר ביקורו של הברון הוחלט על שלוש תקנות להגבלת חופש התארגנותם של האיכרים ולדיכוי היסודות העצמאיים: איסור על הקמת חברות וארגונים, איסור על אירוח זרים בבתי המתיישבים (בעיקר בעקבות המרד בראשון לציון) ואיסור על העסקת פועלים בלא אישור מפורש של הפקידות. בניגוד למקובל, מסתבר שהאחריות למדיניות זו לא מוטלת על כתפי הפקידים בלבד, אלא ביזמת פריז. גם מימושה נעשה בתיאום הדוק עם הברון, ארלנגר ושייד[91].

בשנת תרמ"ח (1888) פרץ מרד בזיכרון יעקב, נגד הפקיד ורמאסר, בדומה למרד שפרץ בראשון לציון נגד פקיד הברון יהושע אוסוביצקי [92]. הוא נבדל ממנו בכך שהשתלבה בו נימה דתית חזקה, שלא היתה במרד בראשון לציון. התסיסה שהיתה קיימת כבר זמן רב, הפכה למרד גלוי משעה שנמצא לנרגנים מנהיג וכמו במקרה של ראשון לציון, הוביל את המרד אדם שבא מן החוץ ורכש את אהדת המתיישבים, בהתרסתו נגד הפקיד[93]. במקרה של זיכרון יעקב, היה זה ד"ר אלייקים גולדברג, רופא חדש, שהתמנה על ידי הברון. הוא היה גם מוסמך לרבנות וחרדי קנאי וכנראה גם בעל שאיפות שררה. בני המושבה, שהיו בחלקם חרדים, קיבלו אותו בהתלהבות כמורה רוחני. גולדברג, שהיה חוזר בתשובה קנאי, קרא תיגר על המצב הדתי הירוד במושבה ודרש בהטפותיו בבית הכנסת, להקפדה יתירה בעניין זה. אולם יותר משהיו האיכרים יראי שמיים (היו ביניהם גם חילונים גמורים), הם הבינו שהשימוש בטקטיקה דתית יהיה יעיל ויתקבל בהבנה על ידי תנועת 'חובבי ציון'. גולדברג החל להתערב במועדי חימום בית הטבילה בזיכרון יעקב, דבר שהביא אותו להתנגשות עם ורמאסר. הוא יצא נגד התערבותו של ורמסאר בענייני הדת , אשר לדבריו כפה את המנהגים הדתיים המקובלים על יהדות גרמניה, על תושבי המושבה, כגון: בניית בית הכנסת לא לפי המקובל על יהדות רומניה, סדר תפילות שונה, מיקום הבימה לקריאת התורה ועוד[94]. זאת ועוד, בדרשותיו בבית הכנסת הסית אותם נגד ורמאסר והאשים אותו (בדרך כלל ללא כל הצדקה), בפגיעה בזדון בקודשי הדת ובאכילת מאכלים לא כשרים. בין השניים פרצו מריבות גלויות והמושבה היתה כמרקחה. ורמאסר החליט לסלק את הרופא ומשפחתו מן המושבה. אך לצדו של הרופא התלכדו ארבעים איכרים, שנשבעו כי לא ישלימו עם הגירוש. הם שלחו מכתבים לברון, לצדוק כהן ולמיכאל ארלנגר, ובהם שטחו את טענותיהם כנגד הפקיד. בין המסיתים נגד ורמאסר היה גם אושרי, לשעבר פקיד הברון בראש פינה, שפוטר ממשרתו והועבר כמורה לזיכרון יעקב ומין הסתם חש ממורמר בשל כך. כמו במקרה של ראשון לציון, שמעו של המרד הגיע למרחקים ותפש מקום גדול בעיתונות היהודית בארץ ובעולם. אלא שבמקרה של זיכרון, תמכו בהם אנשי הישוב הישן, הן משום שהתנגדו לפקידות הברון והן משום שראו במאבקם של המורדים, מעיין מלחמה דתית. אלעזר רוקח פרסם בעיתון הירושלמי "החבצלת", דברים קשים בגנות ורמאסר. אליהו שייד גיבה את ורמאסר, ביקש מהמתיישבים להשלים עמו ואף איים עליהם כי יבטל את התמיכה אם יעמדו במריים. התושבים ענו לו שהם מעדיפים תליין על פניו [95]. גולדברג הכריז שאינו כפוף לוורמאסר או לאליהו שייד, אלא ישירות, לברון בפריז. בסופו של דבר, הרופא החליט לעזוב את המושבה, אך הפרשה לא תמה. שישה מראשי המורדים גורשו עם משפחותיהם ונשללה עזרה מעשרים ושמונה איכרים נוספים[96]. התסיסה נמשכה ורק לאחר שהברון הורה לוורמאסר לעזוב את המושבה, שקטו הרוחות (מקרה דומה אירע בראש פינה, כשהרופא ד"ר המבורגר, לא נכנע למרות מנהל המושבה ואף לא קיבל את הוראת שייד שהוזעק למקום[97] . ורמאסר ניהל את זיכרון יעקב ברציפות, במשך התקופה הארוכה ביותר שבה שימש מנהל כלשהו במושבות הברון. רן אהרונסון במחקרו טוען שוורמאסר היה בעמדה לא פחותה מזו של אוסוביצקי המפורסם בראשון לציון. הדבר קשור גם בכך שבשנות ה-80, היתה זיכרון יעקב המושבה החשובה ביותר לצד ראשון לציון. בעשור שלאחר כך, נעצרה תנופתה ולעומתה עלו ראשון לציון ואזורה, ובמידה מסוימת גם ראש פינה[98].

מקובל להפריד בין חסדיו ונדיבותו של הברון, לבין ההתעמרות של פקידיו והפולקלור במושבות מלא בתיאורים כאילו, אולם התמונה מורכבת יותר. הברון שאף להוכיח קבל עם ועולם, כי בני עמו מסוגלים להיות עובדי אדמה מוצלחים. הרבה מהתנהגותו של הברון עם המתיישבים נבע מרצונו להפוך אותם לאיכרים עצמאיים. מצד אחד לא חסך בהוצאות, כדי להעניק להם את התנאים להפוך לכאלו ומצד שני, ציפה כי יעשו הכול כדי להצליח ולהגיע למצד שבו לא יזדקקו עוד לתמיכה וכי יעמדו ברשות עצמם. אולם הברון חשד בתכונותיהם ובכוונותיהם של המתיישבים ולכן החליט כי עליהם להיות נתונים לפיקוח ולמרות מוחלטים של אנשי מקצוע ומומחים, שידריכו אותם בדרך הנכונה. אופייני הדבר, שבכול מכתביו הוא מכנה את המתיישבים "אומללים" או "מסכנים". כאן השורש לכול מערכת היחסים המסוכסכת והמסובכת שבין הברון למתיישבים, שהקשתה על האחרונים להשלים עם יחסו זה אליהם. מקור אי האמון שרחש הברון למתיישבים נעוץ ביחס הפטרוני שגילו יהודי המערב אל יהודי מזרח אירופה. האחרונים נחשבו כמי שראויים לחמלה ולעזרה בשל מצבם הקשה, אך לא כאנשי כבוד. מנהיגי היהודים במערב התייחסו אל ההמונים שחיו במזרח אירופה, באבהות וברגש של אפוטרופסות. רוטשילד ומקורביו היו משוכנעים כי אם לא ינהגו במתיישבים ביד חזקה, הם לא יגיעו למה שהועידו להם והוא מעמד של איכרים עצמאיים. לפיכך, הפקידים בעצמם לא היו מעזים לנהוג בניגוד לעמדתו הבסיסית של הברון וזה אמנם תמך בהם כל הזמן[99]. במרידות שהתעוררו נגד השיטה, קלטו הם את כל זעם המתיישבים, אך למעשה הם היו גורם ביניים בלבד שחצץ בין האיכרים, לבין המושך האמתי בחוטים – הברון[100].

מקור נוסף לגישתו זו של הברון, נעוץ באופיו האוטוריטטיבי ובהשקפותיו החברתיות השמרניות. החוקר דן גלעדי מציע שהתארגנויות אלו הזכירו לו, כמו לבני מעמדו בצרפת, את הקומונה הפריסאית"[101]. הוא לא היה מוכן לקבל התארגנויות של המתיישבים או את הקמתם של ועדים נבחרים. הוא לא היה מוכן להתחשב בעמדותיהם. את ההתנגדות לפקידות ייחס להשפעתם של יסודות "ניהיליסטיים" בקרב המתיישבים ואת אלו יש לסלק מיד[102]. בניגוד לרושם הנוצר מקריאת בני התקופה, כגון משה סמילנסקי[103], והלל יפה, טוען החוקר רן אהרונסון, שמבחינה מספרית, פקידות הברון לא היתה מנופחת בשנות השמונים. שהרי "פקידים" אלו מלאו את כל הפונקציות של ניהול המושבה וקיומה, למעט עבודת האדמה. רובם היו מומחים בתחומים קהילתיים ומשקיים ופעלו רבות כדי לסייע למתיישבים[104].

למרות שהברון לא הצליח לגייס לשורותיו אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי או רוחני, אין להטיל על פקידים כוורמאסר את מלוא האשמה[105].  מקור הרע היה בשיטה עצמה, בהשקפותיו החברתיות והכלכליות של הברון ואנשיו. אך הנסיבות ובעיקר היעדר פיקוח צמוד ויעיל, עודדו את בפקידים לכך. אשמתם העיקרית של רובם היתה שלא גילו הבנה למניעיהם ולשאיפותיהם של המתיישבים ובכול הדיווחים שלהם לא אמרו עליהם מעולם מילה טובה. אבל הם לא היו חבר רעים ומשחיתים, כפי שתוארו על ידי בני דורם. בניגוד למה שכותבים גם חלק מהחוקרים, כמו למשל אלכס ביין, אין להכליל את פקידות הברון כ"רקובה ברובה"[106]. רוב האמרכלים רחוקים מהתדמית השלילית שדבקה בהם גם בספרות המאוחרת. עם כניסתו לתפקיד, של הפקיד החדש, יוסף בן שימול (נקרא לעתים בן שמואל, בנשימול), נרגעו הרוחות. בן שימול שהיה מורה בבית הספר "מקווה ישראל" והומלץ לתפקידו על ידי המנהל שמואל הירש, הטביע במושבה את חותם בית  הספר החקלאי. הוא החזיר לעשרים ושמונה האיכרים את זכויותיהם והחלה תקופה חדשה ביחסי המושבה עם הפקידות. יחסית לוורמאסר, היה בן שימול היה אהוד על ידי המתיישבים ושימש בתפקידו שנים רבות. אם כי עם הזמן צבר נגדו טענות וטרוניות רבות. בן שימול פעל גם לעזרת מתיישבי חדרה ואף נבחר על ידיהם, לאות הוקרה, לחבר ועד המושבה[107]. אלא שהשיטה הבסיסית לא השתנתה. האיכרים מעבדים אמנם את המטעים, אבל הקרקע שייכת לברון. האיכר מקבל שכר חודשי לפי גודל המשפחה (בנדיבות) ולא לפי חריצותו ויכולתו (לייבינסמיטעל-הוצאות מחייה). מציאות זו כמובן, אינה מעודדת יוזמות וחריצות יתר.

בזיכרון יעקב היו ב-1890 כמה בתי פקידות: בית המנהל במרכז המושבה החדשה, שהוקם כאחד מארבעת בתי האבן הראשונים ב-1884-1885, ובו גר מנהל המושבה; ב"בית האדמיניסטרציה" הישן על גבעת זמארין, שקומתו הראשונה שמשה, מאז נפתח בית המנהל בזיכרון, למגוריהם של עוזרי הגנן ; ולפחות ארבעה בתים נוספים, ששימשו למגורי פקידים – בית הגנן, בית הרופא, בית למגורי החובש והמיילדת, ומבנה נוסף שגרו בו הרב והשוחט[108].

בזיכרון יעקב היו מלכתחילה עשרות ילדים בני חינוך, שהשגיחו עליהם "כי ילמדו תורת ה'", ובשנת תרמ"ה כבר נמנו בו בחדר, חמישים תלמידים, שלמדו תפילה ופירושה, דקדוק, תנ"ך, משנה וגמרא ופרקים משולחן ערוך"[109]. חינוך הילדים הופקד תחילה בידי הרב חיים פאלק, "מורה הוראה מוסמך" מרומניה, שהובא במיוחד מראש-פינה, ומלמד שהובא מטבריה. חמשת הילדים שעליהם הופקדו למדו מפיהם תפילה, דקדוק, תנ"ך ומשנה. קפדנותו של הרב פאלק הביאה לכך שהסתכסך בכמה מקרים על אמרכלי הפקידות[110]. לאחר שפוטר ממשרתו הכפולה – כרב וכמורה – על ידי הפקידות, בשנת 1888, בעקבות תמיכתו באיכרים המורדים, הובא במקומו הרב שמחה בונם אוסוביצקי (אביו של האמרכל אוסוביצקי מראשון לציון), מחשובי החסידים מקייב[111]. בשנת  תרמ"ז  הובא מטבריה המלומד פנחס סוקולוביץ, שבמשך שנתיים היא אחראי על כול ללימודי העברית והיהדות בזיכרון יעקב. בהדרגה החל להתפתח מוסד חינוכי מודרני, ובו למדו גם שפות זרות. מוסד חינוכי זה, הראוי להיקרא "תלמוד תורה" כפי שאכן כונה לעתים קרובות בימים ההם, כבר היה חלק בלתי נפרד ממערכת השירותים הציבוריים שהוקמו על ידי הפקידות. הוא צויד ומומן מכספי הברון. המורים היו בדרך כלל פקידי הברון, כמו אושרי ובנשימול, שלימדו בדרך כלל צרפתית. כמו כן, הוכנסו בשלב זה למושבות לימודי הערבית, וכן הונהג לימוד השפה העברית, כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי ללימודי הקודש[112]. כמו כן, מונו כמורים משכילים מקרב המתיישבים כך למשל אברהם בריל, משכיל צעיר ובנו של אחד ממייסדי זיכרון יעקב[113].

בשנת תרמ"ז החלו במושבה בהוראת לימודי החול בבית הספר ובהכנסת הבנות למעגל הלימודים. בשלב זה, לימודי החול הצטמצמו להוראת שפות ומלאכות וכנראה שגם חשבון. הנערות למדו גם את מלאכת התפירה[114]. באגף הבנות הושם הדגש על מודרניזציה במובן המודרניות. כיתת הבנות היתה אולם גדול ויפה ובתוכו עמדה מכונת תפירה[115]. בהדרגה הורחבו הלימודים מלימודי קודש (ולעתים שפות)ף גם ללימודים חילוניים, עיוניים ומעשיים, כמו גיאוגרפיה, חשבון, טבע, מלאכה, שירה והתעמלות[116]. המקצועות העיוניים נלמדו מתוך ספרי לימוד, שהוזמנו מחוץ לארץ על ידי פקידות הברון. בסוף שנות השמונים, הנהיג זאב יעבץ, מנהל בית הספר בזכרון יעקב, בשנים תרמ"ח-תרמ"ט, לימודי עברית מוגבלים. הופעל בית ספר בעל שמונה כיתות, לילדים ולילדות מגיל שש ועד שלוש עשרה, בו לימדו ארבעה מורים תורה ודת, ספרות, כתיבה, היסטוריה ("דברי הימים" וגיאוגרפיה (ערך הארץ")[117]. זיכרון יעקב הוותיקה פיגרה בלימוד השפה העברית ולא מוזכר כלל כי הורו בה לפי שיטת ה"עברית בעברית", למרות שפקידות הברון תמכה בעניין זה והברון, בביקורו בזיכרון בשנת תרנ"ג, הטיף לדיבור בעברית. אמנם, כבר באמצע שנת תרמ"ח התמנה "מלמד עברית" מיוחד, הוא המשכיל שמורקין, שעם בואו קיווה כי "במהרה תפרח לשוננו גם במושבה זאת"[118]. אולם בשנת תר"ן עזב שמרקין את המקום ובמקומו הגיע חיים ציפרין מעקרון. כעבור שנה הצטרף גם יהודה גרזובסקי, אף הוא מעקרון. שניהם היו מורים עבריים פעילים, שהוציאו ביחד ספר לימוד עברי ראשון, בשם "בית הספר לבני ישראל"[119]. אולם לא היה בכוחם של השנים לשפר בהרבה את מצב העברית בזיכרון יעקב, שהיתה נתונה להשפעה צרפתית חזקה. גרזובסקי החזיק בה מעמד שנה אחת בלבד ובסופה עבר ליפו[120]. המורים החלוצים במושבות הבינו שכל עוד לא ידברו התלמידים עברית לאחר שעות הלימוד בבית הספר, לא תהיה העברית, לשפת חיים במושבות. והרי ברחוב ואף בבתי התלמידים, לא דיברו עברית[121]. המורים עודדו את תלמידיהם לדבר עברית ביניהם, גם בהפסקות וגם לאחר שעות הלימוד. בשלהי תרנ"ז פורסמה בזיכרון יעקב, רשימה של פעילות כזאת לעידוד הדיבור העברי במושבה ונקבע שכל מי שידבר בטעות בשפה זרה, ישלם סכום קטן, שנועד לרכוש ספרים בלשון עברית. בעיתון "הצבי" פורסם: " וכבר זכו לשמוע ברחובות זיכרון יעקב, נערים ונערות מדברים עברית, משחקים ומריבים בעברית"[122]. ללימודי הקודש נוספו תכנים עיוניים כלליים, כמו מדעים, התעמלות ומלאכה. בתי הספר פעלו בהתאם לתכנית לימודים מקיפה ומתוכננת מראש. בהדרגה, עברו חלק מהמקצועות להוראה מיידיש לעברית[123]. בתחילת שנות התשעים, הוקם גן ילדים.

שנת 1890 נחנך במושבה בית חולים, שנבנה בעזרתו של הברון רוטשילד. הוא היה ממוקם בקצה הצפוני של המושבה, ונשקף ממנו נוף מרהיב. הבניין היה מוקף בחורשת אקליפטוסים ואורנים. היו בו חדרי חולים שהכילו כעשר מיטות וכן חדר לקבלת קהל, חדר ניתוחים, מטבח, אמבטיה עם מקלחות וחדרים לאחים ולמבשלת[124]. רופא המושבה, החל מ-1893, היה הלל יפה[125]. זכרון יעקב הייתה באותה תקופה מרכז הרפואה הראשון בצפון ארץ ישראל. ב ד"ר יפה היה מנהל בית החולים בשנים 1893–1896 ולאחר מכן בשנים 1907–1919. הוא עשה חיל בזכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא ביקר במושבה חדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים, אולם אחוז התמותה היה גבוה מאוד. לאט לאט התגבשה ההכרה שיש צורך בטיפול יסודי ומקיף על מנת למגר את מחלת הקדחת מן היישוב ואין די בטיפול הפרטני[126]. בשנת 1895, שנתיים לאחר שהפך לרופאה של המושבה זכרון יעקב, קיבל יפה הצעה להיות נציג "חובבי ציון" בארץ ישראל, הצעה שפתחה פרק נוסף בחייו, מנהיג. החלטתו של יפה לשלב בין עבודתו המקצועית כרופא לעיסוק בפוליטיקה נבעה מן ההכרה כי על מנת להצליח למלא את שליחותו למען היישוב היהודי, עליו לחבור למוסדות נוספים, וכי שילוב זה עשוי לתת את הכוח החסר לפרט בהתמודדותו כנגד מכת הקדחת[127].

באותם ימים, התקינה פקידות הברון, אספקת מים קבועה והקימה ברחוב הראשי מגדל מים, קרוב לוודאי שהראשון מסוגו בארץ. לימים ייהפך מגדל המים לסמלן של נקודות ישוב רבות, כמו נהריה, הרצליה, נגבה. ובמדה רבה גם לסמלה של התנועה הציונית, שלא בהכרח מתיישבת סמוך למקום המים, אלא בכל מקום אפשרי ומזרימה את המים אליה[128].. מגדל המים כונה "בריכת בנימין" והוא עומד על תילו עד היום. במהלך אותו עשור נבנו מבנים נוספים: בית חולים, ששירותיו ניתנו בחינם (נהרס), בית מרקחת – בו תרופות ניתנו חינם ליהודים ולערבים (נהרס)  ובית המשק שכונה "אורוות הפקידות" (וכיום "אורוות הברון"). במקום אוכסנו מכונות חקלאיות ועגלות ושוכנו בהמות העבודה.

מדיניותו המשקית של הברון בשלב זה התבססה על גידול מטעים בשטחים גדולים, עיבודם במקום למוצרי תעשיה חקלאית ושיווקם לחו"ל. בזיכרון יעקב הומו טחנת קמח בית בד, להפקת שמן זית[129]. הגידול הראשי היה גפן היין, בו התחיל בראשון לציון כבר ב-1882 והברון שאף להפוך אותו לגידול ראשי של מרבית המושבות וכבר ב-1890 הגיעו לשטח של כ-4,600 דונמים בזיכרון ובנותיה. כבר ב-1892 נחנך האגף הראשון של היקב וזה הופעל על ידי פקידי הברון. מנהל היקב בזיכרון היה יצחק שטארקמט, מהנדס יהודי ממוצא רוסי, שלמד בפריז ולימים היה מראשי יק"א בגליל[130].

הכרם היה הענף המרכזי בהתיישבות כולה, אבל יתרונה של זיכרון יעקב, כמו של ראשון לציון, הוא קרבתם אל היקב וכך לא היו להם בעיות הובלה וקלקול ענבים בדרך. ב-1897 נפגעו הכרמים מתולעת הפילוקסרה, שהתפשטה משם גם אל גפני השומרון. הגפנים הנגועים נעקרו וניטעו מחדש, שתילי גפן שהורכבו על כנות אמריקאיות. יקבי הברון רכשו את כל יבולי הענבים במחירים מסובסדים ובכך תרמו הן לשגשוג המושבה והן לתלותם של האיכרים בפקידות. כמו כן, ניטעו אלף דונם של עצים נשירים: אגסים, תפוחים, משמשים, אפרסקים ועצי תות, שעליהם נועדו לגדל עליהם תולעי משי, עבור מפעל הטוויה שהוקם בראש פינה. כמו כן, ניטע כבר ב-1890, פרדס הדרים, על אדמת נזלה, שנקנתה במישור החוף וצורפה לזיכרון. (אדמות נזלה נרכשו ב-1888 מסדיק פשה, אדמות וואדי שוויא (שפיה)  ואום אל תות נרכשו ב 1890 מחג' קוטראן).היה זה אחד הפרדסים הראשונים במשק היהודי. המחסור באדמה בזיכרון יערב היה חמור במיוחד, הן בשל מיעוט הקרקע הפורייה מראשיתה, הן בשל ריבוי תושביה והן בשל ריבוי פועליה היהודים, שעליהם נוספו שישים תלמידי בית הספר, המיועדים להתיישבות[131].

הברון רצה כי היין, בייחוד מן המינים היקרים, ישלח ישירות בבקבוקים תוך מילויים ביקבים עצמם. לשם כך, הוקם ב- 1891, על חוף טנטורה (כיום חוף דור) בית חרושת לזכוכית, או כפי  שכינוהו בעברית "המזגגה", כשעיקר הייצור בו הועד לייצור בקבוקים, אם כי הוציאו לשוק לא מעט כלי זכוכית אחרים, כולל כוסות. הובאו מומחים מחוץ לארץ להפעיל את הכבשנים וללמד את המלאכה לפועלים. במקור נוצא ישוב קטן וכימאי צעיר שהשתלם בצרפת, הוא מאיר דיזנגוף, נתמנה למנהל בית החרושת. את חומרי הבניין להקמת המפעל הביאו בדרך הים. כך גם את הבקבוקים לראשון לציון (דרך יפו). במזגגה עבדו בימיה הטובים, כחמישים איש, ביניהם עשרה צרפתים וששה פועלים ערביים. הם לא ראו ברכה בעמלם. איכותה בקבוקים לא היתה משביעת רצון העובדים סבלו מקדחת ולבסוף התברר שכדאי יותר לשלוח את היין בחביות. המפעל הקטן פעל כשנתיים ולאחר מכן דעך ונסגר[132].

ראו בתר זה: טנטורה

כלכלת המושבות ובכללן זיכרון יעקב, התבססה על כלכלת מטעים ונזקקה לתוצרת המשק המעורב של שכניהם הערבים, מהם קנו ביצים, ירקות, עופות, גרעיני חיטה ומספוא. העיתונות דיווחה על מקרים בהם ניצלו הערבים את התלות של המושבות בתוצרתם[133]. בזיכרון יעקב נעשו אף ניסיונות לגוון את המשק, ביזמת הברון ובא כוחו אליהו שייד, במטרה המפורשת להשתחרר מהתלות בערבים[134]. הפקידות היתה אחראית לאספקת כל שירותי הציבור ולמתן אספקה חודשית קבועה למתיישבים. כספים  אלו לא רק הניעו את גלגלי הכלכלה של המושבה, אלא גם סיפקו עבודה לעשרות רבות של פועלים, שהגיעו מרחבי הארץ, כולל בני הישוב הישן, בעיקר מירושלים[135]. אלו נוספו על בוגרי בית הספר לעבודת האדמה ולבניהם הבוגרים של מייסדי המושבה, שהקימו משפחות משלהם. תהליכם אלו הגדילו מאד את מספר הנפשות במושבה שהיתה אז הגדולה בארץ ונודעה בכינוי "בירת השומרון"(הייתה להלכה ולמעשה גם למרכז מושבות הברון. ראשון לציון הייתה המרכז בדרום, ראש פינה בצפון ובזיכרון, בנוסף להיותה מרכז למרכז, יישבה בה ההנהלה הראשית בארץ שהיתה כפופה להנהלה בבירות שהיתה כפופה לברון פירמידה ניהולית למופת).

בשנת תרנ"ח התפרסמה "ספירה מדוקדקת מזיכרון יעקב – 232 משפחות,  870 נפשות, מהם איכרים – 52 משפחות, 153 נפשות, תגרים [סוחרים] ובעלי מלאכה – 48 משפחות, 150 נפשות"[136]. חלק מהתושבים יושבו במושבות הבת ולימים יושבו על ידי יק"א במושבות הגליל התחתון (יבניאל, כפר תבור, ומלחמיה); היו שעברו למקומות אחרים בארץ ולא מעטים ירדו מאוחר יותר, עם העברת הפיקוח לידי יק"א, לאמריקה ולאוסטרליה. יש חוקרים, ובראשם רן אהרנסון, ששמים את הדגש בפעילותו של הברון, על היבטי תשתית ושירותים מרכזיים כמו הקמת מוסדות חינוך מתקדמים ומערך בריאותי מסועף, ועל הפעלתם. שירותים חיוניים אלו נתנו על ידי הברון באמצעות פקידים מומחים רבים (מורים ושאר אנשי הוראה, רופאים ויתר אנשי רפואה) לא רק לאנשי 'מושבות הברון', אלא אף לכל בני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. במושבה התפתחה פעילות תרבותית מגוונת. מכיוון שרוב המייסדים היו יהודים דתיים, רוב האירועים התרבותיים היו בעלי אופי דתי ומרכז חיי החברה היה בית הכנסת. במקביל נערכו פעולת תרבותיות בעלות אופי חילוני. כמו למשל הקמת ספריה ותזמורת של כלי נשיפה[137]. הרב זאב יעבץ, חידש את החגים הלאומיים בתנ"ך, כן הנהיג טיולים בחיק הטבע. רעיונות אלו נכללו בתכנית לימודית מפורטת, שהגיש לברון (באמצעות ארלנגר ושייד), השנת תרמ"ח וחלק ממנה הוגשם בשתי שנות כהונתו[138]. כבר בשנת 1889 נערכו בט"ו בשבט, על ידי יעבץ, חגיגות חקלאיות, הראשונות בתולדות ההתיישבות[139].

בסוף שנות ה-80,  נשלחו כמה מבני הדור השני שגדלו במושבות, להכשרה מקצועית ממושכת, למשך שנתיים או שלוש, בצרפת. לרוב בבית הספר החקלאי של ורסאי ליד פריז, או בבית הספר רואייבה שבאלג'יר. מזיכרון יעקב נסעו ללמוד הצעירים לבית פסקל, גראף, תמשיס, ניידרמן וזימנבודה[140]. המפורסם שבהם היה אהרון אהרונסון, שלאחר שהשלים את לימודיו, עבד בפקידות הברון במטולה. כמו כן דניאל בריל, אף הוא בן זיכרון יעקב, שהתפרסם כמומחה להדרים[141]. התלמיידם "נשלפו" מבתי הספר, טרם שהוסמכו פורמאלית, כדי למנוע מהם לעבוד שלא במוסדות הברון.

כהשתלמות מקבילה, ניתן לראות בחירת נערות מצטיינות שנשלחו כנראה משנת הלימודים תרמ"ח, ללימודי הוראה בסמינר לבנות של כי"ח בפריז וכזו התמנו למורות בתי הספר של הברון במושבות. מרים קויפמן מזיכרון יעקב, שנסעה בשנת תרמ"ח היתה המשתלמת הראשונה וכששבה ארצה בשנת תר"ן, שימשה מורה לצרפתית. ותוך זמן קצר דחקה את זאב יעבץ, מניהול בית הספר. מרים (מרי) וחברותיה היו בעלות השפעה על הפקידות, בזכות קשריהן הישירים עם שייד, שבחר בהן וליווה את לימודיהם בפריז. (סיפורים רבים הילכו אז במושבות, על יחסים יותר מרחיקי לכת)[142]. ממכתביהם של זאב יעבץ והלל יפה, בעיקר בפרשת הנערהמטילקה קויפמן, נראה שלא היה מדובר בגדר שמועות בלבד.

באביב 1892 התבקש קלוד ק' קונדר, קצין צבא בריטי, שהרבה לעסוק בחקירת ארץ ישראל, להרצות בלונדון במסגרת "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" על עתידה של ארץ ישראל. בהרצאה ארוכה ומנומקת, שטח קונדר את האני מאמין שלו וצפה עתיד מזהיר ליהודים בארץ ישראל. הוא הביא בהרחבה פרטים על המושבות הראשונות שנוסדו בארץ, ביניהם זיכרון יעקב. הוא טען שהימצאותם של "2,000 יהודים החורשים את האדמה" מוכיחים כי יהודי ארץ ישראל, התגברו על קשיים עצומים. הוא צפה גידול הדרגתי של הישוב החקלאי והקמתם של ישובים נוספים ושמצבם של הטורקים לא יאפשר להם לעכב את ההתפתחות הזאת[143]. במושבה גרו, דרך קבע פועלים ערבים רבים. ערבים אלה למדו לדבר עברית או יידיש וכן חדרו מלים ערביות לשפתם של המתיישבים. פועלים יהודים  מעטים מצאו עבודה במושבה, אולם לא קל היה להם להשיגה ולעמוד בהתחרות עם הערבים. האיכרים עסקו בעיקר בפיקוח על פועליהם וכונו לעתים "ברונים קטנים". התלות בעבודה השכירה והנוכחות הערבית הבולטת היתה מושא לביקורת כבר בתקופת העלייה הראשונה, משום שהרעיון של ישוב המבוסס על עבודה עברית בלבד, נולד עם ראשיתה של תנועת ההתיישבות. כבר בתקנות ביל"ו הוחלט, כי החברה עצמה תעבד את האדמה "בלי עזרת נכרים, מהפועלים הערביים יושבי המקום. עוד בשנת תר"ן דרש מנחם אוסישקין עבודה עברית והמרת הפועלים הערבים ביהודים[144]. ביקורת זו הוחרפה והוקצנה עם המאבק על עבודה עברית, בתקופת העלייה השניה.

המבקרים באותם הימים בזיכרון יעקב, נחלקים בדעותיהם באופן קיצוני. כמה מהם מגנים במילים קשות את המציאות במושבה. כמו למשל, חיבורו הנודע של אחד העם: "אמת מארץ ישראל".  הוא הוקיע את יחסם של האיכרים היהודיים במושבות לפועלים הערביים ותבע מהמתיישבים "ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו את חמת עם הארץ, על ידי מעשים מגונים". הוא כותב על המתיישבים: "עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות שיכולה להימצא רק בארץ פרועה כמו טורקיה… השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'". לגבי זיכרון יעקב עצמה, השתמש אחד העם במילים חריפות עוד יותר, כשהוא מבקר גם את משטר האפוטרופוסיות של הברון: "לא מושבה היא זיכרון יעקב, כי אם חרפה. חרפה להנדיב [כך][145] ופקידיו אשר יצרוה, וחרפה ליושביה שהסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה היא לכול חובבי ציון, אשר ראו את הנעשה שם במשך שנים רבות – ושתקו…. יותר ממאה 'איכרים' נמצאים בזיכרון יעקב ובנותיה[שפיה ובת שלמה] ובהם רק אחד הראוי לשם זה באמת… כל שאר האיכרים, אין להם כמעט שום יחס אל להאדמה. הכרמים התחלקו אמנם בין הקולוניסטים ונקראו על שמם, אבל 'נקראו' ולא יותר. כי אין להם להקולוניסטים, לא בהמות ולא כלי עבודה. הכול נעשה על ידי האדמינסטרציא (מינהל הברון), על ידי פועליה ובהמותיה, ובהשגחת פקידיה …. במושבה באופן בלתי יאומן"[146]. גם אם יש להטיל ספק בדיווחו של אחד העם, לא מפני שלא אמר אמת, אלא משום שהכליל, הוא מצייר תמונה עגומה[147].

ראו באתר זה: דיון במאמרו של אחד העם: "אמת מארץ ישראל".

ד"ר חיים חיסין, שביקר באותה שנה במרבית המושבות, הציג תמונה שונה מזו שהציג אחד העם[148]. הוא ראה איכרים רבים החיים בפחד מפני הערבים טען שהפקידות מצדדת בעמדת הפועלים הערבים ושהשומרים הערבים מתנשאים על האיכרים. הוא היה שותף לדעותיו של אחד העם בדבר הצורך ביחס צודק כלפי הערבים, אבל הביע את צערו על מעמדו העלוב של האיכר בעיני הערבים[149]. חיסין התרעם על הפקידים שעושים את רצון ה"קולוניסטים", והתרעם על המתיישבים שעושים את רצון הפקידים[150].

הנוסע והחוקר אברהם שמואל הירשברג, שהגיע לזיכרון באותה שנה, כותב אף הוא דברים מאוזנים. מצד אחד, הוא מדווח: "ויהיו הקולוניסטים למפקחי העבודה, הנעשית באמת על ידי הפועלים העברים והערבים, אשר התקבצו מסביב לתוך האחוזה, ותהי מלאה המון ערבים, עד כי יש בה רחוב ערבי וגם אטליז של בשר טרפה. מצד שני הוא חותם את דבריו באמירה אופטימית: "בזיכרון יעקב נראה את המלחמה הקשה, אשר היתה בין הטבע הפרוע ובין ידי אדם, אשר נחתו עליו לכובשו. וידי האדם עלו על העליונה, כי נהפכו סלעי המקום ואבניו לגנים וכרמי חמד"[151].  לעומת זאת, מבקרים אחרים שבאו מהיישוב הישן בארץ, ומאווירת "החלוקה" – כמו למשל הרב פלשיין והנוסע יעקב בנדל, איש ראש פינה- נמנעו מדברי ביקורת ושבחו את החיים בזיכרון במילים חמות מאוד.

בשנים 1896-1899 שלח שטארקמט, מנהל היקב, דו"חות שנתיים לברון על זיכרון יעקב. כן עמד הברון בקשרי מכתבים עם בן שימול, מנהל המושבה, גם עם א' ברכיה, המפקח הכללי על החקלאות. ועוד.[152] דיווחים אלו שופכים אור על הצד המעשי בעבודתה של הפקידות בזיכרון יעקב. מסתבר שבשום מושבה לא בלט כל כך הפער בין ההוצאות הגדולות לעומת ההכנסות הזעומות, כמו בזיכרון יעקב. מהדיווחים מתברר כי בשנים 1883-1899 השקיע הברון בזיכרון לבדה, 11 מיליון פרנק. ואילו שווי הנכסים לא עלה על ארבעה מיליון פראנק. כלומר גירעון של שבעה מיליון פרנק. על הסיבות לפער הזה, מצביע שטארקמט עצמו: הוצאות ציבוריות גדולות, לצורך ושלא לצורך, קיום מנגנון מסועף ומסורבל, שהפך למטרה בפני עצמו. כמו כן, שולם לאיכרים בעד ענביהם, בלי קשר למציאות הכלכלית. הם קיבלו שבעים פרנק לקנתר (שלוש מאות ק"ג), בעוד שהמחיר הריאלי לא עלה על עשרים פרנק). לא היו תמריצים ליעילות. המושבה התרחקה מאד מהחזון של קהילת איכרים היתה מלאה בבתי עסק קטנים ודמתה יותר ויותר לעיירה יהודית בגולה[153].

את מעמדו האישי של הברון במושבותיו ניתן להגדיר כבעלות נעדרת (אבסנטאיזם, Absentee Ownership), שהרי בעוד הקרקע והמבנים עברו לרשותו, נשאר הברון עצמו בפריז. מכאן ההזדקקות האוטומטית, לנציגים או לסוכנים שינהלו את רכושו. זה היה הבסיס המבני, מחויבי המציאות, של הקמת האדמיניסטרציה של פקידי הברון בארץ ישראל[154]. השליטה על נכסי הברון במושבות הצריכה פקידים מנהלים, אולם מהותה של התערבות הברון בהתיישבות היהודית החדשה, היתה עמוקה יותר מזו של בעלות על אמצעי ייצור משקיים וניהולם. מכיוון שהברון יזם מפעלים מגוונים למטרות משקיות וחברתיות הוא נזקק לפקידים מסוגים רבים ובמספרים גדולים והולכים. ככל שהועמקה מעורבותו של הברון במושבות, כך גדלה והתרחבה הפקידות, כלומר החלק הלא יצרני של ההתיישבות. פקידי הברון לא הועסקו רק בפקידות במובן הצר של המילה, אלא בתחומים מגוונים אחרים: פעולה משפטית , ניהול כוח אדם, מימון, רכישות קרקע, פיתוח פיזי, יצור חקלאי פיתוח תעשיה חקלאית, מסחר, מתן שירותים ציבוריים, ותכנון.  לפחות מאתיים אנשים הועסקו על ידי הברון בשנות השמונים, אליהם נוספו עוד 170 בשנות התשעים[155]. בשמונה-עשרה השנים הראשונות להתיישבות הציונית בארץ ישראל- מתרמ"ב (1882) עד תר"ם (1900) – הניח הברון את היסודות לישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופה זו השקיע במפעל ההתיישבות בארץ כארבעים מיליון פראנק ומעלה, בעוד אשר תנועת "חובבי ציון" כולה הצליחה לאסוף רק כשני מיליון פראנק בלבד[156]. לשם השוואה: שכר עבודה חודשי של פועל, היה 20 פרנק.

על כל פנים, בשעה שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ב-1897, כבר היו בארץ ישראל שמונה עשרה מושבות[157], בתוספת בית הספר החקלאי מקווה ישראל. רק מעטות מהן, בעיקר רחובות, נתבססו במידה מכריעה באמצעיהן הן. מקצת נתמכו על ידי חובבי ציון ברוסיה, או חברות ישוב ארץ ישראל אחרות, אולם רובן עמדו תחת הנהלת הפקידות של הברון, שנעשתה על ידי כך, למוסד בעל ההשפעה המרובה גם על רוב שאר המושבות, בייחוד מפני שהיקבים ומכירת היין היו בידיו[158].

מבקריו של הברון מצביעים על כך שהוא כפה את עצמו, את רצונו, את רעיונותיו ואת שיטותיו על המתיישבים וקבע שיהיו אסירי תודה כלפיו. כשלא היו מספיק אסירי תודה, לטעמו, נפגע, כעס ובמקרים חמורים העניש אותם בקנסות ואף בגירוש מן הארץ. התכנית של הברון לא התחשבה ברצונותיהם של המתיישבים. הקריסה הכלכלית של המושבות היתה לדעתו הוכחה לכך שהם אינם מוכשרים דיים כדי לנהל את ענייניהם. הוא ראה בהתמוטטות המושבות עדות לחוסר מוטיבציה ויכולת מועטת, ולא קיבל את ההסבר שמדובר במחסור באמצעים. לפי גישה זו, הבארון קיבל לידיו אנשים שעלו ארצה, בין היתר בשל שאיפתם לחיי חופש וכבוד. אך למרבה הצער לא אפשר להם לחיות במולדתם החדשה לפי רעיונות החירות, השוויון והאחווה עליהם חלמו, ברוח המהפכה הצרפתית. לטענת כמה מהמבקרים, כמו למשל איתי בחור, שבספרו "פעמון סדוק", טוען כי "הברון הפך את המתיישבים לאנשים מרירים, החיים על אדמתם שלהם – שלדעתם נגזלה מהם בעורמה ובמרמה – כעבדים משוללי חירות"[159]. זה אולי נכון במדה רבה במושבות שקרקעותיהן נקנו על ידי המתיישבים, כמו ראשון, זיכרון וראש פינה, אך קרקעות שאר המושבות נקנו על ידי הברון וכן גם ההרחבות במושבות הראשונות. בכלל,  אני סבור שיש כאן מן ההגזמה. אפשר לטעון הברון ראה לנגד עיניו את עם ישראל, והוא רצה לשפר את מצבו ואת כבודו. אלא שלא נראה שחשב על כך שעם ישראל מורכב מבני אדם, עם רצונות, שאיפות וסולם ערכים אישי. אבל נראה לי טעות, להציג את  תכניתו של הברון כ"פסולה מבחינה מוסרית".

השאלות על מידת ההצלחה, ועל יחסי הברון והאיכרים קיימות כבר מתרנ"א, עם פרסום 'אמת מארץ ישראל' של אחד העם. ברור שהיו תסכול מחמת אובדן הבעלות על האדמות לכאורה. מדוע  לכאורה? כי לולא הברון הם היו עוזבים ונוטשים ולא יודעים בכלל איפה האדמה שלהם! ולימים, קיבלו במתנה קרקעות פרטיות מניבות, בתים, רכוש ובעלי חיים שהם לא השקיעו כלום! בפיתוחם – אז זה עורמה? כל מה שהזכרונים ודומיהם חיו ממנו, מוכרים היום במיליונים- זה הכל של הברון! מה שהם קנו היה הולך לאיבוד כי לא היה להם גרוש והם היו חוזרים לרומניה. יחד עם זאת ניתן לומר שהישוב שקם בארץ על ידי הברון רוטשילד, היה מוגבל בהיקפו, וכושל מבחינה כללית[160]. מול הטענה ששיטת הברון לא הצליחה, ראוי לברר מהי הצלחה. האם הצלת מושבות מהתפוררות, רכישת קרקע עבור אחרות והעברתן ליק"א, היא כישלון? איתי בחור טוען: "הברון הוציא עשרות מיליונים על תכנית ארוכת שנים. בדרך, גרם תסכול רב למשפחות המתיישבים וגרם להם לצאת ולהיאבק שמערכת שהקים". כאן ניתן לשאול: כמה מהם חשו סבל ותסכול? כמה מהם קמו כנגד המערכת שהקים? המושבות שבחסות הברון הפכו עד מהירה לפנינות נוף, ששבו את לב מבקריהן: בית האיכרים שבהן נבנו באבן וקורו ברעפים. הוקמו בהן מוסדות ציבור, נסללו רחובות, ניטעו גנים והוצבו מנורות נפט. השירותים הציבוריים היו ברמה גבוהה, שכן במושבות ישבו רוקחים, רופאים, מורים ופקידים למכביר[161]. איתי בחור טוען שהברון "השתלט על המושבות". אולם הברון רוטשילד רק הוציא כספים בא"י, ולו חשב לצבור פה רכוש לא היה מעביר אותו חינם לידי האיכרים במושבות בשנות ה -30 ואת כל ירושתו הקרקעית למדינת ישראל ב 1957, משהו כמו חצי מיליון דונם!

מתיישבי זמארין חייבים את חייהם, רכושם, קיומם לברון וליק"א ולפיק"א שבאו בעקבותיו, כי הם כשלו ונכשלו בכל מעשיהם. כך גם  בראש פינה וראשון לציון ועוד ארבע עשרה מושבות. אפשר לזקוף לזכות הברון אפילו קיבוצים ומושבים שהוקמו על אדמותיו. רן אהרונסון, חוקר מושבות הברון מעיר, כי "הביטוח" שנתנה עזרת הברון לאיכרים יצרה הרגשת ביטחון, המזכירה "חקלאות חממה" במשק מוגן. מפליא להיווכח, שפגעים חמורים, כמוה בצורת שפגעה בארץ ישראל בשנת 1889-1990, נעדרת מכתבי המתיישבים[162].

יחד עם זאת, אין לשכוח את הגורם האידיאולוגי אצל המתיישבים, שבאו לארץ ישראל מתוך מניע ערכי. ארץ ישראל נבחרה כבמת התיישבות רק על רקע ההיסטורי והאידיאולוגי. כבר עמד על כך אחד מ'חובבי ציון', שביקר בארץ בסוף שנות השמונים, בשיא השפעתו של הברון רוטשילד בהתיישבות, בתשובה לשאלה שהציג לעצמו: מה יקרה אם היסוד האחד, אשר הישוב החדש בא"י עומד וקיים עליו… שמש הצדקה… יעלם….כי אז יחסר לנו מודיע ורב, אבל המושבות יישארו בכל זאת על מכונם, והאיכרים יכלכלו את נפשותיהם, גם אם תחדל התמיכה[163]. לא  בטוח כלל שהוא צודק. לדעתי, אלמלא הברון המושבות היו קורסות, אבל הסיטואציה המיוחדת של ההתיישבות בארץ ישראל בשנות ה-80 של המאה הי"ט, היא מיוחדת במינה ואם קיים דמיון למקרי התיישבות אחרים בעולם, הוא מועט בלבד[164].

במלאת מאה שנים למפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל חלה תמורה של ממש בגישה למפעל הברון רוטשילד ולעשייתם של אנשי המקצוע אותם העסיק בכל תחומי החיים. עבודותיהם החשובות של שאמה גלעדי ונאור  מרגלית וגולדשטיין[165], מפעלי המחקר של יד יצחק בן צבי ;ספר העליה הראשונה; ואחר כך מחקריהם  של  בן ארצי ואהרנסון שינו את הדימוי במידה רבה. ההתעוררות הציבורית בכל הקשור לשימור המורשת הבנויה בארץ חוללה גם היא תפנית ביחס לשרידי המורשת הנופית של הברון רוטשילד במרחב העירוני והכפרי בישראל. מאות מבני מגורים, עשרות מבני ציבור, מרחבים ציבוריים פתוחים ומוזיאונים מקומיים אשר חשופים לעין הציבור, המחישו בפרספקטיבה של זמן את גדולת מעשיו של הברון רוטשילד ואת המומחיות הרבה של שלוחיו שנקראו "פקידים" אך היו למעשה אנשי מקצוע בתחומים מגוונים: מנהל וניהול, תכנון, מדידה, בניה, חקלאות, כורמות, יצור יין, חינוך ועוד.

שאלות רוח, כגון חופש, חירות, וכו' -אכן הציקו, כי חלק מהפקידים נהגו באיכרים בשיטות ניהול נוקשות כמה שנים-אבל בהכירם את צאן מרעיתם הם ידעו שאין דרך אחרת. ועל כך כתבו מימי אחד העם עד שמעון שאמה. מי לימד אותם בכלל מאיזה צד מחזיקים טורייה? מה זה יקב? מה זה פרה? אכן היו 'מרידות', היו שלא קיבלו את המשמעות שנכפתה, בכל המושבות, אבל אפילו הם ידעו שלולא הברון כולם אבודים. הבעיה העיקרית היתה שהברון ואנשי המושבות ראו את המציאות משני עולמות שונים. מבחינתו של הברון, אף אחד לא נתן למתיישבים אפילו קמצוץ ממה שהוא נתן: בית חולים, בית ספר, תרופות בחינם, ועוד. מנקודת מבטם של המתיישבים, הם באו ארצה כדי להיות אנשים חופשיים ולא אריסים.

עד היום חלוקים החוקרים בדעותיהן על נסיבות החלטתו של הברון רוטשילד להעביר את ניהול המושבות בארץ ישראל,  לידי חברת יק"א -"חברה להתיישבות יהודית" (Jewish Association Colonization), מיסודו של הברון הירש[166]. יש הטוענים שקצה נפשו בתלונות בביקורת האין סופית של המתיישבים ושל אגודות "חובבי ציון" ממזרח אירופה[167]. אחרים סבורים שהדבר אירע בשל מחלתו[168]. מה גם שמרבית מפעליו – היקבים, בית החרושת למשי ומפעל התמציות, היו שקועים בגירעונות מתמידים. בוא החליט שאין בכוחו של אדם אחד להרים משא כה כבד ותר אחרי משענת ציבורית שתישא עמו בנטל.

להמשך קריאה: זכרון יעקב במאה העשרים.

הערות

[1] בין היתר, בעת זקנתו, הברון רוטשילד, תרם למוזיאון הלובר, אוסף תחריטים ורישומים נדירים ושימש בו יועץ אמנותי בתחום זה. כמו כן, מימן את הקמתו של המכון לביוכימיה בפריס ותמך בו, למין שנות ה-80 של המאה ה-19 (רן אהרונסון, הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1889, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1990 (להלן הברון והמושבות), עמ' 9, הערה 1.

[2] י' בריל, יסוד המעלה, ירושלים תשל"ח, (הוצאה מקורית : תרמ"ג), עמ' 151.

[3] יי"ל פישמן – מיימון (עורך) ספר שמואל, זיכרון לרב שמואל מוהליבר, ירושלים תרפ"ג, ירושלים תרפ"ג, עמ' כב-כ"ד.

[4] אליהו שייד, זיכרונות על המושבות היהודיות והמסעות בארץ ישראל ובסוריה, 1883-1899, ירושלים תשמ"ז (להלן: שייד)

[5] י' בריל, יסוד המעלה, מגנצא תרמ"ג, מהדורה מצולמת, ירושלים תשל"ח, עמ' 6-10.

[6] שמואל יבניאלי, ספר הציונות, כרך א: תקופת חיבת ציון, חלק ב', ירושלים ותל אביב, תשכ"א (להלן: יבניאלי),  עמ' 76. ח' חיסין, מיומן אחד הבילויים, תל אביב, תרפ"ה, עמ' 81-82.

[7]רן אהרונסון,  הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה, 1882-1890, יד בן צבי, ירושלים  1990, (להלן: הברון והמושבות), עמ 11

[8] איתי בחור, פעמון סדוק, זכרון יעקב, 2017 (להלן: פעמון סדוק(, עמ, 72

[9] יבניאלי ב', עמ' 235-240

[10] יבניאלי, ב' עמ' 236

[11] מכתב הברון לשמואל הירש מיום 16/10/1883, אצל שולמית לסקוב, הבילויים, ירושלים תשל"ט, עמ' 163-166

[12] ראו למשל: יוסף גורני, מראש פינה ודגניה ועד דימונה, שיחות על מפעל הבניה הציוני, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ'24-25

[13] אביעזר שלוש, מזמארין לזכרון יעקב, אתה האינטרנט של מט"ח. מתוך א' שלוש, "מי היה אותו אפלבוים?, הוצאה עצמית, 1999.

[14] זכרונות אליהו שייד

[15] א' סמסונוב, ספר זיכרון יעקב, זיכרון יעקב, תש"ג.

[16]פעמון סדוק עמ, 73

[17] שלוש ,שם. פעמון סדוק, עמ' 78

[18] פעמון סדוק, עמק 73.

[19] תודה לפרופ' יוסי בן ארצי על הבהרתו

[20] פעמון סדוק, עמ' 75.

[21] תודה לאיתי בחור שהעלה באוזני את הרעיון הזה. חוקר הברון, רן אהרונסון, מטיל בכך ספק.

[22] דן גלעדי, הברון רוטשילד ומשטר החסות של הפקידות", בתוך: ספר העליה הראשונה, (להלן: ספר העליה הראשונה), עמ' 185-186.

[23] בן ארצי, המושבה, עמ' 18.

[24] שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל, ירושלים, תש"ם (להלן: שאמה),, עמ' 82 ואילך

[25] אהרונסון, "זיכרון בירת השומרון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות – סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, משרד הביטחון, תל אביב (להלן: זיכרון, יבתר השומרון), עמ' 59.

[26] שלוש, שם.

[27] אחד האיכרים שהסתכסך עם פקיד הברון וורמסר, הלשין לפני השלטונות העות'מניים כי יצחק לעבל, יו"ר ועד חיבת-ציון בגאלאץ, שהיה הבעלים הרשום של אדמות זמארין, נפטר ללא יורשים; כיון שכך, צריכה הבעלות לעבור לידי הממשלה. שייד נרתם לפעולה ובתשובה למברקו הוא מקבל מפינלס, מזכיר הוועד בגלאץ, תעודה מאת הקונסול האוסטרו-הונגרי בגלאץ, המפרטת ומאשרת את שמות יורשיו של לעבל. שייד יוצא לקושטא ומשגר מכתב לווזיר הממונה על הארכיונים, בו מצוין כי צאצאי לעבל, שהיה נתין אוסטרי, מכרו את האדמות האלו למרשו  מישאל ארלנגר, במחיר 30,000 פרנק. מאמציו של שייד נשאו פרי. בהוראה מגבוה הועברה הבעלות על אדמות זמרין על שמו של מישאל ארלנגר, נציגו של הברון. בעקבות ההלשנה הועמדו נכסים אלה למכירה פומבית, ולולא התערבותו הנמרצת של שייד היו מתיישבי זמארין צפויים לנישול.

[28] מצוטט על ידי שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל, ירושלים, תש"ם (להלן: שאמה), עמ' 76

[29] שאמה, עמ' 189

[30] יוסי בן ארצי, "החוזים והתכניות לבניית בתים ואורוות בזכרון יעקב (1883-1885, ניתוח גיאוגרפי-היסטורי, , קתדרה 29, יד בן צבי, תשרי תשמ"ד (להלן: חוזים), עמ' 59.

[31] הברון והמושבות, עמ' 198 ; אריה סמסונוב, שם

[33] א"מ פריימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, א' ירושלים תרס"ז, עמ' 17; שם, ב', יפו תרע"ג, עמ' 246

[34] משה  סמילנסקי, לתולדות הישוב בארץ ישראל, אחיאסף 12 (תרס"ה), עמ' 134; דן גלעדי, "ראשון לציון בחסות הברון רוטשילד (1882-1900), קתדרה, 9 (1978), עמ' 135.

[35] הברון והמושבות, עמ' 54

[36] אליהו שייד", על נדיבותו של הבארון, אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה ב', עמ' 334-335

[37] שלוש, שם

[38] סמסונוב, שכרון יעקב

[39] פעמון שבור, עמ' 98-99

[40] ראשוני המתכננים של ההתיישבות הכפרית השיתופית, ובהם ריכארד קאופמן, יוליוס פוזנר ובנימין צ'לנוב, זלזלו באפשרות שמושבות הברון רוטשילד היו פרי הליך תכנוני, שקושר בין אידיאולוגיה ונוף. הם העריכו שהמושבות היו פרי העתקה תרבותית מצרפת או אירופה, ופרי התבוננות בערבים או בטמפלרים. גם גיאוגרפים כמו אפרת וקרמון ציטטו אמירות מעין אלה. בעבודותיהם של בן ארצי ואהרנסון דלעיל, הוכח שהיתה זו תמונה מעוותת, פרי חוסר ההיכרות והיעדר מחקר על הדור שקדם לתכנון נהלל או עין חרוד. (יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ־ישראל , 1914-1882, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988  (להלן: המושבה), עמ' (279-276).

[41] המושבה העברית, עמ' 264 ואילך

[42] יוסי בן ארצי, "החוזים והתכניות לבניית בתים ואורוות בזיכרון יעקב (1883-1885), ניתוח גיאוגרפי-היסטורי, קתדרה 29 (1983), (להלן: חוזים), עמ' 46-48

[43] יוסי בן ארצי, תכנון והתפתחות המערך הפיסי של המושבות העבריות בארץ ישראל, 1882-1914, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור באוניברסיטה עברית, ירושלים, 1984, עמ' 79.

[44] יוסי בן ארצי, "ארבייטער שוללע", ו"לוסטאגרטן" בזיכרון יעקב 1887-1888 (להלן: "ארבייטער שוללע"), 'מרחבים ', כרך 7,-מרחבים בשינוי: תמורות גיאוגרפיות בארץ ישראל וסביבתה, מוקדש לגדעון ביגר, אוניברסיטת תל אביב 2016 (להלן: ארבייטער),  עמ' 67

[45]  י' בן ארצי, החוזים

[46] יוסי בן ארצי, הארבייטער, עמ' 67.

[47] הברון והמושבות, עמ' 200-201

[48] יצחק אפשטיין, "מזכרונותיו של עולה צעיר", בתוך: מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון והחנוך העברי, ירושלים, קהלת, תש"ז, (להלן: אפשטיין)עמ' 344.

[49] יעקב חורגין, יצחק אפשטיין, תל אביב, התאחדות בני הישוב (להלן: חורגין), תש"ג, 18-19

[50] פעמון סדוק, עמ' 102

[51] אפשטיין, עמ' 344-345

[52] ארבייטער, עמ' 74

[53] אפשטין עצמו ויתר על חקלאות והפך למודד ולמורה, ושלושת האחרים הקימו את המשתלה ביסוד המעלה והתמחו בנטיעות. ורהפיג־אמיתי נשאר בה כמתיישב ושני הנותרים התיישבו כעבור זמן מה בראשון לציון והיו מטובי איכריה.

[54] שייד, עמ' 83

[55] חיים לסקוב חיסין, מסע בארץ המובטחת, מחקרים ומקורות תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1982 (להלן: חיסין) 1982, עמי  124 ; ראו גם: רוח בשדרה: 120 שנה לשדירות הדקלים ראשון לציון, מוזיאון ראשון לציון, 2010

[56]שייד, עמ' 203.

[57] "הצבי", א', ט"ז אייר, תרמ"ה, 1885, גיליון כ"ז.

[58] נפתלי הרץ אימבר, "ראשון לציון", חבצלת תרמ"ד ירושלים.

[59] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'2071-2072

[60] הצבי, א, כו אדר, תרמ"ה.

[61] סמסונוב, שם.

[62] שלוש, שם

[63] חוזים, עמ' 49-52.

[64] מועדים סותרים על חנוכת בית הכנסת, (מאמצע תרמ"ו ועד ראשית תרמ"ז), אצל סמסונוס, עמי 128, ח' פאלק, הצבי, 2 (1886), גליון 41, י"ב אב, תרמ"ו, עמ 'קס"ה.

[65] פעמו סדוק, עמ' 96-97. סמסונוב, זיכרון יעקב, פרשת דברי ימיה, עמ' 129

[66] הברון והמושבות, עמ' 203

[67] שלוש, שם

[68] רן אהרונסון, הברון והמושבות, יד בן צבי, ירושלים, 1990.

[69] יוסי בן ארצי, "ארבייטער שוללע", ו"לוסטאגרטן" בזיכרון יעקב 1887-1888 (להלן: "ארבייטער שוללע"), 'מרחבים ', כרך 7,-מרחבים בשינוי: תמורות גיאוגרפיות בארץ ישראל וסביבתה, מוקדש לגדעון ביגר, אוניברסיטת תל אביב 2016 (להלן: ארבייטער שוללע).

[70] הברון והמושבות, עמ' 53.

[71] הברון הורה לבנות מוסדות כאילו גם בראש פינה ובראשון לציון, אבל יושמה רק בזיכרון, יוסי בן ארצי, שם.

[72] מינוח משובש בכול לשון של מקור, גרמנית או יידיש. "Arbeiterschule” ", בגרמנית הוא "בית ספר עמלני. שם, עמ' 57, הערה מס' 1.

[73] יוסי בן ארצי, "גוטליב שומאכר – מפות ותכניות  לפיתוח חיפה בשלהי המאה הי"ט, קתדרה, 73, 1994

[74] סמסונוב, 146-147. באתר האינטרנט המביא את תמונות ילדי המוסד, מוזכרת בטעות שנת 1885-6, כשנת הפעלתו.

[75] . י, גולדשטיין וי' מרגלית, "מפעלו של הברון רוטשילד 1882-1899", בתוך י. קולת (עורך), תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, מאז העליה הראשונה, ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ן,

[76] הברון והמושבות, עמ' 79.

[77] https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22599

[78] שייד, עמ' 88

[79] שייד, שם

[80] יוסי בן ארצי, ארבייטער שוללע", עמ' 64; הברון והמושבות, עמ'126-128

[81]  אסתי ינקלביץ / דוד חיים, הפקיד ש'נעלם', והקמת חוות ההכשרה בסג'רה" קתדרה 98, יד בן צבי, 2000, עמ'  ;   102-100; מיורק, י', 'המקורות הרעיוניים של חוות הפועלים בסג'רה',בתוך:  י' בן ארצי, י' ברטל וא' ריינר (עורכים), נוף מולדתו — מחקרים בגאוגרפיה של ארץ־ישראל ובתולדותיה,ירושלים: מאגנס, תש"ס, עמ 384-376

[82] יוסי בן ארצי, ארבייטער שוללע", עמ' 64; הברון והמושבות, עמ'126-128

[83] ארבייטער, עמ' 65, הערה 4

[84] עמ' 65, הערה 4

[85] הצבי, ד', י"א ניסן תרמ"ח/ 1888, גליון ט"ז.

[86] יוסף גורני, מראש פינה ועד דגניה, , שיחות על מפעל הבניה הציוני, משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ' 26-27

[87] דן גלעדי, עמ' 197ץ

[88] דוד תדהר (עורך), "יהושע אוסוביצקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1318, מייסדי ראשון לציון ומו"ל העיתון, טענה ומענה, המליץ, תכתובת בדבר המרד נגד אוסוביצקי, 14 ביוני 1887; סיפורי מושבות עמ' 211

[89] אביעזר שלוש , מי היה אותו אפלבוים?, הוצאת רחל, 1999, ;

[90] מצוטט אצל איתי בחור ב"פעמון סדוק", עמ' 79

[91] י שראל קולת,  תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה – התקופה העות'מאנית, מוסד ביאליק, כרך בק,

[92] קדם לו מרד נגד האגרונום דינור, כבר ב-1883, דבר שהוביל לסילוקו של ישראל בלקינד, איש ביל"ו, מו המושבה.

[93] במקרה של ראשון לציון, היה זה מיכאל הלפרין, דמות מופלאה ותימהונית, שעבד אז כפועל במושבה.

[94] ייהושע קניאל, "הישוב הישן וההתיישבות החדשה", עמ' 279

[95] סמסונוב, עמ' 163.

[96] הברון ומושבותיו, עמ' 142.

[97] זכרונות אליהו שייד, עמ' 37, 79

[98] הברון ומושבותיו, עמ' 117-118

[99] דן גלעדי, הברון, עמ' 183-184

[100] הברון והמושבות, עמ' 296

[101] דן גלעדי, שם. [הקומונה הפריזאית הוא מונח המתאר את הממשלה הסוציאליסטית אשר שלטה בפריז מ-18 במארס (ובאופן רשמי מ-26 במארס) עד 30 במאי 1871, ואשר דוכאה בכוח הנשק, תוך טבח בהמונים.

[102] ראו לדוגמא, מכתביו של הברון לשמואל הירש, מנהל בית הספר "מקווה ישראל", בעניין מתיישבי ראשון לציון, אצל שמואל יבניאלי, תקופת חיבת ציון, ב', תל אביב , תש"ד, עמ' 73, 90

[103] משה סמילנסקי, זכרונות, ב', תרצ"ה, עמ' 23.

[104] הברון והמושבות, עמ' 295

[105] השנואים ביותר מבין הפקידים היו אוסוביצקי בראשון לציון, אושרי בראש פינה ואדולף בלוך, אף הוא מאלזס, שרדה באכזריות במתיישבי ראשון לציון ומזכרת בתיה

[106] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, מסדה, רמת גן, עמ' 11.

[107] על בן שימול, ראו : הלל יפה, דור מעפילים, תל אביב, 1939

[108] יוסי בן ארצי, חוזים, עמ' 57-59

[109] אריה סמסונוב, זיכרון יעקב, פרשת דברי ימיה, תל אביב , תש"ג, עמק 109-112

[110]אלעזר רוקח, "מהמושבות", החבצלת, 18, (1888), גליון 31, ו' תמוז תרמ"ח, עמ' 268

[111] אוסוביצקי האב עלה ארצה בתרמ"ב, שימש זמן קצר מורה ללימודי היהדות בראשון לציון, קודם שהחל בכהונת רב, תחילה בעקרון ואחר כך בזכרון יעקב (ד' תדהר (עורך), אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו) א- י"ט, תלאביב , תש"ז תשלא", עמ' 3614).

[112] ש' הרמתי, "תחיית הדיבור העברי במושבות", בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, א', ירושלים 1981, עמ' 427-446

[113] הברון והמושבות, עמ' 144

[114] זאב ולק, "צמיחת החינוך הלאומי במושבות", ספר העליה הראשונה עמ' 417.

[115] י.ב.נ. ע. "ראש פינה", המליץ, 27 (1887), גליון 115, ט"ו סיוון תרמ"ז, עמ' 1212-1213

[116] זאב יעבץ, טל ילדות, ללמד בני יהודה ראשית דעת, ורשה, תרנ"ג, עמ' 4, 92;

[117] זאב יעבץ, "על דבר החינוך לילדי האיכרים בא"י…יהוד, תרמ"ח, הארץ, ב', תרנ"ח, עמ' 53-57.

[118] גרזובסקי, הצבי, תרמ"ח, גליון כ"א.

[119] בספר "פרוזדור" (מבוא) וארבעה פרקים: המאלף, המדריך, המורה והמחוקק. יצא בדפוס לונץ, ירושלים, תשנ"א.

[120] זאב ולק, שם.

[121] י'גרזובסקי, "השיטה הטבעית בלימוד שפתנו, או עבריתב עברית", ירושלים תרנ"ז, עמ' ט"ז).

[122] "דברי ימי השבוע", הצבי, תרנ"ג, גליון ל"ט, עמ' 1.

[123] רן אהרונסון שם

[124] נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, חיפה: הוצאת הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה ע"ש ברוך רפפורט, הטכניון, 1998

[125] הלל יפה נולד ב-1864 בכפר הקטן בריסטובקה שבפלך יֶקטרינוסלב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), אביו ירמיהו היה סוחר משכיל ובעל אמצעים שמשפחתו באה מיהדות ליטא, והוא העניק לבנו חינוך יהודי מסורתי. עם סיום לימודיו בגימנסיה בעיר ברדיאנסק סע לז'נבה שם החל את לימודי הרפואה. בשנת 1889 קיבל תואר דוקטור לרפואה, לאחר מכן התמחה בפריז במחלות עיניים. הוא החל לפרסם עבודות מדעיות בתחום התמחותו, מחקריו ועבודותיו זכו להערכה רבה בקרב הקהילה המדעית. בחירתו של הלל יפה במקצוע הרפואה, ובתחום מחלות העיניים בפרט, היו פועל יוצא של חלומו להיות רופא בארץ ישראל. בחודש מאי 1891 (תרנ"א) עזב יפה את רוסיה לעלות לארץ ישראל. עם הגיעו לארץ במאי 1891 (תרנ"א) החל יפה, בליווי מספר חברים, לתור את ארץ ישראל. מסעם עבר במושבות הראשונות. בנס ציונה גילה שרבים מאנשי המושבה חולים; יפה לא ידע כיצד לזהות את המחלה ולהקל על סבלם. עבודתו הראשונה בארץ הייתה כרופא בעיר טבריה. במשך כשנתיים (1891–1893), ורכש לעצמו מוניטין של רופא מצוין ואדם נהדר. עם זאת, לא חש הלל יפה שבטבריה הוא ממלא את ייעודו, וכאשר בשנת 1893 התפנתה משרת רופא בזכרון יעקב, עבר לשם.

[126] ישראל קולת, "ד"ר הלל יפה: רופא וחלוץ", אבות ומייסדים, תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 165-144. `;הלל בן-ירמיהו, "אב טיפוס של הרופא החלוץ בארץ-ישראל ", בתוך: פרופ' נסים לוי, יעל לוי, רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799, הוצאת איתי בחור, 2012, ", עמוד 238; אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, כרך ב': פרק ס"ח, "רופא בארץ הלל יפה", 1891–1893.

[127] יפה הבין כי על מנת להצליח במיגור הקדחת עליו ליטול תפקיד המשלב את העבודה הפרקטית מול חוליו, בנוסף למחקר, עבודה קהילתית ופוליטיקה. הכוח הטמון ביחסי ציבור, גיוס תרומות ובהפצת רעיונות הוא זה היכול לעזור בהגשמת המטרה. עם קבלת התפקיד עבר להתגורר במרכז, ביפו, ומשם הצליח לגייס כספים לייבוש הביצה הסמוכה לחדרה. הוא נסע לאירופה על מנת לגייס כספים למטרות שונות, כגון הצלת בית הספר העברי הראשון לבנים ביפו, אשר עמד על סף קריסה וכדברי יפה: "הרעיד שמים וארץ בעזרת מכתביו לברון".יפה הפך לבר סמכא בנושא המלריה, מניעתה וריפוייה. פרסם מאמרים רבים, ואף הרצה בפריז בוועידה בינלאומית בנושא הקדחת בשנת 1900. הוא פעל כמיטב יכולתו לשיפור בריאות הציבור, למד וחקר מחלות נוספות אשר היו נפוצות באזור, תוך שימת דגש על דרכי מניעה והפחתת הדבקה בהן.

[128] למעשה רק בהתיישבות בנגב החלו בהזרמת מים מסודרת מרחוק, עד לאמצע שנות השלושים ההתיישבות הייתה בסמוך למקור מים. כאשר "נגמרו " קרקעות סמוכות למים הוקמה חברת מקורות כדי לספק מים ממרחקים גדולים יותר, אך עדיין אזוריים.

[129] שמואל אביצור, עמ' 242, הברון והמושבות, עמ' 297

[130] דן גלעדי, הברון, עמ' 192.

[131] הברון והמושבות, עמ' 81.

[132] שמואל אביצור, עמ' 241

[133] הצבי,ג' בחשוון, תרנ"ח.

[134] יעקב רואי, "יחסי יהודים-ערבים, במושבות העליה הראשונה, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, עמ' 253

[135] יהושע קניאל, "היישוב הישן וההתיישבות החדשה" בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, עמ' 275

[136] לוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ט, עמ' 128.

[137] שלוש, שם.

[138] זאב יעבץ, על דבר החינוך לילדי האיכרים בא"י, תרמ"ח, הארץ, ב' (תרנ"ח), עמ' 53-57.

[139] שלוש, שם.

[140] הברון והמושבות, עמ' 78.

[141] דן גלעדי, הברון, עמ' 192

[142] הברון והמושבות, עמ' 78

[143] מרדכי נאור, מסיפורי ארץ אהבתי, ארץ ישראל בשנים 1850-1950, משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמ' 71-72.

[144] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", ספר אוסישקין,  פרק ט"ז, ירושלים, תרצ"ד

[145] כתיבת עברית באותה התקופה עדיין לא עשתה שימוש בהברת פתח מתחת לאות ההשתייכות ולכן כתבו להברון ולא לברון כפי שאנו כותבים אך זו לא תמיהה כי כך כתבו כולם)

[146] "אחד העם, "אמת מארץ ישראל" מופיע ב"פרוייקט בן יהודה"https://benyehuda.org/read/1153

[147] יוסף גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, זרמים מדיניים-אידיאולוגיים בציונות, ביחסם אל היישות הערבית בארץ ישראל, בשנים 1882-1948, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 33-34

[148] חיים חיסין, מסע בארץ המובטחת, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ב, עמ' 291.

[149] מיכאל אסף, היחסים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל, 1860-1948, תל אביב, 1970, עמק 32-33.

[150] חיסין, שם.

[151] א"ש הירשברג, בארץ המזרח, תר"ע, עמ' 129-131.

[152] חילופי המכתבים נמצאים בארכיון פיק"א. עיקרי הדברים מובאים אצל שאמה.

[153] דן גלעדי, עמ' 204.

[154] הבארון ומושבותיו, עמ' 93

[155] הברון והמושבות, עמ' 97-98

[156]   אלכס ביין משתמש בנתונים קלים יותר להבנה: לפי אומדנה, השקיע הברון במפעל ההתיישבות סך 5,600,000 לי"ש  מסכום זה, הושקע בשנים 1883-1899 סך 1,600,000 לי"ש. באותה התקופה השקיעו כל האגודות של חובבי ציון ברוסיה ובאירופה, סך של 87,000 לי"ש. (אלכס ביין , תולדות ההתישיבות הציוני, מסדה, רמת גן, עמ' )10

[157] ראשון לציון, רחובות, גדרה, באר טוביה ואדי חנין (נס ציונה), עקרון (מזכרת בתיה), הרטוב, מוצא, פתח תקווה, חדרה, זכרון יעקב, שפיה, בת שלמה, ראש פינה, יסוד המעלה, מטולה, משמר הירדן ועין זיתים.

[158] אלכס ביין, עמ' 12-13

[159] פעמון סדוק, עמ' 75

[160] פעמון סדוק, עמ' 74-75

[161] המושבה, עמ' 22-25

[162] הברון והמושבות עמ' 299, הערה מס' 15.

[163] מב"ה הכהן, אדמת 'נחלה מבוהלת, מערב עד ערב, קובץ מאמרי מרדכי בן הלל הכוהן, ב' וילנא,  עמ' 681-682;

[164] הברון והמושבות, עמ' 300

[165]  י' מרגלית, י' וגולדשטיין, י", 'מפעלו של הברון רוטשילד “1899-1882, . בתוך י' י' קולת )עורך),  תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה ,ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תש"ן

[166] בדור האחרון טוענים מחקרים חדשים כי למעשה הברון רוטשילד המשיך להיות הדמות המובילה גם בפעילות יק"א בארץ ישראל, דבר שנמשך גם כשיק"א הייתה לפיק"א ,בתחילת תקופת המנדט.

[167] דן גלעדי ומרדכי נאור, רוטשילד, 'אבי הישוב' ומפעלו בארץ ישראל, ירושלים  1982, עמ' 88-89.

[168] שאמה, עמ' 129-131