התיאטרון בעולם הקלאסי

כתב: גילי חסקין; ‏‏01/06/2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו; תודה לארתור סג"ל על הבהרותיו.

או , באתר זה: מבוא לטיול ביוון;  סיור בפלופונז  ,  המקדש היווני,   דיוניסוס אל היין ,    מבוא למיתולוגיה היוונית , טיול ליוון – חומר עזר למטייל

להרצאה על יוון – לחץ כאן.

התיאטרון , כפי שאנו מכירים אותו היום — שחקנים המציגים הצגה בפני קהל צופים בחלל המיועד לכך — תחילתו ביוון העתיקה, במאה השישית לפנה"ס[1].

קיימת מורשת תיאטרון גם באזורים אחרים בעולם, אשר התפתחה במקביל, ולעיתים קודם להתפתחות התיאטרון במערב: בייחוד ראויה לציון המסורת התיאטרונית של הודו העתיקה, כמו למשל הקתאקלי (Kathakali) של קראלה[2], של האופרה הסינית; תאטרון הנו (No) והקבוקי היפניים  (Kabuki)[3] והווינג גולק (Wayang Gulek) הבלינזי[4], שהתפתחו ללא קשר לתרבות היוונית.

התיאטרון הקלאסי, בו אנו עוסקים, הוא מתקן שעשועים שנועד לכינוס המוני לצורך צפייה בהצגות (ולעתים שימש גם לכינוסה של האקלזיה (ecclesia) – מועצת העיר[5]. התיאטרון הינו תרומה מרכזית של התרבות הקלסית. זהו אחד היסודות האיתנים של התרבות הזאת והוא משפיע על חיינו עד היום.

הכרת התיאטרון הקלאסי הינה הכנה טובה לקראת טיול ליוון, לטורקיה, לפרובאנס, איטליה, תוניסיה ירדן, וגם בטיולים בארץ: לקיסריה[6], שוני[7] ובית שאן[8].

מוכרים לנו מספר מתקני שעשועים בעולם הקלאסי, שיש להם מאפיינים דומים.

אודיאון:

מבנה מקורה דמוי תיאטרון. למרות שמו היווני (אודה=שיר), זהו מבנה רומי ברוחו ובשיטת הבנייה שלו. הקדום ביותר נמצא בפומפי. מופיעה ששם כתובת Theatrum tectum, היינו תיאטרון "מרועף"; נכון יותר לומר "תיאטרון מקורה". הוא משמש לאירועים יותר אינטימיים; לאו דווקא שירה (קריאת טקסט בליווי נגינה). יש לו מפתח של 20 מ'. הקירוי כלל קורות עץ אלכסוניות.

אמפיתיאטרון:

מילולית: תיאטרון כפול. זהו מבנה רומי, שמקורו אטרוסקי. בעל מקור שונה ותפקיד שונה מאשר לתיאטרון. גם יוסף בן מתתיהו בכתיבתו התבלבל בין שני מבני השעשועים הללו.

זהו מתקן אובלי, סגלגל ומערכת מושבים המקיפה את הארנה מכול עבר ב-º360 מעלות. במרכז הייתה זירה סגלגלה או עגולה, מוקפת קיר גבוה ואליה מובילים שני פתחים על ציר אחד, זה מול זה. כל אחד מהם נקרא 'אודיטוס מקסימוס'. הכניסות נועדו לקהל ושמשו גם לתהלוכות שקדמו לאירוע (פומפה). הגלדיאטורים הצדיעו לקיסר: " Ave, Caesar, morituri te salutant" – "הידד הקיסר! ההולכים למות מברכים אותך".

זהו איננו מבנה יווני. מקורו איטלקי. הוא נולד על אדמת איטליה. אולי זהו רעיון אטרוסקי (באירועים קדומים היו גלדיאטורים נאבקים בפורום רומנו, במסגרת מה שכונה גם "המשחקים האטרוסקים". יש הטוענים שזהו רעיון סאמניטי (Samanite), שבא מהאזור שבין פוסיידוניה לרומא[9].

באמפיתיאטרון נערכו שני סוגים של אירועים: קרבות גלדיאטורים – מונרה Munera)), או מחזות מבוימים של ציד Venationes)). לעתים, היו סוגרים חלק מההיפודרום והופכים אותו לארנה, כך שישמש כמו אמפיתאטרון, לתחרויות של גלדיאטורים. לעתים היו מציפים את הארנה ועורכים נאומכיה (Naumachia), היינו, קרב ימי. האמפיתאטרון המפורסם והמושלם בעולם הוא "האמפיטאטריום פלביום" שברומא, המוכר יותר כ"קולוסיאום"[10].

 תיאטרון:

מקורה של המילה "תיאטרון", מהיוונית: θεατρον, מקום מושבם של הצופים (θεαομαι = תֶאַאוֹמָאי – לצפות; מכאן תיאטרון = מקום צפייה). בתחילה התייחס השם "תיאטרון" רק אל מקומות הישיבה, אך מאוחר יותר הפכה המילה לשמו של כל חלל שבו מציגים מופעי דרמה.

התיאטרון מיועד רק לשעשועים תיאטרליים. הצגות התיאטרון  כללו  שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. התיאטרון יכול להיות מורכב על גבי שיפוע טבעי או מלאכותי. התיאטרון בנוי מאבן.  בעבר היותר רחוק, היו התיאטראות בנויים עץ. התאטרון היווני השמור ביותר, נמצא באפידאורוס (Epidaurus), אשר בפלופונז.

ראו באתר זה: אפידאורוס.

בעיני רבים היום, מסמל מוסד התיאטרון, מבחינה תכנית ואמנותית גם יחד, את הערכים הנעלים ביותר של המורשת הרוחנית הקלסית . היצירה התיאטרלית היוונית השכילה להעביר אלינו תכנים כלל אנושיים בשפה אמנותית המובנת עד היום לכל בן תרבות המערב. זאת ועוד, התיאטרון היווני הקלסי עוסק במכלול נושאים אוניברסלי , ומדבר היום אל השכל ואל הלב באותה ישירות ובאותה עוצמה כפי שדיבר בעבר. מחמת כל אלה, ובגלל העובדה שהיצירה התיאטרלית הקלסית הגיעה לידינו שלמה יותר בהשוואה ליצירות בתחומי הרוח האחרים , נהיה מוסד התיאטרון באורח טבעי , לנציג המובהק ביותר של המורשת התרבותית הקלסית[11] .

אירוע תיאטרלי כולל:

א. סיפור (מיתולוגיה).

ב. שחקן.

ג. מקום.

ד. קהל.

האירוע התיאטרלי הוא נושא תרבותי מרתק ומורכב. מעורר שאלה: מדוע קם אדם ומחפש את עצמו למשהו אחר?

ראשית התיאטרון

התיאטרון מופיע ביוון כבר בתקופה הארכאית[12].

התיאטרון החל כפולחן לכבוד האל דיוניסוס; לא כאירוע תרבותי, כשם שהספורט החל כפולחן לאפולו. דיוניסוס הוא אל ההתלהבות והיין במיתולוגיה היוונית. המיתוסים על דיוניסוס קשורים קשר הדוק למעגל החיים ולשינויים העונתיים: לידה, צמיחה, כמישה, מוות ולידה מחדש. אביב, קיץ, סתיו וחורף.  פולחן דיוניסוס נועד, בחלקו, להבטיח את שובם של האביב והפריון, אך כאל יין, ייצג דיוניסוס גם רבים מהכוחות הבלתי רציונאליים בעולם, ובפולחנו היה משום הכרה בתשוקותיו הבסיסיות של האדם. פולחן זה, היה מלווה בשירים, בריקודים ובסיפורי עלילה, שתיארו את גבורותיו של דיוניסוס.

בעקבות פולחן זה, התפתחה עם השנים אמנות התיאטרון, שלא הייתה קשורה לדמותו של דיוניסוס.

ראו באתר זה: האל דיוניסוס ופולחנו.

לכל אל במיתולוגיה היוונית ישנו תחום מוגדר. כך למשל, אתינה אינה יכולה לפגוע בעצמה באודיסיאוס וחבריו הנמצאים בים, וכדי לנקום בהם, על מעשיהם בטרויה, לכן עליה לבקש זאת מפוסיידון. אפילו זאוס אינו יכול לפלוש לתחומות של האדס. האל דיוניסוס אחראי על מה שבין התחומים. ואכן, כאשר אדם שותה יין, הוא נמצא בין התחומים וכך גם בעת צפייתו בתיאטרון. דיוניסוס נחשב כאל של כל מה שאינו תרבותי, של הפראות האנושית שהאתונאים ניסו למסגר ולהכניס תחת פיקוח ושליטה.

פולחן דיוניסוס היה קשור בשתיית יין וכנראה גם בהקרבת קורבנות. הוא התקיים בארצות ששכנו סביב הים התיכון, וראשיתו כנראה במאה השלוש-עשרה לפנה"ס. פולחן דיוניסוס בעל האופי האקסטטי, שהיה ביסודו פולחנן הסודי של נשים, הועמד בשלב מסוים תחת עינם הפקוחה של גברים, ונתקבל תחת פולחני המדינה. היה זה סוג של מיסטריה (Mysteries), היינו, פולחן המבוסס על העיקרון שיש תקווה ליודעי ח"ן (מיסטוי), או "אפופטים", קרי, אלו שמסוגלים לפרש ולהבין את סודות האלים. בשום מיסטריה לא הושגה התנתקות מהחיים הרגילים, כמו במיסטריות של דיוניסוס[13]. להבדיל מהמיסטריות האלאוסיות, החגיגות לכבוד דמטר, שנאסרו, היה פולחן דיוניסוס פתוח לכל העם. את מקום הזוועה ומשתה הדמים תפשו הצגות התיאטרון[14].

האירוע התיאטרלי הוא אירוע ציבורי המוני, שהתחיל ביוון העתיקה במסגרת חגיגות הדיוניסיה שנעשו באתונה לכבוד האל דיוניסוס. הדיוניסיה הייתה פסק זמן מהחיים היומיומיים ושמשה לאתונאים אמצעי שחרור לחצים מטרדות היומיום, אם באמצעות הקתרזיס של הטרגדיה, או באמצעות הבידור החריף הוולגרי והעסיסי של הקומדיה. (ראה להלן)

כבר במאה ה- 6 לפנה"ס, נערכו לכבוד דיוניסוס שלש חגיגות שנתיות:

• הדיונסיה (Dionysia) הכפרית. נחגגה בחורף, בחודש פוסידאון (מקביל בערך לחודש דצמבר). קשור ליום הקצר בשנה. האירוע המרכזי היה ה"פומפה", תהלוכה שבה צעדו המתחרים בליווי נערות נושאות סלים, ככרות לחם ארוכים, מנחות אחרות, כדי מים וכדי יין .
• הליניה (Lenaia). התרחשה בינואר, פברואר – פולחן החורף[15].
• הדיונסיה העירונית, או "הגדולה", פסטיבל זה התקיים כשלושה חודשים אחרי הדיוניסיה הכפרית, במהלך חודש אֶלאפבוליון (מקביל לסוף מרץ תחילת אפריל), כנראה כדי לחגוג את סוף החורף , כאשר " פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים[16]", ונמשך חמישה ימים, היו ימי שמחה, בו השתתפו גם האסירים[17].

ראו באתר זה: חגיגות האביב.

רעיון המשחק מתקשר לדמותו של דיוניסוס אל היין, לאקסטזה, לגורלו האכזר ולצורת לידתו. זהו סיפור מרתק, ששולב בו האלמנט של היין. המילה 'אורגייזה', פירושה 'להשתולל'. כאמור, זהו אל האחראי על כל מה שנמצא בין התחומים. לכבודו של דיוניסוס שרים שירים מיוחדים. אנשים מתחפשים; בעזרת היין והבגד השונה הם מטשטשים זהות. התיאטרון תופס תפקיד בשינוי הזהות.

החיבור בין תיאטרון ופולחן היה קיים זמן רב, אך במהלך השנים  חלה בו הפחתה גדולה.

יש חוקרים הטוענים שאת מקור התיאטרון של ימינו, אין לחפש דווקא בטקס הפולחני, אלא בצורך האנושי לספר סיפורים. לכן הם מציעים נוסחת התפתחות המציגה את ההשתכללות ההדרגתית של אמנות הסיפור (אודות מלחמה, ציד, מעשי גבורה, סיפורי אהבה), תחילה באמצעות מספר שהשתמש בהאנשה, בפעולה ובדיאלוג ולאחר מכן, באמצעות גילום, כל אחד מן התפקידים, על ידי אדם אחר. על פי תיאוריה זו, מקור התיאטרון הוא באינסטינקט הסיפורי, שהשתכלל למופע תיאטרלי בהיקף מלא[18].

ראשית הדרמה ביוון

במאה ה-8 וה-7 לפנה"ס, התפשט ביוון פולחנו של דיוניסוס, האל הקדום, אל הפריון, היין והשמחה, הסובל, מת וקם לתחייה. מקהלות של גברים, לבושים כסטירים שלוו באולוס, (aulos. = חליל דו קני)[19]. שרו המנונים ורקדו בתהלוכה לכבודו של דיוניסוס. מהמקהלה יצא אדם, המכונה 'אקסארכון' (exarchon),  היינו, "הפותח במזמור" ששר מולה. אחר כך יוצאים אנשים נוספים  הם אופיינו באקסטזה ובאובדן חושים, בעיקר בחגיגות שנערכו בדלוס (Delos)[20]. אירוע זה, שנקרא "דיתיראמבוס" (Dithirambos), נחשב לראשית ההופעות בתיאטרון. הם אופיינו באקסטזה ובאיבוד חושים. אריסטו טוען שמוצא הטרגדיה היא במנהיג (exarchon), של הדיתירמבוס.

החוקרים מייחסים לאריון (Arion), שחי בסביבות שנת 600 לפנה"ס, את המצאת "הנוהג" הטרגי, את "הביצוע הראשון של טרגדיה" ואת ההצגה של "סאטירים המדברים בחרוזים"[21]. הוא זה שהפך את הדיתיראמבוס מאמנות עממית לצורה ספרותית, בכך שהעביר את ביצועו לידי מקהלה המופיעה מסביב למזבח האל והוסיף את הדיאלוג – ראש המקהלה שר, המקהלה עונה. בצורה זו הפך הדיתיראמבוס למין בלדה המספרת סיפור. משנת 509 לפנה"ס נערכו תחרויות של דיתירמבוס בפסטיבל של דיוניסוס באתונה. אחד מגדולי המשוררים, שהשתתף בתחרויות הדיתירמסבוס והיחידי שעבודותיו נשמרו הוא פינדרוס (Pindar)[22].

ראו בהרחבה, באתר זה: הטרגדיה היוונית

מצורה זו של חזיון דתי, צמחו שני סוגים שונים של דרמה: דרמת הסאטירים והטרגדיה.

הטרגדיה

טרגדיה היא סוגה של מחזה. שמה של הטרגדיה, מקורו מהמילה "טרגוס" (ביוונית הוא "תיש") לזכר קורבנות התיש שהיו מקריבים לזכר דיוניסוס וכמו כן בעת הפולחנים הדתיים שהפכו למחזות, אנשי המקהלה לבשו על עצמם עור של תיש. במאה החמישית  לפנה"ס, בתקופת פריקלס, אנו מוצאים כי פולחן דיוניסוס עדיין קנה לו קהל חסידים. באירוע השנתי לכבודו של דיוניסוס, השתתפו שלושה משוררים וכל אחד הציג טטרלוגיה, כלומר שלש טרגדיות ומחזה סאטירי (רא להלן).

בתחילתה היתה הטרגדיה מחזה מאולתר. המחזה הראשון עליו ידוע, הוצג בשנת 534 לפנה"ס. הטיראן פייסיסטרטוס, הנהיג תחרויות בטרגדיות, בפסטיבל הדיוניסיה הגדולה. בכך הוא הניח את המסד לעליונות התרבותית של אתונה כמו כן, גרם פייסיסטראטוס להעלאת ה'איליאדה והאודיסאה' של הומרוס על הכתב לראשונה, ושילבן בתחרויות דקלום בחגיגות הפאנאתנאיה (Panathenaica)  שיסד[23]. היה זה חג אתונאי, שנערך פעם בארבע שנים, ושבמסגרתו נערכה תחרות בין מחזות. פעולה זו הרחיבה את היכרות אזרחי אתונה עם המיתוסים הקדומים ואפשרה את הפיכתם לנושאי המחזות לעתיד לבוא.

פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה הדמוקרטית בשלהי המאה ה-6 ובמחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה, שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה להיות המחזה הפיוטי הגדול המוכר כיום.

אדם בשם תֶּסְפִּיס (Thespis) העלה מחזה, וזכה במקום הראשון[24]. השחקנים נקראו "תספיאנים". הדרמה של תספיס הייתה פשוטה למדי, שכן נטלו בה חלק רק שחקן אחד ומקהלה. במחזה הופיעו מספר דמויות, אך גילם אותן שחקן אחד בלבד. הוא השתמש במסכות כדי להחליף את זהותו. כאשר ירד מהבמה, כדי להחליף בגדים, תפסה המקהלה את פסק הזמן בשירה ובריקוד. בשלב זה נכנס גם סיפור העלילה. סיפורי עלילותיהם של הגיבורים. עם התפתחות הטרגדיה, חשיבות המקהלה ירדה בעוד שתפקיד השחקנים גדל.

הטרגדיה היתה מורכבת אם כך, מפרולוג וממספר תמונות וכללה סדרה של נאומים ודיאלוגים בין השחקנים ושירי מקהלה וריקודים. הטרגדיה היתה הישג אתונאי. הצגת טרגדיות היתה טקס דתי ואירוע ציבורי.

אייסכילוס (Aeschylus) , שחי בשנים 456-525 לפני הספירה, הוא המחזאי הקדום ביותר, מבין המחזאים אשר יצירותיהם שרדו. הוא הציג את הטרגדיות בחיי האדם. ידועים לנו שמותיהם של שבעים ותשעה ממחזותיו, אך רק שבעה מהם שרדו[25]. החידוש העיקרי שהנהיג אייסכילוס היה, שלשחקן הראשון (protagonistes), הוסיף שחקן שני (deuteragonistes). זה אפשר בפעם הראשונה עימות חזיתי בין שתי דמויות.

סופוקלס  (Sophocles)  שחי בשנים 406-494 לפנה"ס, המכונה תכופות "גדול כותבי הטרגדיות היווניות"[26]. הוסיף למחזה שחקן שלישי (tritagonistes) ובכך אפשר מורכבות דרמטית גדולה יותר מזו שהתאפשרה באמצעות שני שחקנים.

אורפידס ( Euripides  ), שחי בשנים 406-480 לפני הספירה, היה אחרון כותבי הטרגדיות הגדולים של יוון. הוא השתייך, לקהל גדול של משוררים, שכתבו מחזות להצגה בתיאטרון, שהתקיים באתונה, בפסטיבלים מיוחדים שנערכו בה כמה פעמים בשנה. היצירות של אורפידס עוסקות בחברה וביחסים שבין בני האדם. הוא כתב על חירות האדם, ובעיקר על חירות רוחו [27].

בין הייתר כתב, מחזה מיוחד, "הבכחות", שכל תכליתו הייתה מלחמה בפולחן דיוניסוס. במחזה זה,  שזכה למקום ראשון בפסטיבל הפאנאתנאיה , מתאר אורפידס , בסיפור עלילה מרתק, ואפילו משכר, את הופעתו של דיוניסוס בכפר הולדתה של אמו סֶמֶלי. הוא פונה ואומר לצופיו כי לכאורה, פולחן דיוניסוס מביא לידי התלהבות ואובדן חושים, ואולי אף לידי תחושה של חופש וחירות, אך למעשה הזובחים הם עבדים לדיוניסוס, המשחק בהם ומהתל בהם כרצונו[28].

הטרגדיה

לפי אריסטו, בספרו פואטיקה: "טרגדיה היא חיקוי אמנותי של מציאות חיים נעלה", והמליץ למחברי טרגדיות לשמור על אחדות עלילה, כלומר על רצף אירועים מקושרים באופן סיבתי ("הכרחי או מסתבר", מסביר אריסטו) שנתון בין התחלה לסוף. הטרגדיה היא חיקוי אמנותי של עלילה, בעלת לקח מסוים, שלשונה מתובלת ונפשותיה פועלות בדרך דרמטית ולא בדרך של סיפור. הפאות הנוכריות חיקו את התסרוקות של התקופה. מרבית נושאי התפקידים בטרגדיה לבשו שמלה (כיתון"), עשירה ברקמה ובעלת שרוולים ארוכים.

הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, ברבע הראשון של המאה ה-5 לפנה"ס, בעקבות המלחמות עם פרס, נכנסו לטרגדיה,  תיאורי האירועים ההיסטוריים. כך למשל, המחזות 'נשות טרויה' של אורפידס, 'הרס מילטוס' של פריניכוס ((Phrynichus of Miletus) [29] ו'הפרסים' של אייסכילוס.

יסוד מהותי בטרגדיה הוא שהגיבור הראשי איננו מושלם וקורבנו שלו נקבע בדרך כלל על ידי הגורל. האלמנט הטראגי, קרי האסון, נוצר בעקבות קללת האלים, או בשל החלטותיו של איש המפתח בעלילה. חוט השני העובר לאורך הטרגדיות, הוא הניסיון של הגיבור לברוח מן הגורל, אך הגורל משיגו (למשל אדיפוס המלך).

תפקיד התיאטרון פוליטי, ציבורי ומוסרי. לקבל מוסר השכל, בנוסף לחוויה הרגשית אסתטית. אלו מושגים באמצעות שני רגשות: חמלה ופחד. כאשר אדם רואה את סבלו של הגיבור, הוא מזדהה עם גורלו ומתעוררת בו חמלה. הגיבור הוא בעל תכונות טובות, איננו אכזר. זהו אדם שנכשל, לא בגלל רשעותו ומידותיו המגונות, אלא בגלל חטא שחטא, או בגלל שכך גזר הגורל, שהיה מושג חשוב ליוונים. הדבר יוצר אצל הצופה פחד, המוביל לענווה וצניעות. כשאדם מרגיש שיכור הצלחה, הוא פוגש אנשים שהגורל מתנכל אליהם ומצטנע. לכן בטרגדיות האנשים הינם אנשי מעלה. לא דלת העם. כשאיש כזה נופל, הדבר רק מגביר את הפחד. תפקידה של הטרגדיה, היא  ליצור אצל הצופים קָתַרְזִיס (Catharsis) – כלומר הזדהות, היטהרות ומירוק[30], באמצעות המורא והחמלה. הוראת המילה " קתרזיס", היא  נזילה ("קטרט" מתארת אשד או תבלול). הטרגדיה יוצרת נזילה אצל הצופה…[31]. כך למשל, אורפידס, במחזה "נשי טרויה", ביקש לעורר כך קתרזיס, דהיינו, חמלה, אך גם להאיר את עיני האתונאים עד כמה מיותרת וחסרת טעם היא המלחמה.

קומדיה:

הצגות של קומדיה היו אחד מקווי ההיכר האופייניים לחיי הציבור באתונה. בראשיתה, לא נועדה לבידור. אלא, שבניגוד לטרגדיה, אינה מסתיימת בבכי רע. מייצגה הגדול והיה אריסטופנס (Aristophanes)[32]. זה היה המכשיר העיקרי לבקר את השלטון. לדעת אריסטו, מקורה במזמורים הפאליים לכבודו של פריאפוס[33]. היו אלו שירים של ניבול פה, שזימרו אלו שליוו את הפאלוס (איבר המין הזכרי).

הקומוי – חבורות הגברים השיכורה והעולצת, שהשתתפה בפסטיבל היו מתחפשים בתלבושות של בעלי חיים (סוסים, תיישים, צפרדעים) וכשהם חמושים בפסלי פאלוס גדולים (phalloi), היו מביימים מריבה קולנית ביניהם או פונים בגידופים סאטיריים לקהל. הקבוצות היו נוהגות לקלס זו את זו למצהלות הקהל. פעילות זו של המקהלה בקומוס (komos), עדיין ללא פעולה דרמטית ועלילה, הייתה הופעות הקומדיה הקדומות ביותר (קומדיה = שיר אוֹדֵי של הקומוס). כשם שאיש לא העז לבקר את השתויים, כך לא ביקרו את הקומדיה. היה זה מכשיר חשוב לשמירה על הדמוקרטיה.

כבר בתקופתו של אריסטופנס (המאה ה- 5 לפנה"ס) התפתחה התופעה של שימוש בקומדיה כאמצעי לביקורת, פוליטית וחברתית תרבותית נוקבת. נשים ובני נוער לא בקרו בקומדיות, בגלל התנועות המגונות וניבול הפה.

בשנת 441 לפנה"ס, כאשר אתונה תכננה את המלחמה כנגד ספרטה, כתב אריסטופנס את "ליסיסטרטס" (מילולית: "השמה קץ למלחמה"), קומדיה המתנגדת למהלכי המלחמה של אתונה, שנכתב בעיצומה של המלחמה הפלופונסית [34].

מחזה סאטירים

מחזה סאטירים הוא דרמה (קומית בדרך כלל) שהוצג ביוון העתיקה. הסאטירים היו דמונים של היערות והגבעות, יצורים שחציים חיות וחציים בני אדם. בני הלוויה, או התהלוכה, של דיוניסוס, או של פאן. מתוארים לרוב כבעלי תיאבון מיני גדול. החשוב שבהם הוא סילניוס (Silenus).

מחזות הסטירים לא כללו בהכרח דמויות של סאטירים או דמויות מהמיתולוגיה היוונית, אולם לרוב היה זה מחזה בוטה, המציג תמות של שתיית יין, וכן סצנות בעלות רמיזות מיניות בוטות[35]. מחזה הסאטירים לא נחשב כקומדיה, אלא היה סגנון נפרד – אחד משלושת הסגנונות של המחזה התיאטרלי שהוצג בתיאטרון היווני, יחד עם הקומדיה והטרגדיה.

ההצלחה של מחזה היתולי זה הייתה רבה, ובעקבות הפופולריות שלו, החלה הדרישה של הקהל שמחזה הסאטירים ישתתף אף הוא בתחרויות הדיוניסיה יחד עם הטרגדיות – בעיקר משום שנתן לקהל סיום שמח יותר לחגיגות . בדיוניסיה האתונאית נהגו כותבי המחזות להגיש לתחרות ארבעה מחזות: שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים אחד [36].

המחזות נתנו במה לביטוי רגשות גבוהים ונשגבים שאינם חלק מחיי היומיום מחד, ולביטוי עמדות פוליטיות שלא היו עוברות במסגרת אחרת, מאידך; למשל תמיכתו של אייסכילוס בפרסים במחזהו "הפרסים", וביקורתו החריפה של אריסטופאנס על השלטון (ברוב מחזותיו) ועל המלחמה במחזהו הפציפיסטי ליסיסטרטה,. סיפור האגדה היה מסגרת להצגה של דרמה אנושית, שאפשרה למשוררים לבטא אמונות ודעות בענייני דת מוסר ופוליטיקה.

אם רצה טרגיקון כי מחזה משלו יופיע בדיוניסיה העירונית, היה עליו לפנות לממונה מטעם העיר על המקהלה ה"ארכון אפונימוס". בכל דיוניסייה הופיעו שלושה טרגיקונים (לא ידוע כיצד נבחרו). הממונה מינה את הכורגוס  (choregos) – אזרח שארגן ודאג למימון המקהילות. לכל מחזאי מונה כורגוס אחד. הזיווג בין הכורגוס לבין המחזאי נעשה על פי הגרלה. הכורגוס דאג לתשלום עבור הדרכת המקהלה, התלבושות, הנגנים, שחקני המשנה, ותלבושותיהם ולעתים גם על התפאורה. במלים אחרות, הוא דאג לכל, למעט התיאטרון והשחקנים.

כל מחזאי, שהכין מקהלה לחגיגות הדיוניסיה הגדולה, סיפק שלש טרגדיות ודרמה סטירית אחת. סדרה כזו נקראה טטראלוגיה וחייבה בהתחלה קשר נושאי בין המחזות. מאוחר יותר, במאה ה-5 לפנה"ס קשר זה נותק, לפי העדפת המשוררים, והמחזות שהוצגו היו עצמאיים ללא קשר ביניהם.

בדרך כלל ביים כל מחזאי את יצירותיו והיה אחראי על ההפקה כולה. עד לתקופת סופוקלס שיחק גם המחזאי במחזות שכתב. אין ספק שקיבל תמורה כספית על מאמציו מטעם המדינה והמנצח בתחרות זכה בפרס.

הפוליס ניהלה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן. הפוליס שילמה לשחקנים, סיפקה את תלבושותיהם וציידה את התאטרון שבו הועלו המחזות. ההפקה הדרמטית במאה ה-5 לפנה"ס נחשבה לטקס דתי ואזרחי כה חשוב, עד שנאסר לקיים במהלכה הליכים משפטיים כלשהם ואף אסירים שוחררו מכלאם. הכול יכלו לבוא לחגיגה דתית ואזרחית זו. נראה שבתחילה הייתה הכניסה חופשית. לאחר זמן נקבעו דמי כניסה נמוכים ונוסדה קרן ציבורית שמימנה את דמי הכניסה לאלו שידם אינה משגת. התיאטרון היה מנת חלקה של כל האוכלוסייה ולא נחשב לזכות יתר[37].

הטרגדיה היוונית העפילה לראש סולם החשיבות במאה ה-4 לפנה"ס. בתקופה זו, הפוליס התפתחה – ההזדהות של האזרח עם הפוליס הלכה וגדלה. היה אינטרס משותף של הפוליס ושל האזרח לצפות בטרגדיה.

החגיגות נערכו בתיאטרון דיוניסוס שבאתונה, שגם היום אפשר עדיין לראות רבים משרידיו , אך מה שרואים היום, אינו התיאטרון שהציגו בו סופוקלס או אריסטופנס את מחזותיהם במאה החמישית לפנה"ס. כבר במאה הרביעית  (בשנים 326-336 לפנה"ס) , נעשו במקום עבודות שיפוץ ובנייה, ביוזמתו של ליקוךגוס (. נבנו מושבי אבן לצופים ומבנה במה מאבן  ובו , ככל הנראה , שלושה פתחים. בתקופה הרומית הותאם המקום למופעים שהיו חביבים על הקהל באותם הימים , כמו משחקי לודרים או משחקי ציד , שהצריכו הפרדה ממשית יותר בין שטחי המופעים למושבי הצופים . עם זאת , הטופוגרפיה של המקום לא השתנתה , וגם היום ניתן לראות את מורד ההר שבו ישבו הצופים ולהיווכח כי היה זה תיאטרון גדול , שיכול היה להכיל קהל צופים גדול מאוד[38].

אף על פי שהדרמה ביוון הוצגה במשך מאות בשנים, נשתמרו עד היום, מחזותיהם של חמישה מחזאים בלבד – אייסכילוס, סופוקלס, אורפידס, אריסטופאנס ומננדרוס – ומתוך המספר הגדול של המחזות שנכתבו, שרדו רק ארבעים וחמישה. שלושים ושלוש מהם טרגדיות, שתים עשרה הן  קומדיות ודרמה סטירית אחת.

התפתחות מבנה התיאטרון

המבנה כחלל ארכיטקטוני והוא תשובה לצרכים הקשורים בהעלאת המחזה; שינוי במספר המשתתפים וברקמת היחסים שבין השחקן למקהלה.

אירועים תיאטרליים ראשונים לא התחילו בתיאטרון דיוניסוס, אלא באגורה של אתונה. שם היה משטח בעל צורה מעוגלת שנקרא "אורקסטרה". שם נערכו האירועים ובו נבנו פיגומי עץ עבור הצופים. [פעם הם התמוטטו והדרמטולוג אייסכילוס נאלץ לברוח מאתונה לסירקוזי (Syracuse) שבסיציליה, שם העלה את הטרגדיות החשובות שלו]. רק במאה ה- 5 לפנה"ס עברו אירועי התיאטרון מהאגורה אל מרגלות המדרון הדרומי-מזרחי של האקרופוליס. התיאטרון הראשון המעוצב בצורה המוכרת הוא "תיאטרון דיוניסוס" באתונה, ששימש ושונה גם בתקופה הרומית. תיאטרון שהשתמר יותר טוב הוא התיאטרון בסירקוזי. רובו חצוב בסלע. למרות שהוא עבר שינויים בתקופה הרומית, אפשר לזהות שם את הצורה המקורית שהייתה טרפזואידית..

חלקי התיאטרון היווני

בניין התיאטרון היוני, בצורתו המגובשת, מורכב משלושה חלקים: אורקסטרה (Orchestra); קבאה (Cavea), שבתחילה יוחד לה המונח  "תיאטרון" (מילולית: "המקום ממנו רואים")  ומבנה הבמה – סקנפרונס (Scaenae frons). שלושה חלקים אלה התפתחו במקביל, עם התפתחות המחזה והמשחק. המפורסם ביותר הוא זה שבאפידאורוס.

 אורקסטרה

הפירוש המילולי:  מקום מיועד לריקודים.  במרכזו היה מזבח לאל דיוניסוס, שלמען פולחנו הוקם התיאטרון.  רצפתו כוסתה במשטח אדמה כבוש, ומן המאה החמישית לפנה"ס, גם בשכבת טיט, סיד, או אבן. העיגול המרכזי היה מוגבה והוקף אבן שפה או תעלת ניקוז. קוטר האורקסטרה הגיע עד 25 מ' בתיאטראות הגדולים.  מכאן המילה "אורקסטרה" לתזמורת. המופע החל למעשה כתפילה בציבור, כשהמקהלה מדקלמת ושרה, תוך כדי ריקוד. הקהל הצטופף סביב מעגל האורקסטרה. בתקופה הקדומה, עת המרכז היה באורקסטרה, השמיעה הייתה חשובה מן הראייה, ולא היו מקומות קבע לצופים

קבאה (Cavea)

נקרא גם אודיטוריום (auditorium). זהו המקום המיועד לקהל. הוא מתגבש כמקום קבע עם יצירת הטרגדיה והקומדיה הקלאסיות. צורתו קצת יותר מחצי עיגול. הקבאה התפתחה בתקופה בה ירד ערך המקהלה ועלה ערך השחקנים. מקום הקבע להצגה נבחר על מדרון. עם הזמן, נוספו מושבי עץ, ומשהתמוטטו, נוספו מושבי אבן. מערכת המושבים מחולקת, חלוקה אנכית לגושים דמויי יתדות  ( cunei ), על ידי scalaria – גרמי מדרגות רדיאליים. השורה הראשונה הייתה מיועדת לנכבדי העיר – שופטים, חברי המועצה ובעלי תפקידים שונים, ובתוכה יוחד מקום כבוד מיוחד לכוהן של דיוניסוס. שאר מקומות הישיבה היו זמינים לכלל הצופים ללא הבדלי מעמדות.

סקנה פרונס

סקנה פרונס' (scaenae frons), מילולית: "קיר חזית מבנה הבימה". במרכזו מצוי פתח (valvae regiae) ומשני צדיו גומחות מלבניות קטנות יותר, שבמרכז כל אחת מהן פתח (hospitalia), ששמש כנראה ליציאת שחקנים. מבנה זה, בדרך כלל  עוטר בעושר, בעמודי שישי צבעוני, הנושאים מערכות קורות, פסלים ותבליטים. מבנה זה לא היה קיים בתחילה.  עם התפתחות הטרגדיה, בימי אורפידס, עלו  ארבעה שחקנים. נוצר רב שיח. אז בא הרעיון להוסיף את הסקנה (מכאן המושג "סצנה"). הייתה זו סככה, מבנה ארעי שמקימים מחוץ לאורקסטרה. שם שחקן יכול לנוח (הטרגדיה נמשכה כארבע שעות) ולהחליף בגדים. את קיר הסככה, אפשר היה לנצל לציור וזו היא ראשית התפאורה.

בתחילה היה זה מבנה מעץ, שפורק ונבנה לפי הצורך, כמו בפרגמון שבאסיה הקטנה. בשלב מאוחר יותר, הפך  המבנה למבנה של קבע.  הסקנה פרונס המשיך את דרכו כבניין ארוך, אשר עם אגפיו הבולטים (פרסקניה), יצר רקע בצורת מלבן, נוכח פני הצופים. הסקנה פרונס נראה כמו מקדש. הדבר סייע לספור העלילה.  כמו כן היו בסקנה פרונס, דלתות ששמשו לכניסה וליציאה של השחקנים, בהתאם למוסכמות התיאטרון (דלת מרכזית סימלה את ארמון המלך וכו').  הבניין לא חובר לאולם, והמרווח שנוצר מכל צד שימש כניסות לאורקסטרה. הקהל והמקהלה נכנסו ויצאו משני מעברים, הפארודוי (parodoi), שנמצאו משני צדי הסקנה והובילו עד תחילת המושבים.

בימה

המושג של במה (pulpitium) לא היה קיים בתיאטרון הקלאסי. בתחילה עמדו השחקנים על גבי נעליים מוגבהות רק מאוחר יותר, במאה ה- 3 לפנה"ס (250 שנה אחרי ז אייסכילוס), גובש הרעיון לבנות במה. משטח מוגבה שייקרא "פרוסקניון".

הבמה בתיאטרון היווני הייתה שונה מאוד מהבמה המוכרת בתיאטרון המודרני. לא היה מסך ומעברים בין המערכות התבצעו על יד שירת המקהלה על במה ריקה משחקנים. התפאורה הייתה סטטית ולא ניתנה לשינוי. הפרוסקניון ייצג את הרחוב והסקנה פרונס – את הבית. כדי להציג סצנה המתרחשת בתוך הבית השתמשו באקיקלמה (ekkyklema) – משטח עץ שנדחף לבמה דרך הפתח המרכזי וייצג את פנים הבית; הקהל ידע שהשחקנים שעומדים על המשטח נמצאים כרגע בבית, פתרון מסורבל אך הכרחי במסגרת הכללים בהם פעלו.

עם הזמן, הסקנפרונס (התקרב לקהל והבימה התקרבה על חשבון האורקסטרה.  זהו חלק מהתהליך של עליית מעמד האזרח בחיי העיר. חלק מתהליך ההלניזציה של התיאטרון [דוגמא מצוינת היא התיאטרון בפריאנה (Priene), שבאסיה הקטנה, שלא "טופל" על ידי הרומאים. זהו תיאטרון המסכם את ההתפתחות בעולם היווני. שם אפשר לראות את הבימה הקדומה ששרדה  (220 לפנה"ס)].

הגברת הקול

כל שחקני התיאטרון לבשו מסיכות עשויות שעם או עץ. היו לכך כמה סיבות. הן אקוסטיקה והן הצורך של כל שחקן לגלם כמה תפקידים. גברים מלאו תפקידי נשים. אף שהפיות היו פתוחים, תווי הפנים לא היו מובלטים יתר על המידה. המסכות הציגו פאן אחר של האישיות של השחקן.  לא לחינם הן נקראו "פרסונה" (persona). במרבית התיאטראות היתה אקוסטיקה מצוינת.  אם כי היו מקומות שלא שמעו כלל ובכול זאת שיתפו פעולה, כי  הכירו את ההצגה בעל פה.

דאוס אקס מכינה

מילולית: "האל מן המכונה" (Deus Ex Machina). -"מכונה" במובן של מנגנון, מכניקה. זהו מנוף – מתקן טכני קטן שלא קשור כלל לקיר. ה"מכונה" הייתה מורידה "אל" לבמה, כדי לפתור מצב שנקלע למבוי סתום. כותב הטרגדיות היווני אוריפידס היה ידוע בשימושו בתחבולה אמנותית זו.

בקומדיה היה למכנה שימוש נרחב במצבים קומיים. שימוש מפורסם הוא הופעתו של סוקרטס התלוי בסל היורד מהסקנה פרונס, במחזה 'העננים' של אריסטופאנס, באופן השם אותו ללעג בעיני הצופים. מקור הביטוי בספרו של המשורר הרומי הורטיוס (Quintus Horatius Flaccus) "על אמנות הפיוט" (Ars Poetica), שטען שעל הסופר להימנע משימוש ב"אל המגיח ממכונה", כדי לפתור בעיות בעלילה. בספרו "הפואטיקה", ביקר אריסטו את מחזאי תקופתו, שהתפתו לעיתים קרובות מידי להשתמש באמצעי הזה,  הפוגם, לדעתו, בכוחה של השרשרת הסיבתית בעולם המיוצג, במקום למצוא פתרון נכון מבחינה סיפורית. לתחבולה זו קמה התנגדות גם מכיוון נוסף, בטענה שהיא פוגמת בהשעיית הספק – מאחר שלעלילה מוכנס גורם נוסף, שאינו מסתדר עם הלוגיקה הפנימית שלה,

התיאטרון כבידור להמונים

התפתחות התיאטרון קיבלה האצה משמעותית, בד בבד עם התפתחות הדמוקרטיה באתונה.  התיאטרון עמד במרכזה של התרבות הדמוקרטית באתונה.  הדרמה, שצמחה כאמור מתוך פולחן דתי, הפכה לריטואל אזרחי המסובסד על ידי עשירי האזרחים.  היא פנתה לקהל יעד רחב מאוד, גדול יותר ומגוון יותר.  לתיאטרון דיוניסוס באתונה הייתה קיבולת לכ-14,000 צופים ובקהל ישבו, בנוסף לאזרחים גם מטאויקוי (נכרים, חסרי זכויות פוליטיות, אך חייבי שירות צבאי ובתשלום מס) וכנראה אף נשים.

אופייה החזותי, האוראלי והקצבי של הדרמה ומרכיביה העלילתיים, המוזיקליים והכוריאוגרפיים התאימו לסוגה עממית המיועדת לתקשורת המונים. גם האזרחים שאוריינותם הייתה מוגבלת נחשפו באמצעותה לתרבות עשירה. הם אף ראו את עצמם לעתים קרובות על הבמה כבמראה. כך, למשל, הטרילוגיה "אורסטיה" לאייסכילוס, פותחת במונולוג ארוך של דמות עממית מובהקת – שומר הלילה המצפה ללפיד הגואל (שהיה אמור לבשר על נפילת טרויה).  ייתכן ואפילו התפיסה הארכיטקטונית של התיאטרון וצורת הישיבה בו מבטאות תפישה שוויונית-דמוקרטית, בדומה לישיבה באספת העם באודיטוריום שעל גבעת הפניקס.

הדרמה שיקפה במבנה שלה את השילוב בין יסודות של לכידות אזרחית לבין יסודות של עימות ותחרות, שילוב אופייני לפשרה הדמוקרטית.  בתוכנה ביטאה הדרמה ויכוחים נוקבים ולבטים בנושאי פוליטיקה, מוסר ודת, והיא עוררה לחשיבה עצמית ולביקורת.  תכניה ומסריה הפוליטיים והתחרות שהתקיימה בין המחזאים על זכייה בפרס חיזקו בהמוני האזרחים את ההרגשה שהם בעלי הבית בפוליס.  לא בכדי טבע אפלטון את המונח "תיאטרוקרטיה", כדי לציין את אופייה של התרבות הדמוקרטית[39]:  שלטון הקהל בתיאטרון וכניעה (לדידו) לטעם הקהל, להבדיל מתרבות אריסטוקרטית, אליטיסטית, שהיה מעדיף.

למהות הקשר בין תיאטרון לדמוקרטיה יש היבט חשוב נוסף:  כשם שהתיאטרון נשא אופי פוליטי, החיים הפוליטיים-ציבוריים בדמוקרטיה הקלאסית (ואף במידה ניכרת כיום) נשאו אופי תיאטרלי – התמודדותם של שחקנים ראשיים ומשניים לפני קהל פעיל תוך כדי תהפוכות לא צפויות. במובן זה הדמוקרטיה הקלאסית הייתה באמת תיאטרוקרטיה[40].

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס (Menander) [41]. בקומדיות אלו, השתנה הנושא המרכזי, מן הכלל – נושאי מדינה וחברה שהיו מרכז הקומדיה הקלאסית, אל הפרט, האינדיבידואל וחייו, שמחותיו וצרותיו – אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה, יריבות בין שכנים וכו'.

הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

תיאטרון רומי

עם כיבוש אגן הים התיכון  והפיכתו ל" Mare Nostrum" ("ים שלנו"), הרומאים הופכים לחלק מהתרבות הקלסית. התיאטרון העתיק של רומא הושפע באופן משמעותי מן המסורת היוונית. סביב שנת 200 אנדרוניקוס (Andronicus) תירגם את הטרגדיות ללטינית. ובראשית במאה ה-2 לפנה"ס , מועלות טרגדיות בלטינית. בתקופה יותר מאוחרת ה"בון טון" של אצילי רומא היה ללמוד יוונית. הדבר נחשב לתרבותי (כשם שברוסיה של המאה ה-18, דיברו צרפתית).  דרמטיקנים רומיים נטו לעבד ולתרגם חומרים שמקורם ביוונית. לדוגמה, מחזהו של סנקה (Lucius Annaeus Seneca), 'פדרה' (Phaedra), התבסס על מחזהו של אוריפידס, 'היפוליטוס' (Hippolytus).

בהשוואה לתיאטרון היווני, ניתן להבחין בקלות כי התיאטרון הרומי הושפע בצורה פחות משמעותית מן הדת. בנוסף לכך, התיאטרון הרומאי הועלה מסיבות אסתטיות יותר. תכונה נוספת של תיאטרון זה הייתה הצגת מחזות הקשורים למלחמה, בעוד התיאטרון היווני נטה לעסוק בנושא זה באופן עקיף בלבד. תכונות אלו משקפות ללא ספק את התרבות הרומאית הכללית.

המחזות הרומיים הוצגו במשך שעתיים, ולרוב היו מז'אנר הקומדיה. קומדיות רבות שילבו אלמנטים של זהות שגויה (כגון אלים המתחזים לבני אדם). בתקופת הרפובליקה של רומא, למרות העדפת הקהל את הקומדיה, מעידים קטעי הטרגדיה על חיקוי הדוגמא היוונית, תוך פיתוח יסודות הרטוריקה, והכוונת העלילה לעבר המלודראמה. בתקופת הקיסרות נועדה הטרגדיה להקראה בציבור מצומצם ולא להצגה. כך מחזותיו של סנקה.

בתיאטרון הרומי, כשרצו להתחיל את ההצגה אמרו ש"המסך ירד". את המסך היו מורידים עד לחריץ מתחת לבמה. ההפך מהמונח העברי של ימינו.

הקהל בתיאטרון זה נטה להיות קולני ומחוצף, כאשר לעיתים נדירות הוא הריע לשחקים על הבמה, אך תמיד העיר הערות מעליבות או שאג בבוז לעברם. משום קולניותו הרבה של הקהל, היו מחזות רבים שהוצגו בעזרת תנועות גוף שחזו כמה פעמים. השחקנים פיתחו מעין קוד, שאפשר לקהל לזהות את אופי הדמות על ידי מבט בלבד. למשל, חבישת פאה שחורה העידה שהדמות המוצגת הוא אדם צעיר, ופאה אפורה ייצגה אדם קשיש.

לעתים, הפכה האורקסטרה למעין אגן גדול (Culumbetra) – לאחר שהקיפו אותה בקיר בגובה של 1.20 מ' ואטמו אותה, כדי לשמש למשחקי מים, שכונו "מיומאס". המים הובאו לבריכה בצינורות מבריכה שנבנתה סמוך  למבנה הבמה (Scaenae frons). בכמה מקומות נחשפה euripus – תעלה לניקוז מים סביב האורקסטרה[45]. מתקנים דומים התגלו גם בתיאטראות של אתונה וקורינטוס[46]. מאיומס הוא חג האביב, חג המים, אשר נחגג עוד בטרם התקופה הקלאסית. חג זה אשר היה ידוע בפריצותו. היה נפוץ וחביב על המוניים גם בתקופה ההלניסטית והרומית, ואפילו חגגו אותו בתקופה הביזנטית, כעדות הכתובת, שנתגלתה במתחם התיאטרון בברכטיין שליד גרש. הייתה זו חגיגה רומית פרועה. בחורות ערומות שחו בבריכה שנוצרה ואף הזמינו הקהל להצטרף. בארץ, יהיו ידועים המיומאס שנערכו בשוני.

לתאטרון, כמו למתקני השעשועים העיקריים, היה תפקיד חברתי חשוב. המשורר הרומי פּוּבְּלִיוּס אוֹבִידִיוּס נָאסוֹ (Publius Ovidius Naso), כתב בקובץ השירים "האהבות" (בלטינית: Amores), על הנשים הבאות "לראות ולהיראות". או על גברות מכובדות, שחפצו בשפחה גאלית בלונדינית, שתוכל להעביר בשמה מסרים למי שתחפוץ. השחקנים, בדומה לרכבים בסירקוס, נתמכו על ידי קבוצות שונות. הם לא השתייכו למעמד מיוחד. מעמדה של שחקנית היה דומה לזו של זונה.

הרומאים המשיכו בפיתוח מבנה התיאטרון היווני. הם איחדו את מערכת המושבים עם הבמה באמצעות מבנים שהוקמו לצדם של מבני הסקנה. הכניסות לסקנה היו דרך שלושה פתחים, שנקראים טירומטה ולהם משמעות בעיקר לגבי הקומדיה. הדבר סייע לקהל למקם כל שחקן בהצגה. [בתקופה זו נושא הרטוריקה היה גדול. הייתה לאנשים יכולת ביטוי מדהימה. הקיסר היו מסוגל לשאת דברים  ללגיונות של 8000 איש.

התיאטרון הרומי הקדום בעולם הוא זה של פומפיי. הוקם בשנת  200 כתיאטרון יווני, עד שסולה משנה אותו במאה הראשונה לפנה"ס. וזה מקבל צביון של תיאטרון רומי. בתקופה הרומית הורסים את שורת המושבים התחתונה, בונים קיר מגן והופכים את האורקסטרה לארנה של אמפיתיאטרון ובתחתית הפרוסקניון (פולפיטום) קורעים פתחים לכניסת חיות.

בנוסף לטרגדיה וקומדיה, נוספה לרפרטואר, גם הסטירה.

סאטירה

סטירה היא סוגה פואטית ובלעדית לרומא. מאופיינת בנימה ביקורתית ולעתים גם ארסית, כנגד תחלואי החברה ודמויות מרכזיות שבה. בין הסופרים שכתבו סטירות היו לוקליוס, הורטיוס, יובאנליס ופרסאוס[42].

יש הטוענים כי המקור למילה "סאטירה" קשור לסטירים וכי המחזות הדרמטיים הראשונים היו בעלי אופי "סאטירי". אחרים טוענים שאין קשר בין המושגים. אם כי, מקובל לחשוב, כי המילה "סאטירה", מעידה על תערובת מינים שונים שאינם יוצרים אחידות. שם המעיד על רבגוניותה של ההבעה האומנותית, שיש בו מן המשעשע והקל וגם מן הרצינות. לפי השקפה זו, מקור המונח "סאטירה" הוא במקורו במילה הלטינית  Satura שפירושה: פיטום של בשר צלוי שממלאים אותו בכל מיני מילויים. Lanx פירושה צלחת. Satura Lanx הוא מונח בפולחן דתי, שפירושו צלחת מלאה, בדרך כלל, פירות מעורבים שמקריבים לאלים[43]. לדעת החוקר והסופר גילברט הייט (Gilbert Highet), זו השיטה המרכזית של הסאטירה: שילוב של ליצנות ( Jest) ורצינות (Earnest), הוא סימן תמידי של כתיבה סאטירית[44].

גם הקומדיה, נפלה בפופולריות שלה ממאבקי הלודרים אשר בתיאטרון ומרוצי הסוסים אשר בהיפודרום.

מאפייני התיאטרון הרומי לעומת היווני

• מערכת מושבים בצורה מדויקת של חצי עיגול (ביווני למעלה מחצי עיגול).
• חיבור פיסי בין מערכת המושבים למערך הבימה (ביווני הם נפרדים). האורקסטרה ומערכת המושבים הם מיקשה אחת.
• ממוקם גם על מישור, מבלי קשר לטופוגרפיה. וזאת בשל השימוש הנרחב בקשתות שאפשר להגביה את המושבים בלי כל קשר לטופוגרפיה. (ראה התיאטרון בקיסריה או בבית גוברין).

התיאטרון היווני נבנה תמיד על מדרון טבעי, שעליו הותקנו המושבים ובוניו תלויים בטופוגרפיה. מכאן יובן מדוע התיאטראות היוונים בערים ובמתחמים הפולחניים אינם משולבים באופן מלא בסביבתם. שונה המצב אצל הרומאים. הם  יצרו שיפוע מלאכותי. בנו מערכת של קמרונות חצי עגולים – אמבולטרה (emballature) – ליצירת שיפוע. נבנו קמרונות צולבים שבולטים מבחוץ – .Sub Structure .

יכולתם הטכנולוגית של הרומאים ליצור שיפועים מלאכותיים באמצעות מערכת מדרונות חביתיים, מדורגים או משופעים, וקמרונות היקפיים גדולים, אפשרו להם להקים תיאטראות בכל מקום שירצו. התיאטרון הרומי הקדום ביותר (לא תיאטרון מוסב), הוא תיאטרון פומפיוס (Theatrum Pompeium), משנת 55 לפנה"ס. שהוקם בשנת 55 לפנה"ס בשדה מרס שברומא העתיקה, והיה אחד התיאטראות הגדולים ביותר שנבנו בעת העתיקה[47]. מבנה זה היה תיאטרון האבן הראשון שנבנה ברומא העתיקה. מאז שלהי ימי הביניים והרנסאנס נבזזו אבני התיאטרון ועמודיו לשימושים משניים ברחבי רומא. נותרו שרידי המרתפים של המבנה, ואלה כוסו עם השנים בעפר, או הפכו ליסודות הבתים שנבנו באתר התיאטרון. משום כך לא נחפר[48]. אחריו נבנה ברומא תיאטרון מרקלום (Theatrum Marcelli)), על גדת הטיבר[49].

• מערכת המושבים הייתה בנויה משלש מערכות אופקיות של מושבים, מלמטה למעלה: קבאה סומה (Cavea summa), קבאה מידיה (Cavea media) קבאה אימה (Cavea ima). הכול על גבי שיפוע מלאכותי. את הסקנה-פרונס העדיפו הרומאים לבנות לאותו גובה של הקצה העליון של הקבאה. כך שבתיאטרון הרומי לא ראו נוף[50].

חלק גדול מהאלמנטים היוונים מכונים בכינויים רומיים. כי הם הגיעו אלינו דרך התיווך הלטיני. באסיה הקטנה  יש טיפוס מיוחד של תיאטראות שנבנו מימי הדריינוס ואילך. כלומר, מבנים רומיים שנבנו בסגנון הלניסטי. הם רומים לא רק כרונולוגית כי הם נבנו בשיטות רומיות; כך למשל התיאטרון של סידה (SIde). מערך הבמה מתחבר למערכת המושבים. כולם מאותה תקופה, כולם נעדרי פרדוי. התיאטרון הרומי השמור ביותר עלי אדמות הוא אספנדוס  (Aspendos שבאנטוליה, שנותר שמור להפליא ורק הבימה נהרסה כשהמקום נהפך לקרוואן סראי. התיאטרון בבוצרה (Bosra) שבסוריה, מתקרב אליו ברמת ההשתמרות. התיאטרון הרומי העתיק של אורנז' (Théâtre antique d'Orange), במחוז אורנז' בצרפת, הוא אחד התיאטראות הקלאסיים השמורים ביותר, ומהווה הדגמה מוחשית לאופן הבניה של התיאטרון הרומי. קיר החזית, שאורכו 103 מטרים וגובהו 37 מטרים, וכן הבמה (נותרו בשלמותם, אם כי ללא ציפוי השיש המקורי).

חלקי התאטרון הרומאי

• שני אגפי הבמה, התוחמים את משטח הבמה (Pulpitum) משני צדדיה הצרים, נקראים Versurae (יחיד: Versura). הם חוליות המעבר, היוצרות חיבור בין מערך הבימה למערכת המושבים. למעלה : פורטיקוס (Porticus ) – טיילת מקורה – בעלת מתאר חצי עגול, המכתירה את האודיטוריום ( Auditorium/Cavea) בחלקו העליון. משתווה בגובה למערכת המושבים.
• שתי הכניסות הראשיות אל התיאטרון מובילות מן החוץ, הישר אל האורקסטרה, נקראות: Aditus maximi (יחיד: Aditus maximus).

אם באים מגבוה יותר, עולים במדרגות של הוורסורה. בקיסריה ובבית שאן יש גם וומיטריה (Vomitoria) מלטינית: פתחי הקאה). הם לא נבנו למען הקהל. הם מרכיב טכני ליצירת שיפוע מלכותי. מכיוון שהם קיימים, משתמשים בהם ליציאת הקהל.

• אמבולקרום ( (ambulacrum) – מסדרון היקפי מקורה, קימור חביתי המשכי.
• דיאזומה (Diazoma) – מסדרון פנימי פתוח. בלטינית פריקינטיטיקו.
• טריבונליה (tribunalia) – מקומות לטריבונלים; לבעלי תפקידים בקולוניה, שאחד מתפקידיהם הוא לממן תיאטראות ואירועי תרבות.

בהתאם להנחייתו של ויטרוביוס,  80% מהתיאטראות הרומאיים, פונים צפונה[51]. שעות חשיפה מינימליות. לשמש (לקהל כמובן). עם זאת היו מספר תיאטראות שפנו דרומה. האירועים ארכו יום שלם. לעתים החל מזריחת החמה. הדרך שמצאו הרומאים להתמודד עם זה היה יריעה שנתמכה מעל הקהל. מסביב לכל התיאטרון יש שורה של קורבטס – מתמכים אופקיים. אלו הן בליטות ובהן חור. מניחים שם מקל ארוך, כדי להשעינו והדבר קושר יריעות של בד להצללה- Velum או Velarium.

התיאטרון הראשון בארץ-ישראל, הוקם על ידי הורדוס, בשלהי המאה ה I-לפנה"ס. באותה עת היו היהודים רוב בארץ-ישראל, אך היו בה גם אוכלוסיות אחרות, שהתגוררו ברובן בערי החוף ובדקפוליס שבעבר הירדן. הורדוס הקים שלושה תיאטראות: ירושלים, יריחו, קיסריה. הורדוס אנטיפס הקים תיאטרון נוסף בציפורי[52]. תיאטראות אילו הוקמו כחלק מהמאמצים להפוך את יהודה לממלכה בעלת אופי רומאי , כחלק מה"סדר חדש", שהונהג בתקופת אוגוסטוס[53].

מבני שעשועים נוספים

היפודרום:

מקום המשמש למרוצי מרכבות.  מקצוע מכובד ביוון. בנוי בצורת האות האנגלית U. כשבתקופה הרומית נוספה מערכת מושבים המקיפה את הצדדים ובקצה הפתוח נוספו קרקרס (carceres) – תאי הזנקה וספינה (Spina) – שדרה. הרומאים כינו אותו "סירקוס" (Circus).

ראו באתר זה: ההיפודרום היווני והסירקוס הרומאי.

איצטדיון:

מתחם המשמש לתחרויות אתלטיקה קלה.  מתקן ספורט ולא שעשועים, אם כי הגבול בין הדברים מטשטש. מקור המונח ב'סטדיה' (Stadia), יחידת מרחק של 600 רגל, היינו 180 מ[54]'. איצטדיה (בריבוי) נמצאו פעמים רבות במתחמים פולחניים, כמו בדלפי.

הערות

[1] דבורה גילולה, "על התאטרון העתיק", בתוך: ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים,  מוסד ביאליק, 1999, עמ' 1.

[2] "הקאתאקאלי" – מסע אחר – און ליין

https://www.masa.co.il/article/%D7%A7%D7%AA%D7%A7%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99/

[3] ראו באתר זה: רובעי השעשועים תאטרון הקבוקי; תאטרון הנו

[4] ראו באתר זה: אומנויות הבמה הבלינזיות

[5] האקלסיה (אספת העם, ביוונית: Εκκλησία) הייתה המוסד הריבון הדמוקרטי הראשון והגוף הפוליטי החשוב באתונה העתיקה, כיוון שהוא מגלם את שלטון העם, בתור הזהב בתולדותיה

[6] ראו באתר זה: סיור בקיסריה

[7] ראו באתר זה: סיור לחוטם הכרמל 

[8] ראו באתר זה: סיור לבית שאן.

[9] סאמניום או סאמנטיום הוא שמו של חבל ארץ היסטורי וגאוגרפי בדרום איטליה, שנקרא על שם העם שהתיישב בו בתקופות מוקדמות בהיסטוריה, הסאמניטים. גבולות החבל היו לאטיום (לאציו) בצפון, לוקאניה (בזיליקטה) בדרום, קמפניה במערב ואפוליה במזרח. החבל מחולק בין המחוזות האיטלקיים קמפניה, פוליה, מוליזה, אברוצו, ובזיליקטה.הסמנים נלחמו ברומאים במחצית השניה של המאה הרביעית ובראשית המאה השלישת לפני הספירה.

[10] אמפיתאטרון פלביום, נקרא "קולוסיאום", משום שבפתחו ניצב פסל קולוסאלי (ענק) של השושלת הפלאבית.

[11] ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים,  מוסד ביאליק, 1999, עמ' ט

[12] יוון הארכאית היא השם שניתן לתקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. התקופה הארכאית התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה ביוון, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר (מוזס י. פינלי, יוון העתיקה – תקופת הברונזה והתקופה הארכאית, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ח.)

[13] תיאור המיסטריות של דיוניסוס נשתמר בשורה של תמונות נהדרות בבית בפומפיי.

[14] זאב רובינזון; נטע זגגי, יוון הקלאסית: האימפריה האתונאית; הדרמה האתונאית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה

אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה, הוצאת מוסד ביאליק

[15] הלניאה היה פסטיבל דרמטי שנערך באתונה ובאיוניה שביוון העתיקה. הפסטיבל נערך בחודש גמליון (ינואר) לכבוד האל היווני דיוניסוס, על מנת לציין את קומו לתחייה לאחר הרצחו על ידי הקיקלופים. מקור שם הפסטיבל מהמילה "לנאיי" – שמם של המנאידות – נשים שעבדו את האל דיוניסוס. הפסטיבל מתואר על מספר רב של כדי חרס שנשמרו עד ימינו. בכדים אלה ניתן לראות מנאידות, וכן טקסים של עירוב יין וניסוך יין. במסגרת הפסטיבל נערכה תערוכה וכן העלו קורבנות לאל. באתונה נערך הפסטיבל במקום שנקרא לנאיון – ככל הנראה שמו של תיאטרון, או שם אתר באגורה של העיר. החל מהמאה החמישית לפנה"ס הוצגו בפסטיבל מחזות תיאטרון, בדומה לאלה שהוצגו בפסטיבל הדיוניסיה המאוחר יותר, אולם בניגוד לדיוניסיה, רק אזרחים אתונאים הורשו לצפות במחזה. בלנאיה הוצגו בעיקר קומדיות (לעיתים נדירות הוצגו טרגדיות). מרבית הקומדיות של אריסטופאנס הוצגו לראשונה במהלך פסטיבל הלניאה. במהלך הפסטיבל נהגו להציג חמש קומדיות (למעט בתקופת המלחמה הפלפונזית בה הוצגו רק שלוש קומדיות בכל פסטיבל) וכן נערכו תחרויות שירה. חשיבות הפסטיבל הלכה ופחתה במהלך השנים. לא ידוע מתי הופסק הפסטיבל אולם במאה השנייה לפנה"ס נותרו ממנו רק תחרויות הקראת שירה, וזמן קצר לאחר מכן פסק הפסטיבל לחלוטין.

(Pickard-Cambridge, Sir Arthur. The Dramatic Festivals of Athens. Oxford: Clarendon Press, 1953. 2nd edition 1968.

[16] שיר השירים, ז', 13

[17] זאב רובינזון; נטע זגגי, יוון הקלאסית: האימפריה האתונאית; הדרמה האתונאית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה

[18] אוסקר ג' ברוקט, תולדות הדרמה והתיאטרון, מסדה, גבעתיים,  (להלן: תולדות הדרמה והתיאטרון)1987, עמ' 15.

[19] במיתולוגיה, מרסיאס ניגן בו, בתחרות עם אפולו.

[20]  ראו באתר זה: יוון – סיור באיים הקיקלדיים.

[21] ד' גילולה , גם סוקרטס בעננים — תיאטרון ודרמה ביוון וברומא , ירושלים תשנ 'ו , עמי . 40-31

[22] Pickard-Cambridge, Sir Arthur Wallace. 1927. Dithyramb Tragedy and Comedy. Second edition revised by T.B.L. Webster, 1962. Oxford: Oxford University Press, 1997.

—. 1946. The Theatre of Dionysus in Athens.

[23] הפאנאתנאיה (Panathenaica)  היה הפסטיבל העתיק והחשוב ביותר באתונה העתיקה ואחד החגים החשובים ביותר ביוון כולה. הוא היה החג שבו הפגינה אתונה, ומאוחר יותר האימפריה האתונאית, את עוצמתה מול יוון כולה. לכבודה של האלה אתנה פוליאס מגינת העיר. לפי פלוטרכוס, תסאוס שינה את שם הפסטיבל מאתנאיה לפאנאתנאיה, לאחר שאיחד את אתונה והיישובים סביב לה לפוליס אחת, וקבע את הפסטיבל כחג משותף לכולם. הפסטיבל התקיים כל שנה בחודש הראשון של השנה האטית אשר נקרא הקטומאיון (Ἑκατομβαιών). אחת לארבע שנים הפסטיבל נחוג בצורה מפוארת יותר ונקרא הפאנאתנאיה הגדולה

[24] על-פי המסורת היה תספיס ראש מקהלה, שהופיעה בחגיגות הדיוניסיה וסיפרה בזמר עלילות גיבורים מהמיתולוגיה היוונית. במהלך הדיוניסיה של שנת 534 לפנה"ס בקירוב החליט תספיס לנסות צורה חדשה של הופעה: במקום לספר את העלילה בשירה, כאשר גם הדיאלוגים מוצגים בשירה – "אכסארכוס", הציג את דמות הגיבור בגוף ראשון, והשיב לדברי המקהלה בדיבור במקום בזמרה. מכאן התפתחה לראשונה אמנות המשחק, ועל שום כך מכונים שחקנים לעיתים בשם "תספיאנים", בעיקר בקרב דוברי אנגלית

[25] מחזותיו של אייסכילוס ששרדו הם : הפרסים, השבעה נגד תבי,המבקשות מחסה, פרומתאוס הכבול ואורסטיה – טרילוגיה הכוללת את אגאממנון, נושא הנסך ובנות החסד

[26] איאס, אנטיגונה, אדיפוס המלך, פילוקטטס, אלקטרה, בנות טרכיס ואדיפוס בקולונוס

[27] תולדות הדרמה והתאטרון, עמ 19-20

[28] בפתיחת המחזה מופיע דיוניסוס, ומתאר כיצד עבר מארץ לארץ – מלודיה לפריגיה, ומשם לפרס ולמדי- ובכל מקום נטע גפנים ועשה ענבים, ולבסוף הגיע לתבאי. דיוניסוס כועס על כי אינו נחשב כבנו של זאוס ואינו זוכה לכבוד הראוי לו.  לכן בא לנקום באחיותיה של אמו סמלי, בבית המלכות של קדמוס ובנכדו, המושל פנתיאוס. וזה יהיה העונש, כפי שמתאר דיוניסוס: "לכן אענוש אותן אני בשיגעון, מביתן אגרשן ובהרים תתעינה לבושות כמו העובדות אותי ברגש. לכל הנשים בנות -משפחת תיבי לעזוב את קירות ביתן אני פקדתי, סביב לבנות קדמוס כולן תתאספנה, על-יד עצי הר ובין סלעים שוכבות – ככה תלמד העיר אף למרות רצונה כי בעוון התכחשה לעבודת אל בככוס ותכפר על כזבים אשר דיברה באמי כי אנוש ולא אל זווס המוליד את בנה" . המחזה מתאר את דיוניסוס כדמות של רואה ואינו נראה  ולעתים רק קולו נשמע.  כשהוא מתגלה, הוא לבוש בכתונת עור, מחזיק מטה תירסוס בידו וזר עלי קיסוס על ראשו והוא מפתה את הנשים לעזוב את ביתן, לצאת אל הכרמים ואל השדות ולעבוד לאל דיוניסוס.  פנתיאוס, מושל העיר, יוצא למאבק בדיוניסוס, אך נכשל.  כל העיר נסחפת אחר דיוניסוס, וביניהן אגבה – אמו של פנתיאוס.  הן הופכות ל"מנאדות", שפירושו ביוונית "אחוזות שיגעון", רוקדות ושרות ונכנסות לאכסטזה, שמעבירה אותן על דעתן. בטירופן הן עוקרות ושוברות הכול, וקורעות לגזרים את בעלי-החיים, הנקרים בדרכן.  שיאו הטרגי של המחזה הוא הרגע שבו נשבר פנתיאוס המושל, שנלחם בדיוניסוס, ומתפתה גם הוא לדיוניסוס, המזמין אותו לבוא עמו אל היער אל הנשים המרקדות.  דיוניסוס מפתה את פנתיאוס לעלות ולשבת על ענף בין העצים, והנשים בטירופן – ובראשן אמו של פנתיאוס, אגבה – מסתערות עליו וקורעות אותו לגזרים. אגבה בטירופה ובעיוורון חושיה נושאת את ראש בנה הכרות  ומאמינה כי זהו ראשו של אריה.

[29] פעל בשלהי המאה הו' לפנה"ס. בשנת 511 לפנה"ס הציג את מחזהו "כיבוש מילטוס" ((The capture of Miletus.),

[30] הבעיה בהבנה מדויקת של המושג נגרמת עקב היותו מוגדר במשפט אשר נותר מעורפל. אריסטו כתב: "אשר על ידי חמלה ופחד מביא לטיהור של רגשות כגון אלה" . לא ברור לאילו רגשות בדיוק מתכוון אריסטו (תוך "אריסטו – הפואטיקה", בתרגומו של יואב רינון, עמ' 78.)

[31] הרפואה היוונית טענה שהמחלה הינה תוצאה של אי שיווי משקל בין נוזלים. לכל אחד  מהם יש תפקיד אחר. כולם יחדיו יוצרים איזון. אדם בעל מזג טוב… הרפואה היוונית (ובעקבותיה הערבית) טפלו במחלות על ידי טיפול בנוזלים (הקאה, שלשול)[.

[32] איתן בורשטיין, לקסיקון לתרבות הקלאסית, אלים, אישים, מושגים ואתרים,  הוצאת Pertinax (להלן:  לקסיקון לתרבות הקלאסית) עמ' 595

[33] במיתולוגיה היוונית אל משני של הפריון והחקלאות, מגן חיות המשק, עצי הפירות, הגנים ואיבר המין הגברי. פריאפוס מאופיין בזקפה קבועה וגדולה יתר על המידה המהווה מקור למונח הרפואי פריאפיזם. הוא היה דמות פופולרית באמנות ארוטית בפומפיי ובהרקולנאום ובספרות לטינית, והוא הנושא של אוסף החרוזים הגסים וההומוריסטיים לעיתים קרובות המכונה Priapeia.

[34] הקומדיה מספרת על נשות יוון המוזמנות לוועידה שכינסה ליסיסטרטס. הן קובלות על כך שבעליהן ובניהן מתים במלחמה ומחליטות לפרוש מן הגברים: לא אוכל ולא סקס. בסופו של דבר, גברים ונשים, אתונאים וספרטנים, יוצאים זוגות זוגות מן האקרופוליס, אל עתיד של שלום.

[35] מחזה הסאטירים היחיד ששרד עד ימינו הוא 'הקיקלופים' של אוריפידס. כמו כן שרדו מספר מקטעים ממחזהו של סופוקלס – 'הסאטירים העוקבים'

[36] Satyr play, Encyclopedia Britanica

[37] תולדות הדרמה והתאטרון,  עמ' 20-23

[38] דבורה גילולה, "על התאטרון העתיק", בתוך: ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים,  מוסד ביאליק, 1999, עמ'

[39] אפלטון, חוקים, 701A

[40] אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, הוצאת מאגנס, ירושלים.

[41] מנאנדרוס (ביוונית: Μένανδρος;‏ 342 – 291 לפנה"ס) היה מחזאי ביוון העתיקה בתקופה ההלניסטית. נולד באתונה העתיקה ונחשב אבי "הקומדיה החדשה", סוג הקומדיה שהתפתח ביוון אחרי הקומדיה הקלאסית. מנאנדרוס היה המחזאי הראשון בספרות העולם המערבי שהאהבה הייתה לו לנושא ראשי למחזותיו, אהבה לא ככוח דמוני כמו אצל אוריפידס, אלא כרגש המסוגל להתגבר על מכשולים ולנצח. נושא היחסים שבינו לבינה, הפכו אותו לחלוץ בסוג זה של קומדיה ולמשפיע על הדורות הבאים (ראו להלן).

מנאנדרוס העריץ וחיקה את אוריפידס ודמה לו בהתבוננותו החדה בחיי המעשה וביכולת הניתוח שלו את חיי הרגש. מחזותיו התמקדו בתיאור אירועי היומיום והוא שרטט במבט סאטירי ומלגלג, מגוון תכונות אנוש כמו חנופה, גסות, פטפוט, סכלות, קמצנות וקונדסות ועוד. את עלילותיו בנה ברוב כישרון והמצאה, כפי שאפשר לראות בעיבודים של משוררים רומאים למחזותיו, אך בניית דמויותיו לוקה במידה מסוימת של חדגוניות. ברוב מחזותיו מופיעות אותן דמויות ארכיטיפיות של הנאהבים הצעירים, האב הנוקשה והמחמיר, הבן ההולל והפוחז והעבד התככן ורוקם המזימות. מתוך רכיבי הקומדיה הקלאסית הוא ויתר על המקהלה ושמר על "אחדות המקום"; הצגותיו התרחשו תמיד ברחוב העיר, מסביב לשניים שלושה בניינים, שהיו המרכז לכניסות ויציאות מרובות, שתרמו לתחושת הקצב והפעילות התזזיתית על הבמה.

[42] לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 455

[43] הרחבה של המושג נמצאת במחקרה של שלומית ברנהולץ, עיצובים סאטיריים כפונקציה של תמורות בתפיסת ערכים בסיפורת הישראלית, חיבור לקבלת תואר דוקטור, בר-אילן

[44] Gylbert Hight, The Anatomy of Satire, Prinston University Press, 1962

[45] על משחקי המים שהתקיימו באורקסטרות שהתקיימו בבריכות, ראו : ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, מוסד ביאליק,  ירושלים תש"ס, 27, (להלן: התיאטראות בארץ ישראל) עמ' 30-29 , הערות 31 ו-36

[46] מכמני קיסריה, עמ' 185.

[47] מבנה הוקם על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס על מנת לצבור תמיכה ציבורית במהלך כהונתו השנייה כקונסול

[48] האתר בו היה התיאטרון, משמש כיום כאזור מגורים צפוף, ואולם, על אף הרס התיאטרון ובניית מבני מגורים במקומו, ניתן עדיין לראות את מבנה התיאטרון במבט אווירי על מיקום הרחובות – המבנים ניבנו על יסודות התיאטרון ומרתפיו, ובשל צורתו המעגלית, הרחובות שסביבו, עד ימינו, הם בעלי צורה מעגלית, וכך גם חלק מהמבנים

[49] תיאטרון מרקלום קרוי על שם מרקוס קלאודיוס מרקלוס, אחיינו של אוגוסטוס שמת חמש שנים לפני סיום בניית התיאטרון. יוליוס קיסר החל בבניית התיאטרון בשנת 44 לפנה"ס – שנת הרצחו. הוא ס פתח בבניית התיאטרון כדי להתחרות בתיאטרון של פומפיוס. לשם כך הוא בחר במקום הקדוש ביותר בקמפוס מארטיוס – הקרן הדרומית, מול האי הטיברי, מערבית לגבעת הקפיטול בחלק הצפוני של הפורום הוליטוריום. ראו בהרחבה: Richard C. Beacham, Spectacle Entertainments of Early Imperial Rome, (Yale, 1999), pp. 61-71  (http://www.pompey.cch.kcl.ac.uk/Historyofthe_Theater_Antiquity.htm)

[50] M. Biber, History of the Greek and the Roman Theater; 1961

[51] ויטרוביוס על אודות האדריכלות בעשרה ספרים (תרגום ר' רייך) ספר ה', פרק ג':ב'. תל אביב. תשנ"ז.

[52] ראו באתר זה: סיור בציפורי (בהכנה).

[53] דן ירון,  חיי העיר בארץ-ישראל בתקופה הרומית, יד בן צבי

[54] Henry George Liddell, Robert Scott, A Greek-English Lexicon, on Perseus