גילי חסקין
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו גם: סיור בעבר הירדן וסיור בפטרה
לקריאה נוספת על ירדן באתר זה, ראו – מבצרי הצלבנים בעבר הירדן
להרצאה על ירדן לחצו כאן
לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לירדן
כללי
הנבטים – אומה ערבית קדומה, שבניה הקימו ממלכה משגשגת שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בצפון ערב, בדרום עבר הירדן, בנגב ובסיני. התרבות הנבטית היא חלק נפרד מהטיול בנגב. ביקור בפטרה, עיר המתים החצובה בסלע, נחשב לאתר חובה בטיול לירדן
בין השנים 700 ל-800 לספירה, באה לקיצה פרשה אנושית מרתקת שנמשכה כ-1500 שנה. ראשיתה בסחר שיירות, המשכה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחדש של המדבר. היישובים העתיקים בהר הנגב נולדות במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו. הם נהרסו לבסוף בידי בני מדבר, שהתרבות החדשה היתה זרה להם.
הנבטים הם נושא מאד מורכב. נושא תרבותי מקיף. קיים קושי מרכזי בהיעדר מסגרת היסטורית. אין להם היסטוריון כדוגמת יוסיפוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו) יש לנושא רבותיים, לשוניים, פולחניים וגם אפיונים ייחודיים בתחום התרבות החומרית[1].
זוהי תופעה מיוחדת של עם, שנחשף בבת אחת לקדמה המערבית. לדוגמא: לאירופה לקח אלפי שנים עד שהגיעו למכונות ולמכוניות. ערביי המפרץ, לעומת זאת, נחשפו לקדמה בבת אחת. זה מה שקרה לנבטים. עצמתם של הנבטים בתקופה ההלניסטית נבעה משליטתם על דרכי השיירות שהובילו סחורות יקרות ערך, מערב המאושרת ומהודו, והפנו אותם לדמשק ולנמלי ארץ ישראל, בעיקר עזה. התנאים הפיסיים של הארץ סייעו להם לשמור על חירותם, שכן האויב הפולש סבל תמיד ממחסור במים ואילו הם יכלו ליהנות ממאגרי המים הנסתרים, שהיו ידועים רק להם. אלו שבטים ערביים, שנחשפו בבת אחת לאחד ממרכזי התרבות הקלאסית במזרח. הם היו חוליית קשר; מעיין מתווכים בין אגן הים בתיכון לבין הודו. חשיבותם נובעת מהיותם חולשים על נמלי יצוא כגון עזה, או נמלים בים סוף. הנבטים השכילו לנצל שעת כושר היסטורית נדירה, השתלטו על דרכי השיירות ובנו ממלכה ענקית רחבת ידיים. שליטתם לא הושתתה על ביצורים ולגיונות צבא אלא על היכרות מעמיקה עם תנאי המדבר.
השם
הוראת השם "נבטים", מהמלה הערבית "נבטו" שפירושה "חפירה", "חציבה", כדי להגיע למים טובים. היכולת להשיג מי שתייה באזורים שחונים ייחדה את הנבטים משבטים אחרים. ולדעת הארכיאולוג אברהם נגב היא סוד קיומם במשך שנים רבות. שמם של הנבטים – "נבָּטוּ" -"כורי בארות" ותיאוריו של הרונימוס, השופכים אור על כינוי זה, חושף את הפרטים החשובים ביותר על הנבטים, שכן שבטים נודדים בדרך כלל אינם כורי בארות והם תלויים במעיינות ובגבים. שם הארץ ברומית היה "Nabatea" ובכתובות הנבטיות: נבטו. יוסף בן מתיתיהו קורא להם "ערבים נבטים" ודיודורוס "ערבים המכונים נבטים".
המקורות
הספר הרציני הראשון העוסק בנושא זה, התפרסם בלשון הצרפתית בראשית שנות ה- 40 ושמו "פטרה והנבטים". מחבר הספר קמרר השלים את כתיבתו יחד עם עריכת החפירות הארכיאולוגיות הראשונות באתר, בראשותם של ג'ורג' ואגנס הורספילד, שפתחו בכך פרק חדש בתולדות המחקר של פטרה והתרבות הנבטית. הנבטים לא בנו משכנות של קבע ולא יצרו כלי חרס. דבר המקשה את ההתחקות על עקבותיהם. הנבטים לא הותירו אחריהם ספרות כתובה כלשהי. נראה שהם היו עם דו לשוני והשתמשו בערבית כשפת דיבור, ללא כתב ובארמית שבה כתבו. אנו תלויים בכתביהם של היסטוריונים יוונים ורומאיים שכתבו מאות שנים לאחר התרחשות הדברים. בראשית המאה ה-I לספירה חברו גלאוקוס ואורניוס, שני ספרים על תולדות הנבטים, שנקראו "על הערבים", מהם ציטט חכם הבלשנות היוונית, סטפאנוס איש ביזנטיון, בן המאה ה-6 ובזכותו נודע לנו עליהם. יש הדים לעם זה בתיאור כת הרכבים אצל ירמיהו, או בתיאורי הרודוטוס על כיבוש מצרים, אך האזכור המפורש הראשון מופיע אצל דיודורוס איש סיציליה, בן המאה ה-I לפנה"ס, המתבסס, בין היתר, על דברי היסטוריונים שקדמו לו, בני התקופה ההלניסטית. אחד מהם הוא היירונימוס מקארדיה, שהצטרף למסע למצרים שערך אנטיגונוס שתום העין, בדמדומי המאה ה-4 לפנה"ס. הוא שמע על עושרם והם שלמו לו סכום גדול כדי שיעזוב אותם. הירונימוס מספר שם כי הנבטים הם ערבים, העולים בכישוריהם על כל שבטי ערב האחרים: "…הם חיים באוויר החופשי בארץ מולדתם שהיא מדבר שאין בו נהרות, ואף מעטים בו המעיינות שמהם יוכל האויב הבא בתחומם לשאוב מים. מנהג הוא בידם שלא לזרוע זרע, ואף לא יטעו עץ פרי ולא ישתו יין ולא יבנו בית… מקצתם מגדלים גמלים, אחרים כבשים, שאותם הם רועים במדבר. אמנם יש שבטים אחרים הרועים את עדריהם במדבר, אך הנבטים עולים על כולם, אף שאין מספרם רב מעשרת אלפים איש, כי אל מעטים מהם רגילים ללכת ולהביא אל חוף הים לבונה ומור ותבלין יקרים ביותר, שאותם הם מקבלים מאלה המביאים אותם מן הארץ המכונה ערב המבורכת"[2]. הירונימוס מעלה על נס את תכונותיהם, שבזכותן לא הצליחו האשורים הקדמונים, הבבלים ובני מדי להכניעם.
מבחינת התרבות החומרית, הם מוזכרים תמיד בקשר לעמים שכנים (יוסף בן מתיתיהו בגלל היהודים; הרומאים בגלל המסחר). הם מוזכרים תמיד בצורה עקיפה. זהו עם ששיחק תפקיד מרכזי באזור ולומדים עליו ממקורות עוינים. קשה ללמוד על עם ללא מקורות היסטוריים[3].
המקורות הרומיים הם בעיקר דיודורוס סיקולוס וסטראבו: "הם נוהגים לסעוד בצוותא, בחבורות של י"ג בני אדם, ובכל משתה ישעשעו את לבותיהם שתי נערות מזמרות. המלך נוהג לערוך משתאות מפוארים, אולם לא ירבה אדם לשתות בהם יותר מאשר י"א גביעי יין, כל פעם בגביע זהב אחר.. משום שבתיהם בנויים אבן, הם יקרים, אולם בגלל השלום השורר בארצם אין עריהם מוקפות חומה. מרבית ארצם ברוכה בפירות"[4]. שני ההיסטוריונים מבססים את עדויותיהם על מקורות מהימנים, אע"פ שהם כביכול סותרים זה את זה. דיודורוס מתאר שבט בדואים טיפוסי המתקיים מסחר התבלינים ואילו סטראבו מתאר תקופה מאוחרת יותר ב-300 שנה, כאשר היתה לנבטים ממלכה מאורגנת. זהו כבר עם בעל תרבות עירונית מפותחת, שואף ממון, שבניו עוסקים בחקלאות. היין שהיה אסור בתקופת הנדודים, היה מותר כעת. ברור שדיודורוס וסטראבו עוסקים באותו העם, שבינתיים עבר מהפיכה משמעותית באורח חייו. הרומאים מסתכלים בהם מנקודת מבט מערבית. כך ויטרוביוס ופאוסניאס. זו קבוצה אתנית, ששייכת לעולם היווני מבחינה תרבותית, ולעולם הרומי מבחינה פוליטית. פאוסניאס מזכיר אותם בחיבורו "תיאור יוון".
תחומי זמן ומרחב
הנבטים חיו במרחב גיאוגרפי עצום. היו ישובים נבטיים בכל המרחב. בצפון ערב [המרכז הנבטי החשוב ביותר קם בחג'רה (מדעאין צלאח) – בית קברות ענק בנאת מדבר], אדום ומואב, החורן, הנגב וסיני. כבר בראשית התקופה ההלניסטית פרשו הנבטים את שלטונם על אדום המקראית והאדומים ישבו ביהודה. מסוף המאה הרביעית לפנה"ס, היו הנבטים גורם ראשון במעלה בדרומה ובמזרחה של ארץ ישראל. ממלכתם הגיעה לשיא פריחתה, במקביל לממלכה ההרודיינית ביהודה.
בשנת 106 הם נעלמו כישות פוליטית מוגדרת. אולם הם היוו את אוכלוסיית הנגב לתוך התקופה הביזנטית ועד לכיבוש הערבי. ממלכתם השתרעה מדמשק, סוריה, ירדן, הנגב וצפון סיני. ממלכה ללא מרכיבים ברורים. אתרים נבטים פרושים בכל המרחב שמקסרוויט שבצפון סיני ועד לאזור בוצרה. הנבטים שלטו 17 שנה בדמשק (מ-80 לפנה"ס ועד פומפיוס).
העם
הממלכה הנבטית היתה מעין ברית פדרטיבית של שבטים ערביים המונהגים על ידי שבט הנבטים שמקרבם יצאו המלכים. בממלכת הנבטים חיו צאצאי אדומים רבים, כי החדירה הנבטית לא היתה מלווה בהרס טוטאלי של הארץ. אחת ההוכחות לכך היא המשך פולחנו של האל האדומי קוס.
על פי חוקם אסור היה לנבטים לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין והם קיימו את חייהם כנוודים בלבד. (בתנ"ך (ירמיהו לה יד), מוזכרת מערכת חוקים דומה החלה על צאצאי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב מראשי מרד יהוא)[5].
כפי שעולה מן המקורות ההיסטוריים, בראשית דרכם נמנעו הנבטים משתיית יין. אולם עם הזמן הם שינו ממנהגם ופיתחו את גידול הגפנים וייצור היין. על כך מעידות שלוש גתות[6] שנמצאו בעבדת, וגתות אחרות שנמצאו ברחבי הר הנגב.. מיץ הענבים זורם ממשטח דריכת הפרי לבור איסוף, ושם הוא נאגר עד הכנסתו לכדים לשֵם תסיסה והיווצרות היין.
ייתכן כי העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה הראשונה לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה – מאחר והעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.
סחר בינלאומי
הנבטים שלטו בנתיבי הסחר הבין לאומי ובכמה ערי נמל. בעיקר במרחב שבין המפרץ הפרסי לערבייה פליקס. הם סחרו בצבעים, בבשמים, בשרף עצים, בזנגוויל, באפרסמון, בפלפל, באריגים, בעצים יקרים, במשי ובצרי שהגיעו מהודו, כופר ובשמים מיריחו וחימר (אספלט) של ים המלח (שנמכ על ידם לחונטים במצרים), ובמיוחד בתבלינים ובקטורת שהגיעו מדרום ערב ומפונט (חוף סומליה). הם העבירו חלק מן הסחורות דרך נמל לוקי קומי שבחצי האי ערב ופיקחו על "דרך המלך" שנמשכה מאיילה לפטרה, עברה ממזרח לדקפוליס, החורן ועד דמשק. דרכי הסחר שעברו מפטרה מערבה, דרך הנגב, היו בשליטתם של הנבטים עוד בתקופה ההלניסטית. הערים הנבטיות שבנגב היו תחנות דרכים גם בנתיב למצרים ואל רומי (דרך עזה). הביקוש למרכולתם של הנבטים בעולם היווני-רומי היה רב. לקטורת נודעה חשיבות רבה בפולחן הדתי. המור שימש ברקיחת בשמים ובהכנת הגוף לקבורה הכופר של יריחו שימש ברקיחת בשמים, החימר (אספלט) של ים המלח שמש במצרים לחניטה ולאטימת ארונות המתים. פלמירה היא למשל עיר שיירות טיפוסית. המושלמת במזרח. קיים דמיון רב בין הנבטים לבין הפלמירים. שניהם יצרו ממלכות מדבריות המבוססות על שליטה בדרכי השיירות ומתקיימות עליהן. כאשר השליטה הזו נלקחת מהם הם נעלמים; מאבדים את הקווים המאפיינים אותם.
תולדות הנבטים
מוצא
מקורם של הנבטים בחצי האי ערב. אי מדברי בו למדו את מלאכת חציבת הבורות, אותם נהגו לחצוב במרחק של שני ימי הליכה זה מזה. אין לזהותם עם בני נביות המקראיים. ראשיתם באחד משבטי המדבר שפלשו לעתים לארץ הנושבת בעקבות בצורת.
הנבטים הגיחו מחצי האי ערב בתקופות מאד קדומות, כבר במאה החמישית לפנה"ס. הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס).
הם היו יוצאי דופן בכך שלא נעלמו, אלא נשארו באזור, בנצלם את החלל היישובי באדום ובנגב; חלל שנוצר עם נדידתם של האדומים צפונה וצפון-מערבה, בעקבות חורבנה של ממלכת יהודה.
התקופה ההלניסטית
עם השתלטות אנטיגונוס מונופתלמוס על ארץ ישראל, הוא ניסה להשתלט על ממלכת הנבטים, הן מטעמים כלכליים והן מטעמים מדיניים צבאיים, על רקע המתיחות עם תלמי וההכנות לפלישה למצרים. המשימה הוטלה על ידידו אתניוס שלרשותו הועמדו 4000 רגלים ו-600 פרשים. אתניוס הצליח חלקים וב-312 שלח אנטיגונוס צבא נוסף בפיקוד דמטריוס בנו (312 לפנה"ס).. דמטריוס לא הצליח לכובשם והסתפק בקבלת בני ערובה ומתנות. הרונימוס מקארדיה שמונה על ידו לנצל את מרבצי האספלט בים המלח נתקל בהתנגדות עזה של אלפי נבטים.
הממלכה הנבטית
ראשית
במחצית הראשונה של המאה ה II-לפנה"ס, נשלטו כבר הנבטים על ידי מלכים, אם כי לא ברור מתי מתחילה המלוכה הנבטית. בשנת 168 לפנה"ס נמלט יסון אל חרתת הI-מלך הנבטים (המלך הראשון שידוע לנו; כנראה שהוא המלך הנבטי הנזכר בכתובת הנבטית הקדומה ביותר, שנתגלתה בחלוצה). המלך הבא אחריו היה רבאל ה ,I-אך יודעים עליו מעט מאד. בימים ההם הרחיבו הנבטים את שליטתם גם על הנגב המרכזי, וייסדו תחנות דרכים בעבדת, בחלוצה ובניצנה, כלומר, לאורך דרכי השיירות בין פטרה לעזה ובין חלוצה למצרים ולסיני. במשך המאות הבאות התגבשה מלכות נבטית שכללה את אזור הנגב ואת שטחי מואב ואדום. נבטים רבים ישבו גם בצפון, בייחוד באזור החורן וכמה פעמים שלטו בדמשק. כלפי דרום הגיעה הממלכה גם לחג'רה שבחצי האי ערב. בימי מרד החשמונאים, עמדו הנבטים במחנה אחד עם המורדים, בגלל האויב הסלווקי המשותף. עם כינון ממלכת החשמונאים, הפכו הממלכות היהודית והנבטית לאויבות.
התקופה הנבטית התיכונה
בשנת 100 לפנה"ס לערך, בתקופת מלכותו של חרתת ה- II, כאשר אלכסנדר ינאי כובש את עזה, ציפו תושביה של עזה לעזרת חרתת ה-II , אך זו לא באה. הנבטים שלטו בעזה זמן רב. אלכסנדר רצה משהו מההכנסה והכה בהם. כיבוש הנמל הביא לנטישת התחנות בנגב.
בתקופה ההיא, בהיותה בשיא פריחתה, הקיפה ממלכת הנבטים שטחים נרחבים ממזרח ומדרום ליהודה. המדינה הנבטית שגשגה בתקופה ההלניסטית המאוחרת ובתקופה הרומית המוקדמת. פרק זמן החופף את ימי ההתפשטות והעצמה של המדינה היהודית.
המקור העיקרי לידיעותינו על הנבטים בתקופה זו הוא יוסף בן מתיתיהו. בכתביו מופיעים תיאורים רבים של התנגשויות בין יהודים לנבטים. ידוע על התנגשות שאירעה בין אלכסנדר ינאי לבין עבדת ה I-בשנת 93 לפנה"ס וכן על קרב בין עבדת ה I-לבין אנטיוכוס ה-12, שנפל בו. עם מותו של האחרון, הוסרו המכשולים האחרונים והנבטים התפשטו עד דמשק. עבדת נקבר כנראה בעבדת העיר, שנקראה על שמו. בנו של עבדת, חרתת ה- III משל 28 שנה (56-84 לפנה"ס) בימיו נטבעו המטבעות הנבטיים הראשונים. (מקום הטביעה היה דמשק). על מטבע מתקופה זו מכונה המלך "פילהלנוס". בעת ההיא נקשר הקשר בין הנבטיים לתרבות ההלניסטית – סורית, קשר שעקבותיו ניכרים היטב באדריכלות ובאמנות בשלהי המאה.
בימי חרתת ה- III אירע מאורע גורלי בתולדותיה של ממלכת הנבטים: לאחר שזה התערב בענייני יהודה, עלה סקאורוס – הנציב הרומאי הראשון של סוריה – על פטרה והנבטים נאלצו להעלות מס לרומאים (מאז היתה הממלכה הנבטית מדינה צמיתה לרומא). במחיר 300 כיכר כסף קנו הנבטים את חירותם ולשמור על עצמאותם המדינית למשך 168 שנים נוספות.
יוסף בן מתיתיהו מציין שבמשך כל התקופה שררו יחסים מתוחים בין הנבטים ליהודים, במיוחד במזרח, למעט כמה מקרי ידידות מוגבלים לבית הורדוס. סמוך לכיבוש הרומי כרת אנטיפטרוס ברית עם חרתת השלישי מלך הנבטים. אשת אנטיפטרוס, קיפרוס, אמו של הורדוס היתה נבטית. בנו של הורדוס, אנטיפס, נשא לאשה את בתו של חרתת הרביעי. שלום, אחותו התככנית של הורדוס, רצתה להינשא לסיליוס הנבטי, אך כוונתה טורפדה על ידי התנגדותו של הורדוס.
מלכ ה- I שעלה על כס המלוכה בשנת 56 לפנה"ס, עשה משגה חמור כאשר סירב להעניק מקלט להורדוס ולבני משפחתו, כאשר נמלטו בשנת 40 לפנה"ס מאימת הפרתים. כך קנה לו אויב מר. כך למשל נשלח הורדוס לגבות מן הנבטים את חובה של קלאופטרה ולאחר כמה קרבות ניצחם. מתנגדיו של הורדוס נהגו לברוח אל הנבטים, דבר שהגביר את המתח. כשסרב מלך הנבטים לפרוע את חובו (200 ככרות זהב) להורדוס, תקף אותם הורדוס, הביס את נקבוס שר צבאם והושיב אדומים בטרכון.
יחד עם זאת, הורדוס עמד על התועלת הרבה משיתוף פעולה עם הנבטים, בייחוד בגביית מכסים בנמלי הייצוא ופתח את נמלי דרום הארץ בפניהם. לנבטים היה הדבר חיוני, שכן דרכי השיירות החשובות עלו מערב דרך אילת ורמת עבר הירדן, או במיישרין דרך הנגב והיו קצרות ונוחות מאלו שחצו את סיני.
היישובים הנבטים בתקוה זו ערוכים במטרה אחת בלבד: לקיים ביעילות את מערכת דרכי השיירות המסועפת. מאחר שהדרכים במדבר שרצו שודדי דרכים, שארבו למטענים ייקרי הערך, הקימו הנבטים מערכת צבאית עם מחנות צבא מרכזיים. אחד המחנותה ללו היה בעבדת. לאורך הדרכים, שחלקן היו סלולות ומסומנות באבני מיל, נבנו חאנים ומצודות. מערכת מסחרית ומסועפת מעין זו חייב הקיום בתי אוצר, שבהם הפקידו הסוחרים סכומי כסף גדולים, אשר שימשו אום בדרכים ועל ידי כך נמנע הצורך לשאת כסף רב, המהווה פיתוי לשודדי דרכים. הנבטים נזקקו כנראה לשיטה שהיתה מקובלת בעולם הקלאסי וקבעו את בתי האוצר שלהם במקדשים במערכת זו, שבה חלק גדול מהאוכלוסיה נמצא בתנועה מתמדת, היה למקדש מקום מרכזי. האל השוכן במקדש העניק חסות למאמינים, שבאו לסגוד לו. את פני הבאים מהמדבר היו מקבלים בתי מרחץ מפוארים, שבהם החליפו כווח. מכיוון שהשהות במקדש נמשכה ימים אחחדים, הותקנו בו בתי ארוח וסעודה. תחנת דרכים נבטית גדולה כללה גם חווה לגידול גמלים, כגון אלו שנתגלו בעבדת. כמו עמים שמיים אחרים, ייחדו הנבטים מקום חשוב לאמונה בגורל האדם לאחר מותו. רבים מתו בדרכים, בעת הולכת השיירות או בשמירה עליה ובמרכזים הדתיים והמינהליים החשובים הותקנו בתי קברות מרכזיים.
בשנת 34 לפנה"ס קרע אנטוניוס ממלכת הנבטים את השטחים הסמוכים לים המלח ונתנם לקליאופטרה כמתנת נישואין. בשנת 31 הכניע הורדוס צבא נבטי בחורן והפך למגינם של תושבי האזור.
רומא והנבטים
ראשית תקופת הקיסרות הרומית היטיבה עם הנבטים (קרב אקטיום 12/9/31 לפנה"ס). בימי מלכותו של עבדת ה ,II-המזל החל להאיר לנבטים פנים (אם כי הרומאים כבר החלו בתכנונם לסלקם מדרכי המסחר). בשנת 27 לפנה"ס הפך אוקטביאנוס לאוגוסטוס. היתה זאת ראשית ה"פאקס רומאנה", תקופה בה הגיע סחר הארחות הנבטי לשיאו, והאמנויות הנבטיות פרחו.
החיים המדיניים, המסחריים והתרבותיים של הנבטים שגשגו בשנים 30 לפנה"ס-70 לספירה. חפיפה זו אינה מקרית. שקיעת ממלכות בית תלמי ובית סלווקוס יצרה חלל ריק מבחינה מדינית, שהביא להיווצרות כמה יחידות מדיניות חדשות במזה"ת, ביניהן המדינה היהודית והמדינה הנבטית. נוסף על כך, האפשרויות הכלכליות של הסחר עם המזרח, בייחוד לאחר הכיבוש הרומי, והשתררות "השלום הרומי" באזור, הביאו לפריחה כלכלית בממדים שלא נודעו קודם לכן. אם נצרף התעצמות זו לתמריץ התרבותי של העולם היווני-רומי, יהיו בידינו שני המרכיבים החיוניים ביותר לפיתוח חברה משגשגת. הנבטים היו עם בעל מעוף ותושייה שניצל את ההזדמנות ההיסטורית הזאת.
לאוגוסטוס קיסר היתה השפעה גדולה על גורל הנבטים. הוא שלח אליהם את המסע הרומאי הראשון, מסע אליוס גלוס לנבטיה בשנת 25 לפנה"ס. מסע "לרכישת ידידים עשירים או לכבוש אויבים עשירים בערב", כפי שהוגדרו מטרותיו. אוגוסטוס ביקר באלכסנדריה, שמע שם מכלי ראשון על הקף סחר השיירות הנבטי, והגיע למסקנה פשוטה שלא ייתכן שהרומאים ייקנו כל כך הרבה סחורות במטבע זהב כשהנבטים לא קונים אצלם דבר. זהו מאזן מסחרי בלתי נסבל.
היה זה מסע של רבבת חיילים רומאים, אלף חיילים נבטים ו-500 יהודים. הרומאים לא נחלו ניצחון צבאי מוחץ; נהפוך הוא. גאלוס איבד את מרבית חייליו בצמא, ברעב ובמגיפות, אך הכלכלה הרומית ניצחה והסחר הערבי שהיה נע בנתיבים נבטיים החל לזרום במישרין למצריים הרומית.
ניצחון רומי זה היה ראשית ירידתה התלולה של ממלכת הנבטים, אף על פי שאת עוצמתה של ירידה זו חשו הנבטים רק כמחצית המאה שלאחר מכן. באופן רשמי היו הנבטים עצמאיים עד סיפוח ממלכתם ב-106, אך למעשה שתפו פעולה עם רומא[7]. בשנות ה-20 של המאה ה I-לפנה"ס סיפח עבדת את החורן, אך איבד אותו להורדוס, אשר מקבל מאוגוסטוס את הטרכון, הגולן והבשן על חשבונם של הייטורים והנבטים, ובעצם מנתק אותם מדרכי המסחר. לעוינות בין הנבטים לבית הורדוס נוספו גם סיבות רומנטיות: כשלון חיזוריו של שוליי (ראש ממשלת הנבטים) אחרי שלומית אחותו של הורדוס. יש לציין שהורדוס ויריביו הנבטים העסיקו תכופות את שליטי רומא ואף ניסו לשחד את חברי הסנאט.
לאחר שעבדת מת מהרעלה במצוות שוליי ששהה ברומא, עלה לשלטון המלך חרתת ה- VI שתוארו היה "האוהב את עמו". בשנות מלכותו הרבות פרחו במדינתו כל ענפי האומנות. ונעשו מפעלי בנייה אדירים. בתקופת בנו, מלכו ה II-חלה האטה במפעלי הבניה, תקופת הזוהר חלפה והנגב הנבטי ניטש לאחר שיישוביו הועלו באש על ידי שבטים מערב. המלך הנבטי האחרון היה רבאל ה II-, שהצליח להחזיר את הנגב לממלכתו, לכן כינה את עצמו: "המחייה והמושיע לעמו", שם יומרני מעט למלך שאיבד את השטחים בצפון ערב, שמהם זרם עושרה של ממלכת הנבטים.
בשנת 106, עם מות המלך רבאל ה II, מחליט טריינוס קיסר (אביו המאמץ של הדריינוס), החלטה גורלית: לעבור לשיטת שלטון פרובינקיאלית ולחסל את שיטת הממלכות הווסליות שעשו עבורם את העבודה. מסיבות לא ידועות, מבטלים אחרי ארכלאוס את הממלכה היהודית והופכים אותה לפרובינקיה יודיאה. ממלכת הנבטים מסופחת אף היא לאימפריה הרומית. בפקודת טריאנוס הפך נציב סוריה, קורנליוס פלמה, את ממלכת הנבטים לפרובינקיה ערביה ואת בצרה לבירתה. הסיפוח נעשה כמעט ללא התנגדות הנבטים, חוץ מאשר בסביבות פטרה.
ממלכת הנבטים הפכה להיות הפרובינקיה ערביה (Arabia) לפרובינקיה הועברו גם ג'רש, כרך מואב ופילדלפיה, שהיו קודם לכן חלק מהפרובינקיה סוריה. כך סופח אליה גם החורן. המרכז החשוב הוא בוצרה בירת הפרובינקיה ערבייה. שינוי זה הביא את הממלכה ששכנה בקצה העולם המיושב אל מוקד הפרובינקיות הרומיות במזרח. בימים ההם סלל טריאנוס את הכביש החדש שחיבר את חופו של ים סוף עם פטרה וים סוף[8].
במאה ה- II ובראשית המאה ה- III לספירה, שגשגה הפרובינקיה ערבייה והנגב בכלל זה, מבחינה כלכלית ואמנותית כאחד, ובכמה תחומים, כגון האדריכלות הפרטית, האפילו הישגי הנבטים בתקופה זו, על ההישגים אליהם הגיעו בימי מלכיהם הגדולים עבדת ה- II וחרתת ה-VI.
לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע וא"כ לערים. סה"כ היו כשבע ערים מרכזיות: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. כאן החל גם תהליך ההטמעות של האוכלוסייה הנבטית בתרבות הרומית, באמצעות טכנולוגיית בניה רומית בעריהם ובאימוץ האלים הרומים. העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.
במאות ה-5-3 שקעה פטרה ונשכחה. ערי הנגב שגשגו במרוצת התקופה הביזנטית.
הסיבות שהביאו את תושבי הנגב ליטוש את עריהם אותם הקימו בעמל רב, מתוארות בתעודות פפירוס עתיקות, שגילתה משלחת קולט החפירות נוצנה ב-1935. בתקופת פריחתן, במאות החמישית והשישית, ייעדו השלטונות הביזנטיים לערי הנגב, את התפקיד לשמש חייל חלוץ במערכת הלימס של ארץ-ישראל. משום כך הם פטרו אותן מתשלום מסים רגילים, שתושביה ארץ היו חייבים בהם. אולם לאחר הכיבוש המוסלמי, הם נאלצו לשלם מסים כבדים, שמוטטו את כלכלתם. מהתעודות עולה, שתושבי הנגב שילמו לכובשים חיטה ושמן זית למכביר, אולם חשוב בהרבה היה ייצור היין המעולה שטופח בערי הנגב מאז המאה השלישית ושימש בסיס איתן לקיום תושביו. עם הכיבוש המוסלמי ונסיגת הצבא הביזנטי, אבד הצרכן העיקרע של תוצרת זו ואולי נחסמו אפשרויות הייצוא של יין זה לשווקי אירופה. במשך שני דורת נוספים המשיכו חקלאי הנגב להיאבק על קיומם. סופו שנאלצו להיכנע, לאסוף את שארית רכושם ולנדוד למקומות מבטיחים יותר.
מעבר לחקלאות
עם ייסוד הפרובניקיה ערבייה עוברת הבכורה הכלכלית לחורן, עתיר המים והקרקע החקלאית ולהר הנגב הנבטי. כאשר רומי נטלה לעצמה את המונופול על סחר השיירות וכשעמדו הנבטים על סף חידלון, הם השכילו לחולל מהפך תרבותי ומושגי, בפרק זמן של 30 שנה. עתה הפכה החקלאות לבסיס הכלכלה הנבטית. למרות כמות הגשמים המועטה בנגב והיעדר מעיינות חשובים, הפכה אותו גאונות ההידרולוג הנבטי לגן חקלאי פורח.
התושייה של הנבטים והידע שלהם באיסוף מים הביאו אותם לפיתוח חקלאות ייחודית. חקלאות זאת התבססה על ניצול מי הגשמים הזורמים על פני המדרונות, והכוונתם אל חלקות השדה שהשתרעו למרגלות ההרים ובאפיקי נחלים. המים זרמו במורדות ההרים באופן טבעי או באמצעות תעלות בנויות, וכאשר הגיעו אל החלקות הם הציפו אותן. לרוחב האפיק היו בנויים סכרים מאבן, שחסמו מעבר חופשי של המים. לאחר שכמות מסוימת של מים נספגה בקרקע, עודפי המים זרמו לחלקה הבאה.
כמה מים היה אפשר לאסוף בשיטה העתיקה?
ה"פטנט" של החקלאים הקדמונים היה לאסוף את מי הנגר משטחים נרחבים ולרכז אותם בחלקה קטנה שעיבדו. חוקרים בדקו ומצאו שכדי להרוות חלקה של דונם אחד היה צורך לנקז מים ממדרונות ששטחים כ- 20-30 דונם. באמצעות הניקוז בשיטה העתיקה נאספו כ- 200-400 מ"ק לדונם, כמות מים שאיפשרה לגדל גידולים שונים – חיטה, גפנים, זיתים ועוד.
לצד החקלאות פותח ענף כלכלי נוסף: טיפוח סוס המרוץ הערבי. הנבטים עברו מחיי נדודים להתיישבות קבע תוך הקמת ישובים משגשגים במדבר. תופעה ללא אח ורע בעולם העתיק.
חלוקה לתקופות
פרופ' אברהם נגב, הציע לערוך כרונולוגיה של הנבטים בשלושה שלבים:
א. התקופה הנבטית הקדומה – המאות ה III-וה II-לפנה"ס. מתקופה זו, בה היו הנבטים נוודים, לא נתגלו שרידי בניה. תקופה זו מכונה "פרה היסטורית".
ב. התקופה הנבטית התיכונה – מסוף המאה ה I-לפנה"ס ועד אמצע המאה הI- לספירה. לאחר פער של מרבית המאה ה I-לפנה"ס, בעקבות כיבוש עזה בימי אלכסנדר ינאי, התחדש היישוב באתרים הנבטים הקדומים ונוסדו גם ישובים חדשים. סוף התקופה – הרס יישובי הנבטים בעקבות פלישת ערבים. בשלב זה, מתחילה התקופה ההיסטורית בתולדות הנבטים ומרבית המונומנטים הם משלב זה.
ג. התקופה הנבטית המאוחרת – משנות ה-80 של המאה ה I-לספירה ועד אמצע המאה
ה- II לספירה. לאחר פער של שלושים שנה, השתלט רבאל ה II-מחדש על הנגב.
התקופה נמשכה גם לאחר צירוף הממלכה לפרובינקיה ערביה.
תרבות
למרות מטענם התרבותי הדל, ואולי דווקא בגללו, קלטו הנבטים מתרבותם וממורשתם של עמים אחרים, עמם באו במגע. הם סיגלו לעצמם שפה, דת ותרבות והעניקו להם פירוש מיוחד משלהם.
שפה: מעט ידוע על הלשון. כנראה שבמקורה היתה ערבית. בעקבות המגע עם האוכלוסייה היהודית והסורית סיגלו לעצמם את הארמית שהפכה לשפתם הרשמית.
דת: הידיעות דלות. סטראבו מציין בקצרה את קיומו של פולחן השמש: "הם עובדים לשמש. הם בונים מזבחות על גגות הבתים, הם יוצקים נסך מדי יום ביומו ומעלים שם קטורת". אל השמש היה כנראה דושרא שעמד בראש הפנתיאון הנבטי. ראשית פולחנו באדום, טרם המגע עם העולם ההלניסטי (שרא הוא שמו הקדום של הר שעיר שבאדום, ופירוש שמו של האל הוא "זה שבא מהר שעיר"). דושרא נסגד כאבן שחורה ללא צורת אדם. תואר כאובליסק חרוטי. עם המגע עם העולם ההלניסטי שינה את צורתו וזוהה עם אלים יוונים. תחילה דיוניסוס ואחר כך זאוס. בת זוגו היא האלה אל-עוזה שמקורה בחצי האי ערב ותפסה מקום נכבד בפנתיאון הנבטי. בתקופה ההלניסטית זוהתה עם אתנה- מינרווה, אלת המלחמה והחכמה (לעתים גם פוריות). אל חשוב של הנבטים היה אל השיירות ארסו (Arsu), שפולחנו רווח גם בפלמירה. כמו כן מוצאים באתרי הפולחן הנבטיים גם אלים יוונים כזאוס ודיוניסוס וגם אלים סוריים ובבליים כגון הדד והאלה ערגטיס. מקור ביזנטי מספר שהמלך עבדת ה III-, שנקבר בעבדת, נערץ שם כאל. על ראשי ההרים מופיעות במות פולחניות, חציבות קדומות. מקדשים נבטים קדומים אינם חללים ארכיטקטוניים אלא במות פולחן שעם הזמן נוספים להן קירות (ח'ירבת תנור למשל). על ראשי ההרים בפטרה ובסביבתה נתגלו עשרות במות פתוחות. אלו היו לרוב משטחים חצובים בסלע, עם מספר מזבחות, במקום שנערכו תפילות והוקרבו קרבנות.
תרבות חומרית
התרבות החומרית של הנבטים הגיעה לתור של פריחה רק במחצית השנייה של המאה ה I-לפנה"ס ועד למחצית הראשונה של המאה ה I-לספירה, היינו, מימי מלכותו של עבדת ה- II ובייחוד בימי מלכותו של חרתת ה- VI. בעת ההיא נבנו מרבית המקדשים המפוארים בחורן ובדרום הממלכה, בנגב, וגם אומנות הקבורה הגיעה אז לשיאה.
התקופה שבין 30 לפנה"ס לבין 70 לספירה היא תקופת הופעתה של התרבות החומרית הנבטית, התפתחותה, שיאה וגם ירידתה. תקופה קצרה מאד בשביל מחזור חיים אחד של אומנות שהגיעה לכאלו שיאים.
זהו עם מדברי ללא תרבות משלו. האוכלוסייה הנבטית היא לא נושבת. אין ערים. בכורנוב למשל מופיע בית ובמרחק מה ממנו עוד בית. אין רקמת יחסים מרחבית. תהליך האורבניזציה מאד מאוחר. (פטרה כעיר היא רומית).
מקורות ההשראה האפשריים של הנבטים הם:
א. מזרחי, כלומר, מסופוטמי, אשורי, פרסי או פרתי.
ב. מצרי, שהיה עשוי להעביר גם השפעות הלניסטיות, לרבות השפעות ממקור סורי- הלניסטי.
שלושת ענפי היצירה החשובים של הנבטים הם המבנים, הקברים החצובים וכלי החרס. התחום הבולט בתחום יצירתם של הנבטים הוא ללא ספק הארכיטקטורה. לא ברור כיצד עם נודד שחי באוהלים, הגיע להישגים כה מרשימים דווקא בתחום הבנייה. [כל הפעילות הארכיטקטונית של הנבטים השתרעה לאורך תקופה של 200 שנה לכל היותר].
אומנות
האומנות הנבטית מצטיינת בהיעדר שיגרה. אין אפילו שני מונומנטים זהים זה לזה בפרטיהם או עיטוריהם. גם כלי החרס מצטיינים בתכונה דומה. לדעת נגב אפשר להסביר תופעות כאילו בהיעדר מסורת, בהיעדר מיומנות ובעיקר בצמיחה מהירה מדי. צמיחה כמעט טבעית, ללא שהות להתפתחות הדרגתית. בדומה לאיסור היהודי על פסל ותמונה, התקיימה תופעה דומה גם בקרב הנבטים, למרות שדתם לא היתה מונותיאיסטית. הגיאוגרף היווני סטראבו ששהה בפטרה במחצית השנייה לפני הספירה כותב בספרו "גיאוגרפיה": "מלאכות תבליט, ציור [פרסקו] וכיור [סטוקו] אינן ממנהג הארץ". אין הכוונה לעיטורי חזיתות הקברים אלא לעבודות אומנות ברוח הלניסטית רומית, בעיקר סטוקו ופרסקו, שהיא פיגורטיבית במהותה. את הקוו הנון פיגורטיבי ביצירה הנבטית המקורית נמצא בתחומים הבאים:
א. תיאור האלים; ב. עיצוב חזיתות הקברים; ג. קרמיקה מצוירת ומוטבעת; ד. עיצוב נרות החרס; ה. עיצוב מטבעות; ו. עיצוב תכשיטים.
המגע וההתחככות עם התרבות הפיגורטיבית, ההלניסטית הרומית הסובבת, יצרו כנראה תמריץ להתהוותה של אמנות לאומית נון פיגורטיבית, ברוח המסורת הערבית הקדומה והתפיסה הדתית המשתקפת באופן הצגתם של האלים הנבטים. הנבטיים נהגו להציג את אליהם כמצבה או כ"בתיל" – מונח יווני-רומי, שמקורו בצירוף השמי "בית אל". כתובות לצד המצבות מלמדות כי אין הן משכנו של האל, אלא האל עצמו.
החוקר דלמאן, בספרו PETRA מקדיש פרק מיוחד לנושא הפסל והתמונה בפטרה ומציין כי פסלי האלים שנמצאו הם ברוח האמנות היוונית רומית ומהווים עדות לסינקרטיזם מאוחר, בעוד שהפולחן הנבטי היה ביסודו נון פיגורטיבי. החוקר מיכאל אבי יונה, בספרו "תולדות האומנות הקלאסית", מדגיש כי עם המעבר מחיי נדודים להתיישבות קבע עבר על הנבטים תהליך של התיוונות. אבי יונה סבר כי אין בעצם אומנות נבטית אלא אומנות של בני הארץ – עמונים, מואבים ואדומים – כפי שמופיעים אלי החקלאות בח'רבת תנור או אומנות מיוונת. המפתח להבנת הסתירות בין הגישות השונות טמון במבנה הדמוגראפי של הממלכה הנבטית. גיוונו הביא לקיום כמה מגמות באומנות הנבטית. האמנות הקרקעית של ח'רבת תנור והחורן שהיא פרי יצירתם של תושבי הארץ הקדומים וזו אכן אומנות פיגורטיבית ביסודה. אך גם לנבטים יוצאי המדבר היתה אומנות שגילוייה ברורים ומשך קיומה ארוך. יצירתם היא הנון פיגורטיביות. יוסף פטריך, מדגיש כי כל מה שאינו פיגורטיבי שייך בעצם לבני המקום הקדומים[9]!
קדרות
הנבטים הגיעו להישגים מרשימים גם בתחום זה, ביוצרם קרמיקה מיוחדת במינה. כלי החרס הנבטים מצטיינים בדופנותיהם הדקיקות, שאינן עולות על 1-3 מ"מ. צבע החרס הוא חום בהיר-אדמדם והכלים מצוירים בצבעים הקרובים לצבע החרס עצמו. העיטור הוא צמחי מסוגנן ונעשה בשני סגנונות בלבד:
א. רשת דקיקה של קווים המשמשת רקע ועליה ציורים מסוגננים של כפות תמרים.
ב. עיטור בזרים וענפים.
לקדרות הנבטית יופי נדיר הנובע בעיקר מהחרס הדק והחזק והעיטור העדין והמסוגנן. בית היוצר היחידי נתגלה בעבדת. כנראה שמשך ייצור הקרמיקה הנבטית היה בין ראשית המאה ה I-לספירה ועד למחצית השנייה של אותה מאה.
קברים
הבנייה הנבטית הגיעה לשיאה בחציבת הקברים. קברים אלו שייכים יותר לתחום הפיסול מאשר האדריכלות, שהרי הם אינם בנויים אלא חצובים, או ליצר דיוק, מפוסלים בסלע. בתחום העיטור הארכיטקטוני בולטת ההשפעה הקלאסית. מערכת הקורות, האנטבלטורות, הארכיטרב, האפריז והגמלון, שאולים בבירור מן האדריכלות הקלאסית. הנבטים נטלו צורות עיטור אלו את השתמשו בהם באופן עצמאי לחלוטין. הארכיטקט הנבטי לא חש תלוי בכללים הנוקשים של האדריכלות הקלאסית. הוא נטל לעצמו חופש פעולה גמור. במבנים נבטים רבים מורגש שהארכיטקט נטל אלמנטים קלאסיים מבלי שהבין את תפקידם המקורי.
מהם מקורות ההשראה המרכזיים של הנבטים?
קודם כל אלכסנדריה הפטולמאית, מצריים ההלניסטית ובמידה פחותה גם הסלווקים. הקרמיקה הנבטית היא מאד פשוטה. נטייה נון פיגורטיבית מופשטת אל ההשפעה הקלאסית.
ברינוב ופון דומשאבסקי הגדירו בפטרה כמה טיפוסי קברים שונים:
א. קברי פילון, בעלי פתח פשוט וחזית בלתי מעוטרת, בעלי קומה אחת או שתי קומות של שיניות. בכמה קברים קרוע פתח גמלוני ומעליו כותרות נבטיות טיפוסיות.
ב. קברי דרגות, מתאפיינים בחזית חלקה, בכרכוב מצרי בעל שתי דרגות, שהן בעצם שיניות פינה גדולות.
ג. קברים פרוטו חג'ר, דומים לקברי הדרגות, אלא שבפינות חזיתותיהם נוספו להם אומנות בעלות כותרות נבטיות טיפוסיות. גם הפתחים מעוטרים יותר.
ד. קברי חג'ר, מלבד הפרטים שכבר הוזכרו נוספה אתיקה בין מערכת הקורות שמעל למערך הראשי ובין הכתר שמעל לדרגות.הפתחים מעוצבים בצורה משוכללת יותר והם מעוטרים במערכות של קורות או גמלונים. בשני סוגי הקברים, פרוטו חג'ר וחג'ר – בהם במקום שיניות יש בפינות הגג שתי "בליטות קרניים" מדורגות.
נגב מסתפק בארבעת סוגים אלו, ניתן להוסיף גם:
ה. קבר קשת – המסתיים למעלה בקשת.
ו. קבר רומי – מטיפוס מקדש רומי, המסתיים למעלה בגמלון. השפעת הארכיטקטורה הרומית ניכרת בעיקר בקברים מטיפוס אחרון זה, בעוד שחמשת הראשונים הם טיפוסים מזרחיים.
פרט לשתי מחלקות עיקריות אלה, ישנם קברים אחדים בעלי צורה מיוחדת, כמו קבר האובליסקים וקבר הארמון. בקבוצה נפרדת יש לכלול את ח'זנת פרעון, הקבר הקורינתי וקבר א-דיר. מבחינה ארכיטקטונית, קרובים טיפוסים מיוחדים אלו לטיפוס המקדש הרומי ושונים לחלוטין מחמשת הטיפוסים האחרים. גם בהם בולטת במיוחד הזיקה לארכיטקטורה ההלניסטית רומית (מלבד קבר האובליסקים שהוא מיוחד במינו).
יש לציין כי חזיתות הקברים המגולפות בסלע הן יצירות נבטיות מובהקות. השפעת הארכיטקטורה ההלניסטית-רומית ניכרת בהם, בעיקר בקברים מטיפוס "מקדש רומי", אולם מספרם של אלו מצומצם יחסית: רק 34 מתוך 512 מצבות קבורה. עיטורים פיגורטיביים של ממש משולבים בשבעה קברים בלבד. הופעתו של טיפוס המקדש הרומי לא הביאה לנטישתם של הקברים ה"מזרחיים". יתרה מזאת, גם כאשר אומץ הסגנון ההלניסטי – רומי בחזיתות הקברים, נעשה הדבר באופן סלקטיבי וללא עיטורים פיגורטיביים נלווים. כך גם גומחות שעיצובן מפואר וסגנונן הלניסטי רומי, נועדו לקליטתן של מצבות ולא פסלים אנתרופומורפיים של אלים (למעט הח'זנה כמובן).
לציון הנפש היתה צורה ארכיטקטונית של חרוט, שבראשו תפרחת, הניצבת על גבי מסד מרובע או גלילי. גם ביהודה השכנה רווח באותה עת ציון נפש שצורתו ארכיטקטונית או כעמוד, שבראשו מעין אצטרובל. (בפלמירה לעומת זאת, דיוקן המת נחשב כנפש).
הקברים המרשימים בפטרה וחג'רה בערב והמקדשים המפוארים באתרים אחרים, מלמדים על הישגי האמנות הנבטית. על אלה יש להוסיף את כלי החרס הנבטיים שאין להם מקבילות בציורי המצחים המסוגננים או בעיטוריהם המופשטים. אולם כל אלו שייכים לתקופה הנבטית התיכונה. היא תקופת הפריחה של סחר התבלינים והבשמים. בתקופה הנבטית המאוחרת, היא תקופת החקלאות הנבטית, צומצם מאד הביטוי האמנותי הנבטי. הקדרות המפוארת נעלמה ופינתה את מקומה לקדרות תכליתית פשוטה.
מורשת תרבותית
כוחם של הנבטים היה טמון לא ביצירה רוחנית וחומרית עצמאית, אלא ביכולתם הנדירה לקלוט יסודות תרבותיים מפותחים, מוכנים מתרבויות שונות ולהעניק להם את המשמעות והצורה האופייניים להם. הדבר בולט בתחום התרבות החומרית בכלל ובארכיטקטורה ובפיסול בפרט. קיים קושי לסווג את היצירה הנבטית החומרית לסוגיה מבחינה טיפולוגית וכרונולוגית, כי אצל הנבטים לא ניתן לעמוד על שלבי ההתפתחות של ה"פשוט" לעומת ה"מורכב", או ה"קדום" לעומת ה"מאוחר".
הנבטים קלטו דברים מוגמרים, אחרי שאלו עברו תהליך התפתחות ארוך ומייגע אצל עמים אחרים. ארתור סג"ל טוען שרק עם מדברי, ללא מסורת של יצירה רוחנית וחומרית עצמאית, ועם זאת, חרוץ ושאפתן מאין כמוהו, יכול היה לקלוט ולסגל לעצמו ערכים תרבותיים כה רבים שלעמים אחרים, במהירות וביעילות כשם שעשו הנבטים.
ביבליוגרפיה
* ארתור סג"ל, "המורשת התרבותית של הנבטים", אריאל 107-108, , מארס 1995.
* מיכאל אבי יונה, תולדות האומנות הקלאסית.
* "שלטון רומי", "התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים", ההיסטוריה של ארץ
ישראל, הוצאת "כתר".
* אברהם נגב, "פטרה והנבטים", קדמוניות,
* יוסף פטריך, "הדיבר השני בגרסה הנבטית", טבע וארץ, ינואר 1992.
* הנ"ל, "איסור פסל ותמונה בקרב הנבטיים – הסגידה לאלילי מצבה", קתדרה 26 ,
(1982), עמ' 47-104.
* * הנ"ל, "איסור פסל ותמונה בקרב הנבטיים – המגמה הנון-פיגורטיבית ביצירתם האמנותית", קתדרה מס' 38 (1985), עמ' 54-3.
* הרצאתו של ארתור סג"ל בהשתלמות מדריכי "החברה הגיאוגרפית – נאות הכיכר".
[1] חקר הנבטים בימינו משול לעבודתו של ארכיאולוג בשנת 4000. כלומר, אם יבוא ארכיאולוג לבחריין בעוד אלפיים שנה, הוא יימצא מתחת לטכנולוגיה המודרנית ולהיי טק, רק אוהלי קדר.
[2] דיודורוס סיקולוס.
[3] לדוגמא: מה יודעים על חניבעל?
[4] .סטראבו.
[5] ה וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית-הָרֵכָבִים, גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן–וְכֹסוֹת; וָאֹמַר אֲלֵיהֶם, שְׁתוּ-יָיִן. ו וַיֹּאמְרוּ, לֹא נִשְׁתֶּה-יָּיִן: כִּי יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר, לֹא תִשְׁתּוּ-יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, עַד-עוֹלָם. ז וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה, לָכֶם: כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ, כָּל-יְמֵיכֶם, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם. ח וַנִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, לְכֹל, אֲשֶׁר צִוָּנוּ: לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן, כָּל-יָמֵינוּ–אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ, בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ. ט וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים, לְשִׁבְתֵּנוּ; וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע, לֹא יִהְיֶה-לָּנוּ. י וַנֵּשֶׁב, בָּאֳהָלִים; וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ. (ירמיהו, ל"ה, 4).
[6] הגת היא מתקן המשמש לדריכת ענבים לצורך הכנת יין.
[7] ניתן לומר שמדיניות החוץ הנבטית הורכבה משת"פ עם רומא ושנאה ליהודים. במסעו של ורוס לארץ ישראל בשנת 4 לפנה"ס השתתפה גם יחידה נבטית. הנבטים הצטרפו לצבא רומא בדיכוי המרד של שנת 66.
[8] . ויה טראיאנה נובה: הציר מעקבה לדמשק. עמוד השדרה של האימפריום הרומי המזרחי. הגבולות של היום הרסו את ההיגיון של האזור, כציר תנועה. הנבטים חלשו על ציר זה. בשנת 114-111 סוללים את ויה טראיאנה נובה ומכינים את המאבק הגדול עם הפרתים שהתרחש ב-115-117.
10.2.2009
לאדון חסקין שלום רב!
1) לאן בדיוק נעלמו הנבטים האלה? מה קרה להם אחרי התקופה הביזנטית – זה לא מצאתי באתרך. למה?
2) מי קבע שלנבטים לא הייתה תרבות משלהם? ואולי יש כאן פשוט דעה קדומה של החוקרים המערביים מאז ומעולם? הרי ברור לגמרי שהערבים מעולם לא היו רק נוודים: חלק תמיד ישב בערים (אמנם בחצי האי ערב), חלק היו סוחרים, חלק היו רועי צאן וכדומה. הרי זה מאוד לא הגיוני שלאנשים כאלה הייתה ארכיטקטורה שכזאת, חקלאות כזאת וכדומה. מהכתובות הנבטיות הפזורות לכל אורך המדבר אפשר להבין שלפנינו בדואים משונים מאוד שכן הם יודעים קרוא וכתוב (שכן לא הגיוני שרק הסופרים הסתובבו במדבר) ואם זה לא מספיק הרי שאותם בדואים חסרי תרבות לכאורה יצרו את ה"קצידה" – אותה שירה בדואית מופלאה שנחשבת כעומדת לצד השירה היוונית ברמתה ועושר דימוייה וביטוייה. אז למי כאן בדיוק אין תרבות? הבנתי שזה מה ששמעתם מארתור סג"ל – אבל עם כל הכבוד אליו – האם לא יתכן שגם הוא לוקה קצת בדעות קדומות שיש לכולנו על הערבים? אולי יש כאן בסך הכל מחקר של תרבות אחת על תרבות אחרת?
בברכה,
יגאל גרנות
תודה על המידע זה יסיע לי רבות בעבודתי על הנושא 🙂
מרתק. כתוב נהדר. תודה גיל.
כמי שהיתה בגלגול קודם נסיכה נבאטית נרגשתי מאד למקרא מחקרך המקיף… מצאתי נקודות אופי התואמות להפליא חלק מתכונותי האישיות! מרגש ביותר!!
נהדר! מאמר יפה שרואים שנחקר לפרטים!
שאלה שלא מצליח לקבל תשובה עליה: כמה מה קברים הפשוטים יותר הם כוכים. כוכים אלה הם גבוהים מאוד. למה? יש סיבה לכך? האם הם קברו את מתיהם בעמידה?
תודה
לא קברו בעמידה. רצון לתת למת מקום מכובד
נהדר
לגילי ! אני מתכנן טיול לקבוצה שלי .מה עלות יום הדרכה ? אודה על תשובתך.
שלום רב
כתבתי לך לכתובת הפרטית
15.12.19
קראתי את מאמרך לאחר ביקור בשבטה אומנם ביקרתי גפ בעבדת כבר לפני שנים אך שבטה הרשימה אותי ביותר
בעקבות הביקור התחלתי לחפש את הסיבות להרס של שבטה .העיר בנויה על שטח נרחב ונראה כאילו נחרבה בהפצצה כבדה.
בעקבות המאמר הרחבתי את ידיעותי על הנבטים לאורך ציר ההיסטוריה שלהם
תודה לך על הנגשת המאמר לכל מתענין