גילי חסקיןכתב:גילי חסקין
להרצאה בנושא: התייחסות למוות ומנהגי קבורה בעולם הרחב.
המוות
הגדרה: מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".
סימני המוות תוארו לעתים קרובות בספרות הרפואית הישנה והם סוכמו יפה במאה ה- 16, על ידי הרופא אמטוס לוזיטאנוס (ממוצא אנוסים), ב"צנטוריה" (אוסף של 100 תצפיות) השישית, מס' 62. הסימנים ע"פ ההלכה נקבעו על ידי ר' משהסופר בשו"ת "חתם סופר", על שולחן ערוך יורה דעה.
במקרא
המוות נתפש כגזירה מאת ה' בגלל חטאו של האדם הראשון. "כי עפר אתה ואל עפרתשוב" (בראשית ג' 19). מבחינה זו מהווה המוות הפרעה ואף חריגה מן הסדר הטבעי. כי לולא אכל האדם מעץ הדעת, אולי היה חי לעולם. התפישה המקראית היא שנשמת החיים היא הניטלת מאדם לאחר מיתה: "תוסף רוחםייגוועום ואל עפר ישובון" (תהילים ק"ד, 29). בקוהלת אף נאמר בפירוש, שרוח האדם ממשיכה להתקיים גם לאחר המוות: "וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשובאל האלוהים אשר נתנה" (קוהלת י"ב 7). ממשמע הדברים ברור, שה' שולט על המוות ואין המוות ברייה בפני עצמה. אמנם, המקרא מתאר לעתים את המוות כדמות הרסנית בפועל – בהשוואה לשאול שאיננו יודע שובע ושיש לו מלאכים רעים עושי דברו: "מיד שאול אפדם ממוות אגאלם אהיה קוטבך שאול נוחם ייסתר מעיני" (הושע י"ג 14). אך אילו הם בעיקר דימויים פיוטיים. בכל זאת, נשמרה במליצת המקרא, זכר המייחסת למוות כוח של דמות על אנושית, הנבדלת מה'. למוות מלאכים משלו כפי שכתוב במשלי: "חמת מלך מלאכי מוות" (משלי ט"ז 14). המוות משמש כהוכחה קבועה לאפסותו של האדם מול הבורא ואיתני הטבע.
למוות יש משמעות פוזיטיבית, כהמשך החיים, על ידי הישארות הנפש, אך בישראל לא היו פולחני מתים. התורה מתנגדת לזבחי מתים. יש חשיבות לקברי אבות, בעיקר למען המשכיות החטיבה המשפחתית. רמז לתחיית המתים בדברי ישעיהו (כ"ו, 19) "יחיו מתייך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות מלך וארץ רפאים תפיל". המוות משמש כסמל העזות והקשיות לעתים כדימוי לאויב קטלני, כפי שאמר ירמיהו: "כי עלה מוות בחלונינו בא בארמונותנו" (יר' ט', 20).
בימי האמוראים, מחברי התלמוד, התפתחה אמונה כי לאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, אולם יש המפרשים אותו באופן מטאפורי, כביטוי לשחרור עם ישראל מגלות בבל.
ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו של איוב בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". בספר קהלת מופיע רמז לאמונה בחיים שלאחר המוות, אולם קוהלת אומר שאין טעם לעסוק בעניין זה: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ (קוהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א).
גרימת מותו של אדם נתפסת ביהדות כעניין שבידי האל בלבד, או בידי מי שמוסמך לפעול בשם האל כמו חכמי הסנהדרין. לפיכך, רצח הוא עברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. מאז ביטול הסנהדרין בוטל למעשה עונש המוות בהלכה. תפיסות אלה מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן.
ביטויים הקשורים במוות
המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז:
§ נפטר: קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע בתלמוד הבבלי, למשל במסכת כתובות (דף ק"ד עמוד א'): "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא", ובמסכת יומא (דף ל"ח עמוד ב'): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". יש המפרשים את הביטוי כפטירתו של האדם מעול מצוות, ולפיכך משתמשים בו לגבי יהודים בלבד.
§ הלך לבית עולמו, הלך לעולמו: על-פי ספר קהלת פרק י"ב, פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר.
§ נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: בראשית כ"ה, ח'; בראשית מ"ט, ל"ג; שופטים ב' י'; מלכים א' י"א, כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי בנוהג הקדום לקבור אדם באחוזת קבר משפחתית לצד נקברים מהדורות הקודמים. פעמים רבות אף היו אוספים את עצמות הנקבר זמן-מה לאחר קבורתו, והיו מערבבים אותן עם עצמות הנקברים מהדורות הקודמים.
§ נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו: יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית, שעל-פיה המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
§ הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ
§ הוציא את ימיו: בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
§ שבק חיים לכל חי
§ יצא לחופשי: בביטוי זה יש מעין "היפוך תפקידים": החיים שנתפסים כחיוביים מוצגים כעול, שהמוות, שבדרך-כלל נתפס כשלילי, משחרר מהם. היפוך תפקידים זה נועד להקהות את הרגשות השליליים שמעורר המוות.
§ החזיר נשמתו לבורא
§ נקרא לישיבה של מעלה – ביטוי לאמונה כי נשמתו של אדם צדיק זוכה לשבת עם האל ומלאכי השרת שלו.
§ איננו – מקובל בעיקר במודעות אבל.
המוות במיתוסים של המזרח הקדום
בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות מוֹת. בפניתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, וזהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות – עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.
במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גלגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף. מהתנ"ך עולה כי המוות הוא ההבדל העיקרי בין האדם לאֵל – בעוד שהאל נצחי, האדם חייב למות.
האפוס השומרי-בבלי עלילות גלגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא יתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגלגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.
הפרדה בין גוף לנפש
גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אמנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. גישה זו קרובה לאמונה בחיים לאחר המוות. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתיאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות (מתקופת בית שני ואילך) קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהינום שם היא נענשת
קבורה
כמעט בכל התרבויות ממלאים מנהגי הקבורה והאבלות, לפחות שלושה תפקידים:
א. סילוק פיסי של גופת המת. לא תמיד, יש מקומות, כמו תרבות הטוראג'ה, באי סולאווסי שבאינדונזיה, שם מונחת הגופה בבית, כמעט שנה, עד שיספיקו לקבץ ללווייה את מרבית בני המשפחה המפוזרים ברחבי הארץ.
ב. טיפול ב"מסעה" של נפש המת מארץ החיים למקום מנוחתה.
ג. הסדרת היחסים החברתיים שהופרעו, בין המת לקרוביו.
בכל התרבויות הללו, הקבורה היא בעלת אופי ריטואלי, המבטאת גם השקפה חברתית אודות המוות ומה שאחריו.
הוטנטוטים ושבטי באנטו קברו את המת בעודו גוסס, כדי למנוע טומאת מתים. שבטים אינדיאנים, שלא רצו לטמא את האדמה, הניחו את הגוויות על ראש עצים. דת זרטוסטרא, הדוגלת גם בקדושת האש, אוסרת על שריפת המתים.
קבורה התבצעה עוד משחר ההיסטוריה, כאשר האדם הניאנדרטלי כבר נהג לקבור את קרוביו שמתו עם חפציהם האישים, על מנת שיסייעו להם בעולם הבא.
המצרים העתיקים היו "מומחים" לקבורה ונהגו לקבור את הפרעונים בכבוד והדר חסר תקדים:
גופותיהם נחנטו, איבריהם הפנמיים – שנוטים להירקב – הוצאו והוטמנו בכדים.
הגופה החנוטה נעטפה בתכריכים והוכנסה לתוך ארון מפואר בצלמו של הפרעה, שנקרא סרקופג. חפציו האישיים, כולל משרתיו ושפחותיו, נחנטו עמו ונקברו עמו.
הפרעה, אוצרותיו וקברו הוטמנו בליבה של פירמידה ענקית שכללה ציורים וכתבי הירוגליפים המפארים את חייו ומתארות את עלילות הגבורה שלו, עיטורים אומנותיים וכן מספר מלכודות כנגד בוזזי קברים. הפירמידה שימשה כשער לעולם הבא עבור הפרעה, וכן מצבה נצחית לזכרו בעולם הזה. גם הזיגורטים שבשומר שמשו למטרה דומה.
המקור לקבורה ביהדות מוזכר לראשונה לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת אמר לו הקדוש ברוך הוא "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." (בראשית ג, יט) בפרקי דרבי אליעזר (פרק כא) מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל "היו אדם וחוה יושבים ובוכים, ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה'" וקבר את הבל. אברהם אבינו קנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם (בראשית כג). ועל משה נאמר " וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים לד, ו).
קבורת המת היא מצוות עשה מן התורה שנאמר "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא (דברים כא, כג). מכאן גם למדו חכמים, שאסור להלין את המת אלא מצווה לקוברו בו ביום (סנהדרין מו, א). עד היום מקפידים בירושלים בפרט ובעולם בכלל , שלא להלין את המת. הקבורה היא כבודו של המת, וכל זמן שלא נקבר הרי הוא שרוי בביזיון. לכן, ביום שניתנו בו הרוגי מלכות לקבורה תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" (מסכת ברכות מח, ב). אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי, ואחת הקללות מפרשת התוכחה היא "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד" (דברים כח, כו).
בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב"קבר ישראל", ומאמצים גדולים נעשו כדי לפדות יהודים שנהרגו על ידי המלכות כדי להביאם לקבורה יהודית. זכות גדולה היא להיקבר בארץ ישראל רואים זאת דוגמה מיעקב שביקש מבניו שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל (בראשית מט, כט), עצמותיו של יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל על ידי בני-ישראל כשעלו ממצרים (שמות יג, יט). שאיפתם הגדולה של יהודים רבים הייתה שגם אם הם לא זוכים לחיות ולגור בארץ ישראל שלפחות יזכו להיקבר בה.
מנהגי האבלות
מנהגי האבלות על המת מקובלים בתרבויות רבות. בחברות רבות נוהגים לשרוט את הגוף, לפצוע אותו, ואף להטיל בו מום. גם המלקות הנהוגות ביום העשורה אצל השיעים, מקורם באבל על קרב כרבלה. כך גם מנהגי האבלות של הכנענים, המשתקפים בשירת אוגרית, ולהם נמצא הד באבל יוסף על יעקב. על מנהגים דומים שרווחו בקרב עם ישראל אנו לומדים מאיסורים שנתנה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד, 1).
ביוון היו משפחת המת וידידיו סופדים לו כשהגופה היתה מונחת לפניהם. בתקופה הקדומה היו מרבים ביללות ובבכי. הם היו תולשים את שערם וקורעים את בגדיהם. אחרי הקבורה עשו האבלים סעודה, שקראו לה .Perideipnon ביום השלישי נהגו להקריב על הקבר (Trita) בייחוד על המצבה ,(Stele) או ליד קנקן (Lekitos) שנהגו לקבוע על הקבר. האבלות נמשכה בדרך כלל 30 יום. האבלים נמנעו מכל תענוג. הנשים גילחו את ראשם, הגברים גידלו את שערם. אם כי, מחקרים חדשים טוענים שאנשי העולם הקלאסי, כולל האטרוסקים, לא היו אובססיביים כלפי המוות, כפי שנוהגים לחשוב.
ישנן תרבויות בהן הקרובים אינם אמורים להתאבל, שהרי נפשו של המת עוברת לגוף אחר, כמו למשל בהודו או בבאלי. אם כי בשטח נראות תופעות אחרות, שהרי החיים חזקים מהכול.
במערב אפריקה, בעיקר בגאנה, ההלוויה היא סיבה למסיבה. השכנים מגיעים, לבושים במיטב מחלצותיהם, מרכיבים מערכת של רמקולים ופותחים במסיבת ריקודים סוערת, הן כדי לבטא את השמחה על שהמת עובר לעולם טוב יותר והן כדי להשכיח מאבלים את הצער.
הפופול ווך
ה"עדות" המרתקת ביותר להיסטוריה של הילידים האינדיאנים בתקופה הקדם ספרדית נמצאת בספר פופול ווך (Popol vuh) ספר הקהילה, שכתב בן קיצ'ה (quiche) מאיה, סופר אלמוני, בשנת 1550 בערך, והמערב בתוכו עובדות היסטוריות, מיתוסים ופולקלור. הספר מספר את ההיסטוריה והמיתולוגיה של המאיה. הסופר, כנראה בן לאחת ממשפחות המלוכה, אומץ על ידי אחד הכמרים בילדותו, ושלט בספרדית. הוא כתב את המסורות שזכר בע"פ, בכתב הקיצ'ה, אך באותיות לטיניות. עם תום הכתיבה, נגנז הספר על ידי מחברו ונעלם. 150 שנה אחר כך, חי במנזר בצ'יצ'יקסטננגו שבגואטמלה, האב הדומיניקני פרנסיצקו חימנז (Francisco Ximenez), כומר שעבד בכפר בשנים 1701-3 רכש את אמונם של האינדיאנים וקיבל מהם את הספר האבוד, לשם העתקתו. עם תום ההעתקה, נעלם הספר שוב.
ספר זה עסק בבריאת העולם, היציאה מטולה, השקיעה במחשכים וכיבוש ארצות חדשות. כמו כן מנסה הספר לחקור את צפונות המוות. בהקדמה קצרה לספר, מזכיר המחבר ספר עתיק מאד שאבד,
ספר המתים הטיבטי
כאשר אדם רגיל גוסס או מת, קוראים באזניו טקסט בשם "ברדו תו דול" (BARDO THO DOL) כלומר, שחרור על ידי האזנה במצב הביניים, הידוע כ"ספר המתים הטיבטי" ואשר מסביר את האירועים בכל יום מימי הברדו (מצב הביניים) ומדריך את המת כיצד לנהוג בהם. בספר מתארים מה קורה לנשמה מרגע שהאדם מת, עד שמתגלגל מחדש מחדש. מדובר כאן במעין מדריך לארץ לא נודעת. בשעת מותו של אדם קורא הלמה מתוך ספר המתים, שבו נאמר בין הייתר:
"הו, הנאצל מלידה! הקשב בתשומת לב. המוות יבוא לכל. אל תדבק בחיים האלה, אם מאהבה ואם מחולשה. לא תעצור כוח להישאר פה אל תהיה נפשך קשורה לעולם הזה, זכור את הדברים והחישה דרכך!…. בהיפרד רוחך מעל גופך תראה את האמת הטהורה העילאית, הבהירה, נוראת האור. אל נא תיפול רוחך. אל תירא ואל תיחת, זהו אור טבעך לאמתו. טבעך אתה, הבן זאת! מתוך הזוהר הזה תבוא הממשות בקול נפץ של אלף רעמים. אל תירא! אין לך עוד גוף חומרי, על כן לא ייפגעו בך שום קולות, שום אורות וקרניים".
הפחד מן המת
מבין היצורים, רק האדם עוסק במוות. לאחר שאנו מסלקים את הגווייה, הנפש, במרבית התרבויות, נפרדת מן הגוף. מה קורה אז? לכאן נכנסות המשפחה והחברה. הנשארים בחיים חוששים מן המת ומקנאתו בחיים, לכן משתדלים לפייסו ככל האפשר. כדי לפייס את רוח המת מביעים האבלים את צערם על מותו. את טקס ההלוויה עורכים ברוב פאר. אצל עמים רבים, היה הטקס מלווה בשירה ובנגינה. ביוון ההומרית – גם בשירה ובמשחקי ספורט. ברומא ליוו אותו גם קרוביו המתים, שייצגו אותם גם שחקנים מחופשים. עמים רבים עורכים סעודת מצווה; מעין סעודה אחרונה בקרבת המת. באסלם נהגו לקרוא באוזני הגוסס פסוקים מן הקוראן. כשיעמוד בפני שערי שמים, ייחקרו אותו המלאכים מכיר ומוניר על ידיעותיו בקוראן. מחומד אסר על תפילה בקברים, אך החיים חזקים מהכול והקברים הפכו לבתי תפילה.
בחברות רבות סברו כי המוות נגרם כתוצאה מפעולת דמונים, וכי הנפש ממשיכה לחיות חיי רפאים. על כן מקנא המת בחיים, שואף לנקום על העוול שנעשה לו, ועלול לסכן את החיים אם אין נוקטים באמצעים מתאימים להרחיקו.
· כבר בתרבות המוסטרית קברו את המתים כשרגליהם קשורות, לבל יוכלו לצאת.
· חברות רבות נקטו בדרכים שונות כדי למנוע מרוח המת לחזור הביתה. במספר מקומות אפילו פזרו מכשולים בדרכו. יש שהאבלים היו מסתלקים בחופזה בדרכם הביתה ויש שהיו מפזרים מכשולים בדרך הרוח חזרה (בסין נפצים). במצרים העתיקה היו קובעים דלתות דמה על קיר מבנה הקבר.
פאור הקבר
אמצעי אחר לפיוס המת ולמניעת חזרתו הינה קשירתו אל ביתו החדש. מנעימים לו את "קיומו" על ידי כך שמשווים לקבר מראה של חדר ומקשטים את קירותיו בציורים וכד'. כך למשל בקברי המלכות ובקברי האצילים שבלוקסור. כך גם בקברי האטרוסקים שבאטרוריה, או בקברי סנטוריני. במקומות רבים היו מניחים לצד הגופה מזון וכלים, וקוברים עמו עבדים ושפחות, או לפחות פסלונים שלהם. במצרים הסתפקו בפסלונים, כך גם בסין, בקברו של הקיסר צ'יןשינהוהאג, אשר נמצא בשיאן. בשומר חפר הארכיאולוג האנגלי וולי קבר מן השושלת הקדומה של אור ובו בקר המלך אשר נשחט, ומשרתים שהורעלו. כנ"ל בתרבויות המוצ'יקה אשר בפרו.
תרבויות אחדות, שהאמינו בתחיית המתים, דאגו לשימור הגופה. ידועות החניטות במצריים ובפרו. היוונים, שהאמינו כי על המת לעשות דרך ארוכה, הניחו בפיו מטבע, כדי שיוכל לשלם את דמי המעבר אל השאול. בסין ציידוהו בשטרות כסף מיוחדים, והמצרים קברו עמו ספר הוראות ומדריך לעולם המתים ("ספר המתים" ו"ספר הדברים אשר בשאול").
את המת מלבישים בבגד מיוחד. מנהג נפוץ הוא להנעיל את המת. את המת מניחים פרקדן, בישיבה שפופה או בתנוחת העובר. המתים נקברים בארונות עץ, אבן או חרס ופעמים רבות הציג מכסה הארון את דמות המת [ארונות אנתרופואידים מצריים, פיניקיים, אטרוסקיים, פלשתיים].
רוב החברות אוסרות באיסור מוחלט למנוע קבורה מן המת. גופה שאינה מכוסה באדמה מסכנת את החברה כולה. על פי הומרוס, האמינו היוונים, כי נשמת המת איננה מתקבלת בשאול, כל עוד גופתו לא נקברה. המתים יגיעו לעולם הבא, רק אם ייקברו אותם כראוי. אם לא נעשה זאת, הנפש לא תמצא מנוח ולעולם לא תגיע אל שדות ה"אליזה". יש כאן אלמנט של חשש, שמא הנפש הנודדת עלולה להטריד את החיים. בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס, מסכנת הגיבורה את חייה, ובעברה על איסור מטעם המלך, היא מפזרת לפחות שכבה דקה של עפר על גופת אחיה. גם באיליאדה, יורד פריאמוס אל מחנה האכאים, בבקשו מהם לאפשר לו לקבור את בנו.
מבנה הקבר מציין את מקום הקבורה : "זה הקבר זו הנפש". כך למשל כתוב בכתובת שנמצאה בקבר בני חזיר (מערת קבורה בנחל קדרון): "זה הקבר והנפש שלאלעזר [כך במקור] חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד יוסף ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר". ה"נפש" הוא בכתובת ישנו ציון של "נפש" (מבנה מיוחד ומפואר שנבנה לצד הקבר או עליו, כגון יד אבשלום), אך נפש זו לא נמצאה בקבר זה. הארכיאולוגים משערים שמעל הקבר אכן הייתה קיימת נפש שנהרסה במשך הזמן.
המבנים המרהיבים, החצובים בסלע בקברים הליקים בדרום מערב אסיה הקטנה (תורכיה של היום), בקברי קירינאיקה או פטרה, הם בעצם נפש.
הפרעונים בנו את הפירמידות, כדי לציין את מקום הקבורה, כדי להאדיר את שמו של המלך וכדי להצפין את אוצרותיו, שישמשו לו לחייו בעולם הבא. כך למשל, פרעו חופרע, בנה את הפירמידה הגדולה בגיזה, במשך עשרים ושש שנה. מטורף ככל שיישמע, במאה ה-28 לפני הספירה, נבנתה פירמידה, שיכולה להכיל בתוכה את שלוש הקתדרלות הגדולות של אירופה. מהנדסי נפוליאון חישבו ומצאו שאם יפרקו את שלוש הפירמידות הגדולות שבגיזה (חופו, חופרע מומנכאורע), ניתן יהיה לפנות מהן קיר בגובה של שני מטר ורוחב של שלושה מטרים, שיקיף את כל צרפת….
קברי המלכים בלוקסור שבמצרים העליונה מרשימים עוד יותר. מרבית הקברים נשדדו על ידי המלך שהחליף את המלך הקרוב. ב-1922 הצליח הארכיאולוג קרטר, לחשוף את קברו של מלך חסר חשיבות בשם תות ענך אמון, שתכולתו ממלאת היום קומה שלמה במוזיאון המצרי בקהיר. כאשר מתבוננים בשכיות החמדה שנצברו בקברו של מלך קטן וצעיר, ניתן לדמיין מה הכילו הקברים הגדולים, של המלכים הגדולים.
השומרים בנו קברים לא פחות מרשימים, כך למשל הקבר הענק של השושלת הקדומה שהארכיאולוג וולי מצא שם ונחשב לאחת התגליות הגדולות של כל הזמנים.
ביוון, נבנו בתקופה המיקנית, קברי תולוס מפוארים, הבנויים פרוזדור מאורך, אולם עגול בקורה בכיפה מדורגת ("כיפה מדומה") עשוית אבן, וחדר מלבני צדדי. קברים אלו נחפרו בדרך כלל במורד הגבעה ודופנו באבני גזית. ביניהם הקברות הידועים בכינוייהם: אוצר אטראוס, קבר אגאממנון ועוד. החל מהתקופה הארכאית, מופיעות גם אסטלות (לוחות אבן) המספרות ומתארות את המת.
על פי הומרוס, האמינו היוונים כי הקבורה הינה חובה קדושה ביותר. אם המת אינו מובל לקבורה זהו עלבון גדול לאלים (פשעי היוונים בטרויה). תהליך הקבורה כלל עצימה טקסית של עיני המת, הנחת מטבע (אובולוס) בפיו כדמי תשלום לחרון, המעביר אותו על פני נהר הסטיכס. אחר כך וסיכת הגופה בשמן, על ידי בנות המשפחה, שגם עיטרוה בזרים וגם השכיבוה בבגדים לבנים על גבי ספה באולם הכניסה, כשפניה אל הדלת. לעתים נשכרו גם מקוננות. בתקופה ההומרית נשרפו הגופות ועפרן נטמן; מאוחר יותר נהגו בשתי השיטות, זו לצד זו. לזכר אנשים שמקום קבורתם לא נודע, הקימו קנוטפיון – קבר ריק. בתי הקברות היו בד"כ מחוץ לעיר. בתחילה היו מניחים חפצים בקבר, עם הזמן עבר המנהג הפשטה ועברו לציור המנחות. מלמד על יכולת הפשטה (כמו צ'קים אצלנו…). [אולי מלמד על מעבר מחשיבות המת לחשיבות החיים?].
טקסי הקבורה הם מוסכמות הקשורות לחיים. תמותת ילדים היתה מזעזעת. נמצאו כתובות כמו "עוד לא הספקת, וכבר האדס חטף אותך"; "עוד לא נישאת וכבר ניתן אותך להאדס". היו נוהגים להספיד את המת כעבור 3 ימים, 30 , ושנה, ביום הולדתו וסיום המתים הכללי (ביהדות ז' בשבט). בימי סולון מופיעה תחיקה: תקנות פוליטיאיות לגבי סוג הקבורה, מנהגי הקבורה, ואח"כ סדרי הזיכרון. היוונים צוו לקבור גם את מתי האויב בשדה הקרב. ביוון השתמשו, כמו בעם ישראל, בביטוי "נפטר", כלומר, נפטר מהצרות (אצלנו, נפטר מעול מצוות).
בעולם הקלאסי נהגו מנהיגים לקבור את עצמם בקברים מרשימים. לא רק כדי להנעים למת את ביתו החדש, אלא גם ובעיקר כדי לפאר את שמו. ביוון העתיקה נמצאו קברים מפוארים, כמו הקבר במיקנה, שלימים יוחס לאגאממנון. אולם הקבר היה צנוע יחסית. כבר במאה ה-6 לפני הספירה, נתקלו היוונים במנהגי האבלות המפוארים של המזרח, הסתייגו מהם ואף הושפעו מהם. עם הזמן הופיעו בעולם היווני-מזרחי קברים מפוארים, בנויים או חצובים בסלע. כך למשל הקברים הליקים הנראים כבית, קברים פריגים ועוד.
מאזוליאום
בהקשר זה מופיע פעמים רבות המושג "מאוזוליאום", שהוא הוא מבנה קבורה מפואר, המשמש לעתים כמקום סגידה לנפטר או לנפטרים הקבורים או חנוטים בתוכו.
המאוזוליאום הראשון, אשר טבע את המושג, היה המאוזולאום בהאליקרנאסוס, עיר בקאריה (דרום מזרח אסיה הקטנה), כיום בודרום (Bodrum) שבטורקיה. את אחוזת הקבר בנתה ארטמיסיה השנייה, אלמנתו של מאוסולוס (Mausolus) סטרפ (בפרסית: אחשדרפן – נציב) קאריה, לזכר בעלה. מבנה שתכנן פיתיאוס (האדריכל של פרגמון), ובפיסולו של סקופס, גדול פסלי יוון של התקופה הבתר קלאסית, שפיסל בראשו את המלך ואשתו הנוהגים בקוודריגה (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים) נהדרת. כיום נותרו שרידים מועטים של קבר זה במקום, אך חלק מפסלי הקבר נמצאים במוזיאון הבריטי בלונדון. מאוזוליאום זה נמנה על שבעת פלאי תבל. השם הנכון יותר הוא הרטסיון, היכל הנצחה, אך השם "מוזוליאום" השתרש.
הרומאים הושפעו הן מהיוונים ובנו קברים מפוארים בפטרה, בליקיה שבאסיה הקטנה ובקירינאיקה אשר בלוב. כמו כן הושפעו מהקורגאנים, קברי התל של הסקיתים וברוח זו נבנה ההרודיון, קבר אוגוסטוס שברומא וקבל אנטיוכוס קומגנה, בנמרוט דאג שבאסיה הקטנה.
הרומאים הכירו אף הם בחובת הקבורה. הכנת הגופה דמתה למנהג היווני. ליד המת שרפו בשמים ובפתח הבית הניחו ענפי ברוש ואורן כסימן לאבלות. ההלוויה נערכה לאחר השקיעה, והשתמשו בה בלפידים, דבר שהפך את הלפיד לסמל הקבורה. עד למאה ה- 3 נהגו הרומאים לשרוף את הגופות וגם לקברן. את האפר היו מטמינים באורנה .URNA-חלק גדול ממנהגי הקבורה הרומאים, מקורם באטרוסקים. כך למשל, הפורטרטים.
קבורת הקיסר היתה נעשית תוך הפרחת נשר; סמל לשחרור הנשמה. במאה ה-2, כששריפת הגופות היתה פחות נפוצה, נהגו להטמין את גופות האזרחים העשירים בארונות קבורה יקרים וכבדים. "סרקופאג" – מילולית: מאכל בשר.
אצל הרומאים ניתן להבחין בשש צורות קבורה:
1. קימטריה (Caemeteria): קברים העשויים קימורים תת קרקעיים, שהכילו קולומבריה וגם לוקולי (כוכים = .loculi). אלו נקראו "קטקומבות" בתקופה יותר מאוחרת.
2. קברים מונומנטאליים: כדוגמת המוסוליאה של אוגוסטוס והדריינוס ברומא.
3. קברים פירמידליים, כדוגמת קבר קסטיוס ברומא.
4. קברים דמויי מקדשים, כדוגמת קבר נאווליאה טיכי Naevoleia Tyche)) שבפומפי.
5. קברים מזרחיים, המצויים סביב פלמירה, ירושלים, שומרון, פטרה וקירניה – חלקם חצובים בסלע וחלקם בנויים. מיוחד מאד הוא "קבר הנסיך הנומידי" שבדוגה.
6. מצבות זיכרון שנבנו לזכר מתים שמקום קבורתם לא נודע, או מרוחק.
7. קברי מחבוא: צורה נוספת היא הקריפטה, תא שחלקו או רובו מתחת לבניין; נפוצה בתקופה הביזנטית.
בניגוד למקובל לחשוב, העולם הלא יהודי לא הכיר בקבורה משנית!
קברים מפוארים
הצורך לקבור את המת ולפאר את קברו הוא קוסמופוליטי. כך גם כמה מהפירמידות של המאיה (כך למשל, קברו של הנסיך פאקאל בפלנקה שבצ'יאפס, מכסיקו). כך גם קברי הזפוטקים במונטה אלבן וגם הווקאס (Huacas) שבחוף הפרואני, באזור צ'יקליו או טומבס. בתרבויות בהן לא נצבר רכוש רב, השתדלו לתת למת תחושה של בית. כך בליקיה, שם המתים נקברו במעיין בתים ולהבדיל, הויקינגים, שנקברו בספינה
ב-1974, בתוך חפירת באר השקיה בכפר המרוחק 30 ק"מ מהעיר שיאן, נמצאו בעומק 4 מטרים מתחת לפני האדמה, ראש אדם עשוי חרס, זרועותיו וגופו. כשהחלו הארכיאולוגים לחפור באזור, התגלה לעיניהם מראה מדהים: מערת ענק תת-קרקעית ובה טורים טורים של דמויות לוחמים בגודל אדם עשויים חרס, חמושים מכף רגל ועד ראש בכלי-נשק אמיתיים ומצוידים במרכבות ובסוסים. השומרים על קברו של הקיסר צ`ין שי חואנג די – הקיסר הראשון שאיחד את סין, לפני למעלה מאלפיים שנה. עד היום זוהו יותר מ-10,000 פסלים והתגלית נחשבת לאחת מן התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר במאה ה- 20. במערה אחרת נמצאו שתי מרכבות מפוארות.
על פי כתבים מראשית תקופת שושלת האן עולה כי הצבא הורכב מ-7000 לוחמים: קשתים, רגליים, פרשים ורכבים מדרגות שונות, 500 סוסי מרכבה, 130 מרכבות מלחמה ו-110 סוסי פרשים. מדי החיילים והקצינים, שריוניהם ושערם עשויים בדקדקנות ועל פניהם נראים תווי אופי אישיים. דמויות החרס נצבעו בצבעים עזים, אך אלה היטשטשו עם הזמן. הקבר תואר כבר בתקופת שושלת האן: "גבוה ומרשים כמו הר, עם עצים עבים כיער, עם מגדלים, אולמות, וחצרות בתבנית של עיר". אחוזת הקבר מכסה שטח של למעלה מ-50 קמ"ר ואת הקבר הקיפה חומה מלבנית כפולה, פנימית וחיצונית, ולה מגדלי שמירה ושערים. מתחת לפירמידה שגובהה 47 מ' נבנה ארמון תת קרקעי. הקבר עצמו אל נחפר. אם כי שודדי קברים הקדימו את החוקרים.בספרים העתיקים היה כתוב שכל חייל כוייר בדמות פניו (לא נכון, רק 12 קלסתרים ולכל סוס יש קמט, מצח וניע אוזניים משלו. הספרים סיפרו שבבנה 3 הרים מלאכותיים, מתחת לאחד מהם בנה את קברו, היטה נהר אל הקבר, כונן בו אגם ולגדותיו בנה חורשות אורנים מפוסלות באבן ירקן מבורמה. מחטי האורן פוסלו אף הן ותקרת קברו קושטה באבני חן. כל מי שקראת את התיאורים גיחך. צ'יאנג קאי שק ששדד מסין 150 רכבות עמוסות באוצרות – לא גיחך.
קברים מפורסמים
אתרים מפורסמים
המאוזוליאום של לנין בו חנוט לנין, בכיכר האדומה במוסקבה.
הטאג' מהאל באגרה
המאוזוליאום בהאנוי בו נמצאת גופתו של הו צ'י מין.
המאוזוליאום של מאו טסה טונג בבייג'ין.
קברו של צ'אן קאי שק בטאיפה.
מאוזוליאום "גורי אמיר" (קברו של האמיר), שנבנה בסמרקנד בשנת 1404 על ידי טימור לנג עבור נכדו האהוב – מוחמד סולטן. המאוזולאום הפך למקום הקבורה של שושלת טימור.
קבר פרידריך הגדול ברוונה.
קבר נפוליאון בבנין האינוואליד בפריז.
מאוזוליאום ניקו טוגשו, המאה ה-16, יפן.
המאוזוליאום של סנטה קונסטנצה ברומא.
בארץ מפורסמים המאוזוליאום במזור והקברים בבירושלים, מתקופת בית שני. כמו כן, ידוע המאוזוליאום של מייסד הדת הבהאית, מירזא עלי מוחמד בהר הכרמל.
חז"ל התנגדו למזוליאה יקרים "אין עושים נפשות לצדיקים. דבריהן הו זכרונן".
קטקומבות
הקטקומבות הן מערכות קבורה תת-קרקעיות, המסודרות בפרוזדורים ואולמות אשר בקירותיהן חצובים קברים שבתוכם מצויים מצבורים של עצמות אדם. לעתים מעל הקבר החצוב או מצידו חרוטה כתובת, גם צבעונית, ובו רשום שמו של הנפטר, ייחוסו, מקצועו ופרטים נוספים בהתאם לבחירת מטמיני עצמות הנפטר. מקור השם הוא בשני מושגים: האחד, יווני "קאטה" (katà , κατά) והשני לטיני "קומבה" (κυμβής ,kymbès ,cumba), שפרושו "קרוב לקבר". במקור המושג יוחס למערות הקבורה הנוצריות שהתגלו בויה אפיה ברומא. אולמות קבורה באיטליה מצויים באזורים בעלי טוף געשי, הנוח לחציבה. הכניסה לאולם או לאולמות קטקומבות היא, בדרך כלל, מאמצע מדרון של גבעה. כאשר מתגלה הכניסה יורדים במדרגות, ואז מתגלה פתח ( לעתים היה מוסתר – מחשש לשודדי קברים). מאולם הכניסה מסתעפים מסדרונות ראשיים ומשניים, על פני קומות אחדות.
מאז המאה ה-9 המושג מתייחס גם לכל אולמות הקבורה התת-קרקעיים באיטליה ומחוצה לה. בימי הביניים ידעו רק על הימצאות קטקומבות של נפטרים נוצריים. בעידן המודרני התגלו גם קטקומבות של נפטרים יהודים. שם זה מקובל היום לכל סוגי אולמות הקבורה התת-קרקעים.
מנהג קבורת נפטרים באתרים תת-קרקעים הוא יהודי. בארץ ישראל נמצאו מערות קבורה החל מימים קדומים. האתר הידוע ביותר הוא מערת המכפלה. בסביבות ירושלים, במורדות הר הזיתים מצויה מערת הנביאים הבנויה כדוגמת אולמות הקטקומבות. מערות הסנהדרין במערב ירושלים נושאים אופי דומה. האדריכל קונרד שיק גילה בירושלים קטקומבות שהחלו בחציבתם יהודים והושלמו על ידי נוצרים. קיים רק הבדל מהותי בין אולמות הקבורה בירושלים לבין הקטקומבות ברומא: המערות העבריות לא היו נוחות לגישה.
ברומא היהודים בקשו לשמור על מנהג אבותיהם, קבורה בקרקע. ממצאים דומים של קבורה יהודית נמצאו בדרום איטליה בוונוסה, קרתגו וקירני (לוב). הקטקומבות העתיקות ברומא היו של נוצרים. בדיקות מעבדה העלו כי הקטקומבות היהודיות, שחלק ניכר מהן באתר "מונטה ורדה", הן מהמאה ה-4.
קבורה ביהדות
הקבורה ביהדות מתבססת על הגדרת הקבר והגוויה כטומאה (לפחות עד לפני כחמישים שנה עת החל הפולחן האלילו-פיננסו-יהודי) ולכן הקבורה היא מחוץ לעיר, המת נעטף בתכריך, הטקס קצר ביותר ומבוסס על מה שקוראים "צידוק הדין". באנגלית (theodicy). זאת הסיבה שנאסר על כוהנים לבוא לבית העלמין. המקור לכך בספר ויקרא פרק כ"א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו",
אף שמצוות קבורת המת גדולה מאוד, ואף דוחה אף את מצוות לימוד התורה, שהיא הגדולה שבמצוות, ציוותה תורה שכאשר יש יהודים אחרים שיכולים להתעסק בקבורה – לא יתעסקו הכוהנים בקבורת המת. הטעם לכך התבאר בדברי המפרשים שמאחר ובשעת פטירת האדם מהעולם מסתלקת נשמתו הקדושה, והגוף שהיה משכן לנשמה נשאר לבד ללא הנשמה. זוהי מצווה גדולה לכבד את הגוף, משכן הנשמה, שהיא חלק קדוש ממרומים, חלק אלוהי ממעל, ולכן ראוי לקבור את הגוף בדרך של כבוד. אולם הגוף עצמו נשאר כלי ריק ללא טיפת קדושה ומטמא את כל הנוגעים בו. מאחר ונסתלקה הקדושה הרוחנית שעל גוף האדם, מתקבצים כוחות הטומאה על גופו, כדוגמת זבובים שבאים על מקום שהיה בו דבש. לכן אסרה התורה לכהנים להתקרב למתים, כדי שלא יקבלו מהטומאה השוכנת עליהם. ובכל זאת, במקום שאין מי שיחלקו כבוד למת ואין מי שיקבור את המת, התירה התורה גם לכהן להיטמא למתים ולהביא לקבר ישראל".
אסור לכהן להיכנס לבית קברות או להיטמא למת. כהן יכול להיטמא למת קרוב בדרגה ראשונה בלבד (אבא, אמא, אח, אחות, בן, בת, אישה\בעל), מה שאומר שאסור להשתתף בלוויות של סבא, סבתא, דודים וכמובן שלא מכרים וחברים.
בנצרות המאמינה יותר בתחיית המתים ומתייחסת יותר ברצינות ליחזקאל ל"ז ("חזון העצמות היבשות) וכן לדרשותיו או איגרותיו של פאולוס המת (פרק ט פסוק 27 ). "כאשר נגזר על-בני אדם למות פעם אחת ואחרי-כן המשפט: 28 "כן-הקרב המשיח פעם אחת לשאת חטא רבים ופעם שנית יראה בלי-חטא לישועה למחכים". המשפט הוא בית הדין בו ישפטו כולם לאחר תחייתם. ומכאן רעיון תחיית המתים. משפט זה נתפס כמקור לתקווה ולכן הוא מלווה במיסה מיוחדת. לא רק שאין מניעה לקבור בתוככי העיר אף מצווה לקבור בישופים ומלכים בתוככי הכנסיות בשתי הדות חל איסור מוחלט על שרפת הגופה. תחיית המתים שהתרחשה של ישוע מקרינה על שאר האנשים.
יש בין הדתות דמיון בכול הנוגע להישארות הנשמה ובכן כאן יש דמיון ובעוד שהיהדות מאמינה בגן העדן ובגיהינום הנצרות מעניקה לחוטא או לנשמתו אפשרות נוספת לעבור דרך הפורגטוריום או כור הטוהר או מצרף ולזכות למרות החטאים בחיי נצח.
נאסף אל אבותיו
נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ל"ג; ספר שופטים, פרק ב', פסוק י'; ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי הוא במנהגי הקבורה בתקופת בית ראשון. למשפחות ממעמד גבוה הייתה מערת קבורה. את המת היו מכניסים לתוך המערה ומחכים עד שכל הבשר יעלם. כאשר היו צריכים לקבור במערת הקבורה מת נוסף, היו אוספים את עצמות המת הקודם למאספה יחד עם עצמות בני משפחתו הקודמים וחוזר חלילה. ומכאן הביטוי נאסף אל אבותיו. מערות קבורה שבהן היה נוהג זה בשימוש ניתן לראות עד היום באזור כתף הינום בירושלים.
שריפה
נעיין באחד הכתובים של סופר בית-דוד, המתייחס לשאול:
שמואל ב' ל"א, יב-יג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית-שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעה ימים" . משהו לא ברור בכתוב זה, שכן בשעת שריפת גוף אדם גם העצמות נשרפות ומתפוררות. את ההסבר לשאלה זו אנו מוצאים בתרגום הארמי:
"וקמו כל גבר ואזלו כל ליליא ונסיבו ית גופא דשאול וית גופי בנוהי משורא דבית-שן ואתו ליבש וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן. ונסיבו ית גרמיהון וקברו תחות אשלא ביבש וצמו שבעא יומין".
השלים התרגום: ושרפו עליהם כמו ששורפים על מלכים שם.
על מנהג זה יש בידינו כמה עדויות מן הכתובים והם באים לבטא את הכבוד שרחשו למלכים, כגון: על אסא המלך נאמר (דה"ב ט"ז, י"ד): "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד". ועל יהורם מלך יהודה, שלא היטיב לעשות נאמר (שם כ"א, י"ט): "ולא עשו לו עמו שרפה כשרפת אבותיו".
כאשר ירמיהו מעודד את צדקיה כי יתן יד לשחרור העבדים, ככתוב בתורה, הוא מנבא לו (ל"ד, ה): "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך…".
מנהג זה של שריפת בשמים לכבוד המת היה מקובל גם על אומות העולם, אבל חז"ל לא ראו בזה מנהג עכו"ם ואמרו: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים… וכשם ששורפין על המלכים כן שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות.
מאמר מרתק
המאמר מעניין והרחיב את ידיעותי
מרתק. מושקע. שאפו ותודה
נהניתי וגם השכלתי, תודה!
חייב לקרוא בהזדמנות!
תודה לכם.. השכלתי קיבלתי הבהרות ישר כח
מרתק, אבל לא נפש אלא נשמה
שלום גילי הלמדן הידען והמלמד,
ראינו בתאילנד מנהג אבלות של מילוי חדר לא קטן בערך 3×3 מטר באלפי פרחים . האם זהו מנהג בודהיסטי?
האם יש לו משמעות?
תודה,
כול טוב
יוסי
מנהג מקומי. חלק מכיבוד המת