התרבות האפרו – ברזילאית

כתב וצילם: גילי חסקין

.

ברזיל היא ארץ דרום אמריקאית שנכבשה פעמיים: פעם אחת על ידי האדם הלבן ופעם שנייה על ידי האדם השחור. ניתן לזהות בפולקלור הברזילאי מעט אלמנטים אוטוכטוניים ("אינדיאנים"), הרבה מאד אלמנטים קתוליים, אפריקאים, ועוד יותר, אפרו-ברזילאים, כלומר אלמנטים פולקלוריסטיים שהורתם באפריקה והולדתם בברזיל. החומר הכתוב על הפולקלור הברזילאי מאד לא מסודר. ההבדל בין פולקלור, דת, כישוף, ונוהלי יום יום, מטושטש מאד.

        ·           כרמן מירנדה (Carmen Miranda) : בשנות ה- 40 שרה על באהיה (Bahia), ועוררה בעולם את העניין בפולקלור המיוחד שלה.

        ·             דוריואל קאימי: – גדול משוררי באהיה ומהמפורסמים במשוררי ברזיל. שירי הדייגים שלו שימשו לימים גם כאלגוריה לסיטואציות קשות בימי הממשל הצבאי. שיר ובו קינתה של אם על בנה הדייג שלא שב מן הים התפרשו על ידי העם הפשוט כפשוטם, אך כל מי שצריך היה להבין, הבין.

        ·             ז'ורז' אמאדו – כבחור צעיר, בן 25, פרסם את ספריו הראשונים, שסיפרו על הפולקלור הברזילאי, ובעיקר הבאהייני. "בים המוות", "ארץ החמאס", "גבריאלה", "ציפורן וקינמון", כך גם ב"רועי לילה", "דונה פלור ושני בעליה" ועוד. אמאדו הוא יותר מספר מאשר סופר. מעיין מהדורה ברזילאית של דמון ראניון, אך אין כמותו להביא את נשמתה של באהיה ומשום כך הפך לגיבור תרבות ברזילאי.

 

ז'ורז' אמאדו הוא התחיל לכתוב עם סיפורי הדייגים של חוף בהייה. דבר שעשה אותו למרתק ואקזוטי. ספרו המפורסם ביותר, "ים המוות" הוא סיפורם של גברים, דייגים המשייטים בים והנשים המחכות בלב רועד על החוף בכל פעם שהרוח עולה. הוא מצליח להכניס את הקורא לתוך העולם המיוחד שלו שהגברים בו הם גברים, גסים בעדינותם והנשים, אולי נושאות פגיון ביו שדיהן. הוא מספר על לילות סערה, על הרוח והגשם השוצפים על הים והחוף, שם מחכות הנשים בלב רועד. על ילדים קטנים לומדים להקשיב לטבע האדם ומבדילים בין געיות אהבה לבכי אבל. ספר משמח וקורע לב באותו זמן.

 אמאדו לא היה רק פולקלוריסט אלא גם שמאלן לוחם. סוציאליסט וכמעט קומוניסט. במקביל לסיפורי העם והדייגים של החוף כתב גם סיפורי ניצול פועלים במטעי הקקאו, בעיקר בספרו "ארץ החמס".

בשנות  השבעים התפרסם ספרו "דונה פלור נשואה לשניים", רומן עממי, שמי שרוצה ימצא בו את המסר האוניברסלי על אשה שחיה בעם שני גברים, אמיתי וחיוור, וירטואלי וזוהר. מי שיחפ ש יותר, ימצא בו את עקבותיה של אפריקה בברזיל. בכול מקום ניכר רישומיהם של הקפוארה ושל הקנדומבלה

 

אמאדו המשיך לכתוב, כך למשל רועי לילה, שלדעתי איננו ספר גדול, אבל עולים בו סיפוריהם של יושבי הנמל, הזונות, הסרסורים וכמובן, סיפורים על זימה, על נשים גדולות מהחיים, על מאכלים ומשקאות, בעיקר קשאסה ופז'ואדה.

בזכות אמאדו הכיר העולם את ימנז'ה, בעלת חמשת השמות, אלת המצולות הכחולה ירוקה ששערה כאצות השוכנת במעמקי האוקיאנוס ולפעמים עולה לחפש לה חתן חדש מבין הדייגים. חתן שכבר לעולם לא יחזור לביתו, כי טבע בים. והייתה נחמה גדולה לדעת שהוא נפל מספינתו לזרועותיה של האלה בעלת השיער הארוך והשם היפה כל כך, ימנז'ה. ימנז'ה גבירת הימים, שכל הגברים רועדים מפניה. לעולם לא תראה לעיני הגברים אלא לאחר מותם ואת המתים בסערה היא אוהבת מכולם ובעיקר את הצעירים שבהם.

"לכולם יש רק דרך אחת, דרך הים. הים הוא אדונם. הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים.אפילו הקשישים שרק מתקנים רשתות על החוף. הם מספרים את הסיפורים אך גם הם אינם מבינים מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים. מן הים באה המוסיקה, באה האהבה ובא המוות. ואיכן זורח הירח היפה ביותר עם לא על הים."

סלבדור היתה בירתה הראשונה של ברזיל, נמל הסוכר, שלצורך גידולו הובאו העבדים השחורים. כאן חיו, שרו, רקדו, עבדו ומתו. באהייה הוא המחוז השחור ביותר בברזיל ובירתו, סלבדור דה באהייה, נוסדה בשנת 1549 והיתה החשובה ביותר בברזיל עד למאה ה-19 והעיר השנייה בגודלה באימפריה הפורטוגלית, אחרי ליסבון. העיר שמשה כנמל עיקרי ליצוא הסוכר ונודעה בכנסיותיה המקושטות בזהב. לימים, לאחר קבלתה עצמאות, הפכה בהיה לבירה הבלתי מוכתרת של הפולקלור האפרו ברזילאי. הקרנבל של סלבדור נחשב לקרנבל הגדול בעולם ובולטת בו המורשת האפריקאית.

העוני בסלוודור ניכר לעין. מראה עצוב בחוצות באהייה הוא הילדים העזובים שחיים ברחובות; "הקפיטנים של החול" כינה אותם אמאדו בספר בשם זה. חלקם משוטטים בחוצות, אוספים פחיות משקה ריקות בזמן הקרנבל במקרה הטוב יותר, ומכייסים את הרוקדים במקרה הטוב פחות. מיעוטם נקלטים בתוכניות שיקום והכוונה, אבל רבים מהם מצטרפים לכנופיות ונעשים שודדים, זונות וסרסורים. בזמן הקרנבל נוהגת המשטרה ביד קשה במיוחד כדי להגביר את הרגשת הביטחון של החוגגים, אבל סלוודור היא עדיין אחד ממוקדי העוני והמצוקה הקשים של ברזיל.

העוני בסלוודור ניכר לעין. מראה עצוב בחוצות באהייה הוא הילדים העזובים שחיים ברחובות; "הקפיטנים של החול" כינה אותם אמאדו בספר בשם זה. חלקם משוטטים בחוצות, אוספים פחיות משקה ריקות בזמן הקרנבל במקרה הטוב יותר, ומכייסים את הרוקדים במקרה הטוב פחות. מיעוטם נקלטים בתוכניות שיקום והכוונה, אבל רבים מהם מצטרפים לכנופיות ונעשים שודדים, זונות וסרסורים. בזמן הקרנבל נוהגת המשטרה ביד קשה במיוחד כדי להגביר את הרגשת הביטחון של החוגגים, אבל סלוודור היא עדיין אחד ממוקדי העוני והמצוקה הקשים של ברזיל.

צילום: גילי חסקין

אפשר לראות בספריו של אמאדו מעין מדריך לסיור בבהיה:

"בל יהיה לך רגע אחד של היסוס, נערה. היעני לקריאה ובואי. באהייה מצפה לך לחגיגה היומיומית שלה. בואי ואהיה לך מורה דרך. מדריך מוזר לכל הדעות, נערה. איתו לא תראי רק את הקליפה הזהובה והיפה של התפוז; בה במידה תראי את הפלחים הרקובים ומעוררי הגועל. כי כזאת היא באהייה, ערבוביה של יופי וסבל, של שפע ורעב, של צהלות צחוק ושל דמעות כאב. בואי, באהייה מצפה לך. מתוך "מדריך לרחובותיה ולמסתריה של העיר סלוודור" מאת ז'ורז' אמאדו

את הספר "באהייה דה טודוס אוס סאנטוס: מדריך לרחובותיה ולמסתריה של העיר סלוודור" . (Bahiade Todos os Sanots: Guia das ruas e dos" "misteriosda cidade do Salvador) כתב ז'ורז' אמאדו בשנת 1944. זהו שיר אהבה של אמאדו לעיר, גדוש בתיאורים עזי מבע של מקומות ואנשים בשר ודם, לא בדויים. למרבה הצער, הספר הקסום הזה לא תורגם לעברית ואף לא לאנגלית[1].בנימה אישית: את אמאדו ראיתי בחגיגות לכבודה זל ימנז'ה, אלתה ים האפרו-ברזילאית, בחוף של ריו וורמליו, ב-2 בפברואר 1995. מספרים שהיה יושב בבית קפה במרכז ההיסטורי של העיר, לא הרחק מהבית שנושא את שמו, נהנה מזיו השמש הברזילאית ומזמין את התיירים להיכנס ולבקר בתערוכה שסוקרת את מסלול חייו ואת עשרות הרומנים שכתב.

בעיר הזו, בשכונת ריו ורמליו (Rio Vermelho) הצופה אל האוקיינוס האטלנטי, התגורר אמאדו כחמישים שנה. הרחוב המוביל אל ביתו מתעקל במעלה גבעה בין בתים פרטיים מטופחים. אין זו השכונה העשירה ביותר של סלוודור, אבל היא שונה מאוד מהשכונות העניות, האפורות והצפופות שסמוכות לה.  בבית זה לקה אמאדו בלבו באוגוסט 2001 ומכאן הובהל לבית החולים בפעם האחרונה. ארבעה ימים אחר כך, ביום הולדתו ה־89, שב הביתה למנוחתו האחרונה. על פי בקשתו, פיזרו בני משפחתו את אפרו מתחת לעץ המנגו ששתל בגינת הבית. סביב קברו פזורים פסלונים של האורישאס – אלי דת הקנדומבלה האפרו־ברזילאית.

צילום: גילי חסקין

א. יסוד אמרינידי :

תרבות ילידית מקומית ("אינדיאנית"), ממנה נשאר מעט מאד.

מכיוון שהכינוי המקובל "אינדיאני" מנותק מהקשרו ופעמים רבות גם מעליב, נכון יותר להשתמש במונחים "יליד" או "אמרינדי". האלמנט האוטוכטוני בברזיל חבוי, אך ניתן לגלותו. כיום הוא מבצבץ יותר ויותר בקרנבל של מנאוס. עד שנת 1500 חיו בברזיל כמיליון וחצי אינדיאנים, שרובם מתו במהלך המאה ה – 16 .

השבט שהשפיע ביותר על התרבות הברזילאית היה שבט טוּפִיהשבט שחי בצפון-מזרח ברזיל. שבט זה היה הראשון בו נפגשו הפורטוגלים, כך שאנשיו היו לעבדיהם הראשונים ונשותיו לרעיותיהם. למרות שמרביתם מתו ממחלות או הושמדו, מתברר כי אמונותיהם השפיעו על התרבות הברזילאית, יותר ממה שחשבו בעבר. ילידים אלו האמינו בישויות שהביאו מזל רע, כמו ישות פרועה המפתה את הצייד להיכנס לעובי היער ולהיעלם, או יצור בעל ארבע רגליים מהופכות שתפקידו להגן על בעלי חיים ביער ולתקוף את הציידים. השאמאן המקומי ידע להגן עליהם מפני אלו.

האלמנט הקתולי חזק מאד בברזיל. זו המדינה בעלת האוכלוסייה הקתולית הגדולה בעולם (170 מיליון). 10% מכל ערי המדינה קרויות על שם קדושים נוצריים. הנצרות מאד דומיננטית, למרות שמאז 1891, הנצרות איננה מוגדרת כדת המדינה.

 

האלמנט האפריקאי מורגש בכל מקום; בעיקר בצפון-מזרח (Nordeste). באופן יחסי, זו מדינה לא גזענית, אך רוב העניים הם שחורי עור. יש להפריד בין הגזענות הפחותה יחסית, כפי שיורחב בהמשך, לבין מיתוס השוויון הבין-גזעי! קיימת אינטראקציה בין שחורים ולבנים ונראים זוגות מעורבים, אך מרבית משרות הניהול והייצוג נמצאות בידי לבנים ומרבית הפועלים הם שחורים (תרתי משמע). לא קיימת כמעט תת-תרבות (Sub Calture) של שחורי עור, כפי שקיימת בארה"ב, שם שחור העור יגור בשכונת אפרו אמריקאים וידבר בעגה אופיינית. בברזיל אפשר למשל לזהות באהייני או פרנמבוקנו (איש מדינת פרנמבוקו שבירתה רסיפה), אך אין חיתוך דיבור שמיוחד לשחורי העור. הברזילאים עצמם טוענים שהגזעים הטובים יותר הגיעו לברזיל והגרועים יחסית הגיעו לארה"ב… האפרו ברזילאי רואה את עצמו כיושב בארץ גלות (מנטאלית). אליהם יושבים במולדת, אפריקה. בפולקלור המקומי מורגשת כמיהה לימים ההם.

·         קורטוב של השפעה הודית: 

למושבה הפורטוגלית בברזיל הייתה אינטראקציה עם גואה שבהודו (מושבה פורטוגלית) ייתכן כי מקור השם "אוּמבָּנדָה" (Umbanda) ב- Bandha-Aum, ומשמעו  בסנסקריט – התחום של החסר תחומים ("”Limit of the unlimited). יש המציעים כי מקור השם  נובע אולי מ'אומו' ו'יבנדה' – חגים הודים.

המפגש בין האדום, הלבן והשחור יצר השפעות גומלין מרתקות בעניינן, שחלקן הגדול נובע מהמצב הכלכלי-פוליטי-חברתי שהיה קיים בברזיל בתקופה הנדונה. את האלמנטים התרבותיים הללו ניתן לבחון על פי מספר מאפיינים: שפה, תרבות דיור, אומנויות, פולקלור ודת.

לאוכלוסייה האוטוכטונית אין שפה אחת משותפת. לכל שבט יש את השפה שלו, השפה המדוברת והמשותפת לכולם היא הפורטוגלית – שפת האירופאים. האינדיאנים שהיו במגע קרוב עם הפורטוגלים למדו את שפתם, כך גם קרה עם שחורי העור. הללו הובאו מאזורים שונים באפריקה ובברזיל הופרדו ועורבבו, כך שלא הייתה להם אפשרות להמשיך ולקיים את שפתם כשפה חיה. היה עליהם ללמוד פורטוגלית על מנת שיהיו מסוגלים לבצע את הוראות אדוניהם (השפה האפריקאית נשארה עדיין בברזיל, אך משמשת רק לצורכי פולחן), כפי שהלטינית שמשה באירופה.

שחורי העור שבאפריקה היו נוהגים לישון בסוכות, הובאו לחוות ושם נבנו עבורם בתים מיוחדים. כך איבדו יסוד חשוב בתרבותם החומרית. האינדיאנים – עקב המגע הרופף יחסית עם הלבנים – המשיכו לגור באותם מבנים מאולתרים שחיו בהם קודם. גם באומנויות, היסוד האירופאי חזק ביותר. נותרו רק מעט שרידים לאומנות אפריקאית "טהורה" בברזיל, כמו מחרוזות הנמכרות בשווקי בהיה, או בהן זקורה מתוך אגרוף, המסמלת "דרך צליחה". אין כמעט שריד לתרבות אמרינידית בשטחים בהם נוצר מגע עם האירופאים. שהיה מגע אתם. במוזיון של מנאוס תצוגה מעניינת של אותו עולם נעלם.

גם כאן נותר מעט מאד מהתרבות הילידית. יש ניסיון מעניין לשחזר חלק מהפולקלור האוטוכטוני בחגיגות הקרנבל של מנאוס.

לעומת זאת, אנו רואים השפעה גומלין בין פולקלור אירופאי ואפריקאי, כשהדוגמא הבולטת היא הקרנבל. לשחורי העור יש חלק ניכר בקביעת אופי השירה והפולקלור הברזיליים. אלמנטים כמו תוף, מצלתיים ומשישי ועוד כלים המרכיבים תזמורת סמבה ברזילאית, הם כלים שמקורם אפריקאי. אלמנט פולקלורי אחר הוא מזון ולבוש, וגם כאן ישנה השפעת גומלין. רבים הם המאכלים האפריקאים, כמו למשל אקרז'ה (Acaraje = מחית שעועית מטוגנת עם שרימפס),  שנמכרים במקומות בהם יש ריכוז שחורי עור (באהיה). הסיבה העיקרית שאלמנטים אלו נשתמרו ולא הוכחדו, נעוצה בעובדה שהחיים החברתיים התמקדו בנעשה בתוך החווה. בעל החווה היה מעוניין ואף עודד שירה וריקוד, שכן אלו הרימו את המורל בקרב העובדים ואף זכו ליחס אוהד של האדון. במקומות רבים הוזמנו שחורים כדי לשיר בכנסיות, ובאופן זה נשמרו אלמנטים אלו של פולקלור אפריקאי בתרבות הברזילאית.

ברזיל התגלתה על ידי מלחים פורטוגלים בשנת 1500. רק בשנת 1530 החלה התיישבות פורטוגלית מסיבית ברזיל, בשתי נקודות:

א. אזור באהיה.

ב. אסור סנטוס (Santos), בדרום ברזיל, מזרחית לסאן פאולו.

המתיישבים הפורטוגלים הגיעו על מנת להפיק את עץ הבּרָסָה ,(Braça) שבמשך הזמן העניק את שמו למדינה כולה. העץ בעל הגזע האדום, היה נחוץ לתעשיית הטכסטיל בפורטוגל. יחד עם זאת המתיישבים חיפשו דרכים נוספות על מנת לפתח ולהתבסס באזור. במקביל עלתה באירופה הדרישה לסוכר, שגדל קודם רק באזורים מצומצמים בעלי אקלים סוב טרופי, כמו למשל מדירה (Madeira). עם עליית הצורך בסוכר, שהפך למצרך מבוקש באירופה, הבינו הפורטוגלים שהם יכולים לנצל היטב את התנאים האקולוגיים של ברזיל לגידול קנה הסוכר. הבעיה העיקרית שבה נתקלו הייתה כוח אדם מתאים.

 

אמנם אמרינידים רבים נתפסו בשטח, אך מהר מאד התברר שהם אינם יכולים לשמש כוח עבודה טוב מכמה סיבות:

א.                  מחלות אירופאיות (אבעבועות שחורות) הפילו חללים רבים בקרב האוכלוסייה המקומית שלא הייתה מחוסנת בפני נגיפים אלו.

ב.                  הם חיו בקבוצות קטנות, חצי נודדות, שלא היו רגילים למשמעת וסדר שהתחייבו ממצב של עבדות שהפורטוגלים ניסו לכפות עליהם.

ג.                   אורח חייהם היה כזה שלא הצריך עבודה אינטנסיבית, לעומת זאת בחוות הפורטוגלים נדרשו לעבוד שעות רבות ביום.

ד.                  דעת הקהל העולמית וביקורת על תוצאות העבדות בקרב האינדיאנים.

מספר אינטלקטואלים ובעיקר כמרים, עמו למשל הנזיר הדומיניקני פדרו דה קורדובה וידוע יותר ברתולומיאו דה לאס קסאס (Bartolomeo de las Casas) הביעו התנגדותם לעבדות האינדיאנים, אך חייבו העבדת עבדים שחורים.

ראה באתר זה: הקולוניאליזם.

 האפיפיור, שנשאל על דעתו, ענה "שאין להתייחס לאינדיאנים כאל עבדים". סיבות אלו הביאו את הפורטוגלים לחפש פתרון הולם לבעיית כוח האדם וזה נמצא באפריקה. העבדות הייתה מושרשת באירופה מזה אלפיים שנה והעבדת שחורים נתפשה כלגיטימית. פורטוגל שלטה בחוף המערבי של אפריקה מתוקף מסעות הגילויים של ספניה והחלטת (בולה) האפיפיור בוועידת טורדיסליאס ב-  1497.

הבאת העבדים מאפריקה שרתה את האינטרסים של שלושת הכוחות הראשיים בברזיל: הכתר, הכנסייה ובעלי האחוזות.

א.                  הכתר הפורטוגלי: על ידי העברת העבדים תורחב האחיזה בברזיל, יוגבר יצוא הסוכר, תוגדל הכנסת האוצר המלכותי, ימנעו התנגשויות עם האינדיאנים ותצומצם הביקורת העולמית.

ב.                  הכנסייה: על ידי הבאת העבדים לאמריקה, תינתן לכמרים ההזדמנות להביאם אל חיק הנצרות, דבר שהיה קשה הרבה יותר באפריקה המערבית, בשל החדירה האירופית המצומצמת יחסית ביבשת זו (הקולוניאליזם באפריקה יתחיל במאה ה-19).

ג.                   בעלי האחוזות: שחורי העור יהוו פתרון לבעיית כוח האדם בחוות שלהם.

 

העבדים האפריקאים שמשו תחליף טוב לאינדיאנים, בשל מספר תכונות:

א.                  הם היו רגילים לעבודת אדמה. יתרה מזו, מוסד העבדות היה מוכר להם ורווח באפריקה

א.                  כתוצאה ממאבקים בין השבטים ודתות, מכאן שהיו רגילים למצב בו הם נשלטים.

ב.                  עקב הקשרים עם אירופה, דרך אפריקה הצפונית, חדרו נגיפים אירופאית במקביל לחדירה האנושית ושחורי העור התחסנו נגד חלקן, במקביל להתחסנות האירופאים. נראה שמחלות אירופאיות שפגעו באינדיאנים לא פגעו בשחורי העור.

ג.                   עקב התנאים הקשים שבהם הועברו לאמריקה, נוצרה סלקציה טבעית שבה החלשים מתו ונשארו החזקים יותר.

בשנת 1531 הגיעה האונייה הראשונה שהביאה עבדים מאפריקה לבהיה. זוהי תחילתה של תקופה ארוכה, שנמשכה עד 1888, עת בוטלה העבדות בברזיל. המסחר בעבדים האפריקאים הלך וגדל ואף פשט אל מעבר לגבולות ברזיל לאיים הקריביים ולאמריקה הצפונית.

בעוד שלארה"ב הובאו 400,000 עבדים, הגיעו לברזיל ארבעה מיליון עבדים שחורים. אורך חייו של עבד כושי נמשך כאורך חייו  של שדה קנה סוכר =  שבע שנים. בשנת 1815 הם היוו מחצית מתושבי ברזיל. היו כושים ברחו והקימו כפרי כושים על הצוקים על שפת הים, שם חיכו לאוניות כדי לחזור. במאה ה- 17 ברחה קבוצה גדולה של שחורי עור למרחק של 250 ק"מ מהחווה הקרובה, הקימו רפובליקת שחורים – בשם  קילומבו דוס פלמרס (Quilombo dos Palmeras), וחיו שם כמה עשרות שנים טרם שנתגלתה. מנהיגם, זומבי, הפך לגיבור לאומי ברזילאי.

עד היום ניתן לראות בחנויות המזכרות בבאהיה, בעיקר במרקדו מודלו (Mercado Modelo), פסל של שחור עור עם רסן בפיו, כפי שמוזכר בספר המופלא "חמדת" של טוני מוריסון.

העבדות היתה כמעט מוחלטת, ורק בשנת 1864, לראשונה שוחררה קבוצת כושים בחווה בודדת. מכאן ואילך המאבק על שחרור הכושים הולך ומחריף, כשמספר גורמים דרבנו תהליך זה:

א.         מלחמת ברזיל-פרגוואי, שכל מי שהתנדב להשתתף בה שוחרר מעבדות.

ב.         שחרור הכושים בארה"ב סייע לתומכי השחרור בברזיל, להגביר מאבקים.

ג.          אי קיום גזענות ברורה ומוחלטת בקרב הלבנים.

בשנת 1888, אחרי מאבק קשה, הוציאה הנסיכה איזבל צו המשחרר את כל הכושים מעבדות.

 

הגיעו משלש קבוצות שונות:

א. "קבוצה סודנית" – מיוצגת על ידי בני יוּרוּבה של ניגריה, הדהומנים מדהומיי והאשנשי  ממערב אפריקה. זו הקבוצה הדומיננטית ביותר!

היורובה היא למעשה קבוצה של שבטים כושים שישבו בחלק המערבי של מפרץ גיניאה (מפרץ בָּנִין), הם דוברים בדיאלקטים שונים – איפֶה, אויו, אֱגְבַה איגֶ'בּוּ ועוד, המצטרפים ללשון יורובה. את שבטיהם מאחדים קווים משותפים בתרבות ובדת, וכן מסורות המייחסות להם מוצא משותף בעיר הקדומה איפֶה. בה הונח היסוד להתפתחות המדינית של היורובה, כנראה במאה ה-14, אז התערבבו זו בזו אוכלוסייה מקומית קדומה וקבוצת מהגרים-כובשים שבאו מן הצפון.. הקשר המדיני בין המדינות שהקימו היורובה היה רופף, אך כולם התייחסו אל האיפה.

ב. הקבוצה הסודנית-מוחמדית – ה-Peul, ה-Mendinga וה-Pausa.

ג. קבוצת הָבָּנטְוּ מאנגולה ומקונגו.

הקבוצות הללו התמזגו ביניהן בברזיל, כשהשלטת היתה דת היורובה. את העבדים שהביאו לברזיל הטבילו תוך חצי שנה מהגעתם. לחצי שנה הזו הייתה משמעות גדולה, הם הספיקו להתבסס ולשמור על האופי התרבותי שלהם  (במקומות אחרים, הטבילו אותם כבר באניות).

לאחר שפתרו את בעיית כוח האדם, על ידי הבאת עבדים, התנהלה מלאכת פיתוח החוות במלוא הקצב. יערות העד סביב באהיה בוראו, וחוות פרטיות הוקמו על השטחים החדשים. החוות לא היו גדולות במיוחד, ובכל חווה חיה משפחת האדון והעבדים שחורי העור, כ – 300 נפש בממוצע.

תהליך גידול הסוכר והפקתו מצריך כלים ומכשירים ספציפיים. נוסף לכך, מחיר העבד היה גבוה, בשל הוצאות הדרך הארוכה מאפריקה לברזיל, וכל אלו הגדילו את הוצאות בעל האחוזה. כתוצאה מכך התמקדה כל אחוזה אך ורק בגידול קנה סוכר, ולא התפשטה לגידולים אחרים. כל חווה הייתה יחידה עצמאית שבה גודל קנה הסוכר ובה גם הפיקו את הסוכר. כל זה גרם למצב של אי תלות מבחינה כלכלית בין חווה אחת לשניה, כך שבעל האחוזה היה האדון והמחליט היחידי על הנעשה בתחומי חוותו. (רק לאחר ביטול העבדות מתפתחים בתי חרושת ליצור הסוכר, מה שהביא לביטול שיטה זו). עקב מורכבות התהליך של ייצור הסוכר, בוצעה מלאכה זו על ידי בעל האחוזה עצמו, או בפיקוחו הישיר, בעוד שאת כל יתר עבודות השדה ביצעו העבדים.

פורטוגל היא ארץ קטנה בעלת משאבים קטנים יחסית. בתקופה זו, ראשית העבדות, הבין הכתר הפורטוגלי, שאין ביכולתו לפקח ולשלוט בצורה קרובה על הנעשה בברזיל. עקב כך התפתחה גישה שהובילה לדה-צנטרליזציה מובהקת. האזור שבין Maranio וסנטוס, חולק לשנים עשר מחוזות שהוצעו למכירה לכל דורש (שיטת ה- Capitania). במבנה זה, שבו כל חווה שמשה כגוף עצמאי, מידת הפיקוח של השלטון המרכזי הייתה מועטה ביותר.

גורם נוסף שהביא לחיזוק מעמדם וכוחם של בעלי האחוזות, הייתה העובדה, שהחל משנת 1580 ועד 1640, השתלטה ספרד על פורטוגל ועל מושבותיה ובכלל זה ברזיל. מצב זה יצר חלל ריק בברזיל, שכן לספרד לא היו הכוחות לכפות ולפקח על הנעשה בברזיל. חלל זה נוצל על ידי ההולנדים שניסו להתבסס בצפון-מזרח המדינה (1630-1644). ההולנדים (וגם הצרפתים, ב- 1615) גורשו למעשה על ידי בעלי האחוזות, ללא עזרת השלטון המרכזי בפורטוגל !  כמו כן, יש לזכור, שהכתר הפורטוגלי היה זקוק להכנסות שבאו מהחוות, בנוסף לרווח מסחר העבדים.

נוסף על כך, לכנסיה הייתה השפעה קטנה למדי במערכת כוחות זו. כוחה של זו נמדד מאז ומתמיד על פי מספר המאמינים, או מספר האנשים שמקבלים על עצמם את הנצרות. במקרה הנ"ל פעילות הכנסייה הייתה מוגבלת מאד. בעלי האחוזות הפרידו בין הכמרים לבין העבדים. גם בקרב האינדיאנים המקומיים לא נחלו הכמרים הצלחות, מכאן שכוחה של הכנסייה היה קטן למדי.

למעשה, בשל המבנה הכלכלי, דהיינו, קיום חוות בודדות ועצמאיות, אין למעשה חברה מאורגנת לחלוטין. העבדים שהגיעו מאפריקה בקבוצות, הופרדו ופוזרו בין החוות. הפורטוגלים נהלו את חייהם במסגרת החווה, והעבדים שחורי העור ביחד עם אדוניהם הלבנים מצאו את עצמם באותו מקום צפוף. לעובדה זו יש השלכות רבות בכל הנוגע למורשת התרבותית של שחורי העור באמריקה. צמידות זו בין העבד והאדון יצרה מידה מסוימת של תלות וקרבה בין האחד לשני, ואולי זה הגורם שסייע ליחסים טובים ביניהם. היות ומרבית האוכלוסייה הייתה מפוזרת בחוות, לא נוצר קשר בין תושבי החוות השונות, וכל חייהם החברתיים התמקדו במסגרת החווה עצמה. הערים הגדולות סלבדור, רסיפה, ריו דה ז'נרו, החלו את דרכן כמרכז לכל החוות שסביבן. רק מאוחר יותר הן התפתחו לערים גדולות יותר.

נושא זה הוא נגזרת של מבנה החברתי של האוכלוסייה בחוות. היות ומרבית האוכלוסייה הייתה מפוזרת בחוות, כל חייהם החברתיים התמקדו במסגרת החווה עצמה ולא היה כמעט קשר בין החוות. הסיבה העיקרית שמוטיבים פולקלוריסטיים אלו נשתמרו ולא הוכחדו, נעוצה בעובדה שהחיים החברתיים התרכזו אך ורק בתוך החווה. בעל החווה היה מעוניין ואף עודד שירה וריקוד, אלו הרימו את המורל בקרב העובדים ואף זכו ליחס אוהד של האדון. (הערים הגדולות סלבדור, רסיפה, ריו דה ז'נרו, החלו את דרכן כמרכזים לחוות שסביבן. רק מאוחר יותר הן התפתחו לערים גדולות יותר). למעשה, בשל המבנה הכלכלי, דהיינו, קיום חוות בודדות ועצמאיות, לא נוצרה חברה מאורגנת לחלוטין. הכושים שהגיעו מאפריקה בקבוצות, הופרדו ופוזרו בין החוות. הפורטוגלים ניהלו את חייהם במסגרת החווה. מכאן שבמקום אחד מצאו את עצמם הן העבדים שחורי העור והן אדוניהם הלבנים. לעובדה זו נודעו השלכות רבות בכל הנוגע למורשת התרבותית של האפריקאים באמריקה. קרבה זו בין העבד והאדון יצרה מידה מסוימת של תלות וקרבה בין האחד לשני, וזה אולי הגורם שסייע ליחסים טובים ביניהם. בנוסף שרבים מהאפריקאים שהובאו בעל כורחם, היו בעלי רמה גבוהה מזו של אדוניהם הלבנים, דבר שתרם להשפעתם הרבה עליהם. אופייה של החברה הברזילאית שונה מאד מזה של ארצות אחרות בהן קיימים אותם אלמנטים הקיימים כאן (קבוצת מהגרים אירופאית, אוכלוסייה מקומית, ועבדים שחורי עור). ההשוואה ההגיונית המתבקשת היא לארצות הברית. הדבר הבולט ביותר הוא אי קיומה של גזענות חריפה בברזיל. נשאלת השאלה מדוע? שאלה זו הטרידה רבים והרבה דעות הושמעו בנושא. החוקר פריירה (Freyre) מצביע על קיום יחסים טובים בין האדון והעבד, והוא מונה מספר  סיבות לכך:

א.       היסטוריה משותפת.

השלטון המוסלמי בפורטוגל (עד 1380) יצר פתיחות בקרב הפורטוגלים ביחס לצבע עור כהה. דבר זה בולט לעומת ארצות צפון אירופאיות, שבקרב נתיניהן יש סלידה מצבע עור כהה. לגבי הפורטוגלים צבע העור לא שימש מכשול לקיום יחסי קירבה בין שני הצדדים. עובדה זו יצרה מצב בו פורטוגלים רווקים נישאו לנשים שחורות עור, ומשפחות פורטוגליות לא חששו להעסיק עובדות שחורות עור בבתיהם.

ב.       ליברליות שמקורה בחוקה:

בעקבות סיור שערך במושבות פורטוגליות באפריקה ואסיה, ציין פרירה כי "בכל מקום, בולט היחס החיובי שיש למקומיים לפורטוגלים, לעומת היחס השלילי שלהם לאדם הלבן". לדבריו, התייחסות זו, נובעת מן הליברליות של השלטון הפורטוגלי במושבותיו. ליברליות שנובעת מהחוקה, המציינת במפורש כי "הבדל בין עבדות וחופש זה תוצאה של אירוע מקרי קדום, כך שהאדם החופשי יכול להיות עבד, ולהיפך". על סמך גישה זו הוצאו חוקים ליברליים ביותר כלפי העבדים:

1.       חופש נישואים.

2.        זכות לחפש אדון חדש במידה והאדון מתאכזר לעבד.

3.        הזכות להיות בעל רכוש.

4.       זכות לקנות חרות.

אמנם, חוקים אלו לא יושמו בברזיל, בשל חולשת השלטון המרכזי, יחסית לכוחם הרב של בעלי האחוזות, שלא רצו לקיים אותם. אך עצם חקיקתם מלמדת על הגישה הפורטוגלית, השונה כל כך מהגישה ההולנדית למשל, שהושפעה מהקלוויניזם, שהאמין בגזירה קדומה ובנחיתותם של השחורים.

ג.        היעדר הפרדה:

החוקר הריס (Harris) מבקר גישה זו של פרירה, ולדעתו הסיבה שונה לחלוטין. לדעת האריס, מצב של גזענות יכול להתקיים רק במצב בו יש הפרדה מוחלטת וברורה בין שני הגזעים, דבר שלא קיים בברזיל. בחברה זו סוגי ביניים של גזע, שבאים לידי ביטוי בצבע עור, מבנה פנים וצורת השיער, אין פה רק קבוצות ברורות של שחור ולבן. בין הלבן והשחור יש קשת רחבה של צבעים וגוונים, המכונים "מולטים". היות והפרדה ברורה לא קיימת ממילא, לא יכולה להתקיים הגזענות (כפי שקיימת בארה"ב). יחד עם זאת, כבר מראשית תקופת העבדות, נוצר צורך בעובדים לתפקידים ספציפיים, שלא יכלו להתבצע על ידי שחורי עור כגון:

א.         הובלת עבדים שחורי עור מאפריקה.

ב.         תפיסת אינדיאנים ופינוי שטחים מאינדיאנים.

ג.          מרדפים אחרי עבדים שברחו מהחוות.

ד.         עבודה בחוות בקר.

בחוות הסוכר נדרשו מספר רב של סוסים ורוכבים, הבוקרים לא יכלו להיות שחורי עור, שכן תפקיד זה חייב אמון רב מצד האדון. היות ומספר המתיישבים הלבנים היה קטן ומוגבל, והיה זה למטה מכבודו של אדון לבן לעבוד כ- "Cowboy", נוצר מצב שמולטים – אנשים מעורבי דם, עסקו בעבודות אלו. מהם התפתח לימים מעמד ה'גָאוּשו. מלאכה נוספת שדרשה מולטים היתה "לוכדי עריקים". שמכיוון ומספר לא קטן של שחורי עור ברח מהחוות, לאורך כל תקופת העבדות, היה צורך לקיים קבוצות שרדפו אחרי נמלטים אלו. כך צמח מעמד של בני תערובת שהיו "חצי עבדים", וחיו במצב של "חצי חופש".

שחרור העבדים גרם לשינוי מיידי במבנה החברתי של ברזיל. הפועלים שהתרכזו בחוות גדולות גרו בשכנות עם הלבנים והאינדיאנים. החלה נהירה המונית של העבדים לערים והחל תהליך אורבניזציה. מן הצד השני נושלו מעסיקיהם בעלי אחוזות ונדדו העירה, משום שכשהיה עליהם לשלם לעבדים לא הצליחו להחזיק את האחוזות והחוות התמוטטו. בכל זאת, ניתן להצביע על חברה דו מעמדית: רובד עליון – לבן ורובד תחתון – שחור. נוצרו שכונות שלמות בפרברי הערים שבהם גרים שחורי העור. כשברזיל נותקה מפורטוגל ב-1822, צצו ועלו אלמנטים פולקלוריסטיים שהיו חבויים יחסית בגלל אי נוחות ופחד.

האלמנטים האפריקאים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הברזילאית של ימינו. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במאכלים אלא גם במחול ובאומנות הלחימה . גם מרבית הבגדים הנלבשים באירועי הפולקלור בצפון, במיוחד הקרנבל, שהוא אחד הביטויים המובהקים של הפולקלור הברזילאי.

הקפואיירה ספק אמנות לחימה, ספק ריקוד, הקפוארה התפתחה בצפון מזרח ברזיל במהלך המאה ה-16, על ידי עבדים ממוצא אפריקני. שריד לתקופה שהשחורים היו גרים באחוזות.

אולם חוקרים שונים ובהם אנתרופולוגים, היסטוריונים ואחרים הציעו מספר תיאוריות הנוגעות למיקום הגיאוגרפי המדויק בו התפתחה הקפוארה ולמקורה התרבותי. חלק מהקושי במציאת התשובה המדויקת נובע מהעובדה שמסמכים בודדים בלבד הנוגעים לעבדות בברזיל נשמרו, משום ששנתיים לאחר ביטול העבדות בברזיל (1888) ציוו השלטונות לשרוף את כל התיעוד הקיים לעבדות .

ייתכן שהקפואירה היא סובלימציה של מלחמה. הלחצים גרמו למריבות, אך מכיוון שאסור היה לפגוע בעבד אחר, רכוש האדון, עשו סובלימציה של הריב לריקוד. גרסה אחרת אומרת שהם פתחו קרב מגע, שהוסווה כריקוד. פירוש המונח, "עשב גבוה" או קרחת יער. כאשר האדון הלבן היה שואל איה העובדים, היו משיבים לו: "בקפואירה" – כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם. פירוש נוסף – חלקת יער שפונתה ע"י כריתת או שריפת העצים. ההיסטוריון מקונגו ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה "קיפורה" משפת הקיקונגו שמשמעותה – לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.

תהליך ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות עבדים שונות אלו שימש כזרז לפיתוחה של הקפואירה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. מצד אחד הקפאריה היתה אסורה ומצד שני, בעלי האחוזות החזיקו נבחרות של לוחמי קפואירה להגנתם. ישנם היסטוריונים המאמינים כי הקפואירה הושפעה רבות גם בידי ילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם].

כך או כך, קפואירה זהו משחק, ריקוד ואומנות לחימה המתבצע לקול הבְרִימְבָאו (Berimbau) – קשת עץ עם מיתר המתוח לדלעת המשמשת כתיבת תהודה. לעתים גם בליווי כלים נוספים, כמו קָשישי (Caxixi – רעשן) ופנדיירו (Pandeiro – תוף מרים). הקפוארה הוא אומנות לחימה, אך יש שרואים בה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואירה.

המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד (אנגולה) ועד מהיר מאוד (סאו בנטו רג'יונאל). במהלך הקרב, נמצא הלוחם מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפואירה העשוי להחוות לעתים ע"י לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות ע"י קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעתים ע"י הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.

הקרבות בדרך כלל אינם מערבים מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, לוחם מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו ע"י בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, תוך התחמקות עקבית מהתקפותיו. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה – משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר.

 התנועות ההתקפיות של הקפואירה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, סחרורים קפיצות וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים.

לאחר ששוחררו העבדים, החלה הקפוארה להתפתח לכיוונים רבים. הקפוארה עלתה על הרגליים, נוספו בעיטות גדולות ומהירות ואף הוספה האקרובטיקה, דבר שמשך צעירים רבים.

רקדני הקפואירה פיתחו יכולת פיזית מרשימה כמו עמידה על יד אחת בלבד, או הטסה של רגלים מול רגלי היריב, מבלי לפגוע בהן. תרגיל מפורסם המופיע אצל אמאדו הוא: 'ראבו דה סֶראיה' (Rabo de Sereia), היינו, "זנב של בת ים", בו מזדקף הלוחם על ידיו ומכה את היריב ברגלים צמודות, כשם שהדג מכה בזנבו. הקפואירה הייתה אסורה בזֶנְזָלָס (Senzalas- קסרקטיני העבדים) והתפתחה ביערות או בכלובי תרנגולות. יחד עם זאת, בעלי האחוזות החזיקו נבחרות של רקדני קפואירה להגנתם.

עם ביטול העבדות בברזיל, נפוצו העבדים בערי המדינה, אך בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות של עבדים משוחררים. הם המשיכו בתרגול הקפואירה וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת, אשר הובילה להוצאתה מחוץ לחוק ב-1892. כל זאת, למרות שבמלחמת ברזיל – פרגווי ( 1870-1864) השתתפו שתי פלוגות של לוחמי קפואירה.

למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפואירה רק ירדה עמוק יותר למחתרת – הרודות (מעגלי הלחימה, ראו להלן) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. בנוסף, מקצב חדש נוסף לנגינה – קבאלאריה – אשר נועד להתריע מפני שוטרים. המשחק היה אסור עד סוף שנות העשרים של המאה העשרים, ורק בשנות השלושים נפתחה האקדמיה ללוחמי הקפואירה.

כיום, קיימים שני סוגים של עיקריים של קפואיירה: 'קאפואירה דה אנגולה', שהובא מאפריקה ו 'קפואירה רגיונל' (מבטאים הייג'ונאו), התוקפני יותר, שפותח וטופח בברזיל. הקפוארה אנגולה הינה הקפוארה המסורתית, הקפוארה הראשונית ביותר וללא ספק הקפוארה הקשורה ביותר למקורות.  המילה אנגולה מגיע מן המילה "נינגולה", שפרושה "ריקוד הזברות". עיקרה של הקפוארה אנגולה הוא במשחק קטן וסגור על הרצפה, תנועות שבורות והרבה הבעה. משחק קטן וסגור על הרצפה, תנועות שבורות והרבה הבעה. זהו משחק איטי אשר כולל הרבה תנועות נמוכות ושימוש בשיווי משקל. ישנו דגש על ביצוע יפה של התנועות עצמן.

מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha), מסלבדור דה באהייה. רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשוייה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפואירה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.

הקפוארה רגיונל, הסגנון המוכר יותר כיום. זהו פיתוח של האנגולה המקורית. סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. , נוסדה על ידי מאסטרה בימבה Mestre Bimba) ), על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפואירה מהקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה. זהו  משחק מהיר ובו נעשה שימוש באקרובטיות ובשיווי משקל, אך הדגש הוא על תמונות הלחימהעל אף פי כן, עדיין נשארו קפואריסטים רבים שהמשיכו להתאמן בקפוארה אנגולה המסורתית, וכך שמרו על קיומה.

בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן סינתזה במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשוייכות לסגנון אחד.

 המָרָקָטוּ אף הוא אלמנט פולקלוריסטי כושי מובהק – אלו הן תהלוכות המסמלות את שחרור העבדים, בעיקר בפרנמבוקו ומרניאו (Maranio). תהלוכה בעקבות אישה המחזיקה תינוק שחור עור. הראשונים ששוחררו הם הילידים. האישה מסמלת את הנסיכה איזבל, שחתמה על שחרור העבדים.

* בטקסים השונים, משתתפים הרבה לבנים. כל ברזילאי רביעי מאמין באומבנדה או קנדומבלה, שיוזכרו להלן. עקרונית, הטקסים אינם תופסים מקום על חשבון הקתוליות. אך הפולחן גוזל זמן ואנרגיה, שהיו מוקדשים לנצרות.

1.         Harris Marvin, Patterns of Race in the Americas, N.Y. W.W. Norton and Comp. INC.

2.         Skidmore Tomas, Black into White, N.Y. Oxford Uni- Press 1974, pp 3-32.

3.         Wagles Charles, Race and Class in Rural Brazil, Holland, Unesco 1952, pp 7-47.

4.         Pierson Donald, Negros in Brazil, Chicago, Uni fo Chicago, Illinois, 1942, pp. 29-110,

237-320.

5.         Clair David, Drum and Candles, N.Y. Bell Publishing Company.

6.         Fernandoes Florestan, The Negro in Brazilian Society, Colombia Uni. Press, N.Y. 1969 pp 1-54

7.         Crowley J.D., African Myth and Black Reality in Bahian Carnival, Los Angeles

            1984.

8.           Crowley J.D., African Myth and Black Reality in Bahian Carnival, Los Angeles 1984.

9.         Da Matta Roberto, Carnivals, Rouges and Heroes, London, 1991.

10.       Da Matta R., Carnivals. Rogues and Heroes: An Interpretation of the Brazilian Dilemma, Norte Dame Indiana, 1991.

11.       מ' לוין, "חותמה החברתי של דת הפולחן האפרו-ברזילית", זמנים, מס'  54,

            סתיו .1995