הפינה שלי – הכרמל

כתב: גילי חסקין, 06-04-20

ראו באתר זה גם : טיול לפריחת האדמוניות בהר הילל : הפינה שלי – הגלבוע ; רמות מנשה באביב ; פריחת השושן הצחור בכרמל

ראו גם כתבה "הכרמל בעיצומו של האביב" באתר התיירות  PHOTOUR 

דרומה לחיפה, צפונית לזיכרון יעקב, מתנשא משולש הררי שקדקודיו הם פורדיס, יוקנעם וחיפה. המצוק הנישא, הנופל היישר אל הים, הוא "ראש הכרמל", שהמצרים הקדמונים, שבאו הנה, בדרכם ללבנון, כדי לכרות ארזים, כינו אותו "ההר בעל אף האיילה". שם המזכיר לנו שעד המאה ה-19, רעו בכרמל איילים. היחידים ממשפחה זו, שחיו אי פעם בארץ ישראל.

יש משהו מרגש בהר הזה, החוסם לשעה קלה את הרצף של מישור החוף. הגובה והרוחות המערביות, שומרים אותו רענן תמיד. כאשר האוהב המקראי מפאר את יופייה של מושא אהבתו, הוא מתפייט מולה: "רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל" ("שיר השירים", ז', 6)[1]. מכול מקום ההר נראה אחרת: מתון מדליית אל כרמל, תלול יותר מעתלית ומצוק של ממש מעמק יזרעאל. מכל מקום גונו שונה. מיגור הוא נראה ירוק לגמרי ולכן מהלל יורם טהר לב את "ההר הירוק כל ימות השנה". מנהלל הוא נראה כחלחל משהו ולכן מאיר שלו מתפייט על "ההר הכחול". מכל מקום הוא נראה מרשים. אפילו מלכותי. אולי זה מקור השם? האם זה סוג של דגן? ("וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל"), אולי כרם אל? פסגות נישאות שימשו מאז ומעולם כמקומות פולחן וקדושתן עברה מדור לדור: "עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ירמיהו ב', 20). כאשר האמונה השתנתה, הכתובת אליה שוגרו המנחות שונתה, אבל המקום נותר בקדושתו. עד היום, כשאני עומד על הר נישא ומתבונן בנוף, אני פולט בהתפעלות." "יא אללה"…

כבר בעליה מכיוון החוף אל בית אורן, מגיעים כמעט לארץ אחרת. הצנירים המעוגלים בסלעי הגיר, מערת אצבע, שפרופ' שטקליס המנוח, מצא בה שרידים פרהיסטוריים, המחצבות הביזנטיות והשפע של הירק: אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, אלת המסטיק, מורן החורש… הרהור עגום על השריפה הנוראה ההיא ועל הקורבנות שגבתה ועל האופן בו מצליח היער להשתקם. הרבה יותר מהר מהלבבות השבורים. כאן עברה התחבורה לחיפה בתקופת המנדט וכאן , מעת לעת, ארבו כנופיות מטירה, לתחבורה העברית. עוברים את כלא דמון. למרגלותינו דרך צרה, המצויה בלבה של שמורת טבע. זו הדרך אשר בה נסעו תושבי יערות כרמל, ששכנו על גבעה מדרום לבית אורן. (כן, לפני שנפתח כאן מלון מרפא בשם זה, גרה שם קבוצת פועלים, שעלתה לקרקע ב-1934).  במרד הערבי הגדול של שנת 1938, הותקפה מכונית שהובילה נוטרים ושתי נשים. הנהג נפצע, הנוטרים השיבו אש ונפלו אחרי קרב ממושך. ההר הזה לא חדל מלגבות קרבנות.

המבנה המזדקר, הפאלי של אוניברסיטת חיפה מקומם כל פעם מחדש. מוזר לחשוב שחוסר ההתחשבות הזו בנוף, מקורה ברעיון של האדריכלי הברזילאי המוערך, אוסקר נימאייר. אבל עדיף להתרכז בפנינים שסביבו, כמו האנדרטה לזכר נופלי מערכות ישראל, ממנה נשקפים המורדות המוריקים המשתפלים מערבה, אל הים התיכון. מכאן נראה שגליו נושקים להר והכחול נוגע בירוק.  בית בד עתיק מהתקופה הביזנטית ובעיקר הנוף. לנחל כלח, קראו פעם, "העמק הנעלם של הכרמל". כיום הוא נקרא בשם היומרני מעט "שוויצריה הקטנה". הוא לא מזכיר לי את הגיאיות החורצים את המטהורן, אבל יש לו את היופי שלו, עם עצים מרשימים, עליהם מטפסים זלזלת הקנוקנות, טמוס מזרחי, קיסוסית וקיסוס החורש. ובעונה זו של השנה, מכוסים המדרונות בשמיכה מרהיבה של פרחים. כמו שטיח מנוקד בעשרות צבעים.

כבר התחיל הזמן הצהוב. הוא מנצח עם החרציות, הסביונים ובעיקר הקידה השעירה, שמדיפה למרוחק ניחוח עז. אבל האדום עדיין נוכח. מנהל קרב מאסף. עדיין שפע של כלניות. גם הוורוד כבר נוכח. הרקפות עדיין פורחות, גם אם לא כפי שעשו זאת לפני חודש. אבל את מקומן תופסים פרחי פשתה רכים למראה, לוטם שעיר, על עליו המקומטים, גדילן, כמה פרחים חבויים של סחלב פרפרני וכמובן כליל החורש, שבגליל התחתון כבר איבד את פרחיו וכאן הוא עדיין זוהר בוורוד. בראשית אפריל, בימים אלו ממש, מרים את ראשו בן חצב יקינטוני, בעמוד פריחה כחול. את ספקטרום הצבעים משלימים כתמי הלובן הזעירים של נץ החלב והלוטם המרווני שנוכחים בעלים צחורים, מגוהצים להפליא. בוהקים בלובנם.

סמוך לשם נמצאת חורשת הארבעים (שג'ראת אלארבעין), המציינת את מקום התכנסותם, על פי המסורות המוסלמית והדרוזית, של ארבעים הגיבורים – ארבעון אל אבטאל – מעין ל"ו הצדיקים שלנו, שבזכותם העולם קיים. מסורת זו היא שהגנה על האלונים הענקיים מפני גדיעה. ממערב לחורשת האלונים יש שרידי ביצורים בריטיים מ-1941, שהמיתוס הציוני שצמח כמה שנים מאוחר יותר, ייחס להם תכנית של התבצרות הישוב היהודי בכרמל, נוכח הסכנה הגרמנית, אשר זכתה לכינוי "מצדה של הכרמל".

נופים מכול עבר. מפרץ חיפה ועמוק זבולון הפורה (המילה "זבל" שהוראתה "דשן", משהו משובח, התגלגלה לאשפה, לכינוי גנאי). אנו על קוו פרשת המים העוברת על גב הכרמל ומחלקת אותו לשני חלקים בלתי שווים. עיקר שטחו גולש אל דרום מערב ומדרונותיו גולשים את חוף הכרמל במתינות לעומת אגפו הצפוני-מזרחי של הכרמל, מראש הכרמל ועד לקרן הכרמל, מהלך עשרים ושנים ק"מ לערך, הוא מתלול רצוף וזקוף, המזדקר לגובה של חמש מאות מטרים מעל מישור הקריות שלרגליו. מנחם מרכוס היה מסביר לנו, בטיולי נוער המושבים על ההעתק שיצר את הכרמל ואנו לא הבנו דבר. אבל מהצוק התרשמנו. אורי דביר סיפר לנו פעם, שנחל נשר נקרא בערבית ואדי א-טבל, היינו, נהר התוף, על שם משק המים שיורד בעצמה, בערוצו התלול של הנחל, אחרי גשם כבד.

הלאה משם, צפונה, נראה רכס הסולם, הסוגר על מישור עכו מצפון. כאשר הגיע לכאן הנביא מוחמד, כך היטיבו לספר זקני הערבים, אגב שתיית תה מתוק, רבו ההרים הללו על ראשו של מי יניח הנביא את ראשו. הכרמל, ורכס הסולם חבטו זה בזה בחניתותיהם הארוכות ולכן הם נותרו חרוצים ומצולקים עד עצם היום הזה… לא לחינם, כך סיפר לנו החוקר משה ברסלבסקי, מכונה רכס הסולם בערבית, "ההר המבותר".

הלאה, מזרחה משם, נראית בקעת יוקנעם, עם קריית חרושת, קריית טבעון, שדה יעקב והאסם המפורסם של כפר יהושע. ברקע, בקוו האופק ממש, רואים את התבור וגבעת המורה. בטיולי התנועה היו מספרים לנו, שביום יפה, ניתן לראות מכאן את החרמון. "יום יפה" הוא הגדרה קולעת ליום שהיה לפני שהגעתי… את התצפית חותמים במזרח הגלבוע, והר אמיר.

דרומה משם, נמצאת קרן כרמל, הנקודה הגבוהה בהר, שמתנשאת לגובה של 546 מ' מעל פני הים ומכונה בפי תושבי עוספיה "קומבעת אדרוזיה", היינו, "המגבעת הדרוזית". סמוך לה ומעט נמוך ממנה, נמצאת המוחרקה, המזדקרת בתלילות מעל העמק ונראית מכול מוקם. לפי המסופר בספר מלכים א', י"ח, זה המקום אליו קיבץ המלך אחאב את כל ישראל, "הפֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", כדי לחזות בהתמודדות על הקרבת הקורבנות, בין ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות נביאי האשרה, "אֹכְלֵי, שֻׁלְחַן אִיזָבֶל", לבין אליהו הנביא. עד היום מכנים הערבים את ההר "ג'בל מר אליאס", על שמו של נביא הזעם. הצומת למטה נקראת, "צומת התשבי".

כאן התגודדו נביאי הבעל ב"חֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים–עַד-שְׁפָךְ-דָּם", ללא הואיל, בעוד אליהו מהתל בהם. כאן שרפה אש ה' את המזבח. האירוע הדרמטי, השאיר את רישומו בשם הערבי של המקום: מוחרקה, נכון יותר "מוחרכה", מלשון "חרך". אני מנסה לדמות את נביאי הבעל נסים על נפשם, בעוד האש אוחזת בעצי האלון, הנקראים על שמו של אל, מי שעמד בראש הפנתיאון הכנעני והיה אביו של בעל. ממש למטה, זורם נחל הקישון ובצדו תל קסיס, היינו, תל הכוהנים, שם שחט אליהו את כל נביאי הבעל עד אחד. טבח המוני בשמו של אל נקמות ה '. לא אל רב חסד. ללעוג לנביאי הבעל זה דבר אחד, אבל לשחוט את כולם?

בחצר המנזר עומד פסל בו נראה אליהו חבוש תרבוש…, כשהוא מניף חרב גדולה ומעוקמת. פסל זה שונה בתכלית מהפסל הפשוט שעמד שם בראשית תקופת המנדט,. זרועו של הפסל היתה שבורה. מי כרת אותה? יהודה זיו סיפר לנו מעשייה ערבית אחת שגורסת שהיה זה פאוזי אל קאוקג'י, שהגיע ארצה ב-1948, בראש "גייש אל –אינקאז" ("צבא ההצלה"). אך בשל נסיגותיו המפורסמות כונה בלעג, בפי ערביי הצפון, בשם "ג'ייש אל אירקאץ" ("צבא המקפצים"). לאחר שנכשל בניסיונו לכבוש את משמר העמק, קיבל עצה, לשבור את זרועו של נביא היהודים, ואז ינצח. כזכור, הדבר לא הואיל לו. למען האמת, זרועו של הפסל נשברה שנים רבות לפני מלחמת הקוממיות. גם לכך היתה ליהודה זיו תשובה, שאולי היה זה "אבונא ברטא", כפי שכינה הערבים את נפוליון בונפרטה, ששלח את חייליו לגדוע את ידו של אליהו ובדרך זו להתגבר על מגיני עכו.

יהודה זיו הציע לנו לשאול את עצמנו, איזו דמות של אליהו אנחנו מעדיפים? את זו שנתקדשה בעיני הנוצרים, בה אליהו נושא את ראשו בגאון ומניף את חרבו בשמחת ניצחון, כשראשו דורכת על ראש כרות, או את זו הנביא, המשפיל את ראשו. דומה והוא בוש במעשה אשר עשה. להזכירכם, לאחר הטבח, נמלט אליהו אל המדבר, נזכר באירועים הדרמטיים באומרו "ואיוותר אני לבדי".

כבר אחר הצהרים, השמש שולחת קרני אור נדיבות וצובעת את הנוף בצבעים עזים, הצהוב מתערבב בירוק. ריח הפרפרנים עדיין מכה באף. סיפורים מכול עבר. ארץ קטנה גדולה.

הערה

[1] החיטה הקלויה מהווה בסיס מזון, מעין בורגל, היא נקראת בערבית פ"רִיקֵה", היא הכרמל העברי שעדין אסור באכילה עד הקרבת קרבן העומר שהיתה אחת ממצוות הפסח העיקריות כמו שנאמר בספר ויקרא פרק כג: (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: …. (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם". הכרמל העברי של פסח הוא הפירוכן הארמי הוא הפריקה הערבי הנקצרת בראשית אפריל (תודה לשבתאי שירן על ההבהרה).