הקרנבל של טנריף

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: האיים הקנריים, קורפוס קריסטי

ראו גם באתר זה:

תופעת הקרנבלים ברחבי תבל ;     שורשי הקרנבל בעולם  ;     הקרנבל של ריו דה ז'ניירו ;     הקרנבל של סלבדור בהיה  ;             הקרנבל של טרינידד ;   הקרנבל של ויארג'ו ;       הקרנבל של ורונה ;    קרנבל המסכות של ונציה ;                                      קרנבל התפוזים של איבראה ;   קרנבלי חורף  ;     פייסטה של הבתולה מאריקיפיניה ;    פייסטה של הבתולה מקרמן ;

ראו גם: אלבום תמונות מקרנבל בטנריפה 2014 ; קרנבל בלנזרוטה 2014;  תמונות מהקרנבל בטנריפה, 2022

הקרנבל של טנריפה שבאיים הקנריים כולל תהלוכות צבעוניות, תחפושות ואווירה עולצת. בשנים האחרונות, הפך לגורם חשוב במשיכת תיירים לאזור. הקרנבל כולל הרבה מוזיקה, שתייה וריקודים ספונטניים, אך התחפושות גונבות את ההצגה. יש ביניהן מושקעות, יקרות, משעשעות, מתריסות ואפילו גסות.  ואנשים  יוצאים מגדרם כדי להפתיע ולהיות מקוריים משנה לשנה. יש המגיעים מרחבי אירופה עם תחפושות שנתפרו מראש. למי שהגיע במקרה בלתי מוכן, יוכל להצטייד בדוכני הרחוב, המוכרים תלבושות, פאות ומסכות.

הקרנבל נחגג במקומות רבים. זכיתי פעם לראות תהלוכה ססגונית באי לנזרוטה (Lanzarote), אבל התהלוכה הראשית מתקיימת בעיר סנטה קרוז דל טנריפה (Santa Cruz de Tenerife), בירת הגדול שבאיים הקנריים. הקופירייטרים של טנריפה, מכריזים שזהו הקרנבל השני בגודלו בעולם, אחרי זה של ריו דה ז'ניירו, אולי משום כך סנטה קרוז וריו דה ז'ניירו כרתו ברית ערים תאומות. למיטב ידיעתי, הקרנבל של סלבדור, אשר בבהיה, ברזיל, גדול יותר, אבל זה לא באמת משנה. האירוע הוכרז כאתר מורשת תרבותית על ידי אונסק"ו.

בקרנבל של שנת 1987 הופיעה בקרנבל הזמרת סליה קרוז (Celia Cruz), עם ההרכב המוזיקלי Billo's Caracas Boys. לאירוע נאספו 250,000 איש. הקונצרט נכנס לספר השיאים של 'גינס' (Guinness), כמספר האנשים הגדול ביותר בעול, שהתכנס בכיכר, כדי לשמוע קונצרט. בשנת 2019, למעלה מ-400,000 איש רקדו לקול הקצב של חואן לואיס גוארה (Juan Luis Guerra), בשנת 2019 ובכך עקפו את ההישג של סליה קרוז.

האירוע ברחובות סנטה קרוז מתחיל כבר ביום שישי, לפני פתיחתו של הקרנבל בכול העולם הקתולי, ביום שבת. הריקודים ממשיכים עד ל"יום ד' של האפר", ביום זה חוגגים אנשי סנטה קרוז את "טקס שריפת הסרדין" ("entierro de la sardina"), שהוא למעשה ייחודו של קרנבל זה (ראו להלן). זהו האירוע החותם את הקרנבל. המסיבה מתחילה שוב, בסופו של אותו שבוע, שנקרא "פיניאטה" (piñata). שבת וראשון מקודשים אף הם לריקודים ברחובות, דומה והתושבים רוצים למצות את השמחה עד תום.

לקרנבל שני חלקים: החלק הרשמי וקרנבל הרחוב. החלק הפורמלי כולל מופעים של למעלה ממאה להקות שהידועות בהן היא מורגאס (Murgas), שמקורה בדרום אמריקה ועניינה בעיקר ריקודים היתוליים. קבוצות Murgas  היא למעשה תחרות, למי יש את הסאטירה הכי חדה, שנונה ומצחיקה קבוצות מפורסמות אחרות הן קומפראס (comparsas), המפורסמת בתלבושות בסגנון ריו דה ז'ניירו ורונלדס (rondallas), שהיא דומה יותר לקונצרט של מוסיקה קלאסית  ועוד להקות רבות נוספות. קרנבל הרחוב, מאורגן באופן יותר חופשי, כשהמונים רוקדים או משוטטים ברחובות כשהם מחופשים. אחד האירועים הוא בחירתה של מלקת הקרנבל, מתוך מועמדות רבות המגיעות מרחבי האיים הקנריים. זהו אירוע אפוף זוהר ומשודר בטלוויזיה המקומית. המועדת צריכה להיות מרשימה בהופעתה החיצונית וללבוש תחפושת מפורת להפליא. אחר כך היא מופיע בראש המצעדים. מיד אחר כך מתחילה תהלוכת ססגונית הנקראת 'קגלבטה' (Cabalgata). זהו בעצם מצעד תוסס, שבראשו עומדת המלכה שנבחרה זה עתה.  מדובר בארבע שעות שמחות, עולצות, המאפשרות לציבור לשכוח את דאגות היום יום. זוהי הזדמנות לחוש את הקצב הלטיני המהפנט החיים עוצרים את מהלכם ומפנים מקום לכמה ימים של שמחה, צבע, שביאה ומין.  הרחובות הומים אנשים משולהבים, שמחים ורוקדים במשך שעות, מבלי להתעייף.

הקרנבל הוא צורך אנושי בסיסי ועמוק. אנשים אוהבים לצאת לככרות הערים ולהפוך את הסדר החברתי הנהוג לאורך השנה. זהו בילוי פרוע, שכולל התפרקות, הילולה, שתיית אלכוהול ובילויים, שזכו לברכת הכמורה, לאישורם של מוסדות השלטון וללגיטימציה של החברה המהוגנת.

לקרנבל יש הרבה ביטויים ואופיו משתנה ממקום למקום. הקרנבל היודע ביותר הוא זה של ריו דה ז'נרו, שנחשב למופע הגדול בתבל. חגיגת הרחוב הסואנת ביותר היא זו של סלבדור בהיה. לאורורו  (Oruru) שבבוליביה יש קרנבל של מסיכות ותלבושות, בעיקר של הילידים השונים. זוהי פייסטה אנדינית במיטבה. בטרינידד (Trinidad) שבים הקריבי, יש קרנבל שממזג מסורת צרפתית שהגיעה מהאיטי, מוסיקת קליפסו  (Calypso) שאת מקום התופים תופסות חביות שהשאירו אחריהם הבריטים ויותר מקורטוב של תרבות הודית. בוורונה לקרנבל אופי מדיוויאלי, בויארג'ו (Viarego), יש לו אופי של טירה פוליטית וונציה, מפורסמת בקרנבל המסכות. במקומות רבים משמש הקרנבל, כמכשיר לגיבוש זהות לאומית. הקרנבלים הגיעו לעולם החדש מאירופה. בראשיתם היו אלו ימי הוללות וסביאה, שקודמים להתנזרות מבשר של ארבעים יום. לפני ימי החזרה בתשובה, נתינה לתושבים, הזדמנות לצבור סיבות לכך….

קרנבל זה כולל תהלוכות ססגוניות רבות יצירתיות ויופי, ריקודים, תחפושות וכמובן הרבה אלכוהול. בימי הביניים היתה זו הזדמנות לפריקת עול. העולם המוכר נסוג ומפנה מקומו לחגיגה פרועה של צבע, זלילה ומין. זהו טקס היפוך קלאסי, שבו פרנסי הקהילה מאפשרים שחרור מבוקר של החבל, ניקוז האדים מסיר הלחץ המבעבע, כדי להחזיר את החוגגים לתלם, בסיומו של פרק הזמן המגדר מראש.

בשנת 1791 צייר פרנסיצקו גויה את El Pelele, היינו "בובת הקש", כמודל עבור הגובלנים המרשימים שקישטו את קירות ארמונו של המלך קרלוס השלישי. ציור זה מתאר משחקי קרנבל שהיו מקובלים בספרד באותם ימים. מעבר לכך שהציור היה אלגוריה למצבם של מוסדות המדינה, הוא ממחיש את האווירה הפרועה שהיתה נהוגה אז באותם ימים פרועים של קרנבל. ניתן להזכיר בהקשר זה את תיאורו של מיגל דה סרוונטס, בספרו "דון קחיוטה דה למנשה". שם, לאחר שגיבור הספר הסתלק מפונדק מבלי לשלם, פנה בעל המקום לנושא כליו סנשו פנשה ומשגם הוא סירב לשלם, תפסו כמה מיושבי הפונדק את סנצ'ו ביש המזל, הניחוהו על שמיכה והחלו להניפו אל על,  "כפי שמשתעשעים בקורבן אקראי בימי הקרנבל.

גם בספרד קיבל הקרנבל, צביון שונה, במקומות שונים. דומה והחגיגי מכולם הוא זה של טנריף שבאיים הקנריים. הקרנבל של ימינו מזכיר את זה של ריו דה ז'נרו בדגם מוקטן והוא כולל עגלות מרהיבות, בדומה ל"אלגוריות" של ריו דה ז'נרו, אך גם המונים המפזזים ברחובות. יש בו גם אירוע ייחודי והוא  "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina), שהוא טקס משעשע להפליא, שמתרחש בדרך כלל ביום שאחרי המצעד הגדול של הקרנבל. בטקס עורכים בני האי תהלוכה של מעין לוויה היתולית לדג המכונה צ'יצ'רו (Chicharo). במהלכה לובשים המשתתפים בגדי אבלים ומקוננים בלוויה המדומה של בובת סרדין ענקית. רבים לבושים בבגדי כמרים, נזירות ונזירים. זוהי הזדמנות להתריס נגד הסדר החברתי וולעוג לקדושי הכניסה. הטקס מגיע לשיא כששורפים את בובת הסרדין. הצ'יצ'רו (Chicharo) מסמל את אנשי סנטה קרוז, עד כדי שהם מכנים את עצמם "צ'יצ'ררוס" (Chichareros).

הטקס הזה כולל הלוויה חגיגית של בובת ענק בצורת סרדין, שאחריה צועדות אלמנות בוכיות, שהן בעצם גברים בלבוש נשים, המקוננות על אובדנו של הדייג המופלא שהיה הבעל של כולן. הם לובשים בגדי נשים, כולל גרביונים שחורים ומתהדרים בשפתונים אדומים וחזה נשי שופע – את הכול הם מניחים על גופם השעיר ומשעשעים עד אין גבול.

שריפת הבובה של הסרדין, מייצגת את סיום חגיגות הקרנבל ואת הפרידה מן הבשר. בשנת 2022, שרפו בובה בצורת נגיף הקורונה…הטקס מסמל את סיום חגיגות הקרנבל המקומי והפרידה מהבשר הרב שאוכלים במהלכו. מקורו במסורת ספרדית עתיקה שבה נהגו לקבור שומן חזיר, כאות פרדה מהבשר ולקראת תחילת צום הלנט הנוצרי. מיד לאחר הלוויה נחפזים תושבי העיר אל הכנסיות ומבקשים מחילה על החטאים שביצעו במהלך הקרנבל. רק אחרי זה הם פורשים לבתיהם ומשלימים את שעות השינה שהחסירו במהלך הקרנבל.

ברבים מן הקרנבלים שמתקיימים ברחבי תבל, גאים המארגנים והמשתתפים להצביע על שורשים עמוקים. באיטליה למשל, גאים להראות שראשיתו של הקרנבל נעוצים בימי הביניים. במקרה של טנריף מדוב רבאירוע חדש יחסית כמו הנוכחות הספרדית במקום.

ראשיתו של הקרנבל בסנטה קרוז דה טנריף, עם התיישבות האירופאית במקום. בשנת 1605, המושל גספר לואיס הידלגו (Gaspar Luis Hidalgo), אישר לחוגגים להחליף בגדים בין המינים. כלומר, גברים לבשו בגדי נשים ולהיפך. מהיכרותי עם חגיגות ברחבי העולם, בדרך כלל מדובר בהחלפה חד צדדית: גברים הם אלו שמנצלים אתה הזדמנות להתחפש לנשים. מעבר לשעשוע שבדבר, זו הזדמנות עבור הגבר, להתחבר לצדדי הנשיים באישיותו.

דיווחים כתובים על החגיגות מתחילים להופיע בסוף המאה ה-18. כך למזל, בז'ורנל של לופה אנטוניו דה לה גרה פניה (Lope Antonio de la Guerra Peña) ב-1778 .

חיבורים שונים שנכתבו בספרד, ביניהם ספרו של המשורר חואן רויז (Juan Ruiz), 'ספר האהבה הטובה' (Libro de buen amor), מלמדים שלעתים עונת הקרנבל (הנחוג 40 ימים לפני הפסחא), נמשכה עד לקורפוס כריסטי ומעבר לו[1]. אף על פי ש"יום שלישי של השומן", המכונה בצרפתית 'מארדי גרא' (Mardi Gras), נתפס כסיומו של הקרנבל (Carnestolendas), היו לאורך השנה, אירועים תרבותיים, בעלי מאפיינים קרנבליים (Carnivalesque), שהיוו מעין גשר תרבותי, בין אירועים למדניים חמורי סבר, לבין מנהגים של עליצות ופריקת עול, ששורשיהם פרה נוצריים. האריסטוקרטיה יכלה להשתתף בתחרויות מפוארות ובמצעדים רבי רושם, בעוד שהעם הפשוט נותר צופה מן הצד. מאז שלהי ימי הבינים, נוצר מיזוג, לכאורה מוזר, בין אירועים רווי יצר, לעתים מופקרים, שעיקרם פריקת עול, לבין ה'קורפוס כריסטי' (Corpus Cristi), שהוא שיא של מסירות נוצרית. דומה ויש כאן התקדמות, מטקסי ההיפוך של הסדר החברתי, אל התהלוכה המושקעת ומוקפדת של גופו של ישו, שקם לתחיה ברחובות העיר[2].

הערות

[1] ראו באתר זה: מאפייני הקרנבל בעולם הרחב.

[2] תודה לאליק שחף על ההפניה.