הדרך הליקית בטורקיה

יומן מסע

כתב: גילי חסקין; 16-11-2000

תודתי לשותפי למסע, הילה קידר ומולי ברוג. תודתי למידן וישינסקי, גיל סדגת, תום צור ונועם בן משה, על עצותיהם.

ראן באתר זה: ליקיה

ראו גם: הדרךהליקית: יומן מסע בימי קורונה. כתבה שהתפרסמה במגזין האלקטרוני של YNET

לאלבום תמונות מהדרך הליקית

'הדרך הליקית' הינו שביל מסומן, בדרום-מערב טורקיה, בלב הרי הטאורוס ולחופי הים התיכון. זהו שביל ההליכה הראשון שסומן בארץ זו, יוזמה של בריטית נמרצת בשם קייט קלאו (Kate claw) שזיהתה את הפוטנציאל הגדול של ההרים והחופים הבתוליים. השביל שאורכו 530 ק"מ, מחבר בין כפרים מסורתיים, שבילים ישנים, דרכים עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים, כפרי נופש וחופים, ועובר בנופים מגוונים, החל מעמקים מיוערים ועד לפסגות המרהיבות של הרי הטאורוס.

היו אלו ימי קורונה. כבר שבעה חודשים קודם עצרו החיים את הילוכם הרגיל. בערב ראש השנה חשתי שאין לי את כוחות הנפש להתמודד עם הסגר ההולך ובא. עוד שבועיים-שלושה ללא טיולים, הדרכות, השתלמויות וחדר כושר, גדולים עלי, מה גם שלמעלה מחצי שנה לא ספגתי אוויר של מקום אחר. החלטה מהירה, התלבטות ואני יוצא לבדי ל"טרק הליקי". בשעה 22:00 הייתי בנתב"ג השומם. עצוב משהו. בעודי שותה קפה, ממתין לטיסה, העליתי לפייסבוק פוסט עם תמונתי מול הדלפקים הריקים. כעבור מספר דקות ראיתי תגובה של מולי ברוג המלין מדוע לא הזמנתי אותו. תשובתי היתה קצרה: "בוא". להפתעתי הוא הודיע בספונטניות שהוא בדרך. נחיתה באיסטנבול לפנות בקר, טיסת המשך לדלמאן (Dalaman) שבדרום-מערב טורקיה. המקום היה בימים הטובים, יעד לטיסות צ'ארטר של נופשים ישראלים שהגיעו בהמוניהם.

כאן לחופי הים התיכון, אני קרוב ביותר לחיפה מאשר לאיסטנבול. נחל דלמן (Dalaman), הנשפך לים התיכון, מסמן את הגבול שבין ליקיה לבין קאריה. שני אזורים רבי עניין ויופי. מחוץ לנמל התעופה, ניצבה שורה של אוטובוסים. עוד כמה רגעי המתנה ואני מתחיל את הנסיעה מזרחה. נוף ים תיכוני של טורקיה, המזכיר להפליא את זה של יוון.

את הרי הטאורוס שמתרוממים כאן, מפלחים ארבעה נחלים, הזורמים מצפון לצפון ומותירים אחריהם מישורי סחף רחבים. עמקים פוריים  אלה, אידיאליים לגידול ירקות ומכאן מגיעים העגבניות ושאר הירקות, אל איסטנבול ובעצם אל טורקיה כולה. חצינו מניפת סחף של נחל גדול, ראיתי כמה אתרי נופש וכעבור כשעה של נסיעה, הגעתי אל פטייה (Fethye). מונית לעיר העתיקה, שם, במיקום מרכזי להפליא, בין החנויות לתיירים ובתי הקפה, נמצא מלון Infinity. מנוחה, שוטטות בנמל, לשכת תיירות. חיפוש הספר שכתבה קייט קלואו (Kate Clow), הבריטית שיזמה את סימון השביל הראשון בטורקיה. יצאתי לשוטט בשוק, בין דוכני התיירים. סביבנו חיים בעיקר תרמילאים שמוסיפים לאוויר התוססת של המקום. המרינה שוקקת חיים, אבל אינה אלא צל חיוור למה שהיתה בימים שטרם נכנסה הקורונה לחיינו.

אחר הצהרים עליתי לכיוון טמלסוס (Telmessos), העיר היוונית העתיקה, שלא נשתמר ממנה הרבה, למעט תיאטרון לא מרשים במיוחד (בסטנדרטיים טורקיים כמובן)   נסעתי במונית לצד המבצר המרשים, עד למרגלות קבר אמינטס (Amintas) הליקי, שחזיתו כחזית של מקדש יווני, הנשענת על שני עמודים. מחוץ לאתר, קבר נוסף. המראה של הקבר הצדדי, היה מרהיב. בקרני שמש נדיבות, ששפכו עליו אור בכמות הנכונה וצבעו אותו בזהוב. למרגלותיי, העיר העתיקה, שכולה בתים משוחים בלבן, מעט עצי פרי, שיחי בוגנוויליה והיביסקוס וברקע מפרץ כחול ויפה.

בערב, ארוחה בשוק הדגים. כמה דוכנים גדולים. הסועד הנבוך אמור לבחור מתוך השפע. לבסוף בחרתי ב- Sea Buss. ניגשתי לאחת המסעדות, שהיא בעצם ריכוז של שולחנות בחצר אחת, אותה היא חולקת עם מסעדות שכנות. בחרתי כמה סלטים וכעבור כעשרים דקות הביא המלצר את הדג לשולחני, כשהוא עשוי כהלכה. חוויה קולינרית ופולקלוריסטית.

ביום המחרת, המתנתי למולי. במקום לשבת במלון באפס מעשה, או לבהות מול הים (מרגיע ללא ספק), יצאתי לשיט במפרץ של פטייה. המקום נקרא "מפרץ שנים עשר האיים". בעודי מתרווח על הסיפון, רגע לפני ההפלגה, הפתיע מולי על הסיפון, אליו הגיע היישר מנמל התעופה. לא עצרנו בשנים עשר איים, אבל עגנו במקומות יפהפיים, בהם המים היו שקטים כבריכת שחיה, עלינו לתצפיות מהדרות ונהנינו מנוף מרהיב של ים, אורנים והרבה תרנים של יכטות וספינות טיול.

ביום המחרת, הנופש תם. צריך להתחיל ללכת. יצאנו מפטייה, בשעת בקר מוקדמת, בטרם זריחת השמש, לתצפית פרידה על העיר והמפרץ בו שטנו אמש, נסענו מול "באבא דא(ג), (מילולית: הר האבא) אל Kayaköy, עיר רפאים שתושביה היוונים גורשו ממנה בחילופיי האוכלוסין של שנת 1923. העיר נקראה בפי תושביה Karmilassos ומנתה 28,000 איש. באותו הזמן גרו כאן יותר תושבים מאשר באנקרה. הם נאלצו לעבור את הטראומה של הגירוש, בעקבות רצונו של מוסטפא כמאל אטאטורק, להפוך את האימפריה הרב לאומית, לאומה מונוליטית טורקית. כמו כן,  רצה להפטר מהיוונים שקיבלו בשרועות פתוחות את הצבא היווני של ונזילוס, שיצא למלחמת כיבוש בטורקיה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

שוטטנו דרך הבתים ההרוסים, שעל חלקם גדלו עצי תאנה; שמרבה לגדול על שרידי אנשים.  נזכרתי בפתגם טורקי ישן שאומר "זה לא נעים לראות עץ גדל על ביתך"… כשהייתי כאן לראשונה, בשנת 1984, ראיתי אוטובוס פורק קבוצה של יוונים קשישים, שהיו ילדים בזמן הגירוש. אני מניח שכיום הם כבר שוכני עפר ובעטיה של המתיחות הנוכחית בין יוון לטורקיה, אין מי שיפקוד עת הבתים ויטפח את הזיכרון. ראינו מבחוץ כנסיית ענק, בתים הרוסים באופן כזה או אחר וטיפסנו אל קוו הרכס, בשביל מסומן בצורה לא לגמרי ברורה, אל תצפית עוצרת נשימה, מעל לשון ים כחולה, שדמתה מעט לפיורד נורווגי. גלשנו דרך החורש, אל קרחת יער ולקראת הצהרים היינו במפרץ המרהיב של אולודניז (Ölüdeniz). אלו לגונות יפהפיות, המתרפקות אל הגבעות הירוקות והגלים מלחכים את גזעי החורש הים תיכוני .שמו הרשמי של המקום הוא "הלגונה הירוקה", אבל הכול קוראים לו אולודניז, כלומר, "הים המת", על שם מימיו השקטים, גם בשעת סערה.

לאחר מנוחה, ארוחת צהרים במזנון עשיר וטבילה בבריכה, יצאנו לחוף. המקום הפך מתוייר להפליא. מלא בנופשים, כאילו אין קורונה בעולם, כשבאוויר מעופפים עשרות מצנחי רחיפה ומנקדים את השמים התכולים בכתמים צבעוניים. המעופפים נחתו על הטיילת, ממש לידינו. המקום הסואן נראה לגמרי שונה ממה שהיה פעם. מצד שני, גם אני איני אותו עלם בן 27…שהגיע למקום לראשונה.

שטנו בסירת מרוץ לאורך הצוקים המפורצים והגענו אל עמק הפרפרים. זהו גיא עמוק, המוביל למפרץ יפהפה, למרגלות הכפר פרליה (Faralya). מקום נהדר להימלט מהרעש והעומס של אולודניז. עמק מוקף במצוקים, מפרץ יפה, ובלבו בתוך שרידי בוסתן, קמפינג חביב, מוצל, כשאוהלים ובונגלוס פזורים תחת עציו. מרכזו של הקמפינג, ה"לובי" שלו הוא סככה שאשכולות ענבים מתוקים יורדים ממנה. שחינו במפרץ, הושלכנו לחוף על ידי הגלים. שעות אחר הצהרים פחות יפות לרחצה, אבל המקום רב יופי. חזרה למלון ה"מפונפן" של אולודניז, מפעילים הרבה כוח רצון מול המזנון העשיר.

למחרת, השכמנו במלון המפונפן של "הכל כלול". התחלנו את היום בארוחת בקר משובחת, כשאנו צופים מהמרפסת, על אחד המפרצים היפים של הים התיכון, אם לא היפה שבהם. הגעתי לכאן לראשונה ב-1984, כשמוש סביר, אז מנהל טיולי חו"ל של 'נאות הכיכר', שלח אותי להכין את המסלול, עבורי טיולי הקמפינג. החוף אז היה כמעט בתולי. "נקי" מבתי מלון. אין ספק, התיירות בונה מחדש את הגיאוגרפיה.

ליקיה (Lycia ) הוא השם ההיסטורי של חצי האי Teke, בין הערים הטורקיות פטייה (Fethya) ואנטליה. זהו קו חוף שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים מהלוונט, בעיקר מארץ ישראל. אין כאן מישור חוף, כלל ועיקר. ההרים מתרוממים מתלילות מעל הים. מפנה המערבי שלהם, תלול יותר, בעוד שהמפנה המזרחי, מתון יחסית. גולשים באופן מתון יותר במדרונם המזרחי. משום כך הושלמה דרך החוף, רק ב-1988.

בנו של ביירם, ממלון מונטנגרו שבפרליה (Faralia), הגיע כדי לאסף את הציוד וכדי להקפיץ אותנו ל –Ovacik, אשר מדרום לאולודניז. כעבור כ-10 דקות של נסיעה בדרך עפר, הגענו לתחילתו של השביל הליקי המפורסם (הקטע של היום הקודם, – מקאיה לאולודניז- היה קדימון, "אקסטרא"). התחלנו לפסוע בשביל סלול להפליא, מסומן היטב. בשעה 8 בבקר הכול היה מוצל עדיין ונהנינו מקרירות יחסית. פסענו בנוף של אורני ברוטיה (אורן קפריסין), בעלי נוף רחב להפליא, ומחטים שצבעם ירוק בהיר. מעת לעת נתקלנו בתיירת שיצאה לרוץ בשעת בקר קרירה או נופשים טורקים שהזמינו אותנו לכוס תה. התחלנו לטפס על מורדותיו של באבא דאג ((Babadağ), שהתפעלנו ממנו כבר קודם. השביל טיפס בשיפוע סביר לגמרי, כשלנגד עיינינו נשקף המפרץ הקסום של אולודינז. יופי שהתיירות לא השחיתה. אני משתדל להימנע משם התואר "מדהים", שנעשה בו שימוש אינפלציוני, אבל קשה להימלט מקלישאות, נוכח היופי המסעיר, מעורר החושים, מטלטל קמעה, של המפרץ: השלוחות הכחולות, החורש הגולש לקוו המים ומעל לכול, הלגונה המופלאה, המוקפת בחורש צפוף, שבולטת מתוך המפרץ, פנימה, אל היבשה ומימיה חלקים כמראה. בכל זווית נשקף נוף אחר של המפרצים ומרגע לרגע, קרני השמש צבעו את  המפרץ בגוונים אחרים. ככל שעלינו בגובה, הצמחייה השתנתה והחלו להופיע אלונים. כמה מהם גדולי גזע. ענקים ממש.

מעת לעת נחנו והתבוננו בשפע המסעיר של הכחול, הירוק, הטורקיז וכל ספקטרום הגוונים שביניהם. כאשר סיימנו את העלייה נפער בנוף קניון גדול ממדים. בעודי מרשה לעצמי לפלוט אנחת רווחה בזכות סיום העלייה ומתוגברת  בהתפעלות מהיופי, גיליתי ששכחתי את הטלפון הסלולרי באחת החניות. אולי חלק מההתמודדות שלי על התואר "האיש הכי מפוזר בארץ".  ירדתי במשך כחצי שעה מטה מטה, מתשאל כל מי שבא מולי ומעלה במוחי את כל התרחישים איך אני מתקשר עם כל בתי המלון, אנשי הקשר, הילה שאמורה להגיע ועוד האפשריים. לאחר שנואשתי והתחלתי לעשות את דרכי חזרה, במעלה השביל, כשאני מעבד את תהליך הפרידה מהמכשיר הקטן שהפכנו להיות תלויים בה כל כך. לפתע ראיתי אותו, "סמסונג 10" שוקט ובטוח, מחזיר אור עז. מולי המתין לי בנקודת תצפית מרהיבה, מעל קניון שצוקיו התלולים גולשים לחוף "פרדייז" (Paradise), אותו ראינו אמש מהים. אלו קירות סלע מרהיבים, בגובה אנכי של כ-600 מ' ולמטה, עמק מטופח ובקצהו בית מלון מטופח עוד יותר ולמרבה הסיפוק, גם משתלב בנוף. המשכנו ללכת, עד לכפר קטן בשם közgáz. לא בדיוק כפר, אלא אוסף של בתים פזורים בין עצי רימונים, תאנים ואגוזי מלך ורימונים. עצרנו בפינת חמד בשם "קפה חליל". מבנה בנוי עץ, שכניסתו מעוטרת בשיח בוגנוויליה פורח. במקום מרפסת, מקורה בגפן, שאשכולות ענבים יורדים ממנה, רק הושט היד וגע בהם. כאן איש לא מצווה "עצור".

נזכרתי בפסוק "כרם היה לדודי". הצלחתי לעמוד על אצבעותי ולאכול היישר מהאשכול. Bedya אשתו של בעל המקום, הכינה לנו גוזלמה (Güz Lame), מאכל רחוב טורקי, עשוי בצק דקיק, ממולא בבשר טחון ונאפה על גבי פח לוהט. בדומה ל"פוטר" הבדווי. למרבה הפתעה, את מאפה הבשר החריף הזה, טובלים במעט דבש… מפתיע. שילוב טעמים מעניין. לשתייה לגמנו מיץ רימונים סחוט, מפירות הגן. טבלנו רגליים במי המעיין, שתינו תה. כייף. מכאן לקירמה  (Kirma) עוברת דרך רכב מאובקת. החלטנו "לחפף" ולנסוע 3 ק"מ ברכב…(אל תגלו לאף אחד). הכביש טיפס מעלה מעלה, כשאנו מברכים בשקט את הרכב ונהגו שחסכו את העלייה עבורנו. גם בקירמה צצו בשנים האחרונות כמה בתי הארחה. אחד מהם  Limon Kaffe, נראה מזמין, אבל אין זמן לעצור בכולם. גלשנו בדרך מרוצפת אבנים, בין עצים גדולים של אגוז מלך, רימונים, תאנים ובעיקר זיתים, שעליהם הכסופים הוסיפו עוד גוון לנוף. השביל גלש בין בתי הכפר, יצא ממנו לקטע נעים של שני ק"מ נוספים. מעת לעת צפינו בהר באבא דאג (Babadağ) במלוא הדרו, כולו מצוקי גיר זקופים ענקיים, המזדקרים לגובה של 2,000 מ' כמעט. עוד הליכה נעימה בין עצי חורש לבוסתנים. במדרון הנגדי של הגיא זיהינו קברים ליקיים חצובים בסלע. מבלי משים גלשנו לכפר פרלייה (Faralya). לפני 19 שנה הייתי כאן עם הילדים. הכפר השתנה לבלי היכר ולמען האמת גם אני, בין עצי האלון והבוסתנים פזורים בתי הארחה יפים ומטופחים. עצרנו בבית קפה חביב, כדי לצפות בקניון הפרפרים בו ביקרנו אך אמש… לאחר שסיימנו לאכול את הגלידה, שטעמה היה משובח במיוחד, לאחר יום של הליכה, הגיש לנו בעל המקום, לביבות תפוחי אדמה חריפות, מעשה ידי אשתו. למדתי שאין לי את הלוקסוס לסדר את הטעמים כפי  שאני רגיל. היה טעים. הלכנו לאורך הדרך, מתבוננים בבתי הכפר הטבול בכרמי זיתים, לצד מינרט מחודד שצבעו צהבהב ונראה כמו עפרון של ילדי בית ספר. משם, אחרי כמה מאות מטרים, גלשנו למלון "מונטנגרו" (Montenegro), שהוא תרגום לספרדית, של קארא דאג (Karadağ), מילולית: "הר שחור" – שם משפחתו של בעל הבית. נזכרתי שבמונטנגרו, שהיתה תחת שלטון עות'מני כמעט שש מאות שנים,  מתנשא רכס רם ששמור "קאראדאג". אולי המשפחה הגיעה משם.

המוצי'לריות הטבועה בי גורמת לי לעתים לחוש נקיפות מצפון במלונות מפנקים. אבל התגברתי מהר. ביירם בנה לעצמו בקתות עץ מטופחות וממוזגות בין עצי הבוסתן, בריכת שחיה קטנה, ומרפסת נוף מרהיבה, המשקיפה אל ההר האימתני מחד, לבין חוף הים מאידך. דרמה אמתית. כוס בירה צוננת, הנאה מהאוויר הנעים המנשב מהים. הערב ירד וצינה נעימה ירדה על המקום. היום ההולך ומתקצר והקרירות של הערב, מזכירה לנו שאנחנו בסתיו. ישבו במרפסת וגיליתי שוב, להפתעתי, שאני מבכר דג על הגריל, על פני תבשילי מדורה בטרק.

נרדמנו די בקלות בחדרים המפנקים. יום חדש.

שעת בקר מוקדמת. אנחנו בטרם שחר. בימים אלו של סוף ספטמבר, שעה 05:15 עדיין שוררת עלטה. יצאתי אל הלובי, כדי להתבונן בשמים זרועי הכוכבים ולהקשיב לקולות הלילה, שמפעם לפעם מופרים על ידי קרקור תרנגולים. יש סוג של סתירה בין הפינוק של המלון, לבין הקרבה לטבע שהוא מצליח להעניק. זהו לודג' יפהפה, מעשה ידיו של ביירם; מקום המחיש את תהליך הפרידה שלי מאוהלי הסיירים. בעודי מעלה על הכתב את אירועי אמש, נשמע ברקע קול מואזין, המזכיר לנו שלמרות החזות היוונית משהו של הנוף והכפר, אנחנו בלבה של טורקיה. קולות הקריאה לתפילת השחר נשמעים מכל עבר ומהדהדים מקירות הקניון, כדי להזכיר לנו שאללה הוא אכבר. בהיתי בשמים המאפירים, באורות הכפר ההולכים וכבים ובבוסתנים שהקיפו אותנו סביב סביב. עוד רגע והאיר היום. לאחר ארוחת בקר טעימה להפליא, התחלנו להתנהל בעצלתיים לכיוון ההר. טיפסנו בשביל מרוצף באבנים, כשבאופק עדיין רואים את המפרץ עתיר היופי של אולודניז, בולט בגווני הכחול שלו. לעתים קרובות נבלע השביל בתוך היער, לעתים הגיח לרגע, עלה על ראש ההר, משם ראינו את הצוקים היורדים אל הים, את הכחול עמוק של הים התיכון, וברקע, מרחוק,  את הר Yedi Burun (מילולית: שבעת האפים). מעת לעת עברנו על פני שורת כוורות. שמו של האזור יצא למרחוק בדבש המשובח הנמכר בו.  בדרך ראינו מטיילים, בעיקר טורקים. מעניין, שלשום, בשביל היורד לאולודניז, ראינו בעיקר תיירים רוסיים, מאילו שממלאים את אתרי הנופש שם. לכאן הם כמעט ולא מגיעים.

השביל ירד אל הכפר קבאק (Kabak), שבתיו פזורים על המדרון. באחד מבתי הקפה המאולתרים פגשנו אשה מקומית, לבושה במכנסים קצרים, שהראתה לנו בחיוך את הדרך למחוז חפצנו. סיכמנו לעצמנו שהיא לבטח לא ילידת המקום. רבים מבני המקום עזבו אתה כפרים בדרכם ללמוד או למצוא פרנסה טובה יותר בערים. את בתיהם הכפריים רכשו אחרים. אני מניח שאינה נמנית על מצביעי ארדואן…

פנינו אל המלון המומלץ Olive Garden, היינו, גן הזיתים. עליו שמענו ממדריכים מקומיים שהכרתי. ברגע שנכנסנו, הבנו מדוע. למלון מרפסת הצופה לקניון ולחוף ים נהדר, מטבח אטרקטיבי ובעיקר אווירה מחבקת ויכולת לגעת ברצונם של התיירים. גם הפעם, המלון אינו שוכן בחוף הים ממש, אלא כמה מאות מטרים מעליו. פניו הבוהות של פקיד הקבלה לא בשרה טובות. חיש קל הבנו שתי אמיתות: א. כנראה שהזמנתי לא נקלטה. ב. אין חדרים.

לרגע חשבנו להמשיך אל הכפר אלינג'ה (Alinca) יעדנו מחר, אבל המחשבה על טיפוס של שבעה ק"מ בשעת הצהרים מחד, והמראה המפתה של חוף הים מאידך, הכריעו בעד המקום. מוזר ככל שישמע, סוף ספטמבר, זמן קורונה והמלון מלא. נדמה היה לי שהזמנתי מקום. אולי התכוונתי. ניסיתי לבדוק אם חברתי הטובה ענת הזמינה עבורי. כמשתמש אינטרנט מאד מסויג, אני פונה לעתים למתפעלות המוכשרות ממני, לפחות בתחום הזה… מתברר שענת לא הזמינה. תעלומה. בצער רב הגענו למלון סמוך, בריכה, חדרים סבירים ויותר, אבל אין נינוח. אין טעם. אין אווירה. גם אין אורחים. לזכותם ייאמר שהם משתדלים.

לאחר ארוחת צהרים, שניתן לומר עליה שהיא "מזינה", ירדנו לחוף הים דרך כרמי הזיתים. השביל צר, בחלקו מחוזק על ידי מדרגות, יורד בתלילות אל המפרץ הנמצא מאות מטרים למטה, במפל של כמה מאות מטרים. אך התחלנו ללכת וראינו מפרץ מרהיב, חבוי בין הצוקים,  שהפרשי עומק הכתימו את הכחול העמוק שלו, בכמה גווני תכלת. שעת אחר הצהרים עושה חסד עם המצוקים הנישאים שעוטרים את המפרץ ככתר. הנוף כאן  הוא ללא ספק דרמה של מצוקים, סלעים בגווני לבן וחום, שפע של ירק ולמטה, בבת אחת, הכחול כחול העמוק והמשגע הזה. החצבים שפרחו בלבן הבוהק, הוסיפו קורטוב של חן ליופי. אחרי שעה 04:00 אחרי צהרים, מתמתנות אכזריותן של קרני השמש. הן מלטפות ברכות את המשתזפים. אולם, בשעות אלו הים מתחיל לזעוף ומטיל את המתרחצים בעצמה אל החוף.

רשמנו לעצמנו שהכפר הזה ראוי לשהייה של יום נוסף. יזמים מקומיים מציעים סיור למפרצים עלומים, לכפרים נטושים ולפינות חמד שניתן להגיע אליהן רק מן הים. כולל גיחה למפרץ הפרפרים של אמש. את הדרך חזרה, עשינו כבר במונית. לאחר מקלחת, מיהרנו לרגיעה וארוחת ערב, בבית ההארחה – גן הזיתים, אותו נאלצנו לעזוב. בעודנו סועדים ארוחת ערב משובחת (קשה בגולה הדוויה), הטלפון מצלצל (הקליטה הסלולרית מצוינת), הילה על הקו, כשהיא תוהה מדוע איננו מגיעים ל… גן הזיתים. מתברר שהיה לנו מקום, אלא שההזמנה היתה על שמה. מוש סביר, שניהל את 'החברה הגיאוגרפית', היה אומר על אירועים ש"התבשלו" כך: "יצא מרק"…

למותר לציין שעברנו לכאן, מותירם את בעל הפנסיון החליפי בפנים המומות.

בבקר המחרת, ישבתי מתחת לסוכת גפנים, מתבונן במצוק המיוער הנופל בתלילות אל הים, אל המפרץ המרהיב שנקרא אף הוא קבאק, על שם הכפר. אני אוהב את השעות הללו של הבקר המוקדם ,את אור היום הפורץ לאיטו מתוך האפלולית.

אחרי ארוחת בקר מושקעת, עזבנו את פנסיון "גן הזיתים", שבכפר קבאק, כשאנו רושמים לעצמנו לשוב אליו ואני מצרף המלצה חמה, לשהות בו שני לילות לפחות. התחלנו להעפיל במעלה הכפר. כעבור כ-40 דקות של הליכה ברחוב מרוצף ב"אקרשטיין", הגענו אל Lycia Hotel. רשמנו לעצמנו שניתן היה לוותר על הקטע הזה, שהלכנו בו אמש, ולנוע לכאן במונית. טיפסנו דרך טראסות חדשות, שבעתיד יהפכו למלון, טיפסנו וטיפסנו.

בשלב מסוים שאל מולי, מדוע הים משמאלנו? הכיוון הוא כאמור מזרחה והים אמור להיות מימיננו… ניסיתי לאנוס את השטח ולהרגיע אותו בהסבר מלומד, שלבטח ממתין לנו עיקול חד בהמשך. עד שראינו שלט ועליו רשום "פרליה" (Faralya), כלומר, הלכנו בכיוון ההפוך. פאדיחה נוראית (תישבעו שלא תספרו). קשה היה לעכל את גודל הבושה, רצינו לוודא, לבדוק. למזלנו הרע, את המפות השארנו בתרמילי הגב. בחור מצרי חביב, שפסע מולנו, הראה לנו בתוכנת ה"טריילר" (Traler) שלו, שאכן אנחנו בכיוון ההפוך. מזל שהוא לא מכיר אותנו. עצרנו לצד דוכן מקומי, שנפתח זה עתה, כדי ללגום מיץ רימונים ולקנות תפוחים. עם קצת 'חענדלאך' הצלחתי לשכנע את הבעלים, להשאיר את הכול פתוח ולהקפיץ אותנו חזרה לכפר קבאק. משם, במונית  חזרה ל"מלון ליקיה", באיחור של קצת יותר משעתיים ושרירים תפוסים ממאמץ.

אחרי כמאתיים מ' של הליכה, התבררה הטעות: מתברר שהיינו צריכים לפנות ימינה במקום שמאלה. למרבה הצער לא שמנו לב לרוגם האבנים שסימן את הדרך. התחלנו לטפס בתוך החורש, כשמעת לעת רואים את הים בזווית מפתיעה. עברנו דרך עצי זית, שעליהם הכסופים בלטו על רקע הירוק כהה של האלונים והירוק בהיר של האורנים. במקומות הגבוהים יותר, נראו שיחים של מין לא מזוהה ממשפחת הפרפרניים, שעליו היבשים הוסיפו גוון זהוב לפנטזיה הירוקה. כמעט ולא ראינו מטיילים לאורך השביל, למעט שני חבר'ה מאיסטנבול, שכינינו אותם "הטורקים הצעירים". בכמה מקומות גדלו קטלבים שגזעיהם האדומים בלטו למרחוק. פסענו למרגלות צוקים מרהיבים, שמערות פעורות בהם. בכמה מקומות נבנה לצד הדרך דוכן ובו מקום ישיבה, מחסה, ג'ריקנים של מים למילוי, בקבוקי שתיה, מתקן לחימום תה, ביסקוויטים והכל, בתשלום עצמאי בקופה מיוחדת. הכול בנוי על אמון ועל כבוד טורקי.

לקראת סוף העלייה, ראינו את הפרחים הראשונים – רקפת יוונית, שפרחיה זעירים והיא נעדרת עלים. אולי היא מכונה כאן "רקפת טורקית". אחרי מאמץ הגענו סוף סוף אל הכפר אלינג'ה (Alinca), הנמצא בגובה של 714 מ' מעל פני הים. רוח קרירה נעימה העידה על כך שאנחנו גבוהים יחסית. הכפר בנוי על מצוק, מעל הים ומכול עבר נשקף ממנו נוף מרהיב. השעה כבר הייתה 15:00. כעת הבנו את המלצתה של קיית', מעצבת ומסמנת השביל, לעצור כאן. זה היה נכון, גם אלמלא, ההתברברות. אכן, שעה 13:00 היא מוקדמת מעט, אבל הקטע המצפה לנו, ארוך מדי. סיבה נוספת, חשובה עוד יותר, היא המראה של המפרצים, שבבקר יהיה יפה פי כמה, כשהשמש לא תכה בעיניים. אכלנו ארוחה זולה וטעימה של גוזלמה, בצרנו לעצמנו (ברשות), אשכולות ענבים מהסוכה והתבוננו מהופנטים בנוף. בעלת המקום צירפה נתונים ובישרה לנו שחברתנו הילה הגיעה לכאן במונית, לפני מספר שעות וחיפשה אותנו. הצטערנו שלא תחווה את החלק הזה.

קטע ההליכה מזרחה, על המצוקים, היה היפה והמרהיב ביותר שראינו עד עתה, השביל עבר מעל פני תהומות שאין חקר לעומקם. מולי העריך שהמדרון נופל בשיפוע של 45%. השביל בקטע זה לא תמיד היה ברור ולעתים נחבא תחת שיחי הרתמה הקוצניים שנופם בצורת כדור. פסענו על שפת קניון אדיר והתבשמנו ממראה המצוקים והים. בדרך, יזמים החלו לבנות אתר קמפינג, שמין הסתם יהיה מוכן בשנה הבאה. שתינו מים צוננים, ספלי קפה טורקי, שהומתק ברחאת לוקום. מכאן, עוד 6 ק"מ לכפר גיי (Gey).

אין בגיי הרבה בתי מלון. ההמלצות שקיבלנו היו אודות בית ההארחה הנעים של רמדאן (Ramzazn). למרבה הצער לא מצאנו אותו באינטרנט ותוצאות החיפוש  והובילו אותנו לפנסיון Lighthouse., המכונה גם  Yedhburunlar, היינו,  "שבעת האפים" על שום שבע לשונות היבשה החודרות לתוך הים למרגלות הפנסיון, עד האופק. הדבר הטוב ביותר שקרה לנו במקום הזה הוא המפגש עם הילה, שהספיקה להגיע ולתור את האזור. את המקום מנהלת אישה מאיסטנבול שאין דבר בינה לבין שירות. אוכל מתועש, אכפתיות מינימלית. ממליצים לוותר. המיקום, לעומת זאת, נפלא.

המרפסת תלויה באוויר כמעט. מתחת, לשונות ים כחולות שהפכו לאפורות מרגע לרקע, עד שנטמעו בעלטה.

ב-27 לספטמבר, ביום השביעי לטיול והחמישי לטרק, יצאנו מהפנסיון באור ראשון מהמלון בכפר גיי (Gey), עם ארוחת בקר ארוזה בתרמילים. הלכנו בנוף של טרסות עגולות, בנויות בקפידה מאבנים לבנות. על הטרסות גדלו בדלילות, עצי זית, עם מרחבים חקלאיים בין עץ לעץ, שנועדו לגידולי ביניים; בדרך כלל, חיטה.

לנגד עינינו נראה הים ועם הצוקים פזזו עזים שהזכירו למולי את הציור המפורסם של העז שצייר הלמוט האנט, בשדות בית לחם, וכינה אותו "שעיר לעזאזל". היה במקום קסם תנ"כי שהזכיר לנו את נופו של השומרון, אם כי היה מבותר יותר ועם ים כחול ברקע.

ירדנו בנוף של חורש דליל כשלצד השביל גדלו שיחי רתמה, שנופם עגול וקוצני. את ארוחת הבקר אכלנו ליד עץ זית ענק, שגזעו החלול הזכיר לנו את האגדה של תוגת העצים על מותו של הנביא מוחמד: לאחר שנשמעה הבשורה המרה, הברוש הרכין צמרתו, התאנה השירה עליה וכל עץ הפגין בצורה מוחשית את צערו. רק הזית לא הראה ולו סימן קטן של אבל, לתדהמת העצים כולם. בלילה שמעו קול נפץ וגילו שלבו של הזית נשבר בקרבו…

המשכנו ללכת, לרדת ואחר כך לעלות, עליה מתונה.

בשלב מסוים התחילו להופיע שלטים, המבשרים לנו על הפנסיון של פטמה. כעבור שלש וחצי שעות של הליכה, החלטנו שלא להיכנע לשטיפת המוח של השילוט ועצרנו בפנסיון פשוט, בכפר בל (Bel), בבעלותו של  איש חייכן ושופע טוב לב, בשם רמאדזן. הילה הציעה ארוחת בקר ותוך רבע שעה ישבנו מסובים לשולחן עתיר כל טוב: ירקות, גבינות, ביצה קשה, שקשוקה טורקית שנקראת "מלמן" (Melemen), תה ועוגות, במחיר של 40 לירות טורקיות, השווה בערכו לעשרים ₪. רמאזן הפציר בנו לאכול עוד ועוד ואף הציע לארוז עבורנו את הלחם והעוגות.

הדרך מזרחה, עברה מעל החוף. גם כאן הפרידו מצוקים בינינו לבין החוף, אך  הנוף היה פחות דרמטי מזה של יום האתמול. אין ספק, אויבו של הטוב מאד הוא המעולה. פגשנו בדרך מקבץ בתים, שאף הם החלו לעסוק באירוח. לא הרחק משם, עמד עץ אלון ענק, מעורר השתאות ממש, שעליו נגזמו בקו ישר, בדיוק בגובה שאליו יכולות להגיע שיני העזים כשהן עומדות על רגליהן האחוריות.  שביל יפה, מוצל ברובו, הוביל אותנו אל הכפר Gavuragili שאת שמו התקשינו לבטא. הכפר היה ריק כמעט. נטוש כמעט לחלוטין, מאז שהצעירים עזבו אותו בהמוניהם. את מקום המפגש עם המונית, שהביאה את הציוד, לא מצאנו. לאחר התייעצות על שלוש טורקיות לבושות בשרוולים רחבים, החלטנו לרדת בכביש תלול מאד לחוף, הים, שהוא פיסה קטנה של כחול ולבן, מוקף בגושי קונגלומרט שהתדרדרו מתישהו מהסלע שלמעלה. האנשים הטובים של הקמפינג, יצאו לחפש את המונית שלנו וזו הגיעה, לאחר שהמתינה לנו כשעה במקום אחר. ההתנסות עם הטורקים מרעננת ממש. דומה והמקומיים מתחרים זה בזה, מי יסביר יותר את פניו לתייר. מי יגלה נדיבות גדולה יותר.

נסענו לבקעת קארה דרה (Karardere), שהיא מישור סחף גדול, מעובד בצפיפות, בעיקר ירקות ופרחים בחממות. במבט ממעל, נראתה הבקעה כים לבן של פלסטיק. חצינו בנסיעה את הנחל Esen Chay, שהוא נחל קסנטוס (Xanthus) של העת העתיקה, ולאורכו מספר אתרים עתיקים, כגון טלוס (Tlos) ופינרה (Pinara ). זהו לב לבה של ליקיה. אזור נהדר לחובבי עתיקות. באזור אתרים רבים, אך הזמן קצר, אפילו על לטון (Letoon), שהיה מרכזה הדתי של ברית הערים הליקיות, נאלצנו לוותר. אבל לא על קסנטוס, שהיה בירת הליקים, הבנויה על גבעה, מעל הכפר Kinik. האתר קסנטוס קיבל את שמו מהנחל שלמרגלותיו. הנחל מוזכר פעמים אחדות באיליאדה של הומרוס, בדרך כלל בקשר למנהיגים הליקיים שרפדון (Sharpadon) ובן דודו גלאוקוס (Glaucos), שלחמו נגד האכאים (יוונים), לצד פריאמוס, מלך טרויה. משמעות השם "קסנטוס" ביוונית הוא "בלונדי", על שום צבע מימיו, עתירי החרסית. לאתר יש היסטוריה ארוכה של התנגדויות לכובשים. המפורסמת שבהם, נגד הפרסים בהנהגת המצביא הרפגוס (Harpagus), בשנת 546 לפני הספירה. ההיסטוריון הרודוטוס כתב שמאבקם העיקש ושאיפת החרות של הליקים הובילו אותם להתאבדות קולקטיבית, כשמנהיגם נושא נאום המזכיר להפליא לזה שיוסף בן מתתיהו שם בפיו של אלעזר בן יאיר, מנהיג הסיקריקים במצדה. רק שמונים משפחות, שלא היו בבתיהן באותו זמן, שרדו לספר את הסיפור. בשנת 42 לפניה ספירה, כאשר המצביא הרומאי ברוטוס צר על העיר, הגיבו אנשי קסנטוס בדרך דומה.

בכניסה לאתר משמאל לדרך, נראה שער כניסה מרשים מהתקופה הלניסטית. בלב האתר פורום רומי מרשימם, שרידי חנויות, תיאטרון במצב השתמרות מצוין. בנוסף למבני הציבור המוכרים בדרך כלל מאתרים קלאסיים, נראתה במקום  אסטלה מרשימה: עמוד ועליו כתובת בכתב הליקי וכמה שורות ביוונית עתיקה. בצדה השני של האגורה, נראו סרקופאגים ליקיים, בנויים על גבי עמודים. על אחד מהן לוח ובו שחזור לא מוצלח של התבליט המקורי שנלקח מכאן למוזיאון הבריטי. [ההָרְפִּיוֹת (מילולית" "שודדות") היו נשים מכונפות יפיפיות. שדות מכונפות בעלות טופרי ציפור חדים ושימשו לענישת אויבי האלים, אותם חטפו מפני האדמה, ועינו אותם בדרכם לטרטרוס. ההרפיות היו בעצם הנימפות של משבי הרוח האלימים. [שמו של מין העוף הדורס הענק, החי בדרום אמריקה, נגזר משמה של ההרפיה המיתולוגית]. הקשר הליקי להרפיות הוא שבאיליאדה של הומרוס מסופר שנשאו את ילדיו של הגיבור הליקי פנדרוס (Pandaros). החוקרים של ימינו טוענים שהדמויות המכונפות הללו אינן הרפיות אלא  סירנות, (הסירנות חיו על אי מוקף בסלעים ובצוקים,. שירתן הייתה כה ענוגה ויפה שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן ושמעו את שירתן מרחוק קפצו מספינותיהם אל מותם, או כיוונו את ספינותיהם לעבר הסלעים, שם הם נטרפו).

פנסיון Flower שבפטרה (Patara) הוא בדיוק מקום הלינה המתאים לסוג זה של טיול. פשוט מאד, סימפטי להפליא, עממי, זול ובעיקר נעים. את פנינו קיבל דליק, בחיוך מאיר עיניים, ניגוד בולט לחמיצות של הגברת אמש. לאחר שטבלנו מעט בבריכת השחייה הקטנה של המקום, אגב שתיית בירה צוננת מכוסות קפואות, אכלנו ארוחת ערב ביתית משובחת. מאפה של בשר וירקות בתנור, מעשה ידיה של אמו. כוסות של ראקי עם קרח, החישו את העייפות, כך שצנחנו למיטות.

פאטארה הוא מקום בו מומלץ לעצור את מהלך הטרק ולהתפנות להתבונן סביב. הגיע נהג נעים הליכות, שהפתיע אותנו בחן ובתודעת השירות שלו. נסענו לאתר הארכיאולוגי הסמוך פטראה (Patara), בכניסה ניצבים כמה קברים ליקיים מרשימים, שצורתם כצורת בתים, על גבי עמודים. הנוסע המפורסם צ'רלס טקסייה (Charles Taxier)  הגיע לכאן מהכפר קלאקאן (Kalkan) בשנת 1840. הוא קנה מאחד המקומיים מטבע עתיק עליו הוטבע דיוקנו של אפולו ולכן כינה את המקום "פטרה", על שם פטריום, הבן שהוליד אפולו לנימפה ליקיה. באתר עצמו בוצעו עבודות שחזור מרשימות. התיאטרון הרומי שרד היטב את שיני הזמן. אך הושקעה עבודה מרשימה לשחזר את האתר ששימש את הבולטריון, מועצת העיר. לצדו, מוצגת רפסודה, שנבנתה לפני מספר שנים כדי לשחזר את מסעם של אנשי פטארה אל ורנה (Varna), שלחופי הים השחור (בבולגריה של ימינו), כדי להביא משם ברזל. הלאה משם, שני סטווים (שורות עמודים) וביניהם רחוב מרוצף היטב, יורדים עד למקום שבעבר היה נמל. עם השנים, הרחיק הסחף את חוף הים. לא הרחק משם, קיים חוף רחצה רחב ידיים, שמדי שנה, בחודש מאי, מושך חובבי טבע הבאים לצפות בצבות הים שיוצאות כדי להטיל.

עדו שפירא ממליץ החום לצאת מכאן לדליקמר (Delikkemer), כשחלק מהדרך עוברת ליד אמת המים המרשימה של פטארה. החלטנו להשאיר משהו לפעם הבאה.

מפטראה נסענו אל קניון סקליקנט ((Saklikent, שנראה מרחוק, כאילו מישהו שיסע בגרזנו את קירות הסלעים. הנחל מגיח מהקניון בערוץ רחב ידיים, שלאורכו נבנו מספר מסעדות, בהן ניתן לשבת על מזרונים, לסעוד, להתנדנד בערסלים. יש משהו מרגיע במים. קריר, במובן המלא של המילה. במקום יזמים מפעילים טיולי אבובים. לאחר שהצטיידנו בפירות, נכנסו לקניון, טבלנו רגלינו במים הקרים. הילה שרגליה קפאו החליטה לוותר. המשכנו כדי לגלות שכמות המים התמעטה. שבנו בריצה להזעיק את הילה, כשמולי התנדב לשאת אותה על גבו, במים הקרים.  הצלחנו להתקדם כשני ק"מ בתוך הנקיק. למזלנו הגענו בסוף ספטמבר.

לפני עשרים שנה, כשביקרתי כאן לאחרונה, לפני בניית הגשרים, השער, הדוכן למכירת הכרטיסים והמסעדות, לא הצלחנו להתקדם מעבר ל-500 מ', בשל מי הפשרת השלגים ששטפו ומלאו את הערוץ. לאחר ששבנו למסעדה, נסענו לבקר באתר המרהיב טלוס (Tlos), שבקירות הסלע, התומכים באקרופוליס שלו, חצובים קברים ליקיים. מי שמגיע לכאן בשעות הבקר, נהנה מקרני השמש המאירות את הקברים. אנחנו, נהנינו ממראה מרהיב של העיר, שנשקף אלינו מראש האקרופוליס, כשמתחתנו האצטדיון שלאורכו נבנתה בריכת שחיה תחרותית, רחבה שנראתה מרחוק כמו חצר אימונים של גימנסיון (פלסטרה), ומעליהם, תיאטרון מושלם ממש. את כל היופי הזה עטרו הרים גבוהים, שפסגותיהם הקרחות נישאות הרבה מעבר לקוו העצים וניכר עליהם שבחורף הן מושלגות.

הזמן קצר והנהג ביקש רחמים. החלטנו להחיש פנינו מזרחה לעבר קאש Kaş)). נסענו לאורך החוף, עצרנו מול המפרץ של קלקאן (Kalkan) שהיה בעבר כפר דייגים כיום כפר נופש, עוד מהתצפיות יפות על מפרצים כחולים ואני בעיירה קאש (שנקראה בפי הליקים האבסוס (Habesos) ובפי הרומאים אנטיפלוס (Antiphellus). ממול, במרחק נגיעה כמעט, נראה האי היווני, קסטלוריזו (Castelorizo), אחד הקטנים והיפים שבאיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים, ששמו בטורקית – Meis. האי היווני, הכול כך קרוב לטורקיה, מעצבן את הטורקים, אבל זהו היה רעיונו של מוסטפא כמאל. טורקיה תהיה רק במקום המיושב בטורקים. בדרך כלל משייטות ספינות לכאן לשם, אבל כעת יוון סגורה בפני טורקים, בעטיה של הקורונה.

במרכז העיר שני סרקופאגים ליקיים מרשימים, סביב הנמל סמטאות, רחובות צרים ובתים בנויי עץ גם כאן פינה הקסם הכפרי את מקומו לטובת חיי מרינה. עם הרבה חנויות של מזכרות. אך זהו מחיר הקדמה. נהנינו מאווירה תיירותית עולצת. שוטטו באזור המסעדות והנמל. מדי בקר עשרות ספינות עמוסות בתיירם יוצאות מכאן בשיט אך העיר השקועה קקובה. בימים כתיקונם, יוצאת מכאן הפלגה יומית אל קסטלוריזו. אבל בעטיה של קורונה, האיים היוונים סגורים בפנינו. ספגנו מעט אווירה תיירותית, כולל מעט מוסיקה. הילה ומולי חזרו נרגשים ממועדון בו השמיעו מוסיקת ג'ז….לטעמי, קאש פחות מתאים לטרק, אך מהנה מאד.

המקום הנעים ביותר במלון קקובה (Kekova) הוא הטראסה, המשקיפה על קאש  ועל כול המפרץ. זוהי אנטיפלוס של העת העתיקה ואחר כך, כפר דייגים יווני, ששונה לבלי היכר. אולם למרות הנוכחות הטורקית בת מאת השנים ולמרות גלי התיירות שטפו את העיירה, עדיין ניכרים השורשים הקלאסיים. התושבים המקומיים, שספגו תרבות הלנית, חיו כאן כאלפיים שנה לפני שהגיעו ראשוני הטורקים. התיירים היוונים, שנהגו להגיע לכאן בעבר, לפני הקורונה ולפני גל המתיחות האחרון, השתמשו בשמות היוונים הישנים. כשמעכלים את הנוכחות היוונית (במערב גם אתנית, בדרום, בעיקר תרבותית), מבינים את ה"מגאלי אידיאה", היינו, "הרעיון הגדול", כפי שנקרא החלום היווני, להחזיר עטרה ליושנה. הבעיה היתה כשניסו לממש את החלום, בדומה למה שעמוס עוז כינה "שחזרת". משום כך הם קיבלו במאור פנים ובזרועות פתוחות, את חייליו היוונים של ונזילוס ב-1919. הטורקים ראו בכך אקט של בגידה והתוצאה, הייתה הטרגדיה של חילופי האוכלוסין (בלשון מכובסת: "טרנספר מרצון").

קאש היא נקודת מוצא לחלק אטרקטיבי נוסף בדרך הליקית, היוצא מכאן מזרחה, עד לדמרה (Demre). היום הראשון, מקאש עד אפולןניה, פחות אטרקטיבי, אבל היומיים אחר כך, נחשבים לאטרקטיביים מאד. החלטנו לוותר. בגלל שזמננו מוגבל. לעולם הזמן קצר. לאחר ההתנסות ביום של שני אתרים ארכיאולוגיים רבי רושם והליכה בקניון בתווך, הרשינו לעצמנו עוד יום תיירותי למחצה.

בשעה 8 בדיוק הגיע מדריך מקומי ושמו אדם והסיע אותנו מזרחה לכיוון קקובה (Kekova). כשעברנו מעל קאש, התגלה לנגד עינינו מראה מרהיב של המפרצים, סירות המפרש וברקע, האי היווני קסטלוריזו. כעבר כשעה של נסיעה, הגענו לכפר קטן וציורי ששמו Üçağız. מילולית: שלושת הפיות, על שום שלושה פתחים המובילים מן הים הפתוח אל המפרץ. כאן שכנה בעבר העיירה היוונית Teimioussa. להבדיל מקאש הסואנת, המקום הזה שקט ומשרה שלווה. הכפר כולו גבב של בתים כפריים יפים בנוי אבן, מכוסים ברעפים וטובלים בירק וביניהם פזורים ארונות קבורה ליקיים. לא הרחק משם, שוק יפה. בין לבין, משוטטים מעט מקומיים, שאינם ממהרים לשום מקום. בקצה השני של המפרץ, מיתמר מינרט קטן של מסגד, דומה וגגות הרעפים נוגעים זה בזה. ריכוז של קסם ים תיכוני.

לאחר התארגנות החלנו לחתור בקיאקים. חצינו את המצר אל האי קקובה, כשבדרך אנו חולפים על פני שרידי מבנים עתיקים. כעבור כשלושת רבעי שעה, הגענו  למפרץ קטן המכונה "מפרץ המספנות", שהיה נקודת אספקה עבור אניות בתקופה הרומית. סביב המפרץ הענוג ראינו שרידי מבנים מתקופות שונות: מגדל שמירה מהתקופה הלניסטית, בניה קיקלופית, היינו מאבנים פוליגונליות, שיוחסה בעבר לקיקלופים, שרידי כנסיות ביזנטיות, שהעניקו למקום נופך מסתורי. כולם נמשכו אל המקום השקט והמוגן הזה. לאחר שחיה במים השקטים המשכנו לחתור אל העיר קקובה, שבעת העתיקה נקראה בפי היוונים Dolichiste. רעידות אדמה במאות החמישית והשביעית השקיעו את העיר במים. חתרנו מעל השרידים, שהיו לעתים בעומק של עשרים או שלושים ס"מ מתחתנו. ניתן היה לראות מרתפי יין, שקעים להצבת קרשים עבור הקומה השניה, צלבים שסימנו כנסיות ועוד. מצדו השנה של המפרץ, נראה הכפר Kaleköy , מילולית "כפר המצודה", שקיבל את שמו ממצודת Simena שלמדרונותיה נבנה. שטנו ללגונה שבסיס הכפר, שהאיונים שסוגרים עליה מסביב, הפכו אותה לבריכת שחיה ממש. סלעים גדולים הפכו את הלגונה לבריכות קטנות, המסעדות הגיעו לקוו המים ממש ובלב החגיגה הפוטוגנית הזאת, ניצב סרקופאג ליקי, שחור פעור בצדו. אחד הסרקופגים הליקיים היפים בטורקיה.

לאחר ארוחת צהרים, טיפסתי לראש המצודה שעמדה במקום הזה, מאז התקופה הביזנטית. אכן, כובשים באו והלכו, הרסו ובנו, אך ההיגיון הגיאוגרפי והאדריכלי, נותר כשהיה. מראש המצודה מבין "שיני" החומה, נשקף נוף עוצר נשימה ממש, של הכפר, המים שצבעם כחול -ירוק, האיונים והמתרחצים. בדרך חזרה היה לי כוח לשים לב לפרטים הקטנים: המדרגות המצוירות, העציצים המטופחים , הקורות הצבועות בצבעי פסטל… כול מה שנותן לבתים הללו חזות ים תיכונית.

סימנתי לעצמי עוד מקום ללון בו בטרק הליקי ויצאנו לעוד 45 דקות של חתירה. רוח החלה לנשב, נאלצנו להתמודד עם הגלים, שהפכו את החתירה לפעילות ספורטיבית של ממש. שבנו לכפר אוצ'אוז, שבשעת אחר צהרים מוקדמת, נראה יותר מנומנם מכפי שהיה קודם לכן. מולי ואני יצאנו לנקרופוליס, עיר המתים הליקית, שהוא למעשה שדה טרשים, כשבין סלעי הגיר, שהבלייה עשתה בהם שמות, פזורים בצפיפות ארונות קבורה יפהפיים, שלכול אחד מהם צורה של בית. מן הסתם, קרוביו של המת, בפעולה של כבוד וייראה, רצו להנעים לו את ביתו החדש.

בעודנו מחפשים מונית, הציע מדריכנו להסיע אותנו. שעתיים של נסיעה לכל כיוון, במחיר של 350 לירות טורקיות, שווה ערך ל-170 ₪….

כעבור כארבעים דקות עצרנו ב Demre – כאן שכנה בעבר העיר הביזנטית מירה (Myra) עיר שידועה כעיקר בזכות הבישוף שחי בה בסוף המאה ה-3 ותחילת המאה ה-4 לספירה, הלוא הוא "ניקולאוס הקדוש". בשל הניסים הרבים המיוחסים לו, הוא ידוע גם כ"ניקולאוס עושה הנפלאות". הוא ידוע גם כנותן מתנות בסתר, למשל הטמנת מטבעות בנעליים, והוא המקור לדמות הפולקלורית "סנטה קלאוס". ב-1087 נחטפו  שרידיו לבארי בדרום באיטליה על ידי ספנים איטלקיים והוא ידוע לפיכך גם כ"ניקולאוס מבארי".

מטעמים של קוצר זמן, ויתרנו על הכנסייה והמוזיאון והחשנו פעמינו לאתר העתיק. שם ראינו עוד תיאטרון. הפעם תיאטרון יווני (הקודמים היו רומיים) ודומני שזה היפה שבהם. לצד התיאטרון, קברים ליקיים חצובים בסלע, עם חזיתות הדומות לחזיתות מקדשים, בדומה מאד לקברים של נחל קדרון ושל פטרה. כל מבנה חצוב כזה הוא הנפש. הקבר עצמו מתחת. מראה הצוק, שצבעו חום אדמדם, שנראה כמעשה תשבץ של קברים מעוטרים, הוא מראה משובב נפש. מכאן, עוד כשעה וחצי של נסיעה עד אנדרסן (Andrasan). עצרנו במלון שהופיע ראשון באתר האינטרנט של השביל. בכך הסתכמו מרבית יתרונותיו. אני קצת מגזים. הייתה לו חצר נעימה, מוצלת להפליא ומקרר מלא מיץ רימונים סחוט. סך הכול מקום משרה רגיעה, למעט בעל המקום, שהיה גם חמדן וגם אנטיפת, שהצליח לעצבן את מולי. היה זה מקרה חריג מבחינת ההתנסויות שלנו עד כאן. אבל אחרי הרבה הדרכות בטורקיה לומדים שלא להתעצבן כלל. "מענה רך ישיב חמה". הרוחות נרגעו, אבל מקננת בי תחושה שהאיש לא יבקש מאתנו חברות בפייסבוק.

יום ההליכה מאנדרסאן לצ'יראלי, היה פחות מגוון מקודמיו ומאלו שבאו אחריו. בשעת בקר מוקדמת, בטרם זרחה השמש, יצאנו מבית ההארחה, מצוידים בכריכים ובבקבוקים של מיץ רימונים קפוא. חצינו את הכפר אנדרסאן, שהוא בעצם רחוב ארוך טובל בירק, הנמתח לאורך פלג מים, ביצתי משהו. לאורך הנחל גדלים עצי דולב ושיחי הרדוף הנחלים. השביל טיפס מעל הכפר, לכיוון מוסא דאג (Musa Dağı). לא מוסה דאג המפורסם מספרו של פרנץ וורפל. היה זה יום לא מגוון במיוחד. מדובר היה בטיפוס ממושך בחורף, עליה מגובה אפס לגובה של 740 מ'. עברנו בין עצי אלון, אורנים, מורן החורש ולא מעט עצי דפנה. לא ער אציל המוכר מן הארץ, אלא דפנה Laurus nobilis) ) ממש. האטריבוט של האל אפולו. השביל טיפס ביער של עשרות עצי דולב, שגזעיהם בלטו במגוון של צבעים, שבין אדום לוורוד. לכול אורך הדרך לא ראינו נפש חיה. השריד היחידי לפעילות האנושית היה בקתת רועים. בשיא הגובה נשקפה מולנו תצפית נהדרת של הרי הטאורוס המיוערים ושל הכפרים שמתחת. כעבור הליכה קצרה נוספת, ראינו עמק יפה ובו חממות ושוב נבלענו בחורש.

בנקודה זאת החלה הירידה, שגם היא הייתה בתוך חורש סבוך. סך הכול לא יום עשיר באטרקציות. לקראת סופו של יום ראינו את פסגתו הקרחת והמחודדת של הר אולימפוס. אין לערבב כמובן עם אולימפוס אשר בתסליה, צפון ביוון. הר מרהיב בזכות עצמו, שפסגתו מיתמרת לגובה של 2,917 מ' מעל פני הים. ידוע על שנים עשר הרים בשם אולימפוס במרחב היווני. איני משוכנע שמשכן האלים היה דווקא בתסליה. יתכן שמשכן האלים לא היה על הר המתרומם מן הקרקע, אלא דווקא בשמים. מכול מקום, גלשנו לעמק של אולימפוס. ראינו שם כפר נופש ובו עשרות מסעדות ובתי הארחה פרוסים לאורך הכביש, במקביל לנחל. כעבור כמה מאות מטרים הנחל הפך לביצתי משהו, ובו גדלה צמחיה חובבת מים, כדוגמת קנים, סוף וסמר. כעבור כמה עשרות מטרים,  נראו במים שרידי קשתות, ובהמשך הגענו לאתר עצמו. תשלום של דמי כניסה, בדיקת מסיכות וטמפרטורת הגוף ואנו הולכים ברחובה של העיר הרומית אולימפוס, שהאטרקציה העיקרית שבה, היא המיקום: הרים גבוהים משני צדיה, נחל במרכזה ושפע של צמחיה. עוד הליכה קצרה ואנו בחוף  של צ'יראלי (Çıralı). דומני שהחתך של הנופשים שונה בשני החופים. לאולימפוס באים בעיקר צעירים ולצ'יראלי, ממוסדים יותר. החוף רחב ידיים, מתוח כקשת למרגלות ההרים. במקביל לו נמתחים בתי הכפר. לפלא בעיני עד כמה הירוק של העצים קרוב אל הכחול של הים. בהיעדר רוחות מערביות, המתיזות מלח וחול, העצים מגיעים סמוך לקו המים. כשהגעתי לכאן לראשונה, בשנת 1984, היו במקום 2-3 בתי הארחה ואילו עתה, הולכים והולכים, וההיצע אינו נגמר. במרכז הכפר חנויות, דוכני פירות משרדי נסיעות ומסעדות. מציעים כאן טיול בשיט במפרץ (מכיר מפעם, מומלץ), טיולים רגליים לקניון גונוק, טיולי ג'יפים, רכבל יקר לפסגת הר טהטלי ((Tahatalid, גלישה, קייקים ועוד סוגים של ספורט אתגרי. הנופש האולטימטיבי. החוף רחב ידיים. חצי סהר כחול, מוקף בשפע של עצים. חוף שמשלב פלג של מים מתוקים, עצי דולב גדולי נוף, הרדופי הנחלים, אתר ארכיאולוגי…

עשרות נופשים משתזפים בשמש, כאילו שעוד לא הגיע אוקטובר. הלכנו כשני ק"מ, ברחוב נטוע בעצי דולב ועצי נוי שונים, עד שהגענו לפנסיון אמין (Emin). החדרים סבירים, אבל האווירה נפלאה: חצר גדולה, נטועה בעצי חושחש, ממש מול החוף חדר אכילה מפולש מארבעת צדיו, תה וקפה חופשי… רמזאן, בעל המקום, מסביר פנים. מקום נהדר לעצור ולהתרווח מעט במהלך הטרק.

צ'יראלי הוא מקום המאפשר בוקר עצל, ארוחת בקר מאוחרת יחסית, שוטטות ורחצה בים. היה זה כפר שהתפרנס מחקלאות, עד שהגיע גל התיירות הגדול בתחילת שנות ה-80. כך למשל, הוריו של ראמאזאן, בעל הפנסיון, עברו לגור באולופינאר (Ulupinar) אשר בהרים, בבקשם מקום שקט, ובנם הפך את הנחלה לפנסיון.

את היום הראשון לחודש אוקטובר ציינו ביום נינוח יותר. מיד ארוחת הבקר, פגשנו את גיל סדגת, אף הוא מדריך טיולים, ומתמחה באסיה התיכונה. יצאנו יחד לכיוון מזרח, ברחוב מוצל, במקביל לחוף, שנמתח כקשת ענקית, עד שגיל פנה לעבר מלונו ואנחנו לעבר החוף. האזור הקרוב לים, מטבע הדברים יבש יותר. שטח עשבוני וכמה עצים גדולים צומחים ממנו. תחושה אפריקאית משהו. קצהו של המפרץ סלעי ודרמטי. להבדיל מחומת הגיר של הרי הטאורוס, פולש לכאן גוש של סלעים קריסטליניים. מחדר שחור וחזק שמפריד את המפרץ לשלושה מפרצים. השביל ל-Tekirova עוקף את המכשול הזה. כאן העלתה הילה הצעה מבריקה: שכרנו דייג שהשיט אותנו בסירתו אל מול המפרץ השני. מקום בו היינו לגמרי לבדנו. ניתן לשבת בצל העצים, לצאת לשחייה ולשוב לשוח בצל העצים. כעבור חצי שעה השיט אותנו שייטנו למפרץ סגור ומבודד עוד יותר, כשמעלינו פוסעים הטיילים בשביל הליקי, בדרם מזרחה.

לאחר ששבנו לפנסיון, הסיע אותנו נהג מונית אל אולופינאר (Ulupınar), הנמצאת במרחק של 9 ק"מ צפונה, בהרים ממש, בגובה של 670 מ'. "אולופינאר", הוראתו "המעיין הגדול" ואכן המקום מבורך בשפע של מעיינות. עצרנו במסעדה בשם "שלאלה" (Şelale),  שמפל מים העניק לה את שמה. פנטזיה של פלגי מים, מקפצים ושוצפים, ועליהם שולחנות נמוכים, כורסאות וכריות, כשעצי דולב ענקיים, סוככים ממעל. סעדנו את לבנו בארוחה משובחת ולאחר כשעתיים של שהיה נעימה, החלנו לרדת בשביל הליקי, חזרה לכיוון צ'ירלי. ההליכה במקביל לנחל, שרובו יבש בתקופה זו, אך עצי הדולב והרדוף הנחלים הגדלים בו, מלמדים על זרימה מכובדת באביב. זו הליכה נעימה, תוך כדי קטיף של פטל. לצד הדרך עברנו בבקתה שאיכר נמוך קומה, יצא ממנה. נראה כמו סטריאוטיפ של איכר אנטולי: לבן שיער, גדול שפם, לבוש שרוול קצר.  משהו מתוך הז'ורנלים. דומה ולא יצא מכאן לעולם. ירדנו לתוך הערוץ, הלכנו בין עצי דולב ענקיים, דילגנו מבולדר לבולדר וניסינו לפנטז איך המקום נראה בחודש מאי, כשהכול זורם.

הירידה הנעימה התחלפה בעליה לא קצרה, מפתיעה אפילו. לאורך הדרך גדלו רקפות יווניות. דומה שמיום ליום מספרן גדל. עד לאוכף, שממנו ראינו את החוף של צ'ירלי. החלנו לרדת בשביל, עד שראינו אש בוערת מתוך כמה סלעים. כבר לפני שנים רבות הבחינו מקומיים בתופעה הייחודית, שגזים היוצאים מהאדמה, מתחככים במגעם עם האוויר ובוערים. השם נקרא בטורקים ינרטאש (Yanartaş), היינו "האבן הבוערת". האש הזו היא כנראה המקור לאגדה  על הכימרה (Chimaera), מתוך ה'איליאדה' של הומרוס. הייתה זו  מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש. תיאורים אחרים מתארים את הכימרה כבעלת שלושה ראשים: ראש של אריה, ראש של עז וראש של דרקון. אולם, כל תאוריה של המפלצת מסכימים שהיא נשפה אש מאחד או יותר מראשיה. מפלצת זו הטילה את חתתה על האזור. איאובוטס מלך ליקיה , הטיל על הלוחם היווני בלרופון, לחסל את הכימרה, כדי להביא למותו.  בלפורון נעזר בפגסוס, הסוס המכונף. הוא התקין על חניתו גוש של עופרת, שהותך בשל נשימת האש של המפלצת, והביא לסתימת גרונה, לחניקתה ולמותה. המקום תואר כבר ב'היסטוריה נטואליס' שכתב פליניוס 'הזקן', במאה הראשונה לספירה. נוסע צרפתי בשם פרנציס באופורט (Sir Francis Beaufort), שעבר כאן ב-1811, העניק למקום את שמו "הר כימרה".

עוד ירידה קצרה, והחשיכה כיסתה את העמק כמו שמיכה. ראינו עוד נקודות בעירה, גדולות יותר, לצדן מצטלמים כעשרים תיירים. חלפנו על פני השרידים של מקדש הפייסטוס, האל הנפח, המכוער והמוכשר. ירדנו בגרם של מדרגות גבוהות, עד לכניסה לשמורה, שם המתין לנו רמאזאן, מנהל הפנסיון, שבא לאסוף אותנו. הרשינו לעצמנו להתפנק בחנות של עוגות לסיומו של יום מוצלח. הפצצנו את עצמנו בפצצת קלוריות מתוקה במיוחד.

ביום המחרת, יצאנו בשעת בקר מוקדמת. רמאזאן – בעל הפנסיון – בכבודו ובעצמו טרח להשכים לפני השעה 5, כדי לחמם את המים לתה ולהכין לנו ארוחת בקר מלאה. בטוב לבו הציע שנארוז כריכים לדרך. בתשלום צנוע נאות להקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה. נסענו דרך הכפר צ'יראלי, שעדיין נם את שנתו, עברנו על פני אולופינר, שנראה ככתם ירוק והמשכנו לטפס עד לכפר בייג'יק (Beicik). עוד טיפוס רכוב בדרך עפר, לכפר יוקארי בייג'יק (Yukari Beicik) שהוא מעין "בייג'יק עילית". כאן עצרנו, בגובה של 940 מ' מעל פני הים. נפרדנו מרמזאן והתחלנו לטפס. הפעם רגלית. העפלנו אט אט בשביל העולה לכיוון הר טהטלי (Tahatli), כפי שנקרא האולימפוס של ליקיה, בטורקית. כעבור כשעה של הליכה, הגענו לבקתה, ולצדה מטבח, ברכת דגים ודוכני פירות.

עצים גדולים של אגוז מלך הטילו את צילם על השולחנות, מקום מזמין למנוחה קצרה.  עצרנו לכוס תה ולמלון מתוק להפליא ובצער נפרדנו מפינת החמד. הטיפוס התארך והתארך. בשלב מסוים ראינו עצים רכי עלים, כמו אדר, שדר, טיליה ואולמוס. בהמשך הופיעו עצי ארז. תחילה, נראה ארז רזה ונמוך, אך ככל שהלכנו, הלך מספרם וגדל. הם בלטו בצבעם הירוק אפרפר, בנופם הרחב ובמחטיהם המסודרות בכריות. בדרך ראינו קבוצת מטיילים ממוצא רוסי, שבאו לחופשת ספורט, בחברת מאמן. הם מתכוונים לעלות רגלית לפסגת הר טהטלי , שמתנשא לגובה של כ- 2,300 מ' מעל פני הם ולרדת ממנו ברכבל. הרוסים הספורטיביים עקפו אותנו והמשכנו לטפס לאיטנו. ככל שעלינו, הארזים היו גבוהים יותר. כאן ניתן להבין מדוע המצרים הקדמונים הרחיקו עד קצה כנען, כדי לחטוב ארזים ומדוע שלמה המלך, מסר לחירם מלך צור, ערים בארץ ישראל, עבור ארזים. היו אלו עצים גדולי מדות. המבהירים לחלוטים את הדימויים "בחור כארז", "אם בארזים נפלה שלהבת" ו"כארז הלבנון ישגה". כשהגענו סוף סוף לאוכף, בגובה של 1,878 מ' מעל פני הים. שאפנו אוויר פסגות, התבוננו בנוף המרהיב של ההרים המיוערים במרבד ירוק של ארזים ובסלעים הסמוכים עליהם גדלו ארזים. זה היה אחד המראות היפים של הטיול.

החלנו ללכת כשמשני צדנו פורחות סתווניות לרוב, בולטת בעלי הכותרת הוורודים ובאבקנים הצהובים. ירדנו בקלילות, מבלי לשים לב שלא הופיעו עוד סימונים של הדרך הליקית. ירדנו וירדנו, עד שהשביל החל לקחת אותנו שוב למעלה, בניגוד להיגיון ובניגוד לכיוון. אבל הסימנים מתעקשים. מצוות אנשים מלומדה. אנסנו את המפה עד שזעקה. שבנו על עקבותינו, כשהילה ציינת לעצמה בסיפוק, שגם היא זכתה להתברבר עמנו.

חזרנו כלעומת שבאנו, כשאנו מתבוננים בסימוני השביל בשבע עיניים. מודעים לחמקמקות שלהם. כעבור כמה מאות מטרים, השביל פנה ימינה ולהפתעתנו התחיל לטפס למעלה ופנה לכיוון ההר. מכיוון שלא הורדנו אפליקציית GPS לטלפון הנייד, התקשרנו לידידנו גיל סגדת, שהלך כאן שלשום. הוא ניסה לעזור, אך לא הבין היכן אנחנו. התעשתנו, מבינים שכעת הגענו לדרך היורדת אל ההר. ממשיכים ללכת. מגיעים לצומת ושם בקתה של רועה ואשתו. שותים קפה שחור, שנחרך כראוי, מנסים לשלם ומסורבים. החביבות הזאת ממשיכה לעורר בנו השתאות. גלשנו לבקעה קרסטית יפהפייה, תחומה במדרונות מכל צדיה, ללא ערוץ מנקז. ניכר עליה שהניקוז שלה הוא פנימה, לתוך האדמה. הבקעה סוקלה במשך דורות והאבנים נערמו סביב. עדר של כבשים הוסיף חיים וחיות לסצנה הכפרית הזאת. יצאנו מהבקעה והגענו לצומת. שמאלה – שביל מסומן באדום-לבן וישר- שביל מסומן בכתום צהוב. זוג מטיילים רוסיים שבאו מהכיוון הנגדי המליצו על הצהוב-כתום. הלכנו והלכנו, השביל נעלם ונמצא, נעלם ושוב נמצא ונעלם.

חיפשנו לכול הכיוונים, כשאנו מודאגים ממחוגי השעון המתקדמים במהירות, מהשמיים המאפירים ומהקור. לא הצטיידנו בביגוד חם. פתאום זיהה מולי סימן כתום-צהוב. עלינו גיא וירדנו, טיפסנו על דרדרת וגלשנו ממנה. היום נטה לערוב, העננים הרעו את מצב האור. הסימון שהפך לברור רק הרחיק אותנו מהיעד. הילה חששה. טענה שמסוכן ודרשה לחזור. שבנו על עקבותינו. בעודנו עומדים מעל דרדרת, זיהיתי למטה מבנה הרוס, לצדה של דרך עפר. ברור היה שמשם יקל עלינו להתקדם. לא נראה כל שביל או סימון, אבל האפשרות האחרת, לחזור לבקתת הרועים, נראתה גרועה עוד יותר.  גלשנו במורד, כשאני מנסה לעודד את הילה והיא מסננת הערות עוקצניות. לפתע הופיעו חצים אדומים ובהמשך, הסימון אדום-לבן הגואל. השמש שקעה מזמן ובאור אחרון הגענו לבניין ההרוס. רועה כיוונה אותנו למחוז חפצנו, הכפר ייילה קוזדרה (Yayla Kuzdere). לשאלתנו המתבקשת ענתה "שלושה ק"מ" . ירדנו בדרך משובשת ותלולה מאד, במשך  למעלה משעה ולא הגענו. "3 ק"מ" הוא כנראה מספר גנרי. בכלל, בסופו של יום הליכה, הק"מ נראים ארוכים יותר. לפתע הגענו לקבוצת בתים, נטושים ברובם. המקום נראה קטן מדי, אבל נדמה היה לי שאני חש באפי את ריחו של הצ'ורבה (מרק) העגבניות המפורסם של סולימן, בעל הפנסיון. האדם היחידי שפגשנו במקום הסביר לנו שהכפר נמצא במרחק של 3 ק"מ נוספים… התנחמנו בענבים, שקטפנו בצד הדרך שינסנו מותננו וכעבור כ-45 דקות הגענו סוף סוף לכפר יילה קוזדרה. גם שם לא היה ברור כל כך היכן נמצא הפנסיון. אשה ששאלנו ציידה אותנו ב"גוזלמה" חם, היישר מהתנור, עוד מאמץ קטן ואנחנו בפנסיון. המקום היה כמעט מלא מקבוצת ספרדים רועשת, שהגיעה מאזור בילבאו. ה"צ'ורבה" של סולימן הצדיקה את השם שיצא לה.

היום הבא, שהתחיל בכפר יילה קוזדרה (Yayla Kuzdere) והסתיים במלון מפנק ב-Ovacik, היה יום פחות מסעיר מהיום שקדם לו וכן מהיום שלמחרתו. לא ראינו מראות יוצאי דופן. יחד עם זאת, קשה לשמור במהלך טרק ארוך, על רמה גבוהה קבועה של ריגוש.

היה נעים להתעורר בפנסיון של סוליימן. בעיקר בשל הסוכה, עם אשכולות הענבים שצבעם כחול עז. יצאתי לסיבוב בכפר. יילה הוא ישוב זמני, של רועים או איכרים, הלנים לזמן מה בשדות המרוחקים, בתהליך שבסופו נוצר כפר-בת, כמו ה"מזרעות" של הכפרים הערביים בארץ. הכפר כולו טובל בירק, עם מסגד גדול, בוהק בלבן, מיתמר במרכזו. יש חוסר פרופורציה בין הכפר הקטן, למסגד הענק. הוא לא נבנה בכספי התושבים. למישהו חשוב היה לבנות אותו. מי יגול עפר מעיניך, מוסטפא כמאל אטא-טורק. יש גם מראות אחרים. דגל טורקי על חוט חשמל, בקתה במטע של אגסים ועוד. יחד עם זאת, הגורם הדומיננטי בנוף, היתה פסגתו המחודדת והקירחת של הר טהטלי. אנחנו בעיצומו של הסתיו. הבקרים קרירים והפירות מתפקעים ממש. רימונים אדומים, אשכולות ענבים שהסוכר נוטף מהם ותאנים שחנטו את פגיהן.

סולימן הקפיץ אותנו ברכבו לעיירה Gedelme. הדרך עד לכאן נחצית פעמים רבות על ידי כביש האספלט. עצרנו לקנות שתיה ופירות יבשים. מסתבר שהמוכר מדבר כמה מילים בעברית. למדנו ממנו שלפני 15 שנה, לפני הפגנות השרירים של ארדואן, האזור המה ישראלים. כעת, מרבית המטיילים, לייתר דיוק מרביתם המוחלטת, הם רוסים. התחלנו ללכת מזרחה, בחורש ים תיכוני. כמו בכל יום באזור הזה: עליה ארוכה, ארוכה, אל קוו הרכס, כשאנו נוטפי זיעה. יושבים, מרגיעים את הנשימה והדופק, לוגמים מים, מתבוננים בנוף. מראה יפה של הרכס ממול, מבט אל הר אולימפוס המזדקר מכול מקום וגלישה למקום הבא. בעליה הריאות עובדות בטורבו ובירידה מקבלים דרישת שלום מהברכיים. כעבור מספר שעות, הגענו סמוך לכפר גוינוק יילסי (Guynuk Yaylasi). עצרנו ליד בית בודד ושאלנו את הזקנה שגרה בו, היכן הדרך. למרבה ההפתעה, היא הזמינה אותנו להיכנס לביתה. מחווה לא מובנת מאליה לאשה בודדה. היא מזגה לנו תה ואחר כך, גם מרק ולחם מעשה ידיה. ברגע שחורגים מהתה המסורתי, ברור שצריך להשאיר כסף. כך עשינו ותוגמלנו בחיוך. על הדרך, למרגלות הבית, עמדה ערימת עצים ענקית. נשענו עליה, ולפתע נשמע קול פעמונים. ראינו שהמארחת שלנו נוהגת כמה פרות למרעה. ממש מולטי טאסק. התקשרנו למלון Göl Mountain Lodge , עליו שמעתי המלצות ממדריך מקומי.  בחור חביב, ממוצא כורדי, בא לקחתנו. המלון נמצא בהרים, גבוה מעל הכפר, בגובה של 1,208 מ' מעל פני הים, כמו הר מירון, אבל צפונה ממנו. מהמרפסת שטופת השמש נגלה נוף רחב ידיים של הרי הטאורוס ושל הקניון בו הלכנו למחרת היום. לצדו של הצעיר הכורדי, שהוא גם נהג, גם מלצר וגם פקיד קבלה, עוזרת אשתו הקירגיזית, שדמותה חריגה מעט בנוף האנושי המקומי, בעיניה המלוכסנות ובעצמות לחייה הבולטות. השנים הרעיפו עלינו מכל טוב. הוסיפו פיצוחים לבירה, מזגו לנו יין מעשה ידיהם ובהמשך גם חליטה של עשבים לשתייה, בתוספת דבש. למרות שהחופים המו אנשים ובפנסיון של סוליימן לא היה מקום, כאן היינו האורחים היחידים. מלון גדול ושני אורחים. נפרדנו מהילה בחיבוקים ובצביטה של געגוע. אין ספק שנוכחותה תחסר לנו בהמשך. ארוחת הערב היתה מפתיעה. לאניני טעם: עשירה, מגוונת וטעימה להפליא. למרבה השמחה, לילה בלי מזגן. אפילו התכסינו בשמיכות.

ביום האחרון של הטרק, השכמנו במלון ההרים Göl. ארוחת בקר מאד עשירה, מגוונת ומושקעת, כשאני מתוסכל מכך שאיני מצליח לטעום מכול המאכלים. יצאנו לדרך, הפעם כבר בלי הילה וחסרונה הורגש. הנהג-מלצר- פקיד הקבלה-איש התחזוקה הכורדי הסיע אותנו לנקודת התחלה, והחלנו ללכת לאורך הנחל. השביל מן הכפר נכנס לערוץ, מדלג על פני בולדרים ענקיים ושוב יוצא. הלכנו עוד כשני ק"מ, עד לקמפינג קטן לצד הערוץ. איש התחזוקה של המחנה קיבל את פנינו בחביבות, מזג לנו מים ומכר לנו שתי כוסות של מיץ רימונים. בסמוך, ליד הקמפינג עסקו פועלים בבניית בריכה שנועדה לאגום מים, כדי שבעת שריפה, חס וחלילה, יוכלו ההליקופטרים למלא בה את מכליהם. התבוננו באורני הברוטיה הענקיים והתפללנו  שלא יהיה בה שימוש.

בשלב מסוים השביל ירד לקניון עמוק ומרהיב, עם בולדרים גדולים במיוחד שיצרו גבי מים גדולים. השתקפות הסלעים והשמים בגב יצר שילוב צבעים יפה. מולי קפץ לראשון שבהם, המוצל ואילו אני, שאיני דג מים קרים, נכנסתי רק לגב השני, שהיה שטוף שמש, אבל קרניה לא השפיע על הטמפרטורה. זינקתי במהירות החוצה מהמים הקרים ואפשרתי למולי לשחק אותה ג'וני וויסמילר (שלשום העליתי תמונה שלו שואג). לאחר זמן קצר, קצר מדי, התחיל השביל לטפס מעלה מעלה, כדי לעקוף את המכשולים שלאורך הערוץ. טיפסנו שעה ארוכה, כשלאורך הדרך הלכו מולנו עשרות רבות של מטיילים רוסיים, כשאצל כולם, כל הציוד על הגב. מעת לעת גוונה האחידות הרוסית על ידי מטיילים… אוקראינים… שלמרות העימותים הפוליטיים בין המדינות, גילו חיבה רבה אלו לאלו. קייט קלואו, מסמנת השביל, תיארה את המסלול כ"מוצל", עם "זמינות רבה של מים". תיאור יפה אך לא נאמן למציאות. אכן היו מים בערוץ, אך לא כשיצאנו ממנו, ההליכה במשעול התלול, גרמה לנו לחסל במהירות את המים שנשאנו עמנו, עד שהגענו לנביעה, שם המים טפטפו בעצלתיים ומילאו בקבוק של ליטר, בעשר דקות. דומה היה שהטיפוס לא יגמר. בכל פעם, ראינו כתף של הר, שקיווינו שהירידה המיוחלת תתחיל אחריה, אך לאכזבתנו, תמיד ציפתה אחריה עוד עליה. היה משהו סוחט ומתיש בטיפוס הזה. כשהגענו סוף סוף לכתף, צפינו בנוף מרהיב של הרים מכוסים בצפיפות ביערות אורנים, ממעל ההר, התרומם הר גבוה. באופק, ראינו סוף סוף את הים התיכון. חשנו כמו חייליו של  כסנופון ב"מסע הרבבה". כשהם הגיעו במסע רגלי מפרס אל הים השחור, הם צעקו "הביתה".

מתברר שהירידה הייתה המתישה לא פחות. מדי פעם עצרנו את המטיילים הרוסים, או האוקראינים, שטיפסו מולנו ושאלנו כמה זמן נותר לנו כדי שנגיע לגוינוק (Gunuk), מחוז חפצנו. התשובה הייתה "שעתיים וחצי". כעבור כחצי שעה של ירידה, לא התאפקנו ושאלנו שוב. התשובה נשארה קבועה: שעתיים וחצי. כעבור חצי שעה הסצנה חזרה שוב ושוב. הנוף לא היה עוצר נשימה כמו בתוך הערוץ, אבל היה מרהיב. לאורך הדרך ראינו רקפות רבות ומעת לעת גם מטפסים שונים. לבסוף זה קרה. מולי צעק בשמחה שהוא רואה מכונית ובהמשך נתגלה לעינינו נוף נפלא של אגמים בצבע טורקיז, ביציאה מן הקניון. כעבור עשרים דקות נוספות, הגענו לתעלת מים ואחריה לשלט צהוב המסמן את הדרך הליקית אל גוינוק ועבורנו את סוף המסלול. מטיילים רבים מגיעים לכאן, כדי לבקר בחלקו הנמוך של הקניון. לכן עיצבו למענם את האגמים ולצדם קמו בתי קפה נאים. הייתי בערוץ לפני 12 שנה ואכן, היה זה קניון יפהפה, דרמטי, עם מכתשות ענקיות מלאות במים. הפעם לא נותר זמן. התנחמנו במראה האגמים המלאכותיים שנקוו בכניסה לקניון, הם נראו ככתמי טורקיז על רקע הירוק בהיר של האורנים. מולי הסקרן נכנס למערה צרה. מכיוון שמעולם לא השתגעתי על מערות, לא חשתי חובה להיכנס אחריו. מולי הציץ ו…נפגע בראשו. עוד חבטה על הפדחת, עוד כתם דם שנאלצנו לחטא עם יוד ולכסות בפלסטר.

לפי סיכומנו עם הנהג הכורדי, היינו אמורים להתקשר למלון גול ממנו באנו ואלו ישלחו רכב. למרבה השמחה, התברר שמנהל המלון כבר ממתין לנו, עם הציוד. בקשנו ממנו לקחת אותנו לעיירה גוינוק ואחרי כמה רגעים של שיחה, הוא נאות להקפיץ אותנו למלון סמוך לאתר הליקי פסייליס (Phaseilis),שנמצא מערבה לנו והשביל הליקי, באחת הגרסאות שלו, מבקר בו. חששתי מהמחיר הנמוך – 250 לירות טורקיות לחדר. אבל למרבה ההפתעה, קיבלנו בקתת עץ מטופחת וממוזגת ובסכום של 5 אירו, גם ארוחת ערב משובחת.

מלון Otanj Ranch [כך], שהוא בעצם גם חוות סוסים. החדרים מסודרים סביב חצר האימון. מסתבר שאפשר לצאת מכאן לסיורי רכיבה מודרכים. רשמנו לעצמנו. המלון נמצא ב-Çamyuva, שהוא בעצם חלק מאזור הנופש של קמר (Kemer), המציע למטייל חופים יפים וחורש ים תיכוני. נסענו לאתר הסמוך פסייליס (Phaseilis), שהוא בעצם האתר המסכם עבורנו את הפרק הליקי בטיול. אתר זה נמצא אף הוא על מסלול השביל הליקי, באחת הגרסאות שלו. מה שעושה את האתר הזה מיוחד הוא בעיקר המיקום שלו, בין שני מפרצים מעוגלים יפהפיים. יש בו שילוב מרנין של אקוודוקט מרשים, חורש ים תיכוני וחופי רחצה. מהתיאטרון נשקף נוף מרהיב. באופק, ניצב גאה הר אולימפוס, שסבבנו סביבו בימים האחרונים.

מכאן, שעה נסיעה עד אנטליה, כדי להתחיל פרק חדש בטיול.