הישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה

הרקע לפרשת ניל"י –

כתב: גילי חסקין, מאי 2020

את פרשת ארגון הביון ניל"י, ששמש במשך שנים רבות סלע מחלוקת ביישוב היהודי בארץ ישראל והיה מושמץ במשך כיובל, יש לבחון על רקע מצבו שלה ישוב העברי בארץ ישראל, במלחמת העולם הראשונה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב 1 לאוגוסט  1914, ממנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85,000 נפש. השנה שקדמה לפרוץ המלחמה היתה שנת גאות למשק היהודי. העלייה הגיעה לממדים ניכרים ובמושבות ניטעו מטעם על שטח של אלף דונם. שיאה של הפעילות הכלכלית היתה התערוכה החקלאית שהתקיימה ברחובות , שהציגה לראווה את ביסוסן של המושבות. בפרוץ המלחמה העמידו הישגים אלה בסכנה של שקיעה ואף כליה רבים מאנשי היישוב היהודי בארץ, בעת ההיא, היו בעלי נתינות זרה, חלקם בעלי נתינות של מדינות ההסכמה – אויביה של האימפריה העות'מאנית. למרות זאת, רוב הישוב הפגין לויאליות לשלטון הטורקי ורק מיעוטו תמך, עד שנת 1917, במאמץ המלחמתי של בעלותה ברית. לויאליות זאת נבעה לא רק משיקולים מעשיים ומתוך רצון להימנע מכול פעולה או אמירה שתעורר את זעם השלטונות, אלא אף מיחס חיובי אל טורקיה ומדינות ההסכמה. לויאליות זו עמדה הסתירה, לא רק לפעילותה של רשת הריגול "ניל"י, שהתגייסה לשירות המלחמה הבריטי בספטמבר 1915 ונחשפה באוקטובר 1917, אלא גם להשתתפות גדוד נהגי הפרדות, שבין מפקדיו היה יוסף טרומפלדור בחזית גליפולי ואחר כך, למאמץ הדיפלומטי, שהניב את הצהרת בלפור ואת הגדודים העבריים שנועדו להילחם בארץ ישראל[1].

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פקד משבר כלכלי ומוניטרי קשה את ארץ ישראל. השלטון העותומני הטיל על התושבים בארץ ישראל מיסים כבדים, כמו מס מלחמה. חל איסור על שימוש בהמחאות של בנק אפ"ק (הבנק האנגלו – פלשתיני הציוני ביפו). לכן, נוצר מחסור במטבעות זהב ושטרות. ההמון הסתער על הבנקים כדי למשוך פיקדונות. הבהלה גרמה להתנפלות על החנויות והחלו לאגור מצרכים. עובדה אשר גרמה לתגובת שרשרת של עליית מחירים ונוצר מחסור במצרכי יסוד, דבר שגרם לספסרות ב"שוק השחור". בנוסף, בנקים בארץ נסגרו ,מאחר שלא הוזרמו כספים לארץ, ולא ניתנה ליהודים אפשרות לאשראי

מלחמת העולם הראשונה שיתקה את העברת הכספים מחלק מארצות אירופה – הן מתרומות והן ממכירת תוצרת חקלאית, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי. המסחר נפגע, נוצרה אבטלה ואינפלציה חריפה הביאה לעלייה קיצונית במחירי המוצרים. מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856), שחי באותה עת בתל אביב, תיאר את פרוץ המשבר ביומנו בי"ח במנחם אב תרע"ד (10 באוגוסט 1914): " אך שבוע עבר מיום שהכרזת המלחמה באירופה, וכבר תקף המשבר את יישובינו פה, העורק הכספי שלנו, האפ"ק, חדל לעבוד [את בנק אנגלו-פלשתינה הזינו בעיקר כספי התרומות שהגיעו מארצות שהוגדרו כאויבות לגרמניה וכספי החלוקה שהגיעו מרוסיה]. ואנחנו, כל אנשי הישוב היהודי בארץ, התלוי ומחובר אל האפ"ק, נבוכים אנו כולנו".[2].

עם פרוץ המלחמה, ביטלו השלטונות העות'מניים את הקפיטולציות. היו אלו זכויות יתר והטבות מיוחדות, מהן נהנו נתינים זרים אירופאים באימפריה העות'מאנית, כמו: הנחות במכס, ניהול סניפי דואר עצמאיים, קיום דיונים משפטיים עצמאיים אצל הקונסול (השגריר) של מדינתם. טרם פרוץ  המלחמה, פרשו  הקונסולים הזרים פרשו את חסותם על יוצאי מדינותיהם כולל יהודים, ואלו נהנו מהטבות רבות.. הנתינים הזרים, ברובם יהודים, כ- 45,000, ואיבדו את משענתם המדינית בקונסולים הזרים ונותרו ללא הגנה בפני התעמרות  השלטון העות'מני.

בעקבות ניתוק הקשר עם מדינות אחרות, נפגעו הסוחרים ונעצרה קבלת התרומות ממדינות שהיו במצב מלחמה עם האימפריה העות'מאנית. שנת 1915 הייתה שנת בצורת וכן נחתה על הארץ מכת ארבה קשה. להקות גדולות של ארבה הגיעו ארצה וחיסלו יבולים שלמים. הגידולים החקלאיים בארץ הושמדו. משה סמילנסקי מתאר כך את הארבה: "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים… הכורמים יצאו למלחמתם… צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו… הללו כחול הים הם… אשר לא יספרו"… כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן: "החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה".

בו בזמן שהו בארץ גייסות עותמנים בדרכם למערכת כיבוש תעלת סואץ. אלו החרימו כל יבול חקלאי, ושחטו בהמות ונטלו את בהמות המסע: סוסים, גמלים, פרדות וחמורים . היצור החקלאי בארץ שועבד לטובת מאמץ המלחמה הטורקי. הצבא לא שילם תמורה נאותה עבור היבול והתוצאה הייתה מחסור גובר והולך בתוצרת חקלאית. במשך כל שנות המלחמה ,החרים הצבא העות'מאני כל דבר שהניח עליו את ידו, החל מגדרות תיל שהקיפו את המושבות וכלה בגרבי משי ולבני נשים. גם מזון, בהמות וציוד חקלאי (חסר שימוש עבור הצבא) הוחרמו. התופעה של חיילים טורקיים רעבים מסתובבים בחוצות הכפרים ונוטלים מכל הבא ליד הייתה נפוצה.

הניתוק מחוץ לארץ והפסקת ייבוא הסחורות הביאו למשבר פיננסי ולסגירת כל הבנקים. כדי למלא את המחסור באמצעי תשלום הנפיקו גופים שונים שטרות כסף משל עצמם. עד שהעות'מנים אסרו על קיומם באיסור חמור[3]. בעקבות המשבר, עלו מחירי הסחורות באופן חד. החיים הציבוריים נפגעו קשה והתפשטו מחלות, בממדים של מגפות. כך למשל, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים. בשנות מלחמת העולם הראשונה, ניחתה על היישוב היהודי בארץ מהלומה אנושה. במלחמה זו נספו יותר יהודים מאשר בכל מלחמות ישראל יחד. בתוך ארבע שנים פָּחַת היישוב היהודי בארץ מכ–85 אלף נפש בפרוץ המלחמה לכדי 45–50 אלף בסופה, וכמחצית היהודים שנספו היו תושבי ירושלים (כשליש מיהודי העיר). רבים מתו ברעב, אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם וסבלו מעוני. המחסור הרב והימצאותם של חיילים רבים בארץ, היו כנראה הגורמים לתופעת זנות רחבה בעיקר בירושלים. בפרוץ המלחמה,כתב בוריס שץ, מייסד בית הספר בצלאל בירושלים: "המלחמה כבר נתנה את אותותיה בארץ ישראל. עוד לא נשמעה אף יריית אבק־שריפה וכבר נפלו מאות קורבנות חללי מגיפות מידבקות שהביאו הנה הגייסות (הטורקיים). רק בא משבר ו'האדם החולה' (טורקיה) הראה כבר את ריקבונו, את חוסר התרבות, את חוסר כישרונו הארגוני".  . בעיצומה של המלחמה הוא הוסיף: "כל המחלה, החולי־רע (כולרה), טיף (טיפוס) הבהרות, בורדם (דיזנטריה), קדחת ושאר מלאכי־החבלה נשכחו מפני הרעב, ורק הרעב הוא שהביא על ירושלים האומללה את כל המחלות האלה… בתי הכנסיות הורידו את כתרי התורה, העטרות והרימונים מספרי התורה, בכדי למכרם לפי המשקל — מכספם עשו ידות לשוטים… את טליותינו חבשו הערביות לראשן, בספרינו הקדושים השתמשו החנוונים לאריזת כל דבר, רצועות התפילין וספרי התורה שימשו עור לסנדלים… את הכל קנו מירושלים הגוועת ברעב בעד פת לחם, ואפילו את בנותיה הטהורות… אמהות מכרו את עצמן בכדי להציל את ילדיהן ממוות… אלפי אלפים מתו ברעב"[4].

רוב מנהיגי הציונות התעלמו מפרשה טראומטית זו שהכתה בעיקר ביישוב הישן — החרדים ובני עדות המזרח. זאב ז'בוטינסקי כתב במרץ 1918 מקהיר: "אומרים שמצב הרוח בארץ ישראל הוא טוב. המושבות, החלוצים והחלוצות עשו רושם מצוין. אבל ירושלים קלקלה מאוד. אף על פי שמחצית מאנשי ה'חלוקה' גוועו למזלנו לפני שהגיעו האנגלים, דיינו במחצית שנותרה. הם משנוררים, מסרבים לעבוד, מתקוטטים איש עם רעהו, כותבים דברי הלשנה, והגברות והנערות הכבודות שלהם מרבות לעסוק בפרנסה הקלה. כל זה מכאיב ומדכא". כשבועיים לאחר מכן כתב ויצמן, ראש ועד הצירים: "עגום, עגום מאוד בירושלים! …ירושלים איננה עיר עברית! מועט בה הגורם הצעיר העברי והזקנים עושים רושם איום, יוצרים תמונה מבהילה. אלה הם שברי־כלים, חלושים ועטופי עובש דורות. השכונות היהודיות של ירושלים אינן אלא זוהמה ומחלות מידבקות. את העוני, הבערות המוחלטת והקנאוּת הקיצונית אין לתאר במילים; הלב בוכה למראה כל אלה!"

נאסר על היהודים  שימוש בסמלים לאומיים/ציוניים, כתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. אנאסרה הנפת הדגל הציוני ושימוש בבולי הקק"ל (טענו כי הם מתחרים בדואר העות'מני); נאסרה הצבת שלטים וכתובות בעברית, איסור על משלוח מכתבים סגורים ולכתיבתם בעברית ו/או אידיש (חשש מריגול); צנזורה על עיתונות עברית; איסור קיומו של "השומר". כמו כן נאסרה מכירת קרקעות ליהודים. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. כשנכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמה, לצד מעצמות המרכז, ב 1 לנובמבר 1914, אילצו השלטונות העות'מניים, את הנתינים הזרים, של מדינות ההסכמה  (בעיקר רוסיה אך גם צרפת ובריטניה) לאמץ נתינות עות'מאנית בלבד (וכפועל יוצא, גיוס לצבא הטורקי של אלה בגיל הגיוס), או לעזוב את ארץ ישראל. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו נתיני האימפריה הרוסית העוינת לטורקים. אנשים רבים אימצו נתינות עות'מנית[5]. ואכן מ- 1916 נאלצו המתיישבים היהודים להתגייס. רוב היהודים בני 28 עד 45 נקראו להצטרף לצבא התורכי. עקב גיוס אנשים צעירים, משפחות רבות נשארו ללא פרנסה ונזקקו למוסדות סעד. חלק קטן מהיהודים הצליח לפדות עצמו באמצעות תשלום ה"בקשיש" וכך להשתחרר.

בחודשים הראשונים למלחמה, שאפו בני המושבות לשרת את הממשלה, שהם נמצאו תחת חסותה, אבל הם גם היו הראשונים להתפקח מכול רגש אהדה לטורקיה. אמנן, השירות בצבא הטורקי היה דבר שכמעט כל אדם בר דעת שאף להתרחק ממנו. מאיר דיזנגוף היטיב לתארו: "הגדודים הטורקיים היו רק כצאן לטבח יובל. הם נסחבו לקרב בלי שום הכרת חובה לארץ או לעם… החייל הטורקי מתהלך בעירום ובחוסר כל, מתענה בחרפת רעב, בזוהמה ובחולים קשים, מופקר ככלב לקור, לשרב ולכול מיני פורענויות. ובכל זאת, כבר בתחילת המלחמה, היו בין צעירי הארץ, שביקשו להתנדב ולשרת בצבא העות'מני. חלק סבר שבכך הם ממלאים את חובתם למולדתם, הלא היא טורקיה העות'מנית. אולם הטורקים לא ששו לקבלם ליחידותה סדירות והעדיפו לשלוח את הלא מוסלמים שבצבאם לגדודי עבודה, שהשירות בהם היה מפרך, משעמם ומסוכן בשל התנאים הבלתי אנושיים והמגפות שפגעו במשרתים בהם. בין המתגייסים הראשונים היתה קבוצה גדולה של בני זיכרון יעקב, שעברו אימון ראשוני ובסיומו נשלחו לגדודי העבודה. שפר גורלם של בוגרי בתיה ספר התיכוניים שנשלחו לבתיה ספר לקצינים, אך ספגו התעללויות. רק לאחר שכמה קצינים קיבולו שוחד הגון, הוסדר עניינם.

על פי המספרים החלקיים, למעלה מ 15 אלף יהודים נאלצו לעזוב את הארץ מאחר שסירבו לותר על אזרחותם הזרה. הגירוש בוצע באכזריות רבה. ב–17 בדצמבר 1914 פרסם בהאא אל־דין, מושל יפו, פקודת גירוש כללית לכל הנתינים הזרים שטרם הִתעתמנו. ביום זה, שלימים נודע בכינוי "יום חמישי השחור העות'מאנים עוברים ושבים ברחוב, בהם גם יהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, וגירשו אותם באניות למצרים. שבוע אחר כך סגרו העות'מאנים את כל העיתונים העבריים, פרט לעיתון 'החרות', שעליו הטילו צנזורה צמודה. הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. בדצמבר 1914 התחולל גירוש יפו, בו אספו הטורקים אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם בכפייה באנייה למצרים. ביפו השתררה פאניקה מפני טבח רבתי,. בלחץ יהודי אמריקה ובהתערבות גרמניה הודח אל־דין ממשרתו בסוף דצמבר, אולם החרדה לא שככה משמוּנה במקומו חסן ביי אל־בסרי (חסן בק) שנודע באכזריותו הרצחנית כלפי ערבים ויהודים כאחת. עם בואו הוא הכריז שבכוונתו לחסל את ההתיישבות היהודית משום שראה בה גורם זר המשרת אינטרסים של מעצמות זרות[6]. יום אחד קרא אליו חסן ביי, את נציגי המושבות העבריות ביהודה ותבע מהם למסור את נשקם. כשטענו הללו שהנשק נועד להגנה מפני שודדים התרתח הקצין וצעק: "מפני שודדים אגן אני עליכם ואת הנשק תנו לי מייד!". הוא איים בהטלת עונשים כבדים אם יעמדו במרים. פתח תקוה נכנעה ראשונה ומסרה את כלי נשקה – והטורקים העבירו אותם מיד לידי הערבים.

בפברואר 1915 הגיע מבצע פירוק היהודים מנשקם גם לזיכרון יעקב. "ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע", סיפר אלכסנדר אהרונסון בחיבורו, "אמצעים דומים לאלה ננקטו לפני הטבח של הארמנים; חששנו כי גורל מעין זה הם מועידים גם לעמנו. כשיימסר הנשק…יאבד הסיכוי להתגונן מפני פרעות פתע. משום כך מיאנו ראשי המושבה למסור את נשקם…ערב אחד הופיע בביתנו קצין טורקי ועמו שלושים פרשים. הוא ציווה עלי ללכת אחריו אל המלון שבמושבה. שם הכניסני לאחד החדרים הפנימיים, וניגש ישר לעניין, בשאלו למקום מחבוא מחסן הנשק…כאשר סירבתי לגלות, התחיל לשדלני בדברים…לפתע, שלף אקדח וכיוון את לועו אל מול פני…עמדתי בסירובי, ורק אז הניחני ללכת לביתי…בשבת חזר אותו קצין ואסר שלושה מזקני המושבה, ואף אותי…כבלו את ידינו בשרשראות והוליכונו ברגל לבית הכלא, במרחק של יום הליכה…בו בלילה הילקונו בשוטים, הן ה'פאלקות'…אנחת-תפילותיהם של חברי הקשישים, שהגיעה לאוזני מבעד לקירות התא, סייעה בידי לשאת את ייסורי"[7]. למרות העינויים לא גילו האסירים את מקום הנשק, ואז העמידו אותם הטורקים במבחן נוסף: "הם הודיעו שייקחו כמה נערות מהמושבה ויביאון אל הקצינים, עד שיתגלה מחבוא הנשק", הוסיף אלכסנדר וסיפר, "ידענו את משמעותו של איום זה. לא נותר לבני מושבתנו בלתי אם להוציא את הנשק ממחבואו ולמסרו לשלטונות"[8].

לקראת מסעו של הצבא העות'מני דרומה, במטרה לכבוש את תעלת סואץ הגיע ג'מאל פאשה בפברואר 1915 למִפקדתו באוגוסטה ויקטוריה בירושלים. את פניו קיבל  החכם באשי, הרב משה פרנקו. ובטקס מרשים. אולם לאכזבת ראשי הקהילה הוא הטיח האשמות חריפות וטען בגסות כי הציונות היא תנועה מהפכנית אנטי־טורקית, שיש להשמידה. שלושים אישים ציונים, ובהם מניה וישראל שוחט, יהושע חנקין, בן־גוריון ובן־צבי נעצרו. מרביתם שוחררו בהתערבות אלברט ענתבי, נציג כי"ח ויק"א בירושלים, אבל מורא השלטון הוטל במלוא חִתתו. לחימת גדוד נהגי הפְרָדות בחורף 1915–1916, בשורות הצבא הבריטי בגליפולי, הבעירה את חמתו של ג'מאל פאשה. בספטמבר 1916 הוא הִגלה את ארתור רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי, לקונסטנטינופול (חרף נתינותו הגרמנית), ובדצמבר הכריז כי "יש לדכא את הציונות בכל האמצעים". הוא טען שאכן, הציונים הם "אנשים חרוצים ומעשיים, אך בשל האידיאולוגיה שלהם עלולה ארץ ישראל להפוך לארמניה שנייה. הוא גירש מהארץ כל מי שהיה חשוד בציונות או בפעילות בולטת לפיתוחו של הישוב, כמו אנשי 'השומר' מניה וישראל שוחט, מנחם שיינקין, מראשי ועד תל אביב, בן ציון מוסינזון, מנהל גימנסיה הרצליה, ואת שני המנהיגים הצעירים במפלגת "פועלי ציון", דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. כל אלו נחשדו על ידו, בחוסר אנמנות. באביב 1917  טען ג'מאל פח'ה כי מצב המלחמה והחשש כי הבריטים יתקיפו וירעישו את תל אביב, מחייב פינוי של כול תושביה. לערביי יפו הורשה לצאת לכפרים סמוכים ואילו היהודים הצטוו לעזוב כליל את סנג'ק (מחוז) ירושלים, בו נכללה גם יפו, משום שהוכרז בו מצב מלחמה. רק לאחר השתדלות נאות ג'מאל פחה שלא לגרש מבתיהם את תושבי מושבות הדרום[9].

מצבו הכלכלי של היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. בתחילתה הגיעו משלוחי כסף שנאספו על ידי יהודים במדינות אחרות בעיקר בארה"ב שלא הצטרפה למלחמה בעת ההיא וגם כאשר הצטרפה בשנת 1917, לא הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, אך גם אלו לא הגיעו ליעדם בשלמות. נוצר מחסור במצרכים חיוניים. במהלך המלחמה גוועו ומתו ברעב אלפי יהודים.  המצב החריף בצורה ניכרת בתחילת אפריל 1917, עם פינויים של כול תושבי יפו כולל השכונה תל אביב שיצר מצוקה קשה בקרב אלפי המתפנים. במקביל, הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה ב-1917, גרמה להפסקה מידית של כל הסיוע הכספי מארצות הברית לארץ ישראל, דבר שהרע את המצב הכלכלי. "ילדים לעשרות מתים מדי יום ברחובות… מצב יהודיינו כביום שצר טיטוס על ירושלים. חוששני שבקרוב אודיעך, כי אמוֹת שחטו את ילדיהן לאכילה. זה הוא המצב, יקירי, קרע שמים וארץ בצעקותיך ועזרה תן לנו. עזרה!!! יורדים יהודייך לטמיון וכל עינינו נשואות אליך, זכור את זה"[10].

בהיסטוריוגרפיה היישובית ובכתבי אנשי התקופה (אבשלום פיינברג, משה סמילנסקי, ש"ז זוננפלד) הודגש הסבל הנורא שהיה מנת חלקה של האוכלוסייה בשנות המלחמה, אולם ממדי החורבן לא נחקרו ולא תועדו כראוי.  הסופר נחום גוטמן הנחיל לציבור, כעבור שנים רבות, את זכר מוראות המלחמה בסיפוריו ב"דבר לילדים" ובספרו "שביל קליפות התפוזים", שהתייחסו לגולי תל אביב לבדם. ידיעות על רצח העם הארמני הגיעו לארץ ישראל, ויחס העות'מאניים כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. על פי יומנו, נתבקש האגרונום המפורסם אהרון אהרונסון מזיכרון יעקב, לכתוב דוח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, בשם Pro Armenia [11], בו כתב: "משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים… מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי… עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו… עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות." אהרנסון מדגיש בתזכיר, כי "מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסטנטינופול" והמידע שהשיג "מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער." הוא מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. בדו"ח הוא מתאר סחר בבני אדם ב"שוק עבדים" ומציין שנכח בעצמו, במכירות של נערות ארמניות בדמשק. לאחר מכן הוא מתאר כיצד מתנהל האיסוף והגירוש מקונסטנטינופול של הארמנים שאינם ילידי העיר. הוא מעיד כי ראה בעצמו, ב"צפייה לילית משך שבועות", עשרות קבוצות של 8–12 ארמנים המובלות למטה המשטרה ולאחר מכן "נעלמות בלא להותיר שריד". אהרנסון עשה השוואה עם חורבן בית שני: "הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים"[12]. הוא ביקש מהבריטים שיפיצו אותו בעולם החופשי.

רגע מכונן בתובנה היהודית היתה החרמת הנשק מהיישובים העבריים. צעד אגרסיבי זה, העצים את החששות, כיוון שכך נהגו העות'מאנים בארמנים טרם הטבח. גם גורלם של כ-200 אלף הנוצרים בלבנון שנספו מרעב, לאחר שהעות'מאניים מנעו מהם מזון, הגביר את חששם של אנשי היישוב. הדים לעדויות ולחששות אלו ניכרים היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סאלד [13]כתב אבשלום פיינברג (ראו להלן): "מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת, יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ… את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים, שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון".

ראו באתר זה: האסון הארמני

במשך רוב שנות המלחמה היתה ההנהגה הציונית חלוקה בשאלת האוריינטציה הפוליטית.

כל המנהיגים הציונים באירופה, פרט לרוסיה, חשו חובה לתמוך במדינת הלאום שבה הם חיו. אך בנוסף לכך, הם היו צריכים לתת את  דעתם להגנת חיי  היהודים בא"י ולהסדר הפוליטי שלאחר המלחמה. הציונים בגרמניה הביעו את נכונותם להתגייס לצבא הגרמני. הם האמינו שהגרמנים נאבקים על עקרונות של אמת, צדק ותרבות עולמית, וכי רוסיה מגלמת בקרבה עריצות, אכזריות וריאקציה. כאשר התקבל מידע על מפלותיה של  רוסיה, סופרים יהודיים כמו מוריס רוזנפלד כתבו שירי הלל לגרמניה. רוסיה הצארית הצטיירה  כארץ הפוגרומים ושל דיכוי ממוסד. אחרי פרוץ מלחמת העולם, השלטון הרוסי גירש כ-600,000 יהודים מבתיהם  במערב רוסיה. רוב  ההנהגה היהודית בפולין וברוסיה  ייחלה לניצחון  גרמני,  אשר  יביא, לדעתם, חירות ליהדות מזרח אירופה.  רבים מחברי ההנהלה הציונית גילו בראשית המלחמה נטייה לטובת גרמניה, ביניהם גם נחום סוקולוב, מראשיה של התנועה, שכן בזכות הקשרים עם גרמניה ניתן היה להגיש עזרה כלכלית ומדינית ליישוב היהודי בא"י. מנהיגים ציונים כמו: אופנהיימר, מוצקין והנטקה מתוך תקווה וצפייה לניצחון גרמני במערב רוסיה, הקימו ועד שמטרתו הייתה לעודד את השאיפות של יהדי  מזרח אירופה, לחירות לאומית ולאוטונומיה.  דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, האמינו שהאימפריה העות'מנית תשגשג עוד שנים וטרם המלחמה יצאו ללמוד משפטים באיסטנבול. עם פרוץ המלחמה, אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. בזמן המלחמה, השנים עשו מאמצים להוכיח לעות'מניים כי יהודי ארץ ישראל מעוניינים להשתלב בפעילות המלחמתית לצדם וכי נאמנותן לממלכה העות'מנית לא מוטלת בספק.  אך רובם הקפידו על ניטרליות במאבק העולמי. בארץ ישראל עמד אז בראש "המשרד הארצישראלי, ד"ר ארתור רופין, שהיה אזרח גרמניה וקיים קשרים עם הגרמנים שישבו באיסטנבול. הישוב היהודי בארץ שיתף פעולה על השלטונות העות'מניים ו[14].

אך היו גורמים שהתנגדו לזיקה הפרו- גרמנית. אלה היו: חיים וייצמן, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג. הם טענו כי שיתוף פעולה הדוק עם גרמניה עלול לחשוף את יהדות מזרח אירופה למעשי נקם  ודיכוי מצד רוסיה הצארית, וכי רק מפלתה של טורקיה במלחמה תציל את היישוב היהודי בא"י מאסון ותפתח אופקים חדשים לתנועה הציונית. מן הסיבות הללו, ז'בוטינסקי,  טרומפלדור ורוטנברג דרשו השתתפות פעילה במלחמה, לצדן של מעצמות ההסכמה. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את ארץ ישראל. ולכן השקיעו את מאמציהם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. (כבר הרצל השיג בתוכנית אל עריש מחויבות מסוימת מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי נודע כבר אז בגישתו האנגלופילית והציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. הוא ניסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים.  עמדתו של ז'בוטינסקי הביאה להקמתם של "הגדודים העבריים": "גדוד נהגי הפרדות" ו"הגדוד ה-38, ה-39 וה-40 של קלעי המלך".

חיים ויצמן ביקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים – דריסת רגל באזור. הוא פתח בפעילות פוליטית עצמאית מבוססת על אוריינטציה מפורשת לטובת מעצמות ההסכמה, למרות שהואשם בכך שהצטרפות יהודית לכוחות הנלחמים בטורקיה. עלולה לסכן את שלומו של הישוב היהודי בארץ[15]. וייצמן האמין בניצחון בריטי. הוא   תיעב את המשטר הצארי ברוסיה ולא הייתה לו דעה חיובית על גרמניה. הדמות שהיתה מזוהה יותר מכול עם הגישה הבריטית היה המדען אהרון אהרונסון מזכרון יעקב, שלמרות שהוערך מאד על ידי העות'מניים ואף פעל מטעמם למיגור הארבה, השליך את יהבו על בריטניה. דבר שהביא אותו הלקים רשת ריגול שתסייע לבריטים במלחמתם בטורקים.

להמשך קריאה: רשת הריגול ניל"י.

הערות

[1] יהושע בן אריה וישראל ברטל, "שלהי התקופה העות'מנית 1799-1917", יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 319.

[2] מרדכי בן הלל הכוהן, מלחמת העמים [יומן] מהדורה מצולמת בצירוף מבוא והערות מאת שמעון רובינשטיין, יד יצחק בן צבי, תשמ"א

[3] משה מאור, " פתקאות תל אביב", עת-מול, יד בן צבי, מאי 2005 , גליון 181

[4] ש. טשרנוביץ, "רעב בארץ ישראל – 1914 – שאלת הרגע", הצפירה, 24 בספטמבר 1914

[5] נתן אפרתי, ממשבר לתקוה, היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991.

[6] ניר מן, "המושיעה המפתיעה של היישוב היהודי במלחמת העולם ה-1", הארץ, 23-07-2014

[7] אלכסנדר אהרונסון, שרה שלהבת ניל"י: ליום מותה כ"ג תשרי תרע"ח, תל אביב: קרני, 1942.

[8] "עלייתו התפוגגותו של אלכסנדר אהרונסון", הבלוג של אורי קציר. ראו גם, אלכסנדר אהרונסון, "המרגלים" פרויקט בן יהודה.

[9] בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955, עמ' 331. מרדכי נאות ודן גלעדי, ארץ יראל במאה העשרים, מישוב למדינהף 1900-1950, מדרד הביטחון, תל-אביב, 1990, עמק 96

[10] מכתב מיוסף לישנסקי לאהרן אהרנסון מה-18 באוגוסט 1917

[11] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 192-191.

[12] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 336, 341-339, 343, 345.

[13] הנרִיֶיטה סאלְד (קרי: "סוֹלד"; Henrietta Szold;‏ 21 1860, 1945, א' באדר א' תש"ה, ירושלים) הייתה פעילת ציבור, אשת חינוך ועורכת ספרותית, שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי. ממקימות הדסה – הסתדרות הנשים הציוניות בארצות הברית. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע לפליטים יהודים בארצות הברית, בתחומי החינוך וההוראה, העבודה הסוציאלית והבריאות, בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של נשים במאה ה-20.

[14] דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, מוסד קלויזנר תל אביב, חלק ראשון עמ' 50.

[15] חיים וייצמן, מסה ומעש, עמ' 171