השומר-ההתגוננות היהודית בתק' העלייה השנייה

 

 

 

מבחינה רעיונית, המושג "העלייה השנייה", מתקשר לזרם ה"פועלי", לאותם בני נוער מחוסרי הון, בעלי תודעה חברתית לאומית, שהגיעו ממזרח־אירופה ובחלקם הלכו לעבוד במושבות העלייה הראשונה. זרם זה, שחלקו הכמותי בעליה השנייה היה קטן, אם כי הוא זה שיצר את תנועת העבודה הארץ־ישראלית[1]. העולים שהשתייכו לזרם זה, הם אלו שהגו את מרבית הרעיונות על עתיד החברה החדשה שיש להקים בארץ־ישראל. כתוצאה מתסיסות רעיוניות אלו, נעשו ניסויים חברתיים-כלכליים שונים והוקמו מסגרות חיים אידיאולוגיות-פוליטיות ואידיאולוגיות חברתיות-כלכליות חדשות. אלה הולידו את הייחודיות של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בהשוואה לתנועות דומות אחרות ברחבי העולם, והטביעו את חותמם על הציונות ועל היישוב היהודי בארץ[2].

במכלול התופעות הרעיוניות-הלאומיות שעלו בתקופה הנדונה,  צריך לכלול את החלומות-שאיפות להקמתו של כוח הגנה יהודי, כחלק מתהליך התקומה הלאומית[3]. כמו בימי העלייה הראשונה, הופיע הרעיון להקמתו של כוח הגנתי-צבאי, גם בימי העלייה השנייה בישוב החקלאי – במושבות בהן התרכזו חלק ניכר מהיסודות הלאומיים התוססים ובהם עבדו צעירי העלייה השנייה. העיקרון של כיבוש העבודה, שגובש בשנים הראשונות על ידי צעירי העלייה השנייה, התייחס בראש ובראשונה לכיבוש העבודה בתחום החקלאי, במושבות היהודיות בהם חיו ופעלו. דבר זה נבע בעיקר מגישה אידיאולוגית, שעל פיה היו כרוכים יחד רעיון התחייה הלאומית עם רעיון המהפכה החברתית והשיבה אל האדמה[4]. במסגרת העבודה במושבות היו עוד שני תחומים חשובים, מלבד כיבוש העבודה בשדות, שהיו נתונים בידיים לא יהודיות: המרעה ובעיקר השמירה. העובדה שנושא השמירה היה נתון בידי זרים, פגע קשה בדימויו של היישוב בעיני האוכלוסייה המקומית וערער את בטחונו. בדומה לרעיונות של כיבוש העבודה וכיבוש המרעה, כך גם רעיון כיבוש השמירה, שהיה קשור להגות על יצירת כוח מגן יהודי – תפס חלק חשוב באידיאולוגיה של תנועת העבודה בראשית צעדיה[5].

יש לציין כי האקטיביזם של העלייה השנייה, שהתבטא גם בתגובות אלימות על התגרות ערבית ובהקמת ארגונים צבאיים למחצה, שבסופו של דבר ביטאו מגמה לענות בכוח על מעשי אלימות מצד ערבים, לא נוצר כתוצאה רק כתגובה למציאות ארץ־ישראלית, אלא היה יבוא מן הגולה. הגאווה הלאומית של הצעירים הללו התחזקה בארץ־ישראל, אך לא נלמדה בה. הם באו לארץ כביטוי להתקוממותם נגד מעמדו השפל של היהודי. אקטיביזם זה ינק את ערכי היסוד שלו מן המהפכנות הרוסית: אי השלמה עם המציאות; האמונה ביכולת של קבוצת אוונגרד לשנות את מהלך ההיסטוריה; הכרה בשליחות היסטורית המשחררת את נושאיה מן המוסר המקובל בשמו של צדק עליון; ולבסוף הלגיטימציה של השימוש בכוח, לשם הבאת השינוי ההיסטורי המקווה[6]. כך קרה הפרדוכס, שהסוציאליסטים, המבקשים תיקון עולם, אחוות עמים ומייחלים לשלום, הם שמצאו את עצמם, הלכה למעשה, בקו העימות הלאומי עם הערבים. כדי להימלט מן המבנה ההתיישבותי הקולוניאלי הם תבעו את בנייתה של חברה יהודית, מן המסד ועד הטפחות, על ידי יהודים[7].

 

אחת התרומות החשובות ביותר של העלייה השנייה היתה ייסודו של ארגון 'השומר', שהיה שלב מפתח בהקמת כוח מגן עברי.

המייסדים באו משורות 'פועלי ציון' ויש להניח כי המסורת האקטיביסטית-מהפכנית של תנועת הפועלים הבינלאומית בכלל, וזו הרוסית בפרט, היה לה חלק בעיצוב השקפת עולמם. קיים קשר בין הפרעות וההגנה העצמית, שקמה ברוסיה לאחר קישינייב (1903), לבין המייסדים שרובם היו קשורים ומעורבים בהגנה העצמית בגולה. יחזקאל חנקין ישראל שוחט, יצחק בן צבי, ישראל גלעדי, מנדל פורטוגלי ואחרים היו קשורים לארגוני ההגנה העצמית בעיירות שמהן באו[8]. כמו כן, סביר להניח, כי בין מקורות היניקה של מייסדי 'בר־גיורא' ו'השומר" היו התנועות הלאומיות בבלקנים וההתרפקות על הרומנטיקה הלאומית; הדמויות של ישראל בלקינד ומיכאל הלפרין ואפילו דמותו השנויה במחלוקת של אברהם שפירא, שהעבירו לאנשי העלייה השנייה את החלומות של העלייה הראשונה, שלא נגוזו כליל[9]. הדוגמא של הצ'רקסים שמשה כמופת וכיעד לקנאה, משום למרות היותם מעטים, חדשים ועקורים ממולדתם, הם גילו אומץ לב ורכשו מעמד וכבוד[10]. אנשי 'פועלי ציון' מתוארים כבחורים חסונים, שידעו להשתמש בנשק ולא היססו להתמודד עם סכנות[11].

 

 

 

כיבוש השמירה היה בין היעדים שחלוצי העלייה השנייה הציבו לעצמם. השלטון העות'מני הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. יישובים רבים נאלצו לשלם דמי חסות לתקיפים מקרב הערבים, ואף שגייסו שומרים ערבים או צ'רקסים, לא היו בטוחים, שכן לא אחת שיתפו אלה פעולה עם הגנבים.

מצב זה, לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר מן הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעלייתם ארצה, בארגוני ההגנה העצמית היהודית ברוסיה. ראשוני היוזמים היו ישראל שוחט ויצחק בן צבי (שהיה פעיל בארגון ההגנה העצמית בעירו, פולטבה), וכן פעילים נוספים: יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מניה וילבושביץ (שנישאה אחר-כך לישראל שוחט) ועוד. כמו-כן השתתפו בהתארגנות עולים יוצאי קווקז, בהם: יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ואחרים.

בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן צבי ביפו קבוצה בת ששה-שבעה חברים, עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם 'בר גיורא' (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כוח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגוייס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון בר גיורא היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן – 'ביריונים').

ישראל שוחט, הרוח החיה בהקמתו של הארגון, היה בן 17 כאשר עלה ארצה ב-2/3/1904. מיון עלייתו ועד הקמתו של בר גיורא, ב-28/09/1907, עברו כשלוש וחצי שנים. פרק זמן זה, עמד אצל שוחט, וגם אצל העולים האחרים, בסימן המפגש עם המציאות הארץ-ישראלית וההתרשמות ממנה, גיבוש מחשבות וגיבוש קבוצת אנשים השותפים לרעיונותיו. עם עלייתו פגש ביחזקאל חנקין בפתח תקווה ויותר מאוחר נפגש עם אלכסנדר זייד בעבודה בייקב של ראשון לציון. בין שוחט לזייד נוצרה, עוד ב-1904, שפה משותפת ויחד רקמו תכניות על עבודת האדמה והגנת הארץ. עם תום עבודתם ביקב, עלה אלכסנדר זייד לעבוד בירושלים, בעוד שוחט קיבל עבודה בשפייה כמזכיר וכמנהל חשבונות של מוסד יתומי קישינייב, אותו הקים ישראל בלקינד. בין השניים סוכם שכול אחד ימשיך במאמצים לגייס שותפים לרעיונותיהם, עד שתגובש קבוצה של כ-18 איש, שתהווה גרעין לארגון המתוכנן.  בסיס הגיוס העיקרי היתה שפיה בה פעל שוחט. האחרון נהג להיפגש עם האנשים אותם בחר, להזמינם אליו לשפייה ושם לתהות על קנקנם. רק לאחר שהמועמדים לשותפות "בחלום" עמדו בקריטריונים שקבע – היה מגלה להם את סודו-חלומו. הקריטריונים שקבעו אצל שוחט היו מבנה פיסי מתאים, אומץ לב, עקשנות, נכונות להקרבה ומעל לכול, השאיפה לשיני המצב הקיים. כך נוצרה בשפייה, בשלהי 1904 ובמרוצת 1905, "הקבוצה האינטימית" ששימשה בסיס להקמתו של 'בר גיורא'. לאחר שהקבוצה התגבשה, נעשה ניסיון לחדור לשמירה והדבר אמנם הושג בשפיה, בה התקבלו זייד וגלעדי כשומרים זמניים, ששמרו יחד עם שומרים ערביים. הניסיון נגמר בכישלון, כתוצאה מעוינותם של השומרים הערביים וזייד אף נחבל קשות, יחד עם זאת, נלמדו הלקחים הראשונים , הן על שיטת שמירה נכונה והן על השלילה שבשמירה מעורבת.  עם העברתו של מוסד היתומים משפיה לבן שמן ב-1906, הקבוצה התפזרה אך הקשרים לא נותקו ועמם החלומות.

 

 

 

'השומר' הוקם רשמית בפסח תרס"ט (אפריל 1909) במושבה כפר תבור (מסחה), אולם את שורשיו יש לחפש כשנה וחצי קודם לכן, ביפו, בחדר קטן ב'בתי וורשה', חדרו של יצחק בן צבי, בליל שמחת תורה תרס"ח (29 בספטמבר 1907). התכנסות שהיתה תוצאה של התפתחויות במדיניות בתנועה הציונית.

ב-1907 נבחרו ישראל שוחט ויצחק בן צבי כצירים של מפלגת 'פועלי ציון' לקונגרס הציוני ה-8 בהאג שהתקיים ב-21-14 באוגוסט 1907. סמוך לקונגרס, התקיימה הוועידה העולמית של 'פועלי ציון' ובה הוקמה "הברית העולמית"[12]. בחג הסוכות של אותה שנה (תרס"ח – 1907), התאספה ביפו הוועידה השלישית של מפלגת 'פועלי ציון'. שני הצירים הנבחרים,  חזרו זה עתה מן הקונגרס, בו גברו ה"מעשיים" על ה"מדיניים" והנהלת התנועה הציונית החליטה סוף סוף להתחיל בפעולה התיישבותית בארץ־ישראל[13]. שניהם החליטו כי הגיעה שעת המעשים ו"בשל הרעיון להקים מסדר חשאי"[14]. מזיכרונותיהם של וותיקי הארגון אפשר להסיק שהתהליך שהביא להקמת 'בר־גיורא' היה פרי התפתחות פנימית, היינו, פועל יוצא של הדינאמיקה שהתפתחה בין החברים, אך ברור שהתהליך היה מורכב יותר. ההחלטה להקים את ארגון השמירה לא נפלה עם עליית קבוצת ההגנה העצמית מהומל ב-5 בדצמבר 1903 וגם לא עם עלייתו של ישראל שוחט ב-1904, אלא לאחר שחברים אלו המתינו מספר שנים. רק לאחר החלטות הקונגרס הציוני וועידת 'פועלי ציון', בשלו התנאים להקמת ארגון השמירה[15]. ב-29 בספטמבר 1907 (בליל שמחת תורה), לאחר נעילת הוועידה, התכנסו כשמונה חברים בדירתו של בן צבי ביפו[16]. האווירה בפגישה היתה מלאת מסתורין ורומנטיות של פעולת מחתרת[17]. המשתתפים ראו את עצמן כחבורה קטנה וחשאית העוברת כחלוץ לפני המחנה[18]. הארגון  נקרא על שמו של שמעון בר־גיורא, שנלחם ברומאים בימי המרד הגדול, אות לשינוי באתוס היהודי, שעד עתה העדיף את המודל של יבנה וחכמיה. הארגון נטל על עצמו לכבוש את השמירה ואת ההגנה במושבות. כסיסמת הארגון נקבעו דברי המשורר יעקב כהן: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

 

סיסמה זו כללה בתוכה לוחמנות, נקמה ותפישה של 'להיות או לחדול'. מרכיבי הדם והאש ביטאו את הנחישות והטוטאליות בתפישת הארגון. החשאיות הייתה אילוץ שנבע מהמעבר על החוק העות'מאני. יחד עם זאת, הסודיות והמסתורין העניקו נופך של יוקרה וגורליוּת שהעצים את חשיבות הארגון בעיני חבריו ועוד יותר בעיני סביבתו.

ברור היה לכל המייסדים כי 'בר־גיורא' או 'ב"ג', כפי שנקרא בלשון הסתרים של חבריו, להיות החלוץ ההולך לפני המחנה. מעין אגודת סתרים העוברת לפני ההמונים. ארגון זה, שהושפע מהמסורת המהפכנית הרוסית, נועד לשמש מסדר קונספירטיבי, לפי מסורת מפלגת הס"ר ברוסיה, למטרות שונות, החל מקידום ענייני הפועלים ועד להגנה על ענייני היהודים[19].

לראש 'בר־גיורא' נבחר ישראל שוחט, שמראשית צעדיו בארץ ניסה לקבץ סביבו "צעירים חסונים, שבט חדש של אמיצי לב, חדורי הכרה ציונית… שיהוו כוח לוחם… שחזון כיבוש הארץ כולה, כשתבוא שעת ההכרעה מפעם בתוכו". יצחק בן צבי היה המורה והאידיאולוג של החבורה, שביקש לגשר בין התיאוריה הסוציאליסטית ובין המציאות הציונית והיישובית. בן צבי הוכנס לסוד העניינים על ידי ישראל שוחט, בימי הקונגרס בהאג וזאת בשל קשריו עם דב בֶּר בורוכוב ועם אישים מפורסמים בקונגרס, בעוד שוחט היה אישיות בלתי ידועה יחסית אליו. כמו כן היה בן צבי מנהיגה של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ושוחט היה זקוק לגיבוייה של המפלגה. החברים נתקשרו בחוקה של משמעת חזקה. קבלת ההחלטות יכלה להיות רק פה אחד. הוחלט שלא לגלות לאיש על קיומה של האגודה. ישראל שוחט כתב בזיכרונותיו: "המסדר קם. נשבענו אמונים למולדת ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה"[20]. הם החליטו להתרכז במקום אחד. למקום הריכוז נקבע הגליל התחתון. למעט בן צבי וחנקין, שנשארו ביהודה, כדי לרכוש חברים חדשים למסדר, נקבע שכל חברי הקבוצה יחויבו לעבור לגליל התחתון[21].

לחבורה שהתרכזה בחוות סג'רה השתייכו חברי 'הקולקטיב'[22] – קבוצת הפועלים הראשונה בארץ – שגם נטלה חלק פעיל בארגון "החורש" – אגודת הפועלים בגליל[23]. אנשי 'בר־גיורא' השתלבו בפעילות ה'קולקטיב' בסג'רה, שסיפק להם כיסוי מתאים ולמעשה השתלטו עליו. עם הזמן נוצרה זהות בין ב"ג לבין ה'קולקטיב[24]. אל 'בר־גיורא' הצטרפה גם מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שהיתה מייסדת ה'קולקטיב' ומלאה לאחר מכן תפקיד חשוב בפעולותיו[25]. מניה וילבושביץ היא זו שהצליחה, באמצעותו של יהושע חנקין, לשכנע את אליהו קראוזה, ראש החווה של יק"א בסג'רה, למסור את עבודת הפלחה בחווה לקבוצת הפועלים, בתקווה שהצלחת הקבוצה המתוכננת בסג'רה תפתח פתח להתיישבות עתידית בחורן[26].

בעת שמניה וילבושביץ שאפה לכבוש את העבודה ואת הקרקע, היתה לישראל שוחט (בעלה לעתיד; נישאו ב-1908)[27], תכנית אחרת: לקבל את השמירה בחווה. הדבר הצליח לאחר שהוכיחו לאליהו קראוזה, מנהל החווה, כי השומר הצ'רקסי מתרשל בתפקידו. הצלחתם בסג'רה סללה בפניהם את הדרך לקבל עליהם את השמירה גם במושבות נוספות. המושבה השנייה היתה כפר תבור, שתושביה לא יכלו עוד להשליך את יהבם על השומרים המוגרבים[28]. אנשי 'בר־גיורא' התנו את שמירתם בהעסקתם של פועלים עבריים. ישראל שוחט הסביר: "אנשי 'בר־גיורא' ראו בפועל העברי במושבה עזרה מוחשית לשמירה ולהגנת המקום… בזה הונח היסוד לשילוב ההכרחי בין כיבוש השמירה וכיבוש העבודה".

בסיכומה של שנת 1908, ניתן היה להצביע על הישגים ניכרים של 'בר־גיורא'. "הקולקטיב" התפרק אמנם בקיץ 1908 וחלומה של מניה וילבושביץ-שוחט על התיישבות בחורן נגנז[29]. כמו כן איבדו את השמירה בחווה, אך לעומת זאת הושגה השמירה במושבות סג'רה ומסחה ונפתחו בפניהם אופקים של המשך כיבוש השמירה גם בשאר מושבות הגליל. כמו כן הגיע 'בר־גיורא', דרך אגודת "החורש', להשפעה ניכרת על כלל פועלי הגליל.

הצלחת חברי 'בר גיורא', כבר בראשית צעדיהם יחד, אף שאולי היתה שולית בשעתה, קבעה במידה לא מעטה את צמיחת העצמה הישראלית לטוב ולרע. כוח עברי נקשר מראשיתו בתנועה מסוימת על ערכיה והשקפותיה בענייני לאום, חברה ואפילו של שימוש באלימות.

 

 

לאור הצלחות 'בר־גיורא' שתוארו לעייל, הגיעו חברי הקבוצה למסקנה שבשל הזמן להקים "הסתדרות שומרים חזקה", שתיקרא בשם 'השומר'. ישראל שוחט מתאר את הקמת 'השומר' "כשלב ראשון להקמת כוח ביטחוני ארצי"[30]. הוא רואה התפתחות זו, כמו במקרה של הקמת 'בר־גיורא', כהתפתחות אורגנית-פנימית ומתעלם מהשפעתם של גורמים חיצוניים[31]. גם היסטוריונים כדוגמת אניטה שפירא, מפחיתים בחשיבותם של הגורמים החיצונים, כמו התגברות אי השקט בגליל וטוענים שייסוד 'השומר', הזרוע הלגאלית והגלויה של 'בר־גיורא', נובע מהתפתחות פנימית של הארגון הסודי[32].

אולם אין ספק שמהפכת 'התורכים הצעירים' ב-24 ביולי 1908 והצלחתה בהפלת משטרו של עבדול חמיד ה-II, השפיעו על המעבר מ'בר־גיורא' ל'השומר'. מהפכה זו, שבאה כהפתעה מוחלטת[33], הפכה את תורכיה למלוכה חוקתית (מונרכיה קונסטיטוציונית), שאמורה היתה להיות מונהגת על ידי משטר פרלמנטארי. יתר על כן, כתוצאה מהמהפכה – שהבטיחה רבות בתחום הליברליזציה והענקת הזכויות לעמי תורכיה – חלה התעוררות גדולה בשל הלאומיות הערבית באימפריה העות'מאנית, כולל ארץ־ישראל[34]. עד לאירוע זה אפשר היה להגדיר את הסכסוך היהודי-ערבי כ"עימות טבעי" בין ילידי הארץ למתיישבים החדשים, בין שתי התרבויות הזרות, בין שתי הדתות. מכאן ואילך היה הסכסוך לעימות אידיאולוגי[35].

שתי התופעות החדשות – השינוי החוקתי-פוליטי בתורכיה והופעתה של הלאומיות הערבית (ובעיקר ביטויה בשטח – התסיסה הלאומית בגליל והפרעות ביהודי יפו)[36], חייבו היערכות אידיאולוגית וטקטית מחודשת של מפלגת 'פועל ציון' וזו אכן קבעה את ההכרח לעבור מפעילות מהפכנית-מחתרתית, לפעילות פרלמנטארית-לגליסטית. שינוי זה השפיע על ההשקפות של אנשי 'בר־גיורא', שהיו מפעילי וראשי המפלגה, מכאן גם המעבר מארגון מהפכני-מחתרתי לארגון חוקי, החותר למימוש מטרותיו בדרכים לגליות למחצה[37]. בנוסף לכך, גם המצב בשטח הכתיב את השינויים. התגברותה של הלאומיות הערבית כוונה במידה ניכרת נגד היהודים. בעיתונות הערבית בארץ נערך מסע אנטי־ציוני מובהק. מהפכת 'התורכים הצעירים' יצרה גם מעיין תחושה של פריקת עול בקרב הבדווים והפלחים, שסברו כי השעה כשירה להתגרויות ולהתנגשויות חדשות, בהסתמכם על החופש ('חוריה') שניתן לאוכלוסייה, אותו פירושו כהפקרות[38]. העוינות הערבית כלפי היהודים גברה בכל הארץ ובפרט בגליל והתוצאה היתה ריבוי התנגשויות אלימות וסכסוכי קרקע; דבר שחייב היערכות שונה. המושבות היו נתונות לאיום מתמיד של התנפלויות על שכניהן ולכן עלה הצורך בהקמת הסתדרות שומרים חזקה, שאותה ביקשו לייסד במועצת 'פועלי ציון' באפריל 1909[39]. סמוך לחג הפסח אירעו כמה התנגשויות דמים, שגרמו למותו של אחד השומרים ולפציעתו של יהודי אחר. בשביעי של פסח נרצח גם שומר החווה בסג'רה ובחילופי היריות שנתפתחו נהרג גם אחד מאיכרי המושבה. מאורעות אלו ופציעתם של כמה ערבים עוררו מתח רב בכל הגליל[40].

על רקע זה נוסד 'השומר'. ב-12 באפריל 1909 (שביעי של פסח תרס"ט), התקיימה בכפר תבור אסיפת היסוד, שבה נטלו חלק אנשי 'בר־גיורא' וחברי ה'קולקטיב' שהתמזגו בהם. בראש הארגון הוצב וועד של שלושה: ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי.

 באסיפה הודגש הקשר ההדוק בין משימות השמירה והעבודה. לארגון החדש נקבעו מלכתחילה אופי צבאי למחצה ודרך פעולה קונספיראטיבית, אם כי היה זה ארגון גלוי וחוקי. בראש הפעולה הוגדרה המטרה: "לפתח בארצנו אלמנט של שומרים עבריים הראויים לעבודה זו". אך למעשה לא התכוונו המייסדים להקים אגודה מקצועית של שומרים בלבד אלא ליצור כוח מגן עברי של ממש, המסוגל למלא משימות יישוביות. כך למשל, הגו ראשי 'השומר' את הקמת 'כפרי השומרים'. ראשון מסוג זה היה תל-עדש (כיום תל עדשים). ב-1911 סייעו לקבוע את הבעלות היהודית על אדמות מרחביה תוך התנגשויות חמורות עם ערבים.[41]. תחילה קיבל 'השומר' לידיו את השמירה בסג'רה (אילנייה) ובמסחה (כפר תבור), ולאחר מכן גם ביבניאל ובבית-גן. אם כי נכשל בניסיונו לקבל את השמירה בזיכרון יעקב. לא בקלות ביצרו חברי 'השומר' את מעמדם והבטיחו את שלום המושבות. מעשי ההתגרות נמשכו, אך במרוצת הזמן הצליחו השומרים היהודיים להדוף את ההתקפות ולשים קץ למעשי השוד וההתנכלות. מספרם הכללי של חברי 'השומר' לא עלה על מאה ועשרים, ובכלל זה עשרים חברות, שלא נטלו חלק פעיל בשמירה (לא היה בארגון שוויון בין הגברים לנשים). שיטת השמירה היתה מבוססת על שומרים בודדים, מהם רגליים מהם פרשים, מצוידים בנשק אישי.

תחילה היה זה מעין ארגון שומרים אזורי. בסוף 1910 התרחבה הפעולה, כשהגיעה אל 'השומר' בקשתה של חדרה, לקבל על עצמו את השמירה במושבה זו. בשנה שלאחר מכן (1911) נחלצו חברי הארגון לסייע בכיבוש הקרקע במרחביה, היישוב היהודי הראשון בעמק יזרעאל, וכן הדרימו למושבה רחובות, לפי הזמנת ועד המושבה. ראשון-לציון הצטרפה אף היא, בסוף שנת 1912, למשתמשים בשירותי 'השומר'. 'השומר' חתר לכיבוש השמירה בכל המושבות ושילב זאת עם מאבקו לכיבוש העבודה ולכיבוש הקרקע.

שנה זו יכולה להיחשב כשנת השיא בפעילות השומר: פעולותיו חבקו את הארץ כולה וישראל שוחט סבר שהגיעה העת לעשות צעד נוסף קדימה. הוא שיגר תזכיר לוועד הפועל הציוני, בו ציין כי השומר אינו ארגון מקצועי של שומרים, אלא מהווה יסוד לארגון הגנה כלל-ארצי, שאת חלקו הפעיל יהוו אנשיו, בעוד שחיל המילואים שלו יבוא מקרב ציבור הפועלים והאיכרים. בהמשך תזכירו הציע להקים בכל יישוב "קבוצת הגנה תמידית" שבראשה יעמוד ועד, וכל הוועדים הללו יקושרו ביניהם על-ידי מרכז אחד. "מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, " הדגיש שוחט בתזכירו, "כי אם מטרה היסטורית גדולה… אנו מצידנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה. " בוועידת השומר שנערכה בשנת 1913 כבר הוגדרה השמירה כצעד ראשון לקראת הקמתה של הגנה לאומית.

בין כל הגופים, המוסדות והארגונים שהוקמו בתקופת העלייה השנייה, שרישומם ניכר ביישוב היהודי בארץ-ישראל ואחר כך במדינת ישראל, תופס 'השומר' מקום מיוחד, לא רק בשל חלוציותו, אלא גם בשל פרסומו והשפעתו, בארץ ומחוצה לה. עוד לפני שנודע בעולם היהודי דבר ייסודה של הקבוצה הראשונה או הקמת 'קופת חולים', כבר שרו אמהות יהודיות בתפוצות את השיר "פרח שלי מיזרעאל" (ביידיש: "מיין בלום פון יזרעאל"), שנכתב לאחר תקרית דמים שהיתה לשומר יגָאֵל במרחביה בשנת 1911. יתר על כן, כשהוקמה תנועת הנוער הצופית היהודית הראשונה בפולין ובגליציה ב-1913, היא ראתה את עצמה כדור ההמשך של 'השומר' וכינתה את עצמה בהתאם –  'השומר הצעיר'. אפשר לקבוע, כמעט בוודאות, כי בניגוד למיתוס של העלייה השנייה, שראשית צמיחתו בשנות העשרים, מיתוס 'השומר' נולד בעצם ימי העלייה השנייה[42].

 

 

מספרם הכללי של חברי וחברות 'השומר' הגיע מקסימום ל-120 איש, שהתקבלו לאחר תקופת מועמדות ממושכת, ולצידם קבוצה קטנה של מועמדים. חרף זאת, הצליח הארגון להשתלט על משימות רבות היקף: שמירה ביישובים בכל רחבי הארץ, ולא פחות חשוב מכך – יצירת דימוי שלכוחו אין כמעט גבול. משה סמילנסקי היטיב להגדיר את הדרך שבה הצליח 'השומר' לבסס את מעמדו: "מצד אחד הערבים הסכימו לו מתוך חריקת שיניים, ומן הצד השני – מתוך רחשי כבוד הכירו ב'השומר', משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם, הושם קץ להפקרות ולגניבות, והיה שם ביטחון מסוים לנפש..".

היה קסם בל ישוער לאחיזה בנשק: סוף סוף, מה הפגין יותר את השינוי במעמדו של היהודי, יותר מהכלי הזה, שסימל את עצמאותו של בעליו?[43]. הסמלים של ארגון סודי, עם שבועת אמונים המחייבת עד מוות, עם היררכיה וטקסי חברות, שהנשק ממלא בהם תפקיד מרכזי, הוסיפו נופך של חשיבות והילה של רומנטיקה לתפקיד המסוכן הכרוך בנדודים ובסבל של בני המשפחה[44].

אולם, 'השומר' לא נחל רק הצלחות. לאחר השיא של 1912 צצו בעיות וקשיים. העבודה היתה קשה ולרוב גם מסוכנת. כמה מחברי 'השומר' נהרגו ואחרים נפצעו והתעוררו בעיות של טיפול באלמנות וביתומים.

אנשי 'השומר' לא ראו בשמירה תכלית לכשעצמה, אלא שאפו למזגה עם עבודת אדמה. חבריו שאפו להקים כפרי שומרים, בהם יתגוררו הנשים והילדים, וכן מפעם לפעם שומרים שאינם דרושים זמנית למשימות שמירה. לשם כך נקנו אדמות תל-עדש (לימים תל-עדשים). ניסיונות נוספים להקמת יישובי-פועלים ויישובים של אנשי אגודת 'השומר' נעשו בגליל העליון המזרחי בשנים 1916-1917. הכוונה ליישובים: חמארה-כפר בר-גיורא (כפר ב"ג)-כפר-גלעדי (1916), טלחה-טיון (1916-1917), איילת-השחר (נג'מת א-צובח, 1916-1918) ומחניים (1917). יישובים אלו היו מטיפוס חדש לגמרי מבחינה חברתית-כלכלית. הם הוקמו על-ידי אנשי הזרם הפועלי, בני העלייה השנייה, שבאו לבנות את משקיהם על יסוד של חיים קולקטיביים. נוצר כאן פרדוקס מעניין : הבעלות על הקרקע היתה של יק"א ועיקר המימון הגיע ממנה, חברה ששורשיה והאוריינטציה הכלכלית-חברתית שלה היו קפיטליסטיים; בעוד המתיישבים החדשים היו בעלי השקפת-עולם סוציאליסטית-שיתופית.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ 'השומר' לרדת למחתרת. עם שינוי הנסיבות הביטחוניות והפוליטיות בארץ, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הוקם ביוני 1920,  ארגון 'ההגנה'. השומר היווה, אפוא, את המסד להגנה. ב-13 שנות קיומו (כולל תקופת בר גיורא) הוא תרם רבות לחישול היכולת ורצון ההתגוננות של היישוב היהודי הקטן.

תורת הלחימה שלהם היתה, במונחים של היום, השתלבות במרחב ושליטה בו, ניידות היחידה הצבאית והלוחם היחיד, רמה צבאית מקצועית גבוהה של היחידה הצבאית הקטנה והמגובשת ושל כל אחד מחבריה. תורה זו התאימה למצב היהודים בארץ- ישראל בתנאים של ראשית המאה העשרים: שלטון זר המעדיף את הערבים, מיעוט המשאבים הכספיים וכוח האדם ותכונות האויב. הם הוכיחו לערבים שהיהודים אינם מוחלים על כבודם ושכל פגיעה בהם עלולה לעלות להם ביוקר; לכן הבינו שעל היהודים להצטיין באומץ לב ובתחבולות, אך להימנע ככל האפשר מהרג ערבים, כדי שלא להסתבך בנקמת דם. השילוב הזה של יוזמה, תעוזה וזהירות מאפיין רק חיילים מקצועיים וממושמעים וחברי 'השומר' היו בדרך כלל כאילו. תפיסתם היתה ארצית: לא שמירה על מושבות בלבד, אלא הגנה על כל הישוב העברי[45].

ייתכן כי השפעתם היתרה של מקימי 'בר-גיורא' על 'השומר' היא שהגבילה את כיווני התפתחותו של 'השומר' ואת אופיו. המייסדים ראו את עצמם כבחירי היישוב, החמירו בתנאי ההצטרפות ומנעו בכך את התפתחות האגודה לארגון עממי. הם היו מעטים מכדי לפתור את בעיית בטחונו של היישוב. יחידות של מובחרים יכולות למלא תפקידים צבאיים הכרחיים במסגרת ארגונים גדולים או בקבוצות מחתרת מוגבלות בתכליתן. לעומת זאת, ארגון צבאי קטן ומעולה, המקפיד על טיב חבריו, עד כדי צמצום הרכבו, שיטותיו ומטרותיו, דן את עצמו לניוון.

רוב חברי 'השומר' השתייכו למפלגת 'פועלי-ציון' ולא חפצו בארגונם בחברי המפלגה היריבה, 'הפועל הצעיר'. בכך מנעו מעצמם אופי כלל-ישובי ואולי אף עודדו, שלא במתכוון, מגמות יוניות, כמעט פציפיסטיות בקרב מתחריהם מ'הפועל הצעיר'. אולם גם את מרות מפלגתם לא אבו אנשי 'השומר' לקבל. הם שאפו לקיים ארגון צמאי ואולי אפילו לכוון את המפלגה דרכו. כך נפתח, בעשור הראשון של המאה העשרים, הוויכוח שטרם תם: מי קובע את המדיניות הביטחונית והיעדים הצבאיים – המערכת הפוליטית או המפקדים, אנשי המקצוע[46].

אחת התכונות שאפיינו בשעתו את ארגון 'השומר' היתה הנטייה של חבריו לנכס לעצמם כל דבר שנעשה בארץ: השמירה העברית, ההתיישבות בספר, הקבוצה, 'הקיבוץ הארצי', הסתדרות הפועלים והמרעה. ואכן, אפשר למצוא ב'השומר' ניצנים של רעיונות בכל התחומים שניכס לעצמו, אולם מי שיקבל את יומרת 'השומר' כפשוטה, יחטא לאמת[47]. מאידך, למרות מספרם הקטן של חברי 'השומר', אין לזלזל בתרומתם להתפתחות כוח המגן העברי[48]. אולם אגודת 'השומר' ופעולותיה הם אחד ההישגים החשובים של העלייה השנייה. 'השומר' זכה לתהילה, והיה גורם חשוב בטיפוח אתוס הגבורה העברית המתחדשת. עשרות חבריו הפכו לארגון צבאי מאומן ונחוש; הם גילו אומץ-לב ויכולת מקצועית, והשכילו להנחיל ערכים אלו ליישוב ולהעבירם אף לצעירים יהודים בגולה.

בזכות אנשי 'השומר' נתחזקה התודעה הביטחונית של הישוב והונחו היסודות ליצירת כוח מגן יישובי. קומץ האנשים שהקדיש את חייו למטרה זו ליכד סביבו חלוצים ומגשימים, החזיק מעמד שנים רבות (עד פירוקו ב-1920); חרף כל הקשיים, המגבלות וההתנגדויות וביצע משימות לאומיות חשובות.