המסעות לחקר אנטארקטיקה

כתב: גילי חסקין.

לסרטון מתמונות שצילמתי

להרצאה על אנטארקטיקה.

ראו באתר זה: לווייתנים ; פינגווינים  ;   קרחונים  בעולם  ;תופעות וולקניות בעולם ;  הרי געש ;                                       גיאוגרפיה של אנטארקטיקה  ;   גיבורי אנטארקטיקה-רוברט פלקון סקוט  ; גיבורי אנטרקטיקה-אמונדסן ;  מסע נורדנשולד לחקר אנטארקטיקה ;  טורפי הים ;

טיול לאנטארקטיקה הינו טיול טבע מובהק. הנושא העיקרי וכמעט היחידי הוא נופי הפרא ועולם החי המסעיר. אולם טיול באנטארקטיקה אינו שלם מבלי להעלות על נס את אותם חלוצים שסיכנו את חייהם למען סקרנותם ותהילתם.

ידיעות ראשונות

אמונה בקיומה של "טרה אוסטרליס" (Terra Australis, האדמה הדרומית) – יבשה רחבת-ידיים בדרום הגלובוס – הוזכרה כבר על ידי אריסטו ופותחה בימי תלמי (Ptolmey) במאה הראשונה לספירה), שהציע את רעיון קיומה של היבשת, כדי "לאזן" את הסימטריה שהייתה קיימת לדעתו בין שטחי היבשה שהיו ידועים באותה התקופה. תיאורים של יבשת דרומית גדולה הופיעו גם במפות שונות, אך ממדיה ומיקומה לא היו ברורים. אפילו לקראת סוף המאה ה-17, כאשר התגלה שדרום אמריקה ואוסטרליה אינם חלק מהיבשת האבודה, האמינו גיאוגרפים, שהיא גדולה בהרבה מאשר ממדיה האמתיים.

מפת טרה אוסטראליס

בשנת 1520 גילה פרדיננדס מגלן את המעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, מדרום לאמריקה ולא היה צורך מעשי להפליג דרומה מזה. גילוי אנטארקטיקה בא מסקרנות אינטלקטואלית בלבד.

במפת פירי ראיס (Piri Reis Map) שחוברה בידי האדמירל העותומאני פירי ראיס בשנת 1513 ופורסמה בשנת 1523 כחלק מעבודתו "ספר המקצועות הימיים". יש התייחסות לארצות שלא היו ידועות בזמנו, נוסף לציון של פירי ראיס עצמו כי מקורותיו הם "מלכי הים העתיקים". המפה נחשבת לאניגמה שכיום מנסים להסבירה. במפה מופיעים איים בקרבת דרום אמריקה שיש הטוענים כי הם איי שטלנד הדרומיים, חלק מאנטארקטיקה.

מפת פירי ראיס

החוקר ואיש הימייה גאווין מנדיז, טוען בספרו 1421 כי האדמירל הסיני ז'נג חה (Zheng He 1371–1433) התקרב בראש הארמדה שלו לאנטארקטיקה, מכיוון צפון מערב, כשהוא מפליג בשולי הקרח והגיע אליה בקצה הדרומי מערבי של איי שטלנד הדרומיים[1]. לדבריו, מטרת הסינים במסע היתה להגיע אל מתחת לכוכב קרוציוס אלפא, הכוכב הראשי של צלב הדרום. ללא המסעות הסינים, לא היה לפירי ראיס את היכולת להציג את אנטארקטיקה מאות בשנים טרם שבאו אליה האירופאים[2].

• ב-1675 הפליג לאזור הסוחר האנגלי (ממוצא צרפתי) אנטוני דה רושה (Anthony de la Roché), וגילה את איי גאורג'יה הדרומיים.

מסעות דה רושה

 קפטיין קוק

ב-1772 יצא ג'יימס קוק לסייר מדרום לאמריקה הדרומית, בספינותיו: "אדונצ'ר" (Adventure) ורזוליישן ((Resolution).  הם חצו את החוג האנארקטי ב-17 בינואר 1773, בדצמבר 1773 ובינואר 1774. ב-1755 סייר את סביבות אנטארקטיקה, הגיע עד קוו רוחב '71º 10  וגילה קבוצת איים אותם כינה "איי סנדוויץ", על שם הדוכס הרביעי של סנדוויץ'. הוא התקרב למרחק של 121 ק"מ מהחוף האנטרקטי, אך נמלט מהמקום בגלל תנאי מזג האוויר. קוק הקיף את חוג הקוטב הדרומי ונוכח לדעת שאין יבשת ראויה בין אנטארקטיקה והיבשות שהיו ידועות עד אז. ידעה זו הפסיקה לזמן רב יחסית את ההתעניינות באזור. היחידים שהגיעו לשם היו ציידי לווייתנים. אם כי אלו לא דיווחו על תגליותיהם.

המסעות של ראשית המאה ה-19

הדיווח המהימן והמתועד הראשון על גילוי היבשת התרחש כאשר הצאר אלכסנדר הראשון יזם מסע חקר רוסי של שתי ספינות, בראשות האציל פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן (Fabian Gottlieb Benjamin von Bellingshausen), אדמירל בצי הרוסי האימפריאלי. על הספינה השנייה פיקד עמיתו מיכאלי לזרב (Michaeli Lazarev). המשלחת, יצאה מנמל פורטסמות ב-5 בספטמבר 1819 והגיעה ליעדה ב-28 בינואר 1820. עד שנת 1822 הקיף בלינגסהאוזן את אנטארקטיקה, גילה את אי פיוטר הגדול ואת ארץ אלכסנדר שמדרום מערב לחצי האי שלמים ייקרא על שמו של פאלמר (ראה להלן).

בלינגהאוסן

שלושה ימים אחרי בלינגסהאוזן, עגן באנטארקטיקה אדוארד ברנספילד (Edward Bransfield) אירי שהיה אדמירל בצי המלכותי. כעבור עשרה חודשים, בנובמבר 1820, הגיע לשם  נתנאל פאלמר (Nathaniel Brown Palmer), צייד כלבי ים מארצות הברית. בהיותו בן 21 בלבד הגיע בספינתו Hero  מכף הורן שבדרום אמריקה, אל חצי האי האנטרקטי. שנה לאחר שחזר משם, יצא הבריטי ג'יימס וודל  (James Weddell) למסעו, הוא גילה את הים הנקרא על שמו והיה הראשון להדרים בשנת 1823, בספינה זעירה בת 160 טון בלבד, עד מעבר לקו הרוחב º74 דרום.

ב-1830 שלח הסוחר האנגלי סמואל אֶנדֶרְבי (Samuel Enderby) את ג'יימס ביסקו (Biscoe) לחקור את האזור שמדרום לאפריקה. בחודש דצמבר הוא הגיע לאיי שטלנד הדרומיים וב-21 בינואר 1831 חצה את החוג הארקטי. ביסקו גילה את מה שנקרא לימים "ארץ אנדרבי", על שם פטרונו  והקיף את אנטארקטיקה מסביב.

ב-1838-1843 סיירו באנטארקטיקה שלוש משלחות: הצרפתי ד'אירויל (Jules Sébastien César Dumont d'Urville) גילה את ארץ אדלי (Adelie Land), שמדרום לטסמניה; האמריקאי צ'ארלס וילקס (wilkes) גילה את הארץ הנקראת על שמו והסיק שבין מעלות הרוחב המזרחי 97 ו-160 נמצאת יבשת. הבריטי ג'יימס קלרק רוס  (James Clark Ross) חדר לתוך הים שנקרא על שמו, גילה חלק מחופיו המערביים ואת האי רוס ( Ross) עם הר ארבוס (Mount Erebus)  שבו והגיע עד קוו רוחב של 78 מעלות ו-50 דקות ועסקה בעיקר בתצפיות אקלימיות ומגנטיות.

ג'יימס קלרק רוס

ראשית המאה העשרים

ב-1901 יצאו לאנטארקטיקה שלוש משלחות, שחילקו ביניהן מראש את שטחי פעילותן: שוודית בהובלתו של נילד אוטו נורדנשלד (Nordenskjold), גרמנית בניהולו של אריך פון דריגאלסקי (Drygalski) והידועה ביותר, המשלחת הבריטית שהוביל רוברט פלקון סקוט. נורדנשלד עסק במחקר אוקיאנוגרפיה בים וודל, עד 1903. דריגאלסקי גילה ארץ בקוו רוחב מזרחי 90 וקרא אותה על שם וילהלם השני ואי שנקרא על שמו "אי דריגאלסקי". הוא עסק בעיקר בחקר עולם החי של האוקיינוס והשיג תוצאות רבות ערך למדע. סקוט פעל בים רוס, חקר את חופיו, גילה כמה שרשראות הרים ומדד את גובהם של כמה שיאים. אחד מקציני המשלחת של סקוט, ארנסט שקלטון (Shhacklleton), מצא בשנת 1908 דרך על פני הקרח הימי והיבשתי והתקרב עד למרחק של 68.5 ק"מ מהקוטב הדרומי. בכך סלל את הדרך לרואלד אמונדסן וכן לסקוט וחבריו (ראה להלן).

רואלד אמונדסן

רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) נולד ב-1872 בבורגה (Borge) שבאיי לופוטן, בצפון נורווגיה. כילד רותק לסיפורי הרפתקאותיהם של חוקרי הקטבים, ובמיוחד לניסיונותיו של סר ג'ון פרנקלין, למצוא את המעבר הצפוני-מערבי בצפון יבשת אמריקה (המעבר המחבר בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי). אביו, בעל אוניות עשיר ואמו, מתו בהיותו נער. אמונדסן הפסיק את לימודי הרפואה בהם החל ובגיל 21 , בשנת 1897, הצטרף כקצין ראשון לצוות האונייה בלגיקה (Belgica), שהשתייכה למשלחת בלגית שחקרה את חופי אנטארקטיקה, בהנהגתו של אדריאן דה ז'רלש (Adrien de Gerlache). ספינת המשלחת "בלגיקה" נתקעה בתוך שדה קרח ונאלצה להישאר במקום עד הפשרת הקרחון. כך הייתה המשלחת הבלגית הקבוצה האירופאית הראשונה שעברה חורף שלם באזור אנטארקטיקה על אף שלא תכננה לעשות זאת ולא הייתה מצוידת כראוי למטרה זו.

ז'רלש והבלגיקה

כאשר חלה דה ז'רלש, מפקדה של הספינה, תפס אמונדסן פיקוד על צוות הספינה. רבים ממלחיה לא תפקדו וחלו בצפדינה – מחלה טיפוסית, הנובעת מחוסר בוויטמין C, בה לוקים יורדי ים המבלים את זמנם בהפלגות ממושכות. במצב המורכב שנוצר, הוכיח אמונדסן כושר מנהיגות והצליח בסופו של דבר להשיט את הספינה למקום מבטחים.

ב-1901 החל אמונדסן בלימודי חקר המגנטיות של כדור הארץ בהמבורג, ולתכנן לפרטי פרטים את מסעותיו העתידיים. ב-1903 יצא למסע על גבי היֵאָה (Gjöa), אוניית דיג קטנה במשקל של 47 טון ובאורך של 22 מטרים אשר נשאה ששה אנשי צוות ו-17 כלבי מזחלות, במטרה לבצע ניסויים מדעיים באזור הקוטב המגנטי ולנסות לחצות את המעבר הצפוני-מערבי.

ב-1906, לאחר מסע ימי מפרך, היה אמונדסן לאדם הראשון בהיסטוריה שעבר בספינה את ים הקרח הצפוני-מערבי לכל אורכו, עד אלסקה. בחירתו של אמונדסן באונייה קטנה הוכיחה את עצמה, ואפשרה תמרון זריז בין גושי קרח ובתוך תעלות רדודות. כיבוש המעבר הימי, אותו גילה הבריטי רוברט מק'קלור ב-1854, זיכה את אמונדסן בתהילה עולמית. הוא החל לתכנן את כיבוש הקוטב הצפוני, אולם לאחר שנודע לו כי החוקר האמריקאי רוברט פירי (Robert Peary) כבש כבר אותו, שינה אמונדסן את תוכניותיו והחל לתכנן בחשאי את כיבוש הקוטב הדרומי. ב- 1910 הפליג מנורבגיה למסעו הגדול באוניה "פראם" (קדימה), שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן, להגיע לקוטב הצפוני.

פראם (קדימה)

אמונדסן היה במרוץ מול רוברט פלקון סקוט (ראה להלן) שיצא לאותו מטרה – לכבוש את הקוטב הדרומי. כאשר עגנה ספינתו באי מדירה (Madeira), שלח אמונדסן מברק קצר למתחרהו הבריטי: "ברצוני להודיעך שה'פראם' ממשיכה במסעה לאנטארקטיקה". לא היה צריך ביותר מזה. הכול הובן. כך החלה אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה. אמונדסן היה אז בן 38. סקוט מבוגר ממנו בארבע שנים ומנוסה פי כמה, קיבל את המברק במלבורן, אוסטרליה, בעיצומן של ההכנות האחרונות למסע שלו לקוטב הדרומי.

בינואר 1911 הגיע אמונדסן לקרח שמדרום לים רוס (מפרץ הלוויתנים). הוא התבסס באופן מוחלט על כלבים שהביא מצפון גרינלנד. בצעד שיתברר בעתיד כחיוני, יצא למסע מקדים של שלושה שבועות, הצליח להניח שלושה מחסני אספקה, במשקל כולל של טון וחצי בקווי הרוחב 80°, °81 ו-°82 ושב לבסיס היציאה במפרץ הלווייתנים. הוא שהה את כול החורף הדרומי בסביבה זו. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן, מצויד היטב לדרכו, עם ארבע מזחלות כלבים וחמישה אנשים. ב-21 בנובמבר עמדו חמשת הנורווגים על כיפת הקרח  בגובה של 3000 מ'. על פי התכנית, הם ירו ב-24 הכלבים החלשים ונותרו עם 18. לאחר כמה ימים של מסע קשה, הם הגיעו אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911. 34 ימים לפני סקוט! אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף לצדו את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט, כאשר הגיע אחריו לקוטב.

מסעותיהם המקבילים של אדמונסן וסקוט

מסעו של אמונדסן, שלא עסק בשום מחקרים מדעיים רציניים, היה ללא ספק המהיר ביותר שנעשה במזחלות כלבים. הוא ואנשים עשו את הדרך חזרה ב-38 ימים בלבד, וחזרו אל משכנות החורף שלהם עם 12 כלבים ומספיק מזון.

אמנם מזג האוויר הטוב סייע לאמונדסן בהישגו, אולם יש לזקוף את הצלחתו (במיוחד לנוכח כישלונו הטרגי של סקוט) לזכות התכנון הקפדני והיכרותו הרחבה עם התנאים באזור. גם התבוננותו היסודית באורח חייהם של אינואיטים בחוג הארקטי, תרמה רבות להצלחת מסעו.

בדרכו חזרה גילה את ההרים שקרא להם על שם המלכה מוד. על מסעו זה כתב את הספר Sydpolen  ("הציר הדרומי").

ב-1918 יצא אמונדסן לחקור אזורים חדשים באזור הארקטי, אולם בשל תנאי מזג אוויר קשים וחודשים רבים בהם היתה ספינתו לכודה בקרח, נאלץ לוותר על יעדי המשימה. למרות זאת הצליחה המשלחת בפיקודו להביא נתונים מדעיים (בין השאר נתונים מטאורולוגיים) חשובים מהאזור. במאי 1926 הצליח אמונדסן, יחד עם החוקר לינקולן אלסוורת (Lincoln Ellsworth) והטייס אומברטו נובילה (Umberto Nobile) לחלוף מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר, בטיסה הטרנס-ארקטית הראשונה בין שפיצברגן אשר בנורבגיה לאלסקה, מרחק של 5,500 ק"מ. לאחר שנחת, נודע לו כי החוקר ריצ'רד בירד[3] הקדימו ביומיים. עם הזמן התעוררו ספקות אם בירד אכן חלף על פני הקוטב הצפוני[4].

כיום מקובל להניח שבכול זאת, האנשים הראשונים שעברו בטיסה מעל הקוטב הצפוני הם אמונדסן, הטייס האיטלקי אומברטו נובילה ושותפיהם לצוות ספינת האוויר "נורגה", שטסו משפיצברגן לאלסקה דרך הקוטב הצפוני, כמה ימים לאחר טיסתו של בירד.

ביוני 1928 יצא במטוס להחיש עזרה לטייס האיטלקי אומברטו נוביילה, שספינת האוויר שלו התרסקה בדרכה מהציר הצפוני. נוביילה נמצא לבסוף וניצל, אך אמונדסן ממסעו זה לא חזר.

סר רוברט פלקון סקוט

סקוט (באנגלית: Robert Falcon Scott) נולד ב-1868, בעיר דבנפורט (Devonport) שבדרום-מערב אנגליה, למשפחת ימאים. בן 13 הצטרף לצי הבריטי (1881), וב-1897 קיבל דרגת סגן. ב-1899 התיידד עם ק"ר מארקם, נשיא "החברה הגיאוגרפית המלכותית", שהתרשם מכישוריו המדעיים  וזה מינה אותו לראש המשלחת של החברה שיצאה לחקור את אזור הקוטב הדרומי.

הדיסקברי

ב-6 באוגוסט 1901 הפליג סקוט על סיפון האוניה דיסקוברי (Discovery), דרומה והוא בן 32. אדוארד השביעי מלך אנגליה היה בין הנפרדים ממנו. חמישה חודשים לאחר מכן חצתה ה"דיסקברי" את חוג הקוטב הדרומי – °66 מעלות ו-32 דקות. ב-9 בינואר ירדה הקבוצה הראשונה אל החוף. סקוט ביקר בבקתה שהשאירה אחריה משלחת בריטית קודמת והותיר בה קלף נחושת עם המידע על מסעו וכוונותיו. הקבוצה המשיכה דרומה לכיוון מדף הקרח של רוס (Ross Ice Shelf), מדף הקרח הגדול בעולם שגילה סייר ג'יימס רוס , שישים שנה קודם לכן. המשלחת אספה נתונים מדעיים חשובים;  בין השאר, מדידות עומק הים, מיפוי קווי חוף וגילוי שטחים לא נודעים ביבשת. ב-3 בפברואר ביצע סקוט את טיסת הכדור הפורח לראשונה באנטארקטיקה. הוא התרומם לגובה של 244 מ' וצפה דרומה, כדי לזהות את הנתיב האפשרי אל הקוטב. זו לא היתה אחת ממטרותיה המוצהרות של המשלחת אך סביר להניח שהיתה זו מטרתו של סקוט.  באמצע פברואר עגנה ה"דיסקברי" במפרץ מק מורדו (McMurdo Sound). חודש אחר כך החל הים לקפוא והקרח כלא את הספינה לחורף ארוך, קר וחשוך. בסוף מארס יצאה מן הספינה משלחת של 12 איש כדי לעדכן את לוח הנחושת האחרון שהותירו. סופה קשה גרמה להם לאבד את הדרך. רק ארבעה הצליחו לשוב לאוניה.

ב-2 בנובמבר יצאו סקוט, אדוארד אדריאן וילסון  ושקלטון לדרך. כעבור שבועיים סקוט היה עדיין אופטימי וכתב ביומנו: "יש בנו אמונה בעצמנו, אמונה בציוד ואמונה בכלבים". עם הזמן קצב ההתקדמות הואט, הכלבים סבלו מתת תזונה והאכילו את חבריהם המתים. סקוט וחבריו סבלו מרעב, קור, תשישות ועיוורון שלגים. שקלטון החל לפתח גם סימנים של צפדינה. ביום האחרון של השנה הגיעה המשלחת לקו הרוחב °82 מעלות וו-16 דקות, מרחק של כ-800 ק"מ מהקוטב הדרומי (קרוב יותר מכל משלחת קודמת). המסע חזרה היה ארוך ומיוסר. הכלבים החלשים נשחטו כדי להאכיל את החזקים. כאשר הגיעו חזרה לספינה ב-3 בפברואר, היו על סף המוות. ב-2 במארס עזבו חלק מאנשיו של סקוט על סיפונה של ספינת החילות מורנינג (Morning), ביניהם סגנו שקלטון, שקודם לכן התעמת עמו סביב שדה המחקר במפרץ מק מורדו. הלשונות הרעים לחשו שסקוט חשש שמא שקלטון יאיים על תהילתו שלו. הדעה הרווחת באנגליה היתה שסקוט התגלה כמנהיג מטבעו ובעל כישורים מחקריים.

ארנסט שקלטון, רוברט פ. סקוט ואדוארד ל. אטקינסון, משלחת דיסקברי

סקוט ואנשיו חזרו לאנגליה בספטמבר 1904. הישגו החשוב מאוד זיכה את סקוט באות הצטיינות שניתן לו על ידי מלך אנגליה. בשובם לאנגליה, זכה סקוט, שגילה לאורך המסע כושר מנהיגות ויכולת מדעית לקבלת פנים נלהבת מהציבור ולהוקרה בינלאומית על הישגיו. הוא חזר לשרת בצי הבריטי, והועלה לדרגת קפטן (המקביל לדרגת אל"מ בצה"ל), והרצה ברחבי אנגליה על-אודות המסע ותגליותיו. את מסעו זה תיאר בספר בן שני כרכים: The Voyage of the Discovery, 1905.

מספר שנים לאחר מסעו הראשון, שוב התעורר בסקוט הרצון לכבוש את הקוטב. הוא ביקש להשתחרר מהצבא והחל לגייס כספים לצורך המסע. בשנת 1910, לאחר שגייס די כסף, הפליג מלונדון בראש משלחת פרטית, באונייתו "טרה-נובה" (Terra Nova). במלבורן, אוסטרליה, נודע לו כי החוקר הנורבגי רואלד אמונדסן נמצא אף הוא בדרכו לכיבוש הקוטב הדרומי (הוא היה קודם לכן בדרכו לקוטב הצפוני, אך התברר כי רובט פירי הקדים אותו).

ב-4 בינואר 1911 עגנה ה"טרה נובה" במקום עגינתה של ה"דיסקברי" קודם לכן. הם הקימו שם בקתה חדשה ויצאו לדרך, בפיגור של כמה שבועות ביחס לתכנית המקורית. סקוט יצא דרומה בראש משלחת שכללה 13 איש, שמונה סוסי פוני ו-26 כלבים. הוא קיווה להקים מחסן אספקה של מזון בקוו הרוחב °80, כפי שעשה אמונדסן כמעט שנה לפניו. אך בשל סופה שמנעה מהם להמשיך, הקים את המחסן במרחק של 48 ק"מ צפונה ממנו. בהמשך יתברר כי קילומטרים אלו היו מכריעים לגבי גורלם של סקוט ואנשיו בדרכם חזרה .

טרה נובה

סקוט לקח עמו את חמשת הטובים באנשיו ולאחר שסוסי הפוני כרעו מתשישות ונורו, גררו הגברים את שלושת המזחלות שלהם בעצמם. חבר המשלחת וילסון כתב ביומנו בציניות: "תודה לאל, גמרנו עם הסוסים ואנחנו יכולים להתחיל עם העבודה הקשה בעצמנו".

ב-9 בינואר, חודש אחרי אמונדסן, הצליחו לחלוף על פני הישגו של שקלטון (ראה להלן). הם סבלו מקור, תשישות ותת תזונה. נראה כי כל צעד היה כרוך בסבל ובמאמץ אדירים. ב-12 בינואר רשם סקוט ביומנו: "זה הולך להיות מאבק צמוד ביותר".

לאחר מסע ממושך הגיע סקוט לקוטב הדרומי ב-17 בינואר 1912, אך מצא שם דגל נורבגי מתנופף. באוהל סמוך מצא פתק, ממנו הבין שיריבו רואלד אמונדסן ואנשיו הגיעו למקום כבר בחודש דצמבר 1911. סקוט כתב ביומנו: "אל אלוהים, איזה מקום נורא. כמה איום בשבילנו, לאחר כול העבודה הקשה, להגיע הנה בלי פרס הראשוניות". הם נשארו במקום יום אחד והחלו את מסעם חזרה כשסקוט כותב ביומנו: "החזרה הביתה הולכת להיות מאבק נואש,אני בספק אם אנו מסוגלים לכך".

בדרכם בחזרה לבסיס המוצא, נקלעו החמישה למזג אוויר קשה מן הרגיל בסתיו האנטרקטי (לפי ההערכה צנחו הטמפרטורות ל-º40 -), והוא האט את התקדמותם והתישם. סקוט לא חישב נכון את מלאי המזון והם הסתפקו במנות רעב. ב-17 בפברואר, ביום שהצליחו להגיע למדף הקרח של רוס, יום לאחר שעזבו את הקוטב, מת אוונס )(Teddy Evans  לאחר שבמשך היום התמוטט מספר פעמים. חודש אחר כך, בקוו הרוחב 80, בטמפרטורה של 46 מעלות מתחת לאפס, הקצין הבריטי לא"ג אוטס (Oates), שלא רצה לעכבם בגלל חוליו, הפטיר בלשון המעטה בריטית טיפוסית: "רוצה אני לצאת, ואולי אשאר שעה קלה בחוץ", נטש את אוהל המשלחת ונעלם בשלג.

ב-21 במארס הקימו שלושת הנותרים את אוהלם בפעם האחרונה, הסתגרו באוהלם בשל סופה עזה שהשתוללה במשך תשעה ימים ולא הצליחו להגיע למצבור הצידה שנמצא במרחק של 18 ק"מ בלבד מהמקום בו שהו. ללא מזון וללא דלק, גססו השלושה לאטם באוהל. מאותו הרגע לא אכלו דבר. ב-29 במארס כתב סקוט ביומנו: "אנחנו נמשיך לנסות עד הסוף, אבל אנחנו נחלשים במהירות והסוף אינו יכול להיות רחוק עוד. אבל אינני יכול לכתוב יותר. בשם אלוהים השגיחו על משפחותינו".

שמונה חודשים לאחר שסקוט וחבריו קפאו למוות התגלו היומנים שכתב. בסגנון בריטי מאופק, שרק מדגיש ומחזק את גודל הטרגדיה, מתואר בפירוט רב מסע של ייאוש אל מוות בלתי נמנע וידוע מראש. ב-29 במרס 1912 כתב סקוט את הדף האחרון ביומנו: "המוות לא רחוק מאיתנו… איני מאמין כי אוכל לכתוב עוד. בשם אלוהים – חוסו על קרובינו שנשארו אחרינו!".

נהוג לייחס את כישלון המסע השני לעובדה שסקוט בחר להשתמש בסוסי פוני כבהמות משא, בעוד שאמונדסן בחר להשתמש בכלבים, שנתגלו כעמידים יותר לקור האנטרקטי. סקוט החוקר והמגלה האמיץ, שהקריב את חייו במשימתו, נעשה גיבור לאומי באנגליה. אניית "דיסקוברי" נשמרת כ"נכס האומה", במוזיאון בעיר דנדי בסקוטלנד (לימים נקראה על שמה מעבורת חלל). אלמנתו של סקוט, קתלין, קיבלה את תואר האבירות שניתן לו לאחר מותו. דמותו המיוסרת של סקוט נגעה ללב הבריטים אך בעשורים האחרונים של המאה העשרים הלכה וגברה ביקורת עליו. מאמרים, ספרים ואפילו סדרת טלוויזיה שהפיק ה-BBC ביקרו קשות את התכנון הלקוי שלו, את אי נכונותו ללמוד מניסיונם של אחרים ואפילו לא מניסיונו הוא ובעיקר את הנכונות שלו לסכן את אנשיו, כדי לזכות במרוץ.

אוטו נורדנשולד

בעת שסקוט היה בשלב הסופי של תכנון מסעו ב- Discovery Expedition ובמקביל, תכנן החוקר הגרמני אריך פון דריגלסקי ((Erich von Drygalski את מסעה של משלחת גראוס (GAUSS Expedition) השלים הגיאולוג השוודי, אוטו נורדנשולד  (Otto Nordenskjold)

את הכנותיו לחקר הרכסים הדרומיים. במסעו דרומה באוקטובר לקח עמו שבעה מדענים נוספים ובנוסף להם גם ששה עשר אנשי צוות. הפיקוד ניתן לחוקר האנטרקטי המנוסה, קפטן קרל אנטון לארסן (Carl Anton Larsen). מדען נוסף, ד"ר גונר אנדרסון (Dr. Gunnar Andersson), התעתד להצטרף לספינה באיי פוקלנד ולהוביל את הצוות, לאחר שקבוצתו של נורדנשולד תרד בתחנת החורף. לפי התכנית ה"אנטרקטיקה" (שם הספינה) ושאר הצוות היו מתוכננים לצאת לפעולות מחקר באזור במהלך הקיץ והסתיו שלאחר מכן, ולשוב כעבור שנה, כדי לאסוף את נורדנשולד ואנשיו. הייתה זו תכנית טובה אך כפי שקורה פעמים רבות, התגלה פער בין התכנון לביצוע. הכול השתבש. האניה נחבלה על ידי הקרח, אנשיה המשיכו ברגל ורק לאחר החורף הבא, אוחדו כל אנשי הצוות[5].

ראו בהרחבה, באתר זה: מסעו של נורדנשולד,

ארנסט הנרי שאקלטון

שאקלטון (Ernest Henry Shackleton ), בריטי אף הוא, ערך באנטארקטיקה סיור ראשון בשנת 1901, כחבר במשלחת מוקדמת של סקוט (ראה לעייל). שבע שנים יצא בראש משלחת "נמרוד" (Nimrod Expedition), שניסתה להגיע לקוטב הדרומי. הוא ערך את מסע המזחלות הארוך ביותר שנערך אי-פעם, ללא משלחות עזר, והצליח להגיע למרחק של כ-160 קילומטרים מן הקוטב, קרוב מכול קודמיו. אולם המחסור במזון ותשישות אנשיו גרמו לו לוותר על החלום ולהציל את חברי משלחתו.

ארנסט שקלטון ב-1917

בשובו לאנגליה הוכתר בתואר האבירות, וזכה בתהילה ובפרסום. אך לא שקט על שמריו. ב-1914, שלוש שנים לאחר הישגו של אמונדסן, יצא שאקלטון בראש משלחת שעמדה לחצות את אנטארקטיקה מים ואדאל אל ים רוס. למשלחת הטראנס אנטרקטית היתה משמעות מיוחדת עבר בריטניה: ב-1909 הגיע רוברט פירי האמריקאי לקוטב הצפוני ושנתיים אחר כך כבש רואלנד אמונדסן הנורווגי (ראה לעייל) את הקוטב הדרומי. בריטניה הגדולה פיגרה במרוץ לחקר הקטבים ושקלטון רצה לחצות את אנטארקטיקה ולהשיב לבריטניה את הכבוד המגיע לה.

את משלחותו גייס על ידי פרסום מודעה בסגנון הזה: "מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת, חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה, מובטחים כבוד והכרה… ארנסט שקלטון, 1914".

למרות הטון המשועשע, התיאור לא היה מוגזם.

התכנית היתה ברורה: להפליג מלונדון לבואנוס איירס שבארגנטינה, להמשיך לאיי ג'ורג'יה הדרומיים (South Georgia), שם משלחתו היתה אמורה להיכנס לים וודל (Weddell), לחצות את אנטארקטיקה ולצאת בצדה השני של היבשת, שם תמתין להם ספינה נוספת. שאקלטון האמין שאפשר לחצות את אנטארקטיקה ברגל, במסע של 120 ימים. בימים ההם כבר היה חוקר ידוע, דבר שסייע לו לקבל חסויות ואת ברכת הדרך הממלכתית. שאקלטון בחר 26 אנשי צוות מתוך 5000 מועמדים. היו ביניהם ימאים, בעלי מלאכה, מדענים וצלם. בבואנוס איירס התגנב לספינתם הרפתקן צעיר ונלהב. כאשר הנוסע הסמוי התגלה הודיע לו שקלטון’ כי במקרה של רעב קיצוני יהיה הוא הראשון שייאכל…

באוגוסט 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאה הספינה Endurance (כוח סבל) למסע חוצה אנטרקטיקה. האנדוראנס יצאה לדרכה מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר נודע לשקלטון על פרוץ המלחמה, הוא שיגר מברק לשר הימייה הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל והציע לו להעמיד את האנדוראנס וצוותה לרשות הצי הבריטי, אולם צ'רצ'יל ענה לו במילה אחת "המשיכו!".

נקודת הציוויליזציה האחרונה בדרכם היתה גריטוויק (Grytviken), התחנה לצייד לווייתנים, שבא חידש את מלאי הפחם והצטייד בבשר לווייתנים עבור כלבי המזחלות שהביא עמו למסע. אנשי  התחנה הודיעו לשקלטון כי הקרח התקדם צפונה, מעבר לגבולותיו הרגילים, אך הוא התעלם מהאזהרה.

במקביל לתנועתו של שאקלטון מכיוון ים וודל, עמיתו מאקינטוש (A. E. Mackintosh)  הגיע מכיוון ים רוס. שתי הספינות נלכדו בקרח. ספינתו של מאקינטוש שטה עם הקרח 315 ימים, עד שהצליחה להשתחרר מתוכו ולשוב למקום מוצאה. ספינתו של קפטן איניאס מקינטוש שיצאה לצידה השני של יבשת אנטארקטיקה כדי להכין נקודות אספקה עבור משלחתו של שקלטון טבעה אף היא, ולמרות זאת הצליח צוות זה למלא את משימתו ולהשאיר אספקה עבור המשלחת שמעולם לא הגיעה.

אונייתו של שקלטון נתקעה בקרח של ים ואדאל, במרחק של יום הפלגה מהיבשת והחלה להיסחף צפונה. אנשי המשלחת ניסו לחפור תעלה שתוביל את הספינה לים הפתוח, אך הספינה נתקעה. שקלטון השכיל לשמור על מורל גבוה בקרב אנשיו ולהימנע מסכסוכים וממתיחויות ביניהם. הוא דאג כי יימצאו בידיהם מצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוזיקה ושירה. הספינה נסחפה כעשרה חודשים עד שהתרסקה בלחץ הקרח, ב-21 בנובמבר 1915, יחד איתה התרסק גם חלומו של שקלטון. אנשי המשלחת נאלצו לנטוש אותה ולעלות על שדה קרח שנע צפונה ולהעביר את החורף הקר והחשוך על קרחונים צפים כשהם ניזונים כמעט לחלוטין מכלבי ים ופינגווינים.

גם ה"חילופין" האלה לא עלו יפה. לאחר כחצי שנה, שבמהלכה נעו כך ללא כל שליטה, התפורר שדה הקרח תחת רגליהם. בחודש אפריל 1916 ירדו אנשים של שאקלטון לשלוש הסירות הזעירות שעמדו לרשותם, והפליגו שישה ימים במים הקפואים.

מסע האנדראונס Endurance

28 אנשים, שלוש סירות קטנות ומנהיג נערץ החלו במסע בים הסוער לכיוון האי המכונה "אי הפילים" – מצבור סלעים סחוף רוחות באוקיינוס הדרומי. זו היתה הקרקע הראשונה עליה דרכו לאחר 497 ימים, כשכל מה שיש להם זה מעט הציוד שהצליחו להציל מהספינה ושלוש סירות קטנות. כך ישבו וחיכו לחילופי העונות, שמזג האוויר יתחמם קצת, והקרח יישבר. אז האמינו, שהים ייחשף והם יוכלו לשוט לאי קרוב. בתקופה מייאשת זו הוכיח שקלטון, שמנהיגות איתנה ואופטימית יכולה לנצח תנאים בלתי אפשריים של ייאוש וקור.

הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו ויוכלו לספר לאחרים את אשר ארע. אבל הדבר החשוב מכל היה יכולתו להפוך את המסע מכישלון להצלחה. כאשר עמדו חברי הצוות והביטו בספינתם השוקעת אל מתחת לקרח, עמד שקלטון בנקודה מעט מרוחקת מהם, ואז אסף אותם אליו ואמר להם, "עכשיו אנחנו הולכים הביתה". כך הטיל עליהם משימה חדשה ומאתגרת לא פחות ממשימתם המקורית – משימה שבה עמדו בהצלחה גדולה.

אולם מכיוון שהאי המבודד היה רחוק מנתיבי הספינות ולא היה להם שום אמצעי להודיע לעולם על מצוקתם. החליט שקלטון לנסות להגיע לאי ג'ורג'יה הדרומית. הם שיפצו את אחת הסירות ושקלטון וחמישה אנשים נוספים הפליגו בה כדי להשיג עזרה לאיי דרום ג'ורג'יה, שם, ידע, ישנה תחנה של ציידי לווייתנים.

עשרים ושנים אנשים נשארו באי הפילים, והעבירו חורף אנטרקטי נוסף מתחת לשתי סירות קטנות, כשהם צדים ואוכלים פינגווינים וכלבי ים. היתר, ששה אנשים, המשיכו הלאה בסירה השלישית, בשם "ג'יימס קאריד" (James Caird), שאורכה שבעה מ' בלבד, לאחר שעברה שיפוצים, בידיו האמונות של נגר המשלחת הנרי מקניש  Harry McNish)). היה זה צוות קטן וחלוש, ללא ציוד מתאים, שיצא למסע של 1300 קילומטרים, בים הסוער ביותר בעולם,  כשהוא מצוייד באמצעי ניווט שהיום היו נחשבים לפרימיטיביים. המשלחת הזעירה יצאה לדרכה, בניווטו של האדמירל המעולה פרנק וורסלי Worsley)  (Frank ובפיקודו של מנהיג בלתי מנוצח.

ג'יימס קאריד

הסירה הזעירה הפליגה דרך מעבר דרייק, אל איי דרום ג'ורג'יה, בסוף הסתיו האנטרקטי (אפריל ומאי), דבר שהינו כנראה הישג ללא מתחרים. שקלטון ידע שאם הם לא יצליחו להגיע לשם, האנשים שהשאיר מאחור, באי הפילים, ימותו. כנראה זה מה שהזין את הנחישות שלו מול הקור, מול הגלים שהגיעו לגובה של עשרים מטר ורוחות שנשבו במהירות של 150 קמ"ש.

טעות ניווט של 0.2 מעלות הייתה גורמת להם להחטיא את האי, ולהיסחף למעמקי האוקיינוס האטלנטי, ללא אפשרות הצלה. אבל אחרי 16 ימים של לחימה באיתני הטבע וניווט מושלם, הם ראו סוף סוף את קצות ההרים של האי סאות' ג'ורג'יה. לאחר שסופה הכתה בהם סמוך לחוף, נמנע בעדם להגשים את תכניתם, להקיף בסירה את האי, כדי להגיע לתחנת ציד הלווייתנים שנמצאה בצדו הצפוני. הם הם נחתו בחלק הדרומי הבלתי מאוייש, של האי ונאלצו לנטוש את סירתם השבורה. בינם לבין תחנת הציידים הפרידו 30 קילומטרים של קרחונים והר בגובה 3,000 מטרים. שקלטון נאלץ להשאיר את החלשים באנשיו מאחור, לקח עמו שני מלווים בלבד ויצא למסע של 36 שעות ללא הפסקה, חוץ מאשר לעצירות של חמש דקות בלבד בכל פעם. אם היו עושים הפסקות יותר ממושכות, הם היו נרדמים וקופאים למוות. לא היה להם ציוד מותאם להליכה על קרחונים, והם היו מותשים  מכול תלאות הדרך, אבל באופן בלתי יאמן הם הצליחו להגיע לתחנה של ציידי הלווייתנים ב-Husvik, ובכך היו לאנשים הראשונים שחוצים את ג'ורג'יה הדרומית. מסע ששנים אחר כך חזרו עליו מטפסים מקצוענים כמו ריינהולד מסנר, ונתקלו בקשיים, למרות שהיו ערוכים עם ציוד מלא וחדיש.

מנהל תחנת הציידים, שפגש את שקלטון 522 ימים קודם לכן, חשב שהוא רואה מולו רוח רפאים. יש הטוענים שכלל לא זיהה אותו. העולם כולו היה בטוח ששקלטון ואנשיו מזמן אינם עוד בחיים.

שקלטון לא נח לרגע. כל רצונו היה להמשיך במסע ההצלה. הוא ניסה שלוש פעמים להגיע לאי הפילים, שם נשארו חבריו למסע, אך הקרחונים מנעו זאת ממנו . רק אחרי שממשלת צ'ילה השאילה לו ספינה קיטור, הצליח בעזרת שני עמיתיו, להגיע לשם ולהציל את חבריהם. למרבה ההפתעה כולם היו בחיים, אחרי 21 חודשים.

ההצלה באי הפילים

התוצאה החשובה היתה גילוי חוף קרד (Caird), במזרחו של ים וודל. בדצמבר 1916 ארגן שקלטון משלחת הצלה אשר חילצה את מרבית אנשיו של מקינטוש מאנטארקטיקה. שם לא כולם שרדו.

דאגתו של שקלטון לשלומם של אנשיו, כפי שהתבטאה כבר בזמן משלחת ה-"נמרוד", היא זו שאפשרה לו ולאנשיו לעמוד במשימת ההיחלצות בשלום מאנטארקטיקה, כאשר לרשותם עומדות שתי סירות הצלה זעירות ומעט אספקה שהצליחו לחלץ מספינתם הטובעת. כאשר נשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא יאומן, הוא ענה "במילה אחת: שקלטון!". בכך שימש שקלטון השראה למנהיגים אחרים אשר מצאו את עצמם במצב דומה, למשל לאסטרונאוט האמריקאי ג'יימס לוול, מפקד טיסת אפולו 13.

למרבה התדהמה, אף לא אחד מאנשיו של שקלטון לא מת במסע. הם חזרו לאנגליה, והתגייסו למלחמה שהיו בטוחים שהסתיימה מזמן. האירוניה העצובה היא שמחצית מאנשיו של שקלטון נהרגו במלחמה. אולי גם משום שלא הוביל אותם מפקד בשיעור קומתו…

מסעו של שקלטון הפך להרפתקת ההישרדות הגדולה בהיסטוריה, ואחת הדוגמאות הנדירות למנהיגות בתנאים של קושי קיצוני, דוגמה שמנתחים ומלמדים באוניברסיטאות עד היום. כעבור חמש שנים, בשנת 1921, יצא שאקלטון למחקר נוסף, הפעם במטרה להקיף את אנטרקטיקה. הוא מת מהתקף לב על סיפון האנייה קווסט (Quest), כשעגנו באיי ג'ורג'יה הדרומיים. אשתו בקשה לקבור אותו שם. קברו נמצא עד היום בבית העלין הקטן של תחנת גריטוויקן.

ריצ'רד אוולין בירד

לאחר מלחמת העולם הראשונה יצא לאזור קצין הימייה האמריקאי ריצ'רד אוולין בירד (Richard Evelyn Byrd‏; 1888-1957), שעמד בראש ארבע משלחות שיצאו לאנטארקטיקה בשנים 1928-1946. באחרונה לקחו חלק 13 ספינות, מספר מטוסים ו-4000 איש.

ריצ'רד בירד נולד להורים אמידים בוירג'יניה, ארצות הברית. כבר בילדותו גילה עניין רב בארצות לא נודעות, בתופעות טבע שעוד לא נחקרו ובתעלומות העולם. בהיותו בן 12 הצטרף לבדו לשייט סביב כדור הארץ. בשנת 1925 יצא לטיסת מחקר לגרינלנד בראש חבורת טייסים. בשנת 1927 השיג שיא דרמטי בטיסה מניו יורק לצרפת, עם ארבעה נוסעים, וניצל בנס מתאונה קטלנית. בשנת 1928 ארגן משלחת-מחקר אל הקוטב הדרומי, לחקור תופעות מטאורולוגיות, הקים תחנת תצפית בשם "אמריקה הקטנה" דרומית לניו זילנד וקבע שמונה תחנות אספקה לתיירים-חוקרים, במקרה שיתעו בדרכם או יתעכבו בגלל תנאי מזג אוויר קשים או מצב בריאותי.

מסעו זה הביא לו תואר "אדמירל". הוא חזר לאמריקה וייסד שם חברת מניות לשם הקמת תחנת-תצפית מטאורולוגית חדישה ומשוכללת במדף הקרח רוס – התחנה הראשונה בנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ, "המקום שבו מתהווה מזג האוויר". הקמת התחנה נמשכה ארבע שנים, שבמהלכן הובאו מאות טונות של ציוד – מכונות, מכשירים, מזון, בגדים, ספרים וציוד רפואי – אל אמריקה הקטנה, תחנת המשנה להשוואת התצפיות. למקום הובא גם צוות עובדים מנוסים, בראשות ד"ר פולטר, ומשם נלקחו שבע טונות של ציוד, בטרקטורים ובמגררות רתומות לכלבים, אל תחנת בולינג – היא תחנת החלוץ.

בירד תכנן תחילה להושיב בתחנת החלוץ שלושה אנשים, לעסוק בחקר תופעות מטאורולוגיות בחורף הארקטי הקפוא. שם היו אמורים לשכון בצריף משוקע בקרח, שתוכנן ונבנה במיוחד למטרה זו, אך כאשר החלה העברת הציוד אל התחנה המבודדת, התברר שלא תהיה אפשרות, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת כוח האדם, להעביר לשם כמות, שתספיק לצורכי שלושה אנשים. את הרעיון להסתפק בשניים דחה על הסף, בגלל הקושי שבקיום צפוף כל כך של שני אנשים, ללא הסחת הדעת או המוצא שיכול לספק אדם שלישי, לאורך תקופה של חודשים אחדים, כאשר אין כל סיכוי להיחלץ מן המצב, המצב יהפוך לבלתי אפשרי לאחד מהם או לשניהם. הברירה היחידה שעמדה אפוא לפניו הייתה לשלוח אדם אחד בלבד – ואדם זה יהיה חייב להיות הוא עצמו, כי רק הוא שלט בחומר, הכיר את כל הסידורים וידע את כל הסכנות ודרכי ההצלה מהן. כך, אם כן, יצא אדמירל ריצ'רד אוולין בירד, בחורף 1934, לשבת לבדו בתחנת מחקר מבודדת על פני מדף הקרח רוס, הנקודה הדרומית ביותר והקרה ביותר באנטארטיקה, בסביבה המבודדת והעוינת ביותר לאדם עלי אדמות, בתקופה הקשה והמסוכנת ביותר – הלילה החורפי בקוטב הדרומי.

מעת החורף ועד הקיץ, כארבע חודשים וחצי, בשנת 1934, עשה שם חוקר הקוטב, הטייס וההרפתקן, ריצ'רד אוולין בירד (1957-1888 בתחנת מחקר מבודדת על פני מדף הקרח רוס), הנקודה הדרומית ביותר והקרה ביותר באנטארטיקה; בירד יצא לחוות שם את החורף הארקטי במלואו ולערוך מדידות מטאורולוגיות שלא בוצעו עד אז . הוא ניצל בעור שיניו שכן הסתבר כי תנור הגז שהיה בתחנה החל הפיץ גזים רעילים וגם האוכל לא היה בו דיי. בירד בחר שלא לדווח על כך כדי לא לסכן את חבריו שינסו לחלצו שעה שהטמפרטורות בחוץ עמדו על 60 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. עם זאת, הם הצליחו להגיע ולהצילו כאשר היה כבר קרוב לאפיסת כוחות מוחלטת. הם חשו כי הקשר עימו הולך ומשתבש.

את חוויותיו מאותו חורף כתב בירד ביומן שליווה את שהותו באנטארטיקה; היומן ראה אור כספר, Alone , בשנת 1938. באחד הימים של שלהי מאי 1934 (25.5, היום השישים וארבע לשהייתו בתחנת המחקר) כתב בירד הרהור פילוסופי על עתיד האנושות.:

באתי לידי מסקנה, שחיי כאן נעשו בעיקר חיי רוח. הרהורי בשעות הפנאי הם לי כחברים. אמנם הבדידות גדולה יותר מכפי ששיערתי. בחינת הערכים שלי הולכת ומשתנית ודברים רבים שנמצאו קודם לכן במוחי במצב של היפרדות מתגבשים והולכים, כביכול. עתה אוכל להבחין ביתר בהירות מה בעולם הזה הוא בשבילי בּר ומה תבן. אפילו ההגדרה של מושג ההצלחה עצמו הולכת ומשתנית במוחי. בזמן האחרון התחילו השקפותיי על האדם ומקומו במערכת הקוסמוס לזרום בכיוון כגון זה:

בתקופת שהותו על חומת הקרח, במשך ארבעה חודשים וחצי, עסק בהתמדה במחקריו המטאורולוגיים, טיפל במכשירים העדינים שבתוך הצריף ומחוצה לו, רשם רשימות ותיעד את כל התופעות שהיה עד להן. הוא התנסה בניסיונות קשים: השמן נקרש בגלגלי המכונות, הנפט קפא, הדיו נגלדה במכשירים הרושמים, הרדיו התקלקל ללא תקנה. כאשר נאלץ להוציא את ידיו מהכפפות החמות, קפאו האצבעות ועורן התקלף ונשר. הוא תיעד את הכול. אף את מצבו הבריאותי. זה התערער והלך מחמת תקלה בתנור החימום, שהחל לפלוט גזים רעילים. בירד נאלץ לאוורר מדי פעם את מקום שהותו, בתנאי קרה בלתי אפשריים כמעט, ולנשום את האוויר המזוהם ביתר הזמן. על אף סכנת החיים שהיה נתון בה, והמחלה שהביאה כמעט למותו, סירב לגלות לחבריו, שנשארו בתחנת "אמריקה הקטנה", את מצבו האמיתי, כדי שלא יסכנו את עצמם בניסיון לחלץ אותו בתנאי המסע הבלתי אפשריים של הלילה הקוטבי הרצוף, אך הם עמדו על האמת ,מתוך שידורי הרדיו שלו והגיעו אליו ברגע שהתאפשר להם הדבר, כמעט ברגע האחרון, מבחינתו הם הצליחו להגיע ולהצילו כאשר היה כבר קרוב לאפיסת כוחות מוחלטת..

את תולדות שליחותו זו, על כל פרטיה היוצאים מגדר הרגיל והמרתקים, הנציח בירד בספר "בדד" (Alone), שיצא לאור בשנת 1938[6]. מלבד "בדד" כתב, בין השאר, את "אמריקה הקטנה" (1930) ו"תגלית" (1935)..

ויויין פוקס

משלחת משותפת של חבר העמים הבריטי, יצאה למשימה של חציית אנטארקטיקה בתחילת שנות החמישים. בראשה של המשלחת עמד ויויאן פוקס (Sir Vivian Ernest Fuchs) הבריטי, שהגה את הרעיון, ארגן את הצוות, עסק באיסוף הכספים, ויצא מספר פעמים עם משלחות מקדימות כדי להכין את המסע הגדול עצמו.

למעשה חולקה המשלחת לשתי קבוצות. העיקרית שבהן, זו שהיתה אמורה לחצות בסופו של דבר את הקוטב ולהמשיך לצידה השני של יבשת הקרח, התמקמה בקצה המערבי. לחופו של ים ואדל. פוקס, שעמד בראש קבוצה זו, החל להתקדם דרומה, לעבר הקוטב, ב-24 בנובמבר 1957. בסיסו הראשון והחשוב ביותר בחלק זה של המסע נקרא "בסיס שאקלטון". באותו זמן החל להתקדם מן הקצה השני של המסלול צוות אחר, בראשות חוקר מן המפורסמים בעולם – סיר אדמונד הילרי הניו-זילנדי, שרכש לעצמו בתחילתו של אותו עשור שם עולמי, כשהיה האדם הראשון שדרך על פסגת האוורסט. צוותו של הילרי נועד לפלס דרך למשלחת, כדי שיהיו לפוקס ולאנשיו מאגרי מזון ודלק שימתינו להם מעבר לקוטב, ויספקו את צרכיהם בחציו השני של המסע, עד שיגיעו לקצה המזרחי. הבסיס הראשון שהקימו הילרי ואנשיו לחופו של ים רוס נקרא על שמו של רוברט סקוט. מסעו של פוכס, המסע הראשון שחצה את היבשת, היה אם כן מסע משאקלטון לסקוט….

פוקס והילארי

בניגוד למסעו של אמונדסן, עסקה המשלחת הבריטית של פוקס במחקרים גיאולוגיים, שגזלו חלק נכבד מן הזמן. תנאי הדרך הקשים ומזג האוויר שלא הסביר פנים לקבוצתו של פוקס עיכבו את הצד המערבי של המשלחת מעבר למתוכנן. בשלב מסוים הציע הילרי לפוקס בתשדורת רדיו, לשנות את התוכניות ולהסתפק בהגעה לקוטב. החילוץ משם, על פי הצעתו, ייעשה במטוסים. פוקס דחה את ההצעה והתעקש על חציה יבשתית, ראשונה בהיסטוריה, של היבשת כולה.

משהו מן ההיסטוריה חזר על עצמו כאשר הילרי, הניו-זילנדי, הקדים והגיע לקוטב שבועיים לפני פוקס. הילרי הגיע לקוטב ב-4 בינואר, נשאר שם כמה ימים וטס חזרה לבסיס סקוט. ב-17 בינואר בבוקר, כשהיו במרחק יומיים נסיעה מן הקוטב, חלפו מעל ראשי משלחתו של פוקס שני מטוסים אמריקאיים שהטיסו את הילרי, קצינים בריטיים, ותשעה עיתונאים לפגישה הצפויה בקוטב הדרומי. את הפגישה מתאר פוקס ביומנו במלים אלה: "כשהתקרבנו אליהם (לתחנת הקוטב) ראינו המון ממש; ואמנם היו שם שלושים איש, כולם מצוידים במצלמות…. לאחר שקפצתי מהסנו-קט לחצתי את ידו של אד (הילרי). היה שם המון כה רב של צלמים ועובדי הקלטה שהתקשינו לנוע". חודשיים לאחר שיצאו משאקלטון וחמישה ימים לאחר שהגיעו לקוטב, עזבו פוקס ואנשיו את הקוטב הדרומי, בדרכם צפונה, אל עברו השני של כדור-הארץ. עד כה עברו 1,500 קילומטרים, ונותרו להם עד 2,000 קילומטרים עד לבסיס סקוט. ב-2 במרס 1958 נסתיים המסע שאורך 99 ימים, ובמהלכו עברה המשלחת 3,472 קילומטרים. את טכס קבלת הפנים במפרץ מק'מרדו, שממנו הפליגו לניו-זילנד, מתאר פוקס כך: "תזמורת שהורכבה בחפזון עשתה כמיטב יכולתה להשחית את ההמנונים הלאומיים, וסיימה במשהו שהוסבר לנו כי הוא 'אל נצור את המלכה'. התזמורת אורגנה בלילה הקודם, וגויס אליה כל מי שחשב כי הוא יודע להפיח רוח בכלי נגינה. בפקודה שיצאה נאמר: "לא איכפת לנו אם אתה יודע לנגן – העיקר שתדע לנגן חוקי – והם ניגנו ללא ספק חזק". בשובו לאנגליה זכה פוקס לשמוע את ההמנון מתנגן היטב בחברת המלכה עצמה, שעה שהעניקה לו את התואר "סר".

הנצחה

ארגון המורשת של אנטארקטיקה (Antarctic Heritage Trust) שם לו למטרה לשמר את המבנים והשרידים שהותירו אחריהם החוקרים והמגלים של היבשת הדרומית. כך למשל פורט לוקרוי (Port Lockroy), הצריף ששימש בעבר בסיס מחקר בריטי, ניצב בקוו הרוחב 64 מעלות ו-49 דקות דרום, סמוך לקצהו של חצי האי האנטרקטי, החלק הצפוני והנגיש ביותר באנטארקטיקה. במשך שנים התפורר הצריף ובקושי שרד בתנאיי מזג האוויר הקשים. בעקבות פעילות הארגון, הכריזו עליו חברות האמנה האנטרקטית כאתר היסטורי. בקיץ 1996 ערכו בו מתנדבים של צוות המחקר האנטרקטי שיקום ושיפוץ מקיף ומאז הוא פתוח במהלך הקיץ למבקרים ללמוד על העבר של אנטארקטיקה ועל מורשת המגלים והחוקרים שפעלו ופועלים בה.

המחקר בשנות החמישים והשישים

חקר אנטארקטיקה התקדם מאד בשנות ה-50 וה-60. ב-1954 הוקמה תחנת חקר אוסטרלית קבועה בחוף נוכס. בשנים 1955-1957 ערכו שתי משלחות מארה"ב מחקרים בארץ מרי ברד, ארץ ויקטוריה וחוף רוס. 1957-1958 הוכרזה כשנה הגיאופיסיקלית הבינלאומית. באותה שנה, פעלו ביבשת משלחות מתריסר מדינות שתיאמו ושתפו פעולה ביניהן: אוסטרליה, ארגנטינה, ארה"ב, בלגיה, בריטניה, ברה"מ, דרום אפריקה, יפן, ניו זילנד, נורווגיה, צ'ילה וצרפת, שהקימו ביחד 41 בסיסי מחקר ו-170 תחנות תצפית. במסגרת זו הקימה ארה"ב תחנת מחקר בקוטב הדרומי ומשלחת בריטית ניו זיילנדית עברה ברכב מיוחד לכול אורך אנטארקטיקה. באותה שנה פעלו באנטארקטיקה כ-10000 איש.

הערות

[1]סיפורו של האדמירל ז'נג חה ושל הקיסרות הסינית הוא מעניין ויוצא דופן.  בשנת 1421 יצא האדמירל בראש צי עצום המונה 100 ספינות. למסעותיו שתי מטרות מרכזיות: מיפוי העולם ומיפוי כוכבי השמיים. בשתי משימותיו אלו עומד האדמירל בכבוד רב. אבל בזמן מסעותיו עברה סין תהפוכות והקיסר החליט על מדיניות חדשה של סגירות, בדידות וניתוק. כשהאדמירל חוזר למולדתו הוא מתקבל בשיוין נפש ולא בכבוד מלכים, כל ממצאיו מושמדים וכל שרטוטיו נשרפים. הצי עצמו מושמד כליל וכמעט ולא נותר זכר, לא למסע המופלא ולא לתגליותיו חסרות התקדים.

הסופר משרטט תזה לפיה הסינים היו אלו שגילו את העולם החדש עשרות ומאות שנים לפני האירופאים כשהוא מאשים את האירופים כי הם נעזרו במפות סיניות בכדי כביכול ל"גלות" עולמות חדשים. הסופר עובר דרך מקומות מרכזים במסע מסין אל ארבע קצוות תבל ומראה דרך מפות עתיקות וממצאים שהסינים השאירו כי הם סרקו, מיפו וחרשו את העולם וכי להם שמורה הזכות ולא ל"מגלי העולם" האירופאים. קולומבוס, מגלן, הקפטן קוק ואחרים מוזכרים בספר וכולם, ללא יוצא דופן השתמשו בידע ובמפות סיניות בכדי "לגלות" עולמות חדשים.

[2] גאווין מנדיס, 1421, תרגום: אריה חשביה, הוצאת "קוראים", קרית גת, 2007

[3] http://www.hayadan.org.il/richard-byrd-2610145

[4] בירד יצא יחד עם הטייס פלויד בנט, מן האי שפיצברגן , לטיסה הראשונה אל הקוטב הצפוני, במטוס פוקר 7 תלת מנועי. משך הטיסה הלוך ושוב היה למעלה מ–15 שעות, ובמהלכו עברו מסלול של כ–1,360 מייל. לאחר המסע,  טען בירד שעל סמך חישוביו שהמטוס הגיע מעל הקוטב הצפוני וחג מעליו. במהלך השנים שחלפו מאז, הוטלו ספקות רבים בטענתו, שהתבססה על חישובי ניווט בלבד. בתיעוד שרשם תוך כדי הטיסה נמצאו מחיקות של חישובים ותיקונים, ובנוסף בדו"ח המסע שכתב לאחריו ישנם הבדלים בנתונים ביחס לחישובים שערך תוך כדי הטיסה (לדוגמה, גובה השמש שנמדד בשעה מסוימת ע"י הסקסטנט שונה בשני המסמכים). להגנתו של בירד נטען ע"י מספר מומחים שהתיקונים נבעו מתנאי טיסה משתנים (כגון מהירות וכיוון הרוח), ששינו את מהירותו ביחס לקרקע ולכן נדרש לחזור על החישובים, וכן בשל תיקוני טעויות.

[5] ראה בהרחבה, מאמר על אוטו נורדנשולד ומסעו המיתי, באתר זה

[6] תורגם לעברית על ידי המשוררת אלישבע ,עם עובד.