הקולוניאליזם הספרדי באמריקה

אמריקה הספרדית בתקופה הקולוניאלית

כתב: גילי חסקין, ‏10/09/2023

תודה לספי בן יוסף ולגדעון ביגר על הערותיהם.

ראו קודם, באתר זה: עידן התגליות.

או גם, באתר זה: דרום אמריקה – המלצות לקריאה. רצח האם האינדיאני

כיבוש אמריקה הספרדית,  ההבדלים בין צפון אמריקה לדרומה.

ראו גם, באתר זה: קולוניאליזם (כללי).

הקדמה

המטייל באמריקה הלטינית, נתקל באין ספור תופעות סטריאוטיפיות הקשורות לעולם זה. חלק מהן מאומצות, כמאפיין כביכול, של התרבות הלטינו-אמריקאית.

סטריאוטיפ הוא סוג של דעה קדומה. הסטריאוטיפים קודמים לידיעה, ללוגיקה ולתבונה. קודמים להתנסות. גם כשבאים משפטים כמו "פגשתי פרואני חרוץ". זוהי התנסות יחידה הסותרת כביכול, מאשרת למעשה, את הסטריאוטיפ. כך גם ביחס ליהודים: לא שנאו את היהודי, אלא את הסטריאוטיפ שלו. הסטריאוטיפ הוא הצד השני של הדימוי העצמי. נבנה גם מראיית הזולת. אין לסטריאוטיפ קשר עם הגיון או התנסות. הוא קשור למטען הרגשי והערכי שלנו. לא לתבונה.

ארצות אמריקה-הלטינית מאופיינות במנטליות של עצלנות, גניבות, מיליטנטיות ועוד. מדוע? הרי טרם בוא הספרדים שגשגו שם תרבויות מפותחות: אינקה בפרו[1], צ'יבצ'אס (Chibchas) בקולומביה[2], אצטקים במקסיקו ומאיה בגואטמלה. אלפי שנים קודם לתרבויות אלו, שגשגו תרבויות נוספות. היה זה קוו רצוף של הישגים תרבותיים, שהחל באלף השני לפני הספירה עם האולמקים (Olmecs) במקסיקו[3] וצ'אבין (Chavin) בפרו[4], אשר נקטע עם בוא הספרדים. ניתן להניח כי חלק ניכר מתחלואיה, או יותר נכון לומר, מבעיותיה של אמריקה-הלטינית, מקורם בשלטון הספרדי ובתקופה הקולוניאלית.

מבוא

קוֹלוֹנְיָאלִיזְם (בעברית: מוֹשְׁבָנוּת[5]) היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – בעיקר באסיה, באפריקה ובאמריקה, אך גם באוקיאניה ואיי האוקיינוס השקט בעזרת הקמת מערכת שלטונית (קולוניות), ולרוב גם התיישבותית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה. הקולוניאליזם הוא שיטת כיבוש אימפריאליסטית-אירופית, שהתקיימה כמעט 500 שנה ברחבי העולם. מקור המונח 'קולוניאליזם' במילה הלטינית "קולוניה", שפירושה 'מושבה'. ברומא העתיקה התייחסה המילה ליישוב אזרחים רומאים בשטחי האימפריה הרומית כדי להבטיח שליטה טובה יותר בשטחים אלו.

הקולוניאליזם המודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד המושבה הפורטוגלית סאוטה (Ceuta) בצפון אפריקה (1415) וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים (1439). לאחר סנוניות אלו התחזקה המגמה ותפסה תאוצה.  הקולוניאליזם התגבר מסוף המאה ה-15 (גילוי האמריקות, הדרך להודו ותחילת ההתיישבות בחופי אפריקה) הגיע למרוצו המטורף במאה ה-19 והסתיים באמצע המאה ה-20.

קולוניה היא חברה שחיה בשביל המטרופולין ולא עבור עצמה. הפיגור בפריפריה הוא הצד השני של ההתפתחות הכלכלית האירופית.

מטרות הקולוניאליזם הם:

1. ניצול כלכלי של משאבי הטבע באזורים מחוץ לאירופה לטובת מדינת-האם האירופית;
2. ניצול כוח העבודה באזור הנתון לשליטה קולוניאלית, בין היתר באמצעות עבודות כפייה;
3. ניצול שטחים מחוץ לאירופה לגידולים חקלאיים אשר אינם אפשריים באירופה;
4. מציאת שווקים חדשים לתוצרת החקלאית והתעשייתית של ארצות אירופה באמצעות שליטה על הייבוא לאזורים שבשליטה קולוניאלית.
5. שליחות תרבותית של נוצרים הרואים בניצור התושבים הילידים והבאת התרבות הנוצרית אל מחוץ לאירופה חובה דתית;
6. שליחות דתית הכוללת חיפוש אחר ממלכות נוצריות אבודות

[בתקופת הקולוניאליזם של המאוחר, של המאה ה-19, התווספו סיבות נוספות: גיוס חיילים מקרב תושבי האזורים הנתונים לשליטה קולוניאלית וכן יוקרה פוליטית – תחרות בין מעצמות העולם על שליטה בשטחים רבים חדשים, אך אלו מחוץ לתחום הדיון בקולוניאליזם ביבשת אמריקה].

אחת המטרות ששמו להן המעצמות הקולוניאליות, בצד ניצול משאבי הקולוניות, הייתה החדרת התרבות שלהן ובעיקר את שפתן ודתן. אף מעצמה קולוניאלית לא הצליחה בכך כפי שעשתה זו ספרד. המושבות שהיו בבעלותה, חלקן עצמאיות כבר כ-200 שנים, אימצו את השפה הספרדית ואת הדת הקתולית. גם הפורטוגלים (בברזיל) וגם האנגלים והצרפתים בעיקר באפריקה ובאוקיינוס השקט.

ההתיישבות  

אל הקונקיסטדורס נלוו מתיישבים, פקידים ואנשי כנסייה שמוצאם היה משכבות אחרות של האוכלוסייה ומאזורים אחרים של ספרד מאשר המתיישבים. על פי תפיסתו של ארנן קורטס עצמו, אין כיבוש ללא התיישבות. תוך 50 שנה מיום שהגיע קולומבוס לאמריקה, הפכו הספרדים את אמריקה שנחשבה ל"ספר", לאזור של התיישבות ושל שלטון מרוכז ומסודר.

הניסיון הקולוניאלי של ספרד היה מורכב מכמה רבדים: היה קיים המודל הפורטוגלי של הקולוניזציה באיים האטלנטיים, שנשען במידה רבה על ניסיון וונציאני וגנואזי בים התיכון. כמו כן עמדה לספרדים המסורת הארוכה של הרקונקיסטה (Reconquista) בספרד. התהליך ההדרגתי של התפשטות הנוצרים, כיבוש, קביעת ריבונותם של המלכים הספרדיים, ניצור האוכלוסייה, קסטיליזציה שלה, הגירה והתיישבות. אלו תהליכים שהתרחשו בספרד עצמה’ במאות השנים שקדמו לגילוי אמריקה. הכיבוש של אמריקה הוא המשכה של ה"רקונקיסטה" של ספרד.  עוד בטרם באה הרקונקיסטה לסיומה, באו האנרגיות המלחמתיות של הספרדים לידי ביטוי במרחב הצפון אפריקאי והים תיכוני של המאה ה13-. פלישות המלכים הארגוניים לאלג'יריה ותוניסיה, כיבוש סיציליה וסרדיניה, יציאת לוחמים קטלנים, כשכירי חרב לאימפריה הביזנטית ועוד.

מאידך גיסא, דפוסי ההתיישבות והשלטון שקבעה ספרד במושבותיה שבאמריקה, היוו דגם ראשון בקנה מידה גדול, לקולוניאליזם האירופאי, במאות השנים לאחר מכן.

הספרדים באו להיות אדוני הארץ ושליטיה. הם לא באו כדי לעבוד את האדמה. לכן מלכתחילה היו מחלקים את השלל, את הארץ הגדולה, בין הכובשים והמתיישבים הספרדיים. יחידת החלוקה הבסיסית היא האנקומיינדה= encomienda) העברה) ששלטה בחקלאות. האנקומיינדה איננה טריטוריה או קרקע, אלא קבוצת אוכלוסייה מקומית. המתנחל הוא אנקומנדרו  (encumendero)   , כלומר, בעלים של קבוצת אוכלוסייה אמרינידית. האנקומנדרו חייב לספק לאוכלוסייה שבבעלותו הגנה ודת ובתמורה תספק לו האוכלוסייה עבודה ומסים. בפועל שימשה האנקומיינדה, לפחות בדורות הראשונים, כשיטה לניצול מחפיר של האמרינידים. באותה תקופה, נמצאה ספרד בתהליך של גיבוש השלטון הריכוזי ויצירת מה שההיסטוריונים יכנו "המונרכיה החדשה". תהליך זה דרש התגברות על הפיצול הפיאודלי. משום כך עשה הכתר הספרדי כל מה שביכולתו למנוע הקמת אחוזות פיאודליות במושבות. אחוזות שבראשן אצילים בעלי עצמה, המתחרה בעוצמתו של הכתר הספרדי. הכתר חוקק שורה של חוקים, שתפקידם למנוע את הפיכת האנקומיינדה לאחוזה פיאודלית העוברת בירושה. מכיוון שהאוכלוסייה האמרינידית פחתה במהירות עצומה וירד כוח עבודתה, פגע הדבר בכוחה של האנקומיינדה. אנקומיינדרוס רבים פנו אל הכתר, בבקשה להקצות להם אדמות וכך לבשה ההתיישבות הספרדית ביבשת שתי צורות עיקריות: מטעים המעובדים בעיקר באמצעות עבדים שחורים, או חוות בקר וצאן רחבות ידיים, שאינן דורשות הרבה ידיים עובדות. את האנקומיינדה תחליף בהדרגה האסטנסיה  (estancia), או האסיינדה  (hacienda). היו אלו אחוזות גדולות, לטיפונדיות ענקיות, שהיוו אמנם בסיס לעושר כלכלי ולמעמד חברתי גבוה, אך לא היו מקור לכוח שלטוני. בו בזמן חולקו בתוך מאות הערים שנוסדו, "אחוזות פרשים" ומגרשים לחיילים רגליים. עד היום נמדדת הקרקע באותם מקומות, ביחידות של פרשים וחיילים רגליים – קבלייריה (Caballeria) ופאונייה (Peonia).

אמריקה-הלטינית נשארה חברה אגררית לאורך כל התקופה הקולוניאלית, דהיינו למעלה מ- 300 שנה. אם כי יש משמעות גדולה גם להיסטוריה העירונית שלה. תוך חמישים שנה הקימו הספרדים את רוב עריה של היבשת. חלק קטן מהן על הריסותיהן של הערים האמרינידיות, אך רובן, כערים חדשות מן היסוד. הערים הללו היו מרכזי השלטון והבירוקרטיה. עליהן אפשר להוסיף ערי נמל, כמו האוונה שבקובה, קרטחנה בקולומביה לימה בפרו ובמחצית השנייה של המאה ה- 16, גם ערי מכרות, כמו העיר פוטוסי (Potosi) שבבוליביה. עם הזמן, הוקמו בעיקר בגבול ארגנטינה וברזיל, ערי מיסיון שניהלו המסדרים הנזיריים.

מהר מאד צמחה היררכיה מעמדית שבראשה עמדו הספרדים ילידי ספרד שכונו "אספניולס", פנינסולרס (Peninsulares), היינו, אנשי חצי האי [האיברי], או "גצ'ופינס" (Gachupines); תחתם היו קיימים הספרדים ילידי אמריקה-הלטינית, ה"קריאולים" (Crieolles), בהמשך בני התערובת, ה"מסטיזו" (Mestizos), שמוינו לפי שיעור האחוז האמרינידי בדמם ולבסוף האמרינידים. מקומם של השחורים בהיררכיה השתנה. בתחילה נתפס השחור, כידידו של האדם הלבן, המסייע לכיבוש. לימים, נדחק בחלק מן המקומות למעמד נמוך מזה של האמרינידים.

מהגרים ממין אחר

להגירה הדו סיטרית בין העולמות נלוותה גם הגירה משמעותית של צמחים ובעלי חיים. רבים מבעלי החיים שהביאו הלבנים הוברו והתרבו בטבע. היו אנשים שהתפרנסו מצייד בעלי חיים כאילו ומכירת בשרם לצוותי האניות. גידול הבקר התפשט אצל אמרינידים ולבנים גם יחד. הספרדים התפשטו צפונה בחיפוש אחר שדות מרעה פוריים וכך הגיעו לאמריקה הצפונית. תוך כדי חיפוש, נתגלו שדות המרעה של מקסיקו. החמור והפרדה שינו את נוהג העברת המשאות. הסוסים לרכיבה ותנועה מהירה ממקום למקום. צריכת בשר לתזונה עלתה בהרבה. התפתחה תעשייה ענפה, בה הועסקו אמרינידים. כריסטופר קולומבוס הביא את קנה הסוכר לאספניולה . כבר ב- 1509 הוקם שם בית הזיקוק הראשון. מראשית המאה ה- 17, הפך הסוכר ממוצר יוקרה באירופה, למוצר עממי. גידולים נוספים שהובאו מאירופה הם הקפה שמקורו באתיופיה, והחיטה  והכותנה שמקורן באגן הים התיכון. במאה ה- 19 מיובאת מאמריקה  7/8 מצורכי  הכותנה האירופית. האורז הובא מדרום-מזרח אסיה וכן עצי הדר וזיתים שנקלטו היטב. הבננות הובאו מאסיה (דרך ספרד). האיים הקריביים הפכו למקור הבננות בעולם. כמו כן גילו הספרדים גידולים אמריקאיים חשובים. למשל, משקה הקקאו האצטקי, הנקרא צ'וקולאטל (Chocolatl) . יש לציין, כי משקאות חמים לא היו מוכרים באירופה עד המאה ה-16. הקקאו שהובא ממקסיקו, הקפה שהובא מאתיופיה (דרך תימן) והתה שהובא מאסיה, שינו את הרגלי התזונה האירופאים. הטבק גדל באיים הקריביים. המונח ניקוטין קרוי על שמו של ז'אן ניקו דה וילמן (Jean Nicot de Villemain), שגריר צרפת בפורטוגל, ששלח זרעי טבק לפרנסואה ה I-מלך צרפת, בשנת 1560. מטעי הטבק התפתחו בעיקר בקריביים. בטרינידאד ובקובה. בעקבותיהם עבר לוירג'יניה ולמרילנד.

אמריקה ייצאה עץ לאירופה, בעיקר לבניית בתים ואניות. במאות ה- 18-19 הפיקו את הגומי מהקאוצ'וק. מסינצ'ונה (Cinchona) למדו להפיק כינין. העץ שנשתל בהודו, היה מקור הכינין, שבאמצעותו הצליחו האירופאים להתמודד עם המלריה במסעות  השתלטותם על אפריקה. קוצ'ינֶל (Cochinel) היא כנימה המייצרת צבע אדום החיה על צמחי האגבה, והייתה המוצר השני בחשיבותו, אחרי הכסף, שייצאה אמריקה במאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17. לעומת זאת, התבלינים, שהיו המניע העיקרי למסעות התגליות למזרח, כמעט ולא נמצאו באמריקה. ממנה ייבאו רק ג'ינג'ר ווניל. את הפלפל השחור, הקינמון והציפורן המשיכו לייבא ממזרח אסיה ודרום הודו. דגי הבקלה שהובאו מצפון אמריקה, העשירו את החלבונים בתפריט האירופאי. מבין הגידולים האמריקאים, המפורסם ביותר הוא תפוחי אדמה. פקעת מאכל זו,  שהתגלתה בפרו ובבוליביה, במחצית השנייה של המאה ה- 16, הפכה תוך פחות ממאה שנה, למוצר מזון מרכזי של אירופה. יתרונו הגדול של תפוח האדמה, שהוא גדל בקלות בעיקר תחת האדמה הקפואה והמושלגת. יבוליו גדלים במאמץ קטן והוא משמש גם כמזון לבהמות; דבר שאפשר לגדלם גם בחורף, מבלי צורך לשחטם בסתיו. כך התהוותה תמורה אמיתית באירופה. [תפוח האדמה חולל גם אסונות. כאשר ארצות שלמות, פיתחו תלות בגידול אחד, גרם הדבר לאסון אמיתי כאשר יבול זה נפגע. במחצית המאה ה- 19 נפגע תפוח האדמה באירלנד, במגפת הכימשון וזו אבדה שליש מאוכלוסייתה, ברעב או בהגירה]. הגידול השני בחשיבותו היה התירס, אשר גדל באירופה כבר באמצע המאה ה-16 והתפשט ממנה לאפריקה ולאסיה. התירס היה מזון לבני אדם, מזון לבהמות וחומר גלם לייצור שמן. כמו כן הובאו לאירופה העגבניות, הפלפלים, הקישואים, המלפפונים, סוגי קטניות ואגוזי אדמה ("בוטנים"). הסויה הובא לסין וכמו הפלפלת החריפה, הפך לחלק בלתי נפרד מהמזון שם. הקסאבה שגדלה בברזיל, נקלטה כמקור פחמימות בסיסי לאדם ולבהמה. תוך זמן קצר מאז התגליות הגדולות התהוותה האחדה בעולם מבחינת הרכב המזון. מעבר לכך, אירופה המערבית, מן המחצית השנייה של המאה ה- 16 השיגה את מזונה הבסיסי משדות הדגן של אירופה המזרחית, כתוצאה מתהליך רה פאודליזציה שהחל שם. הארצות שממזרח לנהר האלבה (Elbe) [6] הפכו לאסמי התבואה של אירופה כתוצאה מעבודת צמיתים. כמו כן, ניזונה אירופה מהמטעים של יבשת אמריקה, בהם עבדו רק עבדים. כתוצאה מכך  יכולה הייתה אירופה המערבית להפנות את משאביה בעיקר למסחר ותעשייה. פועלים לא חופשיים אלו, סיפקו לאירופה המערבית את המזון וחומרי הגלם ואפשרו לשחרר ידיים עובדות לתעשייה ולצמיחה כלכלית. עידן התגליות הגדולות הוא שסלל את מסלול ההמראה של אירופה המערבית למעמד הבכורה והעליונות הכלכלית.

אופי הקולוניאליזם הספרדי באמריקה:

הקולוניאליזם של אמריקה-הלטינית (ספרדי ופורטוגזי) התבטא בשלושה תחומים: פוליטי, כלכלי ותרבותי.

קולוניאליזם פוליטי

החידה הגדולה היא כיצד הצליח הכתר הספרדי עם מוסדותיו שבסביליה, להחזיק במרחק של חודשיים הפלגה, אימפריה שהיתה גדולה פי שניים מאירופה?

איך שיעבדו את האמרינידים?

כיצד מנעו הופעת אדונים פיאודליים?

איך שלטו על הבירוקרטיה האדירה (אף מלך ספרד לא ביקר באמריקה)?

איך ארגנו ממשל קולוניאלי מיוחד שהצליח ללא צבא?

הכיבוש היה של הבירוקרטים ושל המיסיונרים. היה קיים תהליך של לוקליזציה. תהליך של זיקה למולדת הקטנה. היתה זיקה למנהיגים מקומיים. זיקה למנהיגים פוליטיים-באיים שנקרא קאודיוס (Caudillo)[7], שהיו נציגים של אינטרסים מקומיים. כל אחד חשב שהאינטרס הלאומי זהה עם האינטרס המקומי. לימים, יצאו הקריאולים מהקבילדו (El cabildo  =העירייה)[8], מבלי שהייתה להם יכולת להקים מדינה כי המערכת הקולוניאלית סירסה אותם מבחינה פוליטית. את הקולוניאליזם הפוליטי ניתן להסביר דרך שיטת המינהל הריכוזי.

המנהל הספרדי בתקופה הקולוניאלית  

אחד הקווים המאפיינים למעבר מימי הביניים לעת החדשה באירופה הוא קצב התמורות. אחת התופעות המפתיעות במהירותן היא ארגונה ועיצובה של האימפריה הספרדית הגדולה שברחבי אמריקה-הלטינית. ב- 30 השנים הראשונות לא היה קיים מינהל מסודר. ב- 1509 קמה על־ידי חצר המלוכה הספרדית, ה"מועצה של ארצות הודו" ,(Consejo de India) שב- 1524 נקבעה סופית כמוסד השלטון העליון, עבור השטחים הענקיים שמעבר לים. מועצה זו שמשה אף כהכרעה עליונה של המערכת המשפטית הקולוניאלית, נוסף על היותה גוף המנסח את החקיקה הקשורה במושבות ומייעץ למלך בכל ענייניה של אמריקה. לצדה פעלו מועצת המלך ולשכת המסחר. בשלהי המאה ה-15, נוסדו גם משרדי האוצר והמלחמה של המושבות.

היבשת כולה חולקה בתחילה לשתי ממלכות משנה: 'ספרד החדשה' ופרו. ספרד החדשה נוסדה ב-1535 ועיר הבירה שלה הייתה מקסיקו. ממלכת משנה זו כללה, בנוסף למקסיקו של היום, גם את השטחים הצפוניים יותר שהוזכרו לעיל. הנציבים של יוקטן, גואטמאלה, לואיזיאנה, פלורידה והאיים האַנְטִילִים [9], היו תלויים במידה רבה במשנה למלך, שהיה שליטה של "ספרד החדשה".

ממלכת המשנה פרו, שבירתה הייתה לימה, כללה גם את בוליביה. נציבים מיוחדים שלטו בארבע הממלכות: צ'ילה, קיטו, גרנדה החדשה (קולומביה) ופנמה. תחת שלטונם של נציבים מיוחדים, עמדו גם שלוש הפרובינציות: פרגווי, טוקומן ובואנוס איירס.

במהלך המאה ה-18 נערכו באימפריה הספרדית סדרה של רפורמות, הרפורמות הבורבוניות, שנועדו לחזק את המלך, להגביר את הביטחון ולהגדיל את הרווחים הכלכליים מהמושבות. במסגרת הרפורמות, פוצלה מלכות המשנה של פרו. ב-1717 הוקמה מלכות המשנה של גרנדה החדשה, בשטחיהן של ונצואלה, קולומביה, פנמה ואקוודור של ימינו, ובירתה נקבעה בבוגוטה. ב-1776 הוקמה מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, בשטחיהן של ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה, ובירתה נקבעה בבואנוס איירס.

למשנה למלך הוענקו מעמד וסמכויות מקבילים לאלו של מלך ספרד.

המערכת כולה, מן המשנה למלך ועד לפקידי העירייה, היתה כפופה למוסדות המרכזיים בספרד ולכתר קסטיליה, שלהלכה, במאה ה- 16 היה נפרד מיתר חלקי ספרד. השלטון היה ריכוזי מאד. הקורטז (פרלמנט) הספרדי לא הוכנס לאמריקה הספרדית. למתיישבים לא היה ייצוג כלשהו במוסדות הייצוגיים בספרד. ההחלטות הנוגעות להם, התקבלו מבלי לשאול את דעתם. דרום אמריקה נבנתה כמשימתה של מדינה. לא היה בה משמעות לפרט. ספרד עשתה מאמצים כדי לדחוק את רגליהם של הקונקיסטדורים, הכובשים המקומיים ולמנות במקומם פקידים בכירים, שנשלחו מספרד לתקופות כהונה מוגבלות. האוליגרכיה המקומית לא זכתה במעמד ובכוח שהיו נחלת האצולה האירופית. היא לא העבירה תארים ומשרות בירושה ולא הורשתה להקים צבא. [לאחר תקופת הכיבוש היה הצבא שולי. בלתי משמעותי. שמר על האימפריה משודדי הים. כאשר היה צריך להגן על הטריטוריות הספרדיות מפני פולשים זרים, היה נשלח צבא מספרד]. היו שם מושלים מקומיים, אבל הקריאולים, צאצאי האדם הלבן, יכלו לכהן רק מבחינה מוניציפלית. הם היו אמנם ספרדים, אך עניין הסטריאוטיפים מנע מהם למשול מעבר לרמה המקומית, כי היו חשודים מבחינת טוהר הדם שלהם. הפיקוח ההדוק של השלטון המרכזי לא היה לרוחם של הכובשים והמתנחלים שרצו להקים להם נחלות פרטיות. צאצאי קולומבוס, קורטס ופיזרו ניהלו מו"מ ארוך ומתיש עם הכתר, אך זכו למעט מאד הכרה בזכויותיהם. מרירותם של "אנשי החרב" עטורי התהילה, כנגד "אנשי העט", הביא לניסיונות מרד, שאת האחרון שבהם הנהיג גונזלו פיזארו, בנו של פרנסיצקו פיזארו.

גודלו ורבגוניותו של השטח והמרחק לארץ האם היקשו על הפיקוח, אך ניתן לומר שהשיטה הצליחה. במושבים של המשנה למלך ונציבי הפרובינציות והממלכות היו בתי דין גבוהים  ,(audiencias)ששופטיהם היו היועצים של המשנים למלך ושל הנציבים. היתה זו מערכת שלטון נוספת שיצר הכתר. אלה היו בתי משפט שהורכבו ממשפטנים שנשלחו מספרד. תפקידם היה לשמש כבוררים ופוסקים בכל הסכסוכים, לרבות קובלנות של האמרינידים עצמם. כך נוצרה מערכת מורכבת מאד של "בלמים ואיזונים", שנועדה כדי למנוע צבירת כוח בידי יחידים. מרכזי מנהל שניים במעלה היו הערים, שנוסדו על־ידי הספרדים. הספרדים ייסדו ערים בעולם החדש, שבניגוד לעולם הישן, לא צמחו מתוך השטח, כדי לשרת אותו, אלא נכפו על השטח כדי לנצל אותו. ב- 1574 מספרם מנה יותר מ-200 . היו אלו כפרים גדולים שכונו "ערים", כי ישב בהן הגמון או פקיד גבוה. ערים אלו התנהלו על־ידי ‘אלקלדס’ (alcaldes)), היינו, שופטים ובכל עיר הוקמה מועצת עיר, מועצה של האזרחים המכובדים – קבילדו.(Cabildo)  הם היו ממנים את בעלי התפקידים הראשיים, רחידורס  .(regidores) בערים אלו התיישבו הספרדים וצאצאיהם הקריאולים ולהם היו שייכות הקרקעות, למעט רובע אינדיאני ו/או שחור; שם גרו נותני השירותים ובעלי המלאכות. בכפרים ישבו האמרינידים ובראשם עמדו הקסיקסcaciques) ), ראשי השבטים. הטריטוריה של יבשת אמריקה כולה, חולקה לפרובינציות, שמספרן השתנה במשך השנים והגיע לבסוף ל-35. בראש כל אחת מהם עמד מושל, גוברנאדור ,(gobernador) שהתמנה על־ידי המלך. הפרובינציות חולקו ליחידות ממשל קטנות יותר שהיו נתונות בידי קורחידור  ,(corregidor) אף הוא פקיד מלכותי.

הבירוקרטיה היתה ענפה ומסורבלת. פעלו בה מאות פקידים, אסקריבאנוס (escribanos) והיו שטענו שהאימפריה שמעבר לים קבורה תחת הררי נייר. כל החלטה היתה טעונה אישור של ספרד, תהליך שארך שנתיים לפחות. המשנה למלך בפרו אמר כי לימה היא מקום נפלא, אך קרובה מדי למדריד… הכתר עצמי כפה את עצמו גם על הכנסייה. אין עוד מקום בו היתה הכנסייה מכשיר בידי השלטון האזרחי כפי שהיתה בספרד. האינקוויזיציה, שבספרד צעדה ידי ביד עם המלוכה, היתה מכשיר יעיל להטלת משמעת מטעם ספרד.

קולוניאליזם כלכלי

משמעות קיומה של התקופה הקולוניאלית היא: חברה המשרתת את האינטרסים של עיר או מדינה שמחוץ לגבולותיה. אנשים לא קיימים בשביל עצמם. אלא רק משרתים את המטרופולין: סביליה, ליסבון.

בשנת 1503 הוקם בעיר הנמל סביליה מוסד שנקרא קסה דה לה קונטראטסיון ( Casa de la Contratacion). הגוף שפיקח על כל המסחר עם העולם החדש. הגוף בדק את האניות ששבו מן העולם החדש וגבה את מס הקינטו (20%) מכל הרווחים, אשר עבר לאוצר המלך. על־ידי הקמת מוסד זה, קיבלה העיר סביליה מונופול מוחלט על הסחר עם העולם החדש. הכתר הספרדי הקפיד על שמירת המונופול שלו במסחר עם המושבות, דבר שלימים עלה לו באובדנן. ספרד ניצלה את הזהב ואוצרות אחרים והטילה שליטה מלאה על המסחר. נוצרה כאן מערכת מונופוליסטית שבה רק ספרד סוחרת עם אמריקה. מפחד שודדי הים, האניות היו יוצאות בשיירות פעמיים בשנה (מארס וספטמבר) בלבד מסביליה שבספרד (רק מסוף המאה ה-17, משגדל נפח הספינות, הועבר המסחר לקאדיס). הספינות היו עוגנות אך ורק בנמלים וורה קרוז (Vera Cruz) שבמפרץ מקסיקו ופורטו בלו  (Portobelo) שבפנמה[10]. כאן היו נפגשים הסוחרים הספרדיים, עם סוחרי דרום אמריקה והחליפו את סחר המושבות – זהב, כסף, נחושת פנינים, אבנים טובות, קקאו, טבק, עורות, עצים מפיקי צבע ומאוחר יותר גם כותנה ועץ ברזיל (Palo de Brazil) , בתוצרת אירופית.

מהכיוון השני הגיעו כלי העבודה וייתר המוצרים המוגמרים; על פי רוב אריגים ומשי. רק במקומות אלו מותר היה להחליף סחורה. תעשייה: כמו כן היתה התעשייה אסורה בתקופה הקולוניאלית (למעט מספנות ויותר מאוחר, גם טכסטיל, כאשר אספקת הבדים מאירופה לא הספיקה). אמריקה-הלטינית שימשה רק כמקור לחומרי גלם וכשוק למוצרים מוגמרים. ספרד לא פיתחה תעשייה. הקולוניאליזם שיתק את ספרד שקיבלה זהב מן המוכן. היא שימשה כמתווכת בלבד. למשל כותנה:

גדלה באזור ריו דה לה פלטה שבארגנטינה והועברה לפנמה. תושבי בואנוס איירס נאלצו להוביל את הסחורה 6,000 ק"מ בדרך היבשה. מחיר הסחורות היה יקר פי שישה מכפי שהיה אילו הועברו בדרך הים. מפנמה הועברה הסחורה  לספרד. כל המסחר התנהל באניות ספרדיות. (באמריקה לא היו בתי חרושת). הכותנה הועברה לאנגלייה או הולנד לייצור בגדים, אלו נמכרו לספרדים ואלו נשלחו כל חצי שנה באניות לפורטו ווליו  (Porto Velho) שבברזיל[11] ; משם, דרך האמזונס, ללימה ומשם לבואנוס איירס – אבסורד!

הייצור באמריקה-הלטינית הוגבל לתועלת המושלים: כדי שהמושבות תהיינה מוכרחות לקנות יין ושמן מספרד אסור היה להן לגדל גפנים וזיתים. גם גידול הטבק היה מונופול של הממשלה. אמריקה הפכה לשוק, שהיה מרכיב חשוב בהתפתחות העושר באירופה. יש לציין שכתוצאה מהגבלות הסחר, התפתח שוק שחור בממדים עצומים.

במקביל אנגליה, צרפת והולנד לא הכירו בהחלטה של האפיפיור שייעד את אמריקה לספרדים בלבד והשתדלו ליהנות אף הן מן המסחר, בין אם על־ידי שוד ים ובין אם על־ידי הברחות.

קפיטליזם ודה קפיטליזציה

ארצות מערב אירופה התפתחו הודות למערכת הקפיטליסטית שהיתה זקוקה להצבר הון. את הקולוניאליזם הכלכלי יש לבחון קודם כל מן הזווית האמריקאית אך גם מן הזווית האירופית. השפעת הקולוניאליזם באמריקה-הלטינית על אירופה: הגילוי ותוצאותיו המיידיות היו מן הזרזים החשובים לצמיחת הקפיטליזם.

כמובן שהצמיחה הכלכלית של אירופה תלויה בגורמים רבים אחרים (האינדיבידואליזם שטופח בתקופת הרנסאנס, הרפורמציה והשינוי בתפישת העולם שהביאה עמה, צמיחת המדינה המודרנית ועוד), אך אין להתעלם מהתפקיד המרכזי של גילוי אמריקה. העולם החדש הגדיל בעשרת מונים את כמות הקרקע שעמדה לרשות האירופאים, את כמות ההון, את היקף הסחר, ואת היקף ההזדמנויות שעמדו בפני בני אירופה. מעבר לכמות הקרקע החדשה, הגדולה פי חמש מכל שטחה של אירופה, הנכס העיקרי היו הזהב והכסף. בין  השנים 1500 ל-1650 הגיעו לאירופה, באופן רשמי, כ-181,000 טון של זהב וכ- 260,000 טון כסף. סביר להניח שכמות בסדר גודל דומה הגיעה באופן פירטי, לא רשמי. חלק מההון זרם דרך אירופה לרכישת מוצרי צריכה במזרח הרחוק, אך חלק לא מבוטל נקלט באירופה עצמה וחולל בה מהפיכה של מחירים. במהלך המאה ה-16, לראשונה מזה מאות בשנים, האמירו המחירים פי חמישה או שבעה, תופעה שהיתה הרת אסון במושגים של התקופה. כבר הוגי דעות בני התקופה כגון הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודן (Jean Bodin;‏ 1596–1530) נטו לייחס את האינפלציה הזאת, לזרימת המתכת מאמריקה, דבר שהוריד את ערכה. יש גם תיאוריות אחרות, אך אין וויכוח כי האינפלציה שבאה בעקבות הכיבוש, גרמה להתרוששות של קבוצות חברתיות מסוימות ולצבירת הון בידי סוחרים, בנקאים ויזמים למיניהם. הכתר הספרדי גבה, כזכור, 20% מכל הרווחים שהגיעו מהיבשת החדשה ולפיכך עודד את הכרייה. כמו כן הונהגה שיטת השיירות המלוות באניות מלחמה. בני המדינות האחרות הבינו את היתרונות הכלכליים בהיצמדות לעורק החיים של האימפריה והתגובות בצורת שוד ימי לא אחרו לבוא, לעתים בעידוד הממשלות עצמן. אנגליה שלחה מטעמה שודדי ים, כדוגמת פרנסיס דרייק (Francis Drake), כדי שיבזוז את האניות ואת המושבות הספרדיות.

ארצות אירופה זכו ליהנות מן העושר גם באופן עקיף: מכיוון שספרד לא היתה מסוגלת לייצר בעצמה את כל הסחורות המיועדות לעולם החדש, היא נאלצה לקנות רבות מהן בארצות אחרות.  כמות גדולה של הכסף זרמה אל מחוץ לספרד, כדי לממן את מלחמותיה באירופה. לספרד, שהיתה חלק מן האימפריה ההבסבורגית, היו אינטרסים ברחבי אירופה כולה. הכסף שהגיע מהעולם החדש, סייע להאבסבורגים לממן את האינטרסים שלהם באירופה. הכסף והזהב אפשרו את מימון חיי הראווה של החצר והאצולה הספרדית. חלק מחיי הראווה הללו הוא אמנות הבארוק. הגודש המופרז של האומנות הזאת ובעיקר השימוש בזהב הוא פרי האוצר שהובא מאמריקה. היו להתפתחות אמנות הברוק גם סיבות דתיות וחברתיות, אך יש אמת בטענה שאמנות הבארוק היא במידה רבה תוצר של גילוי אמריקה. לטווח ארוך לא זכתה  ספרד ליהנות מהעושר הזה. בגלל המצב החברתי המיוחד לספרד, בשל תנאים כלכליים (יש הטוענים כי גם בשל גירוש היהודים שהיו התשתית הכלכלית של המדינה), לא השכילה ספרד להשקיע את ההון הרב שנפל לידיה, כדי לפתח כלכלה משגשגת. כשספרד היתה אימפריה, לא הבינה שאין מתעשרים מערימות של  זהב, אלא את העושר מייצרים. שקיעתה המדינית של ספרד וחולשתה מן המאה ה- 17 ואילך הם נעוצים במידה רבה באי יכולתה לנצל את אוצרות מושבותיה בארץ האם. המתכות הגיעו מן המוכן, אך האימפריה חתמה את ספרד כמדינה שולית באירופה. מדינות מערב אירופה נהנו מכיבוש אמריקה גם דרך השוד, גם דרך המסחר וגם דרך המלחמות, ובהמשך גם על ידי התיישבות משלהן. בארצות מערב  אירופה נוצרה קפיטליזציה (הצבר הון) ובדרום אמריקה דה קפיטליזציה. הקריאולים יצאו מסורסים מבחינה פוליטית וכלכלית. חוסר ידע להקים תעשייה, חוסר אמצעי ייצור. מדינות אלו הגיעו לשוק החופשי לאחר 300 שנה של כלכלה קולוניאלית. הקולוניאליזם ייצר חברה חסרת ידיים כלכליות וראש פוליטי.

קולוניאליזם תרבותי

לקולוניאליזם התרבותי יש שני פנים: היחס לאמרינידים והיחס לבני המושבות עצמם. האוכלוסייה המקומית היתה תלויה במטרופולין לצרכיה התרבותיים כמו לצרכיה הכלכליים. בתי הספר היו בידי הכנסייה ומסדרי הנזירים, הכפופים למרכז בספרד. האוניברסיטאות הבודדות שהוקמו בערים הגדולות, לימדו על פי תכנית הלימודים של האוניברסיטאות בספרד.

כמו כן פיקחה ספרד על ההגירה. ארץ האם מעולם לא התירה את הגעתם של אלמנטים "חתרניים" מכל סוג שהוא. לא נשלחו לכאן פושעים כפי שקרה במושבות האנגליות ולא הותרה הגעתם של יהודים או מומרים Conversos)). כוונת הכתר היתה שלאמריקה-הלטינית תגיע רק אוכלוסייה שניתן לסמוך עליה. מכאן אופייה המיוחד של החברה הספרדית באמריקה: חברה פטריארכלית מאד, שמרנית עוד יותר מן החברה הספרדית. התמורות שהתפתחו בספרד עצמה לא הגיעו למושבות. החברה הלטינו-אמריקאית ניסתה בכל כוחה לשמר תרבות, שבספרד כבר נסוגה בפני כוחות המודרניזציה. היא טיפחה את אומנות הבארוק בהפרזה קיצונית שלא נודעה באירופה. גם אם החלה במאה ה- 17 להתגבש חברה קריאולית, שניסתה לעצב לעצמה זהות משלה, ניתן לומר כי האוכלוסייה הלטינו-אמריקאית היתה חברה חסרת דינמיקה ונטולת כוח יצירה, לא רק במישורים הפוליטי והכלכלי שכבר הוזכרו לעיל, אלא גם במישור התרבותי.

אין ספק שבכך נעוץ אחד ההסברים העיקריים לנחשלותה ולבעיותיה של אמריקה-הלטינית עד עצם היום הזה. גם השחרור האיטי מן השעבוד הקולוניאלי וגם נפילת ארצות אלו, אחרי השחרור, קורבן לניצול כלכלי של מעצמות אחרות, הם נעוצים במידה רבה באופן שבו עוצבה שם החברה כבר מן השנים הראשונות של הכיבוש הספרדי.

הקולוניאליזם התרבותי בא לידי ביטוי בסוציאליזציה של האמרינידים: הציוויליזציה הלטינו-אמריקאית נולדה ברחם המערכת הקולוניאלית. להבדיל מעמי אפריקה ואסיה, שם קיימת תרבות שממשיכה להתפתח תוך השפעות אירופאיות. כך קרה שם כבר בתקופה הקולוניאלית. עמים אלו באו במגע עם המערב כשהם כבר היו מגובשים. לעתים אימצו את הכלים המערביים ולא את התרבות. לא כן במקרה של אמריקה-הלטינית. היו אמנם ציוויליזציות מפותחות באמריקה-הלטינית – טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan)  בירת האצטקים במקסיקו, מנתה כנראה 200,000 בני אדם; למאיה היו הישגים אסטרונומיים ומתמטיים. אך הם לא המשיכו להתקיים, כי האירופאים, יחד עם הטכנולוגיה המערבית (ברזל מחושל, גלגל) הביאו את הכיבוש, והשעבוד.

זה מסביר מדוע אמריקה הלטינית מפגרת. זהו איננו המקרה של יפן, הקולטת ומפתחת את תרבות המערב. כאן מדובר בתרבות שקורסת.

ניצור האמרינידים:

הספרדים באו לדרום אמריקה כדי להתעשר וכדי לנצר. שתי המטרות הללו עמדו לעתים בסתירה. משום שההתעשרות המהירה היתה לעתים קרובות על חשבון ניצור הילידים והצלת נשמתם, אם כי אין לזלזל בכנותם של רבים מן המהגרים שראו עצמם כנושאי שליחות נוצרית קדושה. כבר בראשית הקולוניזציה הפורטוגלית, עולה רעיון הניצור, כאחד המניעים המרכזיים של אנריקה הספן.

ראו באתר זה: אנריקה הספן

השאיפה לנצר פגאניים היא חלק מהאתוס הצלבני. ההידלגוס (אבירים) הספרדים ניזונו מן המסורת של מלחמה בכופרים וניצורם. המונח "כיבוש רוחני" הוטבע על־ידי רוברטו ריקרדו (Roberto Ricardo) , ההיסטוריון הקלאסי של מקסיקו. ניצור המקומיים והעברתם לתרבות המערב היו קשורים בצורך להצדיק את התפשטות האימפריה הספרדית ובעקבותיה אימפריות אחרות. הממשלה הספרדית ראתה יעד חשוב בהעברת הילידים לנצרות. הספרדים ניסו להכניס את התודעה הקתולית כאידיאה קולוניאלית, תוך החרבת התרבות האמרינידית. יחד עם הכובשים באו המיסיונרים. קמו מסדרים אגוסטינים, דומיניקנים ופרנציסקנים. אחר כך גם ישועים. המוטיבציה שלהם היתה להציל את נשמותיהם האומללות של הפגניים. הכמרים הביאו את זרע הנחמה והבשורה הנוצרית. ב-1570 הונהגה האינקוויזיציה באמריקה הספרדית.

90% מתושביי אמריקה הלטינית נחשבים לנוצרים קתולים. זהו המאגר הקתולי הגדול בעולם. אין ספק כי אנשי הכנסייה הזדעזעו בכנות מן הפולחנים האמרינידים. הנפש הנוצרית נחרדה למראה קורבנות אדם. האמרינידים הפכו לנוצרים. הפוליגמיה למשל נאסרה על־ידי הכמרים. אמרינידים רבים שהלכו עירומים, חויבו להתלבש. אחת התוצאות של מעורבות הכנסייה בכיבוש היא, שהכנסייה על כל שלוחותיה, היתה שותפה, ולפעמים אף היוזמת, של מעשי ההשמדה המוחלטת של הדת האמרינידית ושל גילויי התרבות האחרים שהיו כרוכים בדת. היתה קיימת דת פוליתאיסטית במקסיקו ובפרו. הספרדים החריבו את המקדשים ובנו עליהם כנסיות; הרסו ערים דתיות והקימו עליהן ערים חדשות. לקחו את בני המנהיגים והפכו אותם לעוזרי המיסיונרים. הספרדים לקחו בחשבון את יכולת הקליטה החזותית של האמרינידים וכיסו את כתלי הכנסיות בציורים ששימשו קודם כל יסוד להקניית האוונגליונים, יותר משהיו יסוד אסתטי וקישוטי. כנסיות רבות ערכו את טקסי המיסה בחוץ, מה שכונה "הקפלה הפתוחה", כדי לרכז כמה שיותר בני אדם. הספרדים הקימו את כנסיותיהם במקומות מקודשים (כנסיית הניצחון בקוסקו, כנסיית הבתולה של גוודלופה במקסיקו). זה חזר כבומרנג, כי האמרינידים המשיכו לעבוד את אליהם המקוריים. הסינתזה באה לידי ביטוי גם בתפילות וגם באומנות. במקומות רבים — למשל מנזר אקולמן (Aculman) במקסיקו –  רואים את חיוכיהם של פסלוני האמרינידים בפני הקדושים הנוצריים. נוצר כאן חתך "גיאולוגי" כמעט של אמונות קדומות, קתוליות והשכלה.

סחר העבדים

כתוצאה מהתמותה העצומה של האמרינידים, נוצר מחסור חמור בכוח אדם והחלה ההגירה הכפויה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. העבדים השחורים (שהובאו כדי לתפוס את מקומם של האמרינידים שמתו), לא זכו אפילו למעט האהדה והתמיכה לה זכו האמרינידים. לנקיפות המצפון ביחס לאמרינידים לא היו מקבילות ביחס לשחורים. למעט קריאה של כומר פורטוגלי בשם פרננדו אוליביירה (Fernando Oliviera) , לא היו כמעט קולות מחאה.

ייתכן שקשיחות הלב האירופאית ביחס לשחורים, נובעת מכך שהעבדות היתה נפוצה כבר בעולם היווני-רומי וזו הציוויליזציה שעיצבה את אירופה. במהלך ימי הביניים, לא היו איכרי אירופה עבדים אך גם לא אנשים חופשיים, אלא מעמד ביניים, צמיתים פיאודליים. תהליך השחרור של האיכרים התרחש מסיבות כלכליות ודמוגרפיות. בראשית המאה ה-16, מרבית האוכלוסייה המערב אירופית היתה משוחררת ובני אירופה הסתכלו בעליונות על תרבויות שהחזיקו עבדים. למרבית הפרדוכס, העובדה שבני אירופה היו בני חורין, הצדיקה בעיניהם את הזכות לשעבד אחרים. הפורטוגלים החלו לקנות עבדים, חטופים או שבויי מלחמות שבטיות, כבר ב-1440 והביאו אותם לשדות באיים האטלנטיים. המטען הראשון של עבדים נשלח לעולם החדש, ב-1505 למטעי הסוכר שבאי אספניולה (Española). עם הזמן הצטרפו לסחר גם אנגלים והולנדים. בראשית המאה ה-17 הפכו ההולנדים לספקי העבדים הגדולים ביותר בעולם החדש. שיא הביקוש הוא בברזיל ובאיים הקריביים, בגלל מטעי הסוכר. איי הודו המערבית הופכים אז לחברה שחורה,

במושבות האנגליות שבצפון אמריקה התחיל התהליך מאוחר יותר, כאשר גילו את הטבק ואפשרויות ניצולו. ב- 1650 היו בוירג'יניה 150 שחורים, וכעבור יובל שנים, הגיע מספרם ל-10,000. בדרום קרוליינה למשל, היה מספר השחורים בראשית המאה ה-18, כפול מזה של הלבנים. עיקר הדרישה לעבדים באה בענפי הסוכר, הכותנה, האורז והקפה. על פי אומדן זהיר, הגיעו לעולם החדש בין  1500 ל- 1800 כ- 14 מיליון שחורים. כנראה שמספר דומה נלקח ומת בדרך. הדבר ייצר אסון דמוגרפי בחלקים אחדים של אפריקה. חשוב לציין שסחר עבדים היה קיים באפריקה הרבה קודם לכן אך תנועת העבדים הזאת מיוחדת בשלושה מאפיינים:

א. הממדים העצומים.

ב. שינוי פניהן של שתי יבשות – אפריקה ואמריקה.

ג. הזיהוי שנוצר בין עבדות לגזע השחור, דבר שיוביל לימים לגזענות ולתורת גזע.

יש לציין, כי בניגוד לניצור ההמוני של האמרינידים, נעשה ניסיון מועט בלבד לנצר את השחורים, שחלקם היו מוסלמים כבר יותר מ-400 שנה. אפילו המיסיונרים החזיקו בעבדים שחורים. העבדים היו תלויים אך ורק ברצונו הטוב של האדון ורק מעטים נחשפו להשכלה או ניצור. קיים ויכוח בין ההיסטוריונים, אם ביטול העבדות הוא תוצאה של נקיפות מצפון וקבלת החלטה מוסרית, או משום שהעבדות חדלה להיות כדאית מבחינה כלכלית. ברור הוא שהמשקע העמוק שהותירו אחריהן 400 שנה של סחר בעבדים שחורים וניצולם כבהמות טרם נעלם כליל.

ראו באתר זה: לטייל באפריקה

סיכום

אירופה גילתה את אמריקה, אך אירופה, לטוב ולרע, יצרה את אמריקה. ההיסטוריונית מירי אליאב פלדון טוענת שאירופה, כמו שאול המקראי בשעתו, "בקשה אתונות ומצאה מלוכה". אירופה שלחה את קולומבוס להביא תבלינים מן המזרח הרחוק ומצאה עולם שלם, שבו שלטה ובו עוצבה. אירופה התגלתה בעולם החדש באחד משיאי הברבריות של המין האנושי בכל הזמנים. בחלק המרכזי והדרומי ניסו האירופים לקיים את ספרד שמעבר לים, תוך שמירה מכסימלית על דפוסי העולם הישן. בחלק הצפוני ניסו האירופאים לייצר יש מאין – עולם חדש. אך גם החדש היה מבוסס על רעיונות שהובאו מאירופה. מכיוון שארצות אמריקה היו יעדי הגירה בלתי פוסקים הרי זרימת הרעיונות מאירופה לאמריקה לעולם לא פסקה. נראה כי ההבדלים בין אירופה הצפונית לדרומית הועתקו להבדלים שבין אמריקה האנגלוסקסית לאמריקה הלטינית. עם זאת, לא נבראה אמריקה בדיוק בצלמה ובדמותה של אירופה כי תנאי הנסיבות והמקום יצרו באמריקה מציאות שונה. חלק מהסטריאוטיפיים מיתוסים הקשורים בדרום (ומרכז) אמריקה (עצלנות, אלימות בלתי פוסקת), בחלקם מוצדקים, קשורים בתקופה הקולוניאלית ונובעים ממנה. המנטליות הלטינו-אמריקאית היא פונקציה של האבסורד הכלכלי והחברתי. כאשר אסור היה לסחור עם אנגליה, קרו הדברים "מתחת לשולחן". כאשר הספרדים דרשו לסגור את הנמלים, הנוסחה המשפטית היתה לציית ולא לקיים. במערכת האבסורדית הזאת היחס לחוק הפך להיות יחס שלילי לחלוטין. גם סטריאוטיפים נוספים, כגון עצלנות, חוסר רצון לעבוד, אימפוטנציה כלכלית ופוליטית קשורים כפי שהוכחנו לקולוניאליזם הספרדי. הקולוניאליזם לא נגמר במלחמות העצמאות. חלק גדול מסממניו המשיכו. כך למשל הניצול האירופאי של היבשת, הפיצול, המיליטריזם וחוסר בשלותה הכלכלית והדמוקרטית; שורשיהן בכיבוש הספרדי.

למרות שהכיבוש וההתיישבות של אמריקה, היתה המשך של הרקונקיסטה הספרדית, בה רכשו הספרדים ניסיון רב, בכיבוש ובהשתלטות. עם זאת,  לא נבראה אמריקה בדיוק בצלמה ובדמותה של אירופה כי תנאי הנסיבות והמקום יצרו באמריקה מציאות שונה. חלק מהסטריאוטיפיים, המיתוסים הקשורים בדרום אמריקה (עצלנות, אלימות בלתי פוסקת), בחלקם מוצדקים, קשורים בתקופה הקולוניאלית ונובעים ממנה. המנטאליות הלטינו אמריקאית היא פונקציה של האבסורד הכלכלי והחברתי. כאשר אסור היה לסחור עם אנגליה, קרו הדברים מתחת לשולחן. כאשר הספרדים דרשו לסגור את הנמלים הנוסחה המשפטית היתה לציית ולא לקיים. במערכת האבסורדית הזאת היחס לחוק הפך להיות יחס שלילי לחלוטין. גם סטריאוטיפים נוספים, כגון עצלנות, חוסר רצון לעבוד, אימפוטנציה כלכלית ופוליטית קשורים כפי שהוכחנו לקולוניאליזם הספרדי. הקולוניאליזם לא נגמר במלחמות העצמאות. חלק גדול מסממניו המשיכו. כך למשל הניצול האירופאי של היבשת, הפיצול, המיליטריזציה וחוסר בשלותה הכלכלית והדמוקרטית; שורשיהן בכיבוש הספרדי. כשקמו הרפובליקות, לא באה החוקה כדי לקבוע את חיי היום יום. החוק היה אוטופיה. אמריקה בלטינית חיה בין השלילה העצמית לבין האוטופיה. חלק מהמנטאליות נוצרה בשנות ההתהוות של העמים הלטינו אמריקאים. קיימת בעיה של זהות – מיהו לטינו אמריקאי?

ביבליוגרפיה 

* אליאב פלדון מירי, "נקיפות מצפון בראשיתו של העידן הקולוניאלי", זמנים,  14, חורף .1984.

* אליוט ג'והן, "אירופה של הרנסאנס ואמריקה – מפגש מבעד למסך", זמנים, 41  אביב 1992.

* בורסטין דניאל, המגלים, הוצאת כתר, ירושלים , 1989.

* ברונר פרד, רחום אילן, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד, אירופה ואמריקה , בראשית העת החדשה, כרמל, ירושלים, 2007

* גינזברג איתן, מפגש ועימות – השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית, עמ' 174-177.

* גליאנו אדוארדו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, תל-אביב, הוצאת מפרש, .1990.

דיימונד ג'ארד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.

* ואשטל נתן, "האמרינידים והכיבוש הספרדי", זמנים  ,41, תל-אביב .1992

* זכאי אביהו, אירופה והעולם החדש, גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה המאות הט"ו-י"ז, ירושלים .1993

* רומנו רוג'ריו וטננטי אלברטו, על סף העולם המודרני, הוצאת דביר תל-אביב, 1984,ספר  ,IIפרקים 5-7.

* ליאון פורטייה (עורך), חזון המנוצחים: העדות האצטקית לכיבוש מקסיקו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, .1976

*  מדין צבי, "האמנם  500 שנה לגילוי אמריקה", זמנים,  41, אביב 1992.

*מגד נחום, ראשי פרקים בתולדות מקסיקו (תרגם וערך: נחום מגד), הוצאת הקרן לספרות ע"ש רוסאריו קאסטיאנוס, 1985.

קרנר אלכס, "הזעקה שבישרה על לידת המאבק לזכויות האדם", באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017

De Madriaga Salvador, The Rise of the Spanish American Empire, Cambridge 1938

Dominguez Ortiz, Antonio, The Golden Age of Spain, 1516–1659, Oxford: Oxford University Press, 1971.

Edwards, John, The Spain of the Catholic Monarchs, 1474–1520, New York: Blackwell, 2000.

Elliot J. E. "The Spanish conquest and the settlement of America", in Lleslie Bethel, (ed.) The Cambridge History of Latin America, Cambridge, 1988.

Hassig Ross, Aztec Warfare, Imperial extension and Political control, Norman University of Oklahama Press, 1995/

Hemming John, The conquest of the Inca, London, Abacus, 1970

Lockhart, James, Schwartz, Stuart B., Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil, Cambridge: Cambridge University Press, 1983

de Madriaga, The Rise of the Spanish American Empire, Cambridge 1938

Parry  H. J., the Establishment of European Hegemony, 1415-1715, New York, 1966

https://www.britannica.com/place/Latin-America/Capitalism-and-social-transitions

Ramon menendez Pidal, The Spaniards in Their history, New York, 1950/

https://www.britannica.com/place/Latin-America/Capitalism-and-social-transitions

Ramon menendez Pidal, The Spaniards in Their history, New York, 1950/

הערות

[1] ראו באתר זה: תרבות האינקה בפרו

[2] ראו באתר זה: קולומביה הפרה-קולומביאנית

[3] ראו באתר זה: האולמקים

[4] ראו באתר זה: התרבויות העתיקות של פרו

[5] מוֹשְׁבָנוּת במילון גאוגרפיה אנושית (תשע"ז), באתר האקדמיה ללשון העברית

[6] נהר הנובע בהרי קרקונושה בצפון-מערב צ'כיה וזורם צפון-מערבה דרך גרמניה עד שנשפך לים הצפוני. הוא אחד הנהרות העיקריים במרכז אירופה, ואורכו 1,170 קילומטרים.

[7] במונח נעשה שימוש לאפיון דפוס מנהיגות ומספר מנהיגים לטינו-אמריקאיים, בעיקר במהלך המאה ה-19, בתקופה שלאחר מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית ולפני שהרפובליקות החדשות התבססו. יחד עם זאת נעשה שימוש במונח גם באשר למנהיגים במאה ה-20 ואף מחוץ לגבולות אמריקה הלטינית.אחד השימושים המוכרים יותר בהיסטוריה של המאה ה-20 היה בספרד, שם הכינוי "קאודיו" אומץ רשמית על ידי הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, ששלט במדינה ביד רמה בין השנים 1939 ו-1975. האינטונציה בה מבוטא הכינוי תלויה בזיקה של המשתמש בו למנהיג – הערצה או בוז. ניתן להשוות את התואר "קאודיו" לתארים בשפות שונות שאומצו על ידי עריצים במאה ה-20: "דוצ'ה" על ידי בניטו מוסוליני באיטליה, "פיהרר" על ידי אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, ו"קונדוקטורול" על ידי יון אנטונסקו ברומניה. למרות שמקור הכינוי בלטינית והשימוש בו במאות ה-19 וה-20 היה בעיקר בעל זיקה פוליטית-צבאית, עשו בו שימוש גם מנהיגים ללא הכשרה צבאית, כגון אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל.

[8] הקבילדו הייתה מוסד ספרדי מנהלי, שסמכותו הייתה ניהולו של יישוב עירוני ושטח השיפוט הסובב אותו. הקבילדו הופיעה בממלכת קסטיליה בימי הביניים והועברה לעולם החדש בידי הקונקיסטאדורים, שמצאו בה מסגרת משפטית נוחה ומועילה לנהל את מגעיהם אל מול הכתר ולעקוף את סמכותם של נציגי הכתר באמריקות.

חברי הקבילדו, שלעיתים מונו, לעיתים קנו את משרתם, ולעיתים נבחרו בידי תושבי העיר בעלי הרכוש (vecinos), נשאו בשורה של תפקידים: חלקם נגעו לניהולה השוטף של העיר, דוגמת עירייה או רשות מקומית מודרניות, וכללו פיקוח על מידות ומשקולות, סניטציה, עבודות ציבוריות וכדומה. תפקיד נוסף נגע לאכיפת החוק, שיפוט וכן סעד משפטי. לבסוף, הקבילדו ייצגה פוליטית ומשפטית את העיר והאזור בפני הכתר, וכן אספה את המסים. לעל מנת לבצע את המוטל עליה, כללה הקבילדו מספר בעלי תפקידים. ראש הקבילדו היה מעין ראש עיר (alcalde), ונשא גם בסמכויות שיפוטיות.

[9] השם האיים האַנְטִילִים משמש כיום לתיאור האיים הקריביים או איי הודו המערבית, למעט איי הבהאמה. מבחינים בין האנטילים הגדולים, הכוללים את קובה, ג'מייקה, היספניולה, ופוארטו ריקו, לבין האנטילים הקטנים (שאר האיים). בשל הדמיון בשפה בינם לבין מדינות דוברות ספרדית, קובה, הרפובליקה הדומיניקנית, ופוארטו ריקו נחשבים גם לחלק מאמריקה הלטינית. מבחינה גאוגרפית, האנטילים הם חלק מאמריקה הצפונית.

כמו המלה "ברזיל", המלה "אנטילים" מקורה בתקופה שבטרם גילוי העולם החדש; "אַנְטְילְיָה" היה שמו של אי אגדי, "אי שבע הערים", ששכן על-פי האגדה במערב האוקיינוס האטלנטי ותואר במפות של ימי הביניים לעיתים כארכיפלג, לעיתים כיבשה רציפה, גדולה או קטנה, ששכן אי-שם בין האיים הקנריים לבין הודו המזרחית. לבסוף זוהה עם הארצות שגילה כריסטופר קולומבוס.

מאוחר יותר, כשהתחוור כי קולומבוס גילה ארכיפלג עצום המקיף את הים הקריבי ואת מפרץ מקסיקו, המלה "אנטיליה" קיבלה את צורת הרבים, "האנטילים", המשמשת באופן כולל לתיאור קבוצת האיים.

[10] פורטובלו (מספרדית Portobelo; מילולית: נמל יפה) היא עיירת נמל השוכנת לחופו הדרומי של מפרץ בים הקריבי, ממזרח לפתחה של תעלת פנמה בצפון פנמה. כיום מתגוררים במקום פחות מ-3,000 תושבים, אך בעבר שכנה במקום אחת הערים החשובות באמריקה בתקופתה הקולוניאלית, והספרדים ניצלו את הנמל הטבעי בצפונו של מצר פנמה, כדי לשלוח לאירופה את אוצרותיה של אמריקה הדרומית.

[11] פורטו וליו היא בירת המדינה הברזילאית, רונדוניה. ממוקמת באגן נהר האמזונאס העליון ואוכלוסייתה מונה 519,531 תושבים. העיר שוכנת בגבול המדינות הברזילאיות רונדוניה ואמזונאס ומהווה מרכז של סחר בקסיטריט, מרכז תחבורה ומרכז תקשורת. העיר ממוקמת על הגדה המזרחית של נהר מדיירה, אחד היובלים העיקריים של האמזונאס.