העדלאידע – הקרנבל העברי של תל אביב

פורים – הקרנבל העברי.

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו קודם: פורים – הקרנבל היהודי.חוויות מפורים

ראו גם: שורשי תופעת הקרנבלים בעולם; מאפייני הקרנבלים בעולם הרחב; מדריך למטייל בנושא קרנבלים. קרנבלי חורף באירופה, חוויות מפורים 2017 . הקרנבל של ריו דה ז'ניירו,  הקרנבל של סלבדור,   הקרנבל של טרינידד,  הקרנבל של אורורו;   הקרנבל של וונציה, קרנבל ויארג'ו  , קרנבל ורונה.

להרצאה על קרנבלים.

לברזילאים יש את התחרות השנתית של בתי הספר לסמבה, הנחשבת למופע המרהיב עלי אדמות, לבוליביינים יש מצגת מרשימה של הפסיפס האתני של המדינה, בטרינידד, באים לידי ביטוי מלכים ומלכות, עבדים ושפחות, להקות ענק של רקדנים וענקים על גבי קביים. ולנו יש עדלידע. הקרנבלים, ברחבי תבל, שהחלו את דרכם כשסתום מאורגן לשחרור לחץ, עברו בהדרגה מהרחוב לידי פרנסי הערים, שהשתמשו בהם ככלי לתעל את התפראותם של הצעירים ולנקז אליהם את האנרגיה, שלעתים היתה גם אלימה. כך שבמקום לנפץ חלונות, להתיז מים ולפזר קמח, התקבצו תושבי הערים סביב הטריבונות, בין אם זה קרנבל הפרחים של ניס, עגלות האירוניות של ויארג'ו או הדמויות המדיביאליות של רוונה. הקרנבלים הפכו פחות ופחות זירה להשתוללות, אלימות, אוכל ומין, ונסוגו למופעים ממוסדים, שניסו לייצג בצורה זו או אחרת את רוחה של העיר. לתוך שלב המעבר הזה נכנסה העדלידע העברית, שדילגה על השלב הכאוטי והתחילה את דרכה כחגיגה עולצת, אך ממוסדת.

תודתי לאילן שחורי וחזקי שוהם, על השימוש במאמריהם.

תהלוכת העדלאידע הראשונה נערכה בתל אביב, פרי יוזמתו של אברהם אלדמע, מורה לאמנות בגימנסיה 'הרצליה'. הוא גייס את שכניו ותלמידיו לתהלוכה ססגונית בפורים 1912. עדויות מספרות כי תהלוכת פורים זו, היתה מרשימה מאד. היא כללה בובות ענק, תזמורת ומאות ילדים מחופשים ברוח החג. לימים סיפר אלדמע: "בשנת 1912 ערכתי את העדלאידע הראשונה. תחילה קראנו לזה פשוט בשם – תהלוכה. ערכתי את כל תלמידי 'הרצליה' בשלשות, כשבראשם רוכב תלמיד בתחפושת מרדכי על גבי סוס לבן. תלמיד אחר מחופש להמן, הוביל את הסוס באפסרו. כמו כן הובלה בתהלוכה גם 'אסתר המלכה' כשהיא לבושה בבגדי פאר, אחשוורוש עב הכרס, ודמויות אחרות של המגילה, כשהן מחופשות כדת וכדין, לפי מיטב תחפושות הפורים. כיוון שכל גודלה של תל אביב דאז לא היה יותר מרחוב אחד בלבד, הותווה מסלול התהלוכה ללא עמל רב. התחלנו לצעוד אפוא, לאורך רחוב הרצל, החל בגימנסיה – עד קצהו של הרחוב (בערך בסביבות בנק הלוואה-וחיסכון, מרחק של כ-350 מטרים בלבד). הלכנו ושרנו ללא הרף, כשתושבי תל אביב, שלא היתה אז אלא שכונה, מוחאים לנו כף. הלכנו לאורך רחוב הרצל ובחזרה לגימנסיה. כשחזרנו בא אלי דיזנגוף טפח לי על השכם ואמר: אלדמע, עשית דבר גדול, אני רוצה שתערוך תהלוכות כאלה כל שנה[1]."

בשנת 1917, יסדו אלדמע וחבריו את חבר'ה טראסק, ששמה לה למטרה לשמח את תושבי תל אביב, נודעה במסיבות הגדולות שארגנה ובמעשי הקונדס שלה[2]. הם היו עוברים בבתי תל אביב, שהיו פתוחים לרווחה ביום החג, ומשעשעים את יושביהם[3]. גם בשנים שאחר כך, נערכו תהלוכות פורים, אם כי קטנות יותר, שאף זכו לתיאור בעיתונות התקופה[4]. "חברה טראסק",  צירפה לשרותיה בהדרגה במהלך השנים אמנים, שחקנים ופועלים מובטלים ובין הבולטים בהם היו  הצלם שמעון קורבמן,  המשורר ואיש הגדודים העבריים יצחק פרנקל ואחר כך גם אהרון מסקין,  אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, עימנואל הרוסי ועוד.

ברם עד שעמדה לצאת תהלוכת פורים הגדולה הראשונה של העיר, עברו מספר שנים שאת חלקן בילו תושבי תל אביב מחוץ לעירם, בשל גזירת ההגליה שהטילו עליה השלטונות העות'מניים במלחמת העולם הראשונה. אולם התהלוכה הראשונה שעמדה להיערך, בארגונו של ברוך אגדתי[5], בפאר בלתי רגיל, בפורים של שנת 1920, התפזרה ברגע האחרון, בנסיבות טרגיות. לאחר שחלפו מספר שבועות מייגעים של עמל, והוכנו עשרות תפאורות גדולות ממדים ורבות רושם, ברוח המסורת של הקרנבלים הנוצריים של אירופה. מאות תושבים, זאטוטים, בני נוער וקשישים, התכוונו ליטול חלק פעיל בתהלוכה, שנועדה לכלול גם מעשי קונדס ותחפושות פרובוקטיביות. עד צהרי היום ההכנות הסתיימו והתהלוכה המתינה לאות התזוזה. ברחובות הצטופפו אלפים מתושבי העיר. מאות תושבים ערבים מיפו, שבאו במיוחד לחזות ב'פנטזיה היהודית' הבלתי רגילה, נכחו אף הם בקהל הצופים העצום. כולם ציפו בכיליון עיניים  לתחילתו של החג הגדול.

ברם, בשעה אחת בצהריים נתקבלה לפתע הודעה בהולה בוועד תל אביב. ההודעה שנשלחה מהגליל סיפרה שצעיר בשם יוסף טרומפלדור וחמישה צעירים אחרים, מאנשי החווה החקלאית בתל חי, נפלו יום קודם לכן, בקרב יריות. אלדמע התחנן בפני דיזנגוף שידחה את פרסום הידיעה עד אחרי החג, אך ללא הועיל. חברי הוועד התכנסו בדחיפות לישיבה שלא מן המניין ודיזנגוף הודיע על ביטול התהלוכה, לאכזבתם הגדולה של הילדים.

תהלוכות פורים של תל אביב בשנות העשרים, לוו בנשפי פורים מפוארים שהפיק ברוך אגדתי, ההמוניים בהשראת נשף המסכות הנהוג בוונציה. הנשף הראשון במתכונת נשף ריקודים פשוט, ללא מסכות, נערך בבית הספר לבנות בנוה צדק. בעקבות הצלחת האירוע, ארגן אגדתי את נשף המסכות הראשון ובו נטלו חלק כשלושת אלפים איש ואשה. בין הבאים במסכות היו גם מנחם אוסישקין וחיים נחמן ביאליק. לנשפים אלה מעולם לא ניתנה כניסה לאדם, שלא הופיע בתחפושת מלאה. להצלחת נשפיו, הגה אגדתי רעיון מקורי: צלצול קצר באולם הנשף שימש כאות לכיבוי האורות, כל איש נצטווה להחזיק ביד רעהו, לנשום עמוק – ולהתחיל לצחוק. לאחר שגלי צחוק אדירים הדהדו באולם, כשהם גוברים והולכים, היתה הצלחת הנשף מובטחת. המוצלחים שבנשפי אגדתי התקיימו באולמו של ראינוע 'עדן'. אותו אולם קושט, באחד מחגי פורים, במעטה של שלג מלאכותי שעורר רושם כה עז בתל באביב, עד שלא פסקו מלדבר בו גם שנים לאחר מכן. בספר חוזה ברח מספר שלמה שבא, שביאליק בעל ההומור, חובב השמחה והריקודים, התלונן פעם, בחגיגת פורים אחת: "הצעירים לא יודעים לשמוח ולהתהולל". הוא נכנס למעגל הריקודים והכריז בשירה: "ראבידוביץ ירצה על היחס בין הרמב"ם לווזייתא"[6]. בלגלגו על רצינותו המופרזת של עמיתו הליטאי, שמעון ראבידוביץ[7].

לעומת מסיבות ההוללות ונשפי פורים הגדולים והיקרים של ברוך אגדתי, החלו  "חברה טראסק" ליזום ולקיים במקביל נשפי פורים צנועים ביותר, לא מעט כהתרסה נגדו.  אך בלי מלחמות יהודים אי אפשר. הם ביקרו את הנשפים הללו, שלדבריהם התמסחרו ואף השמיצו בכרוזים את אגדתי שהוא מתעשר מהם. המאבק בן הנשפים השונים עמד במוקד הוויכוחים בעיר מספר שנים עד ההכנות לחגיגות פורים ב 1928. כפי שמספר אילן שחורי, במאמרו "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", חברה טרסק, בראשות הצייר שמחה אייזן, תלו כרזה מתריסה, נגד אגדתי, שהיה עבורם מעיין סדין אדום. הוא נחשב בעיניהם לגנדרן וסנוב, בעוד שהם מיקדו את פעולותיהם בסדרת פעולות מקוריות ותוקפניות נגד הסנוביזם ולמען החלמאים והנדכאים בעיר. סיסמתם היתה האצבע המשולשת, ובאיידיש "פייג".

בין היתר נכתב בכרוז: "אנו נלחם למען כבוד יום פורים, בעד השמחה והששון הנובעים מכלים עממיים בטוהרתם ונקרא "חרם" על תאוות בצע וממון בצורה זו ועל מציצת ערלת התאווה משך שלושה לילות"… תשעה ירחים רחץ בניקיון כפיו מי בשם פריזאי, תשעה ירחים עשה את ציפורניו בכלי זהב וכלי כסף. תשעה ירחי הריון הגה בש"ס נשפי מסכות והלכותם, שקד על סידורם בנוסח מערב… תחת מסכה עממית כסה על העריות – הבחירות לאסתר המלכה, וזו הקדמה לנשף פורים….. אגדתי אף כונה בפי החבורה בזלזול "ילוד שרלסטון הצועק בהדר בנוסח המערב", על רווחיו מופרזים מנשפיו ועל הרחיים הראוותניים שניהל בשהותו באירופה.

עקב כך תבע אגדתי את הקבוצה על הוצאת דיבה. אילן שחורי, שחקר את הנושא, מספר שהמשפט שריתק את הבוהמה התל אביבית, התנהל אצל השופט ד"ר יצחק נופך, בבית משפט השלום הבריטי ובין העדים במשפט היה ביאליק ,שניסה ללמד זכות על מפרסמי הכרוז בטענה שהכרוז מהווה חלק מהספרות הסטירית החריפה של פורים, אולם השופט נופך מצא את הנתבעים אשמים ואגדתי זכה לטיהור מוחלט של שמו. השופט פסק לטובת אגדתי וחייב את המשמיצים לשבועיים מאסר או לתשלום קנס. כיוון שאגדתי ביקש מהשופט לבטל את העונש, הסכים השופט בתנאי שאגדתי ישלם את הקנס במקומם. אגדתי ניאות ושילם.

נשפיו הידועים של אגדתי שילבו בידור רווחי להמונים עם גיוס כסף לטובת הקרן הקיימת לישראל (לצורך רכישת קרקעות, למשל). מראשיתן של מסיבות פורים בתל אביב היה בהן יסוד כלשהו של גיוס כסף. בהתחלה דובר תמיד בגיוס למטרה לאומית או קהילתית, אבל משנות ה-20 גילו גם גופים מסחריים את הפוטנציאל העסקי הטמון בחגיגות אידיאולוגיות והחלו לנסות להרוויח כסף מהן[8].

עם השנים, התרחבו התהלוכות, התהלוכה הפכה למסורת קבועה מדי חג פורים. מסלול העדלאידע נדד מרחוב הרצל לרחוב אלנבי. התושבים (שהיו אז מעטים) התגייסו למצוות השמחה בפורים, והכינו תחפושות מרהיבות ובובות ענק שאתן צעדו בתהלוכה לאורך רחוב הרצל. העיר הייתה אז קטנה, וכולם הכירו את כולם. כל הילדים והוריהם הכינו במשך שבועות תחפושות ובובות לתהלוכה, ובחרו 'מלכת אסתר' שתלך בראש התהלוכה. תהלוכה נוספות עגלות מקושטות ונושאים מן המגילה ולאומיים, כמו העליות, ההתיישבות נוספים לשמחה ובראש כל הבלגן החוגג – ראש העיריה מאיר דיזנגוף והשומר העברי מפתח תקווה, אברהם שפירא, על שני סוסים אבירים[9]. התהלוכה התל אביבית כונתה "קרנבל", הגם שדובר בחגיגות פורים עבריות. כך למשל, דיווח העיתון הירושלמי "חרות", בכ"ב באדר תרע"ב (1914) : "במוצאי שבת סובבה בתל אביב תהלוכת מסיכות לכבוד פורים, קרנבל יהודי".

תל אביב היתה בתקופה זו לא רק המרכז הדמוגרפי והכלכלי של היישוב, אלא גם מוקד הדת האזרחית והמצאת המסורות. מנהיגי תל אביב נהגו להצהיר שהיא "מדינה שבדרך", ותל אביב נתפשה כמעין "עיר מדינה" או כניסוי כלים ריבוני למדינה הגדולה יותר, שתקום יום אחד. בוני תל אביב הדגישו כל העת את ייחודה של העיר העברית הראשונה, על רקע יפו הערבית, השכונות היהודיות הישנות שלה, וכמובן יהדות הגולה. חזקי שוהם מסביר בספרו כי פורים, מבחינה זו, סתר את התפישה העצמית התל־אביבית, שכן מדובר, כביכול, בחג גלותי מובהק, המנציח את מאבקם של היהודים באמצעות שתדלנות חצר, הלשנות והרפתקאות אהבים. כדי לחבר את חג היהודים המתבוללים לציונות המתחדשת, צריך היה להמציא מסורת (בחירת "אסתר המלכה", תהלוכות העדלאידע), המתבססת הן על משמעותו הקודמת של החג והן על פרקטיקות תרבותיות מערביות מודרניות. המסורת המומצאת הזאת הוגדרה כ"מסורת" לא ביחס לעבר אלא דווקא ביחס לעתיד, כי היא נוסדה מתוך כוונה שתמשיך להתקיים כסוג של ריטואל גם בשנים הבאות, כחלק מן המסורת המקובלת בתרבות העברית החדשה וחלק מן הדת האזרחית הציונית.

בשנת 1926, רק שש שנים אחרי תחרות מלכת היופי הראשונה בעולם שהתקיימה באטלנטיק סיטי, כבר נוסדה בארץ ישראל גרסה מקומית שלה: התחרות לבחירת "אסתר המלכה העברייה", שהתקיימה במסגרת קרנבל פורים בתל אביב, ביוזמת ברוך אגדתי. "יוזמי הקרנבל ייבאו לתל אביב רעיון מהתרבות האמריקאית הקפיטליסטית, אך ניסו למצוא לתחרות הצדקה פרשנית במגילת אסתר ובכך לעגן אותו במסורת היהודית".

בשנות השלושים, נקבע נושא מרכזי לכל עדלאידע, למשל שבטי ישראל (ב-1934), "הישגי היישוב", או "המצב בעולם". בתקופה זו, אירועי פורים של תל אביב משכו מבקרים מכל רחבי הארץ ואף מחו"ל. את התהלוכות הוביל מאיר דיזנגוף ,ראש העיריה של תל אביב שנהג לרכב על סוסו לפני התהלוכה .

כמו בכול מקום אחר, היה הקרנבל התל אביבי, אי שמח בים של שגרה, אבל בניגוד למרביתם, לא היה זה טקס היפוך. למרות שיותר מאוחר ניתן לו השם "עדלאידע", לא התאפיין הקרנבל התל אביבי בפריקת עול, הוללות מופרזת, תוקפנות ומחאה, אלא דווקא בהתנהגות "אחראית". מדי שנה פרסמה עיריית תל אביב הגבלות שונות על חגיגות פורים, על מנת לשמור על הסדר הראוי. כך למשל, נאסר על אותו "שימוש בקפצונים ובעיקר להתחפש בתחפושות הפוגעות בדת או בלאום. אך למרות הצנזורה והסנקציות היו מספר תחפושות ותהלוכות אשר חרגו מן הכללים הללו, השתמשו באירוע העולץ, כדי לבטא  מחאה חברתית או פוליטית וכך גם הטביעו את חותמן על העיר. כך למשל, בשנת 1927 הושמעו שירי מחאה נגד פערי המשכורות בין הפקידים הבריטיים לבין המקומיים. שנה מאוחר יותר,  במהלך אחד הקרנבלים שהנושא שלו היה: "עשר שנים לבית הלאומי", הציגו חברה טראסק מנורה בת 10 קנים (כסמל לעשור הצהרת בלפור); במקום כל נר הייתה אצבע משולשת וכתובת: "עלייה חופשית, יהודים בפקידות הגבוהה".

גדוד מגני השפה השתמש בחג הפורים על מנת להציג ולהציף את הרחובות בחומרי תעמולה. הפרסומים השונים של הגדוד חולקו בחגיגות הפורים בעת מסע הקרנבל ומדי שנה הם ערכו תחרות תחפושות שעסקה בחשיבות ועליונות השפה העברית. בשנת 1929 הופיע הגדוד בקרנבל עם המיצג "מגדל בבל"; מגדל שנישא על גבי עגלה רתומה לסוס ועליו הסיסמאות: "תחיית השפה תחיית העם", "החיים והמוות ביד הלשון" [10].

בקרנבל הראשי של שנת 1933 הוצגה על אחת מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של היטלר רכוב על סוס. על צווארו כתוב היה "מוות ליהודים" ולרגליו שני יהודים מתבוססים בדמם. הקונסוליה הגרמנית בירושלים שלחה מכתב לדיזנגוף בעניין ודרשה התנצלות, אולם דיזנגוף ענה בתגובה, שפורים הינו במה לביטוי חופשי של דעת הציבור. שנה לאחר מכן, הוצגה בובת מפלצת ועל גבה צלב קרס. בשנת 1935 נבנתה בובה ענקית שנקראה "מפלצת הספסרות" – וביום החג נערך למפלצת משפט ציבורי, במהלכו פסקו דיזנגוף, אוסישקין, ויצמן וחנקין שהמפלצת אשמה בכל החטאים שייחסו לה: רמאות, בזבוז העושר של העם, הרס הישגי החלוצים ועוד. בשנים מאוחרות יותר, באחד הקרנבלים הופיעה קבוצה שלמה אשר התחפשה ל"קו קלוקס קלאן" על מנת להביע את מחאתה כנגד הגזענות בארצות הברית.

אולם למרות שהציבור ניצל את תהלוכות הקרנבל כדי להביע את דעתו על ענייני השעה, החג מעולם לא קיבל את התפקיד הפרוע של מרבית הקרנבלים האירופאים. הקרנבל לא היווה הזדמנות להיפרע מן הממסד, ולא להתחבר אל היסוד הכאוטי בנשמתם של החוגגים. למרות החריגות, תהלוכות פורים, דווקא שימרו את הסדר החברתי ולא קראו עליו תיגר. הם בעיקר דאגו לבסס מסרים לאומיים ואידאולוגיות שולטות. בניגוד למקורו המקראי, בו הפורים מהווה "עולם הפוך" וכמו בפרס העתיקה ובאירופה המדיוויאלית, השוטה הופך למלך ואילו המלך מוצג כשוטה ברחבי העיר,  נותר החג התל אביב ממוסד והנציח את ההיררכיה החברתית. החג נותר ממוסד ושימר את ההיררכיה החברתית. בתחילה נקראה התהלוכה בשם "קרנבל". בשנת 1932, בעקבות הביקורת הציבורית על השימוש במונח הזר, בעל המשמעות הקתולית, הוכרז על תחרות למתן שם קבוע לתהלוכה והובטח סכום כסף הגון לזוכה. לשם כך נבחר חבר שופטים: י"ד ברקוביץ, יהודה גרזובסקי (בעל המלון העברי), אביגדור סטימצקי (שהיה עורך ספרי אומנות), יעקב פיכמן ויהודה קרני. היה זה הניסיון הראשון בתולדות השפה העברית, אשר שאלת מלה עברית נחוצה, לא הוחלטה בידי סופר או חוקר יחידי, אלא נמסרה לרשותו של העם בכבודו ובעצמו. כפי שמתאר דניאל פרסקי בלשונו הציורית: "הכול נתנו דעתם לעניין החשוב הזה, שהשכיח באותה  שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקלנוע, בבית הכנסת – בכול מקום ובכול מועדה, על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קרנבל"[11]. הוגשו כ-300 הצעות. בין הצעות הרבות אפשר למנות את "פגרא פור" , "ושתיאדה”, "המן נבל" ועוד. ההדלפות מישיבת הוועדה סיפרו כי השם החזק ביותר שנשקל הוא "חינגא-פור", או "חינגפור" ויש שטענו כי כבר נבחרה המילה "פורימיאדה" (על משקל "אולימפיאדה")[12]. בסופו של דבר, נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ להעניק לתהלוכה את השם "עדלאידע", שהכוונה בה היא הגעה לשכרות עד לטשטוש מוחלט, לאי-ידיעה[13]. העובדה שברקוביץ היה אחד השופטים, זכתה לביקורת, אך מבלי להיכנס לדקדקנות מוסרנית, סביר להניח שהיו לפחות 299 מאוכזבים. חיים נחמן ביאליק, ששב מחו"ל, הציע את המילה "פּוּרָה"; שאול טשרניחובסקי, הציע את המילה "אסתורת" ואברהם שלונסקי, הציע את המילה "צהלולה".

העדלאידע הפורימית, שנערכה בתל אביב ב–1935, היתה האירוע הציבורי הגדול ביותר בתרבות העברית החדשה. לפי הערכות שונות השתתפו בה כרבע מיליון איש, בימים שאוכלוסיית תל אביב היתה כ–100 אלף איש והיישוב היהודי כולו מנה כ–400 אלף איש. הקרנבל הפורימי הזה, שימש "מדורת שבט" של המגזר היהודי בתקופת המנדט, והיה ברור כי הוא מתגבש כמרכיב מרכזי בתרבות העברית המתחדשת. אבל שנה אחר כך לא הצליחה העירייה להמשיך במסורת הזאת, והעדלאידע בוטלה בשל המצב הביטחוני הרעוע[14].  את ביטולה של התהלוכה המסורתית ביכו אז קריקטורה בשער העיתון הפורימי, "הלוליין" וכן קדיש מחורז בעיתון "פורימיאדה" נתן אלתרמן כתב במדור "רגעים", בעיתון "הארץ", שיר ערש לעדלאידע"[15]. בשנות "המאורעות" ובמלחמת העולם השניה, שבתו התהלוכות ומסורת העדלאידע חודשה רק בפורים 1955 והיא צעדה ברחוב אבן גבירול. בשנת 1957 העדלאידע לא עלתה יפה וכשקרבה שנת העשור כתב בנימין גלאי בטורו שבמעריב על "מרת עדלאידע" והצביע על דימיון בין האירוע הכושל לבין "המצעד שלא צעד" ב-1949: "יהי רצון שלא תהיה אותה גברת… באדרת יקרה פי עשר"[16].

בסוף שנות השישים, התפוגגה המסורת התל אביבית והמצעד הועבר לחולון. בשנות השמונים הונהגה בחיפה ה"ארכיפרחיטורה" – הלחם מילים של "ארכיטקטורה" עם הביטוי "ארחי פרחי". היתה זו תהלוכה פורימית שמיצגי הענק שלה, שהורכבו על משאיות, הוכנו על ידי סטודנטים מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וסטודנטים מהאקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצ'ו חיפה. התהלוכה נעה ברחוב הרצל בהדר הכרמל בליווי תזמורות.

מסורת התהלוכה החיפאית, שב-2013 ירדה לעיר התחתית ואפילו העדלאידע של חולון, לא הצליחו ללבוש את האופי ההמוני של האירועים בתל אביב הקטנה[17]. אולי משום ששום דבר אינו יכול להיות כפי שהיה פעם. ובכול זאת, בעדלאידע החולונית מושקעים מדי שנה כמיליוני שקלים ומושכות יותר ויותר חוגגים. יתכן שאנו צועדים לכיוון מה שיתפרסם לעתים ברחבי העולם כ"קרנבל הישראלי".

הערות

[1] ירון רויכמן, "העדלאידע הראשונה, אנציקלופדיה Ynet

[2]  חבר'ה טראסק הייתה קבוצה שנוסדה בתל אביב בראשית ימיה והמשיכה לפעול עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. מטרת הקבוצה הייתה "להביא שמחה לליבם של תושבי תל אביב", בעידן שבו לא היו בעיר די מקומות בילוי. הקבוצה, נודעה במסיבות הגדולות שארגנה, בתהלוכות התחפושות הפורימיות שלה ובמעשי הקונדס של חבריה (כגון נעילת ראש העיר דיזנגוף במשרדו). בין חבריה נמנו אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי. החבורה הייתה במעין תחרות עם ברוך אגדתי בכל הנוגע לארגון נשפים (אילן שחורי, החלום שהפך לכרך, 1990).

[3] . משה בן-שאול, חבר'ה "טראסק", מעריב, 24 במרץ 1967. ראו גם: תגובה: אורי קיסרי, מכתב לעורך: ה"טראסק" ולשון העובדות, מעריב, 7 באפריל 1967

[4] כך למשל, "חרות " הירושלמי", לאחר התהלוכה של שנת 1914.

[5] . ברוך אגדתי (קאושנסקי) היה צייר ורקדן ישראלי, מאבות תעשיית הקולנוע והמחול בארץ ישראל ומאנשי הרוח הבולטים בתל אביב של שנות ה-20 וה-30. תרם רבות לפיתוח התרבות בישראל.

אגדתי נולד ב-1895 בעיר בנדרי שבבסרביה, האימפריה הרוסית, בשנת 1910, בגיל 15, עלה לארץ ישראל לבדו, החל ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל" ועבד למחייתו בפרדסים בפתח תקווה וכמורה לריקודים סלוניים. בפתח תקווה פגש בעולים תימנים שסיפקו לו מאוחר יותר השראה לריקודים שיצר.

בקיץ 1914 החליט לצאת ולבקר את משפחתו ברוסיה, כשהגיע לשם פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נאלץ להישאר שם והחליט ללמוד בלט. מאוחר יותר הצטרף לאופרה של אודסה כרקדן. ב-1919, לאחר תום המלחמה חזר לארץ ישראל באונייה "רוסלאן". על סיפון האוניה פגש באנשי הרוח הציירים יוסף זריצקי, פנחס ליטבינובסקי ופרופ' יוסף קלויזנר, שאף הם הפרו את נפשו היצירתית. בשנת 1920 רקד את יצירת המחול שלו "אקסטזה תימנית" ברסיטל המחול הראשון בארץ ישראל באולם קולנוע עדן בתל אביב. לאחר מאורעות תרפ"א העניקה לו העירייה, בעקבות התערבותו של מאיר דיזנגוף, צריף ברחוב יצחק אלחנן שבשכונת ברנר. בצריף זה התגורר עד יומו האחרון, ב- 1976. אגדתי עִברת את שמו לברוך בן-יהודה, אך את השם "אגדתי" אימץ לעצמו לאחר שהוצג על ידי המשורר יעקב פיכמן בפני חיים נחמן ביאליק במלים: "זה ברוך האגדתי".  דוד תדהר (עורך), הערך "ברוך אגדתי (קאושנסקי)" , אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י' (1959), עמ' 3578 )

[6] שלמה שבא, חוזה ברח, תל אביב, תש"ן, עמ' 209.

[7] . ד"ר שמעון רָאבִידוֹבִיץ' (1896-1957) היה אחד החוקרים וההוגים העבריים החשובים והפחות מוערכים במאה ה-20. תרומתו נדחקה ונשכחה, בעיקר מכיוון שתפיסתו המרכזית על אודות תפקידה של הגולה בחיי העם היהודי סתרה את תפיסתם של ציוני ארץ ישראל. להכרה זכה מפי גדולים, בהם דוד בן-גוריון, רק לאחר מותו (גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה, עמ' 807–809).

[8]  אברהם בלבן, הקרנבל הקפיטליסטי שיצר מסורת לאומית חדשה, הארץ, 14.03.2014

[9] , Ynet בואו נעשה לנו קרנבל פורים: כך נולדה העדלאידע

[10] בתיה כרמיאל, תל – אביב בתחפושת וכתר: חגיגות פורים בשנים 1935-1912, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, תשנ"ט 1999

[11] דניאל פרסקי, שם, עמ' 152.

[12] דן אלמגור, מסע העדלידע, דן אלמגור, מסע העדלידע, לשוננו לעם מחזור מד, חוברת ב' (גיליון פורים), טבת – אדר התשנ"ג, עמ' 51

[13] על אימוצו של המונח עד-לא-ידע לקרנבל הפורים התל אביבי, ראו: א"ז בן ישי, ספר המועדים, כרך פורים, עמ' 291-292. ראו גם: דניאל פרסקי, "אלה תולדות עדלידע", זמנים טובים, ניו יורק, תש"ד, עמ' 152-158

[14]   . חזקי שוהם , מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל אביב (1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה

. הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון

[15]  נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב', תל אביב , תשל"ט, עמ' 213

[16] בנימין גלאי, "על קפה הפוך" מעריב, 13-91-1957