התעצמותה של יפן ומלחמתה בסין

ראו באתר זה: הרצאה על יפן

מצגת: יפן בעת פריחת הדובדבן

מצגת: קיוטו, הבירה העתיקה, בתקופת האביב

מצגת: חלקו הראשון של טיול ליפן, בתקופת הסתיו, מטוקיו ועד לדרך האלפינית

מצגת: חלקו השני של הטיול, מטויאמה, שלמרגלות האלפים היפניים ועד לקיוטו

ביפן חסרו מוסדות דמוקרטיים וערכים דמוקרטיים. אמנם, בשנות ה-20 של המאה העשרים היה ניסיון קצר ושברירי לחולל דמוקרטיה ביפן (הדמוקרטיה של טאישו), אולם פחדם לגעת במוסד הקיסרות או לשנות את החוקה גרמו לכישלון הניסיון הדמוקרטי, והמדינה נשארה מסורתית מאוד ברעיונות ובאידיאולוגיה.

גורמים נוספים, כמו כישלונם של כוחות ההצלה בפרשת רעידת האדמה הגדולה בטוקיו ב-1923 (נהרגו 200000 נפשות ונגרם נזק חומרי של מיליארד דולר). ואזלת ידו של הממשל להתגבר על משברים פיננסיים וכלכליים, סייעו  לחוגי הצבא ולשמרנים בבירוקרטיה, שהיו גורמים אנטי-דמוקרטיים, להשתלט לאט לאט על תחום הפיקוח החברתי והכלכלי ולדחוק את רגליהם של הפוליטיקאים.

המשבר הכלכלי העולמי פרץ ב"יום חמישי השחור", אוקטובר 1929, עם נפילת הבורסה בוול-סטריט, והיפנים, שניסו להגן על עצמם מפני המשבר, החילו מכסי מגן גבוהים כדי למנוע זליגה של מוצרים זולים לשוק היפני ואת הרס התוצרת המקומית. צעד זה לא הספיק כדי למנוע את המשבר הגדול, והיפנים, כפי שלא נתנו לייבא מוצרים ליפן, לא יכלו לייצא את מוצריהם, והדבר גרם למשבר עמוק מאוד בחקלאות (אף שמצב החקלאות ביפן היה רע עוד לפני המשבר), והגיע אף לחרפת רעב של רבים מבני הכפרים, דבר שהשפיע גם על הצבא, שכן רוב החיילים היו בני הכפרים. חיילים נוספים, שהיו במנצ'וריה או בקוריאה, קיבלו מכתבים מהבית על המצב הקשה ששורר ביפן, והדבר הביא לתסיסה גם בשורות הצבא.

המחאה החברתית הגיעה לשיאה עם רצח ראש הממשלה אמאגוצ'י ב-1932. היחלשות הגורמים האזרחיים הביאה לחיזוק משמעותי של המערכת הצבאית והביורוקרטיה הצעירה, שידעה לנצל את המרירות לטובתה. עליית הנאציזם בגרמניה לשלטון ב-1933 עודדה את הימין ביפן לנסות ולחסל את משטר המפלגות.

המשבר הכלכלי הביא לפריחה של אגודות חשאיות, שדיברו על שחיתות הפוליטיקאים וחולשתם, על סלידתם מהדרישות הסיניות לביטול ההסכמים הבלתי שווים עם יפן, ועל הפחד מהתחזקותה של ברה"מ שעלולה לגרום ליפנים להיזרק מהיבשת, והם העלו את הדרישה שהצבא ישתלט על המערכת הפוליטית.

בשנות העשרים הצטיינה מדיניות, החוץ של יפן, כמו מבעבר, בריסון ובפייסנות כלפי המערב, מתוך רצון לשמור על ידידותן של ארה"ב ובריטניה ובתוקפנות כלפי סין שאותה ראתה כמדינת חסות פוטנציאלית. בעיני המיליטריסטים-הלאומנים, הדרך לפתרון הבעיות החברתיות והכלכליות של יפן היתה התפשטות במרחב הענקי של סין.

[יש להזכיר כאן כי מלחמה קודמת בין יפן לסין התחוללה בשנים 1895-1894 והיא פרצה בגלל סכסוך ממושך בין שתי המדינות על השליטה בקוריאה. סין נחלה בה תבוסה ניצחת, בים וביבשה, והיפנים כבשו את הנמל החשוב פורט ארתור (לושון) בדרום מנצ'וריה. בהסכם שימונוסקי (אפריל 1895) נאלצה סין להכיר בעצמאות קוריאה; למסור את האי פורמוסה (היום טייוואן)  ליפן, וכן את חצי-האי ליאודונג ואת האיים הפסקדוריים; וכן נאלצה לשלם ליפן פיצויים ולפתוח ארבעה נמלים נוספים לסוחרים זרים][1].

 

בסין של שנות ה-20, בלט פועלו של צ'יאנג-קאי-שק, המנהיג הלאומני שנאבק תחילה בתקיפים מקומיים במחוזות שונים. לקראת סוף שנות ה-20, הוא נתקל באיום חדש בדמות המפלגה הסינית הקומוניסטית. צ'יאנג-קאי-שק טבח במאות קומוניסטים בשנחאי באפריל 1927. שרידי הקומוניסטים חמקו אל ההרים ושם התמנה ב-1929 מאו דזה דונג לראש המפלגה הקומוניסטית. דונג התיישב עם כוחו ביינאנג וכוחותיו פרצו ב-1934 מן הכיתור שלהם בדרום-מזרח וערכו את "המסע הארוך" שלהם, שבו עברו במשך שנה, כ-10,000 ק"מ, תוך קרבות מתמידים, עד שהקימו את מעוזם בחבל ינאן שבצפון. שם, במרחק של 600 ק"מ מהגבול עם מונגוליה החיצונית, יכלו 20 אלף השורדים (מתוך ה-100 אלף שיצאו), לקבל סיוע סובייטי.

התעצמותה של סין היוותה איום אמיתי ליפן, והחלת הסדר והחימוש הרב של ברה"מ של סטאלין סיכנו ביותר את החלום של יפן להשתלט על מנצ'וריה, במיוחד אם הסינים היו דורשים השתחררות מההסכמים הבלתי שווים שלהם עם יפן בתמיכת הרוסים. בתגובה להתקדמות והתחזקות הלאומנים אחרי החיסול (הזמני) של הקומוניזם הסיני, הפעילו היפנים מספר אמצעים לתמיכה במתיישבים היפנים בסין, בצורה של אגודות חשאיות  צבאיות למחצה.

בניגוד להתנהגות הפייסנית כלפי המערב, גילתה יפן קשיחות כלפי סין. השליטה על הקצה הדרומי של חצי האי ליאודונג ועל מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית, בצירוף הזכויות הכלכליות שם, הפכו את דרום מנצ'וריה לשטח חסות יפני – אף שלהלכה הוא נשאר בריבונות סינית. הסדר זה הוכר על ידי המערב, על ידי סין ומאז 1925, גם על ידי ברית המועצות. לדרום מנצ'וריה היה ערך אסטרטגי, כלכלי ורגשי: האזור שימש חיץ בין קוראיה לבין סין, הוא היה עשיר במחצבים ורבבות חיילים יפניים נפלו במלחמת רוסיה-יפן, כדי לשחררו מן הרוסים. חייל המצב היפני שחנה שם נקרא "צבא גואדונג"  (קוואטונג) על שם הקצה הדרומי של חצי האי, שבו שכנו הבסיס הימי פורט ארתור והנמל האזרחי דאליין. בקרב צבא זה, ובעיקר בבסיסי כוחו שבפורט ארתור ובמוּקדֶן, ניכרה פעילות אידיאולוגית רבה ריחוקו של צבא זה מהבית הביא לחיכוכים רבים בינו לבין הממשל המרכזי בטוקיו, ונאמנותם הייתה יותר למתיישבים היפנים ופחות ל"טרוניותיהם" של הפוליטיקאים מעבר לים. כן התחיל חיל המצב היפני במנצ'וריה, שנמצא שם לשמירה על מסילת הברזל שברשות יפן, להתערב באופן פעיל בעניינים הפנימיים של האזור, כדי להביא את החבל, העשיר במחצבים, להתנתק בסין ולהפכו לתחם התיישבות ליפנים.

 ניסיונות ההתפשטות היפנית על סין, נבלמו על ידי וועידת וושינגטון [וועידה בין לאומית שהתכנסה בנובמבר 1921 על ידי נשיא ארה"ב וורן הארדינג ונמשכה עד פברואר 1922, במטרה להסדיר את המצב הבינלאומי במזרח אסיה בעקבות המלחמה ולהגביל את מרוץ החימוש הימי]. אולם ב-1927 ושוב ב-1928, חזרו ופלשו כוחות צבא יפניים לחצי האי שאנדונג, באמתלה של הגנה על 20000 האזרחים היפניים שחיו שם, אך למעשה כדי לחסום את דרכו של צ'אנג-קאי-שק צפונה.

חיילים מצבא גואדונג הניחו ב-1931 חומר נפץ על מסילת רכבת יפנית (שגרם לנזק זעום ביותר), כחלק מפרובוקציה שיזמו מספר קצינים, שתשמש להם עילה להשתלטות צבאית על מנצ'וריה ואכן, מייד לאחר מכן תקפו חיילים יפנים את מוקדן (ספטמבר 1931) וכבשו אותה בתוך שעות ספורות, ולמרות תחינותיהם של הדיפלומטים כלפי הממשל המרכזי לעצור את הצבא, לא יכול היה זה לעשות כלום, משום שהצבא כבר יצא לחלוטין משליטתה של הממשלה. התגובה של הסינים הייתה מאופקת, והם נמנעו מתקיפת היפנים, דבר שעודד את המשך ההשתלטות היפנית על מנצ'וריה.

זו הפעם הראשונה שיפן כבשה שטחים בניגוד לדעתן של מעצמות המערב. חבר הלאומי לא גילה עניין מיוחד בנושא מעבר לשליחת ועדת חקירה, במיוחד עקב המשבר הכלכלי המשתולל, ומסיבה זו גם יתר המדינות בנפרד נמנעו מביצוע פעולות והסתפקו רק באמירות ריקות. אף מדינה לא נחלצה לעזרתה של סין ולא הטילה על יפן עיצומים. ברה"מ גינתה את התוקפנות היפנית אך שמחה לאידו של צ'אנג קאי שק, שרדף את הקומוניסטים. לאחר שכבש צבא קוואנטונג את מנצו'ריה, הם הקימו בה מדינת בובות בשם מנצ'וקואו (ארץ המאנצ'ו), והביאו שליט בובה בשם Henry Foo Yi (הקיסר הסיני האחרון). המדינה נשלטה למעשה על ידי גנרל הונג'ו, מפקד צבא קוואנטונג, שנתן הוראות לשליט הבובות.

(זו לא היתה מדינת הבובות היחידה בעולם: בשנות ה-30 היתה מצרים מדינת בובות בריטית; תוניסיה – מדינת בובות צרפתית; פנמה – מדינת בובות אמריקאית ומונגוליה החיצונית – מדינת בובות סובייטית).

הצבא ניסה להקים מדינה ללא פוליטיקאים, קפיטליזם או מוסדות, ועודד נהירה של יפנים למנצ'וריה, בכך שהבטיח ליפנים להיות המעמד השליט ועוד הטבות רבות. צ'יאנג-קאי-שק נמנע מלשלוח את כוחותיו למנצ'וריה, שם לא היה לו הרבה סיכוי נגד הצבא היפני, והעדיף לשמור על כוחותיו למאבק עתידי מול הקומוניסטים.

כיבוש מנצ'וריה סייע תחילה ליפן להתגבר על המשבר הכלכלי. הצבא שהתפרס כדי להגן על הגבולות הארוכים של המדינה החדשה הזמין טנקים, תותחים ומטוסים בכמות גדולה. הצי, הזמין אוניות מלחמה ונושאות מטוסים. הזמנות אלה קידמו את התעשייה הכבדה. ב-1934 התמזגה חברת המספנות של מיצובישי עם החברה האווירית שלה לחברת "מיצובישי תעשיות כבדות". ההזמנות הממשלתיות הביאו להופעתם של "זאיבצו חדשים", שייצרו בעיקר עבור הצבא. הבולטים שבהם היו "ניסן" (קיצור של ניהון סנגיו – תעשיית יפן), שייצרה משאיות, מכשירי חשמל ומוצרים כימיים. "טויוטה", שלפני כן ייצרה נולים, החלה ב-1933 לייצר משאיות ועוד.

 

כיבוש מנצ'וריה היווה נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן. הוא שם קץ למגמה הליברלית והדמוקרטית, שהתפתחה מאז תום מלחמת העולם הראשונה ויצר מגמה הפוכה – ברוח של לאומנות ומיליטריזם – שתאפיין את יפן ב-15 השנים הבאות. הקשר המנצ'ורי הוכיח שהצבא יכול לתפוס את קבלת ההחלטות ולהיפטר בלא עונש. רצח ראש הממשלה, שר הכספים וראשי התעשייה ב-1932 סימן את קצו המעשי של השלטון באמצעים פרלמנטאריים. הדמות בשנים 1934-1931 היה שר המלחמה גנרל סאדאו אראקי, אידיאולוג שהנהיג תנועת נוער בסגנון היטלראי והיה מבטאו הבולט ביותר של המשטר הטוטליטרי.

אנשי רוח מעטים, כמו יושינוֹ סאקוּזוֹ שללו את הכיבוש אבל רוב הציבור תמך בו בהתלהבות.. הגינוי הבין לאומי איחד את היפנים בתחושה שכול העולם נגדם. המחאות בארה"ב ובבריטניה, ששלטו בעצמן בשטחים באסיה, נשמעו צבועות ומתחסדות ונובעות משנאה הגזעית, כמו גם מחוסר הנכונות להכיר בזכותה של יפן להשיג לעצמה מרחב מחיה. ככול שגבר הגינוי הבינלאומי, כך התחזקה ביפן התחושה, שעליה לסמוך על כוחה בלבד.

היפנים הטילו צנזורה חריפה על פרסומים, ובעזרת ארגונים שונים (כמו ארגוני חיילים משוחררים), הביאו את האידיאולוגיה המיליטריסטית לכפרים. הקיסר, לא הפגין עניין או רצון להתמודד עם הצבא והצי, ונענה לדרישותיהם כמעט תמיד. מנצ'וקואו הייתה הדוגמה בפני העם היפני למה שהצבא מסוגל לעשות, ועם הניסיון שם יצליח, אולי זה יהיה האבטיפוס שעל פיו יוכלו לבסס שליטה אימפריאליסטית באסיה. החרדה מפני הקומוניזם, כפי שהייתה באירופה, הייתה גדולה מאוד, משום שאידיאולוגיה זו יכולה להתחרות עם הגמוניה יפנית באסיה, ומשום שמרכז הקומוניזם נמצא בעצמו באסיה, ולא ניתן לסלקו כפי שניתן לעשות לקולוניות. מסיבות אלה, ומכך שניכר שיפן מתקדמת לקראת עימות ברור עם לפחות אחת ממעצמות המערב, הוחל בגיוס ההמונים, וגיוס גלגלי הכלכלה התאגידית לשימוש צבאי. המדיניות הצבאית קבעה אילו תעשיות הן חיוניות, ואילו לא חיוניות, ורבים מתאגידים אלה שינו את אופיים לפי הגדרות ודרישות הצבא. הצבא ניסה להנחיל ליפנים שהמודל המוצלח לחברה הוא כפרי (כמעט פיאודלי), של משפחה פטריארכאלית, עליונותו הדתית והאישית של הקיסר, ואופי כמעט מעמדי של אנשים הצמודים למשרותיהם ומשרתים את המטרה והאינטרס הלאומי, למען המהות הלאומית. האינדוקטרינציה הזו, הצליחה מעל ומעבר למצופה (למעט קשיים בחוגים סטודנטיאליים), והחיילים היו ממושמעים, יעילים ובעלי מוראל גבוה. גם האזרחים לא הרבו להתלונן, על אף המצב הכלכלי הקשה.

בספרי הלימוד של תחילת שנות השלושים עדיין הופיע אופטימיזם, תרבות וכלכלה, אך עם עליית המיליטריזם, עלתה קרנם של ערכים ספרטניים, כמו משמעת, עמידה בכאב, נאמנות וצייתנות מוחלטת, ערכים לאומניים ומיתיים כמו המדינה, הקיסר, ההמנון, ה-Kokutai[2], ודרך הלוחם (הסמוראית), וערכים אידיאולוגיים על צדקתה של יפן ורצונה בשחרור עמי אסיה מיד המערביים.

האידיאולוגיות שתמכו בהגמוניה של יפן על אסיה בתור המשחררת של עמי אסיה משליטת הקולוניאליסטים, והקמת כלכלה אסייתית חזקה בהגמוניה יפנית, זכו בהצלחה ובכיסוי תקשורתי רב ביפן, ודעת הקהל שיקפה את רצון הציבור לעוד תמיכה בייחודם של היפנים כלפי יתר עמי העולם (ניהונג'ינרון), והגדלת עוצמתו של מסר המהות הלאומית (Kokutai), שהתבטא גם בהצהרותיהם ופועלם של משרדי הממשלה עצמם. הלאומנות שנוצרה ביפן בשנות השלושים הייתה לוחמנית וקיצונית יותר מכל מה שנראה עד אז. היו מעטים שהתנגדו לכך. פרופסור טאטסוקיצ'י מינובֶּה, בר סמכא למשפט חוקתי, שחיבוריו הדנים בחוקה היפנית עשו אותו לאבי הליברליזם הפרלמנטארי. הפרופסור הישיש שטען כי החוק נועד להגן על הפרט בחברה וכי הוא גדול מהמדינה, נחשף  להתקפות גוברות והולכות.

המסורת היפנית אפשרה את עליית הצבא, למשל בכך שתמיד הזרוע המבצעת הייתה מעל הזרוע המחוקקת, והתרבות שהכתיבה ערכים של סדר ויציבות יותר מאשר את זכויות הפרט.

היפנים הבחינו שהדמוקרטיות הגדולות בעולם הפגינו חולשה רבה בשנות השלושים, לעומת הצלחתם של מנהיגים טוטאליטריים כמו סטאלין, היטלר ומוסוליני, והפשרנות של הדמוקרטיות כלפי הדרישות התוקפניות שלהן, ולכן חשבו רבים שיפן צריכה לנהוג באותה צורה, ובעזרת תקיפות, הם ישיגו את הדרישות שלהם.

ב-1933 הכיר חבר הלאומים בכך שהיפנים נהגו בתוקפנות והשיגו גבול כשהשתלטו על מנצ'וריה, והדבר הביא לפרישת יפן מחבר הלאומים (זו הייתה המדינה הראשונה שפרשה מחבר הלאומים, אחריה פרשו גרמניה ואיטליה). חבר הלאומים נכשל באופן גורף בהטלת סנקציות על יפן, וההחלטה היפנית זכתה לגיבוי נרחב בדעת הקהל הביתית. בידודה של יפן בזירה הבינלאומית קרבה אותה אל גרמניה הנאצית שגם היא היתה מדינה מנודה. היפנים לא קיבלו את האידיאולוגיה של היטלר ולא אימצו את המשטר הדיקטטורי שלו, אך העריצו את העזתו לקרוא תיגר על ההגמוניה האנגלו סקסית בעולם.

האידיאולוגיה הזאת על התפשטות וחיזוק האינטרסים בסין מזכירה מעט את מושג ה"לייבנסראום" (מרחב המחייה), שהשתמשו בו הנאצים, וסין הייתה מרחב המחייה של יפן). בעקבות המאורעות הללו גבר המתח בין יפן לבין ארה"ב, שראתה את עצמה כמגינה על עצמאותה ושלמותה של סין, נתחדש מרוץ התחרות  בין יפן לארה"ב בהגדלת ציהן. ב-1937 בלעו ההוצאות על הכוחות המזוינים את מחצית תקציבה של יפן.

בשנת 1936 יפן חתמה על הסכם אנטי-קומינטרן עם גרמניה, וזו היה ההסכם הראשון של היפנים עם הגרמנים, ואמנם לא חייב את היפנים בדבר ולא הטריד את המערב במיוחד. ב-1937 הצטרפה לאמנה זו גם איטליה.

ניתן להשוות את המיליטריזם היפני למשטר הנאצי שהתפתח בגרמניה באותן שנים בדרכים רבות:

א.       בשתי המדינות הייתה גזענות לשמה, כאשר הגרמנים ראו בעצמם גזע עליון והיפנים טענו שהם העם המיוחד של אסיה.

ב.       בשתי המדינות הניע המשבר הכלכלי וחולשת הפוליטיקאים את גלגלי הכוחות הקיצוניים.

ג.        שתי המדינות שאפו להגן על מיעוטים ממוצאן במדינות אחרות, ולהשיג "מרחב מחיה" להתפשטות האוכלוסייה והכלכלה.

ד.       שתי המדינות שאפו לשלוט, כל אחת ביבשת שבה היא נמצאת.

ה.      שתיהן היו אנטי קומוניסטיות ואנטי דמוקרטיות.

ו.         שתי המדינות חששו מהתעצמות של המעצמות הקרובות להן, היפנים חששו מהסינים והגרמנים חששו מהבריטים.

ההבדלים בין שתי המדינות:

א.       גרמניה הונעה גם מכוחה של אגדת "הסכין בגב" והכניעה במלחמת העולם הראשונה, בעוד יפן הייתה מהמדינות המנצחות (למרות שגם היפנים לא היו מרוצים מההסכמים בוושינגטון).

ב.       הנאציזם התאפיין במפלגה עממית חזקה מאוד, הנהנית מתמיכה ציבורית רחבה וכפופה למרותו של מנהיג חזק וכריזמטי, וביפן לא הייתה מפלגה דומיננטית או מנהיג חזק שהעם יכול היה להסתמך עליו.

ג.        בגרמניה הצבא היה כפוף לחלוטין לממשלה האזרחית, וכל חריגה מפקודות הפיקוד העליון הייתה בגידה באומה, בעוד הצבא והצי היפניים, בתמיכת הביורוקרטיה הצעירה, היו הכוח המרכזי במאזן הכוחות ביפן, ועשו למעשה כאוות נפשם של הגנרלים רוב הזמן (הממשלה בטוקיו, למרות ששיתפה פעולה עם הצבא, לא שלטה עליו כלל), והכוחות הכלכליים בדמות הזאיבטסו וכוחות דעת הקהל בדמות התקשורת והחינוך נכפפו גם הם למטרה העילאית.

בעקבות מרידת נפל בפברואר 1936[3], הצבא היפני לחץ להתפשטות אל סין וראה בה אמצעי להגביר את כוחו, להסיח את דעת הציבור מהבעיות הכלכליות, לגבש את העם ולהעלות את מעמדה של יפן בזירה הבין לאומית. הצבא שחשש ממלחמה נגד המערב או ברה"מ לא חשש ממלחמה נגד סין. חולשת משטרו של צ'אנג קאי שק השתקפה באי הצלחתו להדביר את הקומוניסטים.

ההתקרבות בין יפן וגרמניה הבהילה הן את צ'אנג קאי שק והן את הקומוניסטים הסיניים. בדצמבר 1936, כאשר ביקר בשיאן, נחטף צ'אנג קאי שק על ידי חייליו של הגנראל ג'אנג שיֶיליאנג, המושל האחרון של מנצ'וריה. החוטפים דרשו כי צ'אנג קאי שק יפסיק את המלחמה בקומוניסטים ויתייצב עמם יחד נגד היפנים. בהתערבות המנהיג הקומוניסטים ג'ו אנלאי הושגה הסכמה: צ'אנג שוחרר ובשובו לננג'ינג הקים חזית משותפת עם הקומוניסטים נגד יפן.  ההתמרדויות בצבאות של יפן וסין ב-1936 הביאו אפוא לכך שבסוף אותה שנה ניצבו שתי המדינות במסלול של התנגשות: יפן איתנה בדעתה להתפשט בצפון סין ואילו סין איתנה בדעתה למנוע זאת.

בשנת 1937 יצאה יפן לביצועה של מזימתה הגדולה – כיבוש סין, בנצלה תקרית מבוימת כאמתלה למבצע צבאי[4]. הקיסר לא התלהב במיוחד מתוכניות הקצינים, שהבטיחו מלחמה קצרה, תכליתי, ועם מעט קורבנות, אך הוא נאלץ לאשר לצבא את תוכניותיו. ראש הממשלה קונואה היה חסר אונים לחלוטין לנוכח פועלו של הצבא ממנצ'וקואו, וכך מתחילה מלחמת סין-יפן השנייה, שתסתיים רק שמונה שנים אחר כך, בכניעת יפן לבעלות הברית. היפנים העריכו שסין השסועה לא תוכל לגלות התנגדות של ממש ושהמבצע יסתיים במהירות. הערכה של היפנים לניצחון מהיר נראתה טובה מאוד בהתחלה, כשהיפנים מתקדמים במהרה וכובשים את בייג'ינג, שנגחאי, שיאן, ובסופו של דבר את נאנג'ינג, הבירה של צ'יאנג-קאי-שקי (שנמנע עדיין מלהילחם חזיתי ביפנים מפחד מהקומוניסטים).

למעשה עד אמצע שנת 1938 השתלטו על מרביתה של סין המזרחית, כבשה את מרבית עריה הגדולות, תפשה את המגזר המפותח של כלכלתה והשתלטה על כול תעבורתה במסילות הברזל, בכבישים ובנהרות. אולם המלחמה קפאה. ההישגים התגלו כאשליה. הממשלה והצבא הסיני נסוגו למערה ההררי של המדינה, שם החזיקו מעמד בעקשנות והתקדמותו של הצבא היפני נעצרה, למרות עדיפותו המכרעת מבחינה טכנולוגית. צ'אנג קאי שק שנמלט מנאנג'ינג לצ'ונצ'ינג,  העריך (ובצדק) שהוא צריך להחזיק מעמד עד שמדינות המערב ייכנסו למלחמה עם יפן ובינתיים הוא לקבל סיוע מכל גורם שיאפשר לו זאת ולהילחם ביפנים בלוחמת גרילה. סין נמצאה בלתי נכבשת והבעיות הכלכליות של יפן נותרו בעינן. לא יפן בלעה את סין, כפי שקיוו חמומי המוח בצבא, אלא סין המתפלשת בחוסר אונים היא זו שבלעה את יפן.

התנהגותם של היפנים כלפי האוכלוסייה הסינית היתה אכזרית ועוררה שנאה כללית נגדם. כבר בכיבוש ננגינג, למרות שהעיר נכנעה, נותרו בה כיסי  התנגדות של המקומיים. החיילים היפנים שהוצבו במקום איבדו כול רסן  וביצעו מעשי אונס, ביזה ורצח[5] (וזוועות שלא נראו עוד ומאז בחלק הזה של העולם). לרוע מזלם, במקום היו כתבים רבים שהעבירו תיעוד נרחב של הטבח בנאנג'ינג והעולם כולו נדהם לנוכח האכזריות היפנית.

העם ביפן לא מודע למעשיהם של החיילים היפנים בסין, אך קיבל מדי יום דיווחים על כיבושים נרחבים וניצחונות גדולים, ועל עליונותו המוחלטת של הצבא על הסינים. אולם תוך זמן קצר הפסיקו הכותרות בעיתונים על כיבושים גדולים של יפן, אך התחילו לחזור הביתה צנצנות אפר.

ההתנגדות הסינית לפלישה היפנית התאפשרה במדה רבה על ידי נשק וציוד אחר שסופק לסין על ידי ארה"ב ובריטניה. גם לאחר תפישת כול נמלי סין על ידי היפנים המשיכה האספקה לזרום ב"דרך בורמה". היפנים ראו את ההצלחה של המדינות הפשיסטיות בעימותים מדיניים וצבאיים, ועל כן לא קיבלו את זה שהמערב מתנכל דווקא להם, בדרישותיהם ה"לגיטימיות" בסין. היפנים ראו בזאת כבגידה של המערב בהם, והאשימו את מדינות המערב בהתמשכות המלחמה. אולם היפנים העריכו שהמערב עסוק בסכסוכים ומלחמות באירופה, ולא יכנסו למעורבות גדולה בסין, וגם שהצבא הסובייטי נחלש מאוד ב-1937 עקב הטיהורים של סטאלין, אך כל זה לא פתר להם את הבעיה של ההימצאות במלחמה מתמדת בסין.

בעיותיהם של היפנים גדלו ככל שהלחימה התארכה, ומשום שאיש לא היה מוכן לקבל את האחריות על המחדל ההולך ומתגלע, המצב הזה נמשך ולא נראה היה שום פיתרון שיוציא את יפן מתוך סין בכבוד. בשנים 1939-1940, נמשכה מלחמת ההתשה שנדרשו לה היפנים בסין, עד כדי כך שבסין היו 37 אוגדות, מעל 800 אלף חיילים. הציבור היפני החל להרגיש חוסר נוחות אל מול הוצאות המלחמה הגדולות, הגיוס הטוטאלי, הקורבנות הרבים וההולכים, והפסקת החדשות על ניצחונות גדולים ביבשת.

על כניסת יפן למלחמת אסיה הגדולה,

ראה: יפן במלחמת העולם השנייה.