גילי חסקין
כתב וצילם: גילי חסקין
כתבה זו פורסמה, בשינוים קלים, במגזין האלקטרוני YNET: ראו: תכנית אוגנדה – הכירו את המדינה המתפתחת ביותר באפריקה
עמדנו בחצי מעגל מול קבוצה של גורילות. שתי אימהות משועממות שכבו על גבן והניקו לסירוגין, זכר גדול ואימתני צפה במחזה באדישות וחבורה של צעירים תרגלו קרבות. הם היכו באגרופיהם על חזותיהם והתנפלו זה על זה, במשך שעה ארוכה, מבלי לחדול. תהינו מאין שאבו כל כך הרבה כוח. אחד מהם טיפס על עץ קטן שכרע תחת כובד משקלו; אחר טיפס על ענף והתרומם אל אחר בעזרת יד אחת בלבד. המבוגרים היו רגועים יותר. הם שכבו שרועים על גבם ולעתים פקחו עין תורנית שהביטה באדישות בצאצאים גורילה זכר התקרב אלינו בהליכה אופיינית, כתפיו מורמות אל על, כוח שריריו ניכר מרחוק, אך לא הצלחנו להבין אם מבטו מאיים או סקרן. הריינג'ר שלנו, שמוצאו מקונגו השכנה, הרגיע אותנו שפניו לשלום. הוא מכיר אישית, את כל הגורילות החיות בהר.
היה זה אחד מרגעיה שיא של הטיול באוגנדה. היו עוד רגעים לא מעטים: מפגשים עם בעלי חיים, נופים ואנשים.
טיול לאוגנדה. אסוציאציה ראשונה שעלתה בראשי היתה "תכנית אוגנדה", שהייתה הצעה בריטית להקמת התיישבות יהודית בשטח בן 13,000 קמ"ר במערב קניה. אסוציאציה אחרת היא אידי אמין, השליט האפריקאי ההפכפך שהחל את דרכו כידיד ישראל וסיים כיריב. רק אחר כך הגיעו מחשבות מרגשות על הרי הירח, על הרי הגעש ועל עולם החי.
השם "אנטבה" מעורר ריגוש בכול ישראלי כמעט. חלפו 40 שנה מאז חטיפת מטוס "אייר פראנס" והחילוץ ההרואי של החטופים הישראלים. לוחמי הסיירת דאז הם כבר בני ששים ובכול זאת, מדובר בתמרור בולט באתוס הישראלי. השפעת הטרגדיות שעברו על אוגנדה בימי שלטונו של אידי אמין נמוגה אט אט. כיום, עם שלטון יציב ונאור במידה רבה (אם כי עדיין לא ממש דמוקרטי), מתבצע פיתוח נחוש ומואץ, ולמעשה אוגנדה היא המדינה המתפתחת ביותר ביבשת, בין הייתר בעזרה סינית. אם מגמה זו תמשך, סביר להניח שאוגנדה תהפוך במהרה ליעד תיירותי מרכזי באפריקה.
קמפלה הבירה: פקקי תנועה צפופים. גודש של מכוניות מנסה להידחס לתוך נתיב צר יחסית. תחושה של נהר העולה על גדותיו. בצד הדרך נראים רוכלים, רוכבי אופנים נושאים משאות שונים, המשווים להם מראה של ציפור בעלת זנב ענק. משאיות עמוסות, ג'יפים נהוגים בידי עשירי קמפלה, אוטובוסים עמוסים במקומיים.
גינג'ה שעל שפת יימת ויקטוריה, מקום יפהפה של אשדות הנילוס, עם רפטינג במים סוערים, בנוף מרהיב של נהר המפלס דרכו בין מצוקים, שייט לאיונים קטנים, טיול טרקטורונים ושאר פעילויות בטבע, מציפות אדרנלין. היימה, הקרויה על שם הקיסרית המיתית של בריטניה, היא הגדולה בסדרת היימות הגדולות של אפריקה והשניה בגודלה בעולם.
קמפלה הבירה, דומה לשוק ענק. משני צדי הכביש ניצבות מאות חנויות ואלפי רוכלים. ערימות של אננס צהוב, שרשי יוקא חומים, קני סוכר, פפיות בולטות בצבען הכתום. דוכני בגדים, כלי מטבח. הכול צבעוני, גדוש, דחוס, צועק. אטרקציה מרכזית היא התחנה המרכזית ההומה מיניבוסים הנדחקים זה לזה, פגוש אל פגוש. בקמפלה ניצב ארמונו של מלך שבט בוגנדה (Buganda), הדומה לאיגלו גדול, הבנוי מקש. הגג עשוי מאלומות קש קלועות כספירלה ענקית. פנים הארמון מכוסה שטיחים ישנים וקבורים בו מלכי בוגנדה, אשר שלטו במרבית השטח עד לבואם של הבריטים. חשיבותו ההיסטורית של השבט, כמו גם השפעתו הפוליטית, גדולים מאד ומשמו נגזר שמה של המדינה.
שטחה של אוגנדה 235,796 קמ"ר, בערך כמו שטחה של בריטניה הגדולה. הנסיעות ארוכות, אך מעניינות. מעת לעת נראים שוקי פירות ובהן דוכנים מסודרים בקפידה. עגבניות ערוכות בפירמידות קטנות, אננסים בערימות גדולות, תפוחי אדמה בולטים בצבעם החום וערימות של בצל, אבטיחים ופירות טרופיים שונים. במקום אחר, עצרנו בשוק כפרי צבעוני להפליא, המתקיים אחת לשבוע. יחד עמנו נכנסה לשוק משאית עמוסה בבני אדם, שנראו תלויים עליה, כמו אשכול בננות. לאורך הדרך המובילה אל השוק, ניצבו בצפיפות עשרות ואולי מאות מוכרות, שהציעו לכול את מרכולתן. היה שם גודש עצום של אנשים, פירות, ירקות וצבעים. שוטטנו ביניהם כאחוזי תזזית, מנסים להנציח במצלמות את המחזה, שנראה לעתים כקובץ של נמלים עמלניות, בשפעת גוונים. כל אדם היה סיפור בפני עצמו. כל "קליק" של מצלמה, מנציח סצנה שלמה. אנשים זרמו אל השוק, כשהם אוחזים את אופניהם בידיהם ועליהם תלויים אשכולות בננה, או סחורה אחרת.
אחת האטרקציות החשובות של המדינה היא פארק מורצ'יסון (Murchison), המפורסם במפליו הגדולים. כאן זורם הנילוס הלבן בקטע רחב ומרשים. השחר עלה לאיטו וצבע את העננים בגוון ורדרד. כמה מהם השתקפו במים ושיוו להם מראה דרמטי. את פנינו קיבלו צריחות רמות של בבונים. כמה עשרות מהם קפצו מענף לענף וזינקו על הקרקע. היונקים הראשונים שנקרו בדרכנו היו כמה אנטילופות מים (Water Buck) ולאחר זמן מה החלו להופיע כמה פרטים של אנטילופת ג'קסון, בו שני המינים נושאי קרניים. לזכר מסולסלות ולנקבה קטנות יותר. בהמשך נראו עשרות ואולי מאות פרטים של אנטילופת קוב (Kub), שצבען חום אדמדם, גחונן בהיר ולחזן כתם לבן. לצד האנטילופות הופיעו עגורי כתר שיצרו תמונה צבעונית ורומנטית. כעבור זמן קצר ראינו לביאה פוסעת בדשא וכעבור רגע, גם את שלושת גוריה, חוצים את דרך העפר ואחר כך זוללים שאריות של טרף שכנראה ניצוד לפנות בקר. במקום אחר ראינו מקבץ של ג'ירפות, שבלטו בגונם הנמרי, כולל זכר ענק בעל גוון כהה יחסית. כמה צעירים פתלו את צווארם הארוך וגור קטן, ישב סיכול רגליים על העשב, בפריבילגיה שהבוגרים מנועים ממנה.
נהגנו המיומן זיהה פילים מרחוק, שעט לכיוונם והספקנו לראות עדר מרשים של נקבות, מלווה בציפורים, גולש לבקעה ירוקה. בהמשך נראו תאואים שאנפות הבקר עופפו מעליהם. בתוך הלובן בלטה ציפור שראשה כחול וחזה אדום. זהו אוכל דבורים מצוי שחזהו ורדרד, בטנו תכולה וראשו כחלחל. זו אחת הציפורים היפות באוגנדה. מעלינו עף שלך (Osprey) שחולדה גדולה אחוזה בטופריו, עגורי כתר ואפילו נמר שנח על אחד הענפים. בראשית היתה אפריקה.
אחר הצהרים יצאנו לשיט על הנילוס הלבן, במעלה הזרם. היה זה מראה מרהיב. ראשית כל, בשל הצמחייה, הטרופית עשירה, שכללה יער עבות, גומא ושטחים גדולים של יקינטון המים, שבלט בעליו הירוקים הבשרניים ובפרחיו הסגולים הגדולים.. כמו נראה שפע של חיות בר, כמו חזירי יבלות, אנפת גוליית, עיטם, נחשונים, עדרי פילים, כולל זכר ענק, קרוקודיל גדול מאד וכמובן, הרבה הרבה היפופוטמים. לאחר כשעה וחצי של הפלגה חזינו במרה המרהיב של מפלי מורצ'יסון (Murchison). זהו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של אוגנדה ותחנה ידועה בנתיבו של הנילוס הלבן. כמויות עצומות של מים, נדחקות בשצף קצף אל נקיק, שרוחבו ששה מ' בלבד וניתזות לכל עבר בעוצמה רבה. ניתן לצאת משם בלוויית מדריך מקומי לטיול רגלי אל המפלים. השביל מאפשר נקודות מבט מרשימות אל המפלים, עד מעל למפל עצמו. ענן של רסס עולה לגובה רב יחסית ויוצר קשת נהדרת.
מעבר לסוונות מתרוממים ההרים. עם הטיפוס לגובה, נפרשים מטעי תה רחבי ידיים, מעובדים בקפידה. שורות שורות של עצים גזומים לגובה נמוך, מסודרים בשורות ישרות או מעוגלות לפי הצורך. נראים מרחוק כמעשה רקמה מוקפד במיוחד. עם העלייה לגובה, מתחלפים שדות התה, בעצים גבוהים. לצד הדרך נשמעו רחשים ולנגד עינינו נגלו קופי קולובוס, שצבעם שחור לבן וזנבם השתלשל מגופם מטה. הם קיפצו בבהלה מעץ לעץ, עד שנרגעו והפגינו לעינינו את כישורי האקרובטיקה שלהם.
שמורת קיבלה (Kibaale National park) היא יער גשם עבות ומרשים, בו נמצא ריכוז השימפנזים הגדול ביותר באוגנדה ומספרם מגיע ל-120. לאחר שצפינו בקופים באנושיים הללו, כשהם מדלגים בין ענפי הפיקוס, ראינו כמה מהם גולשים מהעצים בזריזות מסחררת, קופצים ומטפסים שוב. בהמשך נראו כמה זכרים יושבים על גבי ענפים ואחרים מטפסים על ליאנה במהירות ששמה ללעג את טרזן. יש סתירה לא מובנת בין גודלם של השימפנזים ועצמת שריריהם, לבין הקלות הבלתי נתפסת בה הם קופצים או מדלגים. כאשר נדמה היה לנו שמיצינו את המפגש עם שארי בשרנו הרחוקים, התעקש הריינג'ר להמשיך ופתאום נראה זכר גדול, כשהוא מתיישב מולנו. הוא התהפך, שכב על גבו, פיהק, חשף שיניים. ממרחק של מטר אחד בלבד. אולם כאשר ניסה מי מאתנו להתקרב יותר, נהם נהמה שלא מותירה מקום להרבה פרשנות. מבט על שריריו ומלתעותיו הבהיר לנו שלא כדאי לנסות ולבחון את עצביו.
לא הרחק משם נמצא אגם קסנדרה ((Kasendra, אף הוא בקלדרה געשית ומוקף עצים גבוהים. האגם הזה הוא אחד מסמלי היופי של אוגנדה. באופק נראו הרי רוונזורי ( Rowenzori), ששיאם בהר סטנלי, בגובה של 5109 מ'. אלו הם "הרי הירח" מושלגי הפסגות, המוכרים ממסעם של ריצ'רד ברטון וספייק לגילוי מקורות הנילוס הלבן. ההרים לא נראו בירור, אלא רק קווי הפסגות שלהם, ששורטטו, כל רכס, על רקע הרכס הגבוה יותר, שהתנשא מאחוריו, כמו בציור סיני.
אחת האטרקציות הגדולות שמספקת אוגנדה היא שייט בתעלה קזינגה, המחברת בין ימת ג'ורג' ליימת אדוארד, בלב שמורת המלכה אליזבת. השיט בתעלה היה אחד מחוויות הטבע העוצמתיות הזכורות לי מאי פעם. ראינו שם עושר של עופות, במגוון , בצבעים ובכמות גדלה והולכת. ככל שהמשכנו להפליג, ראינו יותר ויותר תנינים, חלקם מלחיתים בפה חושף שיניים, ועל גזעי העצים נראו לטאות ענק. אטרקציה משמחת היתה חסידה צהובת מקור, שניסתה לבלוע דג גדול, עד שאנפת גוליית עפה אליה במהירות וניסתה לגזול את הטרף, ממש מתוך פיה. חלפנו סמוך מאד לריכוזים של היפופוטמים. כמה מהם צפו במים ואחרים רבצו במי אפסיים לצדם של התאואים, כשלבניות קיפצו על גבותיהם. היתה שם חגיגה של כפנים, שגונם וורדרד ומקורם השטוח מסנן יצורים זעירים מתוך המים, שקנאים גדולים, והמון שחפים אפורי ראש. בהמשך, נראה פיל מתיז מים על עצמו ועל סביבתו. בשלב מסוים, ללא כל התראה, הגיח בסערה, אחד ההיפופוטמים מן המים ואחריו, יצא במהירות היפופוטם אחר ותקף אותו בחמת זעם. החלש יותר חיפש דרך לחזור אל המים, אך יריבו מנע זאת בעדו, עד שהתרחק ממנו בתנועת פרסה ושב למים במקום אחר.
משם עולים לכיוון ההרים, ייחודה של אוגנדה. מה שמבדיל אותה מארצות הסאפרי האחרות. הגענו לתצפית על נהר אישאשה (Ishasha), שזרם בפיתולים מרהיבים בעמק מוריק. המקום מפורסם בלביאות המטפסות על העצים ומתבוננות בבני האדם מלמעלה למטה. ככל שטיפסנו הדרך הפכה למרהיבה יותר, מסעירה יותר, הרים גבוהים, מדרונות תלולים, יער עבות ושטחים חקלאיים מעובדים. עמדנו מעל הגיאיות התלולים, הזרועים בתים קטנים, שיוו להם מראה של שמיכת ענק מוריקה ומנוקדת. דומה והאוגנדים יכולים להתחרות באירים המונים בארצם 47 גווני ירוק. הערפילים מסגרו את התמונה במסגרת לבנה, שהוסיפו להוד משנה יופי.
דרך עפר עוצרת נשימה מתפתלת במעלה הרים גבוהים, יורדת אל עמקים צרים ונושקת שולי אגמים, ושוב מטפסת אל הרכס הבא. בכל מקום נראו אנשים מהלכים לצד הדרך, נשים נושאות עצים להסקה על ראשם, ילדים נושאים קני סוכר. בני השבטים בָּצִ'יגָה ובָּפוּמְבִּירָה בחרו לחיות בהרים אלה. זה מאות שנים הם מבראים חלקות יער ומעבדים את המדרונות התלולים באמצעות טרסות המטפסות, עד לראשי ההרים.
לא הרחק משם, נפגשים הגבולות של אוגנדה, קונגו (זאיר) ורואנדה. האזור נשלט על ידי שרשרת הרי הגעש וירונגה (Virunga), המהווים את גבולן המשותף. זהו המקום לביקור באחת מגולות הכותרת של הטיול–300 גורילות הרים חיות באזור. כאן הן לחוצות בין שלושה גבולות מדיניים, לועות פעורים של הרי געש והמוני פליטים.
הבקר נפתח בזריחה מעל ההרים, למרגלות שמים נדיבים, ללא ענן. מעגלים צהבהבים וכתמים של אור הצטיירו להם בפאתי מזרח. באופק נראו הרי געש מחודדים, גבוהים בהרבה מעל אלו שסביבנו. נסיעה קצרצרה הביאה אותנו לפארק בווינדי (Bwindi), שם קיבלנו את התדריך הקלאסי, המזהיר מפני קרבת ייתר לגורילות, כדי שלא להדביקם במחלה אנושית כלשהי.
התחלנו לפסוע ביער המרהיב. שביל צר התפתל בין עצים גבוהים, שיחים, שרכים ומטפסים. גודש עצום ומגוון של מינים שיצרו להם ממלכת אגדות ירוקה קסומה. חיות היער הגדולות – הפילים, התאואים והאנטילופות – כבר היו פה ופרצו להן שבילים בסבך שבין שיחי העשב הנמוכים בשולי ההרים והאחו האפרו־אלפיני בראשי הפסגות. ההליכה בסבך הצפוף קשה ביותר, הקרקע מכוסה עלים רטובים ומרקיבים וענפים מפותלים וחזקים לוכדים את הרגליים. ענפים אחרים נשברים כשמנסים לאחוז בהם. ההתמודדות עם הג`ונגל הפראי מעצימה את חוויית המפגש ואת ההערכה לגורילות ההרים העוצמתיות ועדינות כאחד, שהצליחו להתאים עצמן דווקא לאזור קשה זה. הריינג'ר, שמוצאו באוזר ההרים של קונגו הסמוכה, הזהיר מפני פילי יער, שפגיעתם רעה. גלשנו במדרון חלקלק, מברכים שלא ירד הבקר גשם. לאחר ירידה לא קלה, החלנו בטיפוס ארוך ותלול, כשמעת לעת נראים ענפים שבורים, מעשה ידיהם של הגורילות ושבילים כבושים שהשאירו אחריהם פילי היער.
לגורילות מבנה גוף מוצק וכבד וזרועות הארוכות מן הרגליים. אין להם זנב, ראשם גדול, המצח צר והגבות בולטות. העיניים קטנות וקרובות זו לזו, והאף שטוח ורחב. הגולגולת המוארכת מהווה בסיס לשרירי הצוואר והלסת החזקים. פרוותם צפופה, קצרה ושחורה. הזכרים הבוגרים מתהדרים בשער גב בצבע אפור כסוף, והם מכונים "כסופי הגב". הזכרים הגדולים עשויים להגיע לגובה של 1.80 מטרים, ומשקלם עשוי להגיע ל־200 קילוגרם ואף יותר. המפגש עמם, מותר לשעה אחת בלבד, החולפת ביעף, אבל הרושם שהם מותירים, עצום ומלווה את המטייל זמן רב לאחר שיצא מן השמורה והמשיך בדרכו.
הדרך בין קיבאלה לקיסורו מתפתלת בינות להרים תלולים למדי, המשובצים בנחלות מעובדות קטנות. מכל עבר נשקפת תהום מיוערת, מתחתיה ערוצים המתפתלים בין הצוקים והכול טובל בים של ירוק. יש המכנים אותה "שוויץ של אפריקה". רבים טוענים כי דרך זו היא היפה ביותר באפריקה.
בעיירה קיסורו (Kissoro) מתקיים השוק השבועי (יום ב'). עיירה זו הומה מקומיים וזרים, העוברים כאן בדרכם לרואנדה ולקונגו הסמוכות. השוק היה עמוס לעייפה. הגודש האפריקאי המוכר של רוכלים, קונים, טובין, אדם וצבע. זהו מקום אידיאלי לנוח, במזג אוויר קריר ונעים, לצאת לטיולים רגליים קצרים כארוכים, לבקר את הקופים המוזהבים ולטפס להרי הגעש. מעבר ל"מדרגות הירוקות", התגלתה שרשרת של חרוטים געשיים עצומים שניצבו בשורה מעבר לאופק.
לאחר שעתיים של טיפוס הר הגעש מהוורה (Muhavura) , נפרש לנגד עינינו, נוף רחב ידיים של אפרים ירוקים, זרועים הרי געש. כמה מהם חרוטים להפליא. אחד מהם נראה כעיגול מושלם; כאילו שורטט במחוגה. להגיע. כעבור כמה מטרים ספורים הופיעו פרחים שצבעם זוהר בכתום, על עמודי פריחה גבוהים. ככל שעלינו בגובה, היער הלך והתדלדל. הצמחייה הלכה ונהייתה קטנה, בעיקר שיחים צפופים ממשפחת האברשיים. לצד הדרך הופיעו פרחים לבנים וצהובים. פה ושם נראו עצים שענפיהם מכוסים בטחב צפוף ועליהם הגדולים זוהרים בירוק. ככל שטיפסנו, היער הפך דליל יותר, והמאה שמסביב עוצמתי יותר.
לאחר נסיעה של שעתיים וחצי בשטח ההררי. עצרנו לצפות באגם בוניוני (Bunyoni – גוף מים כסוף, זרוע כתמים ירוקים, השולח אצבעות המתפתלות לחמוקי הגבעות , בתוך המאסה הירוקה.
זהו האגם העמוק באוגנדה ושני במזרח אפריקה, רק לאגם טנגניקה. חלפנו סמוך לאיון קטן, ובו גדל עץ גבוה, עליו ישבו עשרות קורמורנים. מתברר שלמרות מראהו המרגיע, היה לאי הזה תפקיד לא מלבב, שבא לידי ביטוי בשמו "אי העונשין". לכאן היו מובאות נערות רווקות שהרו ומוגלות אל מותן. לאחר שכמה מהן נמלטו בשחייה לחוף מבטחים, נקשרו המוקעות שבאו אחריהן אל העץ, כשידן מאחורי גבן. ידוע על גברים עניים, שידם לא השיגה לשלם מוהר עבור כלה, שהיו חותרים אל האי ומשחררים את הנערה הכלואה כדי שתינשא להם.
באזור חיים גם לאזור בני שבט הבטווה(Batwa) שהגיעו לכאן מן היערות, המוכרים גם כ"פיגמים" (Pygmies). הם אחד השבטים הקדומים באפריקה וחיו כנוודים למחצה, מתקיימים על ציד ולקט ובולטים בקומתם הנמוכה (1.50 מ' לגבר ממוצע). הפיגמים חיים ביערות טרופיים ומכלכלים עצמם, כחברה נודדת של ציידים-לקטים. ממדי גופם הקטנים מותאמים, אבולוציונית, לאורח חיים זה. הם מבודדים מחברות אחרות של בני האדם, הן תרבותית והן גנטית. הם חיים בקבוצות של מאה איש או יותר, באוכלוסיות והאוכלוסיות מבודדות זו מזו. הם נדחקו מן היער על ידי שבטים חזקים מהם, שבראו את העצים והפכום לשדות וגני ירק. שטנו בקאנו אל אחד מכפריהם. המוני ילדים המתינו לנו ליד המזח והביטו בנו בסקרנות. הטיפוס אל הכפר היה צר, אך תלול מאד. אם כי נערה צעירה, רצה כשתינוק על גבה, כאילו לועגת להתנשפויות שלנו. המקומיים, שעל פני חלקם ניכרו התווים הפיגמאים, מציגים כמה ריקודים מסורתיים, מעוררי התפעלות בגמישות ובקצב.
בפאבים של העיירה הסמוכה Kabale, ניתן לשתות "אורג'ה", משקה אלכוהולי העשוי מבננות. בתפריט של המקום מוצעים כתרייסר מאכלים שמרכיבם העיקרי הוא בננה. למרות האננסים המשובחים והפפיות המתוקות, דומה כי אוגנדה מתקיימת על מאכלי בבנה ואכן, הבננות כאן טעימות להפליא וקשה למצוא דמיון בינן לבין אלו הנמכרות בארץ.
בדרכנו חזרה לכיוון נמל התעופה של אנטבה, חלפנו על פני שווקים ססגוניים למכירת פירות, על פני דוכנים שהתמחו, במכירת מכתשים ועליים, מגולפים בפשטות מעץ, ליפות ושאר טובין. למי שלא יכול להתאפק, מומלץ לשוט בביצות הסמוכות לאנטבה, שם אפשר לראות את חסידת הנעלן, על שם צורתו המיוחדת של מקורה. כך או כך, החלום נגוז. אנו בנמל התעופה של אנטבה, עם תחושת רעב חזקה של עוד. תם ולא נשלם.
לכתבה מורחבת ראו: מבט על אוגנדה