היסטוריה של קמצ'טקה וגילויו של חצי האי

כתב: גילי חסקין, ‏24/07/2019

תודה לרונן רגב ולרפי נצר על תרומתם. תודה מיוחדת לגדעון ביגר, על הערותיו.

ראו גם: הגאוגרפיה של קמצ'טקה ; הרצאה על קמצ'טקה ;  חוויה וולקנית בקמצ'טקה ;

בין דובים לגייזרים-הטיול הקלאסי בקמצ'טקה 

הזמנה לטיול בחצי האי קמצ'טקה ;

אלבום תמונות מטיול בקמצ'טקה, בדגש הרי געש.

הילידים

הקבוצות האתניות של קמצ'טקה, חיו חיי ציידים לקטים ולא ידעו את השימוש בברזל ומתכות אחרות.  שבטי צפון קמצטקה היו יחידה אתנית אחת עם השבטים באזור אלסקה. חציית מיצר ברינג לא הייתה בעיה עבורם. בחלק הצפוני לגמרי, ישב שבט הצ'וקצ'י (Chukchi). מדרום לו  חיו הקוריאקים (Koryaks)  ומדרום להם האיטלמנים (Iltmen), שאבות אבותיהם היגרו לאמריקה, לפני 14,000 שנה. באיי קוריל גרו בני האיינו (Ainu), שחיו גם בצפון יפן.

ראו באתר זה: האיינו.

השפות היו דומות. למעשה אלה שבטים דומים מאוד זה לזה.

השבטים שחיו לאורך החוף, התקיימו  מציד של יונקי ים – אריות ים, כלבי ים ולווייתנים. הצייד התבצע באמצעים פשוטים כמו צלצל וחוד של עצם מושחזת.

בתוך היבשת חיו נוודים, שרעו איילי- צפון. עדרי האיילים סיפקו בשר למאכל, חי או מבושל, עורות לתפירת אוהלים והכנת בגדים ורתימת איילים למזחלות שלג. היה קיים סחר חליפין עם אנשי החוף – בעיקר שומן לווייתנים למאור וחימום. הם גרו בבקתות חפורות באדמה. הגג היה עשוי עורות לאיטום ומכוסה בענפים. בבקתות היה פתח עילי אחד לאוורור וכניסה ויציאה.

לבושם היה מפרוות איילים. כלי עבודה – מעצמות בעלי חיים. בעונת הקיץ אכלו סלמונים וגם יבשו במלח.

מרביתם היו ידועים כשבטים לוחמניים. תקפו גם כפרים שכנים ולקחו עבדים ונשים. העדיפו להיהרג או לפגוע בנשים או הילדים שלהם ולא ליפול בשבי.

התופעות הגעשיות נחשבו בעיניהם כתופעות מקודשות. הם לא טיפסו על הרי הגעש ולא נכנסו לאזורים של מעיינות חמים. הדבר היה טאבו. הם  האמינו ברוחות טבע ואלים טבעיים. בטכסים דתיים לקחו פטריות הזיה. הדת – אנימיסטית. הפרקטיקה השמניסטית היתה נפוצה, כמו בחלקים רבים אחרים,של סיביר. נהגו גם לפסל דמויות אלים. האמינו שנשמת המת עולה לשמים, לכן הניחו את גופתו תחת כיפת השמים, למאכל לכלבים.

ראו באתר זה: שמאניזם.

בני השבטים חיו במשפחות עם קרבת דם ונהגו להתחתן בינם לבין עצמם. לעיתים היו  לגבר כמה נשים, בהתאם ליכולתו הכלכלית.    קיום יחסי מין בין רווקים צעירים לא היה בעיה. יחסי מין לא היו בלעדיים לבני הזוג. נוצרו קבוצות של ברית שבהם הגברים היו מקיימים יחסים עם נשות בעלי הברית. למרות הפתיחות המינית, אירעו מקרי רצח, על רקע של קינאה.

זקנים שחלו והרגישו כי הם נופלים לנטל על הסביבה, בחרו למות מוות מכובד ממכת חנית או חניקה.  זכות ההריגה הייתה נופלת בידיו של חבר קרוב או בן משפחה.

הגעת ראשוני הקוזאקים

בשנת 1639 חצה מגלה הארצות הרוסי אִיוַון מוסקביטין (Ivan Moskvitin) את סיביר והגיע לים אוחוצק שבצפון-מערב האוקיינוס השקט[1]. למרות מסעו של איוון מוסקביטין סוכלו מסעות תגליות נוספים. הסיבות לכך היו היעדר כישורים, מחסור בציוד מתאים לבניית ספינות והעוינות של בני שבט הקוריאק[2] הלוחמניים. בעקבות מסעו של מוסקביטין, נכנסו הרוסים לקמצ'טקה מכיוון צפון.

החל משנת 1644, שטו משלחות מחקר רוסיות בנהר הקולימה (Kolyma)[3], עד לשפכו בים הארקטי ועברו דרך ים ברינג, עד לקמצ'טקה. הם לא יצרו שם התיישבות קבע. השבטים המקומיים, (צ'וקצ'ים וקוריאקים) נלחמו ברוסים כ 120 שנה עד שנכנעו להם סופית.

במהלך המאה ה-17, הגיעו לאזור יחידות קוזאקים בחיפוש אחר אזורי צייד לפרוות יקרות ערך (מינק, צובאל, לוטרות ים) ודחקו באכזריות את השבטים המקומיים. אלו נאלצו לשלם לקוזאקים מס גולגולת ("יאסאק") בצורת פרוות.

הקוזקים יקוצק ואנידיסרק היו הראשונים שהגיעו בדרך יבשתית לקמצטקה. הם שמעו כי הייתה לפניהם סירה על החוף עם אנשים זרים, אבל ידידותיים. אין אימות לידיעה הזאת. חלק מהשבטים המקומיים ניסו להתנגד. ההתנגדות העזה ביותר היתה של השבטים הקוריאקים שבצפון קמצ'טקה, למרות שהם נלחמו בנשק קר בלבד[4].

לקוזאקים שמור תפקיד חשוב בהתפשטותה של רוסיה, הן לכיוון סיביר והן לכיוון הים הכספי והקווקז. הם עם שמורכב בעיקרו מסלאבים מזרחיים, שחיו במזרח אירופה. נודעו בקהילותיהם העצמאיות והצבאיות-למחצה[5]. השם "קוזאקים" מגיע מהשפות הסלאביות המזרחיות הישנות, מן המילה козакъ‏ (Kozak), השאולה משפת הקומנים[6], שמשמעותה "איש חופשי"; מקור השם, במילה הקזחית  Kazak, שהוראתה הרפתקן ופורק עול. מקורם של הקוזאקים בקבוצות איכרים, צמיתים שנמלטו מכפריהם או מאדוניהם, אל "מעבר לאשדות" של הדנייפר, ל"שדה הפרא" בערבות השוממות,  במהלך המאה ה-12 ואילך, במטרה להיות חופשיים. הקוזאקים שהתערבבו עם קבוצות ממוצא טורקי וטטרי, התארגנו באזור הספר בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית, שטח הפקר שבו לא היה שליט ולא הייתה סכנה שאדוניהם לשעבר יבואו להחזירם משם לשעבוד. הקוזאקים היו ידועים בכישורים הצבאיים מזה מאות בשנים. הפולנים ניצלו את כישוריהם הצבאיים והשתמשו בהם כמשמר גבול בפני העות'מניים[7].

ארגונם החברתי של הקוזאקים הושתת על הכפר (סטניצה), שנוהלה על ידי אסיפה נבחרת. מספר כפרים היוו מחוז (אוקרוג) ומספר אוקרוגים היו גייס (וויסקה), בראשות הטמן. הקוזאקים היו חייבם לשרת 20 שנה בצבא, ביחידות פרשים משלהם והיו יסוד נאמן למשטר הצארים[8].

גם הצארים הכירו בסגולותיהם והשתמשו בהם כמשמר גבול ואחר כך כחלוץ להתפשטות מעבר להרי אוראל, הקווקז והים הכספי. בראש כובשי סיביר עמד יֵרְמַק טימופייביץ' (Yermak Timofeyeveich)[9]. הצאר איוון הרביעי, העניק לסוחרים מבית סטרוגנוב[10] שטחים ליד הרי האורל, וכן הטבות מיסוי לאנדריי סטרוגנוב, דבר שהוביל להגירה רוסית לאזור. המתיישבים החדשים בראשות סטרוגנוב, פיתחו את החקלאות, ציד, דיג, המסחר וכן הכרייה באזור (כריית עפרות). סטרוגנוב גם ביסס את המסחר עם השבטים הסיביריים השונים. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16, משפחת סטרוגנוב מימנה את כוחות הקוזקים ובעצם כיוונה אותם למלחמה על ממלכת סיביר (הטטארית).

ראו באתר זה: קולוניאליזם

האוצר או המשאב העיקרי שמשך את הקוזקים לסיביר היו הפרוות (שועלים, חולד הרים וצובלים). הכיבוש הרוסי של סיביר התרחש במאות ה-16 וה-17, כאשר החאנות של סיביר הפכה למסגרת פוליטית רופפת של נסיכויות חסות. שלטונם של אלה היה נתון לחתרנותם של מגלי ארצות רוסיים. אף שמגלי הארצות היו מעטים, הם הפעילו לחצים על החמולות השונות, כדי שיהיו נאמנים לרוסים ויקימו מבצרים מרוחקים, משם יוכלו לצאת לתקיפות.

ראו באתר זה: תולדות סיביר.

קוזאקים סכסכו בין השבטים, נלחמו עם אחרים. לשבטים לא הייתה מנהיגות והם לא היו ערוכים למלחמה כזאת. היו שבטים שנלחמו נגד הקוזקים, אחרי שביתרו את נשותיהם וילדיהם ונלחמו עד טיפת דמם האחרונה. הקוזקים חזרו לכיוון רוסיה. הם הביאו איתם מקמצטקה אוצרות של פרוות, וזה העלה את קמצ'טקה על מפת המסחר. מטרתם של המתנחלים הרוסים הייתה כלכלית – פרוות לוטרות נחלים ואריות ים. אחרי שהקוזקים התנחלו בכפרים לאורך נהר קמצ'טקה, הם התחילו לפגוע במקומיים. גנבו לעצמם נשים, פגעו בגברים שדדו פרוות.

ב-1697 הוקמה העיר אוחוצק (Okhotsk) בשפך הנהר אוחצוק, כבסיס רוסי מרכזי במזרח, ממנה יצאו משלחות לכיוון קמצ'טקה. .

בשנת 1651, להגיע לקמצ'טקה מגלה הארצות מיכאיל סטדוחין  (Mikhail Stadukhin) וסייע בבניית האוסטרוג (מונח רוסי לישוב מבוצר) של אנדריסק (Anadyrsk), לגדת נהר אנדריסק[11], בצפון-מזרח סיביר. משם הפליג דרומה, לאורך חופו של ים אוחוצק – ממפרץ פנזינה (Penzhina) [12]  לכיוון  היישוב אוחוצק [13](Okhotsk) .

באמצע המאה ה-17, בין 1648 ל-1654, הוביל מגלה הארצות הרוסי פדוט אלקסייביץ' פופוב, (Fedot Alekseyevich Popov), את משלחת המחקר האירופאית הראשונה אל מצרי ברינג. הוא היה סוכן של אלכסיי אוסוב (Alexey Uso), שהיה חבר ב- Gostinaya Sotnya , גילדת הסוחרים היוקרתית ביותר במוסקבה.  הוא הגיע לסיביר כבר ב-1639, כשהוא מצויד בסחורות בערך של 4000 רובל[14]. הוא מתקדם מזרחה. מטיומן (Tyumen) לטובוסק (Tobolsk), לטומסק (Tomsk), לייניסייקס (Yeniseisk), ליקוצק (Yakutsk). ב-1642 הצטרף למשלחת אל נהר הלנה (Lena) שנתיים אחר כך הובס על ידי כוח של טונגוזים והמשיך אל נהר קולימה  (Kolyma). ב-1645 הגיע אל Srednekolymsk, מווה בפילגשו משבט היקוט (Yakut).

ב-1647 הפליג לעבר האזור בראש משלחת של חמישים איש , אולם משום שלא היה שייך למעמד של "אנשי שירות", שהיו חייבים בשירות צבאי או אדמיניסטרטיבי עבור הצאר, מונה סמיון דזנב (Semyon Dezhnev), כמפקד באופן פורמלי. אבל הם נאלצו לשוב על עקבותיהם, כי הדרך היתה חסומה בקרח. כעבור שנה ניסה שוב . הוא הקיף את הקצה הצפוני-מזרחי של אסיה , נפצע בקרב עם הילידים הצ'וקצ'ים. בסביבות ה-10 באוקטובר,  סופה הפרידה בין ספינתו לבין זו של סמיון ואבד הקשר עמו. ב-1653-54, שבה סמיון את הפילגש היקוטית מידי הקוריאקים. היא טענה שפדוט מת מצפדינה, כמה מאנשיו נהרגו על ידי הקוריאקים והייתר הפליגו בספינות, ליעד לא ידוע. אולם סביר להניח שספינתו של פדוט נטרפה באסטואר של נהר אנאדיר (Anadyr)[15]. דזנב נחשב לאירופאי הראשון שהגיע למיצרי ברינג, משום שהוא היה המנהיג הפורמלי והותיר את מרבית המסמכים. אבל פדוט אלכסייב הוא זה שארגן אתה משלחת ויש לו חשיבות גדולה יותר מאשר לכמה מסמכים.

כאשר ולדימיר אטלסוב הגיע לקמצ'טקה ב-1697, הוא שמע על הרוסים שהגיעו לשם לראשונה. הילידים סיפרו לו ש"פדוטוב" ואנשיו גרו לשפת נהר ניקול (Nikul), יובל של נהר קמצ'טקה ונישאו לנשים מקומיות. הילידים סברו שהם אלים או שדים. אולם לאחר שראו שרוסי אחר הורג רוסי אחר, הם שינו את דעתם. הרוסים הותקפו ונסוגו. כמה מהם ברחו מערבה, לכיוון ים אוחצ'וק. כולם נהרגו על ידי ילידים משבטים שונים.

בשנת 1695 הגיע לאזור, מגלה הארצות הרוסי, וְלָדִימִיר וָאסִילִיֶיבִיץ  אָלְטָסוֹב (Vladimir Vasilievich Altasov) , קוזאק למחצה, מעורב ב-Yakut. הוא היה הראשון שהחל לארגן משלחות מחקר לקמצ'טקה. הוא הגיע עם כמה עשרות קוזקים ועוד מקומיים שהתלוו אליו במהלך המסע למזרח. תחילה הם התקבלו יפה על ידי המקומיים אבל במהרה התגלעו סכסוכים בין הצדדים. הקוזקים קיימו יחסי אישות עם המקומיות. הדברים הביאו חיכוך בין הקוזקים לבין עצמם, ובהמשך, גם לחיכוכים עם הגברים המקומיים. המקומיים היו גם עדים למקרים של רצח, בגלל קינאה בין הקוזקים לבין עצמם.

המשלחת התקדמה, תוך קרבות עקובים מדם עם הילידים. הגיעה עד לעמק נהר קמצ'טקה ושם חיזקה את מצודת אנדריקס, במטרה להשתלט על האזור. בשנת 1696 שלח אלטסוב את הקוזק לוקה מורוזקו (Luka Morozko) דרומה. מורוזקו הצליח להגיע עד לנהר טיגיל (Tigil) ושב על עקביו ובידו סיכומים ומסמכים לא מובנים, שכפי הנראה נכתבו ביפנית. בשנים 1697 – 1600 הצליח אלטסוב לחקור כמעט את כל חצי האי. הוא בנה אוסטרוג בVerkhny-Kamchatsk. שם שבה יפני בשם דמבי (Dembei), שניצל מספינה טרופה. הוא הביא אותו לסינט פטרסבורג, שם הביא לידיעת פטר הגדול, מידע חשוב על יפן[16].

ב-1699 הרוסים שהיו במצודת Verkhny-Kamchatsk, נרצחו בידי בני שבט הקוריאק  (Koryak), בשעה שהם עשו את דרכם חזרה ל-אנדירסק. ב-1700 השמידה משלחת עונשין כפר של בני שבט הקוריאק ובחלקו התחתון של הנהר הקימה את Nizhne-Kamchatsk.

היישוב Bolskeretsk הוקם בשנת 1703. בשנת 1705 החלו אי-סדרים – בכל רחבי קמצ'טקה  ואף מצפון, כלומר בשטחם של בני שבט הקוריאק, בנהר ה-  Penzhina במפרץ אוליוטורסקי פרצו מרידות רבות ומלחמות של בני השבטים הילידים. ב-1706 פרץ המרד האיטלמני הגדול. האיטלמנים (Itelmen)[17] יצאו לקרבות גדולים כנגד האוסטרוגים הקוזאקים שנבנו בתחומם. כמה מפקדים, ביניהם אלטסוב, נשלחו להשיב את הסדר על כנו. אלטסוב עצמו נהרג ב-1711.

כאשר הגיעו הקוזקים לקמצטקה, (סביב 1650) כל כפר איטלמני היה בין 200 – 300 תושבים. כאשר סטלר (Georg Wilhelm Steller) הגיע, בסביבות 1740, מנה כל כפר רק 40 -50 תושבים.

מעת לעת פרצו סכסוכים בין הרוסים לבין הילידים. בשנים 1733 – 1739 הצליח וסילי מרלין ( Vasily Merlin), להשליט קצת סדר, ובזכות זאת עד שנת 1756 לא הייתה שום התקוממות רצינית. בשנים 1768 – 1769 השתוללה באזור מגפה של אבעבועות שחורות ופגעה קשות באוכלוסיית הילידים. מספרם של בני שבט האיטלמן ירד מבערך 2,500 (בשנת 1773) ל-1,900 (בשנת 1820) – יש להביא בחשבון שקודם לכן מנתה אוכלוסיית האיטלמן 12,000 – 25,000 נפשות. בני שבט האיטלמן ששרדו מהמגפה סיגלו לעצמם מנהגים רוסיים. כמו כן, היו נישואי תערובת רבים. בעקבות  זאת  השם 'קמצ'דל'  ("Kamchadal) – שמם המקורי של בני האיטלמן ברוסית – קיבל משמעות חדשה, דהיינו הכינוי 'קמצ'דל' היה כינויו של כל רוסי או רוסי בחלקו שנולד בחצי האי.

בשנת 1713 שלח הצאר פטר הגדול, בוני אניות לאוחוצק. נבנתה אוניה שאורכה 18 מטרים, שביוני 1716 הפליגה בנהר ה-Tigil. לאחר מסע של שבוע, נקבע מסלול שיט  חדש – מסלול Okhotsk-Bolseretsk והיה למסלול השיט הרגיל לקמצ'טקה. בשנת 1720 מיפה הגאודז[18] איוואן יֶבְרֵיְינוֹב (Ivan Yevreinov) את קמצ'טקה ואת האיים הקוריליים[19]. פטר הגדול, ששאף להפוך את רוסיה למעצמה ימית, ארגן את המחקר הצפוני הגדול, שנחשב לאחד ממסעות הגילוי הגדולים בהיסטוריה.

בשנת 1724, מונה מגלה הארצות הדני ויטוּס ברינג (Vitus Bering) , שפעל בשירות הצאר הרוסי[20], לעמוד בראש משלחת שהגיעה דרך היבשה לקמצ'טקה ומשם דרך הים חיפשה את הגשר היבשתי (שהאמינו שקיים בין רוסיה לאלסקה).

מסעו של ברינג נמשך זמן רב, יותר משלוש שנים. כשהגיע ברינג עם המשלחת לחצי האי קמצ'טקה הוא בנה ספינה  ובשנת 1728 יצא ברינג מ-Nezhe-Kamchatsk , שט דרך המיצר שמפריד בין רוסיה לאלסקה (נקרא כיום על שמו, למרות שנתגלה כבר ב-1652 על ידי ספנים ספרדים) וכך בעצם הוכיח שאסיה ואמריקה הצפונית אינן מחוברות. הוא לא היה מודע לגודל התגלית , כי בגלל הערפל לא ראה יבשה בשני הצדדים. הוא הגיע עם שתי ספינותיו (פטרוס ופאולוס), מנמל אוחוצק למפרץ אווצ'ה ושם הקים נמל גדול והתיישבות קבע. במסע, מופה החוף של צפון אמריקה, כולל אזורים שעד אז נחשבו כ"כתמים לבנים" במפה.

בשנת 1740 – הוא יצא למסע לכיוון אלסקה וראה אותה מרחוק. בניסיונות להגיע אליה נהדפה ספינתו על ידי הרוח, לשרשרת איים במיצר ברינג ושם הוא התיישב למנוחה. האיים נקראים "איי קומנדור" על שמו של קומנדור ברינג. במהלך מסעו השני, הוא הקים את פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסְק-קַמְצַָ'טְסְקִי (Petropavlovsk-Kamchatsky). ברינג היה גם אחראי לדיכוי בני השבטים: מלחמות נגד הילידים, אונס נשים הביא גם לעירוב דמם של הקוזקים עם אלה של הילידים.

ברינג מצא את מותו ב 1741, ממחלת הצפדינה. האי בו מת נקרא על שמו "אי ברינג".

למסעו של ברינג נקשר שמו של הבוטנאי, הזואולוג והחוקר הגרמני ג'ורג' סטלר (Georg Wilhelm Steller- 1709-1746), שעבד ברוסיה ונחשב לחלוץ חוקרי הטבע של אלסקה[21].

סטלר שמע על מסעות השני של ברינג, כבר ב-1733, הוא התנדב להצטרף והתקבל . בינואר 1738 פגש בייניסייק (Yeniseisk), את הביולוג ג'והן גמלין  ((Johann Georg Gmelin ובהמלצתו החליף אותו במסע לקמצ'טקה. ב-1740 הגיע סטלר לאוחצוק, עם אניותיו של ברינג, סנט פטר וסינט פול. הם הקיפו את חצי האי מדרום ומשם אל מפרץ אווצ'ה (Avacha), שבאוקיינוס השקט. סטלר ירד לחוף המזרחי של קמצ'טקה והעביר את החורף ב- Bolsherechye. שם החל לחקור את קמצ'טקה[22].

כאשר ברינג קרא לו להצטרף למסעו לחקור את המיצר שבין אסיה לאמריקה, סטלר חצה את חצי האי על גבי מזחלת כלבים. לאחר שהספינה סינט פול, נפרדה מאחותה שינט פטר, ברינג המשיך להפליג מזרחה. סטלר, שקרא היטב את זרמי הים, את הסחופת ואת עולם החי, התעקש שעליהם להפליג צפונה-מזרחה. בסופושל דבר ברינג השתכנע, הם פנו צפון-מזרחה ונחתו באי קאיאק (Kayak) שבאלסקה, ב-20 ביולי 1741. ברינג רצה להשתהות זמן קצר, רק כדי להצטייד במים. סטלר התעקש וברינג אפשר לו לחקור את הסביבה במשך עשר שעות. סטלר למד על בשרו את היחס בין עשר שנות הכנה, לעשר שנות מחקר. בעוד שהצוות לא ירד מהספינה כלל, נחשב סטלר לאדם הלבן הראשון שהניח את כף רגלו על אשמת אלסקה.

סטלר היה חוקר הטבע האירופאי הראשון, שתיאר בעלי חיים וצמחים בייבשת צפון אמריקה. כולל .מין של עורבני, שלימי קיבל את השם, "עורבני סטלר". מבין ששת בעלי החיים שסטלר תיעד, שנים הוכחדו: פרת ים סטלר (Steller's sea cow) וקורמורן ממושקף (spectacled cormorant). שלושה מינים אחרים נמצאים בסיכון: אריה ים סטלר, עיטם סטלר ואדרייה סטלר (Steller's eider).

ב-1742 נבנתה אניה חדשה וחזרה אל מפרץ, אווצ'ה, כשהיא נקראת על שמו של ברינג. סטלר הקדיש שנתיים לחקר עולם החי של קמצ'טקה. בשל האהדה שגילה כלפי ילידי קמצ'טקה, הוא הואשם בארגון מרד ונקרא לשוב לסינט פטרסבורג. הוא נאסר ונשלח לשימוע באירקוצק. הוא זוכה, שוחרר, אך בדרכו חזרה לסינט פטרסבורג, הוא חלה בקדחת ומת בטיומן. מחקריו הגיעו לאקדמיה ובהמשך פורסמו על ידי הוצאת Peter Simon Pallas. הם שימשו חוקרים נוספים של צפון האוקיינוס השקט, ביניהם קפיטן קוק.

גילוי קמצ'טקה, פתח את האזור להגליה של אנשים שהמשטר רצה להרחיקם, בעיקר פושעים או מתנגדי משטר, כמו החוקר והמורד הסלובקי, הדוכס מאוריצוי בניובסקי (Maurice Benyovszky) [23] .

בשנת 1755 פורסם בפעם הראשונה תיאור מפורט של חצי האי– דוח על ארץ קמצ'טקה. על ידי סְטֵפָּן קְרַשְׁנִיִניקוֹב  (Stepan Krasheninnikov)  [24] .

ב-1776,  קיבל על עצמו, קפיטן קוק, משימה שנראתה בלתי אפשרית: הוא היה אמור לחפש את המעבר הצפוני-מערבי, קיצור דרך נכסף, בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, אשר יאפשר לאניות בריטית להגיע למזרח הרחוק, מבלי שתאלצנה להקיף את כף הורן או את כף התקווה הטובה. היה נחוץ חוקר ארצות מוכשר ועז רוח, כדי להצליח במקום בו נכשלו באפין (William Baffin)[25], הדסון (Henry Hudson)[26], פרובישר (Martin Frobisher)[27] ווִילְהֶם בָּארֶנְץ (Willem Barents), ורבים אחרים. בניגוד לברינג, שיצא מקמצ'טקה, צריך היה קוק להקיף את כדור הארץ, להיכנס לאוקיינוס השקט בקרבת ניו זילנד ואחר כך לחצות יותר ממאה מעלות רוחב, עד שיגיע לאזורים שטרם מופו באוקיינוס השקט. קוק, יצא למסע בגיל 48, מבוגר יחסית, עייף מהמסעות הקודמים, עם שתי אניות – רֶזוֹלוּשִיוֹן (Resolution – החלטה) ו דִיסְקַבֵרִי (Discovery – תגלית),  שמצב תחזוקתן ההי בכי רע. מצבו הפיזי ובעיקר הנפשי של קוק, הראה סימני התדרדרות. בתחילת 1777, כשספינותיו הגיעו לאוקיינוס השקט גילה סימני עצבות מחד ופקפוק בצדקת המסעות מצד שני. למרות זאת, במסעו צפונה, סקר למעלה מ-4800 ק"מ של חוף, שרובו מעולם לא מופה בצורה מדויקת.

קוק גילה ספקנות לגבי הצלחת המשימה וחשד שהקוטב עצמו רחוק מלהיות ים פתוח. לספקנות של קוק היה בסיס מוצק. המעבר הצפוני-מערבי אכן היה קיים, אלא שהוא לא היה עביר לאניות בנות המאה ה-18. כפי שהיה במקרה של טרה אוסטרליס, היבשת הדרומית האבודה, אותה קיווה לגלות במסעו השני, התברר כי המעבר הצפוני-מערבי הוא פנטזיה אפופת קרח. רק במהלך המאה ה-20 הצליחו ספינות לעבור באזור דרך צפון קנדה וים בופור מדרום לקוטב. את הקוטב עצמו יכולה לעבור רק צוללת.

קוק חנה באונלסקה (Onalaska) שבאיים האלאוטים והתרשם עמוקות מכושר ההמצאה שגילו הילידים לסביבה העוינת בה חיו. הוא התרשם מניצולם על ידי הרוסים, על הטבק שחילקו להם האחרונים, שגרם להם להתמכרות. אנשיו ניצלו את כניעות הילידים וקיימו יחסי מין עם המקומיות, שהתרגלו לרצות את הרוסים . קוק עזב את אונלסקה ב-26 באוקטובר 1778, יום אחד לפני יום הולדתו ה-50. הוא דיווח לאדמירלות על תכניותיו לבלות את החורף באזורים הטרופיים, ובקיץ לחזור, כדי לחפש את המעבר המיוחל. המכתב, שנשא את התאריך 20 באוקטובר 1778, עשה את דרכו באנייה רוסית מאונלסקה לקמצ'טקה ומשם במזחלת כלבים ובמזחלת סוסים על פני השלג, עד למיסיון האנגלי בסנט פטרסבורג והגיע ללונדון ב-6 במארס 1780, למעלה משנה לאחר מותו של קוק[28].

ביוני 1779, ארבעה חודשים לאחר שהפליגו מהוואי (שם נהרג קוק), הגיעו הרזוליישן והדיסקברי, למפרץ סנט פטר וסנט פול בקמצ'טקה.ב-15 ביוני, חזו חברי המשלחת בהתפרצות הר הגעש אווצ'ינסקי. בספר "יומן המסע האחרון של קפטן קוק" (Journal of Captain Cook's Last Voyage), תיאר ג'ון לדיארד (John Ledyard‏; 1789-1751), אמריקני שהשתתף במסע את המחזה, כשהוא מתייחס להרי הגעש קוריאקסקי ואווצ'ינסקי בשמות פיטר ופול:

ב-15 הוא המשיך להיות שקט עד הצהריים כאשר הוא כוסה עננים ונהיה שחור מאוד ואפל: שני ההרים פיטר ופול כוסו באטמוספירה כמחצית המרחק מפסגתם, בשעה שתיים חשנו ברעידת אדמה קלה, ושמענו קול רעם חלול באוויר, והאטמוספירה המשיכה להתעבות, נהיה אפל כמעט כמו בלילה, ופני המרום נראו פראיות מאוד:… בין שלוש לארבע התפוצץ ההר פול תוך זעזוע עמוק שטלטל הכול מסביבנו. קול הנפץ שנלווה להתפוצצות היה חזק מאוד בתחילה, אבל נחלש בהדרגה עד שנרגע ונשמע כמו רעם הרוטן במרחקים"[29].

צ'רלס קלרק   (Charles Clark), הקברניט של הרזוליישן, היה במצב בריאותי ירוד מאד. אך האניות הצליחו להגיע לקוו רוחב 70, בסך הכול כמה ק"מ פחות מקווה רוחב אליו הגיע קוק בקיץ הקודם ואז הים נעשה שוב "חנוק מקרח". הספינות החלו לשוב דרומה. קלרק הגוסס משחפת, כתב מכתב פרידה לג'וזף בנקס (Joseph Banks), נשיא החברה הגיאוגרפית הבריטית ופטרון המשלחות, ומת כעבור ארבעה ימם, בגיל 38 ונקבר בקמצ'טקה, מתחת לעצי הערבה שנטעו אנשי הצוות. הצארינה יקטרינה הגדולה היתה מעריצה מושבעת של קוק ואנשיו והאנדרטה לזכרו של קלרק עומדת עד היום, סמוך למקום קבורתו בפטרופבלובסק[30].

משלחת פחות מפורסמת היא של ז'אן פרנסואה דה לה פרוס (Jean-François de Galaup, comte de Lapérouse), שהגיע לקמצ'טקה ב-7 בספטמבר 1787 ונהנה מהכנסת האורחים של המקומיים. הוא הוביל את משלחתו לאוסטרליה וחקר את דרומה ואת איי האוקיינוס השקט, כמו למשל, ניו קלדוניה. הוא נעלם שנתיים מאוחר יותר, , במרחבי האוקיינוס השקט.

פטרפבלובסק מצאה לנכון להנציח את פועלו.

ממשלת רוסיה עודדה את פעילויותיה המסחריות של החברה הרוסית-אמריקאית[31] על ידי מתן אדמות לאנשים החדשים שבאו להתיישב בחצי האי. ב-1812 מנתה אוכלוסיית השבטים הילידים פחות מ-3,200 איש ואילו מספרם של התושבים הרוסים עלה ל-2,500.

במהלך מלחמת קרים[32], הגיעו לחופי רוסיה שבמזרח הרחוק כוחות צרפתיים ובריטיים את פטרופבלובסק, כחלק מהמערכה הבריטית – צרפתית נגד הרוסים. המצור החל ב-18 באוגוסט 1854. 12 יום מאוחר יותר התחילו הכוחות הבריטים-צרפתים להפגיז את העיר. בבוקר 31 באוגוסט, מפקד הכוחות הבריטים ריר-אדמירל דייוויד פרייס נמצא מת, ככל הנראה הוא התאבד (מסיבות לא ידועות). מותו פגע קשה במורל החיילים הבריטים. ההתקפה על העיר פטרופבלובסק נדחתה, ולבסוף בוצעה ב-4 בספטמבר. הצליחו להגן על המאחז 988 לוחמים ובידיהם רק 68 אקדחים. הגברים האלה התגוננו מפני שש אניות שעל סיפונן 2,540 חיילים ובידיהם 206 אקדחים.  למרות זאת פטרופבלובסק לא נכבשה[33].  כעבור שלושה ימי לחימה, נהדפו כוחות הברית ונסוגו. מספר ההרוגים הרוסים נאמד ב-100 אנשים, ואילו מספר ההרוגים הבריטים-צרפתים נאמד ב-500 איש, על אף היתרון המכריע של כוחות הברית בכמות האנשים (2,600 לוחמים לכוחות הברית לעומת 970 לרוסים). ב-1855 ניצלו הרוסים ערפל כבד כדי לפנות את משמר פטרופבלובסק, כיוון שהברית הזרימה תגבורות לאזור.

למרות ההתגוננות ההרואית על פטרופבלובסק, מתוך התחייבות אסטרטגית, נטשו הכוחות הרוסיים את העיר, לאחר שהכוחות הצרפתיים והבריטיים נסוגו. שנה לאחר מכן, באו עוד כוחות אויב לתקוף את נמל פטרופבלובסק, אך מצאו נמל נטוש. צוותי האנייה המתוסכלים הפגיזו את העיר ונסוגו.

ב-24 במאי 1861 התנפצה בחוף קמצ'טקה, האנייה האמריקאית Polar Star  (שמשקלה היה 475 טונה). האוניה הפליגה מניו-בדפורד (New Bedford)[34]. הסיבה להתנפצות הייתה ערפל כבד וסופה שהשתוללה. הקצין הראשון וצוות האנייה נהרגו כאשר הם ניסו להגיע לחוף[35].

במשך המאה ה-19 נמשך המחקר המדעי בחצי האי. בשנים 1851 – 1854 עשה קארל וון דיטמר (Karl von Ditmar) – הגאולוג ומגלה הארצות הגרמני-בלטי, מסע חשוב לחצי האי קמצ'טקה. מחקריו פורסמי ב-1981 ושימשו את החוקרים שהגיעו אחר כך[36].

ב-21 במאי 1865 התפשטה לאזור מלחמת האזרחים האמריקנית. אניית הקיטור "שננדאו" (Shenandoah), של כוחות הקונפדרציה, עברה את קצהו הדרומי של חצי האי קמצ'טקה, בדרכה לתפוס ספינות לווייתנים, ששטו בים אוחוצק ושאפה לפגוע ה צי הסוחר של מדינות הצפון של ארצות הברית ולהפחית את הלחץ של חיל הים האמריקאי, על חופי הקונפדרציה."שננדאו", שייטה באזור שלושה שבועות, אך בגלל הקרח המסוכן היא הצליחה להשמיד אנייה אחת בלבד, לפני שהיא עברה לחלקו הצפוני של האוקיינוס השקט. שם,  שבה צוות האוניה 24, ציידי לווייתנים והטביע אותם.

חשיבותה של קמצ'טקה פחתה בחמישים השנים הבאות שכן הנמל של חיל הים עבר ל-Ust-Amur (ששוכנת בדגה הצפונית של נהר שילקה (Shilka), ליד השפך של יובלו הצפוני, נהר קארה (Kara). בנוסף לכך, בשנת 1867 מכרה רוסיה את אלסקה לארצות הברית. כך איבדה פטרופבלובסק את חשיבותה, כנקודת מעבר לסוחרים ולמגלי הארצות שהיו בדרכם לשטחים האמריקאים. בשנת 1860 נוסד האזור הימי פרימורסקי (Primorsky) שבתחום שיפוטו הייתה גם קמצ'טקה. בשנת 1875, העבירה רוסיה ליפן את האיים הקוריליים (Kuril Islands) [37]ובתמורה קיבלה ריבונות באי סחלין (Sakhalin)[38].

בין 1891 ל-1916, נסללה נתיבה העיקרי של הרכבת הטרנס סיבירית, שעודדה את נדידת הרוסים לסיביר. חלקם הקטן, גם לקמצ'טקה. השלטונות הרוסיים ואחר כך הסובייטים הרבו להגלות מזרחה,  אלמנטים שהפריעו להם, פוליטית דתית חברתית.

ראו באתר זה: הרכבת הטרנס סיבירית

עד לתחילת המאה ה-20 , התגוררו בקמצ'טקה כ-2,500 תושבים רוסיים, בעוד שאוכלוסייתם של בני השבטים הילידים מנתה 5,000 נפש.

מלחמת העולם השנייה כמעט לא השפיעה על קמצ'טקה. במלחמה הזאת ניצל הצבא האדום  את קמצ'טקה רק למטרה אחת – להתחיל את הפלישה לאיים הקוריליים[39] באוגוסט 1945. עם תום מלחמת העולם השנייה, הכריזו השלטונות הרוסיים על אזור קמצ'טקה כעל אזור צבאי. לאזרחים הסובייטים האזור נותר סגור עד 1989 ואילו לזרים היה האזור סגור עד 1990.

הערות

 [1] ים אוחוצק, או בתעתיק מדויק, ים אוחוטסק, הוא ים שולי בצפון-מערב האוקיינוס השקט המשתרע בין חצי האי קמצ'טקה במזרח, האיים הקוריליים בדרום-מזרח, האי הוקאידו (שבצפון יפן) בדרום, והאי סחלין וחופה המזרחי של סיביר במערב. הוא קרוי על שם אוחוצק, היישוב הרוסי הראשון במזרח הרחוק הרוסי. ביפנית הים היה קרוי מסורתית "הוקאי"' שמשמעותו "הים הצפוני". בחורף ההפלגה בים אוחוצק קשה ולעיתים בלתי אפשרית עקב קרחונים רבים הנוצרים בשל זרימת מים מתוקים רבה משפך נהר האמור אל הים, המורידה את מליחות המים ומעלה את נקודת קפיאתם. פרט להוקאידו, הים מוקף מכל עבריו בשטחים שבשליטת רוסיה, ולכן נחשב לרוב תחת ריבונותה.

[2] שבט הקוריאק – אחד השבטים הקדומים שהתגוררו בקמצ'טקה.

[3] נהר בצפון מזרח סיביר שברוסיה, שאורכו 2,129 ק"מ. במשך כ-250 ימים הנהר קפוא ומפשיר רק מתחילת חודש יוני עד אוקטובר. הוא זורם דרך מחוז מגדן, רפובליקת סאחה-יקוטיה והמחוז האוטונומי צ'וקוטקה.

אסירים רבים נשלחו לאזור קולימה בתקופת הגולאג על ידי סטלין. האסיר הסופר וארלאם שאלאמוב תיאר חוויותיו בספר "סיפורי קולימה". האסירה אלינור ליפר תיארה את חיי הגולאג בספרה "11 שנה בבתי סוהר ובמחנות סובייטיים".

[4] תודתי לרפי נצר ולרונן רגב, על המידע.

[5] הם ישבו בשטחים של האיחוד הפולני-ליטאי, באימפריה הרוסית, ולאחר מכן בברית המועצות (בדרום ובאוקראינה).

[6] עם אסיאתי טורקי, מקבוצת הקיפצ'ק. במאה ה-9 הקומנים שכנו ליד הנהרות אורל ווולגה, מאחורי קרובי משפחתם, הפצ'נגים. לאחר שהפצ'נגים נעו בסוף המאה לכיוון הדניסטר והרי הקרפטים, תפסו הקומנים את מקומם בין הדון ובין הדניפר. לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ אותם לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדול הרבה מאדם  קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. ההונגרים שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים עברו את הדנובה אל בולגריה וחלק אחר נשאר בפוסטה. עד המאה ה-18 עוד היו דוברי קומנית בפוסטה. הקומנים התבוללו בתוך האוכלוסייה הרומנית וההונגרית בקרבה חיו ופסקו להתקיים כעם, אך השאירו את חותמם בשמות של מקומות ושל אישים. ברומניה ובהונגריה יש שמות גאוגרפיים רבים המזכירים את הקומנים (למשל האגם קומנה ברומניה, העיר קישקונפלד'האזה בהונגריה) והעיר קומאנובו במקדוניה (ויקיפדיה).

[7] עם הזמן, נוצר מתח לאומי, דתי וחברתי, בינם לבין הפולנים, דבר שהביא למרידות, שהגדולה ביניהן פרצה ב-1648, בהנהגת חלמניצקי , שכללה גם פרעות ביהודים (גזירות ת"ח ות"ט) והצלחתה הביאה להקמה של מדינת קוזאקים באוקראינה.

[8] גם: ישראל ברטל, "קוזאק ובדווי: עולם הדימויים הלאומי החדש", בתוך: קוזק ובדווי: עם וארץ בלאומיות היהודית, תל אביב: עם עובד (תשס"ז)

[9] שמו מהווה ככל הנראה קיצור של שם רוסי נפוץ "ירמולאי".

במשך שנים הוא היה מפקד של יחידה צבאית קוזאקית באזור וולגה שתפקידה היה הגנת התושבים המקומיים מפשיטות של ח'אנות קרים. בשנת 1579 הוא נשכר על ידי משפחת סטרוגנוב להגנת נקודות מסחר שלהם על נהר קאמה מפשיטות של חאנות סיביר. היחידה כללה 500 לוחמים ופעלה במשך שנתיים.

בהתאם לפקודת איוואן הרביעי, הוא וחבריו החלו בפלישה לשטחי חאנות סיביר בספטמבר 1581. הכוח כלל כ-540 קוזאקים וכ-300 אנשים נוספים של משפחת סטרוגנוב. לאחר מספר קרבות חאן קוצ'ום נמלט וירמק כבש את בירתו. בשנת 1583 ירמק שלח את סגנו לאיוואן הרביעי, עם תיאור הצלחות הפשיטה. הצאר שלח לו תגבורת של 300 לוחמים. אולם, לאור ההתנגדות הקשה והאבדות הכבדות התגבורת לא הייתה יכולה לשנות באופן מהותי את מהלך המערכה. ב-6 באוגוסט 1585 ירמק עם חלק מאנשיו נפלו למארב וכולם נהרגו. כתוצאה מכך, הרוסים עזבו את סיביר, אך לאחר מספר שנים חזרו והשלימו את כיבוש חאנות סיביר.

אף על פי שירמק נהרג במהלך המערכה ובסופו של דבר כל הכוחות עזבו את סיביר, הוא גרם להתפרקות של חאנות סיביר ונחשב ל"כובש סיביר". על שמו נקראו עיירות, נהר ושוברת קרח, ובמספר ערים ברוסיה הוקמו פסלים לזכרו.

[10] הייתה משפחת אנשי מסחר, תעשייה וממשל רוסית שפעלה מהמאה ה-16 עד המאה ה-20. מאיש בשם נובגורוד ספירידון. בשנת 1515 הקימה המשפחה עסק בתחום תעשיית המלח. בשנת 1558 נתן איוואן הרביעי לראש המשפחה שטחים גדולים באזור נהרות קאמה וצ'וסובאיה. בשנת 1581 הזמינו אנשי סטרוגנוב את ירמק לשמירה על תחנות המסחר ובהמשך מימנו את הפשיטה שלו לתחום חאנות סיביר. במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 תמכה המשפחה באופן פעיל בצארים הרוסים. בתמורה הם קיבלו הטבות משמעותיות. במאה ה-18 הם הקימו מספר מפעלים בתחום המתכות באזור הרי אורל. בשנת 1722 קיבלו שלושה מבני המשפחה תואר ברון מפיוטר הגדול. החל מתקופה זו התחילה המשפחה להשתתף באופן פעיל בממשל והתקדמו למספר תפקידי מפתח.

[11] כ-500 ק"מ במעלה הזרם, ליד MARKOVO של ימינו

[12] מפרץ (Penzhina) – חלקו העליון של מפרץ שליחוב, בפינה הצפון-מזרחית של ים אוחוצק

[13] היישוב אוחוצק (Okhotsk) – יישוב בעל מאפיינים עירוניים. היישוב שוכן על חוף ים אוחוצק והוא אף מרכזו המנהלי של מחוז המשנה אוחוצק. היישוב אוחוצק הוא היישוב הרוסי הראשון במזרח הרחוק הרוסי.

[14] Basil Dymytryshyn, 'Russia's Conquest of Siberia, 1985, volume one, document 82

[15] Raymond H Fisher, The Voyage of Semen Dezhnev in 1648, The Hakluyt Society, 1981.

[16] Benson Bobrick, East of the Sun: The Conquest and Settlement of Siberia

[17] שוכנים בעיקר בבקעת קמצ'טקה, לאורך הנהר הראשי בעלי אורח חיים של ציידים לקטים, ונשענו על דגת הים.

[18]  גאודט –אדם החוקר את צורת כדור הארץ, את ממדיו, את האדמה ואת שטחה ואת מיקומן של הנקודות הגאוגרפיות על פני כדור הארץ.

[19] האיים הקוריליים – שרשרת איים המשתרעת בין חלקו הצפוני של האוקיינוס השקט לים אוחוצק.

[20] ב-1681 נולד בדנמרק, ב 1703 התנדב לצי הרוסי ועלה במהרה בדרגות.

[21] Evans, Howard Ensign. Edward Osborne Wilson (col.) The Man who Loved Wasps: A Howard Ensign Evans Reader. in: Evans, Mary Alice. Big Earth Publishing, 2005. pp. 169.

[22] Nuttall, Mark. Encyclopedia of the Arctic. Routledge, 2012. pp. 1953.

[23] Count Maurice Benyovszky – קצין צבא, הרפתקן וסופר יליד הונגריה שהגדיר את עצמו הונגרי ופולני. בשנת 1769, בעת שלחם בשורות הצבא הפולני, שבו אותו הרוסים והיגלו אותו לקמצ'טקה. בהונגריה, בפולין ובסלובקיה הוא נחשב לגיבור לאומי.

[24] גיאוגרף וחוקר טבע רוסי, שחקר את סיביר. שכבר ב-1745 נבחר כחבר באקדמיה הרוסית למדעים. על שמו נקרא הר הגעש Krasheninnikov.

[25] ויליאם באפין (1584 –1622) היה נווט ימי וחוקר ארצות אנגלי. נודע במסעות לגילוי המעבר הצפון-מערבי בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. ב-1615 שימש באפין כנווט של ה"דיסקברי" (אנ'), הספינה שתרה את מצר הדסון בחיפוש המעבר הצפון-מערבי מהאוקיינוס האטלנטי אל המזרח הרחוק. המסע נערך מטעם "חברת הסוחרים של לונדון, מגלי המעבר הצפון-מערבי. באחריתו עסק במיפוי חופי ים סוף והמפרץ הפרסי מטעם חברת הודו המזרחית הבריטית (Markham, Clements R. (ed.), The Voyages of William Baffin, 1612–1622, Hakluyt Society, 1881).

[26] וילאם הדסון ( 1570–1611) היה מגלה ארצות אנגלי אשר גילה, בין היתר, את מצר הדסון ומפרץ הדסון שבקנדה הקרויים על שמו. על שמו קרוי גם נהר הדסון שבארצות הברית.

בשנת 1607 הפליג הדסון בספינתו "הופוול" (באנגלית: "Hopewell" – התקווה הטובה) בניסיון למצוא את המעבר הצפון מערבי לאסיה דרך האוקיינוס הארקטי לאורך חופי צפון קנדה ממזרח למערב. המסע מומן על ידי חברת "מסקובי", שניתן לה צו מלכותי המרשה לה לצאת למסעות מסוג זה. ביוני שבאותה שנה הגיע לחופי גרינלנד והחל להפליג צפונה תוך מיפוי חופי האי. ב-17 ביוני הגיע לקצה איי סבאלברד ולמרחק של 577 מיילים ימיים מהקוטב הצפוני, אולם בשל הים הקפוא לא הצליח להתקדם צפונה ושב לאנגליה. בדרכו חזרה גילה את האי יאן מאיין.

בשנת 1608 ניסה הדסון בשנית לגלות את המעבר, בעוברו בקרבת חופי נורבגיה אולם נכשל שנית בשל הים הקפוא, והחברה המממנת החליטה להפסיק את החיפושים. הדסון, שרצה להמשיך ולנסות למצוא את המעבר, פנה לחברת הודו המזרחית ההולנדית למימון מסעותיו. החברה מימנה את מסעו על הספינה "הלווה מאן" (בהולנדית: "חצי הירח"). הספינה הפליגה צפונה ומזרחה והגיעה בתחילת יולי לניופאונדלנד. הוא חקר את חופי צפון אמריקה, בעיקר את אזורי מנהטן, מיין וקייפ קוד, והיה האירופאי הראשון שמיפה אזורים אלה (אף שהיה זה ג'ובני דה וראזאנו, שגילה אותם בשנת 1524 בעוברו מרחוק). הדסון היה האירופאי הראשון ששט במעלה נהר הדסון, הקרוי על שמו. ההולנדים, מממני הפרויקט, הכריזו על האזור שמופה כמושבה שלהם בשם ניו אמסטרדם. בשנת 1610 השיג הדסון מימון נוסף והפליג הדסון בספינה "דיסקברי", תחת דגל אנגלי. הוא הפליג צפונה והגיע לאיסלנד ב-11 במאי 1610, ולגרינלנד ב-4 ביוני, והיה הראשון שהפליג לאורך חופה המערבי של גרינלנד. הדסון היה סבור שגילה את המעבר הצפון מערבי, וב-25 הגיע למצר הדסון (הקרוי על שמו) בקצה הצפוני של לברדור. הדסון הפליג לאורך החוף הדרומי של המצר וב-2 באוגוסט הפליג לתוך מפרץ הדסון . בחודשים שלאחר מכן חקר ומיפה את המפרץ. בנובמבר קפאו המים וספינתו נלכדה במפרץ ג'יימס. הצוות נאלץ לחרוף לחופי המפרץ. לאחר שהמים הפשירו, רצה הצוות לשוב לאנגליה. בניגוד לרצונו של הדסון להמשיך ולחקור את האזור. הצוות מרד ביולי 1611 והשאיר את הדסון, בנו וצוות קטן בסירה קטנה. הם לא נראו שוב. (http://www.biographi.ca/en/bio.php?BioId=34410).

[27] מרְטִין פוֹרבִּישֶר נולד בשנת 1535 (בגיל 19 כבר החל לצבור ניסיון בשייט ספינות. פרובישר התגלה כפיראט מעולה. באותה תקופה היו אנגליה וספרד, שתי מעצמות ימיות, במאבק מתמיד על השליטה בים. התקפות ארעיות ומעשי שוד ימי של מדינה אחת כנגד יריבתה, כלומר מעשי פיראטיות, היו עניין שבשגרה בין השתיים. פרובישר הצטיין בכך ופעל באופן פיראטי באזור צפון-אפריקה. לא רק ספינות מסחר ספרדיות היו מנת חלקו, אלא גם ספינות מסחר צרפתיות עמוסות בטובין.

מעשי הפיראטיות של פרובישר התקבלו על פי רוב בעין יפה ושותקת מצד בית המלוכה האנגלי. אך בתקופות מסוימות, כאשר נערכו דיונים דיפלומטיים בין אנגליה לבין יריבותיה היו מעשי השוד שלו לרועץ. בכדי להסיט את פרובישר מעולם הפיראטיות, הוצע לו לחפש את המעבר הצפון-מערב שהאמינו בקיומו. על אף שלא מצא את המעבר הצפון-מערב ולמרות שלא מצא גם זהב תרם פרובישר רבות במסעותיו. אזור זה של העולם היה עלום לפני בואו ופרובישר ידע לספר על המקומות החדשים אליהם הגיע, גם אם לא בדיוק מפורט. הוא גם דחק קבע הישג חדש לזמנו בהגעה צפונה ככל האפשר. פרובישר הגיע עד לקו רוחב של 63º צפון, אך במעט לפני תחילת חוג הקוטב הצפוני. (מסעות סר מרטין פרובישר, דעמדע).

[28] קווי רוחב כחולים, עמ' 343

[29] The Last Voyage of Captain Cook: The Collected Writings of John Ledyard, National Geographic Society, ISBN 0-7922-9347-9, page=115

[30] קווי רוחב כחולים, עמ' 398.

[31] החברה הרוסית-אמריקאית -חברת מניות אמריקאית שב-8 ביולי 1799 קיבלה צ'רטר מהצאר הרוסי פאבל הראשון.

[32] נערכה בשנים 1853-1856 בין האימפריה הרוסית לבין קואליציה של האימפריה העותומנית, בריטניה, צרפת, ממלכת סרדיניה. נקראה ברוסיה "המלחמה המזרחית". הסיבות לפתיחתה: החלשות האימפריה העותומנית, גרמה לרוסים להתחיל להשתלט על חלקים בדרום הקווקז, הים השחור וחבל הבלקן. המעצמות (בריטניה וצרפת) ראו בהתחזקות הרוסית בבלקן, משום  איום על הגבול הצפוני שלהם. המלחמה נפתחה בפלישה רוסית ל"נסיכויות" הדנובה (מולדובה ורומניה). עיקר המלחמה היתה בדרום רוסיה, בחצי האי קרים. המלחמה הייתה חלק מהמאבק הממושך בין המעצמות האירופאיות ששאפו להשתלט על שטחיה של האימפריה העות'מאנית המתפוררת. במלחמה ניצחה קואליציית המעצמות שהייתה הרבה יותר מפותחת ומצוידת. במהלכה פותחו טכנולוגיות רבות כמו הטלגרף. זוהי גם המלחמה המצולמת הראשונה . זו היתה מלחמה שניטשה ללא סיבה של ממש, שהצבאות שלחמו בה, ובעיקר מצביאיהם, הפגינו חוסר יכולת מקצועית ניכרת. המלחמה נגמרה, בסופו של דבר, ללא כל הישג למי מהמעצמות שהשתתפו בה, במחיר כבד של אבדות מידי היריב, ומגיפות שונות. כוחות בריטניה וצרפת הפליגו אל המערכה מבלי שהיתה להם משימה מוגדרת, ללא מודיעין ראוי וללא מערך לוגיסטי של ממש. בספרו על תולדות המלחמות, ציין פילדמרשל מונטגומרי כי "מלחמת קרים היתה מהמערכות שנוהלו באורח הכושל ביותר אשר תועדו בתולדות האנושות". (חזי שלח, מלחמת קרים, הוצאת ספרית מעריב, 2009.).

[33] Peter Duckers, The Crimean War at Sea, UK, 2011

[34] ניו בדפורד (New Bedford) – עיר נמל במחוז בריסטול שבמדינת מסציוסטס.

[35]. שאר אנשי הצוות עלו על הדוברה 'אליס' שהפליגה מקולד ספרינג ועל האוניה אוליבר קרוקר  (Oliver Crocker) שהפליגה מניו בדפורד

Starbuck, Alexander (1878). History of the American Whale Fishery from Its Earliest Inception to the year 1876. Castle

[36] "Cambridge Journals Online – Polar Record – Abstract – Carl von Ditmar, 1822–92:a geologist in Kamchatka". Polar Record. Cambridge University Press. Retrieved 6 July 2013.

[37] שרשרת איים באוקיינוס השקט בין חלקו הצפוני של האוקיינוס לים אוחוצק. כיום מוחזקים בידי רוסיה השרשרת כוללת 56 איים בגדלים שונים ומשתרעת על פני 1,300 ק"מ מחצי האי קמצ'טקה, השייך לרוסיה עד לאי הוקאידו, השייך ליפן. השרשרת נחלקת לחלק צפוני ולחלק דרומי, שעליו יפן טוענת לריבונות.

בשנת 1946, בסיום מלחמת העולם השנייה, התגוררו באיים כ-17 אלף אזרחים יפנים. כולם גורשו מהאיים עם העברתם לשליטת ברית המועצות. נכון לשנת 2010 התגוררו באיים כ-18 אלף אזרחים רוסים.

[38] אי ארוך וצר בצפון האוקיינוס השקט, הנמצא בין קווי הרוחב '54°24 ו־'45°50 צפון. אי זה הוא האי הגדול ביותר בפדרציה הרוסית, האי ה־22 בגודלו בעולם ועיר הבירה שלו היא יוז'נו־סחלינסק . האי הוא חלק ממחוז סחלין, הנמצא במזרח הרחוק וכולל גם את האיים הקוריליים הסמוכים לסחלין. יפן טוענת שהאיים שלה, או שהיו שלה בעבר, ותמיד התייחסה אל האזור הזה כאל "הצפון הרחוק היפני", אך כיום יפן אינה טוענת בעלות על האי, בניגוד לאיים הקוריליים. השם האירופאי מבוסס על אי־הבנה של השם המנצ'י "Sahaliyan ula angga hada", שמשמעותו: "שיא הפה של נהר אמור". סחליאן בשפה המנצ'ית משמעותו "שחור", וזהו השם שהמקומיים העניקו לנהר אמור. שמו של האי בשפתם של בני אינו, קָרַפּוּטוֹ, הוחזר לאי על ידי היפנים כאשר אלה שלטו בחלקו הדרומי של האי בין השנים (1945-1905

[39]במבצע סערת אוגוסט – מבצע שנערך בסוף מלחמת העולם השנייה מ-9 באוגוסט 1945 עד 2 בספטמבר 1945. במהלך המבצע תקפה ברית המועצות שטחים בשליטת יפן, הביסה את הצבא היפני והשתלטה על מנצוריה,  על קוריאה הצפוני       ת, על דרום האי סחלין ועל האיים הקוריליים.