גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 22-01-24
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לכרמית גור, על הבהרותיה.
ראו קודם: ההיפודרום היווני , ראו גם: התאטרון בעולם הקלאסי.
הקרקס (Circus) היה מתקן השעשועים החשוב ביותר וההמוני ביותר בעולם הרומאי. בקרקסים (circenses) , נערכו ה"משחקים" (ludi), בהא הידיעה, שהיו תחרויות ומופעים שונים, כמו אתלטיקה, תרגילי רכיבה, קרבות גלדיאטורים, אגרוף, ציד, משחקים טרויינים[1], נאומכיה (naumachia) – שחזור קרבות ימיים, פולחנים ואספות אך הם היו מיועדים על פי רוב, למרוצי מרכבות. אזרחי רומא התמכרו לקרקס שסיפק בידור עשיר ומלא מתח.
מוצאן של תחרויות אלו באטרוריה (מרכז איטליה של ימינו) וציורי קיר בקברים אטרוסקים, מאשרים זאת. התחרויות נערכו במסגרת של חגיגות דתיות, בין מזדמנות ובין קבועות[2].
ראו באתר זה: האטרוסקים
לעתים הקרקס מכונה בטעות "היפודרום" (מיוונית: היפוס – סוס דרומוס – מסלול, מרוץ), אך להבדיל מהאחרון, שהיה בשימוש ביוון העתיקה, והיה משטח חולי בלבד, הקרקס הוא מבנה, בעל עקרונות ארכיטקטוניים ברורים. בניגוד למשתמע משורש המילה, שהוראתה עיגול, זירות המשחקים היו במבנים, בעלי צורה של מלבן, שהסתיים בחצי עיגול באחד מקצותיו.
היה זה בדרך כלל מתקן שעשועים גדל מידות, שכלל מגרש סגלגל עם מושבים הערוכים בשורות עולות, לאורך שתי הצלעות הארוכות ובצד המעוגל שלו. בצד השני היו תאי הזנקה (carceres) [3]. אורכו הממוצע של הקרקס היה 500 מ'. עיקרו היה קרקע כבושה, תחומה בקיר מגן גבוה. במסלול זה, במרכז ולכול אורך המסלול, שנקרא "ארנה" (arena), היינו, זירה, היה קיר נמוך, שחילק אותו לשנים. קיר זה, המכונה "ספינא" (spina), היינו, שדרה, שעליו הוצבו פריטים עיטוריים, בעיקר מעולם המים והיה אמור להבטיח, שהמרכבות לא יתנגשו זו בזו. לתעלת המים שעל ה"ספינא", הורדו ביצים, כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו.
מפסיפס גאלי, המתאר את המרוצים בזירה הרומאית, נראית ה"ספינא" שפירושה המילולי הוא "חוט שדרה", במרכז הקרקס והיא מורכבת משני אגנים מלבניים ובתוכם דמויות טקסיות, המשמשות לסימון מספר הסיבובים: שבעה דולפינים מארד (המסמלים את הדיוסקורים), שמים ניגרים מפיהם, מוצבים על המוטות החיצוניים ושבע ביצים מעץ, על המוטות הפנימיים. עם השנים הוספו ל"ספינא" עוד ועוד חפצי אמנות, עמודים ופסלים, עד שלבסוף לא יכלו הצופים מצד אחד לראות מה קורה בצדו השני של המסלול, דבר שהוסיף מתח לאירוע.
עם כל סיבוב, היה אחד מעובדי הזירה הופך פני דולפין אחד ומסיר ביצה אחת. את קצה הספינא מסמנים אובליסקים. בפינה הימנית תחתונה של הפסיפס, ניצב ה"אגיטטור" (agitator), כשהוא מדרבן את הסוסים בשוטו, בעוד שלמעלה משמאל, ניצב מתיז המים, ה"ספארסור", היוצק מים על גלגלי המרכבה הלוהטים. שני פרשים יחידים, כנראה קובעי הקצב, מלווים את המרכבות סביב המסלול. הפרשים המלווים נראים בכמה יצירות אמנות. אולי נועדו לנהל קבוצת מרכבות מאותה סיעה, במרוצים גדולים ממש. במרכז, נושאים עובדי הזירה את ענף הדקל ואת זר הניצחון, עבור המנצח[4]. בפינת הפסיפס נראית תאונה. סצנה שכיחה ביצירות האומנות. כאמור, הסכנה הייתה מקור קסמה של התחרות.
בקצה הקרקס היה מצוי חרוט קטום, או אובליסק, שנקרא "מטה" (Metae), מילה שהוראתה "מעבר", ששימש כדי לסמל את הסיבובים במהלך המרוץ. היה זה מקום מסוכן ומשום כך, גם המעניין ביותר במרוץ, לפחות מנקודת מבטו של הצופה. שכן במקום זה התנגשו רוב המרכבות זו בזו או התהפכו יחד עם רוכביהם. במקרה של הקרקס המזרחי של קיסריה (המוכר כ"היפודרום"), התגלו בשנת 1980, שלוש אבנים, בצורת חרוט קטום, בשימוש משני בנמל, שהיו שייכות לחלק העליון של החרוטים. מבני חרוט אלה, התנשאו לגובה של 5. 5 מ' (לא כולל היסודות).[5].
מתחת לבימת המכובדים, היה בדרך כלל מקדש לאלה טריוויה (Trivia) – אלה תלת פרצופית ההולכת ומזדקנת, ככל שהיום מתקדם ונולדת מחדש במהלך הלילה. כמו כן, היא האחראית להצטלבויות דרכים, לכישוף, ללילה ולירח. המקבילה לה במיתולוגיה היוונית היא הֵקָטֶה (Hecate) . בעולם הרומי המזרחי, השתמשו בדרך כלל בשם היווני.
היא אלה כתונית (אלת אדמה)[6] ומעוטות האגדות סביבה. נהגו להקריב לה בעלי חיים שצבעם שחור (היה מקרה בו אדם ניסה להקריב לה עבד שחור). בחסותה היו מכינים שיקויי כשפים. (בקודקס החוקים של תאודוסיוס, יש איסור על עשיית דין באופן פרטני ובכלל זה איסור על הטלת כשפים בקרקס). במקדש נמצאו כפות רגליים (חלק הגוף שנוגע באדמה) ויש להן יכולת ריפוי[7], עם נחש וראש של סרפיס (סינקרטיזם יווני-מצרי).
היה זה אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בקרב האטרוסקים, והם התחרו בו כחלק מטקסים דתיים כגון לוויות. המשחקים ברומא צמחו מחגיגות דתיות. הנהגת התחרויות לכבוד קונסוס ([8]Consus), אל אטרורי קדום, שכללו מרוצי סוסים ו / או מרכבות, יוחסה לרוֹמוּלוּס (Romulus), מייסד רומא ב-753 לפנה"ס [9]. לפי אגדה רומאית, השתמש רומולוס, במרוצי מרכבות כדרך להסיח את דעת אויביו, בני השבט הסאביני. בשעה שבני השבט נהנו מהמרוצים, תפסו הרומאים את נשותיהם ולקחו אותן בשבי, במאורע שידוע כיום כ"חטיפת הנשים הסאביניות"[10].
ההיסטוריון ישראל שצמן, טוען שהקרקס היה מבנה רומי טיפוסי ומבחינת תפקידו החברתי התפתח במידה רבה ללא השפעות יווניות[11]. סביר להניח שההיפודרום היווני, היה יכול לשמש דגם לקרקס, אך כל מערכת המבנים שנכללה בקרקס, הייתה פיתוח רומי[12].
הקמתו של הקרקס הקדום ביותר, יוחסה למלך לוּקִיוּס טַרקווִינִיוס פְּרִיסקוּס ( Lucius Tarquinius Priscus 616 – 579 לפנה"ס), שהיה מלכה החמישי של רומא[13]. הוא היה הראשון לחגוג ניצחון רומאי בסגנון אטרוסקי, בלובשו גלימה ארגמנית וזהובה, תוך כדי רכיבה על מרכבה שבראשה ארבעה סוסים. המבנה נקרא סירקוס מקסימוס (circus maximus) ונמצא בעמק שבין גבעות הפאלאטיום (Palatine) והאוונטינוס (Aventine). אורכו היה 600 מטרים ורוחבו 150, מטרים. יוליוס קיסר חפר סביב הקרקס חפיר, שמולא במים. על פי הגאוגרף הרומי פליניוס, לאחר שהוחלף חומר הבניה מעץ לאבן וקיסר שיפץ את המבנה כולו, היו בו כ-150,000 מושבים[14]. אוגוסטוס העמיד באמצע המחיצה, את האובליסק של רעמסס השני, שהובא ממצרים. כמו כן, בנה במורד גבעת הפלטינוס, שעליה נמצא ארמונו, תא מיוחד, ממנו השקיף על המרוצים, עם בני משפחתו ומקורביו. תא זה נקרא "פולווינאר (Pulvinar), כפי שנקראו המיטות של האלים בטקסים הדתיים.
ראו באתר זה: סיור ברומא.
קרקס נוסף נבנה ברומא, בחלק הדרומי של שדה מארס (Campus Martius) [15], על ידי הקנסור[16] גאליוס פלאמיניוס (Gaius Flaminius) בשנת 220 ונקרא על שמו. הוא היה קטן מסירקוס מקסימוס. מידותיו היו 400X260 מ'. הקיסר קַלִיגוּלָה (Caligula ; משל בשנים 37 – 41)[17] התחיל בהקמת קרקס נוסף, שמידותיו היו 180X90. את הקרקס השלים הקיסר קְלַאוּדִיוּס (41-54)[18]. הקיסר נֵירוֹן (שלט בשנים 54-68)[19] הוא שפתח אותו לציבור ולכן הוא נקרא על שמו "קרקס נרוניוס" (Circus Neronis)). קרקס רביעי הוקם מחוץ לרומא, סמוך לויה אפיה (Via Apia)[20] על ידי מַקְסֶנְטִיוּס (cirsus Maxentius)[21] ונחנך ב-309 לספירה. מידותיו היו 520X108 מ' והוא השתמר יפה. השרידים שלו עזרו לארכיאולוגים לשחזר את מראה הקרקס הרומאי[22].
קרקסים נוספים הוקמו במקומות שונים ברחבי איטליה ולימים כמעט בכול שטחי האימפריה הרומית ושמשו כמקור שעשועים עבור האוכלוסייה. ידוע במיוחד, הקרקס הגדול, שבנה בתחילת המאה השלישית לספירה, ספטימוס סוורוס, בעירו לפטיס מגנה (Leptis Magna), שבלוב של ימינו. הקרקס של פלאמינוס ברומא, היה חריג ושימש להתכנסויות חברתיות ומסחריות[23].
קרקסים חשובים אחרים נבנו בצור, בבירות, לטקייה, בוצרה, באלכסנדריה ובאנטיוכיה וגם ביהודה, שם בנה הורודוס ארבעה קרקסים, שהידוע שבהם הוא בקיסריה (Caesarea Maritima). אין הכוונה לקרקס המזרחי, הגדול יותר, אלא לקרקס המערבי, שבתוך העיר. במאה הרביעית בנה קונסטנטינוס הגדול, את הקרקס בקונסטנטינופול, בירתה של האימפריה הביזנטית.
עד לזמנו של יוליוס קיסר (נרצח ב-44 לפנה"ס), נהגו לערוך גם את קרבות הגלדיאטורים בקרקס הגדול (לעתים גם בפורום, שהותאם למופע, על ידי הקמת מושיבם ומחיצות מעץ). מתקופת קיסר נבנה האמפיתאטרון לצורך זה.
צידו האחד של הקרקס היה פתוח יותר, כדי לאפשר למרכבות להסתדר בשורה. הרומאים השתמשו בשערים דומים לאלו של היוונים, שנבנו כדי לספק יתרון התחלתי לאלו שמסלולם ארוך יותר. השערים הרומיים נבנו בעזרת קפיצים, ונפתחו יחד כשהקיסר או המארח של המרוץ נתן את הסימן הרשמי – זריקה של פיסת בד הידועה בשם "מפפא", אל הקרקע, שפירושה בשפה הרומית העתיקה, היה "קדימה".
אופי המרוצים
בניגוד למזרח ההלניסטי, שם נכללו מרוצי-סוסים בתחרויות האתלטיקה, בהתאם למסורת היוונית שרווחה שם, ברומא ובפרובינציות המערביות של האימפריה, הייתה הפרדה מוחלטת בין השניים. ההיסטוריון אדוארד גיבון (Edward Gibbon) מגדיר את ההבדלים בין מרוצי יוון ורומא כך: "אפשר להבחין בהבדל ניכר בין משחקי הזמן העתיק: נשואי הפנים ביוונים היו שחקנים בעוד שהרומאים היו אך צופים. … ואם יכלו המועמדים [ביוון], לסמוך על מיומנותם ועל פעילותם האישית, הם יכלו לנהוג בסוסיהם שלהם בעקבות דיומדס או מנלאוס. … אך סנטור, ואפילו אזרח המכיר בהדרת עצמו, היה בוש ונכלם לגלות את עצמו ואת סוסיו בקרקס של רומא.. המשחקים נערכו על חשבון הרפובליקה, המגיסטרטים או הקיסרים; אך המושכות נעזבו בידי עבדים"[24]. אמנם, מופעי רכיבה של נוער מיוחס עוד התקיימו בימי אוגוסטוס. עד שתלונה של אסיניוס פוליו, מן הבולטים בסנטורים, על פציעת נכדו במשחקים אלה, שמה להם קץ. לאחר זמן אסר אוגוסטוס על בני טובים להופיע בכל מופע שהוא. סכנותיו של המרוץ נותרו נחלתם של אנשים פשוטים בלבד.
המרוצים ברומא היו דומים מאוד למרוצים ביוון, אולם הם נערכו עשרות פעמים ביום, במשך עשרות ימים בשנה. בניגוד למרוצים ביוון, שכללו תריסר סיבובים, אלו של רומא, כללו שבעה סיבובים, ומאוחר יותר התקיימו חמישה סיבובים בלבד, כדי לאפשר יותר מרוצים ביום. מספר המרוצים ביום של משחקים היה רב והגיע לעתים קרובות לעשרים וארבעה. המשחקים הרבים, שנערכו ברחבי האימפריה הרומית, משכו אליהם את מיטב האתלטים מערי המזרח. הצגות ותצוגות הפאר, שנערכו במקומות ציבוריים שונים, דתיים וחילוניים, בפורום, בתיאטראות, באצטדיונים, באמפיתאטראות ובקרבות-ים מבוימים, שנקראו " נַאוּמָכְיָה " (naumachiae)[25], העסיקו וארגנו את זמנם הפנוי של האזרחים.
חלק מן התחרויות קוימו בחגים לכבוד האלים, ועריכתן היתה חובה דתית. על אלה הוסיפו הקיסרים עוד עשרות רבות של ימי תחרות. בימי אוגוסטוס היו כבר 77 ימי משחקים בשנה, ובמאה הרביעית עלה מספרם ל-177 [26].
הערים ארגנו את המשחקים באופן עצמאי. הן שדאגו למימונם המלא של האירועים, סיפקו את כל צורכי המתחרים והעניקו פרסים יקרים למנצחים. המשחקים נערכו לציון מאורע היסטורי מסוים, לכבוד מלכים, קיסרים או אלי העיר. במהלך המאה השנייה והשלישית לספירת הנוצרים, חלה עלייה במספר התחרויות והמקומות שבהם נערכו. הטבח בזירה חדל בפקודתם של קיסרים נוצרים. חלק מהמאפיינים של הענף, שהיו חריגים בתקופתם, דומים מאוד לאלו של ענפי הספורט המודרני. ברומא, לדוגמה, ייצגו קבוצות את תומכיהם הכלכליים, ולעיתים התחרו על רוכבים טובים. קבוצות אלו הפכו למוקד של הערצה, עד שבין התומכים בקבוצות יריבות התגלעו סכסוכים אלימים. יריבויות אלו הפכו בסופו של דבר לפוליטיות ועם התפשטות המרוצים גדלה השפעתם על החברה. חשיבות הענף דעכה בעקבות קריסת האימפריה הרומית.
סצנת מרוץ המרכבות בסרט זוכה האוסקר "בן חור" (Ben Hur), משנת 1959, בהפקתו של וילאם ווילר (William Wyler), המבוסס על ספרו של לואיס וולאס (Lew Wallace) מ-1880, הייתה אחת מהמורכבות בתולדות הקולנוע. למעלה משלושה חודשים נדרשו להשלמת עשר דקות מסך; בסט הצילומים הגדול ביותר שנבנה אי פעם – 73 אלף מ"ר ובהשתתפות 800 ניצבים. עם זאת, טוען פטר סטראק (Struck Peter), פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת פנסילבניה כי התיאור המופיע בסרט, מחוויר לעומת "היסטריית מרוצי המרכבות", כהגדרתו, ברומי העתיקה[27].
המרוצים ברומא היו גם דומים יותר למרוצים כיום, מבחינה כלכלית. הרוכבים היו מקצוענים, ובין הצופים נערכו התערבויות. היו מרוצים עם ארבעה סוסים ומרוצים עם שני סוסים, אולם מרוצים עם ארבעה סוסים היו החשובים יותר. במקרים נדירים, אם רוכב רצה להתפאר בכישוריו, הוא הורשה להביא עד עשרה סוסים למרוץ, למרות שדבר זה היה מאוד לא יעיל. מרכבת מרוץ הייתה בעלת שלד עץ קל, במשקל 30 ק"ג לכל היותר[28]. היה לה מעקה נמוך, שלא מנע נפילות. הגלגלים היו על ציר ארוך, ובלטו משני צדה באופן ניכר. זה נתן לה יציבות בסיבובים, אבל: הסכנה העיקרית הייתה התנגשות של הגלגל בגלגל של מרכבה אחרת, או בספינא ( spina, השדרית הארוכה שבמרכז הזירה). במקרה כזה המרכבה לא רק יכלה להתהפך, אלא גם להתפרק. תאונות כאלה יכלו להסתיים במוות או בנכות קשה. ברוב יצירות האמנות שמראות מרוץ, יש גם תיאור של תאונה. כאמור, לקהל הרומאי, הסכנה שבכך הייתה חלק מקסמה של התחרות. במהלך המרוצים ניתנו המושבים הגרועים בקירקוס מבחינם, בעוד שהמושבים המוצלחים יותר, בעלי הנוף המוגבה והצל, נמכרו לעשירים.
הרכבים
בכול מרוץ השתתפו בדרך כלל ארבע מרכבות, שנבדלו זו מזו, בצבעיהם של בגדי הרכבים, של המרכבות ושל האביזרים שעליהם[29]. הרכבים ברומא, בניגוד לאלו ביוון, לבשו קסדות וציוד מגן. עוד, בניגוד ליוונים, מושכות הסוסים היו כרוכות סביב מתני הרכב. היה לו פגיון קטן כדי לחתוך אותן, אבל לא תמיד הוא הספיק לעשות זאת. היו מקרים שהרכב עף מהמרכבה, והסוסים, סוסי מרוץ חמי מזג, גררו אותו בזירה כשהוא מסובך במושכות.
הבדל חשוב נוסף היה, שברומא הרוכבים עצמם נחשבו למנצחים, למרות שהיו בדרך כלל עבדים. המנצחים קיבלו את זרי הדפנה, בנוסף לכסף שבו יכלו לקנות את חרותם. ככול שחלפו השנים, קיבלו הרוכבים המנצחים, תשלום גבוה יותר. והרכבים היו אלילי ההמון. במידה רבה עמדו הרכבים מעל החוק: על פי נוהג עתיק הותר להם לגנוב ולרמות ללא עונש (זכות שנמנעה מהם על ידי הקיסר נירון).
הרכבים הגיעו מהמעמדות הנמוכים בחברה. הם קובצו בצוותים ומומנו בידי אנשי עסקים שהשקיעו הון באימוניהם. המרוצים החלו כאשר הקיסר היה מפיל את הדגלון שאחז בידו, ולאחר שבעה סיבובים מהירים ופראיים, מי שנותרו עומדים או בכלל בחיים, והיו בין שלושת הראשונים, הוכרזו כזוכים.
ענף ספורט זה, שנחשב מסוכן ואפילו קטלני לרוכבים ולסוסיהם, עורר תמיכה עצומה מצד הקהל. הסכנה הייתה גורם מהותי בהנעת הצופים לקרקס. רוכבים יכלו להתפרסם באימפריה, בכך שהצליחו לשרוד, שכן תוחלת החיים של רוכב המרכבות הייתה קצרה למדי. אחד מאותם נהגים מפורסמים היה סקורפוס (Scorpus), שניצח ביותר מ-2,000 מרוצים, טרם שנהרג בתאונה ב"מטא", בגיל 27 [30].
באמנות הרומית המאוחרת דמות הרכב המנצח נכרכה במושג הניצחון בכללו[31]. ביצירות המתארות מרוצים מוקדש יותר מקום למנצח. לפעמים הוא העיקר, והקרקס עם התחרות תופסים מקום שולי בתמונה.
גם הסוסים יכלו להתפרסם והרומאים שמרו על סטטיסטיקות מפורטות של שמותיהם, זמנם ואופן הטיפול בסוסים המנצחים. לכל קבוצה היו עד שלוש מרכבות בכל מרוץ, וחברים לאותה קבוצה יכלו לתאם ביניהם אסטרטגיות ולשתף פעולה כנגד הקבוצות המתחרות. רוכבים יכלו להחליף קבוצות באופן דומה לספורטאים מקצועיים כיום.
הרכבים הטובים ביותר הפכו לאגדה – משוררים שרו על אודות תהילתם, ואמנים ציירו את דיוקנותיהם. אבל מה שפחות ידוע, היא העובדה שאותם רכבים מצטיינים אף הפכו לאנשים עשירים ביותר. גיבון כותב על כך: " ואם הכנסותיו של רכב חביב ההמונים עלו לעיתים על הכנסותיו של פרקליט, הרי נחשב הדבר כאות להפרזת העם ושכרו הגבוה של משלח יד נקלה" [32]. העשיר שמבין הרכבים, היה נהג מרכבות בשם גאיוס אפוליוס דיוקלס (Gaius Appuleius Diocles 104-146), יליד לוזיטאניה (פורטוגל של ימינו). הוא הגיע לרומא בשנת 122, בגיל 18, החל לשחק בקבוצת ה"לבנים" וזכה בתחרות הראשונה, כעבור שנתיים[33]. מחקר היסטורי של פטר סטראק (Struck Peter), פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת פנסילבניה, טוען שהסכום שדיוקלס הרוויח היה גדול פי חמישה משכרו של בכיר מושלי המחוזות אז, ויכול היה להספיק כדי לשלם, במשך יותר מחודשיים, את שכרם של כל החיילים בצבא האימפריה. דיוקלס צבר הון של 15 מיליארד דולר, בערכים של ימינו[34]. הוא הלך והצליח, הלך והתעשר. הונו עלה על זה של שחקן הגולף האמריקאי טייגר וודס (Tiger" Woods), שחקן הכדורגל דיוויד בקהאם (David Robert Joseph Beckham), שחקן הכדורסל לֶבְּרוֹן גֵ'יימְס (LeBron James) ושחקן הטניס רוג'ר פדרר (Roger Federer)- כולם עם הכנסות של עשרות מיליוני דולרים בשנה. לפי לוח זיכרון שהוקם ברומא בשנת 146, שבו כונה "גדול הרכבים", פרש דיוקלס כשמלאו לו 24 שנה, שבעה חודשים ו-23 יום. לטענת סטראק, כל עורכי רשימות הספורטאים העשירים ביותר "פספסו למעשה את הפרספקטיבה ההיסטורית, שכן נוהגי המרכבות ברומי זכו להערצה אדירה ושכרם יכול היה לממן את כמות החיטה שנדרשה לכל אוכלוסיית רומא לשנה"[35].
המשחקים הרבים שנערכו ברחבי האימפריה הרומית, משכו אליהם את מיטב האתלטים מערי המזרח [36]. בנוסף על הזר והפרס, הוכתר המנצח במרוצי-הסוסים (כמו בתחרויות האתלטיקה), בכף תמר כאות לניצחון. המאבק בין המתמודדים היה אכזרי ביותר. תאונות רבות התרחשו, במיוחד בסיבובים. מרכבות התנפצו, רכבים נפלו, נפצעו או נהרגו. אך תהילתם של המנצחים הרקיעה שחקים ועורה לפעמים את קנאתם של בני המעמדות הגבוהים, סנטורים ופרשים, שירדו לזירה כדי לזכות בה, אף על פי שחל איסור על כך. כמה מן הקיסרים ונירון ביניהם, השתתפו במרוצים ואף ניצחו.
הצופים
לקרקס מקסימוס, הלב הפועם במרכז האימפריה, היו מגיעים מדי שבוע 250 אלף איש, לחזות במרוצים, שהיו כנראה יותר אטרקטיביים, מאשר הסצנות של קרבות לודרים, או מאבק בחיות טרף, שהתנהלו בקולוסיאום.
אחרי כל מרוץ נערך טקס של הענקת הפרסים, ניקוי המסלול וההכנות למרוץ הבא. כך שיום מרוצים היה ארוך. הצופים הגיעו מקודם בבוקר, הביאו עמם מזון ושתייה ובילו במקום את כול היממה. סביב הקרקס היו גם חנויות, שסיפקו לצופים את כל מה שצרכו. על זה צריך להוסיף, שמשחקי הקרקס נמשכו כמה ימים. לפעמים ארבעה ולפעמים יותר, אפילו חמישה עשר יום.
ברומא נוצר סוג חדש של צופה: האוהד הנלהב, שהשתייכותו הסיעתית היא תוכן מרכזי בחייו.
המרוצים היו גם, באופן טבעי, מקום מפגש בין אנשים מאותו מעמד וממעמדות שונים. אדוארד גיבון טוען, כי עד המאה החמישית (חורבן רומא), ראו הרומאים בקרקס, "את ביתם, את מקדשם ואת הרפובליקה שלהם"[37]. המרוצים היו מלווים במערכת גדולה של הימורים, שבהם השתתפו עניים ועשירים, כולל הקיסרים עצמם. כך שעניין הצופים לא הצטמצם לראות את ניצחונם של "המועדון שלהם". המרוצים התנהלו באווירה של התלהבות, ללא כול מעצורים.
בתחרויות אלו באו לידי ביטוי, קיצוני ואלים, היצרים שאפיינו את ההמון. החיילים הרומאיים בחופשתם היו באים מהמחנות אל הערים הגדולות ומבלים שם בקרקסים ובאצטדיונים (מדויק יותר "איצטדיה"), כדי לחזות בהצגות ספורטיביות ובתחרות סוסים. תחרות הסוסים היו נערכות פעם בחודש. צופי המרוצים נהגו להגיע ערב קודם, כדי לתפוס מקומות טובים. הם הפריזו באכילה ובשתייה, והקטטות היו עניין רגיל"[38].
לראות ולהיראות
כמו במקרה של התיאטרון, אנשים היו באים לקרקס, גם כדי לראות ולהיראות. גם בספר "אהבים" של אובידיוס, יש התייחסות מיוחדת לאירועי הספורט המרכזיים של הפוליס: לצופים הגברים, ממליץ המשורר הרומאי על המקומות השמורים כ"טובים ליצירת קשרים והיכרויות עם נשים מהמעמד הגבוה". כבר אז נאמר שנשים היו מגיעות לקרקס, כמו לתיאטרון, כדי לראות ולהיראות". בספר ניתנות הוראות מפורטות איך לחזר במרוצי מרכבות.
"א. זה מקום גדול. אין מה לעשות עיניים מרחוק (הוא כתב ברומא. על קירקוס מקסימוס, עם 200,000 צופים). צריך לשבת קרוב.
ב. אם אתה רואה שהיא מהמרת, תהמר גם כן על אותו רכב. כשהיא מריעה לאיזה מתחרה, או צועקת קריאות בוז לאחר – אתה כמובן מצטרף.
ג. תעיר בתקיפות לבריון הזה בשורה שמעל, שיוציא את הברך שלו מהגב שלה, כי יש פה גברת עדינה!
ד. תעזור לה להניח את כרית הישיבה שהיא הביאה מהבית.
ה. תעזור לה לסדר את השרפרף הקטן שהיא הביאה כדי להניח עליו את הרגליים. זה משתלם, אולי היא תחשוף את קרסולה"![39]
לצופות הוא מציע "לרפרף ביד יותר זמן מהרצוי, על כריות מושביהן". אובידיוס לא היה היחיד. יובנאליס מספר על מנהגן של גברות מכובדות, לשלוח את שפחותיהן, עם מכתבי אהבה, לגבר שנשא חן בעיניהן, תוך כדי המופעים. שפחה גאלית, גבוהה ובלונדינית, הייתה סמל סטטוס לגברות של רומא. יובנאליס כותב על מישהי שיורדת מנכסיה, והיא שוכרת מאחרות שפחה בלונדינית, שתעביר את מכתביה.
לחם ושעשועים
אופי ההצגות ותהלוכות-הראווה, אשר בימי הרפובליקה שימשו לטקסי-דת, בהובלת האריסטוקרטיה, הפכו בימי הקיסרות בהדרגה למופעים המשמשים לבידור-טהור להמונים. ההבדל העיקרי בין התרבות ההלנית לרומית: הראשונה פנתה לספורטאיות, והשנייה – לקהל הצופים[40].
לקראת סופה של הרפובליקה ניתן למשחקים אופי חדש של בידור המוני. בתקופה זו , האיכרות החופשית (Plebs rustica) נושלה מרכושה והתרוששה. הכפריים היגרו לעיר, שבה יכלו ליהנות מחיטה מסובסדת[41]. דלת העם ברומא (Plebs urbana), הייתה צרכן השעשועים העיקרי בה. החל מהמאה השנייה לספירה, היו מרוצי המרכבות לשעשוע ההמוני הנפוץ ביותר, ברחבי האימפריה כולה.
בקרקס התקיימו מרוצי סוסים, מרוצי מרכבות וכן שימש זירת שעשועים ומקום בו נערכו מופעים ואירועים המוניים אחרים. נהוג להימנע מראייה שיפוטית על מנהגים של חברות רחוקות בזמן ובמקום. אך קשה שלא לחוש דחייה מפני ה"שעשועים" של הרומאים, שהרי מדובר בעם שהתפאר במידותיו התרומיות. שעשועים אלו אורגנו בידי השלטונות ובני העילית, שראו את עצמם כמופת של תרבות. זאת ועוד, לא רק ההמון הנבער נהנה מן המראות הנוראים בקרקס ובאמפיתאטרון. אלא גם רבים משועי רומא התלהבו מהמשחקים האלה, וגם אם פה ושם הייתה הסתייגות מהאופי של המשחקים ומהתופעות הנוראיות שהתלוו אליהם, קיבלה אותם השכבה השלטת, כולל סופרים ומשוררים לא מעטים,, כדבר מובן מאליו. היו מעטים, כדוגמת סֶנֶקָה (Seneca)– הסופר, מחבר הטרגדיות והפילוסוף, שמילא גם תפקיד מדיני חשוב בתקופת הקיסר נירון, שהביע התנגדות למתחולל בזירה והתקומם על הריגת אנשים כמחזה להנאת הצופים[42].
אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס (Ammianus Marcellinus; 330 לערך – 395 לערך), איש צבא והיסטוריון בן המאה הרביעית, מספר על מהומות ברומא: "ימים מספר לאחר מכן יצאו אנשי הפלבס (plebs), ששוב חמם לבם כדרכם תמיד, ובאמתלה של מחסור ביין נאספו… המון חצוף ומאיים". כלומר, הפלבס הוא חמום תמיד, ורק אמתלה דרושה לו כדי לחולל מהומות. יחס הבוז להמון הופנה גם אל הבידור האהוב ביותר על המון זה, אל מרוצי המרכבות. אמיאנוס תיאר בזלזול את הוויכוחים על התחרויות, את ההתגודדות סביב הקרקס וההתפרצות לתפוס בו מקום, ואת צערם של האוהדים, כשהפסיד הרכב הנערץ עליהם[43].
תחרות המרכבות, הסתברה היטב, ובמיוחד, על רקע כוחו ההולך וגובר של ההמון, מחוסר העבודה, אשר הצטופף בעיר רומא וזכה למופעי ראווה מרשימים. בדרך זו ביקשו השליטים לחזק את נאמנות ההמון כלפיהם ולאפשר מוצא לפורקן יצריו. כתוצאה מכך התרופפה שליטתה של האריסטוקרטיה בחברה ובפוליטיקה. למדיניות זו השפעה מכרעת על ההסכמה הרחבה במעבר מרפובליקה לקיסרות[44]. לאורך כל ימי הקיסרות נשמעה ביקורת מצד הוגי דעות אריסטוקרטיים על מדיניות זו, אך התלות שפיתח הציבור ב"לחם ושעשועים" דחקה את הביקורת מהקונצנזוס. כותב על כך ההיסטוריון הרומי טקיטוּס (Tacitus): "השפלים שבהמון העם, שהורגלו במשחקי הקרקס ובתיאטראות, וכן המקוללים שבעבדים והאנשים שאכלו את רכושם ובקלונו של נירון מצאו מחייתם, נפלו ברוחם ושתו בצמא כל דבר שמועה"[45]. הקיסר אוגוסטוס דאג לא רק להאכיל את העם הרומאי, אלא גם לשעשע ולהעסיק אותו[46]. הוא עלה על כל קודמיו בארגון מופעים ובחלוקת כספים ל"פלבס" , במה שההיסטוריון צבי יעבץ, הגדיר "דה פוליטיזציה של הסלבס"[47].
מרקוס קורנליוס פרונטו (Marcus Cornelius Fronto 100-160)[48] כתב: "העם הרומאי שקוע מעל הכול בשני דברים – אספקת מזונו ומופעיו"[49]. ההיסטוריון הרומי סווטוניוס (Gaius Suetonius Tranquillus)[50], מעיד כי "בתדירות השעשועים העממיים, בריבוי גווניהם ותפארתם, עלה [אוגוסטוס] על כל שקדמו לו"[51] בעיני האינטלקטואלים הרומאיים, מרוצי המרכבות היו עניין נחות. פליניוס הזקן בז להמונים הלועגים לטוינקה של הרכב, כשהם "לא שווים טוניקה בעצמם".
המשורר הסטירי הרומי יוּבֶנָאלִיס (Decimus Junius Juvenalis), מקונן בסאטירה העשירית שלו, על שרידי החרות הפוליטית שננטשו למעןcircenses panem et (מילולית לחם וקרקסים"): "זה כבר חדל העם מן המכר של קולותיו ומאז הוא פטור כליל מכול דאגה, עם שנתן לבחיריו לגיונות, שררה ושבטיה – הוא בימינו אדיש, למעט שני דברים שישיש בהם: לחם ושעשועים"[52]. יובנליס רומז לבחירת הפריטורים והקונסולים, שהקיסר טיבריוס העביר, בשנת 15 לספירה, מאספת העם אל הסנאט. למרות שהיה מודע ששחיתות שהייתה כרוכה בתהליך הבחירות, צר היה לו שגזלת שריד זה של חרות מהעם, נגזל כמעט ללא קול ושבר. מיד אחר כך, ארגנו הטריבונים של הפלבס, משחקים שנתיים חדשים, שכונו "אוגוסטליים".
הקיסרים שעלו לאחר אוגוסטוס קיסר, המשיכו לנהוג באותה מדיניות כלפי פשוטי העם, להזין ולשעשע את רומא[53]. בשנת 272, שלח הקיסר אורליאנוס מכתב לעם הרומי, המספר על ניצחונותיו במזרח ועל המרידות שדיכא שם. הוא מבטיח לעמו שאספקת החיה תגיע במלואה ומסיים את מכתבו במשפט: אשגיח שלא תהיה כל חרדה ברומא, בלו במשחקים (ludi), ובמרוצים (circenses). הניחו לי לדאוג לענייני המדינה ועסקו בתענוגות". חלוקת התפקידים בין העם לשליט ברורה מאד. העם לא ייטול חלק בניהול המדינה. הוא יידרש לשמור על השקט ויקבל בתמורה, לחם ושעשועים[54].
הקרקס והקיסר
מושב הקיסר היה קרוב לזירה, משם יכול היה לצפות במשחקים כאוות נפשו. היה זה אחד המקומות היחידים שבהם יכלו אזרחים לראות את המנהיג. כרמית גור חקרה לעומק את מערכת יחסי הגומלין שבין הקיסר לעמו, כפי שהם באים לידי ביטוי בקרקס[55]. היא מסבירה שאחד התפקידים של מופעי ספורט, בזמנים שונים ובמקומות שונים, הוא ליצור מפגש בין הציבור לבין מנהיגיו. נוכחותו של מנהיג מוסיפה יוקרה לאירוע ספורטיבי. גם התחרות עצמה מעצימה את הדימוי של המנהיג, ונותנת לו הזדמנות להיפגש עם הקהל, ברגע חגיגי ובעל עוצמה רגשית גדולה[56]. העם הרומי ציפה משליטיו שיהיו נוכחים במשחקים. ושיגלו עניין בתחרויות. ברומא עריכת משחקים מרשימים היה הפגנה של נדיבות כלפי הציבור. גם הכרזות על חלוקת תבואה מסובסדת נמסרו במשחקים. כמו כן ניתנו בהם מענקים, ונמסרו עתירות ובקשות לקיסר.
יוליוס קיסר נהג לצפות במשחקים, במיוחד כדי לתת לקהל הזדמנות לראות אותו, אולם לא היה לו עניין רב בהם: הוא נהג להביא אתו חומר קריאה, דבר שלא הפך אותו לפופולרי במיוחד[57]. לעומתו, נירון קיסר רכש חיבה מיוחדת למשחקים האולימפיים. הוא היה רוכב בעצמו ואף זכה במרוץ במשחקים האולימפיים, שעדיין התקיימו ביוון, למרות שתפקודו כנהג המרכבה היה לוקה בחסר. אוגוסטוס ומשפחתו צפו במשחקים מן הפולבינר (Pulvinar), מבנה דמוי מקדש, שבו הוצבו פסלי אלים וחפצים מקודשים, אשר הובאו בתהלוכה אל הקרקס. אוגוסטוס עצמו הוביל תהלוכה כזאת[58]. אוגוסטוס זכר כנראה את התרעומת שעורר בעם יוליוס קיסר, ולכן הקפיד שלא לעסוק במופעים בשום דבר אחר. הוא החשיב את הרושם שתותיר משפחתו במופעים ולכן ציווה שקלאודיוס לא ישב בפווינר, שמא מראהו המכוער, יעורר לעג[59]. פליניוס הצעיר מדווח כי הקיסר טְרַאיָאנוּס (שלט בין השנים 99-117) והעם יושבים ב- aequstus olcus, כלומר במקום שווה. נראה שטריינוס השתמש בפולווינר, שהיה במפלס המושבים (cavea) וגלוי לקהל[60]. העם אהב לראות את הקיסר יושב בקרב בני עמו. בניגוד לדומיטיאנוס (שלט בין השנים 81–96), שהיה יהיר וצפה במשחקים מתא (cubicula), שהיה ממוקם מעל הקהל. מקפיד לראות ולא להיראות. הקהל צעק הערות שונות לעבר הקיסר וציפה למענה. נראה שמענה לשון חריף ושנון התקבל בברכה, אם נאמר ברוח טובה. הימנעות מתשובה, או השתקת הקהל על ידי הקיסר, נחשבה להתנהגות לא נאותה.
מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס (שלט בשנים 161-180) נהג "לקרוא, להקשיב (לאדם שהקריא), ולחתום על מסמכים במשחקי הקרקס; בשל נוהג זה, נאמר, ש"לגלג עליו העם בגלוי". יוליאנוס קיסר (שלט 361-363)[61] אכזב מרה את תושבי אנטיוכיה, בהכריזו שהוא מתעב את המרוצים, וצופה בלי התלהבות בשישה מחזורים בלבד, ורק אם התחרות היא בחג דתי[62]. שני אלה היו פילוסופים, שהייתה להם התנגדות עקרונית לשעשועי הקרקס. אך כאשר ההיסטוריון הרומי סויטוניוס (Suetonius) מזכיר לגנאי את היעדרותו של טִיבֶּרְיוּס ( שלט 14-37 לספירה) מן המשחקים, הוא תולה את האשם בקמצנותו: "הוא חשש שייגשו אליו מבקשי חסדים"[63]. מכאן ניתן ללמוד, שהמשחקים נחשבו כשעת רצון, בה חייב השליט להופיע בציבור כרחום ונדיב. הרגשות האינטנסיביים של הקהל, ההזדהות עם הרכב כסמל של גבריות וניצחון, הושלכו גם על יושב ראש התחרויות. השליט לא רק העניק יוקרה לתחרות, אלא גם קיבל דרכה פופולאריות ואוטוריטה[64].
גם בקיסריה, ארמון השונית נבנה סמוך מאד לקרקס ("ההיפודרום המערבי"). הארכיאולוגית גייסון (Gleason) מציעה, על סמך ניתוח ארכיאולוגי והיסטורי, את השנים 15-17 לפני הספירה, כמועד בנייתו. היא משערת שהורדוס, בביקורו ברומא בשנת 17 לפני הספירה, צפה במשחקים המפוארים שערך אוגוסטוס בשנה זו. כך עלה במוחו הרעיון, ליצור זיקה בין ארמונו לבין הקרקס, שיהיה דומה לזו שבין גבעת הפלטין ברומא, לבין הסירקוס מקסימוס[65]. גם אם נקבל את גישתו של הארכיאולוג יוסף פורת, הטוען כי הארמון כולו נבנה לאחר מותו של הורדוס, גם אז מיקומו נבע מאותו טעם. גם אם שובץ בעיר קיימת ולא תוכנן קודם שנבנתה[66].
מבלי להכריע בשאלת התאריך, ברור שארמון הנציבים היה קשור לקרקס בכניסה משלו. באגף המושבים היה אזור תחום לתא הכבוד של הנציב[67]. סביר להניח, שהנציב היה יושב הראש של התחרויות והכתיר את המנצחים בהן. מן הסתם, חזו כאן תושבי קיסריה בכניסות מרשימות שלו ושל פמלייתו. ייתכן מאד, שהם הפנו אליו עתירות, שבחים או מחאות, כפי שהיה מקובל ברומא. שכן מיקום הארמון מעיד על השוכן בו, שגם הוא ראה במרוצי המרכבות, אמצעי יעיל ואפקטיבי של תקשורת בינו לבין הציבור[68].
שלטון זקוק לטקס ולגינוני ראווה. הקרקס סיפק הזדמנות נפלאה לכך, הן לקיסר והן לנושאי המשרה השונים. כניסתם לקרקס הייתה טקס מרהיב, מופע בפני עצמו. הוא כלל תלבושות יקרות ומפוארות במיוחד, ופמליה לבושת הדר[69].
קונסול היה מגיע לקרקס עם לקטורים, שהכריזו על בואו. משנכנסו הקונסולים לסירקוס מקסימוס, קם הקהל כולו לקבלם בתרועות ומחיאות כפיים [70]. כשהקיסר דומיטיאנוס היה מגיע לקרקס, היה לבוש גלימת ארגמן, ולראשו כתר עם דמויות יופיטר, יונו ומינרווה, מלווה בכהני משפחת הפלאוויים, שבכתריהם שולב גם דיוקנו[71]. עם הזמן הישיבה בראש המשחקים נקשרה בעצם מושגי המלוכה והשלטון. המנהג המשיך גם לאחר שחרבה רומא. מלכים פרנקים הפעילו את הקרקס בארל (Arles) וצפו שם במשחקים. כשמלך הגותים טוטילה (Totila), כבש את רומא בשנת 550, הייתה הנוכחות בקרקס אחד ממעשיו הראשונים. גם המורדים השומרונים ערכו משחקי קרקס, כחלק מגינוני השלטון שנטלו לעצמם[72].
בימי האימפריה הרומית קוימו משחקים גם כחלק מחגיגות הניצחון, והקיסר נכח בהם, בגלימת הארגמן ותהלוכת הניצחון עברה בקרקס. השלטון הפגין בזירה גם את יכולתו למחוץ את אויביו. אוגוסטוס העביר בזירה (לא ברור באיזה סוג של מבנה שעשועים) תהלוכה של בני הערובה שקיבל מן הפרתים. משנת 19 לפה"ס, שוב לא הותר למצביא, שאינו מבית הקיסר, לערוך טריומף (תהלוכת ניצחון)[73].
נירון הופיע בבגדי טריומף בקרקס, בשנת 51 (בהיותו בן 13 או 14), כדי להראות בציבור את מעמדו כבן מאומץ של קלאודיוס. בשנת 272 ערך הקיסר אוֹרֶלִיָאנוּס[74] טריומף, שציין את נצחונו על פלמירה ועל הגותים. החגיגות כללו, כמובן, גם מרוצי מרכבות. בנוסף להן, צעדו בטריומף עצמו, גם פילים, ג'ירפות וטיגריסים ועוד מאות חיות בר (שלא באו מן הארצות, בהן נלחם אורליאנוס, אלא בעיקר מאפריקה) וכן גלדיאטורים. חיות בר הוצגו לעיתים בקרקס, בין מרוץ אחד למשנהו. יתכן שמנהגי הזירה לא רק הושפעו מן הטריומף, אלא גם השפיעו עליו. יתכן שגילום מושג הניצחון יצר קשר דו צדדי בין מרוץ המרכבות לניצחון בקרב[75]. הארכיאולוגית וחוקרת האומנות הקלאסית קתרין דנבבין (Dunbabin) מצאה, שנוצרה זיקה בין האיקונוגרפיה של הרכב לזו של השמש והקיסר. עדות מעניינת לכך יש בתבליט שנהב קטן בו תוארה האפותיאוזה (האלהה)[76] של אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס[77] במרכז התבליט עולה נשמת הקיסר למרומים במרכבת מרוץ. אפותיאוזה היא סוג של ניצחון שאין למעלה ממנו, ניצחון על המוות עצמו. הקיסר מגיע לניצחון זה לא במרכבה של טריומף, אלא במרכבת מרוץ[78].
לאחר מות אוגוסטוס ייסדו הטריבונים של הפלבס (Plebs), היינו, בני העם הפשוט, משחקים לזכרו, שבהם לבשו בקרקס תלבושות טריומפליות, אולם לא הותר להם להופיע במרכבה, שגם היא סמל מובהק של טריומף. זכות זו הייתה לפרייטור[79], שלידיו נמסר ארגון המשחקים.
גם המשכילים היו שותפים להשקפה, שארגון מופעי ראווה הוא מתפקידו של הקיסר. אבל עליו להתייחס אליהם במידה ראויה. הקיסר צריך לפרוש עליהם את חסותו, אבל לא לגלות להיטות יתירה אחריהם. הארכיאולוגית כרמית גור, מחוקרי קיסריה, בחנה במחקרה את קורות הקיסרים, שכתבו סויטוניוס, הרודיאנוס (Herodian)[80], ומחברי "היסטוריה אוגוסטה" (Historia Augusta)[81], ומצאה שהקיסרים בעלי הדימוי הגרוע ביותר תוארו גם כלהוטים במיוחד אחרי המרוצים. אלה בעיקר קליגולה, נירון, ויטליוס, דומיטיאנוס, קומודוס, קַרַקַלָּה (Caracalla אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) [82].
כך למשל, כאשר סווטינוס מתאר את מידותיו הרעות של קליגולה, הוא כותב: "עד כה דובר עליו כעל קיסר; מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת." כאן מתחיל תיאור ארוך של מעשי אכזריות, רצח קרובים, שחיתות מינית וחילול קודש. לצד אלה מסופר, שנהג במרכבה בקרקסים ; שהתרועע עם הרכבים ה"ירוקים", ולעיתים אף לן באורוותם, ונתן לאחד מהם שני מיליון ססטרקים, בגחמה פתאומית. ובעיקר ידוע החסד שנטה לסוס אינקיטאטוס, "שבנה לו אורוות שיש, נתן לו אבוסי שנהב ושמיכות ארגמן", וכן "ארמון מיוחד, חבר משרתים ומערכת רהיטים … ויש אומרים שייעדו אף למשרת קונסול"[83].
סויטוניוס מזכיר לטובה את המשחקים המקוריים והמפוארים שערך נירון, אבל מגנה את המקום שתפס בהם. "בין פשעיו המתועבים הוא מונה סטיות מיניות, מעשי גנבה ושוד, גזל צוואות, הבערת רומא, הוצאות להורג אכזריות, חיסול קרובי משפחה ואף רצח אם. זאת ועוד, סווטינוס מדגיש אחת המידות הרעות של נירון והיא המקום שהקרקס תפס בחייו: "משחר נעוריו בערה בו תשוקה יתירה לסוסים ורוב שיחתו נסבה על משחקי הקרקס, אף על פי שאסרו עליו את הדבר." הוא הקפיד לבוא לכל מרוץ, והשתוקק להופיע בעצמו כרכב. טקיטוס כותב, שסנקה ובורוס, מחנכיו, התירו לו חרפה זו, רק כדי שימנע מגרועות ממנה. נירון הופיע במשחקים הפאן-הלניים כמוזיקאי ונהג מרכבה. באולימפיה נפל ממרכבתו, ואף על פי כן הוכרז כמנצח, ושב לרומא כמנצח אולימפי, עם זרים ופרסים, בתהלוכה דמוית טריומף. סויטוניוס מפריד בין עריכת משחקים ביד רחבה – שהיא מעשה חיובי – לבין להיטות אחרי מרוצים, שהיא עניין מביש[84]. ההיסטוריונים בני התקופה ואחריה, כשהם מתארים את מידותיהם השליליות של קיסרים כמו, הם מונים ביניהם את תאוותם למרוצי המרכבות. בעיני הכותבים הללו היתה הלהיטות למרוצים מידה רעה בין מידות רעות אחרות. היא כרוכה תמיד בשחיתות ובניוון, ולעיתים באי-שפיות וברשע, ואילו הקיסר הטוב יתייחס אל המשחקים כאל חובה ותו לא. טריינוס שיפץ את הסירקוס מקסימוס ועשה אותו דגם לכל קרקסי האימפריה, אבל לא נמצא בכתובים שהיה להוט, חלילה, אחרי מרוצים. מרקוס אורליוס, כאמור, לא התעניין בהם כלל, אף כי טרח לקיימם כראוי. אלכסנדר סוורוס חגג את נצחונו על הפרתים במשחקי קרקס[85] והקפיד להיות נוכח במופעים, אך התייחס אל הרכבים כאל עבדים.
הקיסר אלגבל (אֶלַאגַבַּאלוּס), ששלט בשנים 218-22, נהג להביא למישתאותיו קוודריגה מן הסירקוס, והמריץ את אורחיו לנהוג בה, גם את הקשישים והכבודים שבהם. בווטיקן (כנראה סירקוס וטיקנוס) נהג בקוודריגה של פילים, ובמופע פרטי שערך, בקוודריגה של גמלים ובקוודריגה של כלבים, ואף הופיע בציבור כרכב. לשעשועיו נהג גם לרתום נשים למרכבתו וכן אריות ונמרים, ואז כינה את עצמו "האם הגדולה" ו"ליבר". שערוריה זו משלבת את מנהגו ללבוש בגדי נשים ופגיעה באלים; אבל גם נהיגת מרכבה בציבור היתה מבישה דיה.[86]
אנטונינוס פיוס, אחד הקיסרים הנערצים ביותר[87], לא סרב לכבוד של קיום משחקים ליום הולדתו[88], ולזכר אשתו [89] אלא שזו היתה החלטה פוליטית, ולא עניין של נטייה אישית.
במכון לאומנות בשיקדו
הקרקס כמנקז כעסים
הזירה הייתה המקום העיקרי בו נשמע קולו של העם ברומא. הנואם, הסופר, המדינאי והפילוסוף קִיקֶרוֹ (cicero), בן המאה הראשונה לפני הספירה, נהג לומר שרצון העם נודע באספות, בבחירות ובמשחקים. ורק במופעים העם נוהג בכנות. הוא צדק. בימי הקיסרות, היו המופעים, לכלי תקשורת יחידי כמעט, בין אנשי רומא, לשליט. המפגש עם הקיסר, נוצל, הן לבקשות והן למחאות[90]. יוסף בן מתתיהו מתאר אירוע מימי קאיוס קליגולה, בשנת 41 לספירה: "בינתיים היו [משחקי] מרוצי הסוסים; כי הרומאים להוטים מאד אחר המחזה הזה והם מתאספים ברצון בהיפודרומוס, ושהם מתכנסים בהמון, הם מבקשים מאת הקיסרים את הדברים שהם צריכים, והללו סבורים שאין לדחות את הבקשות ולעולם אינם מסרבים. וכן ביקשו, כמובן, גם מגאיוס, בלשון של בקשה ורוגז, שיניח להם ממסיהם ויקל מעליהם חלק מעול ארנוניותיהם"[91]. במקרה זה, פעל קליגולה לא בהתאם לכלל מוסכם, בין הריבון לנתיניו. הוא שילח את חייליו לתפוס את הצועקים ולהורגם. אולם מתוך היוצא מן הכלל, ניתן ללמוד על הכלל: מכיוון שהקיסרות לא הותירה לעם ערוצים ממוסדים לפעילות פוליטית, היה הקרקס לערוץ תקשורת בלתי פורמאלי.
הקרקסים שמשו, כמקום מותר להטחת קללות ועלבונו על ראשי השלטון ואפילו הקיסר. היה זה סוג של טקס היפוך[92]. היה כאן משחק רגיש של חוקים בלתי כתובים. היה מעין שסתום לשחרור לחץ. על הקיסר הוטל לפעול בתבונה, בתוך מרחב זה[93].
תדמיתו של קיסר נקבעה במידה רבה ביכולתו לפעול במרחב זה. למשל, אמיאנוס מרקלינוס מספר על בואו של קונסטנטיוס השני בטריומף לרומא (שנת 357). הוא מגנה צדדים שונים במעשיו ובאישיותו של קונסטנטיוס אבל משבח את התנהגותו ברומא: "וכשערך משחקי פרשים, שש פעמים הרבה למהתלות אנשי הפלבס, שלא היו יהירים אף לא סרו מן החירות המושרשת בהם, וגם הוא עצמו שמר ביראת כבוד על המידה הראויה"[94].
הקהל במופעים קרא גם קריאות בעלות משמעות פוליטית. ההמון נתן לצופים אלמוניות מבורכת, שבחסותה אפשר היה למחות בביטחון יחסי. הקיסר, מצדו, גילה סובלנות נבונה כלפי קריאות אלה. אלן קמרון מצטט בהקשר זה את דבריו של פרידריך הגדול: "עמי ואני הגענו להבנה; הם אומרים את מה שהם רוצים ואני עושה את מה שאני רוצה"[95].
לעתים הקיטור יצא משליטה, כפי שקרה לימים במהומות ניקה (Nika) [96] בקונסטנטינופול, בשנת 532, בראשית שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס, בהן משערים שנהרגו כ-30,000 מהאוהדים. הקהל קרא במופעים גם קריאות בעלות משמעות פוליטית: כך למשל, הופנו קריאות עידוד כלפי קלאודיוס, כאשר ניהל את המשחקים במקום קליגולה[97]. יתכן להפגנת רגשות זו של ההמון היה משקל בהחלטת הפרטוריאני למנותו לקיסר, לאחר רצח קליגולה[98]. מחאה אלימה פרצה בקרקס בימי קוֹמוֹדוּס[99], בשנת 190 לספירה.
ברומא היה אז מחסור חמור בחיטה. על פי השמועה, קלנדר (Cleander), יועצו רב העוצמה של קומודוס, אגר חיטה כדי למכרה במחיר מופקע. בזמן המרוץ פרצה לקרקס קבוצת ילדים, שהובילה עלמה גבוהה וחמורת סבר (היו שאמרו כי הייתה זו אלה). הילדים תינו את מצוקתם, והקהל הצטרף אליהם. ההמון פרץ לרחובות, וחש לווילה בה שהה קומודוס, במרחק כמה קילומטרים מרומא. כדי להציל את עצמו, הרג קומודוס את קלנדר, ונתן את הגופה להמון" כדי שיתעלל בה[100]. יתכן כי קומודוס נדחק לפינה על ידי העם, משום שהזניח את ערוץ התקשורת של הקרקס. בשל חששו מהתנקשות בחייו, הוא מיעט להיראות בשעשועים ציבוריים. כך לא חש בהתמרמרות העממית בשלביה הראשונים, ולא השכיל לבלום אותה בזמן.
הודעה מרגיעה על הוזלת החיטה יכלה להשקיט קהל סוער. ההיסטוריון קמרון (Cameron) משער, שהודעות כאלה, שנמסרו בקרקס או בתיאטרון, תוזמנו בתבונה על ידי הקיסרים, כדי לבנות תדמית של שליט נדיב ודואג[101]. אך גם אם הקיסר לא יכול לתת לעם משהו מוחשי, הוא סיפק לו, בעצם היותו נוכח ומאזין, אפשרות לפרוק את כעסו. התמרמרות כבושה יכלה להיות מסוכנת יותר. כמות מסוימת של מהומות הייתה חלק מן המשחק, ולא היה בה שום פוטנציאל מהפכני. מדיחי הקיסרים, כמעט מעולם לא באו מן ההמון בקרקס. ההמון הזה, עם כל מחאותיו, היה בדרך כלל מסור לקיסר. ראוי לציין שאותם צופים נסערים, שצרו על קומודוס בוילה שלו, "המטירו שפע ברכות עליו וקללות על קלנדר". זהו הצד המתוחכם יותר של "לחם ושעשועים". כמאה שנה לאחר יובנאליס, כתב הנואם פרונטו (Marcus Cornelius Fronto) לקיסר לוּקְיוּס וֶרוּס: "הקיסר (טריאנוס) לא הזניח אפילו שחקנים ומופיעים אחרים, בקרקס או באמפיתיאטרון, ביודעו שהעם הרומי שקוע בשני דברים מעל לכל, קצבת החיטה והמופעים; שהצלחת ממשל תלויה בשעשועים, ממש כמו בדברים הרציניים יותר. הזנחת עניינים רציניים גוררת אבדן גדול יותר, הזנחת שעשועים להתמרמרות גדולה יותר; הענקת מזון היא תמריץ חלש יותר ממופעים; בהענקת מזון, רק הפרולטרים שברשימת החיטה מפויסים, איש איש בפני עצמו, בעוד במופעים, כל הציבור מצוי במצב רוח טוב"[102].
אפשר לראות במשחקים, כמו יובנאליס, אמצעי להרדמת הציבור, לבל יבחין כי חירותו הולכת ונשללת. מאידך, כפי שראה זאת קיקרו, הזירה הייתה המקום, בו עדיין נשמר חופש הדיבור של העם. יתכן שהפלבס נהג בתבונה, כאשר העדיף את המשחקים האוגוסטליים על פני בחירות. הבחירות כבר היו ריקות מתוכן; האפשרות להשפיע על השלטון דרך המשחקים הייתה ממשית.
הארכיאולוגית כרמית גור מסבירה במאמרה, כי יחסי הגומלין בין הציבור הרומי למנהיגיו, מצאו בקרקס מסגרת, שהתקיימה במשך מאות שנים. מסגרת זו לא הייתה מתמידה, לולא הצליחו שני הצדדים להפיק ממנה תועלת. הם נעזרו באווירה המיוחדת ששררה בו, וגם בעובדה הפשוטה, שהיה מקום כינוס גדול ביותר. בקירקוס מקסימוס יכלו לצפות בשליט רבע מיליון בני אדם.
העובדה שהבקשות הופנו אליהם, ולא לפקידים, מיצבה אותם כ"אבות המולדת" בדעת הקהל, לא רק בהחלטת הסנאט. כמו כן, כפי שציין קמרון, קשה להתעלם מבקשה שהושמעה בסירקוס מקסימוס, בנוכחות רבע מיליון צופים[103]. גם אם הקיסר סירב, הוא חש חובה להסביר את עצמו. כך למשל, הקיסר הדריאנוס סירב לבקשת הקהל לשחרר רכב מעבדות, בטענה שלא הוגן שישחרר את עבדו של אדם אחר[104].
השליטים בנו מול הקהל בקרקס, דימוי של נדיבות ועצמה. הקיסר יכול היה להפגין בו רוחב לב כלפי נתיניו וקשב לבקשותיהם. כאן הכריז על חלוקת תבואה, כאן נתן מענקים וכאן קיבל עתירות. מצד שני, היתה זו שיטה מצוינת להפגין את רוממות (maestas) מעמדו.
הקרקס מיסד יחסים מסוימים בין השלטון לציבור. רשמית, הקיסר קיבל את מעמדו בסנאט ובצבא, אך הוא היה זקוק גם לאישור העם (הגם שלא היה לו שום מעמד חוקי), וזה ניתן לו בקרקס. בעבור זאת היה צריך לשלם; בחיטה ובמענקים, בהגדלה מתמדת של מספר המרוצים, וגם בספיגת ביקורת. נראה שרוב הקיסרים שילמו ברצון. נראה גם שלמוסד הלא רשמי הזה היו עוצמה וכושר שרידות לא פחות ממוסדות שלטון רשמיים.
עד כמה חשוב היה לקיסרים אישור עממי זה?
כאשר האימפריה בעיצומה של מלחמת אזרחים, הגיב גַלִיָאנוּס (שלט בשנים 260-268), על מצב נואש לכאורה, בכך ש"הכניע את עצמו לתענוגות והעניק לעם רומא משחקי במה ומשחקי קרקס …. כאילו היה זה יום ניצחון". בעיני טרבליוס פוליו, הביוגרף (המאוד לא מחמיא) שלו, עריכת משחקים בעיתוי כזה היתה בריחה מן המציאות של אדם חלש. אך ניתן לשאול אם דווקא במקרה זה לא היו המשחקים ביטוי לשיקול פוליטי נבון. במצריים, אסם התבואה של רומא, התחוללו קרבות. ה- panis (הלחם) של תושבי רומא היה בסכנה. אך הקיסר היה יכול היה לתת להם circusiones (שעשועי קרקס) , וזאת אכן עשה[105].
אם נחזור לסטירה של יובנליס; כאשר החליף העם בחירות במשחקים, הוא לא עשה עסקה גרועה כל כך. הבחירות היו משחק מכור. במשחקים אפשר היה להשיג יותר[106].
הסיעות
לצורך המרוצים הללו, פותחה בירוקרטיה מיוחדת, שבה נטלו חלק הגופים, שבה נטלו חלק הגופים האזרחיים החשובים ביותר של הקיסרות. הרכבים על מרכבותיהם היו מארגנים במועדונים, שתחילה כונו "דמס (Demes), מלשון "דמוס" (Demos), מילולית, "העם", אבל משמעה היה קבוצות האוהדים. אחר כך הן כונו "פקטיו" (factio), מונח שציין סיעה בתקופה הרפובליקנית.
תחת שלטונו של נירון, החלו להתפתח הקבוצות (מועדונים) הראשונות: בשלב הראשון היו במרוץ שתי קבוצות מרכזיות:
- האדומים (Rousioi), שייצגו את מארס, אל המלחמה, ואת הקיץ.
- הלבנים (Leukoi), שייצגו את אנאמוי (Anemoi), אל הרוח המערבית ואת החורף.
מאוחר יותר נוספו עוד שתי קבוצות:
- הירוקים ( Prasinoi), שייצגו את האדמה ואת האביב.
- הכחולים (Venetii), שייצגו את השמים ואת הסתיו.
כל אחת מהן הייתה קשורה בקשר אסוציאטיבי עם אחד מארבעת היסודות של הטבע: ירוק: אדמה; כחול – מים; לבן – אוויר, אדום – אש[107]. לכול אחת מן הקבוצות היו רכבים ומרכבות משלהן[108]. כול אחת תמכה במתחריה שלה במרוצים[109]. המועדונים השונים היו ארגונים מסועפים, שדאגו לבניית המרכבות, לקנייה ולייבוא של סוסים, לגיוס הרכבים וכמובן לאימונים סדירים של הרכבים והסוסים. לכול מועדון היו חסידים שליוו את המתמודדים ותמכו בהם בצורות שונות. המועדונים הללו התקיימו לאורך דורות והפכו לחלק מההוויה החברתית של רומא ושל הערים האחרות בהן נערכו מרוצים[110].
כל מועדון או סיעה, ייצגה למעשה, מעמד חברתי מסוים, מפלגה פוליטית, או איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה וסוחרים. תמיכה בנבחרת מסוימת התפרשה כהשתייכות חברתית, פוליטית ואפילו דתית. האדומים והלבנים נחשבו לקבוצות ממעמד נמוך יותר. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיש התארגנות התומכת בקבוצות ספורט עם השלכות פוליטיות.
לכול קבוצה היו אוהדים רבים. אוהדי הקבוצות השונות שנאו אלה את אלה, ואף היו מהומות בעיר בשל ניצחון של קבוצה אחת על השנייה. על אף שהקבוצות התקיימו כנראה עוד לפני ימי נירון, כחברים ושותפים לאותה אורווה, נירון תרם להם מכספו עד שיצאו משליטתו. לכל קבוצה היו עד שלוש מרכבות בכל מרוץ, וחברים לאותה קבוצה יכלו לתאם ביניהם אסטרטגיות ולשתף פעולה כנגד הקבוצות המתחרות. רוכבים יכלו להחליף קבוצות באופן דומה לספורטאים מקצועיים כיום. הקיסר דומיאיטנוס יצר לקראת סוף ימיו שתי קבוצות חדשות – הסגולים והזהובים, אולם אלו נעלמו זמן קצר לאחר מותו.
קיסר נבון לא יצדד בסיעה מסוימת[111]. אוהדי הסיעות מבין הקיסרים היו קליגולה, נירון, ויטליוס, לוּקְיוּס וֶרוּס (Lucius Aelius Aurelius Commodus 130–169), וקרקלה. ורוס היה אדם בינוני, קרקלה היה מצביא מוכשר, אך אדם תוקפני ואכזרי. השילוש הבלתי קדוש: "קליגולה נירון וויטליוס", חוזר בהיסטוריה כסמל של שחיתות. ברור שאין תבונה מדינית באהדה לסיעה מסוימת, באשר היא מציבה את הקיסר בעימות עם חלק מנתיניו. אך לא זה העיקר: אהדה ל"צבע" מסוים היא התנהגות של איש ההמון, היא סממן של היעדר שליטה עצמית, של חוסר מתינות ושיקול דעת; היא אינה יאה לקיסר[112].
מרוצי מרכבות בארץ ישראל
ראו באתר זה: היסטוריה של קיסריה בתקופה הרומית-ביזנטית. סיור בקיסריה.
שעשועים שונים התקיימו במזרח כבר בתקופה ההלניסטית, אך הורדוס מלך יהודה, היה השליט הראשון שייבא למרחב הסורי-ארץ-ישראלי, את תרבות השעשועים הרומית על כל מרכיביה. הורדוס בנה שורה ארוכה ומפוארת של מתקני שעשועים בעריה של ארץ ישראל ומחוצה לה. במתקנים אלה מימן וערך מופעים מגוונים, שהיו זרים לאופיו של היישוב היהודי והנוכרי בסוריה ובארץ ישראל באותם ימים. מנהיגי המתנגדים מבין היהודים לתרבות זו, הוצאו להורג על ידי הורדוס[113]. הקרקסים (נקראים כיום היפודרומים) הראשונים הוקמו בידי הורדוס בירושלים, ביריחו ובקיסריה. בשנת 10 לפני הספירה, חנך הורדוס את קיסריה, אחרי שתים עשרה שנות בניה. בחגיגות שערך, נכללו הצגות, מופעי ספורט, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות. הביקוש הרב הביא לבנייתם של היפודרומים נוספים במרחב הארצישראלי בתקופה זו[114].
בתקופה ההרודיאנית לא הייתה תכנית אחידה ומגובשת לקרקס או לאצטדיון, אך בסופו של דבר תוכננו ונבנו כולם בצורה שתאפשר את קיום המשחקים[115].בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בקיסריה, נחשפו מספר מבני שעשועים וספורט, שביניהם בולט הקרקס המערבי (מכונה בקרב החוקרים "היפודרום"), הממוקם לחוף הים. ההיפודרום, המכונה לעיתים גם "אצטדיון" במקורות ההיסטוריים, ובמקרים מסוימים אף נקרא "אמפיתיאטרון", נבנה במרחב הארץ-ישראלי באופן שיוכל למלא את שני התפקידים. היה זה מבנה רב תכליתי אשר נועד לכול ענפי הספורט והשעשועים של התרבות הרומית[116]. מכיוון שהתקיימו כאן גם תחרויות אתלטיקה, כנהוג באצטדיון. משום כך הוצע לקרוא למבנים מעין אילו בשם "היפוסטדיום", שילוב של היפודרום ואצטדיון כאחד.
ההיפודרום בטַרִיכֶאַי והאצטדיון בטבריה, הוקמו כנראה על ידי בנו של הורדוס, אנטיפס, כשמלך על הגליל[117] בתקופה ההרודיאנית לא הייתה תכנית אחידה ומגובשת לקרקס או לאצטדיון, אך בסופו של דבר תוכננו ונבנו כולם בצורה שתאפשר את קיום המשחקים[118]. מכלול הקרקס ("היפודרום") ביריחו הוא חריג בעולם ההלניסטי-הרומי כולו, הן מבחינת תוכניתו הן מבחינת הרכבו. גם הצירוף של תיאטרון ושל מסלול-מרוצים הוא נדיר- ואולי אף יחיד במינו. מכלול הקרקס ביריחו הוא אפוא אחד הבניינים המקוריים ביותר שבמפעלי-הבנייה של הורדוס[119]. כדי לעמוד על דרך השימוש בקרקס, עלינו לקרוא את דבריו של יוסף בן מתתיהו על המשחקים ה"אולימפיים", שהנהיג הורדוס בירושלים ובקיסריה לכבוד אוגוסטוס. בידי החוקרים מצויות רשימות כמעט זהות של משחקים ותחרויות שנערכו בשתי הערים: מרוצי-סוסים, מרוצי-מרכבות, אתלטיקה, גימנסטיקה (התעמלות), היאבקות, מוזיקה, הצגות, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות[120]. הורדוס הנהיג בקיסריה חגיגות, אחת לארבע שנים, שנקראו לפעמים חגיגות "חמש השנים", בהן הונהגו פעילויות אלו[121].
היו מקרים, כמו למשל בהיפודרום המערבי של קיסריה, שם חל שינוי משמעותי בצורת הקרקס: חלקו הדרומי של המבנה הופרד מן החלק הצפוני באמצעות קיר מעוגל, שנבנה במרחק של כ-130 מ' מצפון לפתח שבקצה העגול הדרומי. המבנה המוקטן שימש עתה רק למטרה אחת: קרבות גלדיאטורים ומשחקי ציד, והוא מילא תפקיד של אמפיתיאטרון רומי.[122].
כבר מימיהם של הורדוס ויורשיו, תפסו מרוצי המרכבות מקום נכבד בתרבות השעשועים של קיסריה. במאה הרביעית נזכרים הרכבים שלה לתהילה[123]. במאות הראשונות לספירה היו התיאטרון וזירת המרוצים לחלק מהווי העיר בארץ ישראל הרומית. מתקני שעשועים מפוארים הוקמו ברחבי האימפריה, ועריה החשובות של ארץ ישראל התהדרו במגוון תיאטראות, אמפיתיאטראות והיפודרומים. תושבי הערים הגדולות היו עתה לצרכנייה של תרבות השעשועים, והם עצמם מימנו את בנייתם של המתקנים בהם היא התקיימה. מתקנים אלו מעידים עד כמה העמיקה חדירתה של התרבות הרומית בקרב תושבי הארץ[124].
עמדת היהדות
אתרי השעשועים היו מוקצים מחמת מיאוס בעיני יהודים אדוקים. חז"ל התנגדו לתרבות המופעים, שבהם ראו עבודה זרה ופגיעה במוסר היהודי[125]. חכמי ישראל מתדיינים ביניהם על זמן ההתחרויות בקרקס, בלשונם – "אפודרומין"[126]. באצטדיונים ובקרקסים היו, כנראה, מופיעים אנשים ועושים בפני הנאספים להטים גם עם נחשים, כפי שנוהגים הדרווישים במזרח. אלו הם הנחשים והחברין שעליהם אמרו רבותינו: "ההולך לאצטדיון ולכרקומין… ורואה את נחשים והחברין… הרי זה מושב לצים"[127]. יש לציין כי מוצא המילה "קרקסאות" בלשון חז"ל, אינה נובעת מ-circus אלא ה-Carceres, שהוא המקום ממנו יצאו המרכבות. "בתי קרקסאות" מציין בנין שבתוכו היה הקרקס. הקרקס והתאטרון ציינו את חיי התרבות היוונים – רומיים, לעומת בית המדרש ובית הכנסת היהודיים. כדברי ר' נחוניא בן הקנה, בתפילתו, בעת יציאתו מבית המדרש: "שנתת חלקי בבית מדרש ובבית כנסת ולא נתת חלקי בבית תרטיאות [כך] וקרקסאות, שאני עמל והן עמלין"[128]. בקרקסאות נערכו גם אסיפות ציבוריות. ר' יוחנן אמר: "הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסיליקאות לפקח [על פי רש"י: נאספו לבית הוועד], על עסקי רבים בשבת"[129]. כבר מתוך ההלכה, המוצגת בתוספתא[130], ניתן ללמוד כי ההליכה לבתי שעשועים נאסרה בשל העבודה הזרה שהתקיימה במקום וכונתה "מושב לצים"[131]. טעם נוסף ועקרוני לאיסור ההליכה לבתי שעשועים נעוץ באופיים ובאווירה ששררה במקומות אלו, כפי שאמר ר' אבא בר כהנא: "מה מעורבב השחוק שבאומות העולם, שוחקים בבתי קרקסאות ובבתי תיאטראות שלהם"[132]. מדרש ההלכה ל'ויקרא' מסייע רבות להבנת ההתייחסות הרעיונית השלילית בספרות חז"ל לבתי השעשועים "ובחוקותיהם לא תלכו". וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו… ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות [תאטראות] וקרקסאות והאסטראות [איטצדיה][133].
השלטון הרומי לא יצר מסגרת להעלאת טענות, מחאות ובקשות, בדומה לזו שהתמסדה ברומא. לשלטון הרומי בארץ ישראל לא היתה נקודת מפגש עם נתיניו היהודים, כמו זו שהיתה לקיסר בקרקס ברומא. לשליטים החשמונאים היתה זירת מפגש בבית המקדש. שם רגמו עולי הרגל את אלכסנדר ינאי באתרוגיהם בחג הסוכות[134], כלומר ניתן היה להביע שם גם מחאה עממית. במקדש הביע העם בגלוי את חיבתו לאריסטובלוס אחי מרים החשמונאית[135].. במקדש נתן העם לאגריפס את הלגיטימציה למלוך בקריאות "אחינו אתה"[136]. המקדש היה סגור לחלוטין בפני השלטון הרומי.
נראה שהתרבות הנוכרית שפשתה בקרקסים, חידדה את ההבדל בין הגויים ליהודים. ר' אבהי מקיסריה, במסכת "איכה רבה", אומר כי "בקרקסאות שבארץ ישראל שמו את היהודים ללעג ולקלס, בכך שהציגו את דרך חייהם ועניותם"[137]. לא מן הנמנע, שעלבונות, לעג ודברי שטנה אלה, הרחיקו את היהודים ממוסדות תרבות אלו. אולם מחקריו של זאב וייס, העוסקים בהשפעת תרבות הפנאי הרומית על תושבי ארץ ישראל היהודים, מלמדים כי למרות דעתם השלילית של החכמים על המופעים הרומיים, שכללו שפיכות דמים, ניתן ללמוד, בין השיטין, שהיו מגזרים באוכלוסייה היהודית, אשר לא נמנעו מלקחת חלק בתרבות "הלחם והשעשועים" שהייתה נפוצה בערי הפוליס של ארץ ישראל[138].
סיכום
הקרקס, היה מתקן שעשועים רומי, רב תכליתי, ששימש בעיקר למרוצי מרכבות, אבל גם למרוצי סוסים, מופעי גלדיאטורים ותחרויות אתלטיקה. למרות זיקתו להיפודרום היווני, מקורו כנראה אטרוסקי. למרות היותו מתקן רומאי, הרי באגן המזרחי של הים התיכון, שם דברו יוונית, כינו את הקרקס "היפודרום". פעמים רבות תפקד הקרקס גם כאמפיתאטרון וכאצטדיון גם יחד. מעבר להיותו מקום מבדר, שימש קרקס כשסתום לשחרור לחץ . הישיבה בראש המשחקים נחשבה לסמל שלטון. השליטים בנו את הדימוי שלהם מול הקהל בקרקס. הם נעזרו באווירה המיוחדת ששררה בו, וגם בעובדה הפשוטה, שהיה מקום כינוס גדול ביותר. בקירקוס מקסימוס יכלו לצפות בשליט רבע מיליון בני אדם. יחסי הגומלין בין הציבור הרומי למנהיגיו מצאו בקרקס מסגרת, שהתקיימה במשך מאות שנים. מסגרת זו לא היתה מתמידה, לולא הצליחו שני הצדדים להפיק ממנה תועלת. הקרקס היה אמצעי "להרדים" את העם. ככל שנלקחו ממנו החרויות הפוליטיות, כך פיצו אותו בשני הדברים החשובים לו ביותר: חיטה וקרקסים .לחם ושעשועים.
אחד התפקידים של מופעי ספורט, בזמנים שונים ובמקומות שונים, הוא ליצור מפגש בין הציבור לבין מנהיגיו. גם בימינו נוכחים מדינאים בתחרויות, ומגיבים להן, לעיני הקהל ולעיני התקשורת. נוכחותו של מנהיג מוסיפה יוקרה לאירוע ספורטיבי. גם התחרות עצמה מעצימה את הדימוי של המנהיג, ונותנת לו הזדמנות להיפגש עם הקהל ברגע חגיגי ובעל עוצמה רגשית גדולה. מושגי העוצמה והניצחון הם חלק מהותי של התחרות הספורטיבית. עצמה וניצחון הם גם ממהותו של שלטון. השלטון מסוגל לרכז משאבים ולחלקם מחדש כראות עיניו. שלטון מסוגל למחוץ את אויביו ולהגן על נתיניו. שלטון מפגין את רוממותו בפאר ובטקס. לעתים, סיפקה לו הזירה, הזדמנות להפגין את כוחו[139].
באימפריה הרומאית, עריכת משחקים מרשימים היה הפגנה של נדיבות כלפי הציבור. גם הכרזות על חלוקת תבואה מסובסדת נמסרו במשחקים. אכן, הדאגה למשחקים ולתבואה היתה ממילא חלק מחובות השלטון. טענה זו נכונה כלפי אחדים מן המשחקים, שהיו חלק מחג דתי, וביצועם היה חובה כלפי האלים. אך על משחקים אלה הוסיפו מנהיגי הרפובליקה והקיסרים כהנה וכהנה. חשוב מזה: בעולם העתיק לא תפסו ההגדרות המודרניות של חובות ממשל. חובותיו של הקיסר לא הוגדרו בחקיקה מפורטת. היה מצופה ממנו להעניק לעם "לחם ושעשועים", אך העיתוי והמידה להענקה היו בידיו. זו היתה נדיבותו של ראש האימפריה.
השלטון הפגין בזירה גם את כוחו. העדות המוחשית לכך ברומא היה הטריומף, תהלוכת הניצחון שעברה דרך הקרקסים. כמו כן נערכו הוצאות להורג (בעיקר ב"היפודרום" של קונסטנטינופול) , שהיו אף הן עדות חותכת ודרמטית לעוצמת השלטון. הקרקס סיפק לשלטון הזדמנות נפלאה לטקס ולגינוני ראווה. כך, כניסתם של הקיסר ושל נושאי המשרה השונים היתה טקס מרהיב, שכלל תלבושות יקרות ומפוארות במיוחד, ופמליה לבושת הדר.
אנשי השלטון, היוזמים את ההתרחשות ומנצחים עליה. הם קבעו לאירוע כללי טקס: צורת כניסה, לבוש, מקום ישיבה, שגרמו להם להראות לעיני כל, ולהיות מובחנים מכלל הציבור. כלומר, במעמד זה היה צירוף של מעין אינטימיות וקרבה (אפשר היה לקרוא לקיסר קריאות שונות, או לבקש ממנו חסדים), עם הדגשה של מעלת השלטון. כאן הקיסר (או הקונסול, או הפרייטור) היה נגיש לציבור, אך מצד שני הופיע במלוא הדרו ורוממותו. במרוצים יכול היה הצופה לחוות תחושה של גדולה ותפארת, ורגשות עזים של שמחת ניצחון. מושג הניצחון עצמו התגלם בקרקס ובמתחרים בו.
הרגשות האינטנסיביים של הקהל, ההזדהות עם הרכב כסמל של גבריות וניצחון, הושלכו גם על יושב ראש התחרויות. השליט לא רק העניק יוקרה לתחרות, אלא גם קיבל דרכה פופולאריות ואוטוריטה. הזירה היתה אמצעי יעיל ואפקטיבי של תקשורת בינו לבין הציבור.
אפשר לראות במשחקים, כמו יובנאליס, אמצעי להרדמת הציבור, לבל יבחין כי חירותו הולכת ונשללת. מאידך, כפי שראה זאת קיקרו, הזירה היתה המקום, בו עדיין נשמר חופש הדיבור של העם. יתכן שהפלבס נהג בתבונה, כאשר העדיף את המשחקים האוגוסטליים על פני בחירות. הבחירות כבר היו ריקות מתוכן; האפשרות להשפיע על השלטון דרך המשחקים היתה ממשית. הקרקס מיסד יחסים מסוימים בין השלטון לציבור. רשמית, הקיסר קיבל את מעמדו בסנאט ובצבא, אך הוא היה זקוק גם לאישור העם (הגם שלא היה לו שום מעמד חוקי), וזה ניתן לו בקרקס. בעבור זאת היה צריך לשלם; בחיטה ובמענקים, בהגדלה מתמדת של מספר המרוצים, וגם בספיגת ביקורת. נראה שרוב הקיסרים שילמו ברצון. נראה גם שלמוסד הלא רשמי הזה היו עוצמה וכושר שרידות לא פחות ממוסדות שלטון רשמיים.
להמשך קריאה: הסירקוס של ביזנטיון
שלמי תודה,
תודתי לפרופסור ארתור סג"ל על הסבריו המאלפים ותודה לכרמית גור שאלמלא מחקרה החשוב לא הייתי מגיע אפילו למחצית מן המקורות.
הערות
[1] תרגילים ותהלוכות שערכו בני הסנטורים, כשהם עוטים שריון מבריק ורכובים על גבי סוסים.
[2] E. Rawson, "Chariot-Racing in the Roman Republic", PBSR, 49, 1981, pp. 1-16
[3] ארתור סג"ל, מתקני שעשועים בעולם הרומי, אריאל , 100, אוגוסט 1994, עמ' 137
[4] משה הדס, רומא הקיסרית, ספריית מעריב, , 1976, עמ' 54
[5] אהוד נצר, "ההיפודרום שבנה הורדוס ביריחו", קדמוניות, י"ג (51-52) (1980), עמ' 106-105.
[6] האלים הכתוניים היו קשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים, שהם הענקת חיים, פריון, מוות וגם לתהליכים בטבע כחילופי עונות השנה, פריחה וקמילה. מקור השם מהמילה כתון, שפירושה "אדמה" ביוונית עתיקה.
[7] פאוסניאס פגש באלכסנדריה עיוור ופיסח ותיאר איך מרפא אותם באמצעות הרגל
[8] קונסוס, אלוהות אטרורית עתיקה, שותפה לכת של אלת השפע, אופס (Ops). שמו נגזר מ-condere ("לאחסן"), והוא כנראה היה אל אחסון התבואה. היה לו מזבח בפנייה הראשונה בקצה הדרום מזרחי של מסלול המרוצים בקרקס מקסימוס. המזבח היה מתחת לאדמה ונחשף להקרבה רק בימי הפסטיבל שלו – 7 ביולי, 2 באוגוסט, וככל הנראה 15 בדצמבר (Consualia). באותם ימים, סוסים ופרדות הוכתרו בזרים וקיבלו מנוחה מהעבודה. בתקופות מאוחרות יותר שקע קונסוס לרמה של אלוהות משנית ודי עלומה.
[9] ליוויוס טיטוס, תולדות רומא (תרגום: ש' דברוצקי), ירושלים, תשל"ב, א', טק.
[10] רומולוס, מייסד רומא, וקבוצת הגברים שהיו עמו, רצו לשאת נשים על מנת להקים משפחות. ערי איטליה האחרות, שהיו במצב מלחמה עם רומא, לא הסכימו לתת להם את בנותיהם. רומולוס פנה אל טיטוס טאטיוס, מלך הסבינים, שאכלסו את האזור באותה תקופה, וביקש את רשותו לתת לרומאים נשים מבנות העם הסביני. מלך הסבינים סירב לאפשר זאת. ייתכן שחשש מאיבוד תרבותם הייחודית של הסבינים, וייתכן שסבר שמעמד הרומאים נחות ואינו מתאים למעמד בנות העם הסביני. עקב סירובם של הסבינים להתפשר תכננו הרומאים לחטוף את הנשים. רומולוס הזמין את המלך טיטוס טאטיוס ואת משפחות הסבינים החשובות להשתתף בפסטיבל לכבוד האל נפטון. בזמן החגיגה נתן סימן, והרומאים חטפו את הנשים ונאבקו בגברים. על פי הסיפור המיתולוגי לא נעשה שימוש באקט מיני. להפך הרומאים הציעו לנשים הסביניות שהסכימו להינשא להם מבחירה חופשית זכויות אזרח מלאות. רבות מאותן נשים קיבלו את ההצעה ונישאו לרומאים.
[11] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, מאגנס, ירושלים, תשס"א, עמ' 304.
[12] שצמן, עמ' 304
[13] Torrey James Luce, Livy, The Composition of his History, Princeton University Press, P. 35
[14] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ב, עמ' 370. שצמן, טוען שהיו בו "רק" 60,000 מושבים. שם עמ' 304
[15] שדה מארס הוא שמו של אזור ששטחו כשני קילומטר רבוע במרכז העיר רומא. מקומו המשוער הוא החל מגבעת קווירינאלה בצפון, בה נמצא כיום הקווירינאלה – מעונו הרשמי של נשיא איטליה, עד לגבעת פינצ'ו שבדרום, אשר בבסיסה מצויה פיאצה דל פופולו, בתוואי של ויה דל קורסו. השדה גובל בנהר הטיבר וסמוך לגבעת הקפיטולין.
[16] קנסור (censor) הייתה משרה פוליטית ברפובליקה הרומית שממלאה היה צריך לבצע קנסוס (סוג של מפקד אוכלוסין) בין אזרחי רומא ולחלק את האזרחים למעמדות מצביעים, על בסיס הכנסתם ושיוכם השבטי. הקנסורים היו אמונים גם על מיון אזרחים חדשים לשבטים ולמעמדות מצביעים וכן מיינו עבדים ששוחררו מאז הקנסוס האחרון שבוצע. תפקיד נוסף וחשוב במיוחד של הקנסור היה הרכבת רשימת הסנאט (lectio senatus), אשר הורכבה מהמגיסטראטים שנבחרו על ידי הקנסורים בסדר יורד. הם הוסמכו גם לסלק סנאטור אם חשבו כי ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי", משרה נוספת שלה היו הקנסורים אחראים הייתה הפיקוח המוסרי על אזרחים (מכאן גם לקוח המונח המודרני "צנזור"), והוצאתם וביצועם של מכרזים לעבודות ציבוריות, כגון בניית מקדשים ובניין דרכים.
הבחירה לתפקיד קנסור נחשבה לכבוד גדול והיא הסבה יוקרה רבה למחזיקה. משרת הקנסור נוצרה, לפי המסורת הרומאית, בשנת 443 לפנה"ס, לאחר שהקונסולים לא יכלו לעמוד בנטל העבודה שהוטלה עליהם. בדרך כלל, היה מקובל לבחור לתפקיד קונסולים לשעבר, בזכות מעמדם הרם. עם היווצרות הקיסרות הרומית נעלמה בהדרגה המשרה וסמכויותיה, ובעיקר הפיקוח על הסנאט, עברו לידי הקיסרים הרומים. הקנסוסים האחרונים נערכו על–ידי הקיסרים אספסינוס וטיטוס.
[17] גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) ( 12 – 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. הוא נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרויותיו ובאכזריותו. הוא נרצח בשנת 41 על ידי כמה משומריו.
[18] טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס ( 10 לפנה"ס – 54, לספירה) היה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית מן השושלת היוליו-קלאודית, אשר שלט בין 24 בינואר 41 עד למותו ב-13 באוקטובר 54. קלאודיוס נולד בעיר לוגדונום, בפרובינקיה גליה (ליון, צרפת) לאביו דרוסוס ולאמו אנטוניה הצעירה,
קלאודיוס נחשב למועמד בלתי סביר לכהונת הקיסר. על פי דיווחי בני זמנו לקה בנכות כלשהי, ומשפחתו מנעה ממנו את ההופעה בפומבי ואת התפקידים הציבוריים, עד לעלייתו לשלטון של אחיינו המטורף קליגולה, אשר מינה אותו למשרת הקונסול. נכותו של קלאודיוס הצילה אותו, יש להניח, מגורלם של אצילים רומים רבים בתקופת קליגולה וטיבריוס, אשר נרצחו ב"טיהורים" שערכו קיסרים אלו. הייתה זו יכולתו לשרוד כשלעצמה, שהביאה להכרזתו כקיסר רומי לאחר רציחתו של קליגולה, שכן בשלב זה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו. על אף היעדר ניסיונו הפוליטי, קלאודיוס הוכיח את עצמו כמנהלן מוכשר, וביצע מספר רב של עבודות ציבוריות. בתקופתו התרחבה האימפריה, וכללה אף את חציה הדרומי של בריטניה הגדולה. הוא הביע עניין אישי במשפטים, שימש כשופט במשפטים פומביים, והוציא עשרים פסקי דין מדי יום. עם זאת, במהלך כהונתו נחשב כקיסר חלש ופגיע, הנתון לשרירות לבם של מזכיריו, עבדיו המשוחררים ונשותיו. סערות וטרגדיות בחייו האישיים הובילו לבסוף למותו. מוניטין זה הביא להצגתו כשוטה תלותי בכתבי ההיסטוריונים מן העת העתיקה. היסטוריונים בני זמננו שינו דעה זו.
[19] נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס ( Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus; 37 –68) היה החמישי והאחרון מהשושלת היוליו-קלאודית. הוכתר לקיסר באוקטובר 54, לאחר מות דוֹדהּ של אמו, שהיה גם אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס. יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נירון הודח בשנת 68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול.
[20] ויה אפיה (Via Appia) הייתה הדרך הרומאית הראשונה שנסללה. ויה אפיה קישרה בין רומא לקמפניה ודרום איטליה, והגיעה עד לברונדיסיום (כיום ברינדיזי שבמחוז פוליה). הדרך נסללה במהלך המלחמות הסאמניטיות, ועיקר תפקידה היה צבאי – מתן אפשרות לתנועה גדולה של כוחות צבאיים ממקום למקום – אך בהמשך נודעה לדרך זו גם חשיבות כלכלית רבה.
הדרך נקראת על שמו של המדינאי אפיוס קלאודיוס קאיקוס, שיזם את סלילתה בשנת 312 לפנה"ס. המשורר סטטיוס כתב על הדרך: ”Appia longarum teritur regina viarum” (לטינית: "דרך אפיה היא מלכת הדרכים הארוכות"). על פי המסורת הנוצרית, בדרך אפיה פגש פטרוס את ישוע (ושאל אותו קוו ואדיס? ("לאן אתה הולך?") ונענה על ידי ישו שהוא הולך להיצלב בשנית.
[21] מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסֶנְטִיוּס (Marcus Aurelius Valerius Maxentius Augustus; נולד בין השנים: 276-283 לספירה, נהרג ב- 312 לספירה), קיסר ואוגוסטוס רומא בין השנים 306–312, בנו של מקסימיאנוס (אוגוסטוס המערב בטטררכיה הראשונה לצד דיוקלטיאנוס) וחתנו של גלריוס.
[22] Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Circus". Encyclopedia Britannica. Vol. 6 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 390–391.
[23] T. P. Wiseman, "The Circus Flaminius, PRSR, 42 (1974), pp. 3-26
[24] Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, 1776, Chapter 31 – Games and spectacles, p. 469
. התרגום העברי (של כרמית גור), הוא תקציר בלבד של המקור האנגלי. ההערה על שכרו של הרכב רומזת לסטירה של יובנאליס.
[25] נַאוּמָכְיָה ( (naumachia(מילולית: "מלחמת אוניות", "קרב ימי", הוא השם שניתן ברומא העתיקה הן לקרב ראווה ימי הן למקווה המים או הזירה בהם נערך.
את הנאומכיה הראשונה הידועה לנו ערך יוליוס קיסר ברומא ב-46 לפנה"ס לציון הטריומף הרביעי שלו. הוא חפר מקווה מים סמוך לנהר טיבריס, שהיה מסוגל להכיל בירמות, טרירמות וקווינקוורמות של ממש, ובו נלחמו 2,000 חיילי צי ו-4,000 חותרים, שבויי מלחמה כולם. ב-2 לפנה"ס, בחנוכת מקדש מרס אוּלְטוֹר (Mars Ultor – "מרס הנוקם"), ערך אוגוסטוס נאומכיה כדוגמת זו של קיסר. כמסופר בתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, הוא חפר מקווה מים בגדתו הימנית של הטיבריס, בו נלחמו 3,000 איש, לבד מן החותרים, ב-30 אוניות מלחמה, עליהן נוספו ספינות קטנות יותר. (K. M. Coleman, Launching into history: aquatic displays in the Early Empire, Journal of Roman Studies 83, 1993, 48-74.)
[26] Cameron 1976 p.175
[27] נהר זמורה, "הכסף הגדול באמת: במרוצי מרכבות", באתר הארץ, 17 באוגוסט 2010
[28] סרט "בן חור", נראות מרכבות טריומף גדולות וכבדות.
[29] הקיסרות הרומית, עמ' 370
[30] Bennett, Dirk (December 1997). "Chariot Racing in the Ancient World". History Today. Britain. 47 (12): 41–48.
[31] שאילה דומה של חפץ, המזדהה עם רעיון, יש בחרטום הנגיחה של ספינה, "רוסטרום". ה"רוסטרה" ברומא כללה חרטומי ספינות פוניות, מזכרת ניצחון שהושגה במלחמה. אבל במצבת החשמונאים שהקים שמעון (מקבים א' י"ג:כ"ט) היה תבליט של חרטומי ספינות, למרות שלא נערכו בה קרבות ימיים. חרטום הנגיחה היה לסמל ניצחון באופן כללי. תודה לכרמית גור על ההסבר
[32] גיבון, ללא שנה, עמ' 469
[33] Scanlon, Thomas Francis (2014). Sport in the Greek and Roman Worlds: Greek athletic identities and Roman sports and spectacle. Oxford: Oxford University Press. p. 300.
[34] Struck, Peter T. (2 August 2010). "Greatest of All Time". Lapham's Quarterly
[35] Struck, Peter T. (2 August 2010). "Greatest of All Time". Lapham's Quarterly
[36] יוסף בן מתיתיהו, מלחות א' עמק 415
[37] Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, 1776, Chapter 31 – Games and spectacles
[38] הקיסרות הרומית, עמ' 370
[39] אובידיוס, אהבים, הוצאת תמוז, תל אביב, 1998. תודה לכרמית גור על ההפנייה
[40] ציונה גרוסמרק, "אלוהים וזירת השעשועים הרומית", מועד: שנתון למדעי היהדות ,17, 2007, עמ' 67 .
[41] תיאוֹדוֹר מוֹמסֶן, דברי ימי רומא, שטיבל, ת"ש, תל אביב, כרך ב', עמ' 235-285 ובמיוחד עמ' 275-268
[42]I. Richmond, Papers of the British School of Rome, 1972, p. 12
[43] אמיאנוס מרקלינוס (תרגום: דבורצקי ש., 1974): דברי הימים, מוסד ביאליק, ירושלים (להלן: מרקלינוס, דברי הימים), 28: ד: 28-31.
[44] גלילי יאיר, בן פורת אמיר, לידור רוני, במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 28-29.
[45] טקיטוס, דברי הימים, תרגום: דבורצקי שרה, ספרי מופת מהעולם, 1972, עמ' 12 פס ד'.
[46] יעבץ צבי, ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר, 1988, פרק אוגוסטוס והפלבס, עמ' 139–144
[47] צבי יעבץ, אוגוסטוס, ניצחונה של מתינות, תל אביב, עמ' 144
[48] מרקוס קורנליוס פרונטו היה מלומד רומי, יליד לוב. הוא נולד בערך בשנת 100. גם שנת מותו לא ברורה, מתישהו לאחר 160. בתקופה זו נוסה באימפריה הרומית מודל שלטוני המבוסס על מריטוקרטיה: "אוגוסטוס", כלומר האיפרטור, בוחר "קיסר": אדם צעיר, שאינו בנו, ומכשיר אותו להיות יורשו. אנטונינוס פיוס בחר ליורש את מרקוס אורליוס, ופרונטו היה המורה הפרטי שלו. לצידו הוא לימד את לוקיוס ורוס, שותפו לשלטון של מרקוס אורליוס, שהיה צעיר ממנו, ונועד לרשת אותו. מותו של לוקיוס ורוס בגיל צעיר שם קץ לשושלת המבוססת על מצוינות. את מרקוס אורליוס ירש בנו קומודוס, עריץ וכנראה חולה נפש. (תודה לכרמית גור)
[49] Cameron A., Circus faction – Blues and Greens at Rome, Oxford, 1976, p. 74.
[50] סווטינוס נולד בצפון אפריקה וחי שם זמן מה (לפי גרסה אחרת נולד ברומא למשפחה שמוצאה בצפון אפריקה. בראשית דרכו היה עורך דין, אך עבר לכתיבה ספרותית. כיהן כמזכיר לענייני תרבות של הקיסר טריאנוס ובין השנים 119 ל־121 שימש מזכירו של הקיסר אדריאנוס, שבתקופתו הייתה פריחה לאמנויות ולתרבות ברומא. הוא הודח ממשרתו כנראה עקב פגיעה בכבוד אשת הקיסר והקדיש עצמו לכתיבת ספרים. חיבר ספרים רבים, ביוגרפיות ומחקרים בתחומי לשון ומדעי הטבע. ביניהם ספר על אנשי רוח רומים ידועים אשר רק חלקים מצוטטים ממנו שרדו.
[51] סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגום: אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1943, עמ' 71
[52] יובנאליס, הסטירות, תרגום: בירנבוים רחל, ספרי מופת מספרות העולם, 2003, פרק סאטירה י', הבלותן וסכלותן של משאלות אנוש., עמ' 288, שורות 79–81
Age of emparors, "Panem et circenses, Comune Di Roma`
[53] קארקופינו ז'רום, יעבץ צבי, בורלא עודד, חיי יום-יום ברומא, עם הספר, 1967, עמ' 157–158
[54] כרמית גור, "לחם, שעשועים וסקרי דעת קהל. על מרוצי המרכבות ברומיים, כאמצעי תקשורת בין עם לשליטיו", בתוך: יוסף פורת, איתן איילון אברהם איזדרכת (עורכים), מכמני קיסריה, ירושלים 2011, כרך ב', עמ' 211-212
[55] גור כרמית, "שלטון וקהל במרוצי מרכבות רומיים", עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2008.
[56] הערה 54 לעיל
[57] שם, עמ' 217
[58] סווטינניוס גאיוס טרנקוילוס, חיי שנים עשר הקיסרים (תרגום א' שור), גבעתיים, תשמ"ז (להלן: סווטינוס), עמ' 43-45
[59] שם, עמ' 4
[60] John H. Humphrey. Roman Circuses – Arenas for Chariot Racing, London, 1986, pp 78-83
[61] פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוס ( Flavius Claudius Iulianus), המכונה יוליאנוס הכופר ( (Iulianus Apostata; 331 או 332 – 363) היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, ביסס את מורשתו כדמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לנסות לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאובדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה. הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת מדינה של האימפריה הרומית, ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. תהליכים היסטוריים רוממו אותו מסטאטוס של נסיך מנודה לקיסר, תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס. במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל והרפורמות בוטלו. בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר", ומותו הפתאומי בחרב אויביו תואר על ידי הכנסייה הנוצרית כעונש אלוהי על כפירתו.
[62] A. Cameron, Circus Factions – blues and Greens at Rome and Bizantium, Oxford, 1976, P. 178
[63] ססוטינוס, טיבריוס, עמ' 47)
[64] כרמית גור, עמק 214
[65] K. L. Gleason, "Ruler and spectacle: The Promontory Palace", In A. Raban and K.G Holum (eds), Casarea Martima A Retrospective After Tow Millennia, Leiden, 1996. Pp. 218-219
[66] יוסף פורת, קיסריה 1994-1999, חדשות ארכיאולוגיות, 112, עמ' 38-46.
[67] יוסף פורת, "מפעל חפירות קיסריה – מרץ 1992 – יוני 1994, משלחת רשות העתיקות". חדשות ארכיאולוגיות ק"ה, תשנ"ו, עמ' 37-46
[68] כרמית גור, עמ' 212-215
[69] כרמית גור, שם.
[70] סויטוניוס, (יוליוס), עמ' 80.
[71] בדומה לכך, אגריפס הראשון בא לתיאטרון בקיסריה, בבגד מוכסף, והיו בקהל שקראו לו אל. (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים 19, עמ' )344. קליגולה הורה לרצוח את תלמי בן יובא, משום שאדרת הארגמן שלבש בעת המשחקים משכה אליה את עיני הצופים יותר מקליגולה עצמו. נטען אז, שגלימה כזו איננה הולמת שליט ברברי..(סויטוניוס, קליגולה, 35).
[72] Cameron, pp 182-183
[73] טריומף או טריומפוס (triumphus) היה טקס מדיני דתי ברומא העתיקה, שבמהלכו ערכו מצביא וצבאו תהלוכת ניצחון ברחובות העיר רומא. טקס זה התנהל באופן מסורתי ומתוך הקפדה על אופן ביצוע הטקס.[1] מצביא שניהל מסע כיבוש מוצלח נאלץ לפנות לסנאט על מנת לבקש את הענקת הטריומף. במסורת הרפובליקנית, רק הסנאט רשאי להעניק את הטריומף. מטרת הטריומף הייתה להעניק אות הוקרה למצביא שהצליח לכבוש שטחים לטובת האימפריה. מטרה נוספת הייתה להעלות את המורל בקרב הנתינים של האימפריה.
מקור הטקס הוא כנראה בתרבות האטרוסקית, והוא חדר לרומא בתקופת המלוכה. הטריומף נערך על ידי המלכים לאחר שהביסו אויבים. הטריומף, מלבד היבטו המדיני והאישי, לבש גם צביון דתי. הצבא והטריומפאטור ביצעו שורה של טקסים ומחוות דתיות כלפי האל יופיטר, שסימלו את מילוי הנדרים שנטלו על עצמם לפני יציאתם לקרב. כי שלפי החוק הרומי אסור היה למצביא וצבאו להיכנס לשטח העיר, העניק הסנאט היתר מיוחד למצביא להיכנס לעיר (Beard, Mary. The Roman Triumph. Cambridge, Mass: Harvard University Press, 2009)
[74] לוּקְיוּס דוֹמִיטִיוּס אוֹרֶלִיָאנוּס (: Lucius Domitius Aurelianus; 214–275 לספירה) היה קיסר רומא משנת 270 ועד מותו בשנת 275. הוא ידוע כקיסר שהחל את תהליך החזרת תהילת הקיסרות הרומית ממשבר המאה ה-3, במהלכו התפוררה האימפריה ל-3 ישויות נפרדות וכמעט התמוטטה. הוא לחם בכל החזיתות ובכל אויבי הקיסרות איחד והשיב טריטוריות שאבדו לקיסרות, בנה את חומות רומא הקרויות על שמו וזכה לתואר "מציל העולם".
[75] כרמית גור, "
[76] אפותיאוזה :מיוונית עתיקה – אפותיאוזיס – האלהה (המונח הלטיני המקביל הוא consecratio),. זאת האדרה של סובייקט לרמות אלוהיות, ובדרך כלל, התייחסות לאדם, לכל יצור חי אחר, או רעיון מופשט בדמות אלוהות. למונח יש משמעויות בתאולוגיה, שם הוא מתייחס לאמונה, ובאמנות, שם הוא מתייחס לז'אנר. בתאולוגיה, "אפותיאוזה" מתייחסת לרעיון שאדם הועלה לדרגה דמוית אלוהים. באמנות, המונח מתייחס לטיפול בכל נושא (דמות, קבוצה, מקום, מוטיב, מוסכמה או מנגינה) בצורה מפוארת או נעלה במיוחד.
[77] טִִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (: Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus; 86 – 7 161), הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, הרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. הכינוי "פיוס" ניתן לו אחרי עלייתו לשלטון, כנראה מאחר ששכנע את הסנאט להאליל את אדריאנוס.
[78] Katherine Dunbabin , The Roman Banquet: Images of Conviviality, 1982 p.66
[79] פְּרָאיְטוֹר ( praetor) מיסוד prae , שהוראתו להקדים, להיות לפני) היה ברפובליקה הרומית תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה. ההיסטוריון טיטוס ליוויוס הקביל תואר זה לתואר הסטרטגוס אצל האכאים ביוון. במקורו היה השירות כפראיטור סוג נוסף של כהונה קונסולרית, ותפקידיו הראשיים של הפראיטור היו חלק מתפקידי הקונסולים. הפראיטור עמד לעיתים בראש צבא רומי, וכאשר נעדרו הקונסולים מרומא לצורך פיקוד על צבאות, מילא את תפקידיהם בעיר עצמה (ולפי ליוויוס נקרא אז praetor maximus). הפראיטור היה מגיסטרטוס קורוליס ולווה בשישה ליקטורים, שומרי ראש ועוזרים. מאוחר יותר, הופחת מספר הליקטורים של הפראיטור לשניים, עובדה שביטאה את הפיחות במעמד המשרה.
[80] C. Echols (Herodian of Antioch's History of the Roman Empire, 1961 Berkeley and Los Angeles)
[81] היסטוריה אוגוסטה ( Historia Augusta) היא אוסף של ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284 לספירה (מאדריאנוס ועד נומריאנוס וקארינוס) ושל חלק מן השותפים לשלטון, היורשים המיועדים והטוענים לכתר הקיסר בתקופה זו.
[82] הקרקס, ההמון והקיסר", מאמר שלא פורסם, מתוך גור כרמית, "שלטון וקהל במרוצי מרכבות רומיים", עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2008.
[83] סויטוניוס, גאיוס טרנקוילוס (תרגום: א' שור): חיי שנים-עשר הקיסרים מסדה, גבעתיים, 1987, עמ' 44-45).
[84] שנים עשר הקיסרים, עמ' 195
[85] נאמר כי "מייד אחר כך נתן מענק לעם הרומי". יתכן שהמענק הוכרז בעת המשחקים, אך אין זה ודאי.
[86] Historia Agusta, (XXIX:1)
[87] על מידותיו הטובות היסטוריה אוגוסטה, אנטונינוס II: 1-3, 9-11, VII:1
[88] שם, V:2
[89] שם, VI: 7
[90] Cameron ,pp 182-183
[91] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות, א, ד, 24-26
[92] האנתרופולוג מקס גלקמן (Max Gluckman) עוסק בטקסים נפוצים, העוסקים במאבקים ומתחים חברתיים. יש בכך פרדוקס- בטקס יש מחאה נגד סדר חברתי אך יחד חיזור ושימור של הסדר עצמו. הוא טוען שדווקא המחאה וביטוי הקונפליקט דרך הטקסים תורם לשימור הסדר החברתי.
הטקס מאפשר ביטוי המתחים המאפיינים את החברה. בטקס מגדפים את המלך תוך שיבוח של עוצמתו. גלקמן טוען שהטקס מבטא מתחים וקונפליקטים סביב מוסד המלוכה ומצד שני שימור המוסד.
[93] כרמית גור, עמ' 215
[94] מרקלינוס 16: 10: 13
[95] Cameron 1976 p.173
[96] מהומות ניקה בביזנטיון), היו המהומות האלימות ביותר שהתרחשו בקונסטנטינופול עד שנה זו: מחצית העיר נשרפה ונהרסה ו30,000-35,000 אנשים נהרגו. הן נחשבות עד היום למהומות הקשות ביותר בתקופת שלהי העת העתיקה. ברקע לפרוץ המהומות, המיסים הכבדים וצמצום המשק באימפריה הביזנטית לאחר החובות הכבדים שהותירה מלחמת איבריה נגד האימפריה הפרסית. המורדים הורכבו בתחילה מאוהדי הקבוצות של מרוצי המרכבות בבירה, ובהמשך הצטרפו אליהם סנאטורים רבים ובכירי ממשל העיר. המילה "ניקה" פירושה ניצחון וזו הייתה סיסמת המורדים
ALEXANDER P. KAZHDAN, editor, The Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford, England: Oxford University Press, 1991).
[97] סווטניוס, קלאודיוס, עמ' 7
[98] Cameroon, pp 166-167
[99] מַרְקוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס, הידוע גם כלוּקְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס, ובשמו הקיסרי המלא, אִימְפֶּרָטוֹר קֵיסָר מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס אוֹגוּסְטוּס ( Imperator Caesar Marcus Aurelius Commodus Antoninus Augustus; 161 – 192) היה קיסר רומא משנת 180 לספירה ועד שנת 192.
קומודוס יועד מגיל צעיר על ידי אביו הקיסר מרקוס אורליוס, להיות השליט של האימפריה הרומית והוא הוכשר לתפקיד במהלך שלטונו של אביו. הוא זכה להתמנות בגיל צעיר במיוחד לתפקידים רמי מעלה והחל משנת 177 ועד לשנת 180 שלט באימפריה ביחד עם אביו. שלטונו של קומודוס היה שלטון של עריצות. הוא נטל לעצמו מעמד של אל והרשה לעצמו להתנהל ללא ריסון ובפראות חסרת תקדים גם מול דוגמאות העבר של נירון קיסר וקליגולה. הוא נקט בצעדי דיכוי אכזריים כלפי אויבים אמיתיים ובעיקר מדומים, והכוח הבלתי מוגבל שניתן בידיו עם התפקיד הביא אותו לכדי טירוף. מעשיו הקיצוניים ערערו את יסודות המשטר וסיכנו את יציבותה של האימפריה
[100] Cassius Dio Cocceiannus, Dio's Roman History (trans. A. Cary), Cambridge, 1961 52:13:3
[101] Cameron 1976 p.173
[102] Cameron 1976 p.174
[103] Cameron 1986 p.162
[104] דיו קסיוס 69: 16:3.
[105] כרמית גור,"הקיסר ההמון והקרקס", לא פורסם. טיוטא למאמרה "לחם ושעשועים וסקרי דעת קהל".
[106] כרמית גור, עמ' 217
[107] פיליפ שראד, ביזנטיון, ספריית טיים-לייף, הוצאת מעריב, תל אביב, (להלן: ביזנטיון), 1976, עמ' 114
[108] ארתור סג"ל, מתקני שעשועים בעולם הרומי, עמ' 137.
[109] ביזנטיון, עמ' 114
[110] תולדות הקיסרות הרומית, עמ' 370
[111] אי אפשר לשלול תבונה מדינית מקיסר כמו יוסטיניאנוס, שהיה אוהד של סיעת הכחולים. אבל האופן שבו מסופר על כך ב"אנקדוטות" של פרוקופיוס משייך אהדה זו לצדדים המכוערים של שלטונו.
[112] כרמית גור, הקרקס, ההמון והקיסר
[113] שמעון דר, "כיצד מומנו מופעי הספורט בקיסריה הביזנטית – השוואה לימינו אלה", מכמני קיסריה, עמ' 219
[114] ו. זאב וייס, "שם, עמ' 10.
[115] עמוס קלונר, "היפודרום/אמפיתיאטרון בירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 6: 86-75, 2000.
[116] יוסף פטריך, "ההיפודרום/ אצטדיון של הורדוס בקיסריה וזיקתו למבנים ולמשחקים בעולם ההלניסטי והרומי". בתוך: י' בן אריה וא' ריינר (עורכים), וזאת ליהודה, מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה, מוגשים ליהודה בן פורת, ירושלים, 120-167
[117] ו. זאב וייס, "תרבות הפנאי הרומית והשפעתה על יהודי ארץ-ישראל", קדמוניות, כ"ח (109) (1995), (להלן: וייס) עמ' 8.
[118] עמוס קלונר, "היפודרום/אמפיתיאטרון בירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 6: 86-75, 2000.
[119] אהוד נצר, "ההיפודרום שבנה הורדוס ביריחו", קדמוניות, י"ג (51–52) (1980), עמ' 107.
[120] פ' יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 96.
[121] ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ד, עמ' 201
[122] פ. יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 98.
[123] וייס, עמ' 13
[124] ציונה גרוסמרק, "אלוהים וזירת השעשועים הרומית", מועד: שנתון למדעי היהדות ,17, 2007, עמ' 69
[125] זאב וייס, "תרבות הפנאי הרומית והשפעתה על יהודי ארץ ישראל". קדמוניות, כ"ח (109), עמ' 2-19
[126] "באיזה יום היו עושין אפודרומין? רבי זירא אומר: "בהשלמת (בסוף) החודש". רבי יוסי אומר: בראש החודש. רבי אביי אומר: בשני בחודש. רבי יוחנן אומר: בג' בחודש" (בית המדרש, ילינק, ה, עמוד 38)
[127] תוספתא, עבודה זרה ב, ו
[128] תלמוד ירושלמי, ברכות, ד', ב'.
[129] שבת, ק"נ, ע"א(
[130] תוספתא, עבודה זרה, פ"ב, ה"ה-ה"ו, מהדורת צוקרמנבל, עמ' 462
[131] בתוספתא ובמקבילות נוספות בספרות חז"לף למושג "מושב לצים" ניכר שימוש מגמתי ועקבי בפסוק הידוע: " אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" _תהלים ,א ', 1).
[132] מדרש קהלת רבה, פרשה ב; ב
[133] אסתי דברוז'צקי וארתור סג"ל, "ריאליה תלמודית באיסור שפיכות דמים בארץ ישראל, בתקופה הרומית והביזנטית" במה, 1998, עמ' 149-150
[134] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 13: ה, 372
[135] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, א:כב: ; 436-437 קדמוניות, 15:ג, 51-52
[136] מסכת סוטה ז:ח
[137] איכה רבה, ג', י"ב
[138] ז' וייס, עמ' 9-12
[139] תודה לכרמית גור, על האבחנה