המקדש היווני

כתב: גילי חסקין:  02-12-2018

תודה לגדעון ביגר ולארתור סג"ל על הערותיהם והארותיהם.

ראו גם: מבוא לטיול ביוון

טיול ליוון, גם אם הוא לצפון ההררי, נדרש לתולדות יוון העתיקה. להלן מידע על המקדש היווני, דבר שיכול לעזור בטיול ליוון.

כללי:

טיול ליוון, גם אם הוא לצפון ההררי, נדרש לתולדות יוון העתיקה. להלן מידע על המקדש היווני, דבר שיכול לעזור בטיולים ליוון, סיציליה, טורקיה ועוד. ביוון העתיקה, המקדש היה מבנה ששימש בעיקרו את הפולחן אך גם לצרכים אחרים.

המקום החשוב ביותר בבניה היוונית העתיקה נועד למקדש היווני. בדרך כלל מזהים את הבנייה היוונית עם בניית המקדשים. שרידי מקדשים פזורים בכל יוון ומושבותיה. הצורות האדריכליות והקישוטים שוכללו במקדשים, אשר היו מקור השראה, לייתר סוגי המבנים. המקדש נבנה מחומרים מובחרים בקפידה ולכן השתמר כה יפה, למרות פגעי האקלים ורעידות האדמה. המקדשים היווניים נבנו לרוב באתרים פולחניים דוגמת אולימפיה, דלפי או אפידאורוס, אך הם הוקמו גם בערים דוגמת המקדשים באגורה של אתונה או בעיר פוסידוניה (פאסטום).

תושבי הפוליס (עיר-מדינה) ביוון העתיקה, השקיעו סכומי כסף רבים על מנת לבנות מקדשים יפים ומקושטים יותר בפיסול ובזהב. המקשים היוונים בולטים בגונם הצחור. הצבע הלבן בוהק למרחוק. בתקופת הרנסנאס, היו שניסו להאדיר את "הפשטות שבלבן". עם הזמן התברר, שהמקדשים, כמו הצבעים, היו צבועים בשלל גוונים, שדהו עם השנים.

מקדשים יוונים נבנו תמיד על ראש גבעה בולטת בנוף או לצד אתרים טבעיים אשר נתפשו כמקומות קדושים בשל ייחודם. מקומות כגון מפל מים מיוחד, מקום בעל נוף יוצא דופן וכדומה נחשבו לכאלה מתוך אמונה אנימיסטית. השימוש של המקדש היה למעשה בית עבור הפסל של האל שנמצא בתוכו. כל מקדש היה מוקדש לאחד מן האלים היוונים ולפיכך היה ניתן גם שמו, לדוגמה – "מקדש אפולו", "מקדש הרה" וכדומה )לא בטוח כלל ועיקר שהיוונים קראו כך למקדשיהם. שמות אלה נתנו על ידי החוקרים המודרניים.

יש לציין, כי האדריכל ביוון העתיקה, כמו פסל או צייר, לא נחשב לאמן אלא היה אוּמן שהיה אחראי על הבנייה. המילה "ארכיטקט" מקורה במילה היוונית "ארכי-טקטון" שפירושה בנאי ראשי (ארכי-ראשי, טקטון-בנאי). האדריכל היה אמון על תכנון המבנה ובנייתו לרבות קישוטיו הפיסוליים. רוב האדריכלים היווניים היו אלמוניים. אפילו האדריכל איקטינוס [1](Iktinus), שבנה את הפרתנון באתונה, בשנים (447–432 לפנה"ס), אליו היו מתייחסים היום כאל גאון רב-אומן, קיבל הכרה של בעל מלאכה שעשה את עבודתו ולא זכה בחייו להכרה מכובדת ומשמעותית.

מקדשים יוונים נבנו תמיד על ראש גבעה בולטת בנוף או לצד אתרים טבעיים אשר נתפשו כמקומות קדושים בשל ייחודם. מקומות כגון מפל מים מיוחד, מקום בעל נוף יוצא דופן וכדומה נחשבו לכאלה. המקדש היה למעשה בית של האל שנמצא בתוכו וגולם בפסל של האל (או האלה). המקדש היווני הוא מונומנט, אלמנט בנוף. מתפללים אליו ולא מתפללים בו (זו היתה תפיסת המקדשים בעולם העתיק, עד למהפכה של בית הכנסת, כנסיה, מסגד המזמינים את המתפלל פנימה!). המקדש היווני הקדום הוא משכן האל ופסלו. מקום המזבח הוא בכיכר שלפני הכניסה למקדש ואף התפילה נערכה שם.

תכנונו של מקדש מבוסס על סימטריה ועל האדריכל היה להיצמד אל עקרונותיה בדייקנות. אלה נובעים מתוך פרופורציה, המכונה ביוונית "אנלוגיה". פרופורציה היא היחס שבין מידותיהם של מרכיביה של יצירה שלמה והיחס שבין כל המכלול, לבין מרכיב אחד, שנבחר לשמש כמודול. מכאן נובע עקרון הסימטריה. ללא סימטריה ופרופורציה, לא יתקיימו יחסים מדויקים בין מרכיביהם.

הארכיטקט הרומאי ויטרוביוס  (Marcus Vitruvius Pollio)  [2], השווה בין הפרופורציות של המקדש לבין אלו של גוף האדם. ויטרוביוס למד את פרופורציות האדם וממצאיו הוצפנו (נכתבו בכתב ראי) בציור מפורסם מאוד של לאונרדו דה וינצ'י משנת 1492 ("האדם הוויטרובי")[3].

המקדש היה מוקף בעמודים בסימטריה מוחלטת. מספר העמודים היה תמיד מספר זוגי בחזית הראשית והאחורית (חזית מזרח\מערב), ומספר אי- זוגי של עמודים עבור החזיתות הצדדיות-לפי הנוסח  2N+1  או 2N-1 , כאשר N= מספר העמודים בחזית הראשית. רוב המקדשים כללו בחזית הקדמית והצרה יותר שישה או שמונה עמודים. בין העמודים לחלל המקדש עצמו שהיה סגור בקירות, היה חלל מעבר בכל ארבעת הכיוונים.

למרות שכל מקדש היה סימטרי לחלוטין, רעיון מיקומו בשטח התייחס לעובדה כי הוא נצפה בפרספקטיבה מכיוונים שונים תוך כדי תנועה. אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לתכנון זה היא מיקומו של מקדש הפרתנון באקרופוליס של אתונה. מקדש זה, שנחשב בזמנו ליצירת פאר ועד היום מהווה דוגמה קלאסית לשיאה של האדריכלות היוונית, נבנה על גבי ההר באופן כזה שתוך כדי העלייה אל ההר ניתן לראות את המקדש מזוויות שונות ולהתרשם ממנו, תוך כדי תנועה עד הכניסה למתחם האקרופוליס בו מתגלה המקדש במלוא הדרו כאשר המבט הוא מבט פרספקטיבי התופס את כל ממדיו של המבנה. העמודים ההיקפיים שלו אף מדגישים את הפרספקטיבה ואת פרופורציות המבנה.

אכן, מקדשי יוון הם ביטוייה המושלם של האדריכלות היוונית. בית המגורים של היווני היה פשוט, כי חייו של האזרח התנהלו בעיקר מחוץ לבית; במקומות כינוס פתוחים או בבנייני ציבור. כך, המקדש היווני (מכל מקום זה של המאה החמישית לפני הספירה), הוא קודם כל בניין ציבור, שתפארתו היא תפארת העיר ולא רק תפארת האל.

המזבח במקדשי יוון נמצא בחוץ, מול הכניסה לנאוס.

על בניין מקדש בעיר היוונית היתה אחראית מועצת העיר, שהיתה ממנה ועדה מתאימה, לצורך הקמת מבנה מסוים. אלו היו מממנים ארכיטקטים, שהגישו הצעות מחיר. ארכיטקטון – מהנדס בניין וארכיטקט , שאחראי גם על הביצוע בשטח (קבלן ומנהל עבודה). הם לא זכו לאותה התהילה כמו ברנסנס.

שרידי הפרתנון שבאתונה. צילום: גילי חסקין

התפתחות

בשנות ה-70 של המאה ה-20  הוכיחו חוקרים, שהארכיטקטורה היוונית בתקופה הארכאית – הבנויה באבן- שואבת את השראתה מהארכיטקטורה המצרית מבחינת פתרונות טכניים, הן בשימוש בעמודים והן בעצם השימוש באבן.

מקורו של המקדש היווני הוא במבנה המגרון (Megaron), אשר היה טיפוס מבנה בתרבויות המיקנית והמינואית הקדומות יותר[4]. צורת המגארון היתה כמעין מלבן מאורך, שקירות הצלע הארוכה יוצאים מעבר לקיר חזית הכניסה, החוצה. כל הבניין נחלק לשניים: החצר הפנימית, היא העזרה והאכסדרה. לשם תמיכת גגה של האכסדרה הוסיפו שני עמודים מצד חזית הכניסה. המקדשים הראשונים היו מקדשי "אין אנטיס".

In antis פירושו בין קירות תוחמים.

מכאן: distylos in antis למשל, פירושו שני עמודים בין קירות תוחמים.

צורת היחיד היא anta ואילו צורת רבים של שanta היא antae

הכניסה  בין אנטות, הנמשכות החוצה מן הקירות הסוגרות על הדביר. במרכז, בין האנטות, מצויים שני עמודים ומעליהם גמלון, הבנוי באופן סימטרי. עם הזמן התפתח טיפוס של מקדש פרוסטילי (עם עמודים בחזיתו), אמפי-פרוסטילי (עם עמודים וגמלון בחזית ובירכתיים). כך למשל, מקדש ובחזיתו ארבעה עמודים ייקרא טטרסטילוס-פרוסטילוס. מקדש ובו ארבעה עמודים מכל צד ייקרא טטרסטילוס-אמפי פרוסטילוס וכך הלאה.

מקדש פריפטרלי –  מוקף שורת עמודים אחת מכל צדדיו.

מראשית המאה ה- 8 המקדשים נבנו מעץ, על גבי בסיס אבן. למרות שלא נשארו מקדשי העץ, ברור שאין להבין פרטים וצורות מסוימות בבניין מקדש האבן, אלא בהעתקת צורות העץ אל בנין האבן, כשהמסורת שמרה על צורות אלו, גם לאחר שלא היה בהן עוד צורך אובייקטיבי

המאה ה- 8 היא תקופת הקולוניזציה היוונית הגדולה (באסיה הקטנה, סביב הים השחור בסיציליה ובאיטליה של היום). היווצרות האויקומנה –  העולם המיושב[5]. ההתיישבות פתחה בפני היוונים אפיקים כלכליים בלתי רגילים. אסיה הקטנה, שיושבה קודם לכן היתה אסם התבואה. צפון אפריקה נחשפה אף היא . היוונים הקימו מושבות בעיקר בדרום איטליה וסיציליה, שכונו "מגנה גרקיה", אבל גם בחצי האי קירניאיקה (Cyrenaica ) בלוב של ימינו .ואת Naucratis  a שבמצרים). כמו כן, התיישבו בחוף של גאליה[6]. ידועה במיוחד מסליה (Massalia). כיום מרסיי.

מקדשי העץ נעלמו ורק מהמאה ה-7 החלו להבנות מבני אבן שהותירו שרידים מרשימים כמו למשל פוסיידוניה (Poseidonia)   שבאיים הקיקלדיים.

ראו באתר זה: סיור באיים הקיקלדיים.

צורת המקדש הנפוצה ביותר מן המאה השישית לפני הספירה ואילך, היא פריפטרוס, המורכב ממבנה סגור – נאוס ואכסדרת עמודים מסביב – פטירון.

לקראת המאה ה-5 לפני הספירה, הגיע סגנון הבנייה של המקדשים לשיאו לאחר שנים רבות של ניסיונות מצד אדריכלי יוון להגיע לפרופורציות המעודנות והמושלמות ביותר שיכולות להיות.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, רק מעט מקדשים הוקמו בשיש. רובם הוקמו באבן גיר וצופו בטייח.

השימוש בעמודים:

עמוד –  תמך אנכי שחתכו עגול[7]. העמודים הוקמו לצורך פונקציונלי לשאת את הקורה והגג. מבחינת הצורה ניתן לחלק את המקדש היווני לשלושה חלקים עיקריים. יסוד, עמודים וגג.

בין כל חלק לחלק יש יחס של הרמוניה במידות ובצורות יחס, המבוסס על חישובים מתמטיים, אסתטיים ורעיוניים כאחד. זה אחד מסודות היופי של הבניין היווני. הארכיטקטורה הארכאית הטריווילית מבוססת על קורה ועמוד. כוחות אופקיים וכוחות אנכיים (אותו עיקרון מאז הניאולית (תקופת האבן החדשה אז החלה בניית מבנים ועד לנאו קלאסיציזם).

העמודים בארכיטקטורה היוונית בדרך כלל אינם מונוליטים אלא עשויים חוליות חוליות. העמודים נחרצו כשהחוליות עמדו זו על גבי זו, כדי לתת תחושה של קלילות. עובי העמודים משתנה בהתאם לאופנה, מהמגושם אל התמיר. במשך הזמן יהיה העמוד דק יותר, גבוה יותר ומחורץ יותר, כדי ליצור תחושת קלילות. היחס בין קוטר העמודים לגובהם משתנה. בסדר (Order) הדורי הוא נע בין 1:6 בתקופה הקדומה, ל-1:7 בתקופה  המאוחרת ובסדר האיוני בין 1:8 ל-1:10.

מקדש יווני כמעט תמיד יעמוד על מסד. תמיד מלבני, החזית – הפתח כמעט תמיד מהממד הצר. למדרגות ערך אסתטי בלבד. היחס בין רוחב לאורך מעניקים תחושה של פשטנות. זו פרופורציה בה הרוחב הינו קצת יותר משליש של סכום מידות האורך והרוחב  ולעומתו האורך, קצת פחות משני שליש של אותו סכום. דומה ליחס של בין מצחו של אדם לאורך פניו. כשהאדם מביט בפרופורציה כזו הוא נמצא במצב שלם ביותר וזה נותן תחושה של הרמוניה. פרופורציה זו כונתה בתקופת הרנסנאס בשם "חתך הזהב" .[8]

המקדש המוקף עמודים איננו מכוון את המתבונן למקום אחד ואיננו מוביל אותו בגרם מדרגות אל הפתח (בניגוד למקדש הרומי, שהוא מאד פרונטאלי, עם גרם מדרגות המוביל בבירור אל הפתח). מעין "חלל זורם".  אלא יותר תחושה של בחירה. האם יש קשר בין סגנון המקדש לבין התרבות שהמציאה את הדמוקרטיה?

כל המקדשים חוזרים על עצמם – עקרון של קורה ועמוד, אך אינם באותן מידות. המגוון העצום בפרופורציות של המקדשים נובע ממשחק הפרופורציות ורוחב בין עמודים, בין חריצים וכדומה. היוונים חשבו  איך זה יראה מרחוק. כשאנו מסתכלים ממרחק יש חשיבות עצומה למשחק אור וצל.

יחידת הבסיס – המודול (module module)  – החוליה התחתונה של העמוד. יחידת הבנייה הבסיסית של המקדש. כל המקדש בנוי תוך שימוש ביחידה זו כיחידת בסיס[9].  כך, שעל סמך חוליה אחת, ניתן לשחזר את מידותיו של המקדש.

הרוחב בין העמודים – אינטר קולוניום – באותו מקדש תמיד שווה.

אנתזיס (Enthasis)

קמירות מתוכננת לאורך עמוד או אלמנט אנכי אחר. זוהי יצירה של אילוזיה = אשליה אופטית. בהצבת העמודים חשבו על הנושא האופטי. כשרואים שורה של עמודים והם עשויים בקווים מקבילים, אם נסתכל ממרחק ייווצר הרושם שכל עמוד הוא מתרחב בקצה, לכן הרחיבו מעט את העמודים במרכזים, כך יש עיבוי קל. בליטה נראית במרכזה של גזע העמוד. בעמודים, הקמירות יוצרת עיבוי קל קצת מתחת לחצי גובה העמוד שאחר כך הולך וקטן ככל שעולים במעלה העמוד. ויטרוביוס קורא לזה "טמפרטורה" (Temperaturrae), אף שאין זה קשור לחום. הכוונה למיני חישובים, המכוונים לתקן את מה שנקרא "הטעויות האופטיות" של האדם. כי האדם לא רואה את המציאות, כי אם כל מיני קיצורים, הנובעים מחוקי הפרספקטיבה, מתוך המוגבלות של עדשת העין. כך גם המסד עליו בנוי המקדש:  אמצעיתו היתה יותר גבוהה מאשר צדיו, כך גם רצפתו מקומרת קימור קל. בפרתנון למשל הרצפה מוגבהת במרכזה בעקמומיות עדינה (כ-10 ס"מ בצלע הארוכה של כ-70 מטר), וכך גם כל הקווים המקבילים לה[10]. האדריכל הרומי ויטרוביוס מספר בספרו על אודות האדריכלות שאם ריצפת המקדש (הסטילובטה) תהיה לגמרי ישרה אזי היא תיראה לעין כשקועה. ליוונים לא היו חישובים אופטיים כה משוכללים. הם הגיעו לכך בצורה אמפירית.

צבע:

חשיבות נודעת שאינו אבן אטומה אלא יש בו הבדל גוונים תכלכל ירקרק ואדמדם. כמו כן ידוע לנו שהמקדשים היו צבועים באדום, כחול, צהוב, ירוק.

 סדרים עיקריים:

האורדר (Order), או הסדר, הוא מערכת משולבת של יסודות טקטוניים ואורנמנטליים (קישוטיים). הצורות קבועות, מקומן במבנה קבוע וכן קבועים אף היחסים. הסגנונות העיקריים של המקדשים הם הסגנונות – הדורי והאיוני. בניגוד למה שמקובל לעתים לחשוב, ההבדל ביניהם איננו כרונולוגי אלא גיאוגרפי – אתני. הסדר הדורי התפתח ביוון, בפלופונס ובאטיקה והסדר האיוני – באסיה הקטנה, הלא היא איוניה. בניגוד למה שנכתב לעתים, ההבדל בין הסגנונות אינו כרונולוגי, אלא גיאוגרפי-אתני. מבחינת פרטי הבנייה אין הבדלים גדולים ביניהם, אבל יש הבדל גדול בפרופורציה, עד כדי לשנות את אופיו של הבניין. המקדש הדורי הוא יציב, מוצק ויופיו בפשטותו. המקדש האיוני מורכב יותר, קל יותר ועדין יותר. לעתים, מבנים דוריים כוללים גם אלמנטים איונים כמו העמודים והאפריז המעוטר של הנאוס (ההיכל הפנימי). כך למשל, בפרתנון.

בשוני ממה שלעיתים נשמע, אין בנמצא סדר קורינתי (Corinthian order). יש כותרת קורינתית שהתפתחה החל מהמאה ה-5 לפני הספירה. לכותרת הקורינתית יש תבליטי עלים (מסוג אקנתוס= קציץ סורי).

הסדר הדורי

שלוש מדרגות מובילות לבסיס המקדש. מעליו מתרוממים עמודים ללא בסיס.

העמודים הם "דמויי סיגר". צרים יותר בחלקם העליון[11]. גובה העמוד בין  6-10 מ'. היחס בין גובה העמוד לרוחבו משתנה. בקדומים  1:4 ובמאוחרים  1:6 עד .1:8 העמוד נהיה צר כלפי מעלה עד לכותרתו (קפיטאל). העמודים מחורצים לאורכם. החריצים  (Fluting) היו סמוכים זה לזה וכיסו את כל שטח העמוד. כך שקצה של אחד הוא תחילתו של אחר.

הכותרת

לכותרת הדורית שני חלקים: אכינוס ואבקוס.

האכינוס (Echinus)) –  הרחבה עגולה ומשופעת בראש העמוד, עליה מונח אבקוס  – (abacus) טבלה מרובעת עליה נשענות קורות הגג. בתחילה – גובה האבקוס כגובה האכינוס עם הזמן יש נטייה לעדינות האבקוס. הוא נהיה יותר דק והאכינוס יותר עבה. החלק התחתון של האכינוס – כאילו המשך של העמוד. נוצר רושם לעיתים שהאכינוס והאבקוס הן שתי אבנים אך זו אבן אחת.

מערכת הקורות

מעל לעמודים נמצאת מערכת קורות, נקראת אנטבלטורה  (Entablature).

נחלקת  לשלושה חלקים:

• ארכיטרב (Architrave) – הקורה הראשית המונחת מעל לעמודים. על אף שהארכיטרב נראה כקורה אחת רציפה, הוא תמיד רצף של קורות אבן קצרות, באורך זהה למרחק בין מרכזי העמודים.
• אפריז (Frieze) – השכבה האמצעית באנטבלטורה והעבה ביותר.
• קַרְנִיז" (cornice). נקרא בעברית כ"כרכּוֹב" – רצועה צרה שהפרידה בין מערכת הקורות לבין הגג (נמצא מעל  האפריז). הכרכוב בולט כלפי חוץ ויוצר הצללה. מונע ממי הגשם לנזול על החזית. יותר כותרת עליונה לכלל המבנה.

• 

הארכיטרב מונח על ה"אבאקוס" ומהווה יסוד למערכת הקורות המקיפה את הבניין סביב סביב. כוון הקורה הוא אופקי, בניגוד לעמוד האנכי, כך הודגש משקלו של הגג, הנשען על העמודים, לעיני הרואה. כבדות יחסית זו הומתקה על ידי האפריז, שבו בולטים הקווים האנכיים. האפריז מחולק לקבוצות של שלושה חצאי גלילים מאונכים – טריגליף (triglyph) שמקומם מעל העמודים ול"מֶטופות" (metopes)  – משטחים מלבניים, בין הטריגליפים. במשטחים אלה הניחו מקום לעבודת הפסלים + קישוטי תבליטים מחיי אלים וגיבורים. במבנים מסוימים המטופות היו פסלים בעצמם שנראו כאילו הם מחזיקים בידיהם את הכרכוב, הנמצא מעליהם.

בין הארכיטרב לאפריז רצועה אופקית מובלטת, בעלת חתך מלבני – נקראת טניה (Tenia) , שהיא בעלת משמעות עיטורית בלבד. מתחת לטריגליף – גוטיי – "דמעות" מתחת לטריגליף. מצורתו המורכבת של המשקוף אפשר ללמוד שהמקדש הקדום היה בנוי עץ. אחרת אין איך להסביר את התהוות צורה זו.

גמלון

הגג היה משופע וכך נוצר  בחזיתו של המבנה אלמנט אדריכלי בצורת משולש שווה-שוקיים הנקרא גַּמְלוֹן  (pediment).  במספר רב של מבנים בסגנונות אדריכליים שונים, נעשה שימוש בגמלונים. מטרתו המקורית של הגמלון היא לתמוך את הגג הדו שיפועי, אך נעשה בו שימוש אדריכלי בעיקר כדי לתת למבנה מראה יציב ואיתן. באדריכלות הקלאסית מופיע הגמלון מעל השכבות של הארכיטרב, האפריז והקרניז, כחלק מהאנטבלטורה. הגמלון הקלאסי הוא הכותרת של המבנה כולו. בדרך כלל קיימים  פסלים בתוך הגמלון עצמו המכונים "טימפנון" (Timpanon). זהו מרחב נהדר להכניס את הנושא האסתטי. הטימפנון אפשר את המרחב היחיד בו הפיסול העניק למבנה דינמיות, לכן הסצנות הן בדרך כלל דרמטיות. בדרך כלל, במרכז הגמלון תופיע הדמות המרכזית, ומשני צדי ההתרחשות

הכלל באומנות הקלאסית היה, שהגמלון הקדמי, מעל לכניסה בהיכל, נועד למחזה שקט והאחורי, למחזה שוקק. כך למשל, בגמלון המזרחי של הפרתנון, מתוארת לידתה של אתנה מראשו של זאוס ובגמלון המערבי, מתוארת התחרות בינה לבין פוסיידון, על ארץ אטיקה.

הרעפים:  עשויים מחומר (כמו היום) או משיש, או משיש מצופה זהב (למשל הארטמיסיון באפסוס). אקרוטריון – פסלים בפניות ובגג.

 למקדש היווני מספר חלקים:

מדרגות: לפי ויטרוביוס, את המדרגות יש להתקין כך, שתמיד יהיו במספר אי זוגי. באופן זה, רגל ימין, אותה מציבים על המדרגה הראשונה, גם תוצב בראש המפלס של המקדש עצמו.

•  NAOS  (נאוס) – עזרה – מקום שם עומד פסל האל.
• PRONAOS  (פרונאוס)- אכסדרה – חדר המבוא.
• OPISTODOMOS  (אופיסטודומוס) = עזרה – לעתים מוסיפים מאחור חדרון, חדר אחורי חסר פונקציה שלא קשור לנאוס. נוצר כדי לאזן את הפרונאוס ולשמור על סימטריה. האור חודר לעזרה רק מבעד לכניסה הגדולה האחת שבחזית הצרה של המקדש

הסדר האיוֺני

הסדר האיוני שואב את השראתו מהמזרח. בעיקר התרבויות הניאו-חיתיות.  בניגוד למה שנכתב לפעמים, ההבדל בין הסדר האיוני לסדר הדורי אינו כרונולגי, כלומר, הסדר האיוני לא התפתח  מהסדר הדורי. ההבדל הוא גיאוגרפי-אתני. הסדר הדורי התפתח ביוון גופא, היינו בפלופונז. הסדר האיוני, התפתח ביוניה, באסיה הקטנה.  ישנם קצת שינויים בקשר למערכת הקורות, אך אין שינוי בתוכנית.

עמודים:

הצורות האיוניות הן בדרך כלל קלות מן הצורות הדוריות המקבילית. דבר זה נובע במתכונת המידות של העמודים האיוניים, שבהם היחס בין הקוטר לגובה הוא מגיע עד 1:10. השימוש באנתאסיס (אילוזיה) מצוי פחות משימושו בעמוד הדורי ומורגש פחות. בניגוד לעמוד הדורי, העמוד האיוני, עומד על בסיס, שסגנונו פשוט יותר בסגנון שנוצר

שינוי חשוב יש בחריצי העמוד, שהם יותר צרים. החריצים מובדלים זה מזה על ידי פסים מעוגלים ואנכיים, וכך לובש העמוד האיוני צורה מעודנת ומעוגלת יותר, המורגשת במיוחד בצורת הכותרת.

כותרת:

מקור הכותרת היונית, בכותרת פרוטו-איאוליות (רמת רחל, מגידו וכו'), שייכות לתרבויות מזרחיות שהשתרעו בין אוררטו ליהודה בתקופת בית ראשון. (ייתכן שהכותרת הפרוטו-איאולית היתה ידועה לפני האשורים, אך כנראה הופצה על ידם). כותרת דורית מכל מקום נראית אותו דבר לעומת זאת, כותרת יונית היא מלבנית במתארה. יש לה צד ארוך – רפרזנטטיבי, וצד קצר, יפה פחות. כך שיצרה מעט בעיות לארכיטקטים. .

האבאקוס– התנוון מהלוחות העבות נשארה פה לוחית דקיקה.

האכינוס – מקושט בדגם קבוע אופייני ושני סיבובים ספיראליים (וולטות) ,הקובעים את דמותה של הכותרת היונית. דומה שהאכינוס כאילו נלחץ. הוולטות מסתלסלות באופן המזכיר קרניים של אייל, שנראות כמתגלגלות נוכח העומס הנשען עליהן.  בוולוטות נוצר מעין שקע עדין שנותן תחושה של גמישות (כתפקיד האכינוס הסגלגל בכותרת הדורית) רק מאזנים את העימות בין הכוח האנכי לכוח האופקי. בקווי הוולוטות יש אין ספור של אפשרויות.

בסיס:

אלמנט ארכיטקטוני חשוב. לבסיס שלושה חלקים – חלק קמור, חלק קעור וחלק קמור. החתך עגול. אלו גלילים אופקיים. הבסיס התפתח באיוניה אך יוונים גרו גם ביוון. לאחר שריפת מילטוס (Miletos) היגרו יונים רבים מיוניה לאטיקה. הסדר היוני- יוני מעוטר יותר, האיוני-אטי פשוט יותר.

מערכת הקורות  (Entablatura)

הבדלים משמעותיים בין הסגנונות. בסדר האיוני – אפריז חלק לגמרי. (בניגוד לטריגליף ומטופה המאפיינים את הסדר הדורי) ומכיוון שכך, יהיה מעוטר בתבליט רץ. ניתן להראות סיפור בהמשכים, בדרך כלל סיפור מיתולוגי. הארכיטרב – בסדר הדורי חלק לגמרי. לעומת זאת, הארכיטרב היוני מורכב משלוש קורות בולטות זו מעל זו, כאילו מדורגות. זו אבן אחת שעוצבה במדרגות, כדי ליצור תחושת קלילות. ההבחנה בין יוניה ואטיקה ניכרת גם במערכת הקורות. בסדר היוני-יוני כמעט ואין אפריז, אך הכרכוב מקבל משנה עיטור. בכרכוב – האלמנט הבולט הוא השיניות. לפעמים משתלט על האפריז כולו. לעתים מופיע הישר על הארכיטרב. הסדר היוני ממשיך להתקיים, לתוך התקופה הרומית. בדרך כלל שימש למבנים קטנים יותר, להוציא מקדשי אסיה הקטנה.

ביבליוגרפיה

אבא אלחנני, הארכיטקטורה כאמנות וכמדע, אוניברסיטה משודרת, תל אביב, 1990.

אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004 (הוצאה ראשונה- 1978).

אילנה לקשטיין, תולדות האמנות והאדריכלות, תל אביב , 1993.

ארתור סג"ל, "ארכיטקטורה בארץ-ישראל בתקופת הורדוס", יחידה 3 מתוך:  יהודה ורומא מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, עמודים 177-276, האוניברסיטה הפתוחה, יחידות 3-1 , תל אביב 1998.

זביגנייב, הרברט, "אצל הדורים", ברברי בגן, כרמל, ירושלים, 2004, עמ' 23-39.

ויטרוביוס, על אודות האדריכלות, הוצאת דביר, תל אביב, 1997.

John Boardman, Jose Dorig, Werner Fuchs and Max Hirmer, "The Art and Architecture of Ancient Greece", Thames and Hudson, London (1967(

Henri Stierlin, Greece: From Mycenae to the Parthenon, Taschen, 2004

הערות

[1] אדריכל שפעל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס ביוון. לא ידוע עליו הרבה מלבד המבנים שתכנן – כולל את הפרתנון באקרופוליס שבאתונה, את מקדש אפולו אפיקוריוס בבאסאי שבמערב הפלופונסוס, ואת אולם הטלסטריון באלפסינה.

שלושת המבנים שתכנן הם מבנים דתיים ציבוריים גדולים והם בעיקרם בנויים בסדר הסדר הדורי של האדריכלות היוונית, א

[2] מרקוס ויטרוביוס פוליו (בלטינית: נולד בסביבות 70-80 לפנה"ס, מת אחרי 15 לפנה"ס), היה סופר, אדריכל ומהנדס אזרחי וצבאי רומאי בן המאה ה-1 לפנה"ס. הוא עצמו כותב, כי שירת בצבא הרומי כמפקח על בנייתם ותיקונם של בליסטראות, סקורפיונים ושאר מכונות מלחמה הוא ידוע בעיקר בשל ספרו רחב-היריעה "De Architectura" ("על אודות האדריכלות"). ספר זה נכתב בלטינית, ככל הנראה בין 27 ל-23 לפנה"ס. בין שאר הדברים כותב ויטרוביוס, כי איכות העבודה תלויה בקשר החברתי של עבודת האומן ולא ברמת המיומנות של העבודה עצמה. אפשר שהציטוט המפורסם ביותר מתוך "De Architectura" הוא: "בנייה טובה היא בעלת שלושה תנאים: יציבות, צורך והנאה" (כתביו של ויטרוביוס נשמרו בהעתקות ידניות על ידי נזירים עד שנתגלו במאה ה-15, ונתפרסמו בזכות האדריכל ואיש הרנסאנס לאונה בטיסטה אלברטי, שאת ספרו "על אמנות הבנייה" כתב בהתייחסות ישירה לויטרוביוס, הן בתוכן והן בצורה (למשל, החלוקה הפנימית לעשרה ספרים).

[3] הרישום המשקף זאת, עושה שימוש בפרופורציות ובסימטריה של גוף האדם, כסמל לשלמות ולהרמוניה. הוא מהווה ביטוי של גילוין מחדש של הפרופורציות המתמטיות של גוף האדם במאה ה-15, ונחשב לאחת מיצירות האמנות הידועות של הרנסאנס האיטלקי.

[4] מגרון (יוונית עתיקה Μέγαρον) היה מבנה בתרבות המינואית ובערים מיקניות ביוון העתיקה. המגרון היה אולם מלבני שבכניסה אליו ניצבה מבואה פתוחה בצידה האחד, ואשר נתמכה לעיתים על ידי שני עמודים. באולם עצמו היה תנור חימום שניצב בערך במרכזו.

המגרון נחשב למקור השראתו של המקדש היווני, והוא שימש כאולם מלוכה, כמקום פולחן, לשם עריכת חגיגות ומשתים, לשירה וכמקום כינוס לגברים בלבד. המגרון היה צבעוני בהתאם למקובל באדריכלות המינואית. פנים המבנה עוצב בלבנים שרופות, והוא נתמך על ידי קורות עץ. הגג כוסה באריחי קרמיקה וטרקוטה. מגרונים ידועים נצבו בטירינס ובמיקנה (ויקיפדיה).

[5] אויקומנה זה העולם המיושב בכללו, גם מצרים, ובבל, ופרס, מול העולם הבלתי מיושב ובו בעיקר נוודים או שטחי מדבר ריקים

[6] גאליה (בלטינית: Gallia) הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה. באזור זה ישבו בתקופת האימפריה הרומית הגאלים, שהם עם קלטי, אשר התפשטו אף מחוץ לגבולות גאליה.

[7] להבדיל מאומנה, שהיא תמך אנכי, שחתכו אינו עגול.

[8] יחס הזהב (או חיתוך הזהב), הוא קבוע מתמטי המעסיק את המדע והאמנות כבר מאות שנים. זהו מספר אי רציונלי המסומן באות היוונית פי . לפי ההשערות, יחס זה התגלה על ידי אחד מתלמידיו של פיתגורס; הוא תואר בספרו של אוקלידס, "יסודות", לפני כ-2,300 שנים. בימים ההם כונה היחס בשם "יחס קיצוני וממוצע". לוקה פאצ'ולי, מתמטיקאי איטלקי מתקופת הרנסנאס, הקדיש ליחס הזהב ספר שלם, וכינה אותו "הפרופורציה האלוהית".

היחס מייצג מידות וגדלים רבים בטבע, והחל מתקופת יוון הקלאסית, הוא גם משמש באמנות ובאדריכלות.

[9] אחת הקונספציות של האדריכלות היא מודולים: כל גוף נחלק למספר יחידות כשהיחידה הגדולה ביותר שניתן לחלק אותה בתוך הגוף היא המודול.

[10] דעה זאת לא מתיישבת עם אופי השימוש המוקדם באנטזיס במקדשים מהתקופה הארכאית של יוון (מאות 8 עד ה-5 לפנה"ס). כדוגמה, במקדש הראשון לאלה הרה משנת 550 לפנה"ס לערך במושבה היוונית פאסתום שבדרום איטליה, הקמירות של העמודים היא כה בולטת שקשה לטעון שמטרתה לפצות על אשליית קעירות. במקדשים המאוחרים יותר בפאסתום (מקדש לאתנה משנת 500 לפנה"ס והמקדש השני לאלה הרה משנת 470 לערך) האנטזיס עדיין בולט, אך פחות מאשר במקדש הרה הראשון. במקדשים של התקופה הקלאסית במחצית השנייה של המאה ה-5 – כמו הפרתנון באתונה ,או מקדש אפולו אפיקוריוס בבאסאי, האנטזיס הוא כבר עדין ביותר.

מכאן הטענה שאולי האנטזיס לא נועד לפצות על אשליה אופטית או על בעיה בצורת העמודים אלא שהוא נחשב בעל ערך אסתטי כשלעצמו. העיבוי של העמוד באמצעיתו יוצר תחושה של מבנה "אורגני" הלוחץ על העמודים. כך נוצרת תחושה של מסיביות וחוזק ואשליה של גובה רב לעמודים. יש המצביעים על דמיון לגזע התמר או לגפיים שריריות של בעלי חיים כיוצרים תחושה טבעית וחייה למבנה. דעה נוספת היא שהסיבה לאנטזיס היא בעיקר הנדסית ושהוא באמת מוסיף לחוזק המבנה. בכל מקרה, האדריכלים היוונים לא הותירו הסבר משלהם לשימוש באנטזיס ולכן כל הדעות שהובאו למעלה הן בגדר השערות בלבד.

[11] בחלק מהסדרים הגלילים הלכו והוצרו לקראת 2/3 הגובה של העמוד, דבר שנתן לו מראה מעט יותר "שמנמן". במצב כזה קוטרו העליון של העמוד היה קטן מקוטרו התחתון בכשמינית