הכיבוש המונגולי של המזרח התיכון | גילי חסקין

כתב: גילי חסקין; 14-07-2020

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו וליונתן גלובמן מ"שביל הדרקון", על תשובותיו ועל ששלח אותי לנוע בדרכי המשי.

ראו קודם באתר זה: הכיבוש המונגולי של צ'ינגס ח'אן, הכיבוש המונגולי של אירופה; השלום המונגולי . מהי דרך המשי, תולדות רוסיה בזמן הכיבוש המונגולי; תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים. נתיביהן של דרכי המשי. דרך המשי – פריחתה וירידתה. ראשיתה של דרך המשי.

סיפור העלילה של צ'ינגיס ח'אן ויורשיו הוא הרבה יותר מאשר רצף של כיבושים ומלחמות פנימיות. זהו סיפורו של שלב התיישבותם הסופית של המונגולים באזורים שעמדו להיות ארצם. אחדות האוכלוסייה סייעה להם לגבש באותה עת זהות של תרבות רוחנית וחומרית, שניתן לגלות בה רציפות מפליאה למין המאה ה- 13 ועד ימינו. לשם כך עומד לפני החוקרים עושר מרשים של תעודות, כתובות סינית, פרסית, סורית (ארמית), ארמנית, רוסית, יוונית, לטינית, איטלקית ועוד; שפע הבולט לעומת דלותן של התקופות הקדומות בהתפתחות הערבות. היצירה החשובה ביותר, שדרכה אפשר לחדור אל חיי המונגולים של המאה ה-13 היא "ההיסטוריה העלומה של המונגולים": כרוניקה סיפורית נפלאה, שחוברה לצורך האדרת שמו של צ'ינגיס ח'אן ושל בניו.

מותו של אוגדיי ח'אן

אוגדיי חאן (Ögedei Khan), בנו השלישי של ג'ינגיס חאן מאשתו בורטה ויורש העצר; מונה לשליט האימפריה המונגולית לאחר מות אביו. הוא החזיק אמנם בתואר "הח'אן הגדול"[1], אך רוב הזמן היה שתוי מכדי לנהל את האימפריה, לכן העביר בהדרגה, את השלטון המנהלי, לידי אשתו המוכשרת טורגנה (Töregene Khatun). עם מותו, בשנת 1241, הפכה טורגנה לעוצרת הרשמית. בעשר השנים הבאות, עד 1251, שלטה היא וקבוצה קטנה של נשים, באימפריה השניה בגודלה בתולדות האנושות. אף אחת מהן לא היתה מונגולית מלידה, אלא בת לאחד משבטי הערבה, שנישאה לאחד מבניה משפחה ורובן היו נוצריות. אוגודיי, שאבד במערכה בסין את בנו האהוב קוצ'ו (Khochu), נקב בשמו של נכדו שירמון (Shiremun) כיורשו, אלא שטורגנה שמפאת גילו הצעיר של שירמון, פעלה כעוצרת, הפעילה תככים כדי לקדם את בנה גויוק (Güyük), שלא היה חביב על אביו. היא עשתה עבודה פוליטית שקדנית במשך חמש שנים, כדי לגייס את מספר התומכים הדרוש, לבחירתו של גויוק. לשם כך פיטרה את השרים ששירתו את אוגודיי המנוח והחליפה אותם באנשים משלה, החשוב שבהם היתה שבויה פרסית בשם פאטמה, שנשבתה במערכה על חווארזם והובאה לעבוד בבירה המונגולית קראקוראם (Karakorum). במהלך השנים צברה כוח פוליטי רב[2]. התחילו להופיע סימנים ראשונים של ההתפלגות באימפריה. בין נכדיו של ג'ינגיס החלה יריבות על השלטון, מה שהוביל את טרגנה (Teregene), אלמנתו של אוגדיי, לכהן כעוצרת, בשנים 1241-6, עד שיכונס קורולטאי (מועצת שבטים) חדש. כבר בתקופה זו החל מסע כיבושים מונגולי נוסף למזרח התיכון. בשנת 1243 הם הנחילו תבוסה לשליטים הסלג'וקים של רום ובאו במגע עם שכני הצלבנים ועם הצלבנים עצמם. חלב שילמה מס והכירה במרות מונגולית, ארמניה הנוצרית הלכה בעקבותיה כך יעשו גם מוצול ודמשק. גורל הנסיכויות הללו ותביעותיהם לכתר של היורשים למיניהם נחתכו מעתה, בחצר המונגולית[3].

עלייתו של גויוק ח'אן

לאחר מאבק ירושה קצר, הוכתר גויוק חאן (Güyük Khan;‏ 1248-1206)[4]. הכתרתו תוארה לפרטיה על ידי הנזיר הפרנציסקני ג'יובנידה מפלאנו קארפיני (Giovanni da Pian di Carpini‏), איש כנסיה, שנשלח אל המונגולים, כסוכן ומרגל, בפקודת האפיפיור אינוצנטיוס הרביעי (Pope Innocent IV), כדי לאסוף מידע על המונגולים. משלחתו נשאה עמה בולה (איגרת עם חותם) אפיפיורית. הוא יצא לדרכו מהעיר ליון שבצרפת, בחג הפסחא של 1245 ונדרשה לו כמעט שנה, כדי לחצות את אירופה ולהגיע לקווי המונגולים, במחנהו של באטו ברוסיה. אולם מהרגע שנכנס למערכת התעבורה המונגולית, גמא את ארבעת אלפים וחמש מאות הק"מ הנותרים ב-160 ימים בלבד. המונגולים סברו שקרפיני מביא עמו מכתב כניעה מהאפיפיור וממלכי אירופה. להפתעתם, הציג בפניהם קרפיני מכתב תוכחה מן האפיפיור ושאלות הבהרה לגבי תכניותיו של השליט המונגולי. גויוק ענה לו בתוקפנות והציע לו לבוא לקרקאקוראם על כל נסיכיו, כיד לחלקו כבוד לח'אן המונגולי. קרפיני טען שהמונגולים, במיוחד לאחר הכתרתו של גויוק חאן, מתכוננים לפלישה לאירופה, ולכן על כל הנסיכים והשליטים הנוצרים לאחד כוחות ולהילחם נגדם יחדיו[5]. חשוב לציין שכוונתו הייתה לאיחוד תחת האפיפיור ולא תחת הקיסר פרידריך השני.

דו"ח המסע, שנקרא "ההיסטוריה של המונגולים", בנוי מתשעה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בפן אחר של האימפריה המונגולית. הפרק הראשון עוסק בגאוגרפיה ובאקלים. השני סקר את חיי היום יום של הנוודים המונגולים. השלישי התמקד בפולחן, באמונות ובאידאולוגיות שלהם. ברביעי כתב על אופיים ומזונם. בחמישי על ההיסטוריה של האימפריה והקמתה. בשישי על ארגון הצבא, ציודם הצבאי, אסטרטגיות הלחימה שלהם, תחבולותיהם בקרב ואכזריותם כלפי האוכלוסייה הנכבשת. הפרק השביעי עוסק בארצות שכבשו (ביחוד מזרח אירופה). הפרק השמיני מספק המלצות למלחמה העתידית נגד המונגולים, והפרק התשיעי עוסק בתיאור מסע המשלחת עצמו, המדינות שעברו, הדרך אל המחנה של גויוק חאן ועל השהיה בו[6].

הדו"ח מלמד על אופי ההתנייעות באסיה התיכונה. כך למשל, הוא מספר שלמשל מפקד הצבא המונגולי באטו, צייד את המשלחת במכתב למעבר בטוח, במסעם חזרה לאירופה[7]. כלומר ניתן ללמוד מכך על הנורמות למעבר בין המדינות השונות שהיו נהוגות אז ועל הביטחון האישי ששרר באזור, בתקופה שכונתה לימים גם "פאקס מונגוליה". בנוסף, מדווח קרפיני, על הסוסים המונגולים, שהיו אמצעי תחבורה היחיד שיכול היה להתמודד עם מסע כה ארוך באקלים כה קשה. סוסים אירופאים או ערביים, לא היו מסוגלים לשרוד במונגוליה שאין בה חציר ויש למצוא אוכל מתחת לשלג[8]. קרפיני חזר לאירופה וכתב דוח על מסעו אשר סיפק מידע מקיף על התרבות והמנהגים המונגולים, על ארגונם הצבאי, וטקטיקות המלחמה שלהם. הוא אף המליץ על פעולות שיש לנקוט כדי להתכונן למתקפה מונגולית צפויה חוזרת.

המגע הדיפלומטי הישיר בין אירופה לבין המזרח הרחוק התדרדר לוויכוח תיאולוגי מעורב בעלבונות, למרות הבסיס הדתי המשותף (אמו של גויוק היתה נוצרייה ויתכן שהיה נוצרי בעצמו). מבחינה דיפלומטית נחלה שליחותו של קרפיני כישלון חרוץ, אבל עיקר חשיבותה בכך שהיא הביאה לראשונה לאירופה, מידע אמין על המונגולים. חיבורו של ג'ובאני קרפיני "היסטוריה של המונגולים", שנכתב תוך כדי מסעו לאירופה, הוא התיאור הטוב ביותר של המונגולים בימי הביניים. באותו זמן נמצאו במחנה המונגולי המרכזי, שליחים נוספים של מדינות המערב, שצל הכיבוש המונגולי החשיך את יומם. השולטן הסלג'וקי של רום אשר באנטוליה, פגש שם את הטוענים לכתר גאורגיה הנוצרית. הדוכס הגדול של רוסיה, פגש את אחיו של שליט ח'אלב; נציב הח'ליף מבגדד נפגש עם נציגי מוצול ומדינות פרס ועם סמפאד, אחיו של הטום (Hatoum, Hayton), הראשון, מלך ארמניה ועם שליח כת האיסמעיליה, שהתבססה במצרים, במובלעות בפרס ובגבולות טריפולי ואנטיוכיה. כל אלו באו להביע את ברכתם לשליט המעצמה המונגולית. מקום הבחירה המסורתי של הח'אן, ליד מקורות האונון והקרולאן, היה למקום מפגשם של שליטי המזרח והמערב, שבאו עמוסי מתנות, כדי לפייס את המפקד העליון של המונגולים, שצבאם נחשב לבלתי מנוצח[9]. גויוק פתח במסע אכזרי לחיזוק שלטונו ולחיסול יריבו, כוללה התעללות בפאטמה, העוזרת הנאמנה של אמו וסילוקן של נשים עוצרות, כמו אבוקסון (Ebuskun) אלמנתו של דודו צ'אגאתאי (Chagatai Khan) , שליטה של אסיה התיכונה והורה לחקור את הנעשה בנחלותיו של טולוי (Tolui), בצפון מונגוליה, שהיו נתונות לשליטתו של אלמנתו סורקאקטאני (Sorghaghtani Beki) ולנטרול כוחה. הוא אישר מחדש את החוקים של אביו, והשליט סדר בממלכה. באטו חאן (Batu Khan) שסירב להכיר במרותו, ביסס את שלטונו במערב הקיסרות המונגולית, לימים הורדת הזהב וקבע את בירתו בעיר סראי (Sarai), בשפכו של נהר הוולגה לים הכספי.

שלטונו של גויוק היה רעוע וקצר מועד. על אף הצלחות יחסיות בחזית הסינית נגד שושלת סונג וכיבוש איראן, הוא נאלץ להתמודד עם בעיות פנים, בעיקר חוסר פופולריות והתנגדות של באטו וקרוביו, שהיו קרובים למלחמת אזרחים עמו. ב-1248 זימן גויוק את באטו למונגוליה, במה שרבים מפרשים כתחבולה שנועדה לאסרו. תכנית זו לא יצאה אל הפועל. באותה השנה, הוא היה בדרכו לאורדת הזהב של באטו, כדי לחדש את מסע המלחמה באירופה ולגייס צבא נוסף מכוחותיו של באטו. הוא מת בסמרקנד בגיל 42, מנסיבות מסתוריות. אולי כתוצאה משילוב קטלני של אלכוהוליזם ושיגרון. אולי נרצח. אלמנתו אוגול קאיימש (Oghul Qaimish), לקחה עליה את השלטון בפועל.

לאחר מותו של גויוק, החאן הגדול השלישי, מצא עצמו מונגקה (Möngke)[10], בנו של טולוי (Tului), הצעיר מבין בניו של צ'ינגס ח'אן, מוביל את קבוצת היורשים ששאפו להדיח את צאצאי אוגדיי מהשלטון. באטו, המבוגר מביניהם, שהיה בנו של ג'וצ'י, היה קרוב למלחמה בגויוק ב-1248, שנמנעה בעקבות מותו של האחרון. לאחר מותו של גויוק, שיתף באטו פעולה עם Sorghaghtani Beki אלמנתו של טולוי, על מנת לסכל את תכניותיה של העוצרת אוגול קאיימש (Oghul Qaimish), להעביר את השלטון לאחד מבני משפחתה. באטו כינס קורילטאי ליד ימת איסיק-קול ב-1250 (הקורילטאי הראשון שלא כונס במונגוליה עצמה). אולם בשל התנגדותם של רבים, כונס קורילטאי נוסף במונגוליה ב-1251, ובחר במונגקה כחאן[11].

עלייתו של מונגקה ח'אן

ב-1 ביולי 1251 הכריז הקורילטאי על מונגקה, בן ה-43, בתור הח'אן הגדול של מונגוליה, ובכך הושגה סוף סוף תקופה של יציבות. מונגקה הכריז על יום הכתרתו כיום שבתון ואחריו נפתח שבוע של חגיגות. תיאור חי של מונגקה, השאיר הנזיר הפרנציסקני הפלמי וילהלם מרובריק, שנשלח למשימתו הדיפלומטית, על ידי לואי התשיעי, כשהיה בדרכו למסע הצלב השביעי. ונטה להאמין לשמועות שהגיעו לאירופה, על התנצרותה כביכול של הממלכה המונגולית. מסעו ארך שנתיים ובו כיסה מרחק של 10,000 ק"מ וכלל חודשיים בחצרו של הח'אן כולל ויכוחים תאולוגיים. הוא הביא עמו מידע רב על המונגולים והצעה של מונגקה ח'אן, אל לואי התשיעי, להיכנע למונגולים ומתרה בו מפורשות שלא לסמוך על המרחק הרב המפריד בין מונגוליה לצרפת[12]. מסעו הוזכר בכתביו של המלומד האנגלי רוג'ר בייקון, בחיבורו האנציקלופדי "היצירה הגדולה" (Opus Maius).

בניו של אוגודיי וגויוק הגיעו לקורטולאי באחור, כדי להביע אמון לח'אן החדש, אולם מרגליו של מונגקה הזהיר אותו שביקור זה אינו אלא הסחה. כוונתו להסיח את דעת החצר, בשעה שבני משפחה אחרים מתכננים מתקפה חשאית על ההמון החוגג. מונגקה חיסל אותם ואמו חיסלה את העוצרת אוגול קאייקמש ונשים אחרות שהחזיקו בעמדות מפתח. בתקופת שלטונו כחאן, התמקד מונגקה בהרחבת האימפריה יותר מאשר קודמו. בשעת בחירתו הוחלט, כרגיל, על הפעולות הצבאיות העתידיות, מעין פרוגרמה צבאית-פוליטית, של השליט החדש. הוא החליט לשוב אל היוזמות המקוריות, שלא הושלמו בימי צ'ינגס ח'אן – מיגור שושלת סונג הסינית והמדינות הערביות של המזרח התיכון.

בטרם יוכל לחדש את מסעות המלחמה, ייצב את הכלכלה, פיקח על הוצאות השלטון והתמודד עם החובות של האימפריה. בניגוד לדעתם של יועציו, הוא החליט לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות של גויוק המנוח, אחרת, חשש, יסרבו סוחרים זרים לעשות להבא עסקים עם המונגולים. באביב 1253, לאחר שמצבה הפיננסי של האימפריה התייצב, כינס מונגקה בקאראקורום, את בני משפחתו הקרובה, לקורוטילאי קטן. המשפחות של שני בניו של צ'ינגיס ח'אן, אוגודיי, שיזם את המסעות לאירופה וצ'גהאטי (Chaghatai)[13], שקיבל את אסיה התיכונה, חוסלו ואיבדו את נחלותיהם. הענף השלישי, צאצאיו של גוצ'י, קיבלו למעשה יד חופשית לשלוט ברוסיה, כראות עיניהם. על הכוח הצבאי, עליו הוטל לממש את מדיניות הכיבושים של מנגקה, הופקדו שני אחיו: הולאגו וקובלאי ח'אן. המערכה האירופאית הוזנחה, אך ידידותו של מונגקה עם באטו הבטיחה את שלמות האימפריה[14].

קובלאי, שהיה חסר ניסיון צבאי, אך הכיר היטב את התרבות הסינית, מונה לעמוד בראש הצבא שיתקוף את שושלת סונג. כיבושה של סין הושלם בשנת 1271.

על כיבושה של סין, ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של סין

מסעו של הולאגו מערבה

הולאגו (Hülegü) מונה לעמוד בראש הפלישה לתוך מרכז עולם האסלאם. אמו Sorghaghtani Beki, היתה נסיכה קראיטית (Keraite) נוצרייה ורבת השפעה. אשתו המועדפת דוקוז ח'אטון (Doquz Khatun), היתה נוצרייה אף היא וכך גם ידידו הקרוב והגנרל המוביל בצבאו קיבטואה או כתבגא (Kitbuqa) . תכניתם כללה את שעבודם של הלורים (Lurs) של דרום אירן, חיסול החשישיון והריסתן של ח'ליפות עבאס, השושלת האיובית בסוריה והממלכה הממלוכית במצרים. הח'אן הגדול בירך אותו: "בעזרת אל עליון, הכנע את ארצות אויבך, כדי שיעמדו לרשותך, מקומות רבים למאהלים. הן לעונת החורף והן לעונת הקיץ". בשנת 1256 יצא הולאגו ממונגוליה מלווה בכוח צבאי עצום – הכוח המונגולי הגדול שגויס אי פעם – חמישית מכול הלוחמים של האימפריה[15].

בניגוד למה שניתן לחשוב, העובדה שהמונגולים היו רועי סוסים, אינה מלמדת על פשיטה ספונטנית. גם הפשיטות שקדמו לאלו של הולאגו, יצאו רק אחרי שנשלח חיל חלוץ, שחצה את אסיה התיכונה ופינה את הדרך לעדרי המונגולים, כדי להבטיל אספקה טובה של מרעה, לקראת תנועתו של הכוח הצבאי העיקרי באזור. הולאגו הנחה את חיל החלוץ ששלח, לבדוק את כוחם של האויבים וליזום מגעים דיפלומטיים, עם בעלי ברית פוטנציאליים, טרם שיופיע הצבא במלוא כוחו. שלא כמו לוחמיו של ג'ינגס ח'אן, ששעטו במהירות על פני הנהרות הקפואים וכיתרו את הערים המוסלמיות, בו זמנית, מכמה כיוונים, הולאגו התקדם באיטיות ובאופן בולט. לא דובר בצבא של נוודים, אלא בתנועתם של גייסות אימפריאליים. חיל ההנדסה שלו כלל הרבה חיילים סיניים ואפילו אומנים אירופאיים, שידעו לבנות גשרים, קטפולקות ואיילי מצור. לצבאו התלווה גם חייל רפואה, סופרים ופקידים שניהלו את הצבא. בניגוד לחייליו של סבו, שהיו אנוסים לדאוג בעצמם לכלכלתם, השיירות של הולאגו כללו עגלות עמוסות חיטה, אורז ויין, להזנת החיילים והדרגים.

כיבוש איראן

הולאגו חצה את נהר האמו דריה ונכנס לתחום ההשפעה הפרסי. שם הביס את הלורים (Lurs או Lors) ללא מאמץ רב. לאחר מכן התפנה לחיסולה של כת החשישיון (Assassins), שאנשיה נאבקו ביריביהם באמצעות התנקשויות פוליטיות (ואדונם תכנן להתנקש בחיי הח'אן). הם ניהלו מערכה של טרור נגד מלכי האסלאם ונסיכיו, בשם אימאם נחבא ומסתורי. אלו ישבו בשרשרת מבצרים מאזור אפגניסטן ועד סוריה, עמדו נגד כל צר ואויב במשך מאתיים וחמישים שנה והטילו את חתתם על מדינות האזור[16]. חרף מספרם המועט הם נחשבו כיריב רציני, ולכן בשלב הראשון יצאו המונגולים כנגדם. הם צרו על מבצרם אשר באלמות (Alamut) –"קן הנשרים"- שמדרום לים הכספי וכבשו אותו ללא קרב, לאחר שהבטיחו למגיניו, את חייהם במתנה. הולאגו שבה את מנהיגם של החשישייון, "האדון הגדול" העביר אותו ממצודה איסמעילית לאחרת, הציגו לראווה והורה לו לצוות על אנשיה להיכנע, תוך כדי כך שהוא משעשע אותו בצפייה בתחרויות היאבקויות, הזדווגויות של גמלים וכמובן נשים. עם השלמת כיבושה של פרס, ייסד הולאגן את שושלת האילחנים (Ilkhanate), שהכירה רשמית במרות הח'אן הגדול. הם המשיכו לשלוט על עיראק ואירן קרוב למאה שנה (1256-1336). אבאע'ה (Abaqa), בנו ויורשו ושל הולאגו כן יורשו של זה, ארע'ון (Arghun) היו בודהיסטים. בתקופתו של ארע'ון (1284-1291) הגיע הבודהיזם לשיא התפשטותו במערב. אולם בימי גזאן ח'אן (1295-1304) עברו האילחאנים סופית לאסלאם[17]. בדרך כלל שלטו האילח'אנים בשקט ובשלווה, ועד התאסלמותם נהגו סובלנות ונתנו הזדמנויות שוות לבני כול הדתות האילחאנים שלטו באיראן עד 1335. היעלמותם של האילח'אנים השאירה אחריה חלל מדיני שלא נתמלא על ידי מדינה אחת ועמה חדלה נוכחות המונגולים להיות גורם מדיני באיראן.

כיבוש בגדד

המטרה העיקרית של המסע היתה בגדד. הבטחת ריבונות מונגולית בבגדד, על ידי הפיכת הח'ליף לווסאל מונגולי, תביא עמה ריבונות בעולם המוסלמי כולו. זו היתה למעשה מטרת המסע הגדול של הולאגו מערבה. ב-1257 הגיע לבגדד, בירת החליפות העבאסית. היא היתה העיר החשובה ביותר במזרח התיכון והחשובה ביותר בעולם האסלאם. מכללותיה היו הגדולות בעולם. הולאגו פרס את צבאו משני עברי החידקל ודרש את כניעת העיר. הח'ליף חסר הניסיון אל-מעתצם באללה (Al-Musta'sim), החליף ה-37 לבית עבאס, שעה לעצת יועצו השיעי, אבן אל –אלקאמי (Abu Alquma), שטען שאין ממש באיום המונגולי ולא פעל לאיחוד הכוחות הסונים והשיעים, כנגד הפולשים. מספרים שאבו אלקאמי לא הסתפק בהרגעת הח'ליף, אלא גם בגד בארצו ובעמו, כשהעביר למונגולים תיאורים של הביצורים הלוקים בחסר, סביב הבירה.

הולאגו הזהיר את הח'ליף:

"כשאוביל בזעם את צבאי אל בגדאד,

אם תיחבא בשמים או בארץ,

אגרור אותך מטה מהרקיע

אשליך אותך באוויר כלביא

לא אותיר אדם חי בממלכתך

אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך

אם רצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה,

הקשב בתבונה לעצתי, ולא – תחזינה עיניך ברצונו של האל"[18]..

החליף לא הגיב כראוי לפלישה המונגולית (שנת 1258), והגן על העיר בדלילות. הולאגו מוטט סוללות עפר , הציף את השטח מאחורי הצבא העבאסי במי הנהר, לכד אותו וטבח את מרבית חייליו.

גואו קאן (Guo Kan), המצביא הסיני בצבאו של הולאגו, הציב מצור סביב העיר ב-29 בינואר 1258. המונגולים הרעישו את החומות במכונות מצור וכעבור שבוע הצליחו להשתלט על החומה המזרחית. חלקים מהעיר נכנעו והחיילים שהניחו את נשקם, נטבחו. הח'ליף נמלט מהעיר עם משפחתו ופמלייתו, אך כעבור זמן קצר נתפש על ידי המונגולים. ב-13בפברואר נפלה העיר כולה בידי המונגולים מסגדיה וארמונותיה הועלו באש ותושביה נרצחו או נשבו כעבדים. הולאגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה – בעיקר נוצרים ומשכילים – עקב שיקולים מעשיים (צורך בבעלי מלאכה) ושיקולים דתיים (אשתו הייתה נוצרייה נסטוריאנית) אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשוויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-800 אלף). היחידים שנמלטו מן ההרג ומן ההרס, היו הנוצרים הנסטוריאנים וקהילת היהודים של בגדד.

הח'ליף ובני משפחתו הוזמנו למשתה ניצחון שערכו המונגולים ובסיומו נקשרו, גולגלו בתוך שטיח ונרמסו למוות תחת פרסות הסוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולאגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך. שיטת הריגה זו שימשה לאו דווקא ממניעים סדיסטיים, אלא משום שעממי הערבות ייחסו דם קדוש לשליטיהם (תכונה הנקראת "קות") ולכן נמנעו מלשפוך את דמם של שליטים[19]. הוצאתו להורג של הח'ליף העבאסי נועד לבשר בפומבי, על קיצו המוחלט של הסדר הישן, שהתגלם בחליפות העבאסית ועל הקמת סדר חדש. על אף ירידתה המתמדת של הח'ליפות, מזה ארבע מאות שנה, הרי היתה עדיין אפופה קדושה דתית וסימלה את אחדותו של עולם האסלאם, כאידיאל, גם אם לא כמציאות. חיסולה והאופן הברוטאלי בה בוצע הדבר, היו מכה פסיכולוגית קשה למוסלמים, בכול מקום[20]. הרס החליפות הוביל לחורבנה של עיראק – שלא חזרה מעולם להיות המרכז התרבותי שהייתה עד אז. הצבא המונגולי השלים בתוך שנתיים בלבד, מה שהצלבנים האירופאים לא הצליחו לעשות במשך מאתיים שנה – הם כבשו את לבו של העולם הערבי.

המכבש המונגולי נע עתה מערבה, לדמשק. בסוף שנת 1259 החלה בריחה המונית משטחי סוריה. הולאגו ניסה להתקרב אל הנוצרים במזרח התיכון, ולשתף איתם פעולה במלחמתו במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ומנסיכות אנטיוכיה שסייעו לו בכיבוש סוריה. בתחילת ינואר 1260, לאחר מצור של ששה ימים, שבו השתתפו לצד המונגולים, גדודים נוצריים של ארמנים ושל נסיכויות אנטיוכיה, הכריעו המונגולים ההתנגדות הרפה של בירת סוריה. אולי משום כך ניצלה דמשק מגורלה של בגדד. חלב נפלה ב-24 בינואר 1260 ובעקבותיה נפלו גם ערים אחרות. רבים ברחו לארץ ישראל ולמצרים[21]. היתה זו מהלומה נוספת על עולם האסלם. כיבוש סוריה שם קץ לשלטונם של האיובים, שהמשיכו לשלוט בה, (גם לאחר עליית הממלוכים במצרים). לבני הדור נדמה היה שכול היסודות עליהם בנוי עולם האסלאם, הולכים ומתמוטטים. אחד מהם כתב: "בעת הזאת, כל אשר תבנה, ייהרס. אבדו שליטי פרס, הוכרת בית איוב. כלו העבסים, לא נותר להם זכר". חיש מהר הגיעו המונגולים לחופי הים התיכון, זו הפעם השניה. עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1241, הגיעו המונגולים בפיקודו של באטו לחופי הים התיכון דרך אירופה. עתה הגיעו דרך אסיה. במשך שבע השנים של מסעו. כבש הולאגו, או כבש מחדש, כל ממלכה ועיר מוסלמית, לאורכם של ששת אלפי ק"מ והוסיף לאימפריה ההולכת וגדלה, אולי מאות אלפי ערבים, טורקים, כורדים ופרסים.

היערכות מול הממלוכים

הצלבנים בארץ ישראל לא ניסו לנצל את הקונסטלציה הפוליטית שנוצרה סביבם. למרות ששני הצדדים היריבים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. מכיוון שהם נמצאו בין שני כוחות יריבים, הם היו עשויים להפיק תועלת ממצב. המונגולים היו מעוניינים בהם כבעלי ברית בעת פלישתם לארץ ישראל. מכיוון שהארץ לא היתה קדושה בעיני המונגולים, הם היו עשויים לגמול לצלבנים בהחזרת כל הארץ לידיהם, כדי שתשמש מדינת חיץ (בחסותם), בינם לבין הממלוכים. מצד שני, ניתן היה לסחוט ויתורים אף מהממלוכים, תמורת רשות מעבר בשטחי הצלבנים אל שדה המערכה שבצפון ארץ ישראל ותמורת הימנעותם של הצלבנים מתקיפה של הצבא הממלוכי בעורפו. ניתן היה להניח, שהצלבנים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף, אך הם היו חשדניים כלפי המונגולים. אחד הגורמים לכך היה כיבוש העיר צידון על ידי המונגולים וטבח תושביה, כנקמה על מות אחיינו של המצביא המונגולי קיטבוגה, במהלך היתקלות בין כוח צלבני מאזור צידון, שפשט על כפרים מוסלמיים באזור שנכבש על ידי המונגולים, לבין כוח מונגולי. המצביא הממולכי קוטוז[22] שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה כנגד המונגולים. רוב ההנהגה הצלבנית תמכה בהיענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני, שחשש מבגידה מוסלמית. הצלבנים נשארו משותקים בין פחד מהמונגולים מחד גיסא לפחד מהממלוכים מאידך גיסא.

תחת שינקטו עמדה ברורה בין הצדדים היריבים וייטלו בכך על עצמם סיכון, שעשוי היה לשנות, שינוי קיצוני את מצבם, הם בחרו בעמידה מן הצד ונתנו למאורעות להוביל אותם[23]. בינתיים שיגרו המונגולים פלישות גישוש מלוות שוד והרס, לארץ ישראל, כדי לעמוד על הכוח הממלוכי. הם הגיעו במערב כמעט עד צידון, כשהם שודדים את בעלבך ובניאס ובדרום עד חברון, בית גוברין ועזה. בסיומן חזרו הפולשים לבסיסם בדמשק[24].

הולאגו התכונן להכניע את הממלוכים של מצרים, שרובם נרכשו בידי סוחרים איטלקיים, שקנו אותם מהקיפצ'אקים או מהעמים הסלאביים של רוסיה, שהיו הגורם המוסלמי האחרון באזור. הולאגו הספיק לשגר משלחת אל קוטוז (Qutuz ) שבמצרים ולדרוש כניעה לאלתר. קבוצה חזקה של ממלוכים ביקשו לפתוח במשא ומתן על תנאי כניעה. ואילו קבוצה אחרת, בראשות בייברס, מפקד הממלוכים הבח'רים הגולים בסוריה, דרש להתנגד למונגולים. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם בשערי קאהיר. בייברס שב אותה שנה למצרים, התפייס עם יריבו קוטוז ומצרים החליטה להילחם. משלחת ממלוכית הופעה בעכו, דנה עם הצלבנים ואילו החליטו לשמור על ניטרליות אוהדת לגבי מצרים. אבל מותו הבלתי צפוי של מונגקה חאן (עקב שחמת הכבד) במהלך קרב בסין, גרם לנסיגתו של מרבית הכוח המונגולי לפני כיבוש מצרים. כפי שניצלה אירופה הנוצרית, בעקבות מותו של אוגדיי ח'אן, עשרים שנה קודם לכן, כך ניצלו כעת המוסלמים.

קרב עין ג'אלות

הממלוכים המצריים גייסו את צבאותיהם, שבהם יצאו גם גדודים מסוריה, גדודים ח'וורזמים של ג'לאל א-דין, שמצאו מקלט במצרים, כורדים ותורכמנים נודדים שהשיטפון המונגולי דחף אותם לארץ היאור.

על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. הכוח המונגולי היה מורכב מהטומן, שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של קיטבוקה/כתבוגא נויון, שתוגבר על ידי חיילות עזר מארמניה, אנטיוכיה וסוריה. רוב ההערכות לגבי גודלו של הצבא המונגולי נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות הצבא הממלוכי כלל כ-15,000 חיילים. הגודל המרבי של הצבא הממלוכי היה 22,000 לוחמים בתקופה האיובית וכ-40,000 בתקופת שלטונו של ביברס (אחרי 1260 לספירה). הפרשים היוו בדרך כלל בין חצי לרבע מהרכב הצבא הממלוכי, בעוד שהצבא המונגולי הורכב ברובו המכריע מחיל פרשים. מבחינת המקורות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספר הפרשים בצבא הממלוכי, עולה שבתקופת השלטון האיובי (עד 1250) כלל הצבא כ-10,000 פרשים, וצבאו של ביברס, שעלה לשלטון אחרי הקרב, כלל כ-16,000 פרשים. מכאן ניתן להעריך, שערב קרב עין ג'אלות היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.

הכוח המונגולי הקטן יחסית, שנשאר באזור, הובס, ב-3 בספטמבר 1260, על ידי הממלוכים בפיקוד בייברס, בעין ג'אלות שבעמק חרוד[25]. המפקד המונגולי קיטבוגה נפל בקרב והממלוכים הביאו את ראשו הכרות לקהיר. חילות המצב המונגולים בסוריה נטבחו או גורשו והכוח המונגולי התחיל לסגת במהירות צפונה, אל מעבר לפרת. המפלה ניפצה את מיתוס הצבא המונגולי הבלתי מנוצח.

התבוסה גרמה למפח נפש גדול לנוצרים, משום שהופעת המונגולים במזרח התיכון כאויבי האסלאם, עוררה בהם תקוות משיחיות. שליטי ארמניה שהופיעו בשנות החמישים, כדי לבקש על ארצותיהם, הפיצו את השמועה על נטיותיהם הפרו נוצריות של המונגולים[26]. גם בקרב הקהילות היהודיות לחופי הים התיכון, איטליה וספרד, החלו מחשבים את הקץ. המונגולים זוהו עם עשרת שטבי ישראל שנמצאים מעבר להרי החושך. היתה אמונה שהם באים כדי לבשר את פעמי המשיח. בגרונה שבספרד, כתב משלם בן שלמה די פיארה, בן דורו של הרמב"ן: "תתחדש בימינו מלוכה לעם אובד ולקהילות פזורות"[27]. שליח יהודי מיוון הפרנקית (מוריאה) הופיע בסיציליה וסיפר על צירי המונגולים שנשלחו למלך ספרד, קיסר גרמניה, מלך הונגריה ומלך צרפת והביאו עמם כתבים בעברית, המבקשים לאפשר לשלוחי המונגולים לסייע לקהילות ישראל להתקבץ וללכת לירושלים[28]. תקוות משיחיות אלו בארצות הנוצרים באירופה עוררו את חמת המקומיים. היהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם שלוחי השטן, דבר שהביא לרדיפתם בארצות גרמניה. גם החסות שנתן הכובש המונגולי, לנוצרים בארצות האסלאם, היתה להם לרועץ לאחר נסיגת המונגולים. קרב עין ג'אלות ביסס את מעמדם של הממלוכים כמושיעי האסלאם. ניצחון הממלוכים ראוי לציון מיוחד בגלל העובדה, שרבים מן הפרשים של הצבא המונגולי היו טורקיים בעצמם, שכני המונגולים בערבה, אשר התלהבו לנצל את הזדמנות הביזה שנפתחה עם פריצתו של ג'ינגס ח'אן מאסיה התיכונה. ההיסטוריון הערבי אבו שאמה העיר כי "המונגולים הובסו והושמדו על ידי אנשים בני גזעם", שכן חינוכם ואימוניהם עשו את הממלוכים לחיילים מסוג יחיד במינו באמת.

קרב עין ג'אלות היה רק ההתחלה במלחמה שהתפתחה בין המעצמה של הולאגו ויורשיו, שקמה בשטחי איראן, עיראק, אזרבייג'ן, אפגניסטן, אנטוליה וקווקז, לבין השולטנות הממלוכית במצרים ובסוריה. כעבור 20 שנה, פלשו לסוריה שוב ואף כבשו את חלב. אולם צבאות השולטן הממלוכי קלאון הביסו את המונגולים סופית בקרב חומס, באוקטובר 1281. המונגולים נסוגו מזרחה ולא שבו עוד.

מלחמה זאת, על היבטיה הצבאיים, המדיניים והדתיים, הסתיימה באופן רשמי בלבד, בשנת 1323, בהסכם בין המעצמות.

הערכה של הכיבוש המונגולי

היסטוריונים מוסלמים, במיוחד ערבים, מעלים את הרעיון כי אילולא שרפו המונגולים את ספריות בגדאד במאה ה-13, היה המדע הערבי מצעיד את הערבים הרבה לפני האירופאים והם היו זוכים לבכורה בקידום המדעי טכנולוגי. החוקר השוויצרי Arnold Hottinger מצטט פקיד בכיר בממשלת סוריה, שטען ברצינות רבה כי "לולא שרפו המונגולים את ספריות בגדאד במאה ה-13, היה לנו, הערבים מדע כה רב, עד שהיינו יכולים להמציא את פצצת האטום לפי זמן רב". לפי טענה זו, בזיזת בגדאד הסיגה את הערבים לאחור, מרחק של מאות בשנים; אולי יותר. כנראה שמקור הגישה ברעיונות של היסטוריונים אירופאים שהמציאו את הגרסה שפלישת המונגולים היא הגורם המרכזי בעצירת התפתחותו של האסלאם. הם גם הקבילו בין הרס רומא על ידי הברברים לבין השמדת החליפות על ידי המונגולים. המזרחן האנגלי אדוארד גראנויל בראון פרסם ב-1906 את ספרו: A History of Persian , תיאור על פלישת המונגולים: "היתה זו שואה אשר שינתה את פני העולם. היא שחררה כוחות שעודם פועלים והמיטה על הגזע האנושי סבל רב יותר מכל אירוע אחר בתולדות עולמנו ושיש לנו רישום מהימן עליו". לדעתו, ולדעת אחרים, המונגולים הצטיינו בכך שלא יצרו שום דבר חדש ולא השכילו ללמוד מזולתם. אך כבר בשנות ה-20 נעשה "שיקול מחדש" בדבר תוצאות ההתנגשות של המונגולים עם העולם האסלאמי. הביקורת שוללת את הרעיון שהוזכר לעייל ומדגישה: "…דעה זו על המונגולים, מנותקת מן המציאות. היא מנוצלת להסביר את הסיבה לסופו של 'תור הזהב' המוסלמי ואת הסיבה לנחשלותן של ארצות האסלאם ביחס לאירופה". בשיקול מחדש, שהמובילים בו היו המזרחנים הסובייטים, מסתמנת המגמה הממעיטה את השפעתם המזיקה כביכול של הכיבושים המונגוליים ומרחיבה את תרומתם של המונגולים לתרבות האסלאמית. לדעת חוקרים אלו, המונגולים הביאו עמם תרבות, שלא נפלה, ובתחומים מסוימים אף עלתה, על אלו של הערבים. החאנים המונגוליים, הביאו את יועציהם שסייעו להם לבסס את שלטונם בארצות הנכבשות והשתמשו בשיטות ארגון ומערך של חוקים כתובים. למעשה, הופעת המונגולים באה כבר לאחר שתור הזהב של הציוויליזציה האסלאמית הקלאסית חלף. זו תרבות שברוחו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, כבר הרסה את עצמה. לפי גישה זו, המונגולים כבשו חברה שריקבונה היה עמוק. החליפות הבגדדית כבר הייתה מתה ולמונגולים לא נותר אלא לקבור אותה.

המוסלמים הם לא היחידים שהפכו את המונגולים לשעיר לעזאזל. אירן טענה שהיא נחשלת יחסית, מפני שהמונגולים הרסו את מערכת ההשקיה שלה. כשסין פיגרה אחרי יפן ואירופה, היה זה משום שהמונגולים ולימים המנצ'ורים (גם הם עמי ערבות), ניצלו אותה. הרוסים ניסו במשך שנים, להסביר את נחשלותם הטכנולוגית מול המערב, הם תלו את הקולר בכיבוש המונגולי של ארצם. כשמדענים במאה ה-19 ביקשו להדגיש את נחיתותם של בני אסיה ושל האמרינדים באמריקה, הם הגדירו אותם כ"מונגולואידים". כשרופאים התלבטו מדוע בנות הגזע האירופאי מביאות לעולם ילדים בעלי תסמונת דאון, הם ייחסו את תווי הפנים המאפיינים ילדים אלו ל"עובדה" שאחת האימהות ההקדומות, נאנסה בידי לוחם מונגולי.

לאחר הזעזוע הראשון של הכיבוש העניקו המונגולים לאיראן תקופה של יציבות פוליטית יחסית, שיקמו את חיי העיר, התעשייה והמסחר, טיפחו את המדעים השימושיים, ואחרי התאסלמותם בשנת 1295 – אפילו את הספרות והחכמה האסלאמיות. אמנם, תמיד נעו שיירות בדרכים מאסיה לאירופה, ערים כמו פטרה, פלמירה, איספהאן ובגדד חייבות את קיומן לשיירות, אך בתקופת המונגולים, משנפרש שלטון יחיד על הנתיבים הבין יבשתיים ואפשר היה לנוע בהם ללא פחד, חזרה ונפתחה הדרך מאירופה לאסיה ולמזרח הרחוק באופן משמעותי יותר. המונגולים החיו את נתיבי הסחר שבאסיה המרכזית במסגרת מדינית מאוחדת, ובכך להחיות את כלכלת העמים הנוודים, כך שפלישתם לא הייתה שואה כפי שמתארים אותה סיפורי העם.

הכובשים המונגוליים פתחו עידן חדש של מגעים חברתיים ותרבותיים פוריים, כך איחדו בפעם הראשונה את תרבות המזרח התיכון והמזרח הרחוק תחת שושלת אחת, והתוצאות היו מיידיות וברוכות למסחר ולתרבות. באותה תקופה, בעיקר טרם ההתאסלמות, נפתחו אפשרויות של מגעים עם התרבות האירופאית, שכן אירופאים רבים ניצלו את שעת הכושר שיצרה נוכחות של שליטים לא מוסלמיים במזרח התיכון. אמנם, מטרת חלק מהם הייתה ליצור ברית עם המונגולים כנגד המוסלמים, אך רבבות מהם סיירו וחקרו את נתיבי היבשה אל סין. דוגמא מצוינת לפירות התרבותיים הללו היא ג'אמע אל תואריח" – קובץ כרוניקות – מאת ההיסטוריון הפרסי, יהודי שהתאסלם, רשיד א-דין. במכתבים שנשמרו בספריית קמברידג', עולה תמונה של מערכות חינוך ובריאות מפותחות להפליא.

התוצאה האתנית הבולטת של כיבושי המונגולים הייתה פיזורם של העמים הטורקיים בכל רחבי מערב אסיה. מלכתחילה לא היסס צ'ינגיס ח'אן לתגבר את צבאו בבני השבטים הטורקיים הנאמנים לו. כך עלה מספר החיילים הטורקיים בצבא המונגולי על מספר החיילים המונגוליים עצמם. בעקבות הצבאות המונגוליים התפשטה השפה הטורקית בכל רחבי אסיה. השפה המונגולית לא התפשטה אל מעבר לתחומי ארץ מולדתה.

הערות

[1] המילה המונגולית "ח'אן", שפירושה ראש שבט או מנהיג, זהה כמעט לחלוטין למונח הטורקי "חאם", שמשמעותו "שמאן". השמאניות המונגוליות נקראו "אידו-חאן".

[2] תיאור מאד לא מחמיא, של כרוניקן המתעב אותה: Juvani Ata-Malik, Genghis Khan: The History of the World Conqueror, trans, J. A. Boyle, Seatle Washington Press, 1997, pp 245-246

[3] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, , מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א, (להלן: פרוור, הצלבנים), עמ' 408-409.

[4] גויוק החל את דרכו כמפקד צבאי תחת שלטונם של ג'ינגיס ואוגדיי, בתפקיד זה הצטיין כאשר כבשו הכוחות שבפיקודו ב-1233 את ממלכת פוקסיאן-וואנו הגורג'נית. גויוק כמו גם קרובי משפחתו האחרים כדוגמת באטו, היה שותף בפלישה המונגולית לרוסיה ואירופה. המערכה באירופה: אביו של גויוק – אוגדיי חאן – נתן את הפיקוד על הצבא לסבוטאי שהיה המפקד המוכשר ביותר בצבא המונגולי ולבאטו שהיה בנו של ג'וצ'י, הבכור בין בניו של ג'ינגיס חאן שהעניק לגוצ'י וצאצאיו את כל השטח שנמצא מערבית להרי אורל וצפונית להים השחור. מכיוון שאירופה נכללת בתחום השליטה העתידי של צאצאי ג'וצ'י והעובדה שבאטו היה הבכור בין נכדיו של ג'ינגיס חאן (דבר בעל משמעות גדולה אצל המונגולים), החליט אוגדיי חאן לתת הפיקוד על הצבא לבאטו. גויוק נאלץ לשרת כמפקד בצבא תחת פיקודו של באטו וסבוטאי, דבר שהכעיס אותו מאוד מכיוון שהוא היה בנו של החאן ולכן ציפה להוביל את הצבא. לאחר שהמונגולים כבשו את רוסיה, פרץ ויכוח בין בניו של אוגדיי חאן, גויוק ובורי לבין באטו שבמהלכו העליבו השניים את באטו שבתגובה שלח רץ אל אוגדיי חאן להודיע לו על ההצלחה במערכה ברוסיה ועל התנהגות בניו של אוגדיי חאן כלפיו. אוגדיי שרתח מזעם על גויוק קרא לו לשוב מיד למונגוליה ושם הוכיח אותו על התנהגותו, שלל ממנו את צבאו (ולפי כמה סבורות גם את זכותו למשול אחרי מותו של אוגדיי) וגזר עליו להישאר בנחלתו שבמערב סין, בעוד הצבא המונגולי ממשיך במסע המלחמה לתוך אירופה.

[5] Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.44

[6] Carpini, Giovanni; Hildinger, Erik (April 27, 2014). The Story of the Mongols: Whom We Call the Tartars (2nd ed.). Branden Books

[7] Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.69

[8] Sinor Denis, "Mongol And Turkic Words In The Latin Versions Of John Of Carpinis Journey To The Mongols (1245-1247)" ,in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe, London, 1977, p.537

[9] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, , מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א, (להלן: פרוור, הצלבנים), עמ' 407-408

[10] מונגקה היה שותף למערכה האירופאית (1236-1242), בין השאר בהרס קייב ובהתקפה על הונגריה. הוא חזר למונגוליה בקיץ 1241, לפני סופה הבלתי צפוי של המערכה בעקבות מותו של אוגדיי חאן.

[11] The Empire of the Steppes by René Grousset, Rutgers University Press, 1970

[12] Willem van Ruysbroeck, Peter Jackson, David Morgan, Hakluyt Society The mission of Friar William of Rubruck: his journey to the court of the Mongols, p. 168

[13] המוכר גם כ"צגדי" (Tsagaadi)

[14] Grousset, René (1970). The Empire of the Steppes: A History of Central Asia. Rutgers University Press. p. 358

[15] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, , מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א, (להלן: פרוור, הצלבנים),עמ' 406

[16] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, , מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א, (להלן: פרוור, הצלבנים),עמ' 409.

[17] אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, דביר, תל אביב, 1996, עמ' 112-113

[18] Wheeler M Thackston, Rašīd-ad-Dīn Faḍlallāh, Jamiʻu't-tawarikh : a history of the Mongols, Cambridge, 1998-1999, PP 493-500

[19] דן גולדנברג, מונגוליה, מג'יניגס ח'אן עד ימינו, , מפה, תל אביב , 2005עמ' 68-69

[20] עמנואל סיון, "המזרח התיכון בתקופת מסעי הצלב", בתוך: חוה לזרוס יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, רשפים, 1982, עמ' 256

[21] פרוור, הצלבנים, עמ' 414

[22] אל מלִכ אל-מט'פר סיף א-דין קֻטֻז (בערבית: الملك المظفر سيف الدين قطز; מת ב-24 באוקטובר 1260) היה הסולטאן השלישי משושלת הממלוכים הבחריים. מנצח קרב עין ג'אלות. שימש כסולטאן בין השנים 1259 ל-1260. קוטוז נרצח על ידי ביברס בדרכו חזרה למצרים לאחר הניצחון בקרב.

[23] פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, עמ' 256-257

[24] פרוור, עמ' 419

[25]ראובן אמיתי, "קרב עין ג'לות- 3 בספטמבר 1260",בתוך: אריה דמולביץ' (עורך), זירת קרב: קרבות הכרעה בארץ ישראל, תל אביב, תשס"ז, עמק 148-149

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhanid War, 1260–1281, Cambridge q995, PP 39-45

[26] פרוור, הצלבנים, עמ' 411

[27] א' אשתור, תולדות היהודים במצרים וסוריה, חלק א', ירושלים תש"ד עמ' 52..

[28] שם, עמ' 53.