גילי חסקיןפלמינגו
כתב: גילי חסקין
השם: ( Phoenicopterus) מילולית: 'בעל כנף אדומה'.
הפלמינגו הוא עוף מרהיב ומפגש עמו מעורר התרגשות רבה בטיול לקניה, טנזניה, בוליביה ואיי הגלפגוס.
צילם: גילי חסקין. שמורת מניארה, בטיול לטנזניה
טכסונומיה: בן משפחת הפלמינגויים, מסדרת פלמינגואים. בסדרה ששה מינים (ארבעה בעולם החדש), כנראה בני סוג אחד. מצויים בכל חלקי תבל מלבד אוסטרליה ואנטארקטיקה. המין המוכר בארץ הוא: Phoenicopterus ruber.
הפלמינגואים נולדים בצבע אפור, ומשום שהם אוכלים סוג סרטנים שמכילים פיגמנט בטא קרוטן, הם הופכים לוורודים או אדמדמים. בטא-קרוטן קיים גם בגזר ולכן צבעו כתום.
פירוש השם פלמינגו בפורטוגלית הוא "הלהבה היוקדת". שמו המדעי, Phoenicopterus rubber, פירושו: "בעל כנף אדומה" ומקורו בפניקס, עוף החול האגדי בעל הכנפיים האדומות כאש, שסימל אצל המצרים הקדמונים את השמש ופולחנו נערך בהליופוליס.
השם פלמינגו השתרש במרבית השפות ואף התגלגל לשמו של הריקוד הספרדי החושני, הפלמנקו, היו לו גם כמה שמות אחרים בעברית – "להבי", "שלהבית" ואף "שקיטן", עדות לשלוותו –כביכול – של העוף הוורדרד.
גם בעברית שם הציפור נגזר מצבעה: בספרו "תולדות הטבע" משנת 1866, מכנה שלום יעקב בן חיים משה אברמוביץ' (הוא מנדלי מוכר ספרים) את הפלמינגו "להבי" – על שם צבעו הוורוד כלהבה.
זוהי סדרה עצמאית שסימניה המיוחדים הם קודם כול מקור עבה, יוצא דופן בצורתו. חלקו העליון קטן מהתחתון והוא מכופף באמצעו בזווית של 120 מעלות, היוצרת גבנון בולט. שולי הלסתות משוננות בשיני מסרק ומשמשים לסינון. רגליו וצווארו ארוכים ביותר. שלש האצבעות בכל רגל קצרות ומאוחות. האצבע האחורית שרידית או לא קיימת. סימן ההיכר המובהק הוא הצבע הוורוד שעצמתו מותנית בטיב המזון. בגני חיות נוטים הפלמינגו להחוויר. כשהוא פורש את כנפיו מתגלות הסוככות האדומות-וורודות ואברות היד והאמה השחורות המוסתרות בעת מנוחה על ידי סוככות הכתף הארוכות. ניגוד צבעים זה הוא שהעניק לפלמינגו את שמו העממי במרבית השפות. הזכר והנקבה דומים בחזותם, מלבד הבדל קטן בגודל גופם. בצווארם הארוך 19 חוליות ובכנפיהם 12 אברות.
הם חברותיים ומתקבצים ללהקות ענק. הם מקננים במושבות צפופות ומבודדות.
אפרוחי פלמינגו בנגורו נגורו, טנזניה. צילום: גילי חסקין
הפלמינגואים קרובים לחסידאים ולאווזאים. הם דומים לחסידאים במבנה השלד, בשקי האוויר ובדרך מעופם: צוואר פשוט קדימה ורגליים מתוחות אחורה במישור אחד עם הגוף. הם מזכירים את האווזאים בגלל מבנה המקור והשניים הקרניות שבו, דרך תזונתם בסינון, בקרומי השחייה שבין אצבעות הרגליים, המאפשרים להם לשחות, בגלל קולם, וכן בגלל צורת האפרוחים והתנהגותם. הפלמינגו נוהג לעמוד על רגל אחת, כמו חסידה, מאותה סיבה: הוא מסתיר את השנייה בנוצותיו ומונע איבוד חום דרכה. זוהי סדרה עתיקת יומין. מאובנים של פלמינגו נמצאו מראשית הקרטיקון. דמותם המיוחדת של בני הסדרה נובעת מהתאמתם למקום חיות חריג ויוצא דופן: מים רדודים, לרוב מליחים. הם חיים בכל העולם למעט אוסטרליה ואנטרקטיקה. בדרום אמריקה אנו פוגשים בשלושה מינים של פלמינגוס, לעתים קרובות באותה מלחה עצמה. לעתים קרובות דוגרים זה לצד זה. כנראה שכל אחד אוכל פריט מזון אחר.
דרישותיו המוגדרות של הפלמינגו ממקום חיותו וקוטנה של גומחתו האקולוגית מגבילות את תפוצתו ואת גודל אוכלוסייתו.
אף על פי כן, אין ספק כי אוכלוסייתו כיום היא שריד בלבד מאוכלוסייתו המקורית, שיד אדם צמצם את תחומיה. הפלמינגו ניצודות לאל רחם. בשרם וביציהם נאכלו ולשונותיהם השריריות נחשבו כמעדן על שולחנות האצילים החל מהתקופה הרומית. תיאורים מהמאה ה-19 מספרים על הלהקות הענקיות שחלפו מעל הירדן ו"דמו לשטיח של וורדים" (אהרוני).
צילם גילי חסקין, בסאפארי בטנזניה
הפלמינגואים הם עופות חברותיים, החיים בלהקות ענק בנות אלפי פרטים ויותר. ההצטופפות מסייעת להם להשיג מזון, כי הם בוחשים ברגליהם בקרקעית ומעלים את מזונם ממנה. הם ניזונים בעיקר מסרטנים ירודים, כמו כן מסננים רכיכות, זחלי חרקים, אצות ואורגניזמים חד תאיים שונים. הפלמינגואים נזונים כשראשיהם הפוכים ונעים מצד לצד כחרמשים. הלשון פועלת כמשאבה ליניקת יצורי מים קטנים, והיא גם דוחסת אותם כלפי מטה, אל הגרון. הפלמינגו מקננים במושבות ענק. מקום הקינון אינו קבוע, והוא מותנה בתנאים המקומיים יותר מאשר בעונת השנה. בשל רגישותם להפרעות הם מקננים במקומות מבודדים ומרוחקים. מקום הקנון הוא על תשתית של בוץ. לפני תחילת הקינון ובמהלכו שי תצוגות ראווה טקסיות, הכוללות מתיחת הגוף וניקוי הנוצות בסדר מוגדר וקשוח. מקום הקן נקבע על ידי הנקבה אך שני בני הזוג בונים אותו. הקן הוא מעין חרוט בגובה 30-40 ס"מ וקוטר של 35 ס"מ; נראה כמו תלולית גבוהה של בוץ ושקערורית במרכזו. המינים הגדולים מטילים ביצה אחת, המינים הקטנים שניים. שני ההורים דוגרים (חד פרצופיות מינית), במשך 21-26 יום. האפרוח עוטה פלומה לבנה ורכה, מקורו ישר ורגליו עבות. ההורים מאכילים אותו בנוזל אדום המופרש מהזפק. ערכו המזוני של נוזל זה שווה ערך לחלב היונקים. האפרוח עוזב את הקן כשהוא בן 4-10 ימים. בשלב ראשון צמוד להורים. בהמשך מתקבצים האפרוחים למעיין "גני ילדים": קבוצות קבוצות ובהן פרטים בני שכבת גיל זהה. הגוזלים פורחים בני 65-75 יום, הרבה לפני שהגיעו לגודלם הסופי – תופעה נדירה בקרב העופות. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 4-5 שנים, הדרישות הספציפיות של הפלמינגו ממקום החיות שלו וגודלה הקטן של גומחתו האקולוגית, מגבילות את תפוצתו ואת גודל אוכלוסייתו. אעפ"כ ברור כי האוכלוסייה של היום הם שרידים ללהקות שניצודו ללא רחם. בשרם וביציהם נאכלו ולשונותיהם השריריות היוו מעדן מלכים, כבר בתקופה הרומית. דייגים נוהגים גם בימינו לפגוע במושבות הקינון ולחסל ביצים ואפרוחים. רוב אוכלוסיות הפלמינגו משוטטות ונודדות מחוץ לעונת הקינון. הנדידה איננה במסלול מוגדר, ואף מעונות החורף אינם קבועים, אלא מושפעים כנראה מהתנאים האקלימיים השוררים באותה שנה.
רקע: למדתי ביולוגיה (תואר שני), אח"כ רפואה.
השאלה מציקה לי כבר שנים והסיבה – צבע הסרטנים בטבע אפור והופך ורוד בבישול. הפלמינגו כידוע לא מבשלים אלא מעכלים. האם העיכול הופך החומר ורוד. האם בוצעו נסיונות מדעיים – האכלת פלמינגו בדיאטת נטולת סרטנים, האם באמת לסרטנים יש בטא קרוטן (לגזר החי צבע כתום, לסרטן לא בדיוק), האם רק פלמינגו אוכלים סרטנים אל? ראיתי גם ציפורים אחרות באזור.
מעביר אותך לאחד מעמיתי הביולוגיים (את הפרטים אשלח במייל הפרטי)
חבל שתענה לו בפרטי, השאלות שלו מאוד מעניינות ואין ספק שהתשובות תהיינה גם כן.
למה הפלמינגו ורוד?
מזון הפלמינגו, מבוסס על "אצות כחולות" (שהן בכלל נראות ירוקות), והן למעשה אדומות כתוצאה מתחמוצת הברזל ומעושר רב בבטא-קרוטן, ורק נראות ירוקות בגלל בליעת אורכי הגל האדום בכלורופיל (ראה מה קורה לעלים בסתיו, כשהכלורופיל מתפרק והעלה מאדים). אכילה של מזון המכיל קרוטנאידים גורמת להצטברות החומר בשומן, והפיגמנט נפלט בשלב בניית הנוצות. לכן, אין כל קשר לבישול סרטנים אלא לצריכת אצות עם בטא-קרוטן בדיאטה מאד לא מגוונת.
תודה לך. המשך לעקוב, להעיר ולהאיר.
הבוקר ראיתי להקה נודדת. בדרך כלל באזור יש עגורים, הטור היה אחיד העגורים טסים בראש חץ ומשמיעים קולות, אני חושב שאלו היו פלמינגו הכיוון מערבה מרביבים לכיוון צאלים. מה מאפיין את נדידת הפלמינגו מבחינה המבנה והכמות?
המבנה- כמו מרבית העופות הנודדים. הכמות – הולכת ויורדת