המלצות לטיול בליגוריה

תדריך למטייל בריוויירה האיטלקית

כתב וצילם: גילי חסקין

[styled_box title="" color="gray"]ליגוריה ( Liguria) היא מחוז, בצפון מערב איטליה. אזור חרוש עמקים צרים, ניצבים לחוף הים. במדרונותיהם התלולים של העמקים הפנימיים שוכנים כפרים דלים ומעליהם טראסות מעובדות, כרמי זיתים ומטעי ערמונים. המחוז גובל בצרפת במערב, במחוז פיימונטה בצפון ובאמיליה-רומאניה ובטוסקנה במזרח. שוכן לחופיו של הים הליגורי, חלקו הצפוני של הים התיכון, ונחשב לחלק הארי של "הריוויירה האיטלקית".

המילה "ריוויירה" מעוררת בדרך כלל אסוציאציות של חולות רחבי ידיים ושל נופש שעיקרו בטלה. הדבר נכון במידת מה לגבי חלקה המערבי של הריוויירה האיטלקית. מערבה, בואכה צרפת נמצאת Riviera di Ponente – מוגנת על ידי ההרים ושטופת שמש ולה חופים ארוכים ויוקרתיים, הנושקים לריוויירה הצרפתית. החלק המזרחי והדרומי מזרחי של החוף הליגורי, מציע לעומת זאת, נופים דרמטיים של מצוקים הגולשים בתלילות אל הים ושל כפרים ציוריים החבויים במפרצים קטנים. קוו החוף הסלעי והמשונן עני בדגה, אך מהווה ציר תנועה חשוב בזכות הנמלים העמוקים שבו. הריוויירה המזרחית, נקראת Riviera di Levante , ולה נוף דרמטי הרבה יותר וגדלה בה צמחיה עשירה יותר. הערים העיקריות באזור הן ג'נובה, סאבונה, אימפריה ולה ספציה.
[/styled_box]

בירת המחוז היא העיר ג'נובה (באיטלקית: Genova, בניב הגנואי "זֶנָה"), המכונה גם גנואה, אוכלוסייתה מונה כ–700,000 איש. נמל ג'נובה הוא הגדול ביותר באיטליה, והשני בים התיכון לאחר נמל מרסיי שבצרפת. ג'נובה הייתה עירם של הליגוריים העתיקים. מקורו של שם העיר הוא ככל הנראה בשפתם ומשמעותו היא "ברך" (כלומר זווית), על שם המיקום הגאוגרפי של העיר. לפי סברה אחרת, מגיע השם מהמילה הלטינית "ג'נואה" (שער), או על שם האל בעל שני הראשים "יאנוס". ג'נובה נותרה נאמנה לרומא בזמן ששאר העמים הליגורניים והקלטיים בצפון איטליה המודרנית תמכו בקרתגנים, במלחמה הפונית השנייה. בימי הביניים הייתה ג'נובה עיר מדינה בעלת משטר רפובליקני עצמאי, ובעלת עוצמה (אחת מה"רפובליקות הימיות" ביחד עם ונציה, פיזה, ואמלפי) שהתמקדה בעיקר בים. התפשטותה של ג'נובה היתה מבוססת על צי אניות חזק שכבר במאה ה-11 שלט ביד רמה בים הטירני, לאחר שהביס את המוסלמים. ב-1104 כבר מנה הצי שבעים ספינות, שכולן נבנו במספנות העיר. מסעי הצלב העניקו לבני ג'נובה הזדמנות להקים תחנות מסחר בחופי הים התיכון. רבות מהן היו איים כמו קורסיקה, גורגונה, קפריה, קפריסין, כיוס וסמוס, בזמן שאחרות היו טריטוריות בחצי האי קרים (סבסטופול, כמבלו, סולדיה, טנה וקאפה) ובים השחור (סמסון), השכונה גלאטה (פארה) שליד קונסטנטינופול, והאי טאברקה השוכן לחופי תוניסיה, כולם ביחד יצרו את מה שנודע כאימפריה הג'נובית. בתחילה כרתה ג'נובה ברית עם פיזה, במאבק נגד הסרצנים (מאה ה-11), אולם במאה ה-13 הן הפכו ליריבות במאבק על קורסיקה. בהמשך הפכה ג'נובה למתחרה העיקרית של ונציה, וכמו ונציה, גם הרפובליקה שלה נשלטה בידי הדוג'ה. שתי הערים הללו נלחמו בסדרת מלחמות, שהאחרונה שבהן היתה  מלחמת קיוג'ה (1378 – 1381), בה השתמשו לראשונה בארטילריה באיטליה. בעקבותיה נכנסה ג'נובה לתקופת דעיכה ארוכה. כוחם העולה של העות'מאנים החל לחדור אל תוך האימפריה הג'נובית בים האגאי, ובים השחור והסחר החל לדעוך.

ג'נובה ב-1572

צרפת ומילאנו החלו לכבוש באותה תקופה חלקים מג'נובה המערב-אירופית. מ-1499 עד ל-1528 הגיעה הרפובליקה לשפל המדרגה, בשל הכיבושים המתמשכים של צרפת. הספרדים, עם בני בריתם הפנימיים בג'נובה, התבצרו במבצר הררי וב-30 במאי 1522 נכבשה העיר ונבזזה ללא רחמים. לאחר הכיבושים המתמשכים של הצרפתים והספרדים, החליט האדמירל הדגול אנדריאה דוריה(Andrea Doria) , לחבור לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כדי לגרשם מאדמת ג'נובה.

דוריה ידע לנצל את המצב הפוליטי באירופה בזמנו, שבו נלחם הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי שליט  גרמניה וספרד, ביריבו המושבע פרנסואה הראשון, מלך צרפת. ב-1519  הוא העמיד את עצמו לרשות מלך צרפת והתבלט במאבק נגד העות'מנים. , אך ב-1528 , במחאה על יחסו הלא ראוי של פרנסואה כלפיו, קיבל את הצעתו של קרל החמישי, ועבר לשירותו. מאז ועד לסוף ימיו פעל דוריה בשירות הספרדים. הוא השתתף במסעות המלחמה של קרל לתוניס ולאלג'יר, וב-1536 נטל חלק מכריע בניצחון  על ח'יר א-דין "ברברוסה", שודד הים שעבד כאדמירל, בחסות סולימאן המפואר, והטיל חיתתו על הים התיכון. ב-1528 העניק דוריה לג'נובה את החוקה האריסטוקרטית, שהפכה אותה לרפובליקה מסחרית.

אנדראה דוריה

דוריה ידע לנצל את מעמדו ואת כוחו לטובתו האישית, והפך את ג'נובה לאוליגרכיה בהנהגתו. ב-1547 ניסתה למרוד בו משפחת פסקלי, אחת ממשפחות האצולה בג'נובה, ורצחה את נכדו. אולם דוריה דיכא את המרד באכזריות רבה, ונקם באויביו קשות. תקופתו של דוריה היתה השיא בתולדותיה של ג'נובה. הדבר בא לידי ביטוי בבניית ארמונות מפוארים ויצירות אומנות. האווירה והמשאבים משכו לכאן אומנים כמו קאראווג'יו. האדריכל גלאזו אלסי (Galeazzo Alessi), תכנן את מרבית ארמונותיה של ג'נובה. לאחר מותן ולאחר שהוקמו נמלים בחוף האוקיינוס האטלנטי, החלה שקיעתה של ג'נובה. תהליך שהגיע לשיאו כאשר לואי ה-14 הרס את הנמל בשנת 1684. אמנים המשיכו לנהור לג'נובה גם לאחר שהמסחר שקע. ב-1607 פרסם רובנס את ספרו "ארמונות ג'נובה" ובשנות ה-20 של המאה ה-17 צייר ואן דייק את בני האצולה של העיר. חוזה וורסאי, שנחתם ב-1768 אילץ את ג'נובה להעביר את קורסיקה לצרפת. ב-1848, הפכה העיר לאחד ממוקדי הריסורג'ימנטו, בהנהגת ג'וספה מאציני.

העיר עצמה היא עיר הומה ותוססת, ובה ניתן למצוא גלריות, מוזיאונים ווילות  מהודרות, בהן חיו  בעבר משפחות הסוחרים העשירות. ברובע העתיק ניתן לבקר באתרים היסטוריים רבים, בעיקר כנסיות מתקופת ימי הבינים.

ג'נובה ב-1810

המאכל האופייני של ג'נובה הוא הפסטו, רוטב העשוי משמן זית, ריחן, צנוברים שום וגבינת צאן. את הפסטו מגישים כתוספת לטרנטה (Trenete) – אטריות ארוכות ודקות ולזניה. מאכל פופולרי הוא צופה די דאטרי (Zuppa di datteri), מרק פירות הים מלה ספציה, אותו שוטפים בדרך כלל עם יינות לבנים חזקים כמו פיגאטו (Pigato), או צ'ינקווטרה (Cinqueterre).

תושביו המקוריים של המחוז, הליגורים, ישבו באזור זה מקדמת דנא. הרבה לפניהם, לפני מיליון שנה לערך, חי כאן האדם הניאנדרטלי, שהותירו אחריהם שרידים לא מעטים. האקלים הנוח, אפשרויות הדייג, נתיבי הים וההגנה הטבעית שמעניקים למחוז הרי האלפים והרי האפנינים, משכו אל המחוז במרוצת השנים מתיישבים רבים, ביניהם קלטים, פיניקים, יוונים וקרתגים אשר במאה ה-4 לפנה"ס כבר החליפו כמעט לחלוטין את תושביו המקוריים של האזור. האזור סופח רשמית לשטחי האימפריה הרומית במאה השנייה לפנה"ס. במהלך ימי הביניים, לאחר פרקים סרצני, לומברדי וונציני, החלה ג'נובה משתלטת על רוב שטחי המחוז של ימינו ומשלה בו, כ"הרפובליקה של ג'נובה" עם הפסקות קצרות של שלטון דוכסות מילאנו ושלטון צרפתי קצר עד לשנת 1796, השנה בה הפך גנרל צרפתי מהפכן בשם נפוליאון בונפרטה את האזור ל"רפובליקה הליגורית". אולם, הרפובליקה אותה הקים נפוליאון לא האריכה ימים, ובשנת 1805 סופחה לצרפת. עם תום המלחמות הנפוליאוניות בשנת 1815 סופח האזור לממלכת סרדיניה, עד שאוחדה עם ייתר איטליה במהלך הריסורג'ימנטו.

המטבח הליגורי הטיפוסי, נחשב למטבח עני, או כפי שמכנים אותו – "קוצ'ינה פוברה", מבשלים את מה הצליחו לדוג בים או לגדל בטרסות המקיפות את האזור. בכפרי הדייגים ניתן לראות דייג הפורק מרשתו דגי אנצ'ובי כסופים ודיונון שמחליק על מרצפות המזח, בתוך שלולית שחורה. האנשובי יככב בערב כמנה של אנטיפסטי, כשהוא כבוש במלח ים, לימון ושמן זית. הדיונון, שנסחט ממנו הדיו השחור, יהיה מרכיב חשוב בפסטה "נרו די פרוטי די מרה" (פסטה שחורה עם פירות ים). אלו ספגטי ארוכים שחורים המוקפצים במחבת עם מולים, קונכיות, שרימפס, דיונון עם העשרה ברורה של שום, רוטב עגבניות טרי ושמן זית. המטבח המקומי עשיר מאד בעשבי תיבול, במיוחד הבזיליקום, ממנו עושים רוטב פסטו בעל גוון ירוק זוהר, אותו מוסיפים לפסטות, ניוקי, תבשילי דגים ומורחים על פוקצ'ות.

במקום פיצה מעדיפים כאן מאפה דקיק בשם Farinata. זהו רדיד בצק, העשוי ממחית גרגרי חומוס ומים, שאופים בתנור עם גבינת גורגונזולה ורוטב פסטו.. בליגוריה מכינים בעבודת יד גם פסטה בשם Troffie העשויה מקמח מעורב בקמח ערמונים. את הקונכיות הקטנות האלה מגישים ברוטב פסטו או ברוטב פטריות פורצ'יני טריות ושמן זית. המלצה מיוחדת, רביולי בקרם ערמונים. לקינוח, גלידה, שאף פעם לא מאכזבת, יין קינוח הנקרא Sciacchetra , או ליקר "קרמה די לימונצ'לו" מתוק, לימוני, סמיך וקטיפתי.

כריסטופר קולומבוס

ניתן לטוס מישראל בחברת "אליטליה" ולהמשיך לג'נובה, כמעט ללא תוספת מחיר. נמל התעופה של ג'נובה נקרא על שמו של גדול בניה – כריסטופר קולומבוס. העיר בנויה במעין תאטרון הררי. בולטת בניגודים הרבים שבה. הארמונות המפוארים ביותר שוכנים סמוך ל"קרוג'י", (Carruggi), הסמטאות העלובות ביותר. כדאי לערוך בעיר סיבוב קצר, לארמון הדוכסים Palazzo Ducale, ולעיר העתיקה – מבוך של סמטאות ציוריות המשתרע ממזרח לנמל הישן עד לוויה גריבלדי (Via Garibaldi)  ופיאצה דה פרארי (Piazza De Ferrari). ויה גריבלדי הוא רחוב הארמונות ונחשב לאחד המהודרים שבערי איטליה כולה. אין להחמיץ את קתדרלת לורנצו הקדוש, שנבנתה בין המאות ה-12 וה-16 ובעיקר את החזית הגותית המרהיבה שלה.

מערבה מגנואה נמתחת רצועת Riviera di Ponente, שהיא האזור האקסקלוסיבי יותר של הריוויירה האיטלקית ובו שוכנות, בין השאר, העיר סן רמו, המפורסמת בפסטיבל הזמר השנתי שלה.

מי שחפצה נפשו בריוויירה המלוקקת והזוהרת, יכול לנסוע דרומה –מערבה אל סאבונה (Savona), משם בדרך הררית אל קואנו  (Cuneo), לחצות את הגבול אל Sospel שבצרפת לניס, למונטה קרלו ולעצור לאתנחתא  בסן רמו, שאינה רק אתר נופש יוקרתי אלא גם מקום יפה, מרכז ענק ליצוא פרחים ונקודת מוצא לטיולים באזור. כדאי לבקר בלא פיניה (La Pigna) המדיוויאלית. מהכנסיה הבארוקית דונה דה לה קוסטה, נשקף נוף נאה של העיר והמפרץ. תצפית נהדרת נשקפת מ-Monte Bignone. סן רמו נקודת מוצא נהדרת לטרק שאורכו 440 ק"מ בשם  Alta Via Dei Monti Liguri . שביל המתחיל ב-Ventimigia. ועד לה ספציה. מלה ספציה משם ממשיכים מזרחה לעיר המדיוויאלית  הנאה Albenga, ל-Noil המיוחדת אף היא וחזרה לסאבונה ולג'נובה. נמליץ כאן דווקא על הצד השני, על הריוויירה המזרחית, הפראי ומסעיר יותר, שיש בה ריכוז של הרים וכפרי דייגים, חלקם נגישים רק על ידי סירה, שכבר בראשית המאה ה-19 משכו אליהם מבקרים רבים. .

אחת האטרקציות הגדולות של האזור בפרט, של איטליה בכלל ואולי של הים התיכון כולו הוא כף פורטופינו (Portofino). זהו קוו חוף דרמטי שיכול להתחרות באטרקטיביות של "קוסטה אמאלפיטה" שבקמפניה. לטעמי כדאי להקדיש לו יומיים, דבר שיאפשר ביקור יסודי, הנאה מקטעי שייט וקטעי הליכה

נסיעה מהכביש המהיר אל הכביש המקומי S1 של רצועת החוף, מזרחית מג'נובה. כביש ציורי העובר בינות לבתי עיירות תיירותיות, שהנגיעה האיטלקית משווה להן מראה אותנטי וכעבור 45 דקות מגיעים לחצי האי פורטופינו (Portofino), כף סלע טרשי למדי שנחשב לאחד המראות המצודדים בריוויירה האיטלקית. חלק ממנו הוכרז כשמורת טבע. המקום מציע מפרצים, מצוקים וכפרים ציוריים. הנקודה הראשונה היא כפר הדייגים קאמולי (Camogli), זו שהזמרת דלידה הנציחה בשירה. במקום גם תחנת רכבת. החנייה בעייתית מאד. ירידה דרך הרחוב השוק, אל כפר הדייגים. מראה קסום להפליא של בתים ססגוניים מעל המים. אפשר להמשיך אל נמל הסירות ולצפות בעיר משובר הגלים. מקום שקט יחסית לפורטופינו. משם נסיעה מזרחה, לכיוון החוף.

הכפר פורטופינו, אשר בתיו מרוכזים סמוך לנמל קטן, נחשב בעיני רבים כאחד הנמלים היפים ביותר באגן הים התיכון. על פי ההיסטוריון הרומאי פליניוס הזקן, נוסדה פורטופינו על ידי הרומאים אשר קראו למקום "פורטוס דלפיני" (Portus Delphini) "נמל הדולפינים", לציון מספרם הגבוה של הדולפינים במפרץ טיגוליאן. היישוב מוזכר בתעודה משנת 986 שניתנה על ידי אדלייד, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה אשר סיפחה את המקום למנזר סן פרוטוסו די קפודימונטה (San Fruttoso di Capodimonte). בשנת 1171 סופח היישוב, יחד עם סנטה מרגריטה ליגורה, לאזור השיפוט של קהילת רפלו (Rapalloy). לאחר שנת 1229 השתייך היישוב לרפובליקה של ג'נובה. הנמל הטבעי שבמרכז היישוב אפשר לתושבי המקום להחזיק בצי סירות דיג, אולם גודלו לא אפשר מעגן קבוע לצי הסוחר של רפובליקת ג'נובה, אלא כמפלט בעתות סערה בלבד.

בשנת 1409 נמכרה פורטופינו לרפובליקת פירנצה על ידי שארל השישי, מלך צרפת, אולם לאחר שסולק מג'נובה, השיבה פירנצה את היישוב לשליטת הרפובליקה של ג'נובה. במאה ה-15 היה היישוב בשליטת משפחות פאודליות. בשנת 1815 הפך היישוב לחלק מממלכת סרדיניה והחל משנת 1861 הפך חלק מאיחוד איטליה.

החל משלהי המאה ה-19 החלו תיירים בריטים מן המעמד האריסטוקרטי ואחריהם תיירים בני לאומים אחרים, לבקר את פורטופינו, שאליה ניתן היה להגיע בכרכרות סוסים מן היישוב סנטה מרגריטה ליגורה. הדיפלומט הבריטי אוברי הרברט (1880-1923) היה אחד מן התיירים הבריטים הראשונים אשר רכש וילה בפורטופינו. עד מהרה רכשו בריטים נוספים בתים בכפר, כדי לשמשם בחופשותיהם. בשנות ה-50 עברו לראשונה הכנסות הכפר מתיירות את ההכנסות מדיג, אשר היה עד לאותה עת ענף ההכנסה העיקרי בכפר, וקו החוף של היישוב הפך לרצף של בתי קפה ומסעדות.

יופיו של היישוב סיפק השראה לבניית חיקויים במקומות שונים בעולם. בפארק השעשועים טוקיו דיסני, ביפן נבנה העתק של חזית הכפר הפונה לים. העתק של הכפר נבנה אף באתר הנופש יוניברסל אורלנדו בפלורידה וכן באתר נופש בניו זילנד.

שמו של המקום התפרסם גם בזכות להיטה של הזמרת דלידה ב-1959, "Love in Portofino".

13 ק"מ צפונית-מערבית לפורטופינו, נמצאת כנסיית סן רוקו (San Rocco). מהרחבה הסמוכה אליה (Belvedere di San Rocco), נשקף נוף מרהיב, בעיקר על צדו המערבי של הכף. אפשר לרדת מהכנסיה, בשביל מדרגות דרמטי, אל פונטה דה קיאפה. משם נשקף נוף בל יאומן ממש.

חזרה לכביש הראשי ושוב נסיעה דרומה, בכביש כמעט מקביל, בדרך מתפתלת עד לפורטופינו וטה (Portofino Vetta. מכאן, ברום של 450 מ', רואים חלק ניכר מהחוף הליגורי. בדרך אפשר לעצור בכפר הבנוי על קוו הרקיע, San Lorenzo de La Costa, הנמצא כ-10 ק"מ צפונית לפורטופינו. בכנסיית סן לורנצו מצוי טריפטיך יפה, משנת 1499.

נסיעה בדרך הררית יפהפייה, עד לעיר הקייט המלוקקת Santa Margherita Ligure. נעים להסתובב בסמטאות. מעל לעיר כנסיית .Santuario di Nostra Signora della Lettera. מעל העיר מבצר וממנו נשקפת תצפית יפה. המבצרCastello di Santa Margherita' , נבנה על ידי הרפובליקה הגנואזית ב-1550 ולצדו גן קסום להפליא. מכאן יוצאת דרך יפהפייה "סטראדה פנורמיקה" (Strada Panoramica) עד לפורטופינו. במקביל לכביש שביל נהדר להולכי רגל. לטעמי, הסיבה העיקרית להגיע לסנטה מרגריטה היא הספינה השטה מכאן אל פורטופינו ועוברת מול נופים נפלאים. פורטופינו הוא כפר דייגים לשעבר. נמל נוצץ וססגוני להפליא. פוטוגני מאד. במקום כמה פעילויות מומלצות. הליכה של חצי שעה (הלוך ושוב ) אל המגדלור, ממנו נשקפת פנורמה מושלמת של נופי המפרץ כולו, עד לה ספציה. אפשרות נוספת היא טיפוס של 45 דקות אל המבצר, ממנו נשקפים נופים מרהיבים של פורטופינו ומפרץ ראפאלו (Rapalo) . הטיול האולטימטיבי הוא הפלגה של 25 דקות לערך עד La Fruttuso. זהו שייט יפה, למנזר מרשים בשם זה. הספינה עוצרת במקום לשעה וחצי, כדי לאפשר לאנשים לטייל במנזר, לבקר במגדל (מיותר) ולאכול. מומלץ, לחזור ברגל, שעתיים קסומות של הליכה לא קלה, חזרה לפורטופינו. 14 ק"מ צפונית- מערבית נמצא פורטופינו וטה (Portofino Vetta). אליו מטפסים בכביש אגרה. משם, בגובה של 450 מ', ניתן להשקיף על כל חצי האי. ניתן לשוב באותה דרך, להמשיך בשביל קשה יותר, אל פורטופינו וטה (Portofino Veta), או לשוב בסירה. התחנה האחרונה באזור היא ראפאלו. מקום נהדר לנפוש וגם ללון. לחוף הים מסעדות רבות, במחירים נוחים בהרבה מאלו של פורטופינו. המלצה מיוחדת על מסעדת El Vesuvio . כדאי מאד לבקר ב-Montallegro, כנסיה שנבנתה על מקום שבו לפי האמונה הופיעה הבתולה מריה ב-2 ביולי 1557. למקום מובילה דרך יפה.

מראפאלו נמשיך בדרך דרמטית, העוברת לצד כרמים מטופחים ומפרצים נעלמים, דרך העיירה ססטרי (Sestri)), עד לה ספציה (La Sepzia) , המשמשת כנקודת יציאה לצ'ינקווה טרה. עיר זו שוכנת לחוף מפרץ באותו שם, הידוע גם כ"מפרץ המשוררים", על שמם של ביירון, דאנטה, דה"ל לורנס, שליי (Shelley) וגו'רג' סנד, שהגיעו לכאן בעקבות יופיו. בסוף המאה ה-19 החליט מי שהחליט להפוך את המפרץ כבסיס לחייל הים האיטלקי ועיקר את יופיו.

שרשרת הרים יורדת בתלילות אל הים, כשבין רכס למשנהו חרוצים עמקים קטנים ותלולים, בהם ממוקמים חמישה כפרים קסומים, שהם סוד משיכתו העצום של האזור. הכביש המחבר בין הכפרים נמצא בעורפם, והוא מטפס ועולה אל ההרים, מתפתל ויורד אל מבואות הכפר הבא.

לחלק מהכפרים ניתן להגיע ברכב, אך זו חוויה מאכזבת משהו, הדורשת התנייעות דרך מנהרות רבות. חיסרון נוסף לנסיעה ברכב- בכול כפר נוהל קבוע: ניתן להיכנס עם הרכב לתוך הכפר לעשרים דקות בלבד. זמן זה אמור להספיק לפריקת המטען במלון, לחזור החוצה ולחנות את הרכב במקום המיועד לכך. בכל מרכז כפר מסתובבים שניים-שלושה שוטרים, המקפידים על זמן החניה המותר.

מומלץ להגיע ברכבת. עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים, שימשו המפרצונים הללו כדרך הגישה היחידה לכפרים ואנשים נעו ביניהם באמצעות סירות. רק כאשר נפרצה, בסופו של דבר, מסילת רכבת דרך ההרים שחיברה את הכפרים עם העיר לה ספציה – התאפשרה גישה קלה לכפרים היפהפיים. הרכבת, לעומת זאת, חוצה בשורת מנהרות ארוכות את מורדות ההרים, נחשפת לשניות ארוכות אל אור השמש בתחנות הקטנות שבמבואות הכפרים – וממשיכה הלאה.

ועדיין, עדיף, עשרת מונים, בספינה. צ'ינקוווה טרה הוא אזור חוף מסולע, חבל מבודד, שאין אליו גישה נוחה מן היבשה. יש בו שילוב נהדר של צוקים רמים, חקלאות הנאחזת במדרונות, כפרי דייגים ואוכלוסייה שלמרות התיירות, מצליחה לשמור על משהו ממסורתה. רוב המטיילים מגיעים לכאן בקיץ, כשמזג האוויר נוח, אבל יודעי דבר טוענים, שגם בחורף אפשר ליהנות מכל הקסם הזה, כשעל הרוח הקרירה מפצה השקט, בתנאי שלא יורד גשם.

פירוש השם צ'ינקווה טרה הוא "חמש אדמות" והוא ניתן לחמשת הכפרים, השוכנים על קו החוף הליגורי: Riomaggiore, Manarola, Corniglia, Vernazza ו-Monterosso. חמשת הכפרים האלה נמצאים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, שהגדיר אותם בשנת 1997 כ: "הרמוניה ייחודית בין הטבע לאוכלוסיה המקומית".חמשת הכפרים התלויים הללו נחשבים לאחד האוצרות השמורים של אירופה בכלל ואיטליה בפרט. ארבעה מתוך חמשת הכפרים הללו, שנבנו על גבי טרסות במשך מאות בשנים, שוכנים לחופו של מפרץ קטן, למעט הכפר קורנליה (Corniglia), הבנוי על מצוק בגובה של כ-100 מטרים מעל הים, שלא זכה למפרץ משלו. מכל זווית נשקף מראה אחר של הים ומראה אחר של ההר. מומלץ מאד להישאר כאן, לפחות ללינת לילה, כדי להכיר את הכפרים בשעות שונות של היום

את ריח צליית הדגים בערב מחליף בבקר ניחוח עז של ענבים תוססים. ליד הכניסה לבתים הונחו סלים עמוסים בענבים בשלים שמהם מכינים המקומיים וינו פרימיטיבו (יין פשוט ביתי). על המזח הקטן פורקים הדייגים את הדגים הטריים המפרפרים ברשתות. אפשר לעלות ולראות את האיכרים בעבודתם. לשאוף מעט ליגוריה, טרם שיבואו גלי התיירים.

בכל חמשת כפרי הצינקווה טרה, עוברים שבילי הליכה רגליים. המסלול האדום הוא המסלול המאתגר יותר, העובר על פסגות ההרים והמסלול הכחול, שאורכו כתשעה ק"מ, העובר בין ההרים. המסלול נסגר לעתים, בקטע זה או אחר, מחשש לגלישת קרקע ומפולת סלעים. כל קטע בשביל אפשר לעשות בהליכה, על קו המצוק, בנסיעה ברכבת או בסירה. במקום אליו הספינה הציבורית אינה מגעת, אפשר לשכור סירת טכסי.

לכל העיירות' למעט קורניליה' מעגן לסירות ושרות של מעבורת המקשרת בין העיירות. אסור לפספס את התענוג של שייט בין העיירות השונות. הנוף מהים מרשים ושונה מהנוף הנגלה משבילי ההליכה. בדרך פוגשים סירות דייגים אותנטיות, מפרשיות וחופי רחצה חבויים של המקומיים. משרדי המעבורת המשרתת את האזור נמצאים במזח של כל עיירה. לעיתים המשרדים מאולתרים. במקום משרד, יש שני כסאות מתקפלים, עליהם יושבות שתי דודות מרופדות, משחקות קלפים ומוכרות כרטיסים למעבורת.

נקודת המוצא הפופולרית ביותר היא העיר לה ספציה.

התיישבות אנושית באזור העיר לה ספציה היתה קיימת מאז העידן הפרהיסטורי. בתקופת האימפריה הרומית המרכז החשוב באזור היה בלוני (Luni) הסמוכה ללה ספציה.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה תנופת התפתחות יוצאת דופן בתולדות העיר, זאת לאחר שהעיר הייתה למוקד בנייתו של הצי הגדול של בית סבויה. עם תום מלחמת העולם השנייה הפך נמל לה ספציה לנמל יציאה של ניצולי שואה עת הפליגו לארץ ישראל. בתקופה שבין שלהי 1945 לאביב 1948 הפליגו מנמל לה ספציה למעלה מ-23,000 יהודים בספינות מעפילים לישראל. בזכות תפקידו המרכזי של הנמל במפעל ההעפלה הוא זכה לכינוי "שער ציון". בנוסף, שימשה מספנת לה ספציה להכשרת ספינות לקליטת מעפילים. בין הספינות שהתאמתן נעשתה במקום היו "קוממיות", "כ"ט בנובמבר" ו"דב הוז".

כאשר אספו אנשי המוסד לעליה ב', פליטים ניצולי השואה ורכשו אניות והכינו אותן להפלגת העפלה עקבו אחריהן אנשי מודיעין בריטים בסיוע מקומיים. הבריטים ניסו לסכל את ההפלגות, וכך ניסו למנוע את הפלגתן של אניות המעפילים "דב הוז" ו"אליהו גולומב" בנמל לה ספציה. איש "ההגנה" משה רבינוביץ' פיקד מן החוף על הפעולות השונות בארגון שתי האניות ובהכנתן להפלגה מהנמל. הבריטים הטילו מצור על הנמל ומנעו את ההפלגה. עימות ראשון היה כאשר כוח בריטי חמוש עלה לספינות כדי לחפש מזון וציוד צבאי בריטים החשודים כגנובים. הבריטים ניסו לקחת את המזון והציעו מזון חלופי, ונערכו לפנות את המעפילים למחנה מיוחד שהקימו לשם כך בחוף. בתגובה, איימו יהודה ארזי ומעפילים שינקטו במעשה ייאוש.

ב-7 באפריל 1946 פתחו המעפילים בשביתת רעב. ב-10 באפריל הגיעו קצין בריטי ונציגים של הג'וינט והציעו למעפילים לעבור למחנה מעבר עד שתתקבל החלטה בעניינם. המעפילים סרבו, אך הפסיקו את שביתת הרעב כאשר נציג משרד החוץ האיטלקי הסכים לשוחח עם המדינאים הבריטים ארנסט בווין וקלמנט אטלי. במקביל, התנהל משא ומתן בין הסוכנות לממשלת בריטניה, ורפאל קנטוני, נשיא הקהילות היהודיות באיטליה, הפעיל קשריו בקרב חברי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ודרכם הגיע למפלגת הלייבור הבריטית שהייתה בשלטון. כמו כן השפיע על ראשי הצי האיטלקי.

ב-17 באפריל הסתיים המשא ומתן, והבריטים התירו עליית מעפילים לאונייה "דב הוז" לארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים הקבועה, וב-24 באפריל שוחררה גם "אליהו גולומב". האניות הגיעו לנמל חיפה ב-19 במאי. הן לוו בכניסתן על ידי שתי משחתות בריטיות. העולים ירדו בשקט ובסדר. פרשת לה ספציה נחרתה גם בזיכרונם של תושבי העיר. באותה עת היה המצב הכלכלי באיטליה בכי רע ולמרות המחסור הכללי במזון, חלקו תושבי העיר את מזונם עם אלף הפליטים היהודים במשך שישה שבועות והפגינו עמם סולידריות. כשהאניות עזבו את הנמל, נפרדה העיר מהן בנגינת תזמורת העיר ותזמורת מכבי האש. במלאת 50 שנה לאירועי 1946 הוצבה בעיר לוחית זיכרון המציינת את תמיכת אנשי העיר במעפילים עד היום מעניקה עירית לה ספציה פרס שנתי בשם "אקסודוס" לאנשים העוזרים למיעוטים, פעילים בחינוך לרב-תרבותיות ומתנדבים לפעילות בקהילה[1].

הקטע הראשון לבאים מכיוון לה ספציה (La Sepzia), עובר בין ריומאג`ורה למאנארולה (Manarola). זהו הקטע שנחשב לקל ביותר וככל שמצפינים, השביל נעשה ברמה יותר ויותר גבוהה. קטע זה נקרא גם "שביל האוהבים", שביל סלול יפה ונוח, הנושק לקו המים. , הוא קל מאוד להליכה, הדורשת כרבע שעה.  השביל הזה הוא אבן שואבת לתיירים, שלא רוצים להתאמץ יותר מדי, אך רוצים ליהנות מנוף מכושף במהלך ביקורם בצ'ינקווה טרה. ההליכה בשביל היא רומנטית מאוד. כיניתי אותו פעם "שביל לשימור הזוגיות".  לאורך השביל תלויים מנעולים שהותירו זוגות נאהבים, שקיוו שאהבתם תינעל לעד. לשביל יש לוגו של איש ואישה מתנשקים. ניתן לקנות מזכרות שונות עם הלוגו הזה. כמו כן, הדרך גם מלווה בכתובות של אוהבים שרצו להנציח את שמם. מנרולה זו עיירה קטנה. השקטה מבין העיירות . נישאת מעל מפרץ שבו אפשר לשחות ולתפוס שמש. יש בה רחוב ראשי אחד, בו חונות סירות לצד מסעדות, טרטוריות, פוקצ'ריות, מעדניות וכמה חנויות מזכרות.

הקטע השני, בין מאנארולה לקורניליה (Corniglia) כבר דומה יותר לטיול רגלי. הוא כולל  טיפוס במדרגות רבות , שבראשן מצפה להולך שלט המחמיא לו על מאמציו. באופן כללי  נוח להליכה ואורכו כשעה וחצי.

בדרך אפשר לרדת במדרגות אבן תלולות חצובות, או בסולמות חבלים לחופים פרטיים ומפרצונים קטנים בים. אפשר גם לעצור באחת מפינות הפיקניק הרומנטיות החבויות, להסב סביב שולחן עץ וספסלים וליהנות מיין, נקניקים או גבינות אותם אפשר לקנות במעדנייה שבעיירה.

קורניליה (לא מבטאים את ה – g ) נגלית למטייל כמחזה בלתי יאומן, הבתים הצבעוניים פרושים על צוק שנראה כמו מרפסת תלויה על הים. המקום נראה כל כך מבודד שקשה לתאר שאפשר להגיע אליו. אכן, כדי להגיע לעיירה יש לטפס 365 מדרגות אבן רחבות ותלולות. כרבע שעה של טיפוס. אבל זה שווה, הנוף מהפנט והחוויה בלתי נשכחת. ניתן כמובן להסתפק בשרות מיניבוס שאוסף את הנוסעים מתחנת הרכבת ומוריד בכיכר הראשית של העיירה. אחת האטרקציות בכפר היא טיפוס למגדל ממנו ניתן לצפות על האזור כולו. כאן כדאי לתעות במכוון בסמטאות המקסימות, להציץ בחנויות הקטנות, ולרדת לחוף הים, מצידה השני של העיירה שוב ב- 365 מדרגות.

קטע הדרך מקורניליה לורנאצה (Vernazza) נסגר לפרקים בעקבות מפולות סלעים. במקרה כזה, השביל יהיה חסום. השביל הופך לפראי יותר וההליכה מעט יותר קשה, באורך של שעה וארבעים דקות. בדרך יש ירידות תלולות ועליות תלולות בדרך מסולעת, לעיתים גם חלקה. זהו ציר המשלב הליכה משקיפה לים, עם הליכה בחורש ים תיכוני סבוך ומוצל, לפרקים.

ניתן להגיע לורנאצה ברכבת, אם כי ההגעה בסירה, לעולם יפה יותר. הכפר על בתיו הגבוהים והצבעוניים, יש בו כנסיה עתיקה, ומבוך של סמטאות, עמוסות בבארים ומסעדות. רצועת החוף הצרה, אינה מתאימה לשחיה, אלא לשיזוף ומנוחה.

ורנצה היא עיירה שוקקת ובמפרץ הרחב שלה יש חוף ים קטן חולי וסלעי שסביבו ובתוכו עוגנות סירות דייגים קטנות. בטרטוריות מגישים אוכל ליגורי אותנטי המבוסס על הרבה דגים, במיוחד אנשובי וסרדינים, פירות ים ופסטות. הרחוב הראשי של העיירה מנוקד בצפיפות בבתי קפה קטנים, מעדניות המוכרות מעדנים של האזור, פיצריות וגלידריות.

זהו, לטעמי, הכפר המצודד ביותר, בזכות בתיו הגבוהים והצבעוניים, שכאילו דחוסים במעלה מפרצון מוגן היטב. במרכז הכפר מתנשא המבצר Castello Doria, שנבנה במאה ה-15 כמקום מפלט במקרה של  פלישת פיראטים. מראש המבצר נשקף נוף מרהיב ועוצר נשימה של האזור.  אזור החול של הכפר קטן ואינו מתאים במיוחד לשחייה, אך יכול להתאים למשפחות.

הקטע הבא, המוביל לכפר מונטרוסו (Monterosso al Mare), קשה יותר. הוא מטפס אל ההרים ממש. לכן מומלץ להתחיל אותו בבקר. זהו קטע מרהיב הצופה בצ'ינקווה טרה ממרומים. זהו שביל פראי יותר ובדרך יש ירידה תלולה מכיוון ורנצה לקראת סוף הדרך למונטרוסו. אורכו כמעט שעתיים. גם קטע זה נסגר לפרקים. העיירה מונטרוסו (מילולית: ההר האדום) היא הגדולה מבין חמשת עיירות האזור ובעלת חופי רחצה גדולים בסגנון הטיפוסי לריוויירה האיטלקית. מכול מקום בולטים בוטיקים קטנים של מעצבים איטלקיים, חנויות מזכרות, מסעדות, בתי קפה, פיצריות וגלידריות. בעיירה חופי רחצה פרטיים שגובים אליהם מחירי כניסה מופקעים וגם חופים ציבוריים צמודים. זו גם העיירה היחידה המשופעת בבתי מלון ונראית תיירותית יותר מבין החמש. בעיר העתיקה סמטאות ציוריות וכנסייה עתיקה ושפע של חנויות בוטיק קטנות של קרמיקה מקומית, מעדנים ליגוריים כגון פסטו, אנשובי מומלחים, צלפים, לימונצ'לו ויין לבן.. שווה לשוטט בסמטאות ולבקר בשרידי המבצר הגנואזי.

אפשר כמובן להתחיל את הטיול הפוך: להגיע מכיוון צפון מערב, מראפאלו. הכביש מטפס אל מעבר ההרים פאסו דל בראקו (Passo del Bracco)) וממנו גולשים בכביש S332 אל לבאנטו (Levanto)), עיירה גדולה ונאה. מכאן ניתן להגיע לצ'ינקווה טרה באחת משתי דרכים – ברכב או ברכבת.

בצ'ינקווה טרה מבקרים לפחות מיליון תיירים בשנה ועדיין, נותרו בו מסעדות המגישות אוכל איטלקי משובח, שלא עבר סינטתיזציה תיירותית דומה שלמרות השורה הארוכה של המסעדות וחנויות המזכרות, נותר בכפרים האלה איזה חספוס ים תיכוני בלתי מלוקק. כול כפר בנוי מרחוב ראשי  היורד בתלילות אל החוף, ומסמטאות צרות המתעקלות באופן בלתי מוסבר מסביב לבתים צפופים וצבעוניים, בעלות גרמי מדרגות צרים ותלולים, המוצאות את דרכן  אל הרחוב הראשי. בסמטאות האלה, המומלצות לתעייה בלתי מבוקרת, מתגלה כוח היצירה של תושבי הכפרים. פסלוני גמדים המתבוננים מהמרפסת אל המדרכה, צדפים תלויים בפתחי הבתים, גושי סלע לא מסותתים שהשתלבו בקירות בין הלבנים  והמוני כבסים תלויים בכל מקום. בכל הכפר. בכל כפר. במקומות מסויימים נראים לי הבגדים התלויים כחוסר אסתטיקה ולכן מתכנני ערים מודרניות מצווים להסתירם, אך באיטליה, כמו באיטליה, גם לכבסים יש משנה קסם. מבעד לבתים הצפופים, דרך סדקים ארוכים וצרים, נשקף הים במלוא צבעיו הכחולים. וברחבה לא גדולה הסמוכה לים, מתנדנדות סירות דייגים צבעוניות. פה ושם עומדים תושבי הכפר, ומשוחחים ביניהם בנחת, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם, להזכירך, שאמנם הם חיים באיטליה האירופית, המעוצבת והמודרנית, אך כאן זה עדיין הים התיכון.

הערות

[1] זאב צחור, פרשת לה-ספציה, בתוך: מרדכי נאור (עורך), עלייה ב', 1948-1938: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר (עידן 1), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ח-1988, עמ' 101-92.