הפצצות האטומיות על יפן

פצצת האטום נבנתה בסודיות רבה במשך חמש שנים. במקור היא תוכננה כדי להכניע את גרמניה. מדענים יהודים רבים השתתפו  בתכנונה ובבנייתה, מתוך חשש שהיטלר יקדים אותם. אלברט אינשטיין היה הראשון שהציע את הרעיון לנשיא רוזוולט כבר ב-1939 בראש הפרויקט עמד הפיסיקאי רוברט אופנהיימר ובין המדענים שפיתחו את הפצצה היו פליטים יהודים מאירופה, כמו ליאו סילארד. גם חוקר האטום, הפיזיקאי הדני, נילס בוהר, היה ממוצא יהודי.

בפגישה הארגונית הראשונה של פרויקט האנרגיה האטומית שנערכה בבית הלבן ב-9 באוקטובר 1941, תפשו כל הגורמים הפוליטיים שהיו מעורבים בפרויקט, את פיתוח הנשק האטומי כחלק מן המאמץ של מלחמה כוללת. יתכן שתפישה זו עוגנה בידיעתם של מקבלי ההחלטות, כי גם גרמניה הנאצית עושה מאמץ לפתח יכולת גרעינית ובהנחתם, כי אם היא תקדים את בעלות הברית בפיתוח נשק גרעיני, היא לא תהסס להשתמש בו כנגדן.

הנשק הגרעיני הגרמני, היה עתיד להינשא לארצות הברית על הטיל הבין-יבשתי "אמריקה", מעין המשך פיתוח לטיל V2 ואשר פותח במחוז תורינגיה שבגרמניה. בשלזיה תחתית, היום בתחומי פולין, ב"פרויקט ריזה", היה ניסיון לפתח כלי תעופה הדומה לצלחת מעופפת, כדי שיישא נשק גרעיני למרחקים[1]. בראש התכנית הגרמנית לפיתוח נשק גרעיני עמד וורן הייזלברג, תלמידו של בוהר.

בסיום המלחמה נעשה גם ניסיון נואש של גרמניה לפגוע בסן-פרנציסקו באמצעות פצצות העשויות מתחמוצת האורניום ושהיו אמורות להינשא לשם על ידי צוללות יפניות. אלא שמפקד הצוללת הגרמנית, שנשא מטען זה ליפן, העדיף להסגיר עצמו לאמריקאים בנמל פורטסמות', ניו המפשייר באפריל 1945. כל המטען והמסמכים לגביו הוחרמו על ידי צבא ארצות הברית והיו בגדר סוד ביטחוני שנים רבות. יש האומרים שגילוי ניסיון תקיפה זה, הוא שדחף את הממשל האמריקאי לזרז את הטלת הפצצות על יפן. מכול מקום, גרמניה הובסה טרם שהפצצה היתה מוכנה. כאשר התברר למדענים שהפצצה תוטל על יפן, התנגדו רבים מהם להפעלת נשק כה איום נגד אויב הנמצא על סף כניעה.

כבר בספטמבר 1944 הסכימו ביניהם עקרונית הנשיא רוזוולט וראש הממשלה צ'רצ'יל, כי כאשר פצצה אטומית תהיה מוכנה, ניתן יהיה להשתמש בה, לאחר שקילת הנסיבות, כנגד יפן. זאת ככל הנראה לאחר שהסיקו על סמך קצב התקדמות פרויקט 'מנהטן' (שם הקוד שניתן לפרויקט פיתוח הפצצה), כי ככל הנראה הוא לא יהיה רלוונטי למלחמה באירופה. אלברט אינשטיין פנה לנשיא רוזוולט בבקשה שיקבל לשיחה את ליאו סילארד, שעמד בראש המתנגדים להטלת הפצצה על יפן. אך רוזוולט מת טרם שהספיק לקרוא את המכתב.

טרומן ירש את רוזוולט ב 12 לאפריל 1945, באופן פתאומי וללא כל הכנה (רוזוולט מת מאירוע מוחי). כמו בתחומי מדיניות אחרים, גם בנושא הפצצה האטומית ירש טרומן את הנחת העבודה הקיימת שהייתה כבר אז – שיש לעשות שימוש בפצצה כנגד יפן כאשר הפצצה תהיה מוכנה. על קיומה של הנחת מוצא זו אפשר ללמוד גם מהעובדה שהנשיא רוזוולט הורה על הקמת יחידת הפצצה מיוחדת למטרה זו וכן על הקמת ועדה לבחירת מטרות שתפקידה היה להחליט איזה ערים יפניות יופצצו – ולא האם יופצצו. באופן תיאורטי, טרומן היה חופשי כמובן לשנות מדיניות זו או כל מדיניות אחרת של רוזוולט כאוות נפשו. אך למעשה הוא היה די מוגבל בשל סיבות אישיות ופוליטיות. היות שירש נשיא פופולארי מאד שכיהן במשך 12 שנה והיה נערץ על-ידי רבים כולל הוא עצמו, טרומן לא היה מסוגל, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פוליטית לעשות שינויי כיוון דרמטיים בנתיב שבחר רוזוולט או להחליף את רוב היועצים והקבינט שמינה רוזוולט. היות שלא היה בסוד העניינים עד שהושבע כנשיא והיות שהסתמך על אותם היועצים עליהם הסתמך טרומן, קשה היה לצפות שיבצע הערכה מחדש של הנחת המוצא בדבר השימוש בפצצה האטומית כנגד יפן. הוא נעדר את הרצון לבצע הערכה מחדש שכזו והסתמכותו על אותם יועצים כמו גם המומנטום של פרויקט 'מנהטן' המתקדם לא תרמו לסיכוי שינסה לבצע הערכה כזו. לזאת יש להוסיף, כי ממילא ראה טרומן, על-פי עדותו שלו, את הפצצה כנשק צבאי לכל דבר ולא היה לו כל ספק שיש להשתמש בה.

באביב 1945 היה כבר ברור לכל, כי יפן הפסידה במלחמה: גיחות הפצצה הרסו באופן שיטתי את עריה, המצור הימי הלך ונעשה אפקטיבי יותר ויותר, האמריקנים כבשו מחדש את כל הפיליפינים ופלשו לאוקינאווה, הרוסים הודיעו ליפנים שלא יחדשו את חוזה הניטרליות ההדדית ביניהם והחלו בהעברת כוחות לגבולם עם מנצ'וריה וכמובן – המשמעות של הכניעה הגרמנית בתחילת מאי הייתה שבעלות הברית יוכלו להפנות את כל משאביהן למלחמה נגד יפן. עם זאת היה ברור שיפן תוכל לגבות מחיר גבוה מבעלות הברית במקרה של פלישה לאיי יפן העיקריים, כפי שהודגם בקרב הקשה על אוקינאווה. כל פתרון שהוא שיביא לכניעת היפנים ללא התפשרות משמעותית מצד בעלות הברית היה רצוי. המשך המלחמה עלול היה גם להביא למותם של מאות אלפי יפאנים, סינים ובני עמים אחרים. טרומן היה מודע לכוחם של הנצים בפוליטיקה היפאנית ולאופיה המיליטריסטי של תרבותה.

לאחר שעודכן בפרטי התוכנית הגרעינית ע"י מזכיר המלחמה סטימסון, אישר טרומן את הצעתו של האחרון, להקמת 'ועדת ביניים' בראשות סטימסון ובהשתתפות מדענים, אנשי צבא וביירנס (כנציג אישי של הנשיא), שתעסוק בכל ההיבטים הקשורים לאופן השימוש בפצצה ולתוצאות השימוש בה. הועדה הגישה את המסקנות הבאות לנשיא ב-1 ביוני 1945

1)      יש להשתמש בפצצה נגד יפן בהקדם האפשרי.

2)      יש להשתמש בפצצה כנגד מטרה צבאית שמוקפת בבניינים אחרים.

3)      יש להשתמש בפצצה ללא אזהרה מוקדמת לגבי אופיו של הנשק.

 הועדה הגיעה למסקנות פה אחד, למרות שתת מזכיר הצי – ראלף ברד – טען בדיעבד כי הסתייג מן ההמלצה האחרונה. השאלה האם יש להשתמש בפצצה, כלל לא עלתה כנושא לדיון בוועדה. יתכן שמי שביטא זאת באופן המוצלח ביותר, היה ג'ורג' אלסי  – עוזרו של אדמירל ליהי (ראש המטה של הנשיא טרומן), בראיון שנתן בדיעבד בנושא: "בצמרת הבכירה, כולל אצל הנשיא עצמו, השאלה הגדולה במהלך חודשי האביב והקיץ של שנת 1945 לא הייתה האם הולכים לעשות שימוש בפצצה, אלא האם הפצצה תעבוד".

בסוף מאי שיגר סילארד לנשיא טרומן עצומה חתומה על ידי 67 מדעני גרעין המבקשת ממנו שלא להטיל את הפצצה על יפן, אבל טרומן התעלם ממנה.

היו מי שהציעו להבטיח ליפן את שימור מעמדו המיוחד של הקיסר היפני. אפשרות זו נשקלה אך מימושה צפוי היה להיתקל בקשיים רבים גם לנוכח היעדר ודאות, כי מהלך כזה אכן יוביל לכניעה יפנית וגם בשל לחץ פנימי חזק של דעת הקהל בארה"ב שתבעה למצות את הדין עם מי שנתפשו כאחראים למלחמה. טרומן אף אמר ב18 ליוני 1945, בפגישה עם ראשי המטות, מזכיר המלחמה וסגן מזכיר המלחמה, כי אינו סבור שהציבור האמריקאי יהיה מוכן לקבל ויתור על הדרישה ל"כניעה ללא תנאים" של יפן.

ב-16 ביולי 1945, תוך כדי ועידת פוסטדאם,  התברר לאמריקאים, כי אינם זקוקים עוד לברה"מ כדי להכניע את יפן, משום שבאותו יום נערך הניסוי הגרעיני במדבר ניו מכסיקו והוא שכנע אותם כי בידיהם נשק השמדה המוני, המאפשר להם להכניע את יפן ללא פלישה לשטחה.

מימין לשמאל: סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל

כאשר נערך הניסוי בניו מכסיקו, שהה טרומן בפוסטדאם שליד ברלין בוועידת פסגה של בעלות הברית שדנה בחלוקת גרמניה. ב-26 ביולי, לאחר תום הוועידה, פרסם יחד עם קלמנט אטלי (שנבחר כמה ימים קודם לראש ממשלת בריטניה, במקומו של צ'רצ'יל), את "הצהרת פוסטדאם", שקראה ליפן להיכנע מיד וללא תנאי, אחרת ימיט עליה הרס מוחלט. מייחסים לטרומן  את הקביעה, שבין כל ההחלטות שקיבל, זו היתה הקלה ביותר. צ'רצ'יל הסביר את קבלתה בפשטות: אף אחד לא התנגד.

לאחר התגובה היפנית להצהרת פוטסדאם, שנתפשה על ידי בעלות הברית כדחיית הדרישה ל"כניעה ללא תנאים", סברו האמריקאים כי התגמשות שלהם, אפילו בנושא שמירת מעמדו של הקיסר תיתפש כהשתוקקות לסיים את הלחימה ותחזק את ידיהם של המיליטנטים הקיצונים ביפן המתנגדים לכל כניעה שהיא.

ראו גם: ועידת פוסטדאם

עם זאת העלימה הצהרה מיפן ארבע עובדות חשובות, שייתכן וגילוין היה משכנע את יפן להיכנע:

א.       התחייבותה של ברה"מ לתקוף את יפן תוך זמן קצר.

ב.       הימצאותו של נשק גרעיני בידי ארה"ב.

ג.        נכונותה של ארה"ב להשאיר את הקיסר על כנו

ד.       העובדה שמדובר באולטימאטום.

כאשר נשאל למחרת רו"מ יפן סוזוקי על תגובתו הגיב במילה אחת – מוֹקוּסאצוּ ("התעלמות").  מילה זו חרצה את גורלה של יפן.

ב-06 באוגוסט 1945, מזג האוויר היה טוב ובדבר לא עיכב את המשימה הקטלנית. מאחר שחיל האוויר האמריקאי שלח קודם מטוס בודד לבדוק את תנאי מזג האוויר במקום האזעקה הופעלה כשהמטוס הבודד ריחף מעל העיר וכובתה שהמטוס התרחק והאנשים חזרו לשגרה מה שהביא לתוצאות יותר הרסניות כשלהק המטוסים השני הגיעה האזעקה כבר לא הופעלה. בכלל, החל תחילת אוגוסט הודיע צבא יפאן על תנועות חריגות של מטוסים אמריקאיים מעל הירושימה וביקש מהתושבים לנקוט משנה זהירות. אבל ריבוי האזעקות ויותר משלוש שנים וחצי של מלחמה בארצות הברית, התישו את היפאנים, שרבים מהם המשיכו בשגרת חייהם גם בזמן הצפירות.

בשעה 08:15 בבקר, הטיל מפציץ אמריקאי מדגם -B-29שנשא את השם Enola Gay (על שם אמו של מפקד הטייסת), את פצצת הגרעין השנייה בהיסטוריה שנקראה "לד קטן" (הפצצה הראשונה שימשה לניסוי במהלך פרויקט מנהטן), על הירושימה, שהיתה עיר נמל ותעשייה בדרום הונשו. החומר הבקיע של הפצצה היה אורניום והיא התפוצצה בגובה של 580 מ' מעל פני האדמה, ויצרה גלי הדף, חום וקרינה רדיואקטיבית בעצמה אדירה תוך שניות היתה העיר לעיי חורבות. שישים קילוגרמים של אורניום גרמו לנזק המשתווה לפיצוץ כ-13-20 אלף טונות של חומר נפץ.

בדקות שלאחר מכן הבחינו ברדיו היפני וברשות הטלגרף שתחנותיהם באזור הירושימה אינן פועלות עוד. השלטונות הצבאיים ניסו ליצור קשר עם הבסיס בהירושימה, ונחרדו משתיקתו המוחלטת. מאחר שהיה ידוע שמספר מטוסי האויב שחגו בסביבתה היה מועט, לא היה להם הסבר לדיווחים המקוטעים שהחלו לזרום על פיצוץ אדיר שנצפה בעיר. הניצולים הבודדים דווחו על כדור אש ענק שהאיר את האזור באור חזק (הזכירו אור שמש) שעלה למעלה בצורת פיטריה וכשלמטה נוצר רדיוס ענק של הדף במהירות הקול שהרס כל דבר בדרך עד למרחק של כמה קילומטרים והחשיך את כל האזור.

קצין צעיר נשלח להירושימה בדרך האוויר כדי שיעדכן על המתרחש בה. הוא ומלוויו נדהמו מהחורבן הגמור שמצאו, והחלו בארגון סעד רפואי להמוני הפצועים. כשהצבא היפני הגיע לעיר חולצו אך רק אנשים שהיו בריאים. נאסר לתת מים ועזרה לאנשים שנכוו ברוב חלקי גופם. כמה שעות אחרי שהפצצה הוטלה החל לרדת גשם. הטיפות היו שחורות כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית שנוצרה במקום. הן חלחלו דרך פטריית העשן שהייתה מעל הירושימה. האנשים שנכוו קשה זעקו למים וכשירדו טיפות הגשם מהשמים החלו אנשים לשתות את המים הרדיואקטיביים, מה שהביא למספר עצום של מתים בקרב הניצולים ששרדו את הפצצה. אומדן ההרוגים בהתקפה הגרעינית, הכולל את אלו שמתו מיד ואת אלו שמתו לאחר זמן קצר, עומד על 140,000. מספר זה מוערך בחצי מאוכלוסיית הירושימה באותו זמן. בין הנפגעים היו גם אלפי עובדי כפייה קוריאנים.

לאחר הטלת הפצצה חשף טרומן את קיומה והכריז כי "מבול של חורבן מן האוויר, שכמוהו טרם נראה עלי אדמות, צפוי ליפן אם לא תיכנע מיד" [2]. בתגובה פנתה ממשלת יפן באורח דחוף אל ברה"מ,לפעול מייד לסיום המלחמה, אבל לרוסים היו כוונות אחרות. ב-8 באוגוסט קיבל שר החוץ הרוסי מולוטוב את השגריר היפני, אך במקום להגיש לו הצעת תיווך, הושיט לו הכרזת מלחמה. באותו זמן פלש צבא סובייטי למנצ'וריה, צפון קוריאה, דרום סחאלין והאיים הקוריליים ומוטט את המערך היפני המדובלל שהיה שם. סטלין לא רצה לוותר על הפרס שהובטח לו, גם כשהתערבותו לא היתה נחוצה. בנאום לאומה ששודר ברדיו הכריז כי ברה"מ נוקמת את המפלה במלחמת רוסיה – יפן בראשית המאה.  מכיוון שהיפנים סירבו להיכנע ואולי משום שטרומן נבהל מהאפשרות שהרוסים ישתלטו על שטחים גדולים במזרח אסיה הורה להטיל על יפן את פצצת האטום השנייה והאחרונה שהיתה בידי ארה"ב. הפצצה כונתה "איש שמן". החומר הבקיע שלה היה פלוטוניום לוטוניום והיא הוטלה ב-9 באוגוסט בשעה 11:03 לפני הצהרים על עיר הנמל נאגאסאקי. שלושה ימים בלבד לאחר הטל הפצצה על הירושימה. בנאגאסאקי היו מספנות של הצי וניצבה בה הקתדרלה הקתולית הגדולה ביותר במזרח אסיה. בגלל הטופוגרפיה ההררית וסטיית הפצצה ממסלולה מספר ההרוגים היה קטן מזה של הירושימה והגיע ל-7000, כולל אלו שמתו מפצעיהם. בין ההרוגים היו פועלי כפייה קוריאנים ו-350 שבויי מלחמה של בעלות הברית.  שתי פצצות האטום והפלישה הרוסית תוך ארבעה ימים שכנעו את מנהיגי יפן שאין מנוס מכניעה. היה ויכוח בצמרת היפנית אם להיכנע ללא תנאי, תוך הבנה שמעמד הקיסר לא ייפגע, או שמא להציג מספר תנאים לכניעה. ההכרעה הועברה לקיסר (ראשונה מזה כמה מאות שנים) . בבקר ה-15 באוגוסט נקראו תושבי יפן להאזין לנאומו של הקיסר בו קרא לעם "לסבול את מה שקשה לסבול ולשאת את מה שקשה לשאת". אף שהקיסר לא הזכיר את המילה כניעה, הבינו כולם כי יפן נכנעה.

הירושימה אחרי הפצצה", מאת וילפרד ברצ'ט, "דיילי אקספרד",  5 בספטמבר 1945[3].

"בהירושימה, 30 יום לאחר שפצצת האטום הראשונה השמידה את העיר וזעזעה את העולם, עדיין מתים האנשים בצורה מסתורית ונוראה. אנשים שלא נפגעו מההפצצה מתים ממשהו בלתי ידוע, שאותו אני יכול לתאר רק כמגיפה אטומית. הירושימה אינה נראית כמו עיר מופצצת. היא נראית כאילו מכבש מפלצתי עבר עליה ומעך אותה. אני כותב את העובדות האלה בשלווה, ככל שאני יכול, בתקווה שהן ישמשו כאזהרה לעולם.

במתחם הניסויים הראשון הזה של הפצצה האטומית ראיתי את החורבן הנורא והמפחיד ביותר בארבע שנות המלחמה. לעומתו נראה אי מופצץ באוקיינוס השקט כמו גן עדן. הנזק גדול יותר ממה שיכול להיראות בתמונות. כשאתה מגיע להירושימה, אתה יכול להביט מסביבך לשטח של עד 77 קמ"ר וכמעט שאינך רואה בניין שעדיין עומד. אתה חש הרגשת ריקנות בקיבה כשאתה רואה הרס כזה שנגרם על ידי האדם.

הלכתי בזהירות לבקתה, ששימשה כמטה זמני של המשטרה בלב העיר שנעלמה. בהביטי דרומה משם, ראיתי הריסות אדמדמות שנמשכו לאורך של כחמישה קילומטרים. זה מה שהותירה הפצצה האטומית מעשרות רחובות, בניינים, בתי מגורים, בתי חרושת ובני אדם. דבר לא נותר על תלו. רק כ-20 ארובות של בתי חרושת, ללא בתי החרושת עצמם, כחצי תריסר בניינים הרוסים ושוב – שום דבר. מפקד המשטרה בהירושימה קיבל את פני בשמחה, מאחר שהייתי הכתב הראשון מצבאות בעלות הברית שהגיע לעיר.

המנהל המקומי של "דומיי", סוכנות הידיעות היפאנית, הסיע אותי בעיר, או אולי מוטב שאומר מעל העיר. הוא לקח אותי לבתי חולים, שבהם עדיין מטופלים קורבנות הפצצה. בבתי החולים האלה מצאתי אנשים שלא נפגעו כשהפצצה נפלה. לא היו להם פציעות כלשהן, אך כעת הם מתים מתופעות לוואי לא טבעיות. ללא כל סיבה הנראית לעין החלה בריאותם להידרדר, הם איבדו תיאבון, שערותיהם נשרו וכתמים כחולים הופיעו על גופם. אחר כך החלו אוזניהם, אפם ופיהם לדמם. הרופאים סיפרו לי שבתחילה הם חשבו כי אלה תסמינים של חולשה כללית. הם הזריקו לחולים ויטמין אי. התוצאות היו נוראות. הבשר החל להירקב בחור שנגרם על ידי מחט המזרק. בכל אחד מהמקרים האלה מת החולה.

זאת אחת מתוצאות הלוואי של הפצצה האטומית הראשונה שהאדם הטיל, ואינני רוצה לראות דוגמאות נוספות כאלה. אפי גילה ריח מוזר, השונה מכל דבר שהרחתי אי פעם. ריח הדומה לריח גופרית, אך לא ממש. הרחתי אותו כשעברתי ליד מדורה מעשנת, או במקום שבו עדיין חילצו גופות מבין שברי ההריסות. אך יכולתי להריח אותו גם בכל מקום נטוש. הם חושבים שזהו ריח הגז הרעיל שעדיין נפלט מהאדמה הרוויה בקרינה רדיואקטיבית.

וכך מתהלכים היום תושבי הירושימה בחורבן ובשממה של עירם, הגאה לשעבר, כשמסיכות גזה מכסות את אפיהם ופיותיהם. ייתכן שהמסכות אינן עוזרות מבחינה גופנית, אך הן עוזרות מבחינה רוחנית.

הניצולים החלו לשנוא את האדם הלבן מהרגע שבו התחולל בעיר ההרס הנורא הזה. זוהי שנאה שעוצמתה מפחידה כמעט כמו הפצצה עצמה. הם ספרו עד עתה 53,000 מתים. עוד 30,000 אנשים נעדרים, וסביר להניח שנספו. ביום שבו ביקרתי בהירושימה מתו 100 אנשים מתופעות הלוואי. הם היו חלק מכ-13,000 האנשים שנפצעו אנושות בהפצצה. הם מתים בקצב של 100 אנשים ביום, וקרוב לוודאי שכולם ימותו. עוד 40,000 נפצעו באורח קל.

יכלו להיות פחות אבידות לולא חלה טעות טראגית. השלטונות חשבו שזאת עוד הפצצה של מטוסי הבי-29. המטוס האמריקאי טס מעל המטרה והשליך את המצנח שנשא את הפצצה ליעדה ולאחר מכן הסתלק. הושמעה צפירת הרגעה ותושבי הירושימה יצאו מהמקלטים. כמעט דקה לאחר מכן הגיעה הפצצה לגובה 600 מטרים, שבו היתה אמורה להתפוצץ – ברגע שבו כמעט כל תושבי הירושימה היו ברחובות.

נאקאמורה סאן, כתב סוכנות הידיעות היפאנית שהיה בהירושימה בשעת ההפצצה, סיפר לי כי "היתה לנו אזעקה באותו בוקר, אך רק שני מטוסים הופיעו. חשבנו שאלה מטוסי סיור ואף אחד לא התייחס אליהם במיוחד. נשמעה צפירת הרגעה ורוב האנשים הלכו לעבודה. ואז, ב-8:20 חזר אחד מהמטוסים. בדיוק באותו רגע הוצאתי את האופניים שלי כדי לרכוב למשרד ואז היה הבזק מסנוור, כמו ברק. הרגשתי חום לוהט על פני ומשב רוח הדומה לטורנדו. נפלתי על האדמה והבית קרס מסביבי. באותו רגע נשמע רעם אדיר, כאילו התפוצצה פצצה רבת-עוצמה. כשהצצתי, ראיתי עמוד ענק של עשן שחור בצורת מצנח מתרומם כלפי מעלה וחוט אדום במרכזו. החוט התפשט והתפשט, עד שכל הענן הפך לאדום. הירושימה נעלמה, והבנתי שהתרחש משהו חדש, שלא ראינו מעולם. ניסיתי לטלפן למשטרה ולמכבי האש כדי לגלות מה קרה, אך לא הצלחתי אפילו לקבל את המרכזייה".

מאות גופות נשרפו בצורה קשה כל כך בחום הנורא שנוצר על ידי הפצצה, שאי אפשר היה לראות אם היו אלה גברים או נשים, צעירים או מבוגרים. מאלפי האחרים, שעמדו בקרבת מקום למרכז ההתפוצצות, לא נותר זכר. הם נעלמו. בהתאם לתיאוריה שפשטה בהירושימה, החום האטומי היה גדול כל כך שהם הפכו מיד לאפר. אך אין בנמצא אפר כלשהו.

אילו ראיתם מה נותר מהירושימה, הייתם חושבים שלונדון לא נפגעה מפצצות. הארמון הקיסרי, שהיה פעם בניין מרשים, הוא כעת ערימת הריסות בגובה מטר ונותר ממנו רק קיר אחד. הגג, הרצפה וכל השאר הפכו לאבק".

ערים יפאניות אחרות הופצצו לפני הירושימה – בטוקיו הגיע מספר ההרוגים למאה אלף – תושבי הירושימה ידעו שגם תורם עלול להגיע. היו להם מקלטים וצופרי אזעקה, מדי פעם נערכו תרגילי הג"א. ספק אם מישהו מהתושבים ידע באותו היום שהפצצת הירושימה מחלקת את ההיסטוריה האנושית בין "לפני" לבין "אחרי". בעולם המערבי ידעו זאת מיד. עוד לפני שהאמריקאים הטילו פצצה גרעינית גם על העיר נגסאקי ב-9 באוגוסט, החל  ויכוח שלא הסתיים עד היום, בין המצדדים בהפצצת הירושימה לבין הרואים בה פשע נגד האנושות.

הנשיא טרומן נימק בפומבי את החלטתו להטיל את פצצות האטום על יפן בכך שבמעשה זה הציל את חייהם של כחצי מיליון אמריקאים. גם מזכיר המלחמה סטימסון, מזכיר המדינה ביירנס ואחרים מזכירים בזיכרונותיהם מספרים כאלה או אף גדולים יותר. ההערכה שדיברה על חצי מיליון נפגעים לא עלתה במקרה. בסוף 1944 קבע מחקר של מטכ"ל צבא ארה"ב כי פלישה אמריקאית ליפן תגבה כחצי מיליון הרוגים ועוד כפליים המספר הזה פצועים. המחקר התבסס על ניתוח האבידות בקרב על האי סייפן שבאיי מאריאנה הצפוניים ביוני-יולי 1944.

מבקריה של התקיפה, עמם נמנים הגנרל דאגלס מקארתור והנשיא דווייט אייזנהאואר, טענו כי היפנים כבר הוכרעו למעשה בטרם הטלת הפצצה ותבוסתם הייתה מובטחת, ולכן הטלתה לא הייתה מוצדקת.

הביקורת על החלטתו של טרומן מעלה את הטיעונים הבאים:

א.       טרומן ידע מציתות לתשדורות כי יפן שואפת לסיים את המלחמה, אך לא היה מוכן להמתין כדי לברר את כוונותיה.

ב.       טרומן לא גילה לגנרל נימיץ (מפקד הצי) או לגנרל מק'ארתור (מפקד כוחות הייבשה) על קיומו של הנשק הגרעיני ולא נועץ בהם אם להשתמש בו או לא.

ג.        לא היתה כול דחיפות מבצעית בהטלת הפצצות, שהרי השלב הראשון של הפלישה תוכנן רק לנובמבר.

ד.       ניתן היה להזהיר את היפנים על קיומו של נשק גרעיני

ה.      ניתן היה להמתין למתקפה סובייטית על יפן.

ו.         ניתן היה לנסות את הפצצה על שטח ריק מאוכלוסיה, כדי להמחיש ליפנים את הפוטנציאל הקטלני שלה. (רעיון כזה הועלה בטרם הטלת הפצצה, על ידי הפיזיקאי מקס בורן, שהציע להטילה על ההר היפני הקדוש פוגי' סאן).

ז.        בסופו של דבר, לא נכנעו היפאנים ללא תנאי: התנאי העיקרי שהציגו, עוד לפני הריסת הירושימה, היה שימור הקיסרות וזאת השיגו. אפשר היה להיענות לדרישתם גם לפני הפצצת הירושימה ונגסאקי.

מסקנתם של המבקרים היא כי המהירות בה פעל טרומן נבעה מנימוקים פוליטיים: הוא רצה לסיים את המלחמה, לנקום את נקמת הביזיון של פרל הרבור; להרתיע את הסובייטים מפני התפשטות באסיה; להצדיק את הסכומים הענקים שהושקעו ב"פרוייקט מנהטן", לבדוק את השפעת הנשק הגרעיני  ולהוכיח לעם האמריקאי את כושר מנהיגותו של הנשיא החדש, שאיש כמעט לא הכיר אותו.

טענה נוספת היא, שתפישות גזעניות, הקלו על מקבלי ההחלטות בארה"ב את ההחלטה להטיל את פצצות האטום כנגד ערים יפניות ושהחלטה כזו, לא סביר שהייתה מתקבלת אילו היה מדובר בגרמניה או במדינה אירופית אחרת. אמריקאים רבים ראו ביפנים מין תת-אנושי, מעין חיות צהובות קטנות. דימויים שכיחים שלהם כללו: "טפילים, חולדות, עטלפים, נחשי צפע, כלבים וקופים". ביטאון המרינס ממאי 1945 תיאר אותם כ"מגפה מסוכנת שיש להדבירה". אלו שמצדדים בטענה זו, מביאים כראיה גם דברים שכתב טרומן ביומנו ובהם התייחס ליפנים כ"פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים". כמו כן, כמה ימים לאחר הטלת הפצצה, כתב טרומן במכתב אישי, בהתייחס להטלת הפצצה על היפנים: "כשעליך להתעסק עם בהמה, אתה צריך להתייחס אליה כמו אל בהמה".

משרד החוץ האמריקאי טען בתגובה, כי בלעדי פצצת האטום היתה מתפתחת לחימה כבדה במנצ'וריה והסלמה נוספת בהפצצה

הקונוונציונלית (שהיתה כבר קרובה לסף הגרעיני של אלף טון TNT ביום). צ'רצ'יל אמר בתגובה לביקורת כי הפצצה, שההתמודדות איתה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה. בראייה היסטוריוסופית רחבה, יש הטוענים שעצם בניית הפצצה, עשתה את הפעלתה לבלתי נמנעת, לפחות פעם אחת, ואף הכרחית: זוועות הירושימה היו לאבן פינה במאזן אימה שהציל את העולם משואה גרעינית, טוענים.

תומכי ההפצצה טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם אחרי הפצצה שהוטלה על נגאסקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני .

את הטענה הגזענית קשה לקבל:

האמריקאים פיתחו מלכתחילה את הפצצה על מנת להשתמש בה כנגד גרמניה. רוזוולט אף הביע באופן קונקרטי את נכונותו לעשות כן. אך המלחמה עם גרמניה הסתיימה טרם שהפצצה הייתה מוכנה. על פי  עדותו של צ'רצ'יל, אף נעשה מאמץ להפחית ככל האפשר את האבידות בנפש. זה בוצע ע"י ריטואל של אזהרות לתושבי 12 ערים יפניות (באמצעות עלונים שפוזרו) מפני מתקפה אווירית צפויה שאחריהן הופצצו חלק מהן (סוף יולי עד תחילת אוגוסט). האזהרה האחרונה הופצה  ב 5 לאוגוסט , יום לפני ההפצצה של הירושימה. הנשיא טרומן אף צוטט לאחר המלחמה כמי שטען כי נאמר לו כי אוכלוסיית ערי המטרה מנתה כ-60,000 נפש בלבד.

 התייחסות גזענית כלפי היפנים אכן הייתה נפוצה בארה"ב, אך ספק אם היא הייתה השיקול הדומיננטי של הנשיא טרומן בכל הנוגע להטלת הפצצה. למעשה טרומן כתב ביומנו, כי "אפילו אם היפנים הם פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים, הרי שאנו שמנהיגי העולם לא יכולים להטיל את הפצצה על הבירה הישנה או החדשה". כלומר, טרומן כתב, כי אפילו אם מתייחסים ליפנים כ"פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים", עדיין אינו יכול למצוא הצדקה להשמדת עיר הבירה הישנה (קיוטו) או החדשה (טוקיו). לפיכך, לאור התעקשותם של הנשיא ושל מזכיר המלחמה סטימסון, נמחקה קיוטו מרשימת המטרות האפשריות להטלת הפצצה האטומית, למרות שמתכננים של חיל האוויר האמריקאי ראו בה מטרה טובה הן מבחינה טכנית והן מבחינת חשיבותה הצבאית.

כך או כך, הפצצת הירושימה ונגסאקי יכלו להתבצע כנראה רק לאחר שהפצצת ערי גרמניה שברה מחסום מוסרי וגרמה למותם של מאות אלפי אזרחים.

האפולוגטיקה האמריקאית טוענת כי השימוש בפצצת אטום הציל אפוא לא רק את חייהם של חיילי בנות הברית דווקא, אלא גם את אלו של אלפי יפנים. מנקודת מבט אמריקאית, אלו שנספו בהירושימה ובנגאסאקי היו קורבנות לאו דווקא של הטכנולוגיה האנגלית=-אמריקאית, אלא של שיטת ממשל משותקת, נסמכת על אידיאולוגיה מרושעת, שרמסה לא רק את ערכי המוסר המוחלטים אלא את התבונה עצמה[4].

מבחינה משפטית ומוסרית, ההתקפה על הירושימה היוותה הפרה חמורה של עקרון חסינות האזרחים במלחמה. אולם, אם נרחיב את ההסתכלות נראה כי עיקרון זה הופר באופן עקבי במלחמת העולם השנייה על ידי כל הצדדים. בעלות הברית הפרו אותו בצורה שיטתית בהפצצת מרכזי אוכלוסייה. הפצצת דרזדן ב-1945, שלא עשתה שימוש בנשק גרעיני, הייתה קטלנית והרסנית לא פחות מהפצצת הירושימה. מדינות הציר פגעו בחסינות הלא לוחמים באופן חמור לאין ערוך, ופשעיהם של היפנים, במלחמה וקודם לה, בפרט בסין ובפיליפינים לא נפלו בהרבה מפשעי גרמניה בעלת בריתם. נשיא בית הדין הצבאי הבין לאומי סר  ויליאם וב אמר: "..עינויים, רציחות, אינוסים והתעללויות ברבריות ביותר, שבוצעו בהיקף עצום ובאופנים אחידים, המובילים למסקנה יחידה: הזוועות הללו נעשו על פי פקודות חשאיות, או בהיתר נלהב של ממשלת יפן או חבריה או של ראשי הכוחות המזוינים".  למרות האכזריות היפנית, שבאה לידי ביטוי גם במחנות השבויים, הפצצת הירושימה נטבעה בזיכרון ההיסטורי כאירוע בולט ומעורר מחלוקת.

הספר "הירושימה" של ג'ון הרסי, פורסם לראשונה ב-1952. למהדורה החדשה שלו מלפני כארבע שנים, נוספה אחרית דבר מאת הפרופסור לפילוסופיה אסא כשר. זו היתה לכאורה בחירה הגיונית: כשר, תלמידו של ישעיהו ליבוביץ' (כשקרא כבר בשנות ה-60 נגד פרוייקט דימונה) חיבר גם את הקוד האתי של צה"ל. כשר שיבח את הרסי, אך לא גינה את הריסת הירושימה. "השאלות המוסריות קשות", כתב. "הפוליטיקאים מעמידים פנים שיש להם תשובות פשוטות וטעמיהם עמם. אין תשובות פשוטות, מפני שכל תשובה נכונה לובשת צורה מורכבת: בתנאים מסוג אחד אסור – בתנאים מסוג שני מותר, ועדיין לא ברור מה אסור ומה מותר בכל שאר התנאים ולא כל כך פשוט לדעת מה הם התנאים במציאות עצמה, האם הם מן הסוג הראשון האוסר, או מן הסוג השני המתיר, או שמא מהסוג השלישי שאין בו תשובה מוסרית מהמוכן".

מבחינה מוסרית ופילוסופית, אין שום קושי לנמק את הקביעה שכל פעולה המכוונת לחסל יישוב אזרחי פסולה, גם אם אין הדבר נעשה בנשק גרעיני. לא קשה להגן על התזה שלא היה בהיסטוריה מקרה המצדיק הפצצת כפרים וערים. פסולה היתה הפצצת לונדון בידי הנאצים, פסולה הפצצת דרזדן בידי הבריטים. פסולות ההפצצות בהאנוי, ביירות, דוברובניק, תל אביב ועזה: אין שום "סוג ראשון" ו"סוג שני" וסוג שלישי", כטענת כשר. כל הפצצה של יישוב אזרחי פסולה, בין שלמטרת הרתעה, ובין לצורכי ענישה.

העולם לא הפנים את הלקח המוסרי שעולה מהפצצת הירושימה ונגסאקי, ממש כשם ששואת היהודים לא מנעה מקרים נוספים של השמדת עם. גם המשפט הבינלאומי מפגר בהרבה אחרי הציווי המוסרי שהנחילה הירושימה. משפטי נירנברג ומשפטיהם של פושעי המלחמה היפאניים היו משפטי מנצחים אשר לא קיבלו עליהם את אמות המוסר שדרשו מהמנוצחים[5].