הר אררט – נוף ואדם

 

 

 

 

הר אררט הינו קודם כול מושג תנ"כי רב עצמה. דומה וכול אדם כמעט, שזכה לחינוך בסיסי, יהודי או נוצרי, שמע על תיבת נוח וזו סיבה טובה למשוך למקום מבקרים רבים. מה גם שהמקום מרהיב ביופיו. הר אררט הינו תחנה חשובה במסלול הטיול במזרח טורקיה ונקודת חובה בכול טיול בארמניה, שהרי הוא סמלה הלאומי של ארץ זו. 

 

 

המפה באדיבות המגזין הוירטואלי של "מסע אחר"

 

אררט הוא הר געש כפול-כיפה מעידן השלישון, המתנשא לגובה של 5137 מ'. ניצב בודד מעבר להרי הטאורוס המזרחיים. בשפה הדרום-מזרחית של רמת אררט. בקצה הצפון מזרחי של טורקיה, בקרבת אזרבאיג'אן הפרסית והרפובליקה הארמנית. ההר מכונה בטורקית "אררט הגדול" (Büyük Ağri Dağ) ושכנו – "אררט הקטן"  Ağri Dağ) (Küçük .

גבהו של האררט הגדול מגיע כאמור לגובה של 5137 מ' (אם כי בחלק מהמקומות מצוין5205 מ') וגובהו של האררט הקטן, שממזרח לו, מגיע לגובה של 3915 מ'. המרחק בין הפסגות הוא 13 ק"מ, האוכף שביניהם נמצא בגובה 2540 מ'. המרשים בהר הוא בעיקר גובהו היחסי. הוא מתרומם כ-5200 מ' מעל אגן Iğdir שמצפון לו ו-3500 מ' מעל רמת אראס, שגובהה 1000 מ'. דבר היוצר אפקט ויזואלי מהמם. לאררט הקטן יש צורה טיפוסית של הר געש, ואררט הגדול דומה לכפה. שני ההרים מבותרים ומחוספסים. הרי געש כבויים הבנויים לבה אנדזיטית (מינרל עמיד מאד), ה"אחראית" בין הייתר לצורתו התמירה, הרובצת על שכבות פאליאוזואיות שמעבירות מים. לכן דלים המעיינות שבסביבתם. ההרים בנויים משכבות מעורבות של לבה וטוף. זו הסיבה לצורתם הקונית ולעמידותם למשך שנים בפני הבליה. לכל אחד מהם לוע מרכזי ובצדו, לועות פרזיטים, מעיינות גפרית ופורמולות. ההר מכוסה בשלג עולמים החל מגובה של 4000 מ'. שטח כיפת הקרח הוא 13.5 קמ"ר.

בצלע הצפונית של האררט הגדול יש גיא עמוק מאד, הנקרא גיא יעקב, על שמו של הפטרון של הכנסייה הארמנית, עומקו מגיע עד 1000 מ'. בשנת 1840 גרמה רעידת אדמה, שינוי ניכר בצורת הצלעות של הרי אררט. ההרים חשופים ברוב שטחם, מגובה 2400 ומעלה מתחילה צמחייה אלפינית דלה, למטה יש אזור צר של יער ומרעה. הפסגה מכוסה שלג עד ויש בו קרחונים קטנים.

 ליד הא אררט מתנשא סופהאן דא(ג) ((Suphan Dağ, המתנשא לגובה של 4434 מ'. הפסגה השנייה בגובהה בטורקיה.

 

 

 

פירוש השם אגרי דאג הוא "הר התיבה". יש המכנים אותו "הר הכאב", בהתייחס לתלילות ולקושי ומסביר במדויק רק חלק מהמדרונות העליונים. אסכולה אחרת טוענת שההר נקרא בעבר "א(ג)רי דא(ג) (Eğri Dağ), היינו, "ההר הקטום". הארמנים קוראים לו "אמא אדמה" והכורדים "הר הרשע".

המילה "אר" בארמנית משמעה גדול ואולי גם קדוש. מכאן "ארגטץ" וגם "אררט".

 

 

הר אררט מוכר בעיקר בשל אזכורו בתנ"ך כמקום עליו נחה תיבת נח, אך הקביעה כי הוא אכן הר זה שנויה במחלוקת.

לאורך ההיסטוריה עבר ההר בין מדינות ואימפריות שקמו ונפלו באסיה הקטנה והקווקז, בהן הסקיתים והמדיינים המוזכרים בתנ"ך. במאה השלישית לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול  את ההר מהפרסים, הפך אותו לחלק מממלכת מוקדון. לאחר כינונה של ממלכה ארמנית עצמאית בשנת 198 לפנה"ס, הר אררט היה חלק ממנה קרוב ל-600 שנה, למעט הפסקה קצרה בין השנים 114-118 לספירה, אז נכבשה הממלכה על ידי הקיסר הרומי טריאנוס. כאשר הסתיים שלטונה של ממלכת ארמניה על ההר, הפך המחוז כולו לשדה קרב בין האימפריה הפרסית לזו הרומית, ולאחר שזו האחרונה פוצלה לשתי קיסרויות נפרדות היה ההר בשליטת הקיסרות המזרחית, היא האימפריה הביזנטית.

בתחילת המאה התשיעית לספירה החילה הממלכה הארמנית לחדש את ריבונותה על האזור, אולם רק  לתקופה קצרה. כעבור 25 שנה,, שלט במקום הצבא הביזנטי ובשנת 1071 זכו בשטח הסלג'וקים, לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט. הממלכה הגאורגית המאוחדת השתלטה על השטח במאה השלוש עשרה עד לכיבוש ההר בידי העות'מאנים ב-1517 עד לתחילת המאה ה-20.

 

 

 

החל מהמאה ה-19 קיבל ההר חשיבות אסטרטגית כמכשול וגבול הררי. בשנת 1828 הוא הועבר לרוסיה על ידי האיראנים ובמשך כמאה שנה הגבול הרוסי-טורקי עבר על פסגתו. הר אררט הקטן היתה הנקודה בה נפגשו איראן, ברה"מ לשעבר (כיום הרפובליקה הארמנית) וטורקיה. הגבול הנוכחי בין טורקיה וארמניה עובר בנהר ארס ובנחל ארפה. הגבול הישן נהווה את הגבול בין אגרי וקארס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נשלט ההר על ידי הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, עד לפלישת הצבא האדום – אז חולק הקווקז בין ברית המועצות לבין טורקיה. הגבול, לצערם של הארמנים, השאיר את הר אררט בשליטת הטורקים עד ימינו ואת מדינתם כחלק מהרפובליקות של ברית המועצות. ב-1991 קיבלה ארמניה את עצמאותה.

 

 

לפי בראשית ח, ד, נחה תיבת נוח על הרי אררט "ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט". כלומר על אחד ההרים הגבוהים בארץ אררט ואמנם המסורת היהודית והסורית (בתרגומים ארמיים ובפשיטא לפסוק הנזכר),מתרגמת את הביטוי "הר אררט" במילים "טורי קרדו או קורדון", כלומר הרי כורדיסטאן, כיום ג'בל ג'ודי (Gudi Dağ)  דרומית מזרחית לימת ואן, בפרובינציית מרדין, שליד Cizre. זהו רכס המשקיף על ארם נהריים ומפרידים בינה לבין ארמניה. כך הוא גם הזיהוי של בירוסוס הכשדי, כהן בבלי, אשר חי בתחילת המאה ה-3 לפסה"נ וכתב יוונית[1]. מסורת זאת מצויה גם בקוראן: סורה יא 46 ועדיין היא קיימת בין תושבי המקום המוסלמיים. שם, בשנת 1953, נמצאו שרידי קורות, בני 6500 שנה, קבורים במישורי הסחף. הארמנים מאמינים שהר התיבה הוא סופהאן דאג. שמצפון לימת ואן. אפשרות אחרת היא הר הנקרא 'ניציר' (הר ההצלה) כיום עומר-גודרון, בכורדיסטן האיראנית, מדרום לזאב התחתון, וממזרח לאשור. דרומית יותר מן המקום שנקבע במקרא. מסורת אחרת קובעת את ההר עליו נחה תיבת נוח ברכס ההרים אגרי דאג  מצפון לנהר ארכסס, בשיא שהארמנים קוראים לו מסיס, הטעם לזיהוי הר זה הוא בכך שהם סברו שהתיבה נחה על הגבוה שבהרי ארמניה, המסיס הוא ההר הגבוה בסביבה 5,156 מ' מעל פני הים. מתוך אותה הנחה מוטעית, שהשם אררט הוא שמו של הר, התחילו מכנים רכס זה בשם "אררט", בפרסית: 'כוח-אי-נוח' (הר נוח), ובטורקית גם "הר התיבה". ייתכן שלזיהויה, המצוי כבר אצל הירונימוס מתכוון גם ניקולאוס מדמשק שלפיו (קדמוניות, אג,ו) נחה התיבה על הר בריס מעבר למיניאס (כנראה מיני מדרום לימת אורמיה שבאיראן). המילה 'אוררטו' נשמרה כך בתנ"ך בשם המשובש 'אררט' ובשפות הלטיניות כ'ארמניה'.

 

 

 

ההיסטוריון הארמני מווסס חורנצי (משה מחורן), כתב, ככל הנראה במאה השמינית לספירה, על סמך מסורות עתיקות בהרבה שהגיעו לידיו. על הקשר הארמני לאררט: הייק (Hayk), אביהם המיתולוגי של הארמנים, היה ענק מקורזל שיער, בעל עיניים בוהקות וידיים חזקות. כאשר עריץ בשם בל (Bel) ניסה להשתלט על הארץ כולה, סירב הייק שוחר החופש להיכנע לו ונדד צפונה עם משפחתו המורחבת, עבדיו ועם אנשים נוספים, שביקשו להצטרף לשבטו הקטן. הם הגיעו אל ארץ אררט, שם התיישבו באזור הררי וקר. אך בל היה נחוש להשליט כוחו על שבט מתהווה זה, שסירב להיכנע לו, ויצא צפונה בראש כוח צבאי גדול. בגבורתם הרבה הצליחו הייק ואנשיו להרוג את השליט האכזר, וצבאו המבוהל נפוץ לכל עבר.

סביר להניח שארץ אררט המוזכרת בסיפורו אינה בהכרח ההר המוכר לנו כיום בשם זה, אלא אזור נרחב, שמרכזו באגם ון (Van), מעט דרומה משם.

השם אררט הוא שיבוש שמה של ממלכת אוררטו (Urartu) הקדומה, הממלכה ההררית הקטנה שמצפון לאשור, ששמרה על עוצמת, מראשית המאה התשיעית ועד המאה השביעית לפני הספירה. על חורבותיה של זו החלה להתגבש בהדרגה הזהות הארמנית. ההר המוכר לנו כיום כאררט, היה ללא ספק ההר המרשים ביותר בין הריה הרבים של ממלכת אוררטו ולכן הוא משמר את שמה. למרות זאת בארמניה הוא מכונה גם "הר מיסיס".

למרגלותיו של אררט – מסיס (Masis) – מזהים הארמנים עד היום את המקום שבו החל תהליך ההתנצרות של עמם, דבר אשר גיבש יותר מכל את זהותו הייחודית, הנשמרת כ־1,700 שנה. כאן, במנזר חור וירפ (המשמעות: בור עמוק) נכלא, על פי המסורת, גריגור (גרגורי) המאיר, עוזרו של המלך טרדט, משום שסירב לדרישת המלך הזורואסטרי לוותר על דתו הנוצרית. גריגורי, כך מסופר, נכלא כאן במשך יותר מעשור בתוך בור עמוק מלא מים בקרקעיתו. ברבות הימים השתגע המלך טרדט, איבד את יכולתו לדבר והחל להתנהג כחזיר וללחך עשב. רק לאחר שאחותו של המלך חלמה שלוש פעמים שגריגור הוא היחיד שיוכל לרפא את אחיה ממחלתו, חולץ האסיר מכלאו החשוך והלח, הצליח לרפא את המלך ושכנע אותו להתנצר ולהפוך את הנצרות לדת הרשמית בממלכה.

 מאז ימיו של גריגור, בראשית המאה הרביעית לספירה, נעשתה הנצרות לגורם המכריע ביותר בזהותם של הארמנים, ששמרו על דתם בקנאות, גם תחת כיבוש מוסלמי ממושך. במנזר חור וירפ, ממנו נשקפות פסגותיו המושלגות של הר אררט, מראים עד היום למבקרים את הבור העמוק, אליו הושלך גרגורי המאיר ובו שרד הודות להשגחת האל.

עבור הארמנים בארמניה ובגלות פסגותיו של ההר מסמלות את מה שהיה ערש מולדתם, ארצם שידעה עליות ומורדות, שנים של שלטון עצמי מפואר והרבה יותר מכך — שנים של כיבוש ושלטון זר. לא לחינם הסרט המתאר את השמדת הארמנים נקרא בשם "אררט".

לפני מספר שנים פנה הנציג הטורקי לנציג הארמני ושאל אותו בטרוניה מדוע ארמניה קבעה כסמלה את ההר המצוי בטורקיה. השיב לו הנציג הרוסי שטורקיה קבעה את הירח כסמלה, למרות שהוא מצוי בשמים.

כל כך קרוב, אך הוא מעבר לגבול, והדרך אליו חסומה. ההר המרשים, סמלם ההיסטורי ולב לבה של המולדת הארמנית, מצוי כמטחווי קשת, מעבר לגבול התורכי, ואליו לא יוכלו לגשת.

 

 

סיפור המבול שאירע בימי נוח (בראשית ו' 5-9) תופס את המקום המרכזי בפרהיסטוריה של עם ישראל, הפותחת בבריאת העולם. לחשיבותו של מאורע זה רומז גם סדר הדורות שהמבול הוא באמצעו, שכן עשרה דורות מאדם עד נוח וכנגדם עשרה דורות מנח עד אברהם. מעשה המבול מסיים את התקופה שהחלה בבריאת העולם, היא התקופה שבני הברואים הראשונים פרו וברו; מכאן ואילך נפתחת תקופה חדשה, ובה מתייחסים כל באי עולם על נוח והנכנסים עמו לתיבה. אחר המבול העמיד בורא עולם את יחסו לברואיו על בסיס מתוקן יותר ממה שהיה קודם לכן.  סיפורים על מבול ידועים בקרב עמים רבים, אך הקשר הישיר של סיפורי המקרא הוא אל המסורת המסופוטמית.

 

 

סיפור המבול והתיבה ללא ספק מושפע מאפוס שומריים מן האלף ה-3 לפנה"ס, על זיאוסוּדְרַה; סיפור שרובו אבד. התיאור המפורט והשלם ביותר שבמסורת המסופוטמית, כלול בלוח י"א של עלילות גילגמש. (מלך אגדי של העיר הבבלית ארך), שהגיע אלינו בנוסח אשורי מאוחר, ויסודו בנוסח מן התקופה הבבלית העתיקה (תקופת ח'מורבי). באותה עלילה, הגיבור של סיפור המבול הוא אֻתְנָשפותְתִם, בן אֻבַר-תֻתֻ, איש שרֻפָךְ, המכונה גם אתרח'סס, היינו "החכם המופלג", והוא  משיב לגילגמש ומספר איך זכה לחיי נצח. המבול הבבלי מפריד בין שתי תקופות בראשית תולדות העולם. מסופר שם על השאון שחוללו בני האדם והפריע את שנת האלים, עד שהחליטו בעצת האל אנ-לל (מילולית: רעש) להכרית את האנושות.

 

 

האל אֶאָה גילה לאתרח'סס את מזימת האלים ויעץ לו לנטוש את נכסיו ולהציל את חייו. לשם כך יעץ לו לבנות ספינה שתקרא "נוצר חיים". הוא ציווה עליו להיכנס במועד שיודיע לו ולהכניס אליה את בני משפחתו, את האומנים בוני הספינה, את חיית השדה ועוף השמים, תבואה ונכסים… תיאור המבול בעלילות גלגמש מפורט ומורכב יותר. האפוס מתאר בתמונות מיתולוגיות מזעזעות את מעשה האל אדד ועוזריו שהביאו את המבול, את קינת עשתר על אבדן האנושות, קינת האלים ועוד.

 

 

נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצלו הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים, ויציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי:

 "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ… וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (בראשית,  י"ד, 19).

 

סיפור תיבת נוח הוא חלק מהמסורת הארמנית, עוד טרם לתקופה הנוצרית. לאחר ההתנצרות הקדישו חתיכה מ"התיבה" במקדש שנקרא 'באר יעקב' במדרון הצפון מזרחי של אררט הגדול. סיפורי התיבה משכו נוסעים ומיסטיקנים במאה ה-19. 

 

צילום: חזי שקד

 

הסייר הראשון שעלה על ההר, בחפשו אחר תיבת נוח, היה פרוט (J.J. Parrot) מאסטוניה, שפעל עבור הרוסים בשנת 1829. יחד עמו טיפס המשורר הארמני חצ'אטור אבוביאן. ב-1856 העפילה לפסגת ההר משלחת נוספת, בראשה עמד האירי רוברט סטיוארט, וארבעה מחבריו (פרייז'ר, ת'רסבי, ת'יאובלד ואוונס). למרות שמחקרים מצביעים על כך שהרי אררט של המקרא ושל האפוס השומרי נמצאים דרומה יותר, יצאו ויוצאות משלחות המחפשות את השרידים על אגרי דאג. ב-1833 התחקתה משלחת טורקית אחרי אגדת רועים שספרה על שרידי ספינה הקרחון הדרומי. הטיפוס אינו קל, אבל אינו מסובך מבחינה מקצועית, לכן הוא כה פופולארי בקרב מטיילים. המראה מרהיב והתחושה ההיסטורית מעצימה את החוויה. כפי שמתאר המלומד הבריטי ג'יימס ברייס (James Bryce), שטיפס על האררט ב-11 לספטמבר 1876: "מתחת ומסביב, במראה אחד, נראית עריסת המין האנושי. ממסופוטמיה בדרום ועד הקווקז בצפון; כאן המקום בו החל האדם להתיישב לראשונה. אפשר לדמיין את ההתפשטות הגדולה ממקורות הנהרות הגדולים ועד לים הכספי והשחור. אין מקום יותר מתאים להיות מרכז העולם".

הבישוף של ירושלים ובבל, פרסם ב-1892, תזה שכלי השייט ההרוס אכן נמצא מתחת לקרח. במלחמת העולם ה-I התפרסם כי קצין חייל האוויר הרוסי רוסקוביצקי טען שזיהה ספינה בצלע הדרומית של ההר, אולם התמונות שצולמו נעלמו במהפכת אוקטובר. במלחמת העולם השנייה דיווחו טייס סובייטי וארבעה טייסים אמריקאיים על אותם ממצאים. אולם בשנת 1951 יצא היסטוריון אמריקאי בשם סמית אל ההר ולא מצא דבר. 

בשנות החמישים ועד שנות התשעים יצאו משלחות לא מעטות שחקרו את ההר גם מצד בריה"מ, וגם מן הצד הטורקי. המשלחות העיקריות באו מן העולם המערבי כולל ארה"ב. אחד האחרונים שעלה היה אסטרונאוט אמריקאי בשנות ה-80. בכדי לחפש, צריך לקבל רשות מן השלטונות הטורקיים, זהו אזור צבאי סגור. בעשרות השנים האחרונות נעשו מאמצים פיסיים רבים לאתר את התיבה. מדי פעם יצאו הודעות על מציאת קורות עץ שנשלחו לבדיקות מדעיות של פחמן 14, אולם בינתיים אין תוצאות חיוביות. החל מ-1985 מתרכזים החיפושים באוכף שבין ההרים.

 

 

בין אם תיבת נוח נחה אכן נחה על הר אררט שבטורקיה או לא, זהו סיפור שמפרה את הדמיון. סיפור תיבת נוח מצא את ביטויו בעיקר באומנות העתיקה. יש לנו לפחות שתי יצירות מן המאות 5-6 לסה"נ שהתגלו בבית כנסת: האחת היא בג'רש, בית כנסת מן המאה ה-5, שם  נתגלתה הסצנה של תיבת נוח, התיבה עצמה לא מתוארת, אך מתוארות החיות הנכנסות בזוגות זוגות.

המקום השני בו נתגלתה סצנה דומה, הוא באסיה הקטנה, בין אדנה לאנטיוכיה נקרא מיסיס, או מופסואסטיה,  שם נערכו חפירות על ידי גרמנים בשנות ה-60. במקום נתגלתה רצפת פסיפס יפה של בית כנסת, מן המאה ה-5 ובמרכזה תיבה בצורה של שולחן. מעליה כתוב ביוונית: "קיווטוס נוי  תיבת נוח". מסביב לה מתוארים בעלי חיים הנכנסים/יוצאים מן התיבה. בתקופה מאוחרת יותר, הוצבה מעל הרצפה המפוארת הזאת, רצפת פסיפס פשוטה יותר, המזכירה את הרצפה בבית אלפא, שם מתוארת, תיבת נוח, אך גם שם לא רואים את התיבה, רואים שם שלוש דמויות, של נוח ושנים-שלושה מבניו.

 

 

שלוש האפיזודות החשובות ביותר בתולדות האומה היהודית הן: תיבת נוח, עקידת יצחק, דניאל בגוב האריות. בשלוש האפיזודות יש משמעות דידקטית וסימבולית. דניאל בגוב האריות, ניצל בכוח האלוהים, יצחק ניצל בזכות האל, נוח ומשפחתו ניצלים על ידי האל והם מצילים גם את עולם הטבע עצמו.

המשמעות האלגורית והסימבולית של האפיזודות האלה, היא ישועה, הצלה, גאולה ושל ההשגחה האלוהית הכול יכולה. לסיפור תיבת נוח, כמו לסיפור דניאל ועקידת יצחק, יש משמעות סמלית אלגורית ממדרגה ראשונה: ההשגחה העליונה היא הקובעת, על פיה הכל יתקיים ביקום הזה, היא יכולה לסלוח, להציל להושיע. לכן הסצנות הללו מופיעות בבתי הכנסת העתיקים. יחד עם ההיבט הסימבולי, יש לציורים גם משמעות דידקטית. גם אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, ראו את החיזיון שעל רצפת הפסיפס, מיד עם היכנסם לבית הכנסת. הנוצרים תפסו את המשמעות של האירועים הללו במשמעות סימבולית, בעיקר במיתולוגיה הלטינית אצל אוגוסטינוס וראו בה כמקור השוואה לברית החדשה ולחיי ישו.

 

 

 

"אררט" הוא גם שם, שניתן למדינת מקלט ליהודים שביקש להקים בארצות הברית העיתונאי והדיפלומט היהודי-אמריקני מרדכי מנואל נח בשנת 1825. נוח שהיה סופר, מחזאי, ופוליטיקאי ממדינת ניו יורק בארצות הברית, ביקש להושיע את העם היהודי באמצעות הקמת מדינה שבה ימצאו היהודים מקלט מכל רודפיהם ומצוקותיהם. מדינה זו נועדה להצטרף לשאר המדינות המרכיבות את ארצות-הברית כמדינה חדשה נוספת.

ב־1820 החל נח במשא ומתן לקניית האי גרנד איילנד שבנהר הניאגרה, בסמוך לבאפלו ודרומית למפלי הניאגרה. נח האמין כי בבנייה לגובה ניתן יהיה לשכן באי שישה מיליון יהודים.

בשנת 1825 נערך טקס מפואר בן מאות מוזמנים, רובם נוצרים וחלקם יהודים, בכנסיית סן פול בבאפלו. כשהוא לבוש בגלימה סגולה ותליון מזהב שנלקחו מתיאטרון, הכתיר עצמו נח כ"שופט ישראל" של העיר החדשה אררט. נח בחר בשם "אררט", בהשראת שם משפחתו ובהשראת מקום מנוחת המבטחים של תיבת נח לאחר המבול.

בטקס נשא נח נאום, שבו הכריז על הקמת בית לעם היהודי, והציג את אבן הפינה ליישוב החדש, שעליה נכתב בעברית: "שמע ישראל יי אלוהינו יי אחד", ובאנגלית: אררט, עיר מקלט ליהודים, נוסדה בידי מרדכי מנואל נח, בחודש תשרי 5586 (ה'תקפ"ו), ספטמבר 1825, בשנת ה-50 לעצמאותה של אמריקה. 

 

ראה מאמרו של אורי קציר: ניסיונות להקים מדינה ליהודים (כולל אררט).

 

 האירוע הגרנדיוזי השיג את מטרתו וזכה לתשומת לב רבה מצד עיתונים באמריקה ואירופה. נח פנה בקול קורא לכל העם היהודי לבוא לשם ולהקים במקום את מולדתו החדשה. אולם היהודים לא נענו לקריאתו ולעגו לו כמשיח מטעם עצמו או כמי שמחפש הזדמנויות להרוויח על גבם של היהודים.