העליה הרביעית

 

כתב: גילי חסקין

 

 

"העלייה הרביעית" הוא כינוי לאותו זרם ענק של עולים ממזרח אירופה, שנהר בעיקר לערים וזכה לכינויים רבים כמו "העלייה הפולנית", "העלייה הבורגנית" ועוד. נחשול עלייה גדול, שלווה במשבר גדול באותו יחס.

את העלייה לארץ-ישראל ניתן לתאר על פי מצבי גאות ושפל כלכליים. תולדות היישוב ידעו תנודות חריפות ומעברים תכופים מגאות לשפל וחוזר חלילה.

תוך עיון באופיין של תנועות העלייה השונות, מראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, ניתן ללמוד על התופעה של מחזוריות מסוימת, הבאה לידי ביטוי בכל גל עלייה. לראשונה באים החלוצים, אחריהם באים בעלי האמצעים; המצב הכלכלי משתפר ואחר כך בא המשבר, הממוטט את כל מה שאינו מבוסס ומבצר את היתר.  אך דומה שבשום תקופה, לא היו תהפוכות קיצוניות, כפי שהיו בשנות העלייה הרביעית.

בסוף שנת 1923 ובראשית שנת 1924, שרר בארץ-ישראל משבר כלכלי וחברתי. לקראת אמצע השנה, החלה תקופת גאות קצרה, שנמשכה כשנה וחצי. בשנת 1926 שקע היישוב במשבר לתקופה ממושכת (שלש שנים), שנתפס אצל חוקרים רבים, כמשבר החמור ביותר, בתולדות המפעל הציוני בתקופת המנדט.

 

העיסוק בעלייה הרביעית הינו חלק חשוב מסיורינו בעקבות ההתיישבות בעמק המערבי.

 

 

 

העלייה הרביעית נמשכה שנתיים: מאמצע שנת 1924, עד אמצע שנת  1926. היתה זו עלייה של כששים אלף נפש; והיא היוותה תוספת של שני שלישים למספר יהודי ארץ-ישראל (שקודם לכן מנו כ-95 אלף נפש), שיעור גידול ללא תקדים.  בשנת 1925 הגיע זרם העלייה, לשיא של  35,000 עולים (לעומת כמות ממוצעת של  8000 לשנה – בשנים  1920-23 ו- 14,000 בשנת 1924).         

בשנה זו, הגיע שיעור העולים, לכדי 285 לכל 1000 תושבים יהודים, (שיעורים גבוהים אלה, אינם נופלים משיעורי העלייה ההמונית של שנות 1948-1949 ואף עולים עליהם). זו היתה גם השנה הראשונה בתולדות הציונות, בה מילאה ארץ-ישראל מקום ראשון במעלה בקליטת מהגרים יהודים[1]. אם כי במהירה התברר כי היקף אותה העלייה היה למעשה גדול מדי והרכבה מורכב מדי, מכפי שהיישוב בארץ,  ערוך היה לקלוט.

לארץ ישראל עלו גם חסידים אנשי מעשה. היהדות החרדית שמרה תמיד על הקשר בין ארץ ישראל ובין עם ישראל המפוזר בגולה. יהודים אדוקים קיימו בחירוף נפש ובמסירות-סבל יישוב יהודי בארבע ערי הקודש-ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעקבו ההתעוררות, שהחלה בקרב יהודי התפוצות עם פרסום הצהרת בלפור, החלו להגיע לארץ ישראל עם גלי העולים גם צעירים דתיים מחניכי תנועת 'המזרחי' ואחרים. הוקמו המושבה הדתית בני-ברק, היישובים הדתיים החקלאיים בעמק זבולון ובעמק יזרעאל-כפר חסידים, שדה יעקב ועוד 

 

את ראשיתה של העלייה הרביעית תולים חוקרים במדיניותו הכלכלית של ולדיסלב גרבסקי, ראש הממשלה ושר הכספים של פולין בשנים 1925-1924. האיש נקט שורה של צעדים, לייצוב המטבע הפולני, לאיזון התקציב ולהעברת ענפי שירותים, תעשיות ובנקים לשליטת הממשלה. מדיניות זו, יחד עם האינפלציה שהתרחשה בפולין, דחקה שכבה גדולה של אנשי מעמד בינוני (סוחרים, בעלי מלאכה, מתווכים ותעשיינים זעירים), מן הפעילות הכלכלית ובכך תרמה להורדתם מנכסיהם. בין אלה היתה שכבה של יהודים אמידים ומכאן הכינוי שהודבק לעלייה זו – "עליית גרבסקי".

חוקי ההגירה לארצות הברית משנת 1924, צמצמו את מספר היהודים שהיגרו אליה וכיוונו רבים מהם לארץ-ישראל.  כמחצית מעולי העלייה הרביעית באו מפולין ומכאן הכינוי הנוסף: "העלייה הפולנית". %20 אחרים הגיעו מברית המועצות ו- %10 מליטא ומרומניה. היתה זו עלייה מזרח אירופאית, בדומה לעליות שקדמו לה, להוציא את השינוי בחלוקה הפנימית: רוב של יהודים מפולין במקום מרוסיה.

 

  

לעומת העלייה השלישית שקדמה לה, שהתאפיינה בחלוציות ובחזון ציוני חברתי, היתה לעלייה הרביעית תדמית שונה בתכלית:

זרם העולים מבני המעמד הבינוני הנמוך, יצר רושם שזו עליית המונים, עליית מצוקה, שארץ-ישראל היא מקום מקלטה היחיד. אך למעשה, התברר כי עלייה זו שינתה את אופי החברה ביישוב היהודי ואת אופי הפעילות הכלכלית בו, והגבירה את קצב ההגשמה הציונית בארץ.  עלייה זו לוותה ביבוא של עשרה מיליון לירות שטרלינג הון פרטי, בעוד שההון הלאומי באותה עת, הגיע לשני מיליון ליש"ט בלבד.

בעלייה זו התקיימו תנאים אובייקטיביים נוחים לקליטת העולים, יותר מאשר בעבר ויותר מאשר בשנים שבאו אחריה: קליטת עלייה זו התקיימה ללא הגבלות בריטיות כמעט, בהתאם לעקרון "כושר הקליטה הכלכלי" של הארץ, כפי שנוסח ב"ספר הלבן של צ'רצ'יל" ב-1922. גם התנועה הלאומית הערבית, היתה משותקת זמנית ולחצה על הבריטים ועל הישוב היהודי כמעט ולא הורגש[2].

את העלייה הרביעית מחלקים לשלוש קבוצות: כשליש היו מוגדרים כ"בעלי הון" (או בורגנים), יותר משליש כ"פועלים", והנותרים כקרובי משפחה של תושבי הארץ הוותיקים יותר, תלמידים ואחרים. כלומר, מספרם המוחלט של הפועלים בעלייה הרביעית היה גדול ממספרם בעלייה השלישית הנחשבת כ"חלוצית", אך משקלם היחסי בכלל העלייה היה קטן יותר. "בעלי ההון" מנו בתקופת השיא %40 מכלל העולים ורק % 12 בתקופה שאחריה. מנתונים אלו ברור כי הדימוי הבורגני של העולים לא היה מדויק, אך ריכוז כ- 17,000 מהם, רובם ככולם סוחרים ובעלי מלאכה זעירים, בתקופה של כשנתיים בלבד, היא זו שהעניקה לעלייה זו את דיוקנה החברתי. מאחר וחלק נכבד ממנה היו בעלי נטיות שאפיינו את המעמד הבינוני היהודי ממזרח אירופה, נתפשה העלייה הרביעית כעלייה "בורגנית" (או "בעל-ביתית"). לאמיתו של דבר, רוב "בעלי ההון" מבין העולים, היו מקרב המעמד הבינוני הנמוך (סוחרים קטנים, בעלי מלאכה, מתווכים) ורק מעטים מהם תעשיינים או סוחרים אמידים. השקפת עולמם היתה אינדיווידואליסטית, בהדגשת האינטרסים החומריים הפרטיים, ושאיפה להתמיד באורח החיים הקודם.

מפגשם עם ציבור הפועלים המגובש, בן העליות שקדמו להם, ששם דגש על עקרונות הסולידריות, הקולקטיביות והשירות לכלל, עימת תפיסות עולם שונות לחלוטין והותיר גישה שלילית ברובה (ולא מוצדקת) לעלייה הרביעית[3]_.

 אחד ממאפייני ציבור הפועלים שעלה בעליה הרביעית היה הקמת החבורות (תופעה שהתחילה כבר בתקופת העליה השלישית). החבורות הוקמו לשם כיבוש העבודה בענפי הבנין, הסלילה והחקלאות, ובאמצעותן יכלו הפועלים לקבל על עצמם עבודות קבלניות. הקמת חבורות מלוכדות מילאה תפקיד חשוב בהתמודדות של הפועלים עם קשיי האבטלה, הקליטה בארץ וההכשרה לחיי עבודה וחברה. החברים התחייבו לעבוד ולנהל חיים שיתופיים במסגרת החבורה במשך שנה או שנתיים, שבמהלכן קיבלו כולם שכר שווה, ללא קשר לרמתם המקצועית. בסיום התקופה פנו החברים לדרכם, חלקם כבודדים, חלקם בקבוצות שפנו להתיישבות בקיבוצים או במושבי עובדים. החבורות שימשו בסיס לצמיחתם של ישובים חקלאיים רבים וכן לקבוצות קבלניות שהקימו אחר כך מפעלים הסתדרותיים או הצטרפו למוסדות קיימים של ההסתדרות.

ראו בעניין זה: יצחק חסקין – מפרילוקי להנהגת ההסתדרות.

 

 

 

אחד הדברים הבסיסיים שהסתמנו כבר בראשית המאה הזאת, ביחס למפעל ההתיישבות היה, שככל שקצב העלייה השנתי עלה, כך עלה משקלו של המרכיב העירוני בהתיישבות, משום שאכלוס עירוני היה זול יותר ודרש פחות קרקע מאשר התיישבות חקלאית, ואפשר היה לבצעו אף במהירות יחסית. אם כי נתונים אלא לא הביאו לשינוי היחס השלילי אל העיר. גם אחרי מלחמת העולם ה ,I-שגררה אימוץ מוסכמות עירוניות, המשיכה ההתיישבות החקלאית לשמש כבסיס עיקרי לקליטת העולים[4]. 

מכיוון ש"עליית גרבסקי" היתה עלייה של בעלי משפחות שהגיעו ארצה באופן עצמאי וללא דחף חלוצי לשנות את דפוסי חייהם, הם פנו אל העיר והטביעו בה את חותמם. כ-% 83 מהם פנו להתיישב בעיר. תל-אביב קלטה כשליש מהעלייה ובשנה וחצי בלבד הכפילה תל-אביב את אוכלוסייתה, מ-21,500 נפש ב- 1924, ל-40,000 בסוף שנת 1925. שיעור גידול ללא תקדים בתולדות ארץ-ישראל. גם חיפה העברית צמחה במהירות מ-6000 בסוף שנת 1922, ל- 14,000 בשנת 1925[5]. ירושלים התפתחה לאט יותר, במקצת מפני עיכובים אדמיניסטרטיביים[6]. 

יצירת העיר העברית היתה מלכתחילה פרי יוזמה פרטית ועל ידי הון פרטי. הארגונים הציוניים והקרנות הלאומיות, העדיפו לרכז את מאמציהם בהתיישבות חקלאית. בימי העלייה השלישית, לא ראו ההנהגה ומרבית העם, את העיר כחלק חשוב של המפעל הציוני. הגשמת הציונות היתה זהה להתיישבות חקלאית. בימי העלייה הרביעית החל הציבור להבין את חשיבותה של העיר, את הכרחיותה ואת יתרונותיה.

 

 

 

בסיסה הכלכלי של העלייה הוסיף להיות המסחר, השירותים והמלאכה הזעירה. רמת החיים הגבוהה יחסית של שכבות רחבות בה, היתה מנקרת עיניים ועוררה בקורת חריפה מצד הישוב הוותיק יותר, בעיקר מצד הציבור הפועלי שבו. הביקורת גם התייחסה בשלילה ליצירתו של "קפיטליזם עברי" מחד ומעמד שכירים עירוניים מאידך. התופעה הבולטת, המרשימה והמאפיינת ביותר את הגאות הכלכלית העירונית, היתה תנופת בניין גדולה, בעיקר בתל-אביב[7].

חלק גדול מעבודת הבנייה נעשה בקבלנות על ידי קבוצות פועלים, בעיקר באמצעות "המשרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות, שהתארגן ב- 1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה". מוסד קבלני זה מלא תפקיד מכריע לא רק בביצוע הבנייה הגדולה; הוא גם יצר את התנאים להכשרת המוני פועלים למקצוע הבניין.

הסיבה העיקרית להעדפת הבניין על יעדי השקעה אחרים, היתה נעוצה בחישובי כדאיות ברורים: בעקבות העלייה ההמונית גבר הביקוש לדירות בקצב מסחרר. ענף הבנייה והמקצועות המשרתים אותו, שימשו מקור תעסוקה עיקרי, בהם עבדו כמחצית מן השכירים בעיר. בד בבד עלו מחירי הקרקע בעיר בשיעור ללא תקדים. העולים הצטיירו כסרסורים ומתווכים, השואפים לעשות רווחים קלים מהגאות בשוק המקרקעין והבנייה, וגורמים להאמרת מחירים[8].

 

לצד ענף הבניין התפתחה גם תעשייה. היוזמות התעשייתיות של עולי העלייה הרביעית, ובראשם מפעלים כמו "פרומין" (לביסקויטים), "לודז'יה" (לטכסטיל) ועוד, הציבו בסיס להתפתחות התעשייתית ויצרו מקורות תעסוקה לעלייה העובדת, שההון הלאומי לא היה מסוגל לייצרם. ניתן לומר כי בתקופת העלייה הרביעית נוצר הגרעין של תעשייה יהודית בארץ.

ההשקעות בבניין ובתעשייה, הביאו גם לגידול בתוצר לנפש במשק היהודי. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, בניגוד לחקלאות, שנהנתה מתמיכה של הון ציבורי ולאומי (יק"א, הקרן הקיימת, קרן היסוד).

בשנת 1925 העסיקה העלייה, שליש מכלל העובדים בעיר, פחות מאשר ענף הבניין והעבודות הציבוריות. רוב המפעלים היו קטנים, למעט בית החרושת לטריקו "לודז'יה", בבעלות אריה שנקר. הסיבה לכך היתה המקורות הקטנים יחסית שבידי המשקיעים והשוק הפנימי המצומצם.

העולים שאפו לעמידה ברשות עצמם בנוסח בורגני זעיר והקימו מספר רב של מפעלים, שאמנם כונו "בתי חרושת", אך היו למעשה, בתי מלאכה גדולים במקצת. ענפי התעשייה העיקריים היו: מזון, בנייה, אריגים ודפוס. אחת הבעיות החמורות שהעיקו על מפעלי התעשייה היתה המחסור ביידע ניהולי וטכני, היות שרק בודדים מן העולים היו מנוסים בעבודה במפעלי חרושת מודרניים, מה שגרם  לכישלונות לא מעטים[9].

ראו בעניין זה: ישוב המפעל 'מנור' – חלום על ישוב אורגים.

 

עמק יזרעאל, נמצא בלב העשייה הציונית בתקופה הנדונה. ייסוד עפולה בלב עמק יזרעאל, היה הניסיון הראשון והיחיד בתקופת המנדט, להקים עיר עברית מתוכננת מן היסוד. יישוב זה נוסד בתקופת העלייה הרביעית, ויועד לאוכלוסייה שתמשיך בארץ בחיי מסחר ומלאכה[10].  הקמת עפולה היתה מלווה בתקוות מרקיעות שחקים, ויהודים רבים ראו בה את עתידם. החברה המיישבת היתה "קהילת ציון אמריקאית", פרטית בארגונה וציבורית במטרותיה, בשיתוף חברת "משק". היא תכננה להקים כאן את "עיר יזרעאל", כאשר מודעות בעיתונים ניבאו את הקמתה של "תל-אביב הצפונית".

היה זה ניסיון ליצור מפעל התיישבותי בקנה מידה גדול, על בסיס של הון פרטי. החברות פנו לאדריכל לבניין ערים ריכרד קאופמן, שהכין תכנית מתאר מודרנית לעיר החדשה. זו היתה אמורה להיות עיר רב תכליתית ובה אזורי תעשייה, מלאכה, שירותים ומרכז תחבורה לצפון הארץ. המימון היה אמור להגיע מרכישת מגרשים על ידי משקיעים מארצות הברית ומפולין[11].

שתי החברות השקיעו 60,000 לא"י בייבוש הביצות, בסלילת הכבישים, בחיפושי מים ובהנחת רשת של צינורות מים. נעשו עבודות תשתית בהיקף רחב ולקחו בהם חלק פועלים רבים. שטח העיר חולק מלכתחילה לאזורים שונים: אזור תעשייה, אזור מסחרי, אזור לשיכון ואזור חקלאי. אולם עבודות ההכנה נמשכו מעבר לזמן המתוכנן, למרבית המתיישבים שהגיעו לא היה אמצעי להקים מפעלים פרטיים, והם נוספו לרשימת מבקשי העבודה. לא היה כל דמיון בין "עיר העמק" המתוכננת, לבין המציאות העגומה[12].

יש לציין, כי היישובים החקלאיים שבסביבה, כדוגמת קיבוצי העמק, התעלמו מן העיר הזו כבר מראשית הווסדה, לא ניצלו את שירותיה, ויכלו לדלג עליה, משום שהיו מאורגנים לקבלת שירותי עיר במסגרת מערכת ארצית של קניות, שיווק, חינוך ותרבות[13].

 

העלייה ההמונית בשנים  1924-1926 זרמה, כאמור, ברובה הגדול לערים, רק %17 ממנה (כ- 10,000 נפש), התיישבו באזורים כפריים. כתוצאה מכך ירד במידת מה, חלקו של היישוב הכפרי בכלל האוכלוסייה היהודית. מספר המפרנסים בחקלאות היווה כ-% 15 מכלל כוח העבודה היהודי[14]. למרות זאת, הופנתה עיקר ההתעניינות של ההסתדרות הציונית אל הכפר העברי, בעיקר מטעמים אידיאולוגיים, וכן בשל הצורך לתפוס שטח גדול ככל האפשר וליישבו על ידי יהודים.  אולי גם משום שבשנים אלה לא היתה הגבלה של ממש ברכישת קרקעות על ידי יהודים[15]. בשנת 1927 דהיינו בסוף העלייה הרביעית, הגיע מספר התושבים בסקטור הכפרי ל- 30,000 בלבד. תושבים אלה היוו, לא יותר מ- % 20 מכלל היישוב היהודי, שמנה כ- 150,000 נפש[16]. 

למרות האחוז הנמוך של הנקלטים בכפר, היה בו כדי להביא להתפתחות חיובית ולהישגים בכמה תחומים, שחשיבותם עתידה להתבלט בשנים הבאות: קם אזור התיישבות חדש – השרון. התיישבות המעמד הבינוני העדיפה אזורי התיישבות הסמוכים לערים הגדולות ופיתחה משקים בעלי יחידות קטנות או יישובים בעלי אופי כפרי עם משקי עזר.

תרומתה הגדולה של התיישבות המעמד הבינוני היתה יצירת רצף יישובי צפוף בשרון, בין פתח תקווה לחדרה. התופעה הכלכלית החשובה ביותר, בתחום החקלאות, היתה התפתחות ענף ההדרים, שהיה לגורם מכריע בקביעת דמותו של המשק היהודי בכלל. ענף זה הפך תוך שנים מעטות למקור הכנסה עיקרי למושבות מסוימות, הביא לריכוז מפעלי ההתיישבות החדשה באזור המתאים לגידול ההדרים; ושימש מקור תעסוקה לאלפי פועלים יהודים ויעד ראשון במעלה להשקעות הון פרטיות[17].

ההתיישבות הלאומית בימי העלייה הרביעית, שהוגבלה בשל מיעוט המשאבים הלאומיים ו"משטר סקר" (על שם יושב ראש ההנהלה הציונית, שבקש למנוע את ההסתדרות הציונית מלהיכנס להתחייבויות כספיות נוספות), נמשכה בעיקר בעמק יזרעאל המערבי (גוש הקישון), שבו הוקמו שמונה יישובים חדשים: חמישה קיבוצים ושלושה מושבים. גם חלק מעולי המעמד הבינוני בחרו לעבד את האדמה, כדי להבטיח לעצמם קיום כלכלי ולו מזערי. הם התיישבו באמצעיהם הם, או בסיוע חברות פרטיות שהתארגנו לשם כך בגולה.

התופעה שאפיינה את התקופה הנדונה היתה ריבוי הניסיונות לקבוע צורות התיישבות חדשות ולצור אפשרויות לאנשי המעמד הבינוני לעבור לחקלאות. בסך הכול, לא הצטיינו השנים  1924-26 בתחום ההתיישבות החקלאית, בתנופה ובהיקף שהיו אופייניים להתפתחות בעיר.

 

בשנים 1923-1927 גדל רכוש הקרקע העברי ב- 307,700 דונם ועמד על 864,650 דונם תורכי [שווה ערך ל- 794,872 דונם מטרי (דונם תורכי = 919.3 מ"ר)], שהם כשני שליש מכל השטח שנרכש על ידי יהודים מתחילת ההתיישבות ועד 1936. בשנים הללו נרכשו עוד שטחי אדמה נרחבים בעמק יזרעאל (גוש הקישון, אדמות חרבג'-חרתיה, שייך אברק וקוסקוס-טבעון, עפולה ועוד). כמו כן נרכש שטח רחב בעמק זבולון. בשני העמקים רכשו היהודים בתקופה הזו, כ- 195,000 דונם[18].

הופעת הקונה הפרטי של אדמות הכפר בארץ-ישראל, שהחלה כבר בעלייה הראשונה, קבלה משנה תנופה בתקופה זו והיתה מבחינת כוח חדש ורב השפעה, בשוק הקרקעות בעמק יזרעאל. בארצות שונות במזרח אירופה, ובפולין בפרט, הלכו ונוסדו חברות חדשות לבקרים, אשר רכשו אדמת כפר בארץ, בשביל חבריהן שרצו להתיישב. גם בני אמריקה הרבו לקנות קרקעות בשנה זו. נכסי הקרקעות שבידי היהודים עלו מ-750,000 למיליון דונם. מתוכם שליש נרכש על ידי הקרן הקיימת לישראל, ושני שליש בידי הקונים הפרטיים[19]. 

שנות הגאות 1924-25 נתנו דחיפה גדולה להגדלת ממדי השקעות בקרקעות חקלאיים, דבר שהביא להתייקרויות בשיעור ממוצע של %50-100, _.אך אין להשוות את עליית המחירים של קרקעות חקלאיים, עם הספסרות שהתחוללה בקרקעות העירוניות.

בתחילת תקופת העלייה הרביעית, היו בארץ ארבעים מושבות חקלאיות (פרטיות), אליהן נוספו בשנת 1924-1926 שורה של מושבות חדשות, בעיקר בשרון: בני ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, נחלת-גנים, כפר-גנים, גת-רימון (שתי האחרונות נבלעו בפתח תקווה), קרית שאול ונחלת יצחק. מחוץ לשרון הוקמו שתי מושבות חסידים (שלא האריכו ימים) בעמק יזרעאל. כמו כן הוקם כפר אהרון ליד נס ציונה. ניסיונות המוכיחים כי בין "בעלי הבתים" היתה קבוצה לא מבוטלת שניסתה להתיישב בכפר[20].

צורת ההתיישבות היתה אחת השאלות השנויות במחלוקת בחיים הציבוריים של היישוב. בארץ הקולטת עלייה והנמצאת בתהליך של התיישבות, היתה לנושא זה חשיבות מיוחדת. מעבר לוויכוחים שהתנהלו בתוך ההתיישבות העובדת (לגבי צורות ההגשמה השונות), שאינו מענייננו, התנהל ויכוח נוקב בין ההתיישבות באמצעים לאומיים (קרי: ההתיישבות העובדת), ובין ההתיישבות הפרטית. התיישבות יהודית רחבה בארץ-ישראל היתה כרוכה בתקציבי עתק, שלא תמיד נמצאו בידי המוסדות הלאומיים, ואילו הגופים של ההון הפרטי נקלעו לא אחת לקשיים. מוסדות ההון הלאומי חיפשו דרכים לעודד את היזמים הפרטיים ואלו מצדם נזקקו לא פעם לתמיכה בעתות משבר. ואמנם, בכמה מקרים אפשר להצביע על שיתוף פעולה, במידה זו או אחרת, בין שתי צורות ההון.

על רקע זה יש להזכיר את "תכנית סוסקין", על שם האגרונום הוותיק ז' סוסקין, שהציע "תכנית למשקים אינטנסיביים למעמד הבינוני", משקים שלא יתבססו על אספקה עצמית אלא על גידולי שוק (בעיקר ירקות ופירות), שישווקו לערים ויוצאו לחוץ לארץ. הקונגרס הציוני ה- 14 אישר את התכנית והקציב לה סכום של  20,000 לא"י, אך היא, מסיבות שונות, לא יצאה לפועל. 

אף שבתקופה זו היו היישובים החקלאיים החדשים, בעיקרם יישובים של המעמד הבינוני, הופנו שמונים אחוזים מתקציב המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בשנת 1925/6, דווקא לביסוס ההתיישבות העובדת[21]

 

העובדה שאלפי עולים הגיעו מדי חודש בחדשו והתיישבו ברובם בערים, יצרה מצב חדש והעמידה בפני המוסדות הציוניים את השאלה, אם להפנות משאבים מן הקרן הקיימת לישראל לשם רכישת קרקעות להתיישבות עירונית, ואם על קרן היסוד, להשתתף בביסוס הכלכלי של המתיישבים על אדמות אלה. בקונגרס הי"ד, נוסחה מחדש המדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת לישראל וצוינה במפורש רכישת קרקע עירונית כאחת ממטרותיה של הקרן הקיימת לישראל. [אולם קרן היסוד סירבה להכיר בבנייה עירונית כחלק מתפקידיה][22].

 

הגאות הכלכלית שנוצרה בעקבות יבוא ההון הפרטי לארץ גרמה לשידוד מערכות ביישוב. מיצגיו של הסקטור הפרטי תבעו עתה כי המוסדות הלאומיים יבואו לעזרת היוזמה הפרטית ושתיפסק העדפת ההתיישבות העובדת. לעומתם, מנהיגי מפלגות הפועלים, חששו משינוי ערכים חברתי, שעלול לבוא עקב עליית "החברה הבורגנית" והשפלת מעמדו של הפועל החלוץ. בעלייה הרביעית נוצר, תוך שנתיים, כמעט יש מאין, ציבור גדול וחשוב של פועלים. היה זה אחד מהישגיה העיקריים של העלייה הרביעית.

חלק מן הפועלים הגיע למושבות בזרם שגדל והלך עם הסתתמות מקורות הקליטה בערים. עבור תנועת הפועלים המאורגנת היתה החדירה למושבות בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. הדבר הוביל למתח בין הפועלים המאורגנים לבין ציבור המעסיקים, בכל הקשור לכיבוש העבודה. הפועלים הציגו את הבעיה לא כשאלה מעמדית אלא כנוגעת לעתיד הציונות ולא חסכו השמצות מן האיכרים. המתח שבא לידי ביטוי, בין היתר, ב"מאורעות הקטיף" בפתח תקווה, כמעט יצר תנאים למלחמת מעמדות; תהליך שנעצר במשבר הכלכלי של 1926.

 

כשם   שהגאות התחילה פתאום, כך פרץ המשבר. המשבר היה פועל יוצא מהצטמצמות זרימת ההון היהודי מפולין ומירידת ערך המטבע. עסקים החלו להתמוטט, שכן "נקרע הסוכך הפיננסי" שסכך עליהם. התמוטטות ענף הבנייה היתה קריטית. הבנייה נפסקה כיוון שנפסק יבוא ההון שמימן אותה.

בעלי מגרשים ניסו להיפטר מההון שברשותם ועסקים פשטו את הרגל, בעיקר של מפעלים הקשורים לענף הבניין. כמחצית מהפירמות העסקיות שצצו בשנות הגאות, נסגרו בשנים 1927-1927.

בשנת 1926 חלה הרעה ניכרת במשק היהודי, שהתבטאה בגידול ריאלי שלילי בשיעור של כ-% 15 מבחינת התוצר לגולגולת[23] . אחד משיאי המשבר היה התמוטטותו של מפעל "סולל בונה", שנבע בעיקר בשל משבר הבנייה הכללי בארץ (אם כי היו גם סיבות חשובות נוספות); להתמוטטות זו היתה השפעה מזעזעת על ציבור הפועלים ומנהיגיו, בשל מעמדו, כמפעל המשקי החשוב ביותר במסגרת המשק ההסתדרותי. אפשר להשוות לכך, רק את התמוטטותו של גדוד העבודה, שאירעה באותו זמן.

 

ראו באתר זה: גדוד העבודה.

 

הגילוי החמור ביותר של המשבר, היה האבטלה וספיחיה. מספר המובטלים הגיע לשיא חסר תקדים (8,400 באוגוסט 1927, לא כולל מובטלים מקרב המעמד הבינוני, כמו בעלי מלאכה או חנוונים); כשליש מכוח העבודה היה מובטל בצורה חלקית או מלאה.

שיעור הירידה, אף הוא הרקיע שחקים (בשנת 1927 עזבו 5000 נפש – % 3 מהיישוב היהודי). פועלים בעלי הכרה, שבאו ארצה כדי "לבנות ולהיבנות בה", עמדו בתור לקבלת ארוחה, מנת חסד[24].  הסיוע הכספי למובטלים שההנהלה הציונית החלה לחלק ב- 1926 היה התופעה החמורה והמדכאת ביותר. הסיוע נעשה לסמל מובהק להתדרדרות הכלכלית שחלה בעטיו של המשבר[25].

נציגי היוזמה הפרטית – כמו מאיר דיזנגוף – טענו שסיבת המשבר היא התעלמותם של המוסדות הלאומיים מצורכי המעמד הבינוני. לעומתם גרסו אחרים – כמו ארתור רופין או וייצמן – שהמשבר מלמד כי הרעיון לבנות את היישוב בעזרת היוזמה הפרטית בלבד הוא אשליה.

המשבר הכלכלי היה תולדת מבנהו הרופף וביסוסו הכלכלי הרעוע של המשק היהודי, שצריך היה לקלוט בעצמו את רוב העולים, אך שלא היה מסוגל "לעכל" מספר כה גדול. כמו כן, תמורות בשוקי המטבע בעולם פגעו בהשקעות בארץ. יש לציין, שבמשך כל אותה תקופה, המשק הפרטי הוא שקלט את מרבית העובדים והגדיל במידה רבה את התוצר הלאומי. אך גם הפעם (כמו ב- 1923), השפעתו של המשבר היתה בעיקר בתחום המורל, משום שייצר תחושה של התמוטטות. השתקפותו של המשבר בתודעתם של בני התקופה היתה מעבר לכל יחס לחומרתו. במונחים כלכליים טהורים ניתן לומר, כי הסכנה שהיתה צפויה לעתיד היישוב היהודי בשל משבר כוח העמידה בארץ ובתנועה הציונית העולמית, לא היתה פחותה מזו שנבעה מהירידה הכלכלית.

 

ההתאוששות מן המשבר:

במציאות זו, של חוסר הון ויידע, ביחס מתאים של מספר העולים, היתה הפסקה זמנית של העלייה תנאי הכרחי לאפשרות של התאוששות. עודף הירידה על העלייה בשנים 1926-1928, עם כל השלכותיו הקשות השליליות, תרם תרומה לתהליך החיסול ההדרגתי של האבטלה ההמונית.

בנוסף לגורם הדמוגרפי, פעלו כמה גורמים חיוביים: המשך יבוא ההון היהודי לארץ, שהעלה את סך ההון ואת כמות ההון למועסק והביא להעלאת הפריון. גורם חשוב נוסף היה התרחבות ענף ההדרים, יעד להשקעת הון ומקור תעסוקה לאלפי יהודים. מקום שני להשקעות יצרניות חדשות היתה התעשייה, אשר בהתרחבותה, האיטית אמנם, הוסיפה מקומות עבודה ושכללה את ציודה ואת ארגונה[26].

כשחלפו סימני המשבר התברר, שבתקופה שחלפה נוצרה תעשייה קדם מודרנית, שהעסיקה בשנת 1930, 7,582 עובדים, כולל בעלי מפעלים ובני משפחותיהם. תחנות הכוח בתל-אביב ובנהריה סיפקו תעסוקה והביאו ל"חשמול" הארץ ולראשית המודרניזציה של התעשייה. חלק ניכר מהשקעות ההון לא ירד לטמיון בתקופת השפל, וייצר נכסים בני קיימא[27].

 

סיכום:

העלייה הרביעית היתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות המפעל הציוני, שהגדילה את האוכלוסייה היהודית בלמעלה מ-50%. המעבר הקיצוני ממשבר לגאות וחוזר חלילה, הותירו תחושת כישלון ואכזבה עמוקה. המשבר שאפיין את סוף התקופה הסתיר מעיני בני הדור ומעיני אלו שבאו אחריהם את התהליכים החיוביים שהתרחשו באותם שנים. העובדה כי כשלושה רבעים מכל העולים השתרשו בארץ-ישראל, ראויה להיחשב כהישג נכבד. ההישגים החשובים של העלייה הרביעית נבעו מעצם העלייה. בתקופה זו התפתחו במהירות הערים הגדולות, דהיינו, תל- אביב והשכונות היהודיות בחיפה ובירושלים.

בנוסף להתפתחות הבורגנית שנתנה כאמור את שמה לעלייה כולה, חלה התפתחות ניכרת גם בהתיישבות החקלאית: הוקמו ישובים חדשים באזורים שנגאלו משממתם. החשובים שבהם היו השרון ועמק הקישון. כמו כן נרכשו קרקעות רבים בעיקר בעמק עכו ובשפלת החוף. רוב היישובים החדשים הוקמו ביוזמה פרטית ובהון פרטי.

בתקופת העלייה הרביעית הונח הבסיס לתעשייה היהודית. מספר מפעלים שהוחל בבנייתם בשלהי העלייה השלישית, עברו לייצור סדיר; הוקמו מפעלים קטנים רבים על ידי עולים ומשקיעים. המשבר שפרץ בסוף 1925 ביטא את מגבלותיו וחולשתו של המפעל הציוני. התברר כי הארץ לא היתה מסוגלת לקליטה של המונים כה רבים בזמן קצר. המשבר התבטא לא רק בשפל כלכלי, אלא בהרגשת כישלון ואובדן דרך, שהקיפה את התנועה הציונית כולה, על מוסדותיה וארגוניה, בשל סימן השאלה שהוצב לגבי עצם המשכו והצלחתו של תהליך בנין הארץ.

בעוכרי הקליטה היו האמצעים הכספיים הדלים של רוב העולים, ומיעוט ההכנסות של הקרנות הלאומיות, דבר שהגביל מאד את אפשרות פעולתה של ההסתדרות הציונית. העולים היו זקוקים לעזרה ציבורית כדי למצוא תעסוקה וקיום, אך התקציבים הלאומיים לא יכלו לספק עזרה זו. מצב זה מסביר את כישלונם של הניסיונות ההתיישבותיים, שעוררו תחילה תקוות מופרזות, כמו עפולה, "תכנית סוסקין" ומפעל הטכסטיל 'מנור'.

 

ראו באתר זה: ממנור לרמת ישי

 

בני הדור ראו בעלייה הרביעית תופעה מיוחדת בפני עצמה, שונה מהעליות הקודמות, אך גם בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע את ייחודה ולהכיר בהשפעתה על עיצוב דמותו של הישוב. תקופת העלייה הרביעית הביאה להתפכחות מסוימת של הציבור הפועלי מאמונות וציפיות מהפכניות-משיחיות.

הציבור ה"בעל-ביתי", בעל המנטליות הבורגנית, שלא שאף ולא פעל במושגים של שינוי החברה, הפך מאז להיות מרכיב בעל משקל ביישוב, על אף חולשתו הפוליטית-ארגונית.

העלייה הרביעית, שהיתה בחלקה הגדול "בלתי אידיאולוגית" (לעומת העלייה השלישית), בישרה למעשה, את העלייה החמישית בשנות השלושים והעליות המאוחרות יותר בתקופת המדינה. העלייה הרביעית תרמה תרומה מקורית להתפתחותו של היישוב בארץ-ישראל בדורות האחרונים, והיתה לה השפעה נכבדה על עיצוב דמותו. על רקע זה יש לבחון את ניסיון ההתיישבות של 'מנור', שהיו בו הרבה ממאפייני העלייה הרביעית: התיישבות של בני המעמד הבינוני, יוצאי פולין, בעמק יזרעאל ובמימון פרטי. עצם שימת הדגש על תעשייה ובמיוחד תעשיית טקסטיל, על רקע התנופה שצברה ההתיישבות באזור, יכולים להיות מוסברים, קודם כל בתנאים המיוחדים שנוצרו בתקופה זו.