הלווייתנים

 הלוויתן הוא בעל חיים המעורר סקרנות רבה, השתאות עצומה והצפייה בו הינה חוויה רבת עצמה. שייט בעקבות לווייתנים הינו חלק חשוב מטיול באלסקה, בניו זילנד, בחופה של פטגוניה (בעונת האביב), באיסלנד, בבחה קליפורניה ועוד. בטיול במדבר המערבי במצרים, שהוא למעשה קצהו המזרחי של הסהרה, מזומנת למטיילים חוויה של ביקור בעמק הלווייתנים, מאובנים כמובן, שחיו פעם בדלתא של הנילוס.

 כתב: גילי חסקין.

המאמר נערך מחדש ב-22 בינואר 2016

לווייתנאים (שם מדעי: Cetacea), הם סדרה של יונקים ימיים, שכמה מהמינים המשתייכים אליה הם מבעלי-החיים הגדולים בעולם.

נציגי הלווייתנאים הם הגדולים שבבעלי החיים בכדור הארץ. הלוויתן הכחול (Balaenoptera musculus), העשוי להגיע לאורך של כ-30 מטרים ולמשקל של למעלה מ-100 טונות, איננו רק בעל החיים הגדול ביותר החי כיום, אלא הגדול בבעלי החיים שחיו אי פעם בכדור הארץ.

לשם השוואה: משקלו של הדינוזאור הגדול ביותר, ארגנטינוזאורוס ( Argentinosaurus), שחי בעידן המזוזואיקון, הוערך בכ-90 טונות. לשונו של הלווייתן הכחול גדולה כל-כך, עד שפיל וכ-50 בני אדם יכולים לעמוד עליה בתוך פיו. לבו קרוב לגודלה של מכונית קטנה והוא הלב הגדול ביותר בקרב כל בעלי החיים. גם אב העורקים גדול מאוד, וקוטרו מגיע לכ-35 סנטימטרים – גדול מספיק כדי להכיל תינוק קטן.

במשך מיליוני שנים הסתגלו הלווייתנאים יותר מכל יונק אחר לחיים במים. על-סמך ממצאים רבים, משערים החוקרים שהלווייתנאים התפתחו מיונקים יבשתיים ועברו בהדרגה לחיים באוקיינוסים.

הם קיימים מאז תקופת האאוקן. אז היו מצויות צורות רבות ומגוונות יותר מאשר בימינו. הסתגלותם למים מושלמת. בצורתם החיצונית דומים לדגים, במיוחד לשחיינים המצטיינים שבהם, כמו כריש או טונה.

הלווייתנאים, לצד התחשאים, הם היונקים היחידים המותאמים למחייה בסביבה ימית לחלוטין, למשך כל חייהם. הלווייתנאים מבלים את כל חייהם בגופי מים, ואינם מסוגלים לשרוד לאורך זמן ביבשה (על אף שהם נושמים אוויר). לווייתנאים העולים ליבשה מתים תוך זמן-מה כתוצאה מחנק, עקב קריסת הריאות שאינן יכולות לעמוד במשקל הגוף כשאינו נתמך במים, מהתייבשות ומסיבות אחרות. כל המבנה האנטומי והפיזיולוגי של הלווייתנאים מותאם לחיים במים, אף על פי שיש להם את כל המאפיינים הבסיסיים של יונקים אמתיים (Eutheria):

• נשימת אוויר:

הלווייתנאים נושמים אוויר כשאר היונקים והם בעלי ריאות. אף על פי שהלווייתנאים מסוגלים לצלול בעצירת נשימה לפרקי זמן שבין דקות ספורות למספר שעות — בהתאם למין הספציפי — כל הלווייתנאים חייבים לעלות לפני המים על-מנת לנשום אוויר אחת לזמן מסוים.

• לב:

לבם של הלווייתנאים בעל ארבעה מדורים, והוא מסייע לחלוקת הדם בצורה יעילה לאזורי הגוף השונים.

• הומיאותרמיות:

הלווייתנאים הם הומיאותרמיים (בעלי "דם חם"), כלומר טמפרטורת הגוף שלהם קבועה פחות או יותר ואיננה מושפעת באופן ניכר מטמפרטורת הסביבה. ללווייתנאים שכבת שומן עבה, המפחיתה במידה ניכרת את איבוד חום גופם במים.

• יניקת חלב:

נקבות הלווייתנאים ממליטות גורים מפותחים, הניזונים למשך תקופה ארוכה יחסית מחלב אם עשיר בשומן ובחומרים מזינים שאותו הם יונקים מבלוטות החלב של אימם. העובר מתפתח בבטן אמו, ובמהלך ההיריון הוא ניזון באמצעות חבל הטבור.

שלד של לוויתן כחול. באדיבות wikipedia

.

אבולוציה ומיון

מוצא הלווייתנים בטורפים יבשתיים שעברו בהדרגה לאורח חיים ימי, ותוך כדי כך עברו גלגולים פיסיולוגיים שונים (כמתואר להלן), עד שהסתגלו לחלוטין לחיים בים ואינם מסוגלים עוד לחזור ליבשה. התהליך החל ככל הידוע עתה במהלך תור האיאוקן לפני יותר מ-50 מיליון שנה.

אבותיהם הקדמונים היו יונקים יבשתיים ובהדרגה עברו אל החיים בים. הם היו דמויי צלופח עם גוף הידרודינמי, שחיו בים והיטיבו לשחות. הגדולים ביותר מביניהם הגיעו לאורך של כ- 2 מטרים.  לפני 25-30 מיליון שנה, התפתחו מהם שתי תת הסדרות העכשוויות: לווייתני השיניים ולווייתני המזיפות. האבות הקדומים נעלמו מהעולם לפני כ-7 מיליון שנה.

בעבר היה מקובל לחשוב שהלווייתנאים קרובים לפילים, בגלל הדמיון המסוים בין מאפייניהם הפיזיים והחברתיים של הלווייתנאים והפילים, אך סברה זו הוכחה כשגויה. בהמשך, היה מקובל בעולם המדעי שהלווייתנאים התפתחו מהמֶזוֹניכידים, סדרה נכחדת של פרסתנים אוכלי-בשר שנראו כצבועים בעלי פרסות והיו קרובים למכפילי הפרסה. שיניהן החותכות המשולשות של המזוניכידים מזכירות מאוד את שיני הלווייתנאים (לווייתנים ודולפינים), ובמיוחד את שיני הלווייתנים הקדומים. דמיון נוסף בין שתי הקבוצות נעוץ במבנה הגולגלות שלהם וכן במאפיינים מורפולוגיים אחרים.

מזונכיד

בעקבות גילויים אלו, הגדירו החוקרים, תת-קבוצה חדשה בתוך קבוצת הפרסתנים בשם Cetartiodactyla (הלחם המילים היווניות "לווייתנים" ו"מכפילי פרסה"), על-מנת שתכלול את הלווייתנאים ואת מכפילי הפרסה יחדיו, וכך תדגיש את מוצאם הביולוגי הקדום המשותף.

סטיב ג'ונס בספרו "כמעט כמו לווייתן" (תורגם לעברית בהוצאת ידיעות אחרונות, 2006) מציין כי בדיקות DNA משוות בין קבוצות שונות של יונקים הסתבר שזמן קצר לפני שאבי אבותיו של הלוויתן ירד למים, הוא התפצל מאביהם הקדמון של ההיפופוטמים. מסיבה זאת, במיונים חדשים מסווגים את הלווייתנאים בקבוצת אחות לבהמותיים הנקראת Whippomorpha, שמוכלת ממש בתוך מכפילי הפרסה

השאלה כיצד יונקים יבשתיים התפתחו ליצורים ימיים גדולי-ממדים נותרה בגדר תעלומה למשך זמן רב, בשל מחסור במאובנים ופערים ברשומות המאובנים שנמצאו. עם זאת, המחקר הגנטי, יחד עם מאובנים שנמצאו באזור פקיסטן, שפכו לאחרונה אור על אופן ההתפתחות של הלווייתנאים.

לצד השינויים הפיזיולוגים שהתרחשו בגופם של הלווייתנאים, עם המעבר ההדרגתי למים, חלו גם שינויים בשלד ובמבנהו: מבנה העצמות הותאם בהדרגה לחיים בסביבה מימית ועצמות שאין בהן צורך התנוונו או נעלמו. גם כיום נולדים לעתים לווייתנאים בעלי איברים שרידיים בדמות סנפירים אחוריים מנוונים, שמעידים על הרגליים שהיו ללווייתנאים, בראשית דרכם האבולוציונית.

בגבעות צ'יטה שבפקיסטן נתגלה מאובן של בעל-חיים הנקרא פָקיצֶטוּס  (Pakicetus ) והוא אחד מהלווייתנאים הקדומים ביותר שהתגלו עד כה. הפָקיצטוּס, שחי על חופי ים תטיס שבאותה תקופה הפריד בין הודו לפקיסטן, חילק את זמנו בין הים ליבשה, ואוזניו התפתחו כך שיוכל לשמוע במים ובאוויר כאחד, אולם לא היו לו מאפיינים פיזיולוגים רבים שיש ללווייתנאים בני זמננו. בחינת עצמותיו של הפָקיצטוּס, חיזקה את השערת המדענים, בדבר מוצאם של הלווייתנאים ממכפילי הפרסה. לפי עדויות אלה, הלווייתנאים החלו לחיות במים מעט לאחר שמכפילי הפרסה נפרדו מהמזוֹניכידים, ולכן הלווייתנאים המוקדמים שמרו על מאפיינים מסוימים שהיו למזוֹניכידים ומכפילי הפרסה איבדו זה מכבר, דוגמת שיניים מבתרות בשר. נראה גם כי אבות אבותיהם של כל מכפילי הפרסה היו בעלי חיים אוכלי בשר; כיום כל מכפילי הפרסה הם צמחוניים, ולעומתם הלווייתנאים כולם אוכלים טרף בגדלים שונים.

הפָקיצטוּס הוא בן משפחת הפקיצטיים, משפחה שמנתה שלושה סוגים של טורפים בעלי פרסות שלעתים קרובות מתייחסים אליהם כלווייתנאים הראשונים. הם חיו בעידן האיאוקן, לפני כ-52 מיליון שנים. חלקים מסוימים בשלדם של הפקיצטיים מזכירים את גופם של הלווייתנאים, אולם חלק ממאפייניהם אינם קיימים אצל הלווייתנאים המודרניים.

קרובי המשפחה של הלווייתנים-המהלכים השוחים היו הרמינגטונוצטיים. היה להם חרטום ארוך וצר יותר מזה של האמבוּלוֹצטוּס, והם היו במידת מה מותאמים יותר לחיים מתחת לפני המים. ככל הנראה, לווייתנאי קדום זה צד דגים ובעלי חיים ימיים במים הרדודים.

הפרוטוצטיים היו קבוצה גדולה, מגוונת והטרוגנית, ושלא כקודמיהם, מאובנים שלהם נמצאו באסיה, באירופה, בצפון אמריקה ובאפריקה. הם היו דומים ללווייתנאים בני זמננו, הרבה יותר מאשר בעלי החיים שקדמו להם. גופם התחיל לקבל צורת פלך ורגליהם הקדמיות והאחוריות הגדולות היו בעלות צורה מיוחדת, שאפשרה להם לחיות ביבשה ובים כאחד. לא ברור האם לפרוטוצטיים היה זנב הדומה לזנב הלווייתנאים המודרניים (מחולק לשתי אונות) או זנב רגיל.

מאובני לוויתנים קדומים, עמק הלוויתנים, חיטאן, מצרים. צילום: גילי חסקין

מאובן הבסילוֹזאוּר, שאורכו הגיע ל-20 מטרים, נתגלה בשנת 1840. בגלל ממדיו ומאפייניו הגופניים הוא נחשב בטעות לזוחל, ומכאן הסיומת של שמו המדעי, "זאורוס". הבסילוזאור היה בעל חיים ימי לחלוטין והוא חי לפני כ-45 מיליון שנים. אף על פי שזנבו היה דומה בצורתו לזנבם של הלווייתנאים המודרניים, היו לו גם גפיים אחוריות קטנות באורך כמה עשרות סנטימטרים שיצאו מצדי פתח המין וככל הנראה שימשו להצמדת הנקבה והזכר בעת ההזדווגות. אף כי לבסילוזאוריים (גם לדורודונטידים, הקטנים יותר), היו מאפיינים רבים מאוד של לווייתנאים מודרניים, הם לא היו מסוגלים להפיק את הקולות המיוחדים ללווייתנים והמכונים "שירת הלווייתן". הם לא היו מסוגלים להתמצא באמצעות איכון הד מכיוון שלא היו להם איברים מסוימים שיש ללווייתנאים מודרניים וכן מבנה ראשם היה שונה. נוסף על כך, היו להם מוחות קטנים יחסית; המדענים הסיקו מכך שככל הנראה הם היו בעלי חיים יחידאים, ולא הייתה להם מערכת חברתית מפותחת כזו של הלווייתנאים בני זמננו.

ראו סרטון: שייט לוויתנים 

הדמייה של בלוזאורוס. באדיבות ויקיפדיה

התת-סדרה המקורית (כנראה) של הלווייתנאים (Archaeoceti), נכחדה כליל במרוצת הזמן; אולם מאובנים של לווייתני-שיניים נמצאו בסלעים מסוף האיאוקן, ואילו לווייתני-המזיפות הופיעו כנראה באוליגוקן, לפני כ-40 מיליון שנה. מאלה התפתחו משפחות הלווייתנים המוכרות היום. בעבר שויכה הסדרה לקוהורטת בעלי-טפרים (ציפורניים ארוכות וחדות), אולם כיום נהוג לשייכה לקוהורטה נפרדת בקרב היונקים, מוטיקה ((Mutica, כלומר "בעלי גלגול", שבה היא סדרה יחידה.  גודלם ומשקלם שונים מאד ממין למין, יותר מאשר בכול סדרה אחרת. בין 1-35 מ' ובין 25-136 טון. כוללים 38 סוגים ו-90 מינים, המשתייכים לתשע משפחות.

צילם: גילי חסקין

לווייתני שיניים ולווייתני מזיפות

בסדרת הלווייתנאים שלוש תת-סדרות: לווייתנים קדומים, לווייתני-שיניים (Odontoceti) ולווייתני-מזיפות (Mysticeti).

צילם:גילי חסקין

הלווייתנאים הקדומים הם האבות הקדמונים של כל מיני הלווייתנאים המצויים כיום, אך הם עצמם נכחדו כליל. הלווייתנאים הקדומים היו בעלי שיניים. לווייתנאים אלו נכחדו במחצית השנייה של עידן האוליגוקן. לפני היכחדותם, כאמור, התפצלו מהם לווייתני המזיפות ולווייתני השיניים. התפצלות זו מתוארכת לתקופה שקדמה אך במעט לגבול בין עידני האאוקן והאוליגוקן, כלומר לפני 35 מיליוני שנים לערך. כיום מרבית מיני הלווייתנאים הם לווייתני שיניים, ומיעוטם לווייתני מזיפות. קיימים הבדלים פיזיולוגים והתנהגותיים רבים בין לווייתני השיניים ולווייתני המזיפות, בהתאם לאדפטציות ההתנהגותיות והפיזיולוגיות שאימצו. חשוב לציין שבתחילת דרכם גם ללווייתני המזיפות היו שיניים, אולם אלו הלכו והתנוונו עם הזמן ואת תפקידן החליפו המזיפות.

שתי התת-סדרות נבדלות במידה רבה זו מזו. ללווייתני המזיפות שני פתחי נשימה, ובמקום שיניים הם מצוידים במזיפות (ראו להלן) ואילו ללווייתני-השיניים יש פתח נשימה אחד ובפיהם שיניים. בין לווייתני-המזיפות מצויים הגדולים בבעלי החיים הקיימים כיום (ושהיו קיימים אי פעם) על פני כדור הארץ. הם גדולים בהרבה מן הזוחלים הגדולים (דינוזאורים) שחיו בתקופות הטריאס, היורה והקרטיקון. בניה של תת-סדרת לווייתני-השיניים קטנים יותר ונבדלים גם בכך שגולגולתם אינה סימטרית. השכיחים שבהם הם בני משפחת הדולפיניים, הפוקניים והראשתניים.

בתת סדרה של לווייתני המזיפות שלש משפחות הבלניים, לווייתניים ולווייתן אפור) ובהם מספר רב של מינים: הגדול מכולם הוא הלווייתן הענק, שאורך גופו 33 מ' ומשקלו 130 טון. אורך הגור בהיוולדו – 7 מ'.

פיסיולוגיה

באופן כללי ניתן לומר כי גופם דמוי הפלך של הלווייתנאים מזכיר בצורתו החיצונית את גופם של הדגים, וזאת על אף שאין קרבה ישירה בין הלווייתנאים — יונקים הומיאותרמיים – לבין הדגים, שהם בעלי חיים הטרותרמיים. דמיון זה בצורת הגוף מקורו באבולוציה קונוורגנטית (התפתחות מתכנסת): כיוון שגם הדגים וגם הלווייתנאים חיים בסביבת-מחיה זהה, לחצים אבולוציוניים הקשורים בשחייה יעילה וחסכונית הביאו לכך שגופם התפתח בצורה דומה פחות או יותר. כך, רגליהם הקדמיות של הלווייתנאים השתנו בהדרגה לסנפירים; רגליהם האחוריות נעלמו ונותר להן זכר רק כאברים שרידיים מנוונים; בזנב התפתח סנפיר זנב מאוזן המחולק לשתי אוּנוֹת, שהפך לאבר התנועה הראשי במים; חוש הריח שלהם אבד או שהוא אינו מפותח היות שאין בו צורך במים; שער גופם נעלם (למעט זיפים בודדים אצל דולפין האמזונאס); עורם חסר בלוטות, למעט בלוטות חלב שמפרישות חומר המשמן את העור ומקטין את החיכוך עם המים; שכבת שומן עבה מפרידה בין גופם לבין המים הקרים; התפתחו אצלם שסתומים המאפשרים סגירה הרמטית של פתחי הנשימה בעת צלילה; אפרכסות האוזניים התנוונו והעיניים קטנות יחסית ואינן בולטות; ועוד. למרבית מיני הלווייתנאים גם סנפיר גבי, שצורתו שונה בין המינים השונים.

האשכים בזכר פנימיים ומצויים בבטן. איבר המין הזכרי והפטמות חבויים בחריצי עור ואינם מפריעים לצורה ההידרודינמית של הגוף.

באדיבות Wikipedia

גוף הלווייתן דמוי טורפדו ועשוי חטיבה אחת, בלי סימנים של צוואר. בגלל לחץ שכבות המים, חלו שינויים בשלד הקדמי של הגוף. החלק הקדמי של הגלגלת וחוליות הצוואר מראים נטייה טלסקופית – הם התקצרו. באמצעה נשארה הגלגלת רחבה, כדי להכיל את המוח ואת עצמות הלסתות הענקיות.  הגפיים הקדמיות הפכו לסנפירים משוטחים, שבהם השתמרו במרוכז יסודות השלד של גף מחומשת אצבעות. תנועתם של גפיים-סנפירים אלה מוגבלת למפרק הכתף.  כל העצמות בגף הקדמית שטוחות ומחוברות ביניהן על ידי מיתרים חזקים.  עובדה זו מקנה לגף – שהפכה ל"סנפיר חזה" – יציבות וגמישות רבה גם יחד. במינים רבים יש יותר משלושה פרקים באצבעות היותר ארוכות, המגיעות עד קצה הסנפיר. סנפירי החזה משמשים לייצוב הגוף ולחתירה.  הגפיים האחוריות אינן קיימות למעשה: עצם קטנה, שהיא שריד בלבד של אגן הירכיים ושל הגפיים האחוריות, נמצאת בין השרירים שבקצה חלל הבטן.

לרוב המינים סנפיר גב בצורת משולש. השם המדעי Balaenopetra, נקרא על שם סנפיר הגב (Ptera), שקיים בדרך כלל, בחלק האחרון ברבע האחרון של גופם (בניגוד לסוג בלנה, שהוא חסר סנפיר).  סנפיר הגב הבנוי רקמה חיבורית (קלוגנית) בלבד והוא חסר שלד. רקמת החיבור הקולגנית חזקה מאד, אשר קשה מאוד לחתכה.  ייתכן שהוא גם משמש כאיבר לתרמורגולציה (ויסות חום), על ידי העברת כמות גדולה של דם בכלי הדם שעל פניו.

סנפיר הזנב מפותח מאד; הוא התרחבות של קצה הזנב והוא איבר השחייה העיקרי. הוא משוטח אופקית (בניגוד לסנפירי הזנב של הדגים, המשוטחים אנכית) ולו שתי אונות, בדומה לזנב הדג. השחייה נעשית בתנועות אנכיות, מעלה-מטה, של סנפיר זה. תנועת הזנב מעלה מטה, בניגוד לתנועת זנבם של הדגים, מימין לשמאל, משמרת את צורת ההליכה היבשתית. העור עירום, עבה, ספוג שמן והוא חסר בלוטות, חוץ מבלוטות החלב. רק במין אחד (דולפין האמזונס) יש מעט זיפים על החרטום.  במינים מעטים יש זיפי חישה מעטים על הלסתות. התת-עור עבה מאד.  שכבה עבה של שומן רך (עיטרן) כ-10-20 ס"מ עובייה, נמצאת מתחת לעור; גם עצמותיהן ספוגות שומן, דבר המפחית ממשקלם הסגולי ומגן על גופם מצינת המים.  שכבות עבות של שומן תת-עורי מרפדות את הגוף כולו במינים רבים ומשמשת גם כמאגר מזון.

יש טענה כי שמם הלטיני של לווייתני הענק – Balaenopteridae –  נגזר ממילה נורבגית, שמשמעותה "לווייתני תלם". שם זה ניתן להם בשל העובדה שלכל חברי המשפחה יש תלמים אורכיים בעור, המתחילים מתחת לפיהם, ומסתיימים בטבור. תלמים אלה, כך חושבים, מאפשרים ללווייתן לפעור את פיו לרווחה במהלך האכילה.

עקב התקצרות עצמות הקדקוד והצטמצמות עצמות המצח והאף, זזו פתחי הנחיריים לאחור והם מצויים בחלקו העליון של הראש, במקום שנמצא המצח ביונק רגיל. אצל עובר הלווייתן, נמצא האף בחרטום, תרתי משמע ורק לקראת ההמלטה הוא "עולה למעלה", כפי שמסביר כלל הקל:

פרט משחזר בתהליכי התפתחותו עצמו, את האבולוציה של המין כולו.

החלק הקדמי של הגולגולת נתמשך אחורנית, באופן שהנחיריים החיצוניים נפתחים בקודקוד, דבר המקל על נשימת הלווייתן, שכן די לו להרים רק חלק זה מעל פני המים. כשהם שוקעים במים נצמדות דפנות הנחיריים זו לזו והאף נסגר. הנחיריים משמשים לנשימה בלבד. חוש הריח מנוון וכמוהו גם אונות הריח במוח.

הגרון צמוד לנחיריים הפנימיים. בצלילה נסגרים הנחיריים החיצוניים על ידי מסתמים ואין המים יכולים לחדור לראות. אוויר הנשימה נפלט החוצה בדחיסה דרך פתחי הנחיריים. בלווייתנים גדולים נוצר בדרך זו מעין סילון-מזרקה חרוטי, המתרומם לגובה מטרים אחדים. היות ובאזורים קרים האוויר החיצוני, צונן יותר מאשר מטמפרטורת גופו של הלווייתן, מתעבים אדי המים שבאוויר-הנשימה הנפלט, וכך נוצרת "מזרקה" הנראית למרחוק. האוויר הנפלט מן הנחיריים מכיל גם טיפות שומן. מנגנון מיוחד – הטיית פתח הקנה לתוך הפתח הפנימי של צינור הנחיר – מאפשר ללווייתן לנשום תוך כדי אכילה במים. המזון עובר מן הפה לבית הבליעה משני צדי הגרון ואינו מפריע לנשימה. בלוטות רוק נעדרות. עיניהם הסתגלו לראייה במים: הן קטנות ומוגנות על ידי הפרשה שעוונית מיוחדת, שמקורה בבלוטות הדמעה. הקרנית שטוחה והעדשה כדורית. קיים יחס הפוך בין גודל החיה לגודל העין. בדולפין למשל, היחס בין העין לאורך הגוף הוא 1:80. בלווייתן ענק הוא 1:600.

צילום: ג'ים ואן גוך

אפרכסות האוזניים התנוונו והאוזניים עצמן סתומות ברקמה שומנית. קיים רק נקב שמיעה בעובי של סיכה. בלווייתני השיניים, הפה מצויד בשיניים חרוטיות שוות-צורה, שמספרן מגיע עד מאה, בכל צד של הלסת. אצל המינים הניזונים מדיונונים נוטות השיניים להתנוון. אצל לווייתני המזיפות אין שיניים כלל, אלא מזיפות. אלו הם בדים קרניים, היורדים מחיכם ויוצרים כעין וילונות; אלה משמשים כמסננת שהמים נפלטים בעדה ואילו היצורים הקטנים שבמים, כגון סרטנים זעירים, דגיגים וחלזונות אחור זימיים חסרי קונכיה (Pteropa) נשארים בפנים. במותאם לכך בית הבליעה והוושט שלהם צרים.

במינים רבים, מעוגלת קדמת הראש ומצוי בה נוזל שומני. תפקידו, כנראה, למקד את גלי הקול המושמעים לאלומה צרה. העיניים קטנות. לעפעפיים אין כושר תנועה, ואין הם יכולים לכסות את העיניים. אין אפרכסות אוזן. בית החזה אינו יציב, בגלל מידותיהן הקטנות יחסית של הצלעות האחוריות ועקב החיבור הרופף ביניהן. רק כמה מהצלעות הקדמיות מחוברות ביניהן באמצעות עצם החזה. בגלל חוסר יציבות זה של בית החזה, אין הלווייתנים מסוגלים לנשום ביבשה והם נחנקים תחת הלחץ של משקל גופם על ריאותיהם. אין להם עצם בריח. שלד יציב אינו חיוני לבעלי חיים שאינם עולים כלל ליבשה, מכיוון שגופם נישא במים. הסרעפת אלכסונית. השדרה אינה מגיעה עד לסנפיר-הזנב.

המוח מפותח מאד ולו קפלים וחריצים רבים ואמנם מינים רבים מהם הם חיות אינטליגנטיות, שניתן בנקל לאלף בתנאי שבי. רוב המינים חברתיים, החיים בלהקות, והם משתמשים בקולות סוניים אוולטראסוניים לתקשורת ביניהם.

המערכת הסונארית של הלוויתנים. באדיבות Wikipedia

 תפוצה

בני הסדרה נפוצים בכל האוקיינוסים. תפוצתם כמעט כלל עולמית. בין הדולפינים יש מינים אחדים ממשפחת הנהרתניים (Platanistidae) הקשורים לנהרות גדולים בדרום אמריקה, בסין ובהודו, ונפוצים בהם בלבד. חלק מן המינים ובעיקר הגדולים שבהם, יוצאים לנדידות שנתיות בעקבות מזונם וכן לאזורי המלטה מיוחדים. בחורף הם נודדים לימים חמים ובקיץ – לאזורי הקוטב.

תפוצה בארץ ישראל:

נציגים של ארבע משפחות מזדמנים לחופי הארץ: לווייתניים (Balaenopteridae), ראשתניים (Physetsridae), דולפיניים (Delphinidae) וזיפיוסייים (Ziphiidae).

הלווייתן המצוי (Fin whale)  מגיע לאורך של 25 מ'. שמו הלטיני Physa, הוראתו "מפוח" והוא מכוון לנחיריים משהם הוא נושף.  צבעי גופו א-סימטריים בעל תפוצה כלל עולמית. היה המצוי והניצוד מבין כל הלווייתנים, אך גם עליו מרחפת סכנת ההכחדה.  מזדמן לחופי הארץ.

ראו גם: לוויתן מצוי באשקלון

תזונה

לווייתני-השיניים ניזונים מטרף, בעיקר דגים ודיונונים, אך יש מין אחד קטלן – Orcinus orca) התוקף כלבי-ים, ואף לווייתנים אחרים.  בכל מקרה המזון אינו נלעס, אלא נבלע בשלמות.  השיניים משמשות אפוא רק להחזקת הטרף.  אצל מין אחד –  חדשן (Monodon monocerus) – התפתחה אחת השיניים לחט המופנה ישר לפנים, שאורכו עד 3 מטר והיקפו בבסיס 20 ס"מ. יש לו כנראה תפקיד בתהליך החיזור.

ללווייתני-המזיפות אין שינייים, במקומן קיימות מזיפות. אלה הם לוחות קרנִיים שהתפתחו מאפיתל (סוג רקמה) החך, בדומה לקפלים המצויים בתקרת החך אצל יונקים אחרים. המזיפות יורדות מן החך בשני טורים, הניצבים בזווית ישרה כמעט לציר הגוף ומספרן עד מאתיים בכל צד של עצם המחרשה. במינים מסוימים מגיע אורכן של המזיפות עד 3.5 מ'. לכל מזיפה צורה של משולש מוארך. השוליים הפנימיים של המשולש מפוצלים עד קצותיהם, כך שהם יוצרים מערכת של מסרקות, המשמשת לסינון מזון מן המים. בתת-סדרה זו מורכב המזון בעיקר מסרטנים פלנקטוניים ומרכיכות פלנקטוניות שונות (בעיקר דיונונים וחלזונות). לעתים ניזונים לווייתני המזיפות גם בלהקות של דגים קטנים ובחסרי-חוליות פלנקטוניים אחרים.

פעולת הסינון נעשית על ידי הלווייתן בדרך זו: עם פתיחת הפה נכנסת לתוכו כמות עצומה של מי-ים המכילים את המזון. הפה נסגר והלשון הגדולה מאוד מתרוממת כלפי המזיפות ודוחסת דרכן את המים החוצה.  המים נפלטים דרך המזיפות ובין השפתיים, ואילו המזון נותר בפה לאחר שנתפס בהסתעפויות של המזיפות ונבלע.

במינים אחדים מן הסוג לווייתן" (Balaenoptera), מתאפשרת הגדלת נפח הפה הודות לנוכחות תלמי אורך, הנמשכים מן הסנטר ועד לגחון, שמתמתחים עם בליעת המים, כאשר חלל הפה מתרחב ומתמלא. בעת הוצאת המים, מתכווצים תלמי האורך. בסוג זה של לווייתנים הראש גדול מאוד והלסת התחתונה כפופה כלפי מעלה, דבר המגדיל מאד את קיבולת חלל הפה (בסוג זה מהווה הראש הגדול כשליש מאורכו של הגוף כולו).

צילום: ג'ים ואן גוך

שימוש בקול

חוש ההתמצאות העיקרי של הלווייתנים מתמקד במנגנון מיוחד, הפועל על פי עקרון הסונאר. הדרך העיקרית בה לווייתני השיניים סורקים את סביבתם נקר איכון הד.

גל הקול מופק במעלה הראש, עובר דרך ה"מֶלון" שמרכז את אלומת הגלים ופוגע בעצם. ההד החוזר ממנו נקלט בחלק השחור באיור, שהוא הגוף החרוטי השומני המוכל בלסת התחתונה. בלבן – גולגולת הדולפין.

באדיבות Wikipedia

באופן עקרוני, צורת התקשורת העיקרית של הלווייתנאים היא באמצעות השמעת קולות – נקישות, שריקות או פעימות. קולות אלו משמשים הן לתקשורת בין הפרטים, הן להתמצאות בסביבה והן לאיתור וללכידת מזון. לווייתני השיניים מסוגלים להשתמש באיכון הד (ביסודו של דבר, פליטה של אלומת גלי קול בעלת עוצמה גדולה, טווח תדרים רחב ומשך קצר, המכונה נקישה – Click) על מנת לאתר את הגודל והמרקם של העצמים שלפניהם בצורה מדויקת מאד. בניגוד לדגים מסוימים כדוגמת הכרישים, חוש הריח של הלווייתנים אינו מפותח. יש לשער, בהתחשב בראות הגרועה של הסביבה הימית ובעובדה שגלי קול עוברים היטב במים, כי חלק מהצלילים שהאוזן האנושית יכולה לשמעם, המופקים על ידי הלווייתנאים, ממלאים תפקיד בניווט שלהם. כך למשל, ייתכן שגם לווייתני המזיפות מעריכים באמצעות הקולות הרמים שהם מפיקים, את עומק המים, או מאתרים מכשול גדול הנמצא לפניהם, אם כי אין עדות ישירה לכך שהם משתמשים באיכון הד כפי שעושים זאת לווייתני השיניים. אצל האחרונים, מידת המורכבות של הצלילים ושל איכון ההד גבוהה במיוחד וכך התפתח אצלם אבר המֶלון, המשמש לריכוז ולהכוונת אלומת גלי הקול. איכון ההד מסייע ללווייתנאים בפעילויות נוספות כמו ציד וחיזור. כך למשל, הראשתן צולל לעומק רב, ושם הוא מאתר את מזונו באמצעות איכון ההד. שיטת הפעולה פשוטה ומזכירה את שיטת חיפוש הטרף של העטלף: הראשתן משמיע נקישות בקצב קבוע; כשהוא מאתר פריט מזון מסוים, הוא שוחה לעברו ובמקביל מגביר את קצב הנקישות עד לאכילתו. תאוריה אחרת גורסת שנקבות הראשתן מסוגלות, באמצעות ניתוח הנקישות וההדים שמשמיע זכר, להעריך מרחוק את גודל ראשו, ולהחליט אם ברצונן לפוגשו.

חוש ההתמצאות העיקרי של הלווייתנים מתמקד במנגנון מיוחד, הפועל על פי עקרון הסונאר. הלווייתנים משמיעים קולות בתדרים נמוכים, בדרך כלל פחות מ-5 קילוהרץ. לעומת זה, הלבנתן (Delphinapterus leucas) משדר בתדרים עד 300 קילוהרץ – הרבה מעבר לכושר שמיעתו של האדם.  כמה לווייתנים מסוגלים כנראה לכוון את קולותיהם, באמצעות שינויים בגוף השומני שבמצח הלווייתנים וההדים נקלטים בלסת התחתונה. הלסת, הרוויה שומן (בדומה לשאר עצמות הלווייתן), מעבירה את הזעזועים לאוזן התיכונה (פתח האוזן החיצונית קטן מאד, ואינו ממלא כנראה תפקיד חשוב בשמיעה).

מחקרים בכושר ההתמצאות במים נערכו בעיקר בדולפינים. אלו גילו (באמצעות ה"סונאר" שלהם) כושר אבחנה מעולה בין מיני דגים שונים ובין עצמים שונים ואף זעירים (כך, למשל, הם מסוגלים להבחין בין כדורים שווי קוטר, העשויים מתכות שונות, או בין כדורים שההבדל בקוטר שלהם הוא מילימטרים אחדים בלבד).

הקול משמש את הלווייתנים, לא רק לניווט ולגילוי טרף, אלא גם לתקשורת ביניהם. התקשורת הקולית בין פרטי הלווייתנאים התפתחה לרמה גבוהה במיוחד בדמות שירת הלווייתן. שירה זו היא אוסף של קולות דמויי שריקה שמפיקים לווייתנאים לשם תקשורת ביניהם. המונח "שירה" נמצא בשימוש במיוחד כשהוא נועד לתאר תבנית צפויה וחוזרת על עצמה של צלילים ארוכים בתדר נמוך, שמשמיעים מינים מסוימים של לווייתנאים (במיוחד לווייתן גדול סנפיר) בצורה המזכירה לחוקרי הלווייתנאים שירת ציפורים או אף שירה אנושית.

ידועה במיוחד "שירתו" של הלווייתן גדול-הסנפיר (Megaptera novaeangliae) – שירה מורכבת, משתנה בהתמדה וערבה לאוזן האדם.

שחייה וצלילה

הלווייתנים מיטיבים לשחות ולצלול. מינים מסוימים צוללים לעומק של יותר מ-1,000 מטר, למשך למעלה משעה. המצטיין בצלילה עמוקה הוא הראשתן (Physeter catodon), הצולל עמוק מאד כדי לצוד דיונונים ענקיים החיים במעמקים. לעומת זאת, מינים רבים אחרים, בעיקר מקרב לווייתני המזיפות ,אינם מסוגלים לבצע צלילה ממושכת או צלילה לעומק רב.  מינים אלה מוציאים את תקרת ראשם מן המים מדי דקות אחדות, ושואפים אוויר בנחיריהם.

כושר הצלילה המעולה מתאפשר הודות לשיעור גבוה של מיוגלובין (חלבון המשמש כמאגר חמצן בשרירים) בדם ובשרירים, לנפח דם גדול, לרשת ענפה של כלי דם, להאטת פעולת הלב בשעת צלילה ולמנגנונים אחרים (שאינם ידועים עדיין היטב) המנטרלים את הפחמן הדו-חמצני בדם. בגלל השיעור הגבוה של מיוגלובין בשרירים, נראה בשר הלווייתנים כהה מאד.

מעריכים שלווייתן יכול להחליף 90%-80% מהאוויר שבריאותיו בכל נשימה, בעוד שאדם מחליף בשאיפה רגילה רק כ-15% מנפח הריאות. נשימת הלווייתן רצונית, ולא רפלקסיבית (אוטומטית ובלתי רצונית) כבשאר היונקים. כל כמה דקות עולים הלווייתנים על פני המים כדי לנשום. יש מינים המסוגלים לשהות במים יותר משעה, מבלי לנשום.

הלווייתנים הגדולים שוחים בדרך כלל באיטיות. כ-4-9 קמ"ש ומסוגלים לשחייה מהירה רק לפרק זמן קצר. הלווייתן הענק מסוגל לשחייה במהירות של 40 קמ"ש, למשך 10 דקות בלבד.

כושר השחייה מפותח בעיקר בקרב לווייתני השיניים (כמו הדולפיניים): הם מסוגלים להגיע למהירות של 60 קמ"ש, ולצוד בדרך זו אף דגים מהירים.  ויסות החום בעת צלילה במים הקרים מושג על ידי בידוד הגוף בשומן, יכולת להעלות את קצב חילוף החומרים של הגוף, שטח פנים קטן יחסית לנפח (משום שהגוף כה גדול), ומנגנון של שחלוף חום המבוסס על כך שכל וריד הסמוך לעור מוקף בעורקים, כך שלא כל החום של הדם הזורם לשטח פנים אובד, אלא חלקו חוזר לגוף. בגלל הקצב הגבוה של חילוף החומרים ושטח הפנים הקטן יחסית, עלולים לווייתנים שהוצאו אל מחוץ למים, למות מעודף חום (אם טמפרטורת הסביבה גבוהה במקצת).

צילום: גילי חסקין

התנהגות

רוב מיני הלווייתנים הם חברותיים. הם חיים בלהקות שגודלן נע בין פרטים בודדים ובין אלפים רבים של פרטים. במינים מסוימים קיים בלהקה סדר היררכי. הלהקות שוחות, מבצעות תוך כדי שחייה זינוקים אל מחוץ למים, או מציגות צורות התנהגות הנראות כמשחק (התנהגות שאינה קשורה בהשגת מזון או ברבייה).

לשם התקשרות בניהם, מפיקים רבים מהלווייתנים סוג של קולות מיוחדים, המכונים "שירת הלווייתן".

הלווייתנים נעים על פני מרחקים רבים בין האוקיינוסים הקרים, שם הם מוצאים את מרבית מזונם לבין האוקיינוסים החמים, שם הם מביאים את צאצאיהם לעולם. בנדודיהם נטפלים לעורם טפילים שונים. באזורים החמים סרטנים מקבוצות שונות ובאזורים הקרים אצות, צורניות ואורגניזמים אחרים. אלו ואלו עוזבים אותם כשהם מגיעים לטמפרטורה בלתי רצויה לטפילים.

תופעה שלא נמצא לה הסבר סביר עד היום היא עליית לווייתנים על חוף הים: להקות של לווייתנים או של דולפינים, בדרך כלל מינים בינוניים בגודלם (הדבר ידוע בעיקר אצל הסוג נתב (Globicephala), נגרפים עם הגלים, אל החוף, ללא התנגדות.  לעתים נראה כאילו כל הלהקה יוצאת מהמים בעקבות מנהיגה.  אפילו אם הם נגררים מחדש לים, הם חוזרים ועולים לחוף – ושם הם מתים מחנק. יתכן שתופעה זו נגרמת עקב הפרעה כלשהי בכושר הניווט, או עקב פגיעה במוח על ידי תולעים טפיליות, אך הדבר לא הוכח.

באדיבות wikipedia

רבייה  

בגלל צורת גופם, מזדווגים הלווייתנים בטן אל בטן, כשבני הזוג ניצבים זקופים במים, או צד מול צד, כשהם צפים על פני המים. ההזדווגות קצרה – 5 עד 20 שניות בלבד. לעומת זאת, ממושך החיזור שלפני ההזדווגות: בני הזוג שוחים יחד, נוגעים זה בזה ומלטפים זה את זה בסנפירי החזה. ההיריון נמשך כשנה (10-12 חודשים). הנקבה ממליטה אחת לשנתיים–שלוש, היות והטיפול בצאצא נמשך תקופה ארוכה, בדרך כלל כחצי שנה. ברוב המקרים נולד ולד אחד בלבד, אך במינים מסוימים יש לעתים המלטת תאומים. תחילה יוצא מן הרחם זנבו של הוולד. הזנב נע בתנועות שחייה כאשר שאר הגוף מצוי עוד ברחם האם. לאחר שהוולד הגיח כולו, הוא עולה אל פני המים, כדי לשאוף אוויר לריאותיו. אמו של הוולד, ולעיתים גם נקבה נוספת, מסייעות לו לעלות אל פני המים. ההנקה נעשית בדרך של הזרקת החלב לפי הצעיר, לאחר שהוא נצמד לפטמה וכיס הפטמה נסגר סביב פיו. בלשונו של היונק יש חריץ והוא מסייע ביניקה, כך שהחלב עובר היישר לבית הבליעה, מבלי שיבוא במגע עם המים בסביבה. פעולת היניקה נמשכת זמן קצר מאד. החלב דומה במבנהו לקוטג', בגלל הסביבה הרטובה. עשיר מאד בשומן ובחלבון (עד 40% ממשקלו).  גדילת הלוויתן מהירה ביותר: הראשתן מכפיל את אורכו בשנה הראשונה לחייו ומגיע לגודלו המלא תוך שנתיים.  הלווייתן הענק מגיע תוך שנתיים למשקל של 130 טון. הגידול המהיר של הלווייתן מצריך תזונה עשירה: חלב האם עשיר באחוז גבוה של זרחן וסידן, ומאחר שהם חיים במים, מימדי גופם גדולים והם אינם זקוקים להוציא הרבה אנרגיה כדי לשאת את עצמם. בגרות מינית מושגת בגיל 2 -3 שנים, לפי המין.  אורך החיים נע בין 20 ל- 50 שנה ויותר, לפי המין. אפשר לקבוע את הגיל באמצעות חתכי אורך בשיניים, או בפקק קרני הנמצא באוזן והנוצר על ידי הצטברות שכבות של תאי אפיתל.

צייד הלווייתנים.

מאז פיתחו בני האדם אמצעי שיט, הפכו הלווייתנים שלל ציד מבוקש. חלקים שונים של גופם נוצלו: הבשר – למאכל, השומן – לדלק ולצרכים אחרים, העצמות – לבנייה, המזיפות – למחוכים, וכו'.

כבר בתקופת האבן החלו באירופה לעסוק בצייד של לווייתנים קטנים ודולפינים. צייד בקנה מידה גדול החל בחבל הבאסקים במאה ה-9 לספירה והערים שלחוף מפרץ ביסקאיה, הפכו למרכזי הצייד. בהרבה מהן שמש לווייתן הבלנה כסמל בדגלי נסיכויות. במאות ה-17 וה-18 התרחב הצייד, בייחוד על ידי ההולנדים והאנגלים. בעיקר באזור הארקטי, בקרבת גרנלנד, איסלנד ושפיצברגן. במאה ה-19 הורחב אזור הצייד לאוקיינוס השקט, כמו כן שופרו שיטות הצייד על ידי צלצל מכאני שהופעל על ידי חומר נפץ. באזורים הארקטיים הגיע הצייד לשיאו לקראת סוף המאה ה-19. תחנות חופיות רבות נוסדו במקומות שונים כגון ניו פאונלנד, בקוריאה, ביפאן ועוד. ב-1903 הוכנסה לראשונה אניית חרושת בקרבת שפיצברגן. האמצעים המודרניים אפשרו צייד עמוני של הלווייתן הענק והלווייתן המצוי.

כמעט כל חלק מגופם של הלווייתנים מנוצל. בשנת 1962 למשל, הגיע הייצור העולמי של שמני הלווייתן, ל-500,000 טון, שסיפקו כ-17% של חומרי גלם למרגרינה. הכבד שמשקלו מגיע ל-500 ק"ג עד טון, משמש למאכל. כמו כן מנצלים את הבלוטות (בלוטת המגן, ייתרת הכליות) להפקת הורמונים למטרות רפואיות.  הענבר האפור, המצוי במעיו של הראשתן, שימש במאות הקודמות לתעשיית הבשמים.

המצאת ספינת הקיטור ושכלול שיטות הציד גרמו לצמצום מדהים במספרי הלווייתנים. מראשית המאה התשע עשרה ועד ימינו ניצודו כמיליון לווייתנים ומינים רבים עומדים על סף ההכחדה. ניסיונות שונים לצמצם את ממדי ההשמדה לא עלו יפה: אם כי הושגה הסכמה בינלאומית לצמצם את הציד, סירבו להצטרף לאמנה: יפן, נורבגיה וברית המועצות (ואחריה רוסיה).  לנוכח עמדתן של מדינות אלו, התופסות מקומות חשובים בציד הלווייתנים בעולם, מוטל בספק המשך קיומם של הלווייתנים הגדולים.  בשנים 1973-1974 עסקו ארבע עשרה אומות בצייד לווייתנים והם צדו 47,974 לווייתנים שונים.  באיסלנד זוהי מחלוקת פוליטית ממדרגה ראשונה.  לפי הערכות של הוועדה הבין לאומית להסדר צייד הלווייתנים, היה מספר הלווייתנים בשנות ה-60  כ-2.4 מיליון פרטים. ואילו בשנת 1975 כבר פחת עד כדי מחצית. לפי הערכה, עשוי צייד מחושב, השומר על כללי שמירת החי ומגן בעיקר על נקבות וגוריהן, להוסיף מדי שנה לכלכלת האדם 600-600 אלף טון לווייתנים המספקים בשר, שומנים, הורמונים, ויטמינים, בשמים, נרות, משחות, דיו, מרגרינה, עצמות, דשנים ועוד.

בנוסף לתמותה זו, נגרמת על ידי האדם תמותה עצומה של דולפינים ולווייתני שיניים אחרים כתוצאה משימוש בשיטות דיג ברשתות ענקיות לדיג טונה ודגים אחרים. אלפי דולפינים מסתבכים ברשתות אלו ונחנקים למוות.

הלווייתן בטקסטים קדומים

"לווייתן" נזכר בתנ"ך ובמקורות עבריים קדומים אחרים. מובנה של המלה איננו אחיד בכל המקומות. יתכן כי המובן הראשוני הוא מפלצת קדומים מיתולוגית.  בישעיהו כ"ז, 1 נזכרו "לווייתן נחש בריח ולווייתן נחש עקלתון" אשר ה' פוקד אותם בחרבו הקשה, הגדולה והחזקה. את היצורים הללו – "לת'ן בתן ברח" (לווייתן פתן בריח) "לת'ן בתן עקלתן" (לווייתן פתן עקלתון) אנו מוצאים גם בכתבי אוגרית.  ייתכן כי הפסוק "אוררי יום העתידים עורר לווייתן" (איוב ג', 8) מכוון אף הוא לחיית קדומים זו. סביר להניח שהכוונה לדרקון.

לעומת זאת אפשר לראות בפסוקים "לווייתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים ק"ד, 26) "תמשוך לווייתן בחכה" (איוב מ"ח, 25) כוונה ללווייתן היונק הימי. ייתכן כי בכמה מקומות מכונה המלה "תנין" ליצור הנקרא בפינו לווייתן: "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים" (בראשית א', 21).

השם העברי "לווייתן" לא תורגם בתרגומי המקרא השונים לשפות אחרות, ונותר בצורתו העברית, Leviathan. בתור שכזה הוא שימש את תומס הובס כשם למדינה הרודנית שתיאר בספרו הנושא את השם "לווייתן".

צייד הלווייתנים, שעליו מחייתם של עמים ושבטים רבים, הוליד מנהגים פולחניים ומאגיים, שמטרתם להבטיח צייד מוצלח ולהגן על חיי הציידים ובני משפחותיהם, מפני נקמת בעלי החיים שניצודו. אצל האינואיטים באלסקה נהגו לחוג את פתיחתה של עונת הצייד ואצל הקוריאקים בסיביר את סיומה המוצלח. לציידי הלווייתנים היו מייחסים כוחות מאגיים מיוחדים, בעיקר בעונת הצייד. הקוריאקים היו מורחים פיח על פניהם, כדי שהלווייתן לא יוכל להכיר את רוצחו. כשחזר צייד עם שללו, נתקבל במחולות ובטקסים בעלי אופי דרמטי, כאמצעי זהירות מפני נקמתו של הלווייתן שנהרג, השתמשו במחולות אלו במסכות עץ.  נעשו מאמצים גדולים לפייס את רוח הלווייתן, כדי שלא לסכן את הצלחת הצייד בעונה הבאה. פליטת לווייתן מת על החוף היתה עילה לחגיגות במקומות מסוימים כמו ארץ האש, אולם במקומות אחרים, כמו לחוף הזהב באפריקה, ראו בכך אות לפורענות. אצל שבטים מסוימים, למשל הטונגה שבאוקייניה, רווחה האמונה שבגוף לווייתן שוכנים אלים או רוחות מתים וכתוצאה מכך היו הלווייתנים משום טאבו עבורם. לא די שלא היו צדים אותם, אלא מעלים להם מנחות.

לוויתן בקוסטה ריקה. צילום: גילי חסקין