התרבות המונגולית

הטיול במונגוליה מציע מרחבי ענק מאופק עד אופק, שמים זרועי כוכבים, שיירות של גמלים כפולי דבשת ובעיקר את המונגולים.

הטיול במונגוליה מורכב מעשרות מפגשים קטנים עם אנשים. נהג המניע רכב רוסי ישן בעזרת מנואלה, רועה קזחי המאלף בזים, עולה רגל המבקש למצוא בגל האבן מזור למכאוביו ומגבר גדל גוף המניף באחת את היורטה שלו. זהו סיכום העוסק בתרבותם של המונגולים, החיים לא רק במונגוליה, אלא גם במקומות נוספים במרחב של אסיה התיכונה, בסיביר ובשינג'יאנג שבדרך המשי.

ראו גם באתר זה:    מונגוליה-ארץ השמים הכחולים ,    הכיבוש המונגולי

תודה גדולה לעמיתי שמעון זהמן, שאסף לא מעט חומרים, לצורך עבודת הגמר שלו בקורס מלווי קבוצות והסכים לחלוק אותם עמי ודרכי, גם עמכם.

 

הכלי הראשון המשמש אותנו בהגדרה של תרבות הוא השפה: שפת המונגולים היא שפה אוראל-אלטאית. עד כיבושיהם במאה ה-13 לא היה למונגולים הזכר היחידי למעלליהם נשמר במסורת שבעל פה. מכל דור שמע סביב המדורה את מעשי הגבורה של אבותיו. כל מונגולי כמעט, ידע את שושלת היוחסין שלו ושל אבותיו, לפחות עד דור שביעי. ג'ינגיס ח'אן הקיף את עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמץ את האלפבית האויגורי (שמקורו בטוכארים), כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. להבדיל מהסינים, שכניהם, הטוענים להמצאת הכתב והספרות, טוענים המונגולים רק לראשוניות מוסיקאלית. לטענתם, הסינים שאלו מהם לא רק את סוד חיבור המוסיקה, אלא אף את כלי המיתר שלהם, ובעיקר את האר-חו (כינור דו מיתרי) ואת הפי-פה (דמוי מנדולינה).

אסוציאציה ראשונה לשם המיתי "מונגוליה" היא ג'ינגיס ח'אן. קשה לדמיין את הרועים השלווים והחייכנים הללו שועטים על פני אסיה, בואכה אירופה. למרות זאת, ג'ינגיס ח'אן, רוצח ככול שהיה הוא מושא הגאווה של המונגולים, באשר הם.

אסוציאציה שניה היא הערבות Steppes)), שהם מישורים ענקיים מצמיחי עשב, שבהן חיים סוסי הטאחי (Takhi) המפורסמים של מונגוליה, הידועים יותר כ"סוסי פרז'וולסקי" והם אלו ששימשו בהצלחה רבה את לוחמיו של ג'ינגיס חאן. אין ל"סטפס" שם מדויק בעברית, שהרי הערבה התנ"כית משמעה ישימון ואילו כאן זהו מקום המזין את העדרים ואגב כך גם את רועיהם.

40% מתושבי מונגוליה ממשיכים לחיות לפי אורח החיים הנוודי המסורתי. זהו אורח חיים הדומה להפליא גם אצל המונגולים החיים בסיביר או בשינג'יאנג' שבמערב סין. משפחת נוודים משתכרת בממוצע כ 400-500 דולר בשנה. סכום שקשה מאד לחיות ממנו.

על פי הסטטיסטיקה, אחת מארבע משפחות נוודים עדיין משתמשת בנרות כאמצעי תאורה. ל- 97%  ממשפחות הנוודים אין אמצעי תקשורת. למשפחה אחת מתוך חמש יש טלוויזיה או מקלט רדיו, ורק אחת מתוך כל עשר משפחות מחזיקה מכונית.

עבור אותם 40% נוודים, הצייד עדיין משמש כאורך חיים. הוא ביטוי להחיים בדו קיום עם העולם הסובב. משום כך, מאז המאה ה-13, האומה המונגולית אימצה אורחות וחוקים הקשורים לצייד והגנה על הסביבה, הכוללים גם עונשים מחמירים על הפרתם.

למשל עשרת  הדיברות בצייד. (במקרה של הפרה שלהם, רישיון הצייד יושהה ל-3 שנים):

 1.  אסור לצוד את כל העדר

 2.  אסור לצוד יותר ממה שצריך, לעצם הקיום.

 3.  אסור לצוד חיות בעלי צבע גוף מיוחד או מבנה מיוחד

     (כלומר לבקנים ובעלי חיים עם סימנים או מראה מיוחד)

 4.  אסור לצוד נקבות בהריון או נקבות שמטפלות בגורים

 5.  אסור לצוד חיות נודדות

 6.  אסור לצוד בעל חיים  שנמלט מטורף

 7.  אסור לצוד חיות בעונת הזיווג שלהן

 8.  אסור לצוד מנהיג של עדר או להקה.

 9.  אסור להניח את הדם של הטרף על הקרקע

 10. אין  להשאיר עקבות ציד במקומות השקיה או עם תנועה רבה של בעלי חיים

אסוציאציה שלישית היא הגֵר, אוהל הנוודים, כפי שנקראת כאן היוּרְטה של אסיה התיכונה. הגר הוא מפלט מהרוחות הקרות, מהשלג ומהקור. במערב המדינה חיים ביורטות הנוודים הקָזָחים, שהתקשיתי להבחין בינם לבין המונגולים, אלא בעזרת שפתם שרבות בה המילים התורכיות. רוב מהמונגולים חיים עד היום על פי אורח החיים הקדום של אבותיהם: הם רועים עם עדריהם במישורי המדבר והערבות הירוקות, נודדים עם עדריהם ועם הגרים (יורטות) המתקפלים שלהם ממקום למקום בעקבות העשב, המים, ומקורות הציד.

בשלהי חודש יוני, כשהערבות המרכז אסייתיות מתכסות במרבדים של פרחים, צצים הגרים כפטריות אחרי הגשם. באמצע חודש אוגוסט, כשהנוודים מתקפלים אל המישורים הנמוכים יותר, נעלמים הגרים, כמו הפטריות בראשית הקיץ. הנוודים מגלגלים חיש קל את כיסוי הלבד, מקפלים במיומנות את המוטות ותוך שעתיים נמצא המאהל ארוז ומקופל על משאית בדרכו למקום אחר.

הגר הוא אוהל מעוגל בקוטר שישה מטר המורכב במהירות. בכניסה קרועה דלת עץ קטנה הפונה תמיד דרומה, בנוי משלד עשוי  עץ, שעליו מותחים יריעות בד דחוס, עשוי לבד להגנה מפני השלג, הגשם והקור. המונגולים ישנים על מיטות או על מצעים הפרוסים על הרצפה. השינה מתבצעת על מיטות יחיד (גם ההורים ישנים בנפרד). בצפון הגר ארונית מעוטרת בסגנון קבוע המשמשת גם מעין מקדש, ועליה מראה, תמונות המשפחה, פסלוני בודהה, ולעיתים גם טלוויזיה ו-DVD (המחוברים למצבר מכונית ישן). במרכז הגר תנור הפועל על עצים, פחם או גללים. הגר מקושט בחלקו הפנימי בהיקפו בשטיחים צבעוניים. פרטיות היא מושג זר למונגולי, והכניסה והיציאה מהגר הן ללא התראה.

מזג האוויר של מונגוליה אינו מאיר פנים מעבר לעונת הקיץ, וגם אז, השמים מתקדים לעתים. מכאן מנהגי הכנסת האורחים של המונגולים. אין ברירה אחרת. מי שיישאר לישון בחוץ, ספק אם יקום בבקר שלמחרת. שלד הגר מותקן מענפים גמישים, על פי רוב של ערבה או צפצפה. ביניהם מניחים רשת של כפיסי עץ מתקפלים, המזכירים מעט אקורדיון. מעליהם מניחים קורות מפויחות המהוות את שלד הגג ועל הכול מותחים יריעת לבד שנוצרה מצמר צפוף, בעבודת יד ובעמל רב. ליריעות הלבד תפקיד נכבד: לבודד היטב את החלל הקטן מהקור הנורא ששורר בחוץ ולמנוע חדירת מי גשמים. בכיפה נותר פתח עגול, שתפקידו לאפשר את יציאת העשן או חדירת אוויר בימי שמש. לפתח הזה יש חשיבות לא רק מעשית אלא גם סמלית, הוא מהווה את הפתח אל השמים ומשום כך הוא מופיע בדגלה של קירגיזסטן המודרנית, אף היא מיושבת בעמי הערבות.

פתחו של הגר פונה תמיד דרומה; לכיוון השמש. חלקו האחורי של האוהל, החוימור (khoimor), הוא מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים ביותר ועל הקיר האחורי נמצא המקדשון המשפחתי, הכולל תמונות של בודהה, של הדלאי לאמה ותצלומים משפחתיים. בסמוך לחוימור, לכיוון מערב, נמצא מקום הכבוד המוקדש לאורחים.

החיים בגר מתנהלים סביב המדורה הקטנה שבוערת במרכזו, מתחת לפתח הגג. על האש תלוי תדיר קומקום ובו מים רותחים וסביבה יושבים בני הבית כמו אורחיהם על עורות ומעליהם שטיחי לבד, כדי לבודד את הגוף מהקרקע הקרה. סמוך לקירות הגר מונחים ארגזים, המשמשים הן כארונות להכיל את חפצי המשפחה והן כדרגשים לשנת הלילה.

בכול גר מונגולי, כמו בכול יורטה קירגיזית, או קזחית, תימצא מחבצת חמאה, הנמהלת בתה הדלוח. האורח הנכנס לגר בשעת ערב, מתמכר לחום הנעים המתפשט בחלל הצבעוני של הגר. גם הריח האופייני לחומרי הבערה הנשרפים דבק בכל ונמסך בניחוח העדין שעולה מהקומס, חלב הסוסות התוסס והמשכר. מיד לאחר שמושיבים את האורח על כריות, מגישים לו את סוטיי צאי (sütei tsai), משקה חם והעכור; חלב צאן מעורב בעלי תה ומלח. בעיני מרבית התיירים טעמו של המשקה מעורר קבס, אך מי שהורגל בכך ימצא אותו טעים. כך גם הקומיס, חלב הסוסים המוחמץ. כאשר ניסיתי להטעים את מארחי המונגולים בקקאו מעשי ידי להתפאר, העוו את פניהם באותה סלידה שנגרמה למטיילי שתיית התה הטיבטי. בערבות הקרות של מונגוליה טעם הינו צרות של עשירים. מדובר במשקאות עתירי אנרגיה שמסייעים לשרידותם של יושבי הגר ואורחיהם. על מקומו של הקומיס בחיי הנוודים אפשר ללמוד מכך שכאשר הכריזה קירגיסטן על עצמאותה, היא נתנה לבירתם החדשה את השם "בישקֶק", שהוא מוט החיבוץ של הקומיס. אחרי שהאורח לגם מהתה, טורחת אם המשפחה בהגשת רקיקי גבינה קשים, קיימאק – קרומי השומן הנאספים מן החלב- ובצקיות אווריריות ולוהטות ומזינה את התנור בזבל, בגללי פרה ובכמה זרדים.

באחד הערבים, בהם התארחתי בגר, אצל המונגולים, נטל אב המשפחה בשר כבש שהיה תלוי בבקתה, חתך אותו בסכין, האם הכינה מרק מהביל וכולם מצצו בהנאה את הצלעות והעצמות. לאחר הארוחה הגישו לי ארחי (Arkhi), וודקה שמיוצרת באופן עצמאי. סירובי ללגום מהמשקה העלה חיוכים סלחניים בקרב מארחי. גברים המסרבים לשתות ממי האש הללו נחשבים ל"חנונים" גמורים.

 על פי המסורת הנומאדית (נוודית), חובה לקבל כל אורח עם כוס תה חם, צלחת עם גבינה/שמנת וסוכריות.  רק לאחר מכן, המארח יוכל לברר מהיכן האורח מגיע ולאן הולך. המונגולים לא מבקשים כסף עבור האירוח, אך מתנות לילדים כמחווה של הבעת הערכה יספקו את המארחים.

אסוציאציה נוספת לשם מונגוליה היא טיול על גבי סוסים. הסוס עבור המונגולי הוא מה שהגמל עבור הבדווי, מה שהיאק עבור הטיבטי, הלמה עבור האינדיאני, אייל הצפון עבור הלאפי. הסוס מספק לו כמעט את כול מחסורו: חלב לשתייה, בשר למאכל, גידים לקשירה. יתר על כן, הסוס הוא קודם כל כסף מזומן. בנק נייד.

הבודהיזם בצורתו הצפונית, ה"מהיאנה", חדר למונגוליה מטיבט והתפשט בה. אולם לא דחק לגמרי את השמאניזם המונגולי המקורי והתמזג בו. עד היום מנהלים כוהני המונגולים טקסים שמאניים בערבה, תוך שהם מתקשרים אל רוחות ונשמות שעברו מן העולם, למרות שהם הפכו לכוהני דת למאים.

ראו באתר זה: שמאניזם.

דתם המקורית, הטֶנגרי, כלומר "דת השמים הכחולים", היא חלק יסודי בפולחן של אסיה התיכונה. למילה "שמים" יש כאן שני מובנים, גם המובן הקוסמי, Heaven וגם במובן הגיאוגרפי הפשוט, היינו Sky. מעבר למשמעות הדתית הפילוסופית, השמים המונגולים הם כיפה כחולה מופלאה, המכסה על אופק ירקרק צהבהב, בצבע כחול מרהיב מנוקד בעננים לבנים המחליפים מקום וצורה מרגע לרגע והעין אינה שבעה מלצפות בהם.

במקומות רבים בערבה המונגולית, כמו בזו הסיבירית, קיימים מקדשים בסגנון טיבטי, שסביבם מרקדים כוהני הטנגרי את ריקודי המוות והרוחות שלהם כבימים עברו,. הם קוראים אל נשמות הזאבים כדי לפייסם, קדים לפני נשמות המרמיטות ומפצירים בהן שיסכימו להיות ניצודות לאכילה, מתפללים אל נשמות האיילים כדי לרצותן לחיות בקרבת האדם.

ברחבי מונגוליה פזורים גלי אבן ענקיים, הערוכים כבמה עגולה הבנויה מאבנים קטנות יחסית, שנתקעו בה ענפים אליהם נקשרו חתיכות בד. זהו אובו (Ovoo), אתר פולחן שמאניסטי. מסביב במות קטנות. זהו אתר פולחן שמאניסטי. כל אורח שמגיע מקיף את המזבח שלש פעמים ומניח עליו אבן. גלי האבן הללו הם אתרים לעלייה לרגל והמונגולים מקפידים להגיע אליהם, מי ברגל, מי על גבי סוס, על גבי גמל או אפילו על גבי טרקטור ישן. הצליינים יוצקים משקאות על האובו, מציגים לפניהם מזון ומנחות, שרים מזמורים לשמים, לעצים ולנהרות, ונעים הלאה בדרכם אל המקדשים.

המטייל במונגוליה נתקל לעתים בקבר בנוי עץ, לעתים באתרי קבורה מתקופת הברונזה, בני למעלה מ-4000 שנים, המכונים Deer Stone, היינו אבני איילים, למרות שהתקשיתי לזהות בהם צורת אייל.  לעתים בעוצרים מול בָּלְבָּל בלב המישור. הבלבלים הם מצבות קדומות, שפניהם כפני אדם בשרטוט נאיבי, המקודשות במונגוליה כאתרי פולחן מטילי אימה. לעתים עוצרים מול מנהירים – טורים של מצבות אבן מחודדות – שנמתחים משום מקום לאי שם. בדרך לשום מקום עצרנו ליד סלע גרניטי, שהוחלק על ידי קרחונים ובתקופת הברונזה הקדומה התמלא בפֶּטְרוֹגליפים (ציורי סלע) עדינים, ברורים להפליא ועשירים בפרטים. במקום מתוארות סצנות של צייד, של איילים ובעלי חיים נוספים, כולל כמה נמרי שלג. כמות היונקים הרבה מרמזת שבתקופה בה צוירו הפטרוגליפים שרר במקום אקלים שונה, נוח יותר.

המונגולים, כמו מרבית עמי אסיה היו שאמניים בתחילה. שמאניזם היא פרקטיקה של קשר עם הרוחות שאחראיות לפגעי הטבע. "שאמניזם" היא מילה בשפה הטונגוזית שהתגלגלה לאנגלית דרך הרוסית. השמאן הוא ספק רופא, ספק מכשף, ספק בדרן. מקבץ של תפקידים שאין להם מקום בחברה הממוינת שלנו. השמאן הוא בעצם רופא אליל המרפא את היחיד או הקהילה באמצעות קשר עם הרוחות. את הקשר הוא עושה בעזרת לבוש ומסיכה המתאימים למסעו על העולם שמעבר ובאמצעות טכניקה של כניסה, לטראנס, היינו, למצב פסיכו – פיזי אחר.

ריקודי הצאם (Tsam) המשמשים לגירושן של הרוחות הרעות קשורים לשמאניזם. בעבר היתה המנגינה החדגונית המלווה אותם, כלי עזר לכניסה לטראנס. הם  הוצאו מחוץ לחוק בתקופת הקומוניזם, וביצועם מתחדש כיום. המוסיקה המסורתית כוללת מגוון רחב של כלי נגינה ושל סגנונות שירה. בשירה בסגנון המונגולי חומי (khoomi), מפיקים קולות גברים שאומנו היטב צלילים הרמוניים גרוניים. כל הופעת מוסיקה ומחול מסורתית כוללת העוויות פנים, שהן מסורת מונגולית עתיקה.

לבוש:

הלבוש המונגולי המסורתי נקרא דל (Del): גלימה ארוכה בעלת צווארון גבוה, המשמשת את המונגולים לעבודה היומיומית וגם לימי חג. לכל קבוצה אתנית במונגוליה דל משלה הנבדל בצבע, בחיתוך ובעיטורים. כיום, המונגולים העירוניים לבושים באופן מערבי, אך הדל עדיין נפוץ באזורים הכפריים.  הדל, מותאם לאורח החיים הנוודי של המונגולים: לצד היותו בגד, הוא יכול לשמש שמיכה וכיסוי ,בהתאם לצרכי העבודה או מזג האוויר. הדל מגן לחלוטין מפני הקור והרוחות.  במידת הצורך, השרוולים הארוכים משמשים כפפות.  אבנט רחב, משמש מחוך להגנה מפני רעידות במהלך הרכיבה על סוס, או  בתור קולב שאליו מחברים, סכין, כוס ואביזרים אחרים ,בהתאם לצורך. הדל רחב, כדי לאפשר חופש תנועה בעת רכיבה על סוס או ציד.

הכובע המונגולי ("louz") משמש לכל אירוע. בחורף, קצוות הכובע משמשות להגן מפני הרוח והקור,ובימים חמים מגולגלים וקשורים בצד האחורי. הכובע מסמל גם פערי מעמדות ואת הגיל של בעל הכובע (לפי הציורים הרקומים על הכובע). לפי כללי הנימוס המונגולים, אסור לברך או לענות לאדם שאינו חובש כובע.  לאדם כזה אסור להיכנס לביתו של אחר. כובע קרוע או בלוי, או דריכה על כובע של מאן דהוא נחשב בעיני המונגולים להשפלה ועלבון.

נעליים- המגפיים המונגולים, המכונים gutul מתאימים לרכיבה על סוסים.  הם מספיק מרווחים, וקידמת המגפיים מורמת מעט קדימה בכדי למנוע מהן להיתפס על הארכובות במקרה של נפילה.

קיימים מספר סוגים של מגפיים, המותאמים לעונות השנה ולפעילויות השונות: boitog, משמשים בעיקר לציד או הליכה ארוכה. degtii עשויים פרווה ומשמשים לתקופת החורף הקשה.

נזיר בודהיסטי בשם Danzan Ravjaa, שהיה גם סופר וצייר, פעל בדרום גובי בראשית המאה העשרים.  צייר איור טנטרי שהוא  אחד מתוך 108 איורים שצייר,

מטרת האיורים הללו הייתה לבנות עבור מאמיניו מסכת מיוחדת המתארת את טכניקות המין השונות, כפי שתיאר באותם האיורים.

לפי המסורת הטנטרית, המין הוא דרך הטבע להגיע להרמוניה פיזית ומוסרית בין בני האדם, בנוסף, על פי הבודהיסטים, סקס נחשב אפילו כחלק אינטגראלי בדרך הבריאה של החיים.                                                            ולכן, עבור המונגולים הנוודים, שחיים בהרמוניה עם הטבע,  השילוב של טבע ומיניות הם נידבך אחד, ואחת הדוגמאות לכך מראה כי כבר מגיל צעיר הילדים רואים את הזיווג ואת הלידה של בעלי חיים.

הקשר בין המונגולים, סוסים וסקס, בא לידי ביטוי בעיקר בעונות החמות: הגברים לוקחים את האישה מחוץ לאוהל הגר, רוכבים אתה על הסוס אל גבעה הסמוכה לאוהל, והיא תשמש להם כמקום לקיום יחסי מין. בכדי למנוע הפרעות, או הגעה של זוגות אחרים, הגבר המונגולי מניף בראש הגבעה את האורגה (מוט ארוך מעץ עם טבעת חבל בקצה אחד המשמש ללכידת סוסים), וזה מזהיר אנשים לא להתקרב לגבעה ולהפריע לזוג.

 צילום: גילי חסקין

מוזיקה:

מוזיקת חומי (Khoomei)- המוזיקה המונגולית המסורתית, שפירושה "שירה גרונית".  שירת החומי מופקת מעומק הגרון, ומתבצעת ללא הוצאת קול מהפה. זמרי חומי מנוסים מסוגלים להשמיע מנעד רחב של קולות בו זמנית.

דוגמא למוזיקת חומי :

http://translate.google.co.il/translate?hl=iw&langpair=en%7Ciw&u=http://lenicolewong.com/2010/07/25/the-sound-of-prairie-mongolia-musical-art/

אורטין דוו (Urtyn Duu)-סוג נוסף של שירה, המאופיין בשירים ארוכים. חלק משירים אלה מכילים למעלה מ-20,000 בתים. מרבית הנושאים לשירים נוגעים לאהבת המולדת ולנופיה של מונגוליה, או נושאי אהבה ומשפחה.

דוגמא לשירת אורטין דוו:

שיר אהבה לאלטאי, רכס הרים במונגוליה

אלטאי, אלטאי, רם ונישא

מקום מוצא הרוחות

הסופות עם רצועות האש שלהן

אנא, חוס על עדרינו

האביב פורם את בגדיך הלבנים

עוטה אלף פרחים על גווך, מצחך קורן עד האוקיינוס,

אלטאי, אלטאי, צח וטהור

עם הצפרים ההומות

עם הפלגים העליזים

אסוף נא את אהבותינו

בן בלי גיל, מעורר יראת כבוד, מדוע אינני יכולה, כמוך,

להסתיר את דמעותי בעננים

(מתוך: "הזאב המונגולי", הומריק)

כלי הנגינה המונגולי המסורתי, שמשמעותו כינור בעל ראש סוס". זהו כלי מיתר עשוי עץ, שראשו מגולף בצורת סוס ושני מיתריו עשויים שערות סוס.  על פי האגדה, לאחר מותו של סוסו האהוב של Zhonon Khar ,הוא הניח את ראשו של הסוס על בית קברות עתיק, והתקין כלי נגינה, מגילוף ראש סוסו. הוא עטף את המכשיר עם העור של הסוס, ואת המיתרים עשה משערות הסוס.  אחר כך הוא חיבר שיר על סוסו האהוב.

מחול:

טסאם-כמו במדינות בודהיסטיות רבות, גם במונגוליה מהווה הדת מרכיב עיקרי בריקודים המסורתיים (בתקופה הקומוניסטית הוצא הריקוד מחוץ לחוק).

ריקוד הטסאם הוא החשוב ביותר. טְסָאם הוא ריקוד מסכות מונגולי מסורתי שמטרתו לגרש רוחות. זהו ריקוד בו מגלמים הרקדנים דמויות של גיבורים, שדים וחיות. הטסאם הוא מרכיב באמנות הנקראת דויגאר- אחת מעשרת החוכמות בפילוסופיה ההודית. הריקוד הובא למונגוליה במאה ה8.

מזון:

פתגם מונגולי עתיק אומר "את ארוחת הבוקר שמור לעצמך, את ארוחת הצהריים חלוק עם חבריך, ואת ארוחת הערב תן לאויבייך". בכלל, המונגולים לא יקבלו כנראה פרס נובל על בישול.

 אוכל:  ארוחות הגדולות והחשובות ביותר למונגולים הן ארוחות הבוקר והצהריים, הכוללות בדרך כלל בשר כבש מבושל הנקרא  לבשה – נתחי בשר כבש מבושלים במים עם בצק חתוך דק כאטריות (לפעמים הם אוכלים גם מוצרי חלב או אורז).  מחלב נקבות היאק, והכבשים הם מכינים יוגורט חמוץ וגבינות הנקרא ארול – גבינה מיובשת, אותה מוצצים עד אשר טעמה החמצמץ מתפשט בפה.

 המאכלים המסורתיים הבולטים במונגוליה הם הבוז (כיסוני בשר כבש מאודים) והחושור (בוז מטוגן). המאכל הלאומי של המונגולים הוא בשר המרמיטה.

 חטיפי בשר: המונגולים מייבשים בשר והופכים אותו לחטיף, המשמש להם כמזון בתקופת החורף: חותכים בשר טרי לאורך של 2-3 ס"מ, ובעובי של 5 ס"מ לערך. אותו הם תולים על תיקרת הגר על חבלים.  בתוך חודש, הבשר מתייבש, הלחות מתאדה ורצועות הבשר הופכים קשים, כמו מקלות עץ בצבע חום.  אותם מכניסים לתוך שק בד אוורירי, וזה מחזיק לכמה חודשים מבלי שיאבד את איכות הבשר.

שתייה: המונגולים שותים הרבה תה, והמשקה הלאומי שלהם הוא סוטיי צאי (süütei tsai)- תה מלוח עם חלב.

איראק (Airag)- המשקה הלאומי העשוי מחלב סוסות. מוחמץ בנד עור במשך שנתיים עד שמוציא פטריות, מתסיס עצמו ונוצר משקה חלב אלכוהולי עשיר בוויטמינים ובתכונות מרפא, בעל תכולת אלכוהול של כחמישה אחוזים.

מונגולים רבים מזקקים את המשקה הזה מעט ויוצרים שימין ארחי (shimiin arkhi), שבו מגיע שיעור האלכוהול ל-12 אחוזים.

הגשת איראק לאורח היא סמל לכבוד.

 לאיראק יש תכונות רפואיות מוכחות: מנקה את כל הרעל ( מיוחד את השומן שנספג בגוף), מחזק את הגוף.  הוא מכיל סוגים רבים של ויטמינים, מינרלים ורכיבים אורגניים. נמצאת בשימוש נרחב לטיפול במחלות רבות. כמות החלב המיוצר על ידי אחד סוס ממוצע הוא כ 1.5-2 ליטר חלב (מ-6 חליבות ביום).  על מנת שכמות האיראק תספיק לצריכת משפחה (ולאורחים) לתקופת החורף, יש צורך לפחות בתריסר סוסות.  בנוסף, כדי לקבל איכות טובה של איראק יש צורך לבחוש את תערובת החלב לא פחות מ -1,000 פעמים בכל יום.

טקסים ופסטיבלים:

 חגיגות הירח הלבן (חודש פברואר). זוהי מסורת שבה מטפסים לראש ההר הקדוש בבוקר היום הראשון של השנה החדשה, כדי לברך את השנה החדשה.

ההרים הקדושים הם ארבעת ההרים המקיפים את אולאן באטור: צציגום (Tsetseegum), צ'ינגלטיי (Chingeltei), סונגינו חאירחאן (Songino Khairkhan) ובאיאנסורח (Bayansurkh).בשלושת הימים הבאים של החג על המונגולים לבקר את קרוביהם וחבריהם ולהנות מהאוכל והשתייה המסורתית.

עבור המונגולים, Tsagaan Sar הוא לא רק חג קדום לציון סוף החורף ותחילת מחזור של שנה חדשה, אלא גם זמן לאיחוד וחיזוק הקשרים החברתיים. המפגש המשפחתי מתקיים בגר של הבכור במשפחה.

 Bituun (סגירה)- הערב האחרון של השנה היוצאת. באותו ערב עורכים סעודה כיד המלך, כל אחד מהאורחים טועם מכול המנות: בשר מבושל, מגוון רחב של מוצרי חלב, כופתאות בשר, קינוח, משקה איראק, ותה וודקה עם חלב. זוהי ארוחת ערב ארוכה, שמתמשכת אל תוך הלילה. ארוחת הערב היא תוססת: מבוגרים מספרים סיפורים מצחיקים, שרים ומשחקים עם הילדים.

 לפי המסורת, טרם הסעודה, המארח פותח בטקס, שבו מניח רגל של כבש על הצלחת שלו, פורס אותו ומחלק לפי מספר האורחים. ואז הוא שובר את העצם, שואב ממנו את המח, ובכך המסמל את פתיחת השנה החדשה.

תרבות החירגיסו-

קיים בצפון מונגוליה. מנהג של קבורת מונגולים תחת גל עד של אבנים ובמרכזם מונוליט (עמוד מאבן שעליו חרוטים ציורים וסמלים שאמאנים).

הנאדאם:

האירוע הפולקלוריסטי החשוב במונגוליה הוא הנאדאם, שמשמעו "פסטיבל" או "תחרות" ומתרחש מדי שנה, בראשית חודש יולי.  זהו אירוע חברתי ששמו המלא הוא "פסטיבל שלושת המשחקים" וככזה הוא כולל ", תחרויות בשלושה ענפי ספורט מרכזיים ומסורתיים המסמלים את רוחה של מונגוליה: היאבקות, קליעה בקשת, ומרוצי סוסים.

בעבר היה זה פסטיבל קיץ, ששורשיו נעוצים בראשיתה אלף הראשון לפני הספירה ו בו נפגשו בני שבטים שונים, המנותקים זה מזה דרך קבע, למספר ימים משותפים של פסטיבל

כיום מציין הנאנדם את יום עצמאותה של מונגוליה, שהכריזה ב-1921 על התנתקותה מהאחיזה הסינית (שהובילה לאחיזה הסובייטית). חג לאומי הנערך מה-11 עד ל-13 ביולי (בעונת הקיץ).

הגברים מגיעים לחגיגות לבושים במיטב מחלצותיהם. הנשים מאופרות, עדויות תכשיטים, ורגליהן העטופות בגרבי ניילון חדשים נתונות בנעליים גבוהות עקב. המתחרים ומרבית המבוגרים לבושים בבגדים המסורתיים: דֵל צבעוני, גוטאס (Gutas) – מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלת כלפי מעלה, וכובע מעוגל, שנחבש עוד טרם ימי הזוהר של ג'ינגיס חאן ונקרא לכן "כובע הלוחמים".

מרבית התיירים מגיעים לנאדאם הגדול מכולם, הנחגג בבירה אולן באטאר, אולם קיימים פסטיבלים במקומות מרוחקים ושקטים יותר. כל פסטיבל כזה נפתח באירוע חגיגי באצטדיון העיר. מכובדי העיר נושאים נאומים המשעממים גם את מאזיניהם המונגולים, מניפים את דגל מונגוליה, ואחריהם מתחיל מופע מוסיקלי מרהיב של נגנים, זמרים, רקדנים ומתחרים. המופיעים לובשים תלבושות ססגוניות מסורתיות, כשכול שבט מתייחד בבגדיו הוא.

 לישראלים ואירופאים, המחוברים דרך קבע לאינטרנט ומקיימים קשרים חברתיים וירטואליים, קשה להבין את חייו המסוגרים של רועה מונגולי או קזחי ואת תשוקתו לפגוש עמיתים משבטים שונים, ללבוש את בגדיו היפים ולהתנתק ליומיים שלושה מן הדאגה האינסופית למחייה השוטפת. מכיוון שבחודשי החורף נגזר עליהם בידוד רב, הם צמאים לצאת להתחכך, להתחרות ולשתות. אי בים השגרה. בשלושת ימי הפסטיבל יאגור הרועה המונגולי מספיק חוויות שיזינו אותו בשגרת יומו הקשה.

התחרויות נערכות בערי מחוז ברחבי המדינה, שבוע לפני הנאדאם, על מנת שאלופי כל מחוז יוכלו להתחרות בגמר בעיר הבירה אולן בטור.

שורשיו של פסטיבל ה- Naadam, התחיל לפני 3,000 שנה, כאשר כל השבטים הנוודים היה נפגשים יחד כדי להראות את כוחם הפיזי,  ואת מיומנויות הרכיבה והירי בחץ וקשת- תכונות חיוניות להישרדות של רועים וציידים נוודים. לאחר 1921, הפך פסטיבל Naadam לחגיגה הרשמית של ניצחון המהפכה  המונגולית, ב -11 ביוני וגירוש הצבא הסיני.

 המונגולים בשינג'יאן, בפרט אלו של אזור באיאן בולוק, חוגגים אף הם את הנאנדאם, אלא שהשלטונות הסיניים, מעת לעת אוסרים על קיומו. לבוראטים שבסיביר, יש נאנדם משלהם.

המרוץ של הסוס נפתח עם תהלוכה של כל המשתתפים, כשברקע השיר "Tumnii Ekh (בתרגום: 10,000 סוסים), שנכתב לפני 300 שנה, לכבוד סוס מהיר של רועה עני בשם Bonkhor Donid, שזכה בפסטיבל Naadam, אז. מאז, כל סוס זוכה מקבל את התואר "לקראת 10,000 הסוסים".

הסוסים המונגולים אמנם נראים כמו סוסי פוני, אבל למרות גודלם הם יכולים לרוץ במשך שעות מבלי להתעייף.

מספר הסוסים המשתתפים במרוץ אינו מוגבל, ובכל פסטיבל משתתפים כ-2,000 סוסי מרוץ, שדוהרים למרחק של 30 ק"מ, בחמש קבוצות גיל, המתחרים על התואר "ג'וקי".  (זה בדיוק המרחק סוס יכול לרוץ בלי להאט), ואורכו הוגדר, כאחד מהחוקים שהכתיב ג'ינג'ס חאן. לרוכבים צעירים (מתחת לגיל 5) מותר להתחרות למרחק קצר של 15 ק"מ בלבד, ולרוכבים בגילאי 5-12 מותר להתחרות את המרחק המלא ולהתמודד על התואר ג'וקי.

המרוץ מתרחש בשטח בעל תוואי מחוספס.  לכן, הרוכבים צריכים לחשב היטב את מזג האוויר, את המרחק ואיך להתגבר על מכשולים כגון: עליות על גבעות, מעבר דרך נקיקים, וכן ירידות. הרוכבים לובשים בגדים מיוחדים, בגדי משי בעיקר בעלת גלימה עם ועליה קישוטים המסמלים ערכים מונגוליים. כך למשל,  פרפר מעופף מסמל אור, ציפור מסמל רכיבה מהירה. קישוט ulzii- מסמל מזל ואושר.

המרוץ מתחיל ברכיבה איטית, במעגל כאשר הרוכבים צריכים לשמוע שלוש פעמים את השיר Ghiingoo (מנטרה בודהיסטית מיוחדת לעזור הרוכבים להתרכז ולהשיג ביטחון).  עם תום השיר, מתחילים לנוע לעבר קו הזינוק.  עם מגיעה האות, הרוכבים מתחילים לדהור את 30 הק"מ, כשברקע נשמעים צעקות "Khozhijlo! (זכייה), או צעקות לעידוד הסוסים להאיץ: Ghuug, ghuug

בשל כמות הרוכבים במרוץ, הסוסים צמודים מאד אחד לשני, נוסף לזה גם ענן של אבק סמיך. עקב כך יש מספר לא קטן של ילדים שנפצעים, נופלים מסוסים ואף נהרגים. (בשנת 1997, 12 ילדים קיבלו פציעות חמורות, וילדה אחת מתה).  עקב כך התחילו להישמע קולות הקוראים לאסור את השתתפותם של הרוכבים מתחת 7-8. המקום הראשון זוכה בתואר ג 'וקי ,מקבל אופניים וכוס airag, שחלקם הוא שופך על ראשו של הסוס. רוכב הסוסים ומאמנו הם הגיבורים הראשיים ומקבלים את כל התהילה.

בדומה למקום הראשון, פרס האיראק ניתנת עד אחרון  הרוכבים, בכדי לעודד אותם לסיים את המרוץ.  מסורת זו מבטאת את אמרת הנוודים: "עדיף לשבור את עמוד השדרה של אחד מאשר לשבור את רוחם"

תחרות היאבקות:

משתתפים רק גברים, כאשר לגופם תחתונים בלבד. המנצח מוכרז כאשר מתמודד אחד מפיל את חברו. הפרס: כוס אראק וחמאת יאק.

לפני כל קרב, המתאבקים פוצחים בריקוד הגורדא- מכים בירכיים ומניפים ידיים (חיקוי של העיט המונגולי).

כל מתאבק עולה בתורו ופוצח בריקוד הגורדא. לאחר מכן המתאבקים מחולקים לשתי קבוצות, כאשר כל מתאבק זוכה להצגת שמו וכינויו, איכויותיו כמתאבק, וכמות הניצחונות הקודמים.                                                                                                             הטורניר נמשך  יומיים, כאשר המפסידים יוצאים מהתחרות, והמנצחים שנשארים מחולקים שוב לשתי קבוצות, עד שבסוף הטורניר, רק החזקים נשארים להיאבק על התואר של טיטאן.

הכללים של ההאבקות הם פשוטים למדי – הראשון שנופל לקרקע, מפסיד. בטורניר זה אין חשיבות למשקל ולא לגובה של המתאבקים.

משך הקרב אינו מוגבל ולפעמים מתאבקים נצמדים שעות כמו צמד שוורים, ומצפים שיריבם יעשה טעות.   לכל מתאבק מונגולי יש כינוי משלו: האריה, הפיל, הבז. הכינויים ניתנים בהתאם לביצועי העבר של מתאבק.  התואר טיטאן ניתן לאלוף הטורניר.

כישורי הירי בחץ וקשת הוא חלק אינטגרלי מאורח החיים של הנוודים המונגולים, הדורש מיומנות במדידת מרחק הצייד, סבלנות, וכוח ידיים להעפת החץ ומתיחת המיתר.  כישורים אלה באים לידיי ביטוי בתחרות החץ וקשת. המשתתפים, נחלקים למספר צוותים, המונים 5-7 קשתים. מטרתם לפגוע ב- 33 שקי עור ממרחק של 75 מטרים. הצוות שפוגע בכל שקי העור עולה לסיבוב הבא. בסיבוב הבא מספר המטרות מופחת אך המרחק עולה. כאשר במקצה האחרון יש רק 3 שקי עור והירי מתבצע למרחק של 200 מ'.

 כדי שהצופים והקלעים ידעו בכמה מטרות פגעו, במקום לשלוח שליח שכל פעם ירוץ וידווח על פגיעות, השופטים עומדים שני הצדדים ליד המטרה.  בכל פעם, שקלע  מתכונן לירי, הם מנגנים בשקט את השיר שנקרא Uukhai (שיר ישן מאד) וברגע שהחץ פוגע במטרה, מגבירים את הווליום של השיר וכך הקלעים יודעים בכמה מטרות פגעו.  לפי המסורת המונגולית נשים לא מתאמנות בחץ וקשת, אך בשני העשורים האחרונים חל השינוי במעמד האישה, ומאז 1982 זכו ארבע נשים בטורניר החץ וקשת.

המנצח בטורניר זוכה בכוס איראק.

משחקים נוספים:

משחק דימבה: משחק נוסף של ניחושים (כמו אבן נייר ומספריים). מי שטועה שותה מכד האראק שבמרכז. מנצח מי שלא שתה כלל/שתה הכי פחות.

משחק האורגה (פלצור)-מניפים פלצור ותופסים מוטות שמחוברים לקרקע.

עבור המטייל, הנאנדם הוא אירוע פסטיבל בינוני למדי. עבור המונגולים זהו אי רענן בים ענק של שגרה.