הסיקהים בהודו

 

  מקדש הזהב באמריצאר

הסיקהים הינם אחת הקבוצות הבולטות ביותר בנוף ההודי.  הדמות הסיקהית המוכרת, של גבר מזוקן, ששערו עטוף שטורבן, הפך כמעט לסטראוטיפ ההודי.  הסיקהים מתפללים בבתי תפילה מיוחדים הנקראים גורדווארה (Gurdwara) , מצטרפים לדת בטקס התבגרות הכולל טבילה ושורפים את מתיהם.  הם נושאים שם משפחה אחיד "סינג", שמשמעו "אריה".  מרכזם הדתי, החברתי והרוחני הוא מקדש הזהב אשר באמריצר והינו אחת האטרקציות המזומנות למטייל בהודו. הסיקהים הם קבוצה דתית שהתהוותה בהודו במהלך המאה ה- 15 על ידי הגורו נאנאק  (1469-1539).  מייסד הדת הסיקהית היה גוּרוֹ, מורה רוחני, בדומה לשני "גורוס" אחרים שייצרו דת (בודהא ומהווירה), אם כי מפרידות ביניהם כאלפיים שנה עם בעיות אחרות לחלוטין.

מקור המילה "סיק"  בסנסקריט ומשמעה "ממשיכי דרך"  (Disciples).  הסיקהי הוא אדם הלומד. חייו רצופי לימוד מתמיד.  הסיקהים הם מיעוט דתי המהווה כ-% 1.5 מהאוכלוסייה ההודית. ומספרם נאמד ב-15- 18 מיליון.  בניגוד למיעוטים אחרים, הם נמצאים בריכוז טריטוריאלי ומשקלם בכלכלה ובצבא גבוה לאין ערוך משיעורם באוכלוסיה. כ-80% מהם חיים במדינת פנג'ב (ההודית), שם הם הרוב.  פירוש המילה "פנג'ב" הוא "חמשת הנהרות",  שבאגן הניקוז של האינדוס, המהווה את המישורים שלמרגלות ההימליה.  את שטח פנג'ב, שהועבר להודו לאחר החלוקה, חילקו לשלש מדינות: הימצ'אל פרדש , הריינה ופנג'ב.  ב-1965, לאחר לחץ מתמשך, זכו הסיקהים במדינה דוברת פנג'בי.  כאשר יצרו את מדינת פנג'ב בהודו המודרנית, הנושא לא הוצג כמדינה בעלת בסיס דתי, אלא לשוני!

כשאני כותב "עם" או עדה" יש בכך משום הבעת עמדה פוליטית.  הסיקהים הם בשום פנים ואופן לא רק קבוצה דתית, כמו הג'יינים למשל, ומרביתם אינם רואים את עצמם כעם.  למעט קבוצות קיצוניות, המוסתות על ידי קבוצות קיצוניות עוד יותר, היושבות בחו"ל, הסיקהים הם בנים נאמנים לאומה ההודית.  ובכל זאת, בעשורים האחרונים החלה תנועת פונדמנטליזם סיקהי המוקצנת על ידי הפזורה הסיקהית בנכר.  הם דורשים הקמת מדינה סיקהית נפרדת – קאליסטן. הדרישות הבדלניות הסיקהיות הובילו למתח, לאלימות, להתפרעות, להכנסת הצבא למקדש הזהב שבאמריצאר ולרצח של אינדירה גהנדי. הרצח הוליד התפרעויות כנגד סיקהים על ידי לאומנים הינדים.  אירועי 1984 זכורים לרע, על ידי הסיקהים, כמו על ידי לאומנים הינדיים.

"גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה; אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר. רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה.

ההיסטוריה של פנג'ב רוויית אלימות.  ב-1799 הקים רנג'יט סינג (Ranjit Singh) קופדרציה סיקהית ששלטה עד סוף שנות ה-30.  שתי מלחמות של הסיקהים עם הבריטים הסתיימו ב-1849 ואחריהן תפסו הסיקהים מקום חשוב בהודו הבריטית.  היחידות הסיקהיות שמרו אמונים לבריטניה בעת המרד הגדול בצבא ההודי ב-1857.  עם הזמן, תפסו עמדות בכירות בצבא ההודי.  למרות זאת, סיקהים רבים לקחו חלק במאבק ההודי לעצמאות ומספר גדול מהם שילם מחיר כבד בטבח שהתרחש ב- Jallianwall Bagh שבאמריצר ב-1919.  בחלוקה שבין הודו לפקיסטן הועבר 60% משטח פנג'ב לפקיסטן.  לאחר החלוקה נותרו 5 מיליון סיקהים והינדים בפנג'ב הפקיסטנית וכ-40 מיליון מוסלמים בפנג'ב ההודית.  החלוקה לוותה במהומות דמים בין סיקהים למוסלמים, שכללו מעשי טבח רבים. מראה הפליטים נגועי הכולרה, הנוסעים ברכבות, היה אחד המראות הקשים של החלוקה.

מעריכים כי שבששת השבועות שבין אוגוסט למחצית ספטמבר חצי מיליון בני אדם מתו ו- 13 מיליונים איבדו את ביתם.  רבים מאד נדדו ברחבי הודו, התברגו למקצועות מועדפים כמו נהגים וחייטים, או פתחו מסעדות.  מאז המטבח הפנג'בי הפך לכמעט שם נרדף למטבח ההודי.

הסיקהים העדיפו את החקיקה החילונית של הודו, שהבטיחה להם חופש דת, לכן 2.5 מיליון סיקהים עברו מפקיסטן להודו, כשהם מאבדים את אדמתם הפורייה.  כמו כן פחת מעמדם בצבא ובמשרות ציבוריות.  עם זאת, למעלה מ-20% מקציני הצבא ההודי הם סיקהים ובשל מיומנותם הטכנית, שיעורם גבוה בקרב נהגי הודו, החל מריקשות, דרך משאיות ועד למטוסי סילון.

ההכנסה הממוצעת לנפש בפנג'ב גבוהה בכ-50% מעל לממוצע ההודי.  פנג'ב תופסת רק 2.5% משטחה של הודו, אך תורמת למעלה מ-30% מיבולי החיטה ולמעלה מ-10% מיבול האורז וכמעט 30% ממתוצרת החלב של כל הודו.  לפנג'בים 5% מכלל פקדונות הבנקים שבהודו כולה.  בראשית שנות ה-80 תוחלת החיים שלהם היתה 65 שנה לעומת הממוצע ההודי שעמד על 45.  

קיימת דעה הטוענת כי הניסיון לשייך נתונים מרשימים אלו לחריצות הסיקהית הוא מיתוס, משום שגם האריינה הסמוכה וגם הימצ'ל נהנות משגשוג כלכלי וכמותם גם פנג'ב הפקיסטנית.  סביר להניח שהאמת הינה היכן שהוא באמצע.

הדת הסיקהית נוצרה על רקע המפגש בין ההינדואיזם לאיסלם.  בראשית המאה ה-11, לאחר שההינדואיזם גבר על מתחריו מבית (בודהיזם) הגיע האיסלם, שכבש את צפון הודו ולחץ על ההינדים.  עם הזמן, הינדים רבים פנו מרצון לאיסלם, בין אם משום שראו בהצלחה המוסלמית אות לרצון האלים ובין אם משום שהאיסלם העניק שוויון לבני הקסטות הנמוכות.  השנאה לממירים את דתם היתה גדולה.  משפט בוז נפוץ היה "נאיא מוזלמן באהוט נאמאז פארטאה", לאמור, "המוסלמי החדש מתפלל הרבה".

באותם הימים חי בצפון הודו גורו הינדי בשם נאנאק, שחש בסכנה המאיימת על הודו והכריז כי "האלוהים אינו שייך, לא להינדואיזם ולא לאיסלם, אלא הוא אל היקום כולו".  נאנאק נולד בשנת 1469, בכפר טאלוונדי, לא הרחק מלאהור של ימינו.  המסורת מספרת שהיה זה ילד לא רגיל, שנהג למלמל אל עצמו.  כך למשל, כשמלאו לו תשע שנים סירב לקיים את טקס היוגאפרוויט (הלידה מחדש), וכשרצה כהן המשפחה לקשור את החבל על צווארו, אמר לו הילד נאנאק:

            "יהא חוט ישותך ארוג במארג האהבה,

            יהא הקשר חוט הצדק שלך….

            רק חוט כזה לא יינתק לעולם….

            רק מסוג זה הוא היוגפוויט הכן".

מאבקו של נאנאק עם הטקסיות ההינדית נשתכח ולימים הסיקהיזם נעשה אף הוא לתנועה של סמלים.  נאנאק הושפע מאד מתנועת הבהקטי, העוסקת באל כמושא הערצה פנימית ואישית לא מתווכת על ידי שום גורם ביניים ומתנגדת לריטואליזם.  כמו כן הושפע מהרפורמטור הגדול ראמאנאנדא, שתקף את הפולחן הברהמיני והפנה את תשומת הלב אל המעמדות הנמוכים  השפעה גדולה נודעה לספרות.  קאביר, משורר הינדו שהתחנך אצל מוסלמים ושיריו זכו לפרסום רב.  קאבור שלל את עבודת האלילים וכפר בקדושת כתבי הוודות.   נושאי שירתו היו: מוסר, שאלות פילוסופיות ועיניני היום יום.  יש בשיריו מן הליריקה הכובשת, יפי הטבע, חווייה מוסיקלית ועוד.  קאביר נאבק בחלוקה ההינדית לקסטות וטען שקדושת האל היא בלבו של כל אדם. קאביר משך אליו אנישי יוגה מתוסכלים, מוסלמים שלא באו על סיפוקם בעלייה לרגל למכה, חיילים שחזרו משדה הקרב ובעיקר פשוטי העם.  הוא האמין בגלגול נשמות ותלמידיו ראו עצמם כהינדים טובים.  רק אחד מהם, הגורו נאנאק, פנה לייסד דת חדשה: הסיקהיזם.

בניגוד לייתר דתות המזרח, ששמו את הדגש על הנזיר, שם נאנאק את הדגש על בעל הבית. הוא התנגד לפרישות והציג את עבודת האדמה כאידיאל.  כך התפתחה הדת הסיקהית כדת חקלאית. הצלחתו הגדולה של נאנאק היתה ביכולתו להציג רעיונות באורח דרמטי.  הוא הציג שאלות מביכות להינדים ולמוסלמים.  הוא לעג להינדים הנוסכים מים לטיהור נשמות אבותיהם, או למוסלמים המקדשים כיוון תפילה מסויים.  מסופר שבגיל שלושים הגיע לנהר ונעלם.  לאחר כמה ימים חזר וסיפר על משימה שקבל מאלוהים.  ההתנסות המיסטית הזאת לקוחה מהאיסלם (התגלות), בעוד שהדתות המזרחיות מתייחסות להארה של האדם, ללא מפגש עם האל.  הגורו נאנאק לא ביקש ליצור דת מיוחדת, וודאי שלא עדה מיוחדת.  הוא קיבל את עיקרי ההינדואיזם בדבר הנשמה וגילגוליה, וגם המושג "האטמן" נשאר חלק מתפישת האלוהות שלו.  אולם הוא התקומם כנגד מושגים ברהמיניים מסויימים בעבודת האלוהים, כמו הפוליתאיזם הברהמיני, כמו חלוקת החברה למעמדות וכנגד הטקסים..  נאנאק ביסס את אמונתו הדתית על דחיית ההינדואיזם והאיסלם גם יחד. בניגוד לקאביר שטען כי תמצית האמונה היא אחת,. נאנאק שאף ליצור דת חדשה על ידי דחיית שתי הדתות הללו והתפתחות במירווח שנוצר בין שתיהן.  הוא תיאר את האל כמופשט והורה לתלמידיו כי הדרך היחידה לעבוד את האל היא בשירה.  כמו כן, נלחם על שוויון הזכויות של האשה ההינדית. עם הזמן הקצין את מאבקו במעמדות העליונים.

עוד בחייו הוכרז נאנק לגורו הראשון של העדה  ואחריו באו עוד תשעה. ה"גורואים" השני, השלישי והרביעי הבינו, בניגוד לנאנאק, כי הקהילה זקוקה לפולחנים.  הם החלו לבנות מקדשים, בריכות טבילה ולעצב פסטיבלים.  אחד מהם בנה את בריכת הטבילה באמריצר ואת המקדש שלידה. הגורואים הללו הוסיפו את השם "נאנאק" לשמם ושיריהם נכנסו לספר הקדוש לסיקהים, שנקרא  Adigranth ובו קוראים כל יום קטע שנבחר באקראי.  אחד השינויים החשובים שקרו לאחר מות נאנאק הוא ההבנה כי לא יצליחו לרכך את לב השליטים המוסלמים ולתרבותם נכנס אלמנט הסייף: "באהאגאטי". כמו כן  החלו להופיע בנימות חדשות בתפילותיהם, כגון: "והיתה החרב בעזרנו".

כאשר חשו השליטים המוסלמיים כי הדת הסיקהית הפכה לכוח של ממש, הכריזו עליה מלחמת חורמה.  ארג'ון, הגורו החמישי, הומת בייסורים נוראיים.  את בשרו סרקו בברזל מלוהט וטבלו את גופו במים רותחים.  מותו האיום של הגורו ארג'ון שימש מניע ראשון לעיצובו של הסיקהיזם המיליטנטי.  לאחר מותו של הגורו התשיעי (לפי המסורת הקריב את עצמו), בעת נגישותיו של השליט אורנגזב, עלה גובינד, בנו בן התשע, שבימיו עוצבו הסיקהים, מחברים ב"איגודי אחווה" ליחידות צבאיות בעלות ידע בתורת המלחמה.

הגורו גובינד סינג, נשאר נאמן לרוחו המונותאיסטית של נאנאק, אך הבין את הכח הטמון בטקס.  לכן החליט ליצור פולחן סיקהי מיוחד.  כמו כן ביקש למנוע תופעת ה"מאראנה" שהשתלטה על הסיקהים, דהיינו, הסתרת השתייכותם למסדרי האחווה.  הגורו גובינד סינג קבע דמות סיקהית אחידה:

·         זקן ושיער ארוך – קאשא.

·         מכנסיים קצרים – קאצ'צ'א.

·         צמיד ברזל על יד ימין- קארא.

·         מסרק התחוב בשיער – קאנגאה.

·         פיגיון באבנט – קירפאן.

ההנמקה לאחדות הזאת היא שהזקן והשיער הארוך הם ביטוי לצניעות.  המכנסיים הקצרים ייאפשרו מהירות במאבק.  הפגיון נכונות לקרב והמסרק סמל לטוהר.  הנהגת האחידות גרמה רק לאמיצים להכריז על השתייכות הדתית. האמיצים פחות נשרו.

מכאן ואילך הוטל עליהם לעבור מעיין טקס טבילה: המים הטהורים ניתזו מחודו של פיגיון. כל נער, עובר את הטקס הזה הנקרא פאהול ( (Pahulבגיל שהוא מבין את משמעותו וזהו מעיין טקס התבגרות.  המוני אדם נענו לקריאתו של הגורו גאבינד סינג.  כבר בימים הראשונים נטבלו שמונים אלפי הינדים, עד שאורנגזב נאלץ להכיר בקיומם.

                                       

הגרעין של החברה הסיקהית היא הקאהאלסה, דהיינו, המיסדר החברתי – דתי.  שלא כמיסדרים האחרים בהודו (ברהמיניים, בודהיסטיים ואחרים), התבססה הקאהאלסה על עבודה פרודוקטיבית.  כל הבא לגור באנאנדפור-קאהלאסא, היה עליו לוותר על רכושו ולנדבו לקאהאלסא.  ראשית הקאהאלסה הינו בחבורה של חמישה אמיצים (פשוטי עם), שנענו לקריאתו של הגורו גאבינד סינג ונכונו להקריב את עצמם לטובת הכלל.  הקאהלסה היה מוסד דמוקרטי. ה"פאנץ'", בית הדין של חמישה שופטים – מוסד הודי קדום – נעשה המוסד המוסמך ביותר של הסיקהים.

מטעמים היסטוריים ופוליטיים הפך האל האוניברסלי של נאנאק לאל לאומי של העם הסיקהי.  הגורוס הסיקהים (תפקיד שנוצר בניגוד לרוחו של נאנאק, שאסר על מנהיגי הסיקהים בעתיד להשתמש בתואר זה), יצרו פולחן משלהם, טקסים, מנהגים ודינים.  בתחילה לא היה מעמד מיוחד של "כלי קודש", אך עם הזמן עוצב מעמד רוחני שנטל לידיו את השליטה, בעיקר בגורודווארה – בית התפילה.  בשעת הצורך השתמשו הללו אפילו בכח כפוי מן החוץ.  היו מאבקים קשים בין הסיקהים שהתנגדו למסורת הגורו, ברוחו של הגורו סינג ונקראים "לטאט קאהאלסא", לבין המחייבים זאת ברוחו של באנדא ונקראים "באנדאי קאהאלסה".

מאבקם המר של הסיקהים במוסלמים שימר את אופייה ההינדי של הודו. אלמלא הם, לא ברור עד לאן היו מגיעים המוסלמים בהתפשטותם דרומה אלמלא ההתנגדות המזויינת הסיקהית.  בעם הסיקהי פועמת רוח דמוקרטית.בשנים 1921-1922 ניטש סכסוך קשה בין ה"צאן" לבין מנהיגי הדת שבאמריצאר.  הכוהנים וויתרו על קבלת מתנות מסויימות למקדש, כי ניתנו על ידי בני מעמד נמוך.  הדבר קומם את ההמונים הסיקהים והם החלו בהתנגדות פאסיבית שהפכה לאלימה.  למרות שהשלטונות הבריטיים התערבו ולמרות ש- 30,000 סיקהים  נעצרו הם לא וויתרו עד שמקדש הזהב והגורודווארה שבו לידי הקהילה.

הסיקהים מתנגדים לריבוי אלים ולמנהג העלייה לרגל לנהרות הקדושים (עם זאת, אימצו במשך הזמן מינהג עלייה לרגל לאגמים הקדושים…).  הם קיבלו כמה מעיקרי הדת ההינדית כמו "קארמה", גלגול נשמות וחגים הינדיים.  הם אינם צמחונים אך נמנעים מלאכול פרה.  אחד העקרונות החשובים, שנשמרו בקנאות, היה ההתנגדות לקסטות, אך במהלך השנים השפיעה החברה ההינדית גם בתחום זה..  [עובדה מעניינת היא שהדתות  שצמחו בהודו, קמו בין הייתר בשל ההתנגדות לשיטת הקסטות, אך אם השנים, אימצ חלקים ממנה].  מנהיגים סיקהים מתנגדים נחרצות לליברליזם בלבוש ובמינהגים אסורים כגון שתיית אלכוהול ועישון סיגריות.

  

 צילום: גילי חסקין

"הודו – עצות למטיילים" ב'המלצות לטיולים";

"האלים ההודיים – מורה נבוכים"   ו"הגיאוגרפיה של הודו"   ב'חומר עזר;

"חוויות מטיול בקשמיר" ו"הטיול למערת אמרנת" ב'קטעי יומן'.