גילי חסקיןעתלית בתקופה הצלבנית
כתב: גילי חסקין אפריל 2020. עדכון: 07-02-24
ראו קודם: עתלית העתיקה (עתלית ים),
ראו גם: המושבה עתלית ; סיור לעתלית.
בתקופה הצלבנית התחדשה ההתיישבות במפרץ עתלית, ובתקופה זו היה האזור בשיא תפארתו.
מבצר החוץ הצלבני
תחילת ההתיישבות הצלבנית באזור הייתה עם הקמתו של מבצר דטרוא – מצד קטן שתכליתו הייתה אבטחת עולי הרגל הנוצרים בדרכם מעכו לירושלים ומניעת ההתקפות המוסלמיות על שיירות הצלבנים, שנעו ברצועת החוף הצרה שממערב לרכס הכרמל.
מזרחית לרכסי הכורכר, יצרו המים הזורמים בנחל אורן, ביצות אשר הפכו את המעבר במקום לבלתי אפשרי. ממערב שכן הים על חולותיו הבלתי עבירים, ואילו התנועה לאורך מישור החוף הוכרחה לעבור במעבר הצר שבין הביצות לים. המעבר הצר זימן את התקפותיהם של המוסלמים, החל מרגע הגיעם של הצלבנים לארץ ישראל בשנת 1099. המצודה נבנתה מעל לקניון צר ותלול שיוצר נחל אורן, החוצה את רכס הכורכר, ומכאן שמה: Districtum Destroit, "מצודת המיצר"[1]. השם הצרפתי השתמר בשם הערבי ח'רבת דסטרי. המצודה הזו שוכנת 2 ק"מ ממזרח למצודה הצלבנית, במקום שתעלה חצובה, המכונה "באב אל-עג'ל" ("שער העגלות"), חוצה את רכס הכורכר. בשם זה נשתמר ללא ספק, השם הצלבני Le Destroit, או Districtum והיא מכונה גם Petra Incisa, היינו, "הסלע החצוב"[2]. המקום מוזכר אצל ההיסטוריוגרפים הערבים יאקות[3] ואבו אל פִדַאא[4]. יאקות, שביקר במקום במאה ה-13 כותב: "זהו שמה של מצודה, הידועה גם בשם 'אלאחמר' – המצודה האדומה, והיא נכבשה בידי אלמלאלכ אל נאצר יוסף בן איוב, בשנת 1187"[5].
הצלבנים, שהיו שליטים זרים על עם שרובו היה שייך לדת האסלאם, היו קשורים בקשר מחייב ביותר, לארצות מוצאם שבאירופה. ראשוני הצלבנים הגיעו לארץ ישראל, בדרך היבשה, דרך הבלקן, טורקיה וסוריה, אולם מיד לאחר המעבר של הקבוצות הצלבניות הראשונות במקומות אלו, הן עוררו על עצמן את זעם השליטים המקומיים, בין אם היו נוצרים כדוגמת מלך בולגריה, או קיסר האימפריה הביזנטית, ובין אם היו מוסלמים כמו הסולטאנים הטורקים באנטוליה והשליטים המוסלמים של דמשק, חלב ומוסול. נוכח איבתם של שליטים אלו, נותרו רק נתיבי השייט בים התיכון, כדרך לקשר בין הצלבנים הנוצרים לארצות אירופה המרוחקות. מסיבה זו נודעה לרצועת החוף ועריה המבוצרות חשיבות רבה בקרב שליטי ממלכת ירושלים הצלבנית, ואלו דאגו לבצר היטב את ערי הנמל כמו גם את הדרכים המובילות לאורך החוף ומן החוף אל הארץ פנימה.
הנקודה בה הוקם מבצר דטרוא, הייתה אחת החשובות שבדרכים אלו. היה זה מעבר צר, תחום בביצות ממזרח ובחולות והים ממערב, אשר היה חיוני לקשר בין ערי צפון מישור החוף הצלבני (עכו, צור וביירות) לבין הערים שבדרומו (קיסריה, ארסוף ויפו). אולם חשיבותה של הנקודה, לא הספיקה כדי לשכנע את שליטי הממלכה לבצר אותה בצורה רצינית. רק לאחר שבשנת 1103 לאחר פציעתו במקום של המלך בלדווין הראשון, שנפל קורבן עם שיירתו להתקפת פתע מוסלמית, ניתנה ההוראה להקמת המבצר.
בשנת 1103 הקימו הטמפלארים, מצד, מעין מצודת משטרה, שרידים נראים בשטח עד היום. תוכניתה היתה כשל "מגדל נורמני". המסדר הצבאי של הטמפלרים בנה את המבצר על ידי כריית יסודותיו באבן החול-כורכר והפריד בין המגדל לשלוחה על ידי כריית כל האבן מסביב. החומר שנחצב שימש כחומר בנייה למבנה העליון (Superstructure) של מגדל העוז והחומה. המגדל הוקם על מסד בגובה של מ', התנשא לגובה של 20 מ' והוקף בחומה[6]. במשך עשרות שנים שימש המבצר כמצודת דרכים שאבטחה את השיירות שנעו לאורך דרך הים.
במשך יותר ממאה שנים, הייתה מצודת דטרוא, נקודת יישוב צלבנית בודדה באזור. אחרי מסע הצלב השלישי (1189־1192), גבר לחצם של המוסלמים על גבולות הממלכה הצלבנית במזרח, והיא נדחקה לערי החוף המבוצרות של ארץ ישראל. בתקופה זו, אחרי שאיבדו את ירושלים, היתה עכו לבירת ממלכת הצלבנים. התחרות עם מסדרים צלבניים אחרים והעדר גישה נוחה לספינות הסוחר של המסדר, הניעו את הטמפלרים, להקים לעצמם את מבצר עתלית. עם תחילת בנייתו של מבצר עתלית העצום, בשנת 1217, צורף המבצר לקו ההגנה הראשון של המבצר החדש, והפך לתחנה המתריעה על התקרבותו של צבא אויב. מבצר שמאוחר יותר שולב במערכת ההגנה של מבצר עתלית[7].
ב-1220 כאשר התקדם לכאן הצבא האיובי, העדיפו הנוצרים לנטוש אותו ולהתרכז אחרי חומות עתלית (ראה להלן) כך, כמאה שנים לאחר הקמתו, פורק המבצר עד היסוד בידי צאצאיהם של בוניו המקוריים[8].
מבצר שטו פלרן
המונומנט המרשים ביותר בנוף הוא המבצר הצלבני שטו פלרן (Chateau Pelerin) של האבירים הטמפלארים, שהוקם ב-1217. מבצר עתלית נמצא בחוף הכרמל, על לשון יבשה סלעית החודרת לתוך הים ויוצרת בצדה הצפוני והדרומי, שני מפרצים, ששימשו מעגנים רדודים, אך בטוחים לספינות של אותה תקופה.
יופיו של המקום נובע מהמיקום בתוך המים. לצד המבצר נראים שרידים נוספים של חומה המקיפה את הפרוור העירוני שנבנה ליד המבצר. באזור הזה בולט למרחוק גם מבנה הכנסייה, ובחלקו הדרומי בולטים גם שרידי אורוות. שטח זה ניצב מערבית לקו בריכות המלח, והוא חוצץ בין המבצר לבין הבריכות והמסילה. יותר מכול, בולטים למרחוק, חלקי המגדלים הגבוהים בעתלית, ובעיקר המגדל הצפוני אשר קומתו השנייה נישאת ונצפית למרחוק[9]. זהו מערך מבוצר גדול מאוד, שאין דומה לו בישראל: חומה חיצונית, חומה פנימית, הדונג'ון (שער מגדל הטירה) והשערים המבוצרים. כשמבקרים באתר, ניתן לראות את האולמות ואת המתקנים ששימשו את הצלבנים, כמו תנורים לאפייה ושרידים של הכנסייה. המבצר נבנה במספר שלבים, וסביר להניח כי בתחילה תפס שטח המבצר לא יותר משליש לשון היבשה והתל שעליה, אולם השינויים בשטח ממלכת ירושלים לאחר קרב הירביה[10], ולאחר מכן כיבושיו של הצבא הממלוכי, הצריכו את הגדלת המקום כדי לשכן בו ולהגן על אוכלוסייה שנדחקה ונזקקה לביטחון.
הטמפלארים.
המסדר הטמפלָרי נוסד בירושלים בשנת 1119 בראשית ימי שלטונו של המלך בלדווין השני (1131-1118). היה זה מסדר צבאי של אבירים-נזירים שקיבלו על עצמם להגן על תחומה של הממלכה הצלבנית, וכן ללוות את הצליינים בדרכים המסוכנות שהובילו אל העיר הקדושה ירושלים וממנה אל אתרי הטבילה בנהר הירדן. אותם לוחמים זכו להערכה רבה והוענק להם אגף מביתו של המלך שניצב על הר הבית בחלק המכונה "היכל שלמה" (Templum Salomonis) במסגד אל־אקצא. האבירים אימצו את שם האתר וצירפו אותו לשמם ומכאן כינויים "אבירי היכל שלמה" ובקיצור — טמפּלָרים.
אבירים אלה אשר התאגדו במסגרת מסדר צבאי, זכו למוניטין בשל יכולתם הקרבית ועצמתם הכלכלית שתרמה, להתפרסותם בשטחי מזרח אגן הים התיכון וברחבי אירופה[11]. האבירים שימשו במאה ה-12 ובמאה ה-13, כוח צבאי נלווה לצבא הממלכה. חשיבותם הייתה רבה, בתקופה מאבקיה של הממלכה הצלבנית, באויביה המוסלמים. המסדרים הצבאיים והדתיים עקפו איסור חמור שנקבע בדת הנוצרית והוא איסור הלחימה. באותה עת שבה נוסד המסדר, קבע איש הדת המשפיע בתקופתו, הנזיר ברנרד מקלרבו (Bernard de Clairvau), באיגרתו 'בשבח האבירות החדשה' (De Laude novae militae), כי "בעת כה גורלית גם נזירים מתבקשים לתרום את תרומתם לחוסנה של הממלכה הצלבנית אשר מגנה על המקומות הקדושים לנצרות. הטמפלרים הם אלה הממלאים את ייעודם הנוצרי באמצעות הלחימה בכופרים לצד ההגנה על ארץ הקודש". הטפה זו של מנהיגי הכנסייה יצרה גלים של האדרה לדרכם של הטמפלרים, לצד הענקת קרקעות, כספים ורכוש לאותם לוחמים. הדבר הביא להתעצמות המסדר הצבאי ולהפיכתו לאחד הגורמים המכריעים בתולדותיה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לצד המסדרים הצבאיים האחרים — מסדר יוחנן הקדוש מירושלים (הוספיטלרים) וחברי מסדר הגרמנים (טבטונים)[12].
הטמפלארים נחלו הצלחה בתפקידם כמלווי שיירות של עולי רגל. האבירים הקימו מערך של מבצרים ומבנים מוגנים לאורך צירי המעבר אל ירושלים, כדוגמת לטרון ומקום הטבילה בירדן. כמו כן הם סיפקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך הלילה. כדי לתחזק את רשת האבטחה הם נזקקו לכסף רב, שרובו נבע מתרומות שנאספו במושבותיהם באירופה ומכספי הצליינים שנזקקו לשירותיהם. הטמפלרים נלחמו בכל המערכות הגדולות, בתחומה של הממלכה הצלבנית, במאה ה־ 12: בקרב על כיבושה של אשקלון ( 1153), בקרב גזר (1177) ובקרב הגורלי בקרני חיטין (1187).
כיבושה של ירושלים, ירידת כוחה של הממלכה הצלבנית וצמצום גבולותיה, הביאו לפיחות במעמדם ברחבי העולם הנוצרי. נפילתה של העיר עכו ואתה הממלכה הצלבנית בשנת 1291, הביאה לפגיעה אנושה בתדמיתם. הטמפלרים נסוגו אל האי קפריסין, ושם ניסו לשמר את כוחם, אך ללא הועיל. שליטיה החילונים של אירופה חמדו את אוצרם וביקשו להכרית את כוחם אחת ולתמיד. שיאה של ההתנגשות היה בשנת 1307, כשפיליפ הרביעי (פיליפ היפה), מלכה של צרפת, האשים את הטמפלרים במעשי כפירה בנצרות ובקיום טקסים המנוגדים לרוח הדת. עצמתם הצבאית של הטמפלרים ויכולתם הארגונית ניכרות יותר מכול בשרידי מבצריהם ומאחזיהם בארץ ישראל, במקומות כדוגמת מבנה הקמרונות הידוע בשם 'אורוות שלמה' בהר הבית, רובע הטמפלרים בעכו והמבצרים בלטרון, עתלית, צפת והבופור שבלבנון. מאתרים אלה חלשו הטמפלרים גם על יישובים כפריים אשר העניקו למוסדות המסדר את מסיהם ומקצת מתוצרתם החקלאית. דומה כי מבצר עתלית הוא הידוע מבין המבנים של הטמפלרים ברחבי ממלכת ירושלים. אמנם מבצר צפת עלה עליו בשטחו, אך ממנו לא נותרו שרידים רבים. ניכר כי מבצר עתלית שימש במאה ה-13, כמעוזם העיקרי של הטמפלרים, מחוץ למרכזם בעיר עכו [13].
ראו בהרחבה, באתר זה: הטמפלארים
בניית המבצר
בשנת 1217, החלה התיישבות צלבנית מסיבית בעתלית, שהייתה תגובת נגד בהולה להקמתו של המבצר המוסלמי החזק בתבור. בנייתו של המבצר המוסלמי, ששימש בסיס לפשיטות מוסלמיות על רצועת החוף הצרה שבידי הצלבנים, הרתיעה את שליטי הממלכה הנוצרית, אשר החליטו, וזאת כדי להרתיע את המוסלמים מלתקוף, לבנות שני מבצרים גדולים משלהם – בקיסריה ובעתלית. סיבה נוספת לבניית המבצר בעתלית, הייתה רצונם של הצלבנים לבנות מבצרים, אשר ישמשו בסיס להתקפה, שתביא לכיבושה של ירושלים מידי המוסלמים[14]. אולם התקפה שכזו מעולם לא יצאה אל הפועל. כמו כן, הוזכר רצונם של הטמפלארים לעזוב את הבירה עכו, ולבנות לעצמם מבצר עצמאי ומבודד, בדומה למבצר הפרנקים (Frans chastian) הטבטוני שבנייתו החלה מספר שנים מאוחר יותר והוא עתיד להיקרא מונפור (Monfort). מירון בנבנישתי, טוען שהסיבה החשובה ביותר להקמת עתלית, נעוצה בשאיפות הצלבנים, ליצור לעצמם מאחז נוסף במישור החוף, שבא לידי ביטוי בביצור קיסריה ועתלית. הצלבנים שניסו כבר בסוף המאה ה-11 להתבסס הארץ הקודש, גורשו לאחר מפלת חיטין כעבור תשעים שנה וגם כאשר הם ניסו לשוב ולהיאחז בה, הם חששו לא רק מהמוסלמים, אלא גם מהמרחבים הפתוחים ונצמדו בכול מאודם אל הים, שהיה עורק החיים היחידי ונתיב ההצלה הבטוח, אל ארצות מוצאם[15].
עם קבלת ההחלטה, קרא מלך ירושלים ז'אן דה בריין (Jean de Brienne), לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבנייה המקודש. קריאתו של המלך התקבלה בעיקר בקרב אבירי המסדרים הצבאיים, ובפברואר שנת 1218 החלו בנאיו של המלך, יחד עם אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים, בבניית המבצר, בניהולו של אביר פלמי בשם גוטייה דה האבן (Gautier d’Avennes) [16].
בבניית המבצר לקחו חלק גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלב הכושלים. הקמת המבצר נזכרת בחיבור "ההיסטוריה של דמיאטה" (Historia Damiatina), שכתב ההיסטוריון אוליבר מפדרבורן (Oliver of paderborn), בו שהשכיל לתאר בדרכו הציורית את התלהבות הבנאים ואת הניסים הרבים שהתרחשו בעת בניית האתר המבוצר: "הטמפלרים, יחד עם גוטייה דה האבן, ובסיוען של קבוצות עולי רגל והמסדר הטבטוני, החלו בהקמת 'מבצר עולי הרגל', במקום שהיה ידוע לפנים כ'דיסטריקטום', במחוז קיסריה, בין חיפה לקיסריה". מכתבים אלו ניתן ללמוד על מבנהו הראשוני של המבצר כמו גם על שני אירועים שנתפסו כנסיים במהלך בנייתו. הראשון – מציאתו של אוצר מטבעות (ככל הנראה מטבעות פיניקיים), אשר שימש לכיסוי הוצאות הבנייה המרובות. כפי שכתב אוליבר מפדרבורן: "הם גילו במקום מטבעות שטרם נראו כמותן, שניתנו על ידי בני האלוהים". הם האמינו כי "מטבעות אלו הוענקו להם על ידי המשיח כדי לכסות את הוצאותיהם"[17]. כדי לשחררם מעבודתם ומהוצאותיהם". השני – גילויים של שני מעיינות אשר סיפקו מים שתייה לבונים ומאוחר יותר לתושבי המבצר: "ומים רבים זרמו בשטח בין החומות". ההיסטוריון מתאר אף כי בעת הבנייה נתקלו האבירים בשרידי יישוב קדום (ככל הנראה עתלית הפיניקית) והשתמשו באבנים המסותתות שמצאו לבניית המבצר. עבודות הבניה הסתיימו באפריל 1218.
להבדיל מביצורים צלבניים אחרים ברחבי הארץ, אשר נבנו על שרידי מבנים אסלאמיים קדומים, תוך שיקומם והתאמתם לצורכיהם, תוכנן מבצר עתלית ונבנה מראשיתו ועד סופו על ידי הצלבנים. אבני הבנייה נחצבו ברכס הכורכר המקומי והובלו למקום באמצעות פרדות. משהוחלט למקם את המבצר על בליטה יבשתית או מעיין חצי אי, בסמוך ליישוב עתיק הידוע בשם עתלית, נותרו בפני מתכנני המבצר שתי בעיות לפתור: הראשונה – איך להרחיק את הארטילריה של האויב מחומות המבצר, שהמישור הפרוש מולו סיפק בו עמדות מצוינות לכלי מצור, והשנייה- איך לסגור את לשון היבשה המובילה לחצי האי ולהפריד באופן מוחלט את המבצר מרצועת החוף הסובבת אותו. הפתרון היה מערכת משולבת של חפיר רטוב ומערכת כפולה של חומות ומגדלים, ששימשה כקו אש בעל מספר מפלסים ואפשר הפעלה של כלי ארטילריה צלבניים, שכיסו באש יעילה את כל מישור החוף מול המצודה[18]. פרופסור יהושע פראוור טוען, כי במקום זה השקיעו הצלבנים את "כל כושר המצאתם ותבונת כפיהם", ועל מנת להגיע למטרתם הפכו הצלבנים את מערכת הביצורים המזרחית למכלול כל הידוע האדריכלות הצבאית של התקופה. בני הדור גומרים את ההלל על חוזק הביצורים ועל עצמת מערך ההגנה שלה מקום ואף היסטוריונים בני זמננו שותפים להערכה זאת[19].
המבצר נבנה על כף גבוה ורחב, מזדקר אל תוך הים ומבוצר באופן טבעי בסלעים מכל צדיו. התוכנית הכללית של עתלית, דומה לערי החוף האחרות של ארץ ישראל בתקופה הצלבנית. העיר הוקפה חומה וליד החוף הוקמה המצודה כיחידת ביצור נפרדת. עתלית הוגנה על ידי שתי חומות חיצוניות ושלש חומות פנימיות. על פסגת רכס הכורכר, מצפון למצודה, במרחק של 2 ק"מ מהחוף, הוקמה שרשרת מצדיות. החשובה שבהן היתה דסטרואה, שהוקמה ב-1103 וחרבה ב-1220. שרידי המצדיות האחרות נראים במרחק של 1 ק"מ מדרום לח'רבת קרתא.
החומה המזרחית היתה באורך של 600 מ'. היא החלה במגדל שנבנה בים בצפון-מזרח והסתיימה בדרום מזרח, במגדל מרובע, שתוכניתו דומה לחרבת קרתא. החומה הדרומית של עתלית, שהיתה באורך של 200 מ', שהחלה במקום זה והסתיימה במגדל שהיה בים, מדרום למצודה. לפני חומת העיר היה חפיר בעומק של 2 מ'. החומה התרוממה לגובה של 7.5 מ' מעל לחפיר ונבנתה מאבנים גדולות, שסותתו בסגנון זהה לאלו של המבצר. לעיר היו ארבעה שערים גדולים שלושה בחומה המזרחית ואחד בדרומית. כולם בנויים במגדלי שער, שהתנשאו לשתי קומות. חצי האי, שבלט לתוך הים, בוצר על ידי חומה יחידה, כי הצלבנים לא חששו כנראה מהתקפה בכיוון זה.
עיקר מאמצי הביצור הופנו למיצר הצר, המחבר את חצי האי עם היבשה. במקום זה נבנתה מערכת ביצורים מרשימה להפליא. בעת החציבה, הקפידו הצלבנים, להשאיר קיר תלול וזקוף ברכס הכורכר, לאורך מאות מטרים, שבו ארבעה מעברים מוגנים בעמדות שמירה. קיר זה היה קו הגנה ראשון, שנועד לבלום התקפה צפויה של פרשים ממזרח. ממערב לקיר זה נחפר חפיר, שעומקו הגיע ל-6 מ', וקירותיו נבנו מאבני גזית גדולות. תפקידו של החפיר הוא בעיקר למנוע חפירה מתחת לחומות. מעבר לחפיר, נבנתה החומה החיצונית, שגובה הגיע ל-16 מ' ורוחבה ל-6 מ' ובה שלושה מגדלים מרובעים, שאחד מהם השתמר עד ימינו. חומת הים וחפיר יבש, נמשכו מהחוף בצפון ועד חוף המפרץ בדרום, וניתקו בכך את חצי־האי והמבצר מהעורף היבשתי.
לאורך החומה נבנה מסדרון מקומר, שהמגנים יכלו לנוע בו בחופשיות ובביטחון. בעובי החומה, ברווחים קבועים, נבנו עמדות ירי (קזמטים) ובהם חרכי ירי, שכל אחד מהם אויש על ידי שני קשתים בתפקיד ושנים בעתודה. ראש החומה היה משונן באופן זה היו למגינים שני מפלסי ירי: האחד (החרכים) בגובה שני שליש החומה והשני (שיניות החומה) – בראשה. מעמדות אלו ניתן היה לכסות את כל השטח המישורי שלפני החפיר, ואת מחציתו הרחוקה.
חלק החפיר, הקרוב לחומה, היה נתון ב"שטח מת" לגבי החומה, אך נמצא בשטח האש של שלושת מגדלי החומה החיצונה. מגדלים מרובעים אלה, התנשאו אך מעט מעל לחומה, אולם בליטתם מקו החומה אפשרה להם לכסות את השטח שלרגלי החומה ואת חלקו הקרוב של החפיר מפנים לקו החומה החיצונית, נבנה קו הגנה שני, שמעוזיו העיקריים היו שני מגדלי עוז מרובעים ((מגדלים בתוך המבצר ששימשו לניהול קרב הגנה), שהיו חלק ממבצר מרכזי גדול.
כפי שכותב אוליבר מפדרבורן: "שני מגדלים נבנו לפני חזית המבצר מאבנים מרובעות ומהוקצעות בגודל כזה, שאבן אחת בקושי נסחבה בעגלה על ידי שני שוורים. כל אחד מן המגדלים הללו הוא בן 100 רגל אורכו ו-74 רגל רוחבו. בעוביו הוא כולל שני קימורים,[20] שגובהם עולה על גובה הרמה"[21].
המגדלים התנשאו לגובה של 34 מ', היינו, 16 מ' מעל לחומה החיצונית, על מגדליה. מאחר וגובה החומה החיצונית מעל החפיר, היה אף הוא 16 מ', גובהם היחסי של שלושת קווי ההגנה היו זהים: החפיר, החומה החיצונית והמגדלים. כך שהביצורים לאורך חזית המבצר, התנשאו 16 מ', זה מעל זה. אויב שהתקרב לחומה ממזרח היה נתון בטווח האש של שתי חומות וחמישה מגדלים, כאשר מגיני הקו השני, יורים מעל אלו של הקו הראשון[22]. השער העיקרי של המבצר היה מדרום והוא קישר בין החומה הפנימית לחיצונית. הביצורים הוקמו בדרך משולבת של חפיר, חומות חזקות, וצירוף של חומה ומגדלים, שאפשרה למגינים להשתמש בקו החזית הארוכה (200 מ' בערך), כפרגוד אש כפול עומק ורב קומות. הקו השני של החומות בחזית המזרחית, הה אפוא בעל משימה כפולה: לתמוך ולחזק את האש שמן חגורת החומות הראשונה, אבל גם להיות, אם תיפול החגורה הראשונה, למעוז ההגנה העיקרי של המבצר[23].
חוקר עתלית הבריטי ס.נ ג'ונס (C. N. Johns) מציין כי ייתכן וההשראה לביצורי המבצר הגיעה מביצורי דמיאטה, שהתהדרה בשלוש טבעות הגנה בעת מסע הצלב החמישי[24]. מירון בנבנישתי טוען שביצורי של עתלית עולים בקנה אחד עם הביצורים הקלאסיים, כפי שהותוו בתקופה הביזנטית בארץ ישראל, כפי שמתואר בספרי ההיסטוריון הידוע פרוקופיוס (Procopius), שחי במאה השישית ושספריו שמשו מאות שנים כספרי לימוד יסודיים לאדריכלות צבאית והשפיעו על הצלבנים בבניין מבצריהם[25]. הם אמצו את עקרונות פרוקופיוס, על שלושת קווי ההגנה, אבל הוסיפו ושכללו את קווי הביצורים שהתווה, על ידי כך שבנו מעברים וגרמי מדרגות, שקיצרו בין קווי הביצורים, שאפשרו תגבור מהיר של נקודות התורפה והפרצות. החורבות המפוארות של עתלית הן גלעד למיומנות, ידע וכשרון המצאה שאין רבים כמותו.
מאחורי הביצורים נבנתה מערכת מורכבת ומפוארת של אולמות ענקיים, כנסייה מתומנת – כמקובל אצל הטמפלרים – אורוות, מחסנים ומתקנים אחרים[26]. באולם הראשי (Palatio) שבמבצר, אכלו 4,000 איש בזמן המצור של 1220. הצלבנים השתמשו בין הייתר, בחורבות הישוב הקדום במקום. כפי שעשו ביבנה, עזה ובת גוברין.
עם השלמת הבנייה ב-15 באפריל 1218, נקרא המקום על שם עולי רגל אלו – Castellum Peregrinorum, (לטינית: "מבצר עולי הרגל"), כי נמלה נועד לעגינת ספינות שהביאו צליינים לארץ הקודש[27]. [אולי משום שנבנה בעזרתם של עולי רגל). שמו הצרפתי של המבצר, שאטו פלרן (Château Pèlerin) הוא למעשה תרגום של שמו הלטיני. לאחר חנוכתו ניתן המבצר לידי האבירים הטמפלרים, ואלה התיישבו בו והחלו מכינים עצמם לקרב מול הכוחות המוסלמים העתידים לעלות על האיום הצלבני החדש. הטמפלארים שלרשותם עמדו האמצעים והארגון של מסדרם באירופה, עשו את המבצר, לאחד החשובים ביותר בתקופתו והחזיקו בו, עד שנפלה הממלכה הלטינית בשנת 1291[28].
לדעת שלמה לוטן, אחת הסיבות לבנייתו של מבצר עתלית בשנת 1218, היתה לנסות לשחזר את תהילתם של הטמפלארים, בתקופה שבה הממלכה הצלבנית ידעה תקופה של שפל ושל צמצום בשטחה. באותה עת, לאחר שורת הניצחונות של הלוחמים האיובים בראשות מנהיגם צ'לאח א־דין ויורשיו, נותרה ממלכת הצלבנים מצומצמת בשטחה, לאורך רצועת החוף שבין יפו בדרום לבין ביירות בצפון. ממלכת ירושלים השנייה, התקיימה רוב שנותיה ללא שליטה בירושלים, שנותרה בשליטת המוסלמים. עכו, עיר הראשה בממלכה במאה ה־ 13, על מגוון אוכלוסייתה והצפיפות הרבה שבה, לא יכלה לשמש כמרכז רוחני מתאים, חלופי לירושלים ולקדושתה. הטמפלארים ביקשו ככל הנראה, למצוא תחליף רוחני מתאים בעוצמתו למרכז הקודם שהיה בירושלים. ייתכן שרצון זה הוא שעמד בבסיס הקמת מבצרם החדש — מבצר הצליינים בעתלית. הדבר ניכר בתכנון הכנסייה המרכזית המצולעת (Polygonal) שהוקמה בקצה המערבי של המבצר. סביר להניח כי בכנסייה זו, בקשו אבירי המסדר הצבאי לתאר את אובדנה של ירושלים
ולסמל את אתרי הקודש שבה, כדוגמת מקום התחייה בכנסיית הקבר וכן "מקדש האדון" (Templum Domini), באתר כיפת הסלע, מבנים מרכזיים שלהם נודעה משמעות דתית גבוהה עבור הטמפלארים ויתר עולי הרגל הנוצרים שביקרו בממלכה. גם בית הקברות הצלבני, שנחשף מצפון מזרח לחומות המבצר ובו התגלו כ־ 1,900 קברים, סימל עבור הטמפלרים ועולי הרגל מוקד רוחני. אתר זה שימש את אבירי המסדר הצבאי הצמוד למבצר (Faubourg) ואת תושבי הפרבר מדרום, ובנוסף גם את עולי הרגל שמתו בעת מסעם לארץ הקודש והם נקברו בקרבת מרכזם הרוחני של הטמפלארים בעתלית. עתלית החלה לשמש מוקד משיכה גם לבני אצולה ולאורחי מסדר הטמפלארים, שביכרו להתגורר בין חומותיו העבות של המבצר, באתר מוגן היטב. כדי לחזק את מעמדם של חברי המסדר הצבאי ולהביא להאדרתם נזקקו הטמפלרים לממצאים רוחניים אשר ינתבו את הצליינים אל מרכזיהם, ובה בעת אף יותירו במקום תרומות כספיות נדיבות. לשם כך הם בנו כנסיות מרשימות אשר משכו את הצליינים, וריכזו בהן שרידי קודש נוצריים. דוגמה לתופעה זו ניתנה בכנסיית הטמפלרים שבמבצר עתלית. מאחר שהמבצר נבנה אך ב-1218, איש לא היה מעלה בדעתו לקשרו בזיכרונות מקודשים. אף על פי כן, הטמפלארים ניסו לשייך מסורות דתיות למקום ולקשור אותו לסיפורי המרטירים הראשונים בנצרות, אלה שהקריבו את חייהם על מזבח האמונה החדשה. כזה היה סיפורה של אופמיה מכלקדון (Euphemia of Chalcedon), שעל גדות הבוספורוס.
אופמיה, בתו של סנטור רומי, שנכלאה ועונתה קשות בשנים 305-284 לספירה, בתקופת שלטון הקיסר הרומי דיוקליטיאנוס (Diuclitianus). לבסוף, בשנת 303 לספירה, נטרפה על ידי חיה פראית, אשר אל כלובה הושלכה. לאחר הפיכת הנצרות לדת הראשית באימפריה הרומית, במחצית הראשונה של המאה הרביעית לספירה, הוכרה אופמיה כקדושה. שרידיה הונחו בתיבת כסף מפוארת בכנסיית סנט ג'ורג' בקונסטנטינופול (איסטנבול). לא יצאו עשר שנים להקמתו של מבצר עתלית וכבר , נטען כי שרידיה של אופמיה הקדושה הועברו אליו באורח פלא ונטמנו בכנסייה[29].
ייתכן ששרידים אלה הועברו לידי הטמפלרים, על ידי שליטיה הלטינים של קונסטנטינופול, לאחר כיבושה על ידי הצלבנים בשנת 1204 במסע הצלב הרביעי. עדות להימצאותם של שרידי הקדושה בעתלית ניתנה בשנת 1231, בעת מסע הצליינות שערך הנוסע הנוצרי פיליפ אשר חלף במבצר. השרידים הקדושים שימשו להאדרתה של עתלית ולהפיכתה למרכז רוחני עבור עולי הרגל שסיירו באתרים הקדושים לנצרות בארץ הקודש. כנסייתם של הטמפלארים בעתלית נבנתה בדגם מעוגל שבו כמה גומחות תפילה סביב אולם מרכזי. זהו דגם גותי שהיה מבין היפים שנבנו בארץ במאה ה-13, והוא סימל את עצמתם של הטמפלארים בעתלית. הכנסייה חרבה לאחר נסיגתם מעתלית בשנת 1291, ושרידיה ניצבים עדיין בשטח המבצר.
בנוסף, ביקשו הטמפלארים לחזק את הזיקה של המבצר אל ישוע ותורתו והם קראו לו בשם נוסף ומוכר פחות: "מבצר בן האלוהים" ((Castrum Filii Dei " באמצעות קשר זה, בטאו הטמפלארים את היותם שליחיו הנאמנים של ישוע, הלוחמים למען האמונה — כפי שהם הוגדרו על ידי הנזיר המשפיע ברנרד מקלרבו. (Bernard of Clairvaux)/ עוד נטען, כי מרבית הניסים שאירעו לחברי המסדר בעת בניית המבצר וכן לאחר השלמתו, בעת התקפות המוסלמים על חומותיו בשנת 1220, התרחשו בשל ההגנה שהעניקה להם דמותו של ישוע מגן המסדר[30].
באביב 1218 עתלית ומצודת קיסריה עמדו על תילן וגדודי הצלבנים שהוצבו בארץ, ציפו לתוספת כוח גדולה, שעתידה היתה להגיע מאירופה בחודש הפסחא. ז'אן מלך ירושלים ולאופולד מאוסטריה היו מנהיגי הצבא. ההתייעצויות של ראשי הצלבנים וראשי הממלכה על עתיד הפעולות הצבאיות נמשכו שבועות מספר, ובהן הוחלו על שינוי יסודי במדיניות הפוליטית והצבאית: במקום לעלות על ירושלים ישירות, הוחלט על מסע למצרים[31].
מסע הצלב החמישי
בשנת 1198 עלה אינוצנטיוס השלישי על כס האפיפיור. הוא נודע כאחד מהגדולים והחשובים באפיפיורים ולא הסתפק בתפקידו הדתי כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי[32]. פעילותו הנמרצת של האפיפיור תחזיר את מסעי הצלב אל מרכז תשומת הלב הציבורית באירופה. עם בחירתו, שיגר אינוצנטיוס איגרת לפטריארך של ירושלים, על כוונתו לארגן מסע צלב, כחלק מאסטרטגיה, הרואה בתנועה הצלבנית פן אחד מתוך מדיניות כוללת, שמטרתה שליטה של הכנסייה הקתולית והעומד בראשה בכל האספקטים של החיים, ושואפת לאיחוד של הכנסייה הקתולית עם הכנסייה הביזנטית – מזרחית. מערכת שיקולים זו היא שהוציאה את מסע הצלב הרביעי לקונסטנטינופול ב-1204[33] ותהיה הנושא המרכזי של הוועידה האקומנית הרביעית בלטראנו (Laterano). הוועידה שנפתחה ביום 11 בנובמבר 1215 מול קהל גדול של בישופים, ראשי מנזרים ונציגים של מלכי אירופה, הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה והכריזה על ארגון מסע צלב חדש – מסע הצלב החמישי, שפתח פרק חדש בתולדות הצלבנים[34].
הזכויות שהוענקו לצלבנים במסעי הצלב הקודמים, הוענקו שוב לאלו שנטלו עליהם את הצלב. כך ניתנו כתבי מחילה (אינדולגנציות) לאלו שיצאו למסע, לכל אלו שהעמידו שירותים לטובת הצלבנים ולממנים של המסע. חובות הצלבנים והריבית עליהן הוקפאו עד לשובם מהמסע. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי, שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש. מאפיינו הבולט ביותר היה יעדו. הסיבות שהניעו את הצלבנים, לנחות בדלתא של הנילוס, במקום בחופי ארץ ישראל, היו בעיקר העניין המיוחד שהיה לערי המסחר האיטלקיות, בהשתלטות על מרכז המסחר של הים התיכון והתורה המדינית והצבאית החדשה של הצלבנים. הרעיון היה להכניע את מצרים, לכפות עליה הסדר שלום, שיקבע סופית את החזרת המדינה, בגבולותיה הישנים, לצלבנים. שליטה במצרים, אשר תחזיר את חילות המצב שלה מארץ ישראל, תאפשר לממלכה להשתקם ולהתבסס מחדש, במאמץ כלל נוצרי משותף, שימומן בכספי פיצויים ממצרים.
מסע הצלב החמישי, נמשך כארבע שנים. מבחינות רבות היה זה מסע צלב גרמני ולקחו בו חלק גם דוכס אוסטריה ומלך הונגריה. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והישגיהם היו מזעריים. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים. ב-24 במאי 1218 הפליג הצי מעכו ונוספו עליו עשרות אניות שאך עתה הגיעו עם גדודי צלבנים פריזייניים וצפון גרמנים. הוחלט על ריכוז נוסף במימיה של עתלית, כדי לאפשר הצטרפותן של אנייות שעדיין השתהו בעכו. הפיקוד העליון של מלך ירושלים התעכב זמן מה במבצר הטמפלרי בעתלית, כשהאניות הראשונות יצאו מעכו והגיעו כבר ב-29 במאי לחוף דמיאט. למרבה ההפתעה, הנחיתה נערכה ללא כל התנגדות מהצבא המצרי. בפברואר 1219 נפלה דמיאט (Damietta), שבדלתא של הנילוס. השהות בת השנה בעיר הכבושה, כדי לחלק שלל, אך גם כדי להמתין לביקורו הנדחה שוב ושוב של הקיסר פרידריך השני [35] היתה גורלית למסע הצלב (הוא התחייב קבל עם ועדה להצטרף למסע עוד ב-1215, אך חזר ודחה את יציאתו באמתלות של קשיים בממלכתו הסיציליאנית, באימפריה שלו בגרמניה ובאיטליה ובמצב בריאותו). כאשר סוף-סוף נע הצבא לכיוון קהיר, הוא מצא לפניו ביצור חדש, שנודע לימים בשם "אל-מנצורה", שם חזר השולטן על הצעתו לשלום: שיקום ממלכת ירושלים (להוציא את עבר הירדן) ותשלום פיצויים תמורת פינוי מצרים. התנאים היו נדיבים, אך נדחו על ידי הצלבנים. המלחמה היתה בלתי נמנעת. הצבא המוסלמי, אשר תוגבר בינתיים בכוחות סוריים, ניתק את הצלבנים מעורפם בדמיאט ועצר את התקדמותם דרומה לעבר קהיר. הצלבנים הלכודים נאלצו לפנות את מצרים תמורת חרותם. סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה – שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף – ישב צבא איובי, שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים. מסע הצלב הסתיים בחרפה, דבר שהעמיק את האכזבה הכללית באירופה. הישגיהם המוחשיים היחידים היו ביצורם של כמה ערים ומבצרים בממלכה, ביניהם עתלית על ידי הטמפלארים ומבצר מונפורט של המסדר הטבטוני, שבבנייתם החלו מחנות מסע הצלב החמישי, לפני צאתם למצרים[36].
התקפה מוסלמית ראשונה
המבחן הראשון של המבצר התרחש בסתיו 1220. באותה תקופה היו צבאות הנוצרים והמוסלמים עסוקים בקרב דמיאטה שבמצרים חלק ממסע הצלב החמישי, ולא נתנו דעתם על המתרחש בממלכת ירושלים הקטנה והחלשה ופעולות האיבה בארץ ישראל הצטמצמו להיתקלויות בקנה מידה מצומצם יחסית. ההתקפה הצפויה של המוסלמים תיכף לאחר נפילת דמיאט. הגיעה רק כעבור שנתיים וחצי לאחר הקמתו של מבצר עתלית, הגיע לאזור אחיינו של צלאח א-דין, שליט דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, בראש צבא קטן יחסית[37]. הוא פרץ את חומות קיסריה, כבש אותה, ולאחר מכן פנה אל עבר עתלית. כאשר שמעו הצלבנים את הבשורה אודות נפילת קיסריה, וכאשר ראו את הצבא המוסלמי מתקדם לעבר מבצרם, החליטו להעביר את חיל המצב שבמבצר דטרוא (ח'רבת דוסטרי) אל בין החומות העבות של מבצר עתלית, ולהרוס את המצודה הקטנה שנשארה ריקה ממגנים. הסיבה למעשה זה הייתה רצונם של הצלבנים להימנע ממצור מוסלמי על המבצר הזעיר, אשר לא היה עומד בפרץ והיה מסב למגיניו אבדות מיותרות. כך, כמאה שנים לאחר הקמתו, פורק המבצר עד היסוד בידי צאצאיהם של בוניו המקוריים[38].
חיל המצב הצלבני מנה 4000 חיילים ובתוכם 300 יורי בליסטראות וכוח זה אף גדל, לאחר שהוזעקה עזרה מעכו, שהופיעה בלוויית סוחרי מזונות, כרגיל והמון עם רב. אל מועט'ם קיוו שהתקפת עתלית, פארם של הטמפלרים, תביא הקלה למצרים ואכן המצביא פלאגיוס (שליחו המיוחד של האפיפיור), שחרר את הטמפלרים מדמיאט. פלאגיוס אף נאלץ לפנות בקול קורא לקפריסין, טריפולי ושאר ריכוזי הצלבנים. להחיש עזרה לעתלית. זו לא היתה עוד ראש גשר לכיבושה העתידי של ירושלים. אלא, החומה הקדמית של עכו"[39]. הצבא המוסלמי התפרס בין נחל אורן מצפון ובריכות המלח מדרום, הקיף את המבצר הצלבני, ביצר את מחנותיו בביצורים ארעיים והחל צר על המבצר, תוך המטרת אש ואבני בליסטראות אל עבר החומות. התפתח קרב שבמהלכו ירו המוסלמים משמונה מכונות מלחמה ("מנגולים") והצלבנים השיבו אש ממכונות שהוצבו על החומות. חילופי האש נמשכו שבועיים ימים והקשתים הצלבניים שהתבצרו מאחורי החומות שבו והפילו חללים רבים בכוח האויב, שהיו בשטח פתוח סבלו רבות מהאש שהמטירו עליהם מגני המצודה. כ מקץ מצור של חודש ימים, אשר שמע אל מועט'ם, כי האבירים הנוצרים הזעיקו תגבורת מביירות לעזרת הנצורים. החליט לסגת. לא לפני שחייליו השחיתו את כל השדות והמטעים שמסביב, טרם שובם לדמשק[40]. המחנה המוסלמי שרף את ציודו והותיר אחריו אבדות רבות במכונות מצור, בלוחמים ובסוסים.
התפתחות העיר
משנוכחו תושבי האזור הצלבנים, בכושר עמידתו של המבצר החדש, החל מתפתח ממזרח למבצר יישוב צלבני קטן, בין חומות המבצר לחומה החיצונית המרוחקת. התושבים החדשים, שהתקבצו מכל קצוות הממלכה הצלבנית, ראו את עצמם מוגנים אף על פי שישבו מחוץ לחומות, וזאת משום שבעת צרה, יכלו להיכנס אל תחומי המבצר ולבקש שם הגנה מפני כל תוקף אפשרי.
עד מהרה התפתח היישוב החדש לכדי עיירה קטנה, אשר תושביה עסקו במגוון מקצועות. מקורות המים הרבים בסביבה הקרובה אפשרו את קיומה של חקלאות מפותחת שכללה גידול דגנים, מטעים, כרמים וביעור יערות לצורך הכנת פחמי עץ. הים הקרוב למקום סיפק אפשרויות דייג ותעשיית מלח, והמבצר המתנשא מעל היה אבן שואבת לסחורות ולאספקה אשר נוצרה ונאספה בעיירה. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ממזרח למבצר, נמצא מספר רב של בתי מגורים, בית מרחץ, אורוות ואסמים, וכן שרידי כנסייה. על מספר התושבים ניתן ללמוד מבית הקברות שנמצא במקום ובו 1700 מצבות. סביב המבצר נמצאו שרידי בתים רבים, וכן שרידי כנסיות, אורוות וממגורות.
להלן תיאור בן הזמן: "נמל שוקק, אולמות, מחסנים, אורוות, כנסיות ומבני משק, וקו הגנה כפול של חומה חיצונית עם מגדלים. לאורך החזית הארוכה, התייצבו המגינים, מציצים מחרכי הירי, זוגות זוגות עמדו בגומחת הקרב, האחד קולע בעת שחברו דורך קשת, צופים אל חפיר עמוק ]…[. צליינים יורדים בנמל, מפרשיהן השמוטים של הספינות העוגנות. רוכלים וקבצנים, זונות ואבירים, נסיך טריפולי ואדון ביירות. הו ארצי מולדתי"[41].
בבית הקברות נתגלו 1,700 מצבות, דבר המרמז על גודלה המכובד של האוכלוסייה במקום. בבית הקברות מוקף החומה נטמנו גופותיהם של 1,700 צלבנים. המצבות המגולפות המעטות שהשתמרו בו, הן טיפוסיות למאה ה-13. כפי שהיה נהוג באירופה, לא נחקקו שמותיהם של המתים על המצבות, אלא צוינו בסימן הצלב, או סמל אחר למעמדו של המת או למשלח ידו[42].
מסע הצלב השישי
בשנת 1228 החליט קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך השני, לצאת למסע צלב נוסף, שישי במספר, וזאת חרף נידויו בידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי. פרידריך יצא בראש צבא קטן מאיטליה, שהושם ללעג בפי יריביו וגרם להתמרמרות בקרב ידידיו. כעבור מספר ימים עגנו ספינותיו בנמל עכו. פרידריך השני, אשר התמצא בתורת האסלם וראה במוסלמים יותר מאשר גזע של כופרים שיש להשמידו, לא התכוון להילחם במוסלמים בכוח הזרוע. הוא פתח בשיחות עם שליט מצרים האיובי אל-מלך אל-אלכאמל, בנצלו את קשיי השולטן מבית ועם קרוביו הסורים בחוץ, ובכישוריו הדיפלומטיים הגיע להסכם נוח ביותר בפברואר 1229. בראש ובראשונה נמסרה ירושלים לצלבנים, אם כי בלי רחבת הר הבית ומסגדיה וכמותה גם בית לחם ונצרת. שני פרוזדורים, מיפו, דרך רמלה לירושלים ומעכו, דרך הגליל, לנצרת, הפכו לנוצריים[43]. אולם עם הגעתו של פרידריך לארץ ישראל, פרצה בין תושביה הצלבנים, מחלוקת אשר זה מכבר שיסעה את אירופה. מצד אחד היו תומכיו של הקיסר, אשר צידדו בסיפוחה של ממלכת ירושלים לאימפריה הרומית הקדושה. מהצד השני עמדו תומכי האפיפיור, ובראשם אבירי המסדרים הצבאיים האדוקים, אשר גרסו כי לנוכח נידויו של פרידריך בידי האפיפיור, אין לתת לו לדרוך על אדמת הקודש של הממלכה. בסופו של דבר, כאשר נכנס הקיסר לירושלים, הודממו פעמוניה, לפי שהאפיפיור הטיל חרם על עיר הקודש. פרידריך שהשיג שביתת נשק עם המוסלמים לא הצליח להגיע לשלום עם הכנסייה הרומית…
באחד ממסעותיו, שנערכו לקראת סוף שנת 1228, הגיע פרידריך לעתלית, והעיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. הוא יכול היה לטעון ששליטה בעתלית דרושה לו לשם המסע נגד ירושלים ובייחוד מאחר ששום ביצור צלבני לא היה קיים, כנראה, בתקופה זו, בין חיפה לקיסריה. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלארים. הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלארים, מצדם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, לא קיבלו אותה. סביר להניח שהטמפלארים לא היו מקבלים דרישה כזו משום מלך ירושלים, בוודאי שלא כשהיא מגיעה מפיו של נוצרי מוחרם. כיוון שהקיסר הגיע למקום עם חיל קטן, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום, עד לוויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך שב לעכו.
פרידריך השני לא היה השליט האירופי היחיד שעברו נקשר במבצר עתלית. ב-1248 יצא מלך צרפת לואי התשיעי, מן הנערצים שבמלכי אירופה, למסע צלב שביעי במספר. מטרתו היתה לכבוש את מצרים, כמפתח לארץ ישראל, ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון. משם עתיד היה להתקדם לעבר כיבוש ירושלים מדרום.
הוא נחת בחוף של דמייטה ב-4 ביוני 1244. היה זה כוח של כ-5000 פרשים וכ-5000 יורי בליסטראות. סך הכול כ-25 אלף איש. אליו הצטרפו גייסות של צלבני ארץ ישראל וקפריסין. על אף הצלחתו הראשונית בכיבוש דמייטה, גרמו הצפות הנילוס שבוצעו על ידי השליטים המוסלמים של מצרים, לעיכובו של הצבא הצרפתי בדלתה של הנילוס. החלטות אסטרטגיות שגויות ונמהרות גרמו ל"ניצחון פירוס" צלבני בקרב מנצורה. המשכו הישיר של קרב מנצורה היה קרב פארסכור (Battle of Fariskur) שנערך ב-6 באפריל 1250, ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי המצרי.
השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו הצלבנית למשך שלוש שנים (1254-1252). כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס. במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים . לואי פתח במפעל שיפור ושיקום הביצורים בערי החוף הצלבניות (עכו, צידון, קיסריה, יפו), בכלל זה העניק שיפוץ מקיף גם למבצר עתלית. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים[44]. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי. המסע, שאירופה והמזרח הנוצרי נתנו בו תקוות כה גדולות, הסתיים בביצור שרידי הממלכה[45].
נפילת הממלכה
ב-1250 חוללו הממלוכים הפיכה במצרים ובשנות השישים של המאה ה-13 עלה לשלטון במצרים בייברס (לאחר שרצח את השולטן הקודם קוטוז) והחל במסעות כיבוש והשמדה בארץ ישראל, כאשר הוא ממגר את כוחות המונגולים אשר פלשו לחבל הארץ זה מכבר. בייברס נחשב למגן האסלאם, כשם שלואי הקדוש סימל את האבירות הנוצרית. לאחר שהכריע את המונגולים בקרב עין ג'אלות, המשיך בייברס את מסע המלחמה שלו, הפעם כנגד הצלבנים. כמוסלמים חדשים, קיבלו הממלוכים את ההשקפה, כי הצלבנים הם גורם זר, שתרבותו מזלזלת באסלאם ובערכיו. לטענות האידיאולוגיות הוסיפו שיקולים צבאיים: הם חשדו בצלבנים ששיתפו פעולה עם המונגולים או יעשו כך בעתיד. זאת ועוד: שליטה נוצרית בסוריה ובארץ ישראל יכולה לעודד מסעי צלב חדשים ולסכן את השלטון הממלוכי. ב-1263 תקף את הגליל והחריב את נצרת ואת מנזרי הר תבור, עליהם הגנו ההוספיטלרים. בפברואר 1265 כבש את קיסריה ומגיניה שנכנעו הפליגו לעכו. ופחות משבוע ימים (27 בפברואר – 5 במארס) הספיק צבאו של בייברס להחריב עבודת ביצורים שנמשכה חודשים רבים על ידי חיל עצום שבא מאירופה ועלתה הון תועפות. מטרתו של בייברס היתה להרוס ולקעקע את ערי החוף עד היסוד, כדי להפחית מן הפיתוי לצלבנים לכבוש את ערי החוף מחדש, מידי הממלוכים. בייברס הקים מובלעת מוסלמית, שעמדה כטריז בתוך השטח הרצוף של השליטה הפרנקית ברצועת החוף הארץ ישראלית. היא ניתקה את יפו וארסוף בדרום ומהרצועה הצפונית של מישור החוף.
לאחר קיסריה הותקפה עתלית ב-16 במארס. רק שתי מצודות קטנות עמדו בדרך המתקיפים. מצודת Merle אשר בדאר והמבצר הקטן כפרלט (Cafarlet) שבכפר לאם (כיום מושב הבונים). יש לשער שאילו נעזבו על ידי תושביהם, שאולי בקשו מחסה במבצר של עתלית. בייברס עצמו פיקד על התקפת עתלית. לא קשה היה לכבוש ולהרוס את העיר. רק בפינה דרומית-מערבית היה חפיר לא עמוק ושם עמדה מצודה קטנה, שהיתה מצפה אבירים יותר מששמשה מצודת התגוננות. כוחותיו של בייברס פרצו את החומה החיצונית, והשמידו כליל את העיר שלרגלי המבצר. תושבי העיר נמלטו אל בין החומות הבטוחות של המצודה, ומאוחר יותר נפוצו ברחבי הממלכה מחוסרי כל. הכנסיה הפוליגונאלית, הקרובה לחומת העיר, כנסיית הישוב העירוני, לא זכתה לחנוכת הבית. שרידיה הבלתי גמורים, כשוק העיר, אורוותיו ובתיו, נתכסו במהירה בחולות הים[46].
בדומה למנהגו בעת כיבוש מבצרי צלבנים אחרים, זנח בייברס את המצור שהטיל על עתלית, לאחר שנוכח כי הכרעת הנצורים במבצר תארך זמן רב. לאחר הסרת המצור, המשיכו הכוחות הממלוכים במסע הכיבושים בקרב הערים הצלבניו,ת כשהם מחריבים אותן בזו אחר זו. בשנת 1283 נחתם הסכם בין הצלבנים לממלוכים, לפיו לא יתקפו הממלוכים את המבצר, וזאת בתמורה למחצית מההכנסה השנתית של המבצר והנחלות הצמודות אליו. הסכם זה הבטיח את הגנת המבצר בעתיד, והוא אכן לא הותקף יותר מעולם על ידי הכוחות המוסלמים.
ב 28 מאי 1291 נפלה הבירה עכו, בידי כוחותיו של השולטן קלאון ומבצר עתלית נשאר המעוז הצלבני האחרון בממלכת ירושלים כולה. לאחר נפילתה של עכו לא שבו הממלוכים לעתלית, אולם האבירים שאיישו את המבצר באותה תקופה, היטיבו להבין כי ממלכת ירושלים הגיעה אל קיצה והחלו נוטשים את המבצר בדרך הים אל עבר קפריסין. כאשר נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם, נטשו האבירים הצלבנים את מבצרם רב העצמה ללא קרב. בליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלארים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. אולם בניגוד למצופה, נטישתו של המבצר, לא הביאה לכיבושו המיידי בידי המוסלמים. רק שישה שבועות לאחר בריחתם של אחרוני הצלבנים הבחינו המוסלמים, שלא שהו בקרבת מקום, כי המבצר ננטש. לאחר גילוי זה, הגיע למקום כוח צבאי גדול אשר הרס את שערי המבצר ומוטט את מגדליו.
מירון בנבנישתי כותב כי חורבותיו רבות העצמה של מבצר עתלית יכולות להוות דוגמא להתמדתם ולחריצותם של הצלבנים ולכושרם האדריכלי. זאת ועוד. הביצורים רבי העצמה ששרדו בשטח, הכנסייה המרהיבה, המגדל הנישא למרחוק, המחסנים גדולי המידות והשרידים שנותרו מעבודות הפיסול, מציגים באופן מוחשי את תפיסת העולם של הצלבנים ואת האסטרטגיה של כיבושיהם. חשיבתם היתה שבאמצעות ביצורי אבן, יוכלו לשלוט לנצח על אוכלוסייה עוינת. תפיסה שקרסה כעבור מאתיים שנות נוכחות אירופאית במזרח התיכון. בייברס הממלוכי, מי שחיסל את האחיזה הצלבנית ותרם רבות לקריסת התפיסה הזאת הכריז: "לא ניתן להגן על המדינה על ידי בניית חומות, או על אזרחים, באמצעות בניית חפיר"[47].
על תולדות המקום בין התקופה הממלוכית לעות'מנית, ראו בסיור לאזור עתלית
הערות
[1][יתכן שם זה מכוון לאזור כולו, בשל אופיו הטופוגרפי
[2] אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות, עמ' 1282-1283
[3] יאקות בן עבדאללה א-רומי אל-חמווי (1179–1229) היה ביוגרף וגאוגרף מוסלמי. ידוע בכתביו ומאמריו האנציקלופדיים אודות העולם האסלאמי. פירוש השם "יאקות" הוא אבן אודם (רובי); השם "א-רומי" מעיד על מוצאו היווני (ביזנטי), והשם "אל-חמווי" בא מהעיר חמת שבסוריה של ימינו. יאקות נולד בקונסטנטינופול. הוא נמכר כעבד, ומאוחר יותר עברו הוא ואדונו לעיר בגדאד. שם הקנה לו אדונו חינוך. הוא שוחרר מעבדות בשנת 1199 והחל לפרסם מאמרים. בשנת 1213 הוא התחיל את המסע שלו, שבמהלכו הוא ביקר בתבריז, בדמשק ובמוסול. בשנת 1216, נאלץ להימלט למרב שבשטח טורקמניסטן של ימינו. שם עבד במשך מספר שנים בספריות העשירות שהיו במקום. מחשש פלישת המונגולים בראשות צ'ינגס חאן לאזור, הוא נמלט לחלב. בעיר זו הוא הכין את המילון הגאוגרפי המקיף מועג'ם אל-בולדאן אותו סיים בשנת 1224. מת בחלב ב-1229. חשיבות העבודות שלו בכך שהוא ביסס אותם על מקורות שמצא במסעות במרכז אסיה ושאבדו במהלך כיבושה על ידי המונגולים. על שמו של יאקות רחוב בירושלים, צפונית מזרחית לעיר העתיקה בוואדי אל-ג'וז.
[4] אַבּוּ אלְ-פִדַאא אִסְמַאעִיל בְּן עַלִי בְּן מַחְמוּד אלְ-אַיּוּבּיּ אלְ-מַלִכּ אלְ-מֻאַיַּד עִמַאד א-דִּין (1273 – 1331), היה היסטוריון, גאוגרף, סופר ושליט ערבי, בעל שורשים כורדיים, מחשובי המלומדים הערבים בימי הביניים. בשנותיו כמושל, ואחר כך כסולטאן של האמירות חמאת, ידעה העיר תקופה של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית.
[5] יאקות, מעג'ם אלבולדאן, א', עמ' 156, מצוטט אצל וילנאי, עמ' 6035
[6] מירון בנבנישתי, עמ' 123
[7] Denys Pringle, Dustray Khirbat, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 47-48
[8] מסע אחר, שם.
[9] שלמה לוטן, "עתלית – מבצרם הנישא של אבירי המסדר הטמפלרי ומקום משמר שרידי קודש נוצריים, מארס 2016, אתר האינטרנט של 'טבע הדברים'.
[10] קרב הירביה. (בערבית: הירביא هربيا; בצרפתית: bataille de Harbiyah), וידוע גם בשמו הצלבני המשמש בספרות המחקר באנגלית "קרב לה-פורבי" ( La Forbie ), נערך ב-17 ו-18 באוקטובר 1244, בין ממלכת ירושלים ובעלי בריתה המוסלמים נגד מצרים האיובית ובני בריתה. שדה הקרב היה לא רחוק מהעיר עזה ובסמוך לכפר הערבי הנטוש הרביא ,בסמוך למבצר צלבני קטן בשם לה-פורבי, על אדמותיו של הקיבוץ כרמיה. בקרב זה ניצחו המצרים ובני בריתם והצלבנים נחלו את תבוסתם הקשה ביותר מאז אסונם בקרב קרני חיטין (
Malcolm Barber. The two cities: medieval Europe, 1050-1320. Routledge, 2004 page 367). למפלה בקרב היו השלכות חמורות ביותר על ממלכת ירושלים, כוחה הצבאי נשבר ונשקפה סכנה ממשית לקיום המדינה הצלבנית שחדלה מניסיונות עתידיים לתקוף את המוסלמים או אפילו להגן באופן פעיל על גבולותיה. שני דורות אחרי המפלה הקשה בהירביה חדלה המדינה הצלבנית מלהתקיים וכל ארץ ישראל נפלה לידיהם של הממלוכים ממצרים.
[11] המסדר הצבאי הטמפלרי פעל לצד מסדרים נוספים בממלכת ירושלים, תחילה לצד מסדר אבירי יוחנן הקדוש מירושלים, המסדר אשר זכה לשם הוספיטלרים – בשל מסירותם הרבה של חבריו וטיפולם בנזקקים לסעד רפואי בירושלים ובעכו. מסדרים נוספים אשר פעלו ברחבי הממלכה היו המסדר הגרמני – המסדר הטבטוני, המסדר האנגלי על שם תומאס הקדוש וכן מסדר המצורעים על שם לזרוס הקדוש.
[12] Rother, J, “Embracing Death, Celebrating Life: Reflections on the Concept of Martyrdom in the Order of the Knights Templar”, Ordines Militares, Yearbook for the Study of the Military Orders, 19 (2014), pp.
[13] שלמה לוטן, טמפלרים וקדושים בעתלית, מבצר עולי הרגל בתקופה הצלבנית, עתמול 255, 2018, עמ' 1–4
[14] פרוור, עמ' 139
[15] מירון בנבנישתי, עמ' 119
[16] בפלמית: Gautier de haven
[17] Pringle, D., (ed). 1997 : )אוליבר מפאדרבורן, בתוך
.)p.17
[18] Ellenblum, Roni ,Crusader Castles and Modern Histories, Cambridge: Cambridge University Press, 2007, p. 286
[19] C.N. Johns, Guide to Atlit, Jerusalem , 1947
[20] הכוונה היא לכך שבכול מגדל נמצאו שני אולמות, אולם תחתון ואולם עליון. גובהו של האחרון הוא כמעט פי שנים משל העליון (מצוטט אצל יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, כרך ב', עמ' 138
[21] Oliverus, Historia Damiatina, p. 169-171 , פרוור, שם.
[22] בנבנישתי, עמ' 23-25
[23] יהושע פרוור, דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1985 , עמ' 386
[24] C. N. Johns, Pilgrim's Castle (Atlit), David's Tower (Jerusalem) and Qal at Ar-Rabad (Ajlun): Three Middle Eastern Castles from the Time of the Crusades, Denys Pringle (Editor), Variorum Collected Studies Series, 1997
[25] בשנות הארבעים של המאה השישית ישב בקונסטנטינופול. בתקופה זו החל לכתוב את חיבורו "היסטוריה של המלחמות". ככל הנראה השלים ב-545 את שבעת חלקיו הראשונים של חיבור זה, עדכן אותם ב-551 והוסיף חלק שמיני ומסכם ב-552.
[26] מסע אחר, שם.
[27] ז' וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ 6032
[28] David Nicolle. Crusader Castles in the Holy Land 1192- 1302. Osprey Publishing. 2005
[29] יהושע פרוור, הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית , עמ' 219
[30] שלמה לוטן, טמפלרים וקדושים בעתלית, מבצר עולי הרגל בתקופה הצלבנית, עתמול 255, 2018, עמ' 1–4
[31] פרוור, עמ' 139
[32] בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים ובכך טבע את חותמו על אירופה גם לדורות רבים לאחר מותו.
[33] ראו באתר זה: מסע הצלב הרביעי
[34] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115
[35] פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1194 – 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים. דמותו הייחודית הייתה שנויה במחלוקת בין בני דורו והיא ממשיכה לעורר מחלוקות בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. פרידריך נודע כפטרון וכתומך המדעים והאמנויות – איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי והמערב הנוצרי. פרידריך היה בנם של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וקונסטנצה מסיציליה. מאביו ירש את הזכות (על ידי בחירת אלקטורים) לשבת על כס קיסר האימפריה הרומית הקדושה כיורש העצר של בית הוהנשטאופן. בנוסף לתואר זה, נשא פרידריך גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה. פרידריך השני עמד במרכזה של סדרת עימותים עם הכס הקדוש. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ועל מאבקי שליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר פעמיים על ידי האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס התשיעי אף הרחיק לכת וכינה אותו אנטיכריסט. עימותים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקיצו של בית הוהנשטאופן ולהתפוררות האימפריה.
[36] יהושע פרוור, עולם הצלבנים, כתר, ירושלים, 1984, עמ' 58-61
[37] . אל-מַלֶכּ אלמוּעַזם עיסא שַרַף א-דין; היה הסולטאן האיובי ששלט בדמשק בשנים 1227-1218, בנו של אל-מלכ אל-עאדל ואחיינו של צלאח א-דין מייסד השושלת. אל-עאדל חילק את הממלכה לשניים, ובשנת 1201 מינה את אל-מעט'ם למושלה של דמשק, ואת בנו השני אל-מלכ אל-כאמל, למושלה של מצרים. שני אחים נוספים שהיו פחות בולטים באישיותם קיבלו תחת שליטתם אזורים קטנים יותר. בשנת 1218, עם מותו של אל-עאדל, הפך אל-מעט'ם לסולטאן דמשק. לאחר מותו, החליף את אל-מעט'ם בנו אל-מלכ נאצר דאוד.. אל-מעט'ם בנה וביצר את ארץ ישראל, אך גם הרס מבצרים וחומות רבים.
[38] מסע אחר, שם.
[39] פרוור, עמ' 155
[41] נ' סמל, ראלי מסע מטרה, הוצאת עם עובד, תל אביב 1993 , עמ' 18
[42] אנציקלופדיה לחפירות, עמ' 1288
[43] עולם הצלבנים, עמ' 61.
[44] Peter Jackson.The Seventh Crusade, 1244-1254: sources and documents Ashgate Publishing, Ltd.2007 page 65
[45] סילביה שיין, ארץ ישראל בימי הצלבנים, 1299-1099, בתוך: יהשע פראוור (עורך), שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634), כתר, ירושלים, 1982, עמ' 212
[46] פרוור, עמ' 455
[47] מירון בנבנישתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, קרדום, 35-36דצמבר 1984 (להלן: בנבנישתי), עמ' 119
האם תוכל לקיים סיור לאיזור המבצר הצלבני בעתלית?
אשמח מאד לארגן קבוצה של חברים.
תודה
אשמח. אבל אסור לבקרבמבצר. מסיירים מסביב.