ההיסטוריה של מדגסקר

כתב: גילי חסקין; ‏‏03/09/2023

ראו קודם, מבוא לטיול במדגסקר  ; הרצאה על מדגסקר 

ראו גם, באתר זה:

מבוא לאקולוגיה של מדגסקר ;  עולם החי של מדגסקר ;  הזיקיות  ;  הלמורים של מדגסקר  ;                                                          מבוא לטיול באפריקה ;  לטייל באפריקה.

במשך מיליונים של שנים, לא הגיעו בני אדם למדגסקר.

במרבית הספרים העוסקים בתולדות מדגסקר, נכתב כי ההוכחות החותכות הראשונות לנוכחות אנושית במדגסקר, נמצא ב- Andavakoera ומתוארכות לשנת 490 לספירה.

אולם בחפירות ארכיאולוגיות, שנערכו בשנת 2009 בנהר כריסטמס (Christmas River), שבדרום –מערב מדגסקר, על ידי פאט רייט (Pat Wright) וג'יימס הנספורד (James Hansford), נמצא אתר, שנטען ששימש להרג עוף הפיל[1], עם עצמות שנראו עליהם סימנים של שבירה על ידי בני אדם. הן מתוארכות ל-8,500 לפני הספירה, אבל אין אינדיקציה לגבי זהותם של הציידים.[2]

מרבית הספרות המקצועית טוענת, שהמתיישבים הראשונים הגיעו לפני כ-1,500 שנים. אם כי עבודות חדשות, המסתמכות על מחקר ארכיאולוגי, גנטי, ולשוני, טוענות שבני אדם התיישבו באי כבר 300 שנה קודם לכן.[3]   מכול מקום, הייתה להם השפעה קטלנית על עולם החי. בניגוד לאפריקה, שם, במקביל ליכולת הציד של בני האדם, שהלכה והשתכללה, התפתחו במקביל אמצעי המגננה של בעלי החיים. במקומות אליהם הגיעו בני אדם, מפותחים יחסית, כמו דרום אמריקה, או ניו זילנד, יכולת ההרס שלהם הייתה גדולה יותר. קל חומר לגבי מדגסקר, שם התיישב האדם רק לאחרונה.

מתיישבים ראשונים

המתיישבים הראשונים היגרו מדרום-מזרח אסיה, בעיקר מבורניאו (באינדונזיה ובמלזיה של ימינו). אין עדויות כתובות על מוצא המלגשים וזמן בואם למדגסקר. שפתם היא ממשפחת הלשונות המלאיות-פולינזיות, אם כי חדרו אליה גם מילים מהשפה הסנסקריטית, כתוצאה מהשפעות הודיות על אינדונזיה של ימינו.

ישנה הסכמה רחבה שמקור העמים האוסטרונזיים מוסבר ב"מודל שתי השכבות", שבו האוכלוסייה הפלאוליתית המקורית של האיים בדרום-מזרח אסיה נטמעה בדרגות שונות בתוך גלי הגירה של עמים נאוליתיים דוברי-אוסטרונזית מטייוואן ומדרום סין, שהגיעו לאיים הללו בסביבות 4,000 לפנה"ס. [האוסטרונזים התערבבו גם עם אוכלוסיות קיימות אחרות, כמו גם עם אוכלוסיות מהגרים שהתיישבו מאוחר יותר בין האיים, וכתוצאה מכך נקלט גורם גנטי נוסף. הבולטים ביותר הם העמים דוברי האוסטרונזית במערב דרום מזרח אסיה (חצי האי מלזיה, סומטרה וג'אווה); עמי בנטו במדגסקר ובקומורו; כמו גם סוחרים ומהגרים יפנים, הודים, ערבים וסינים בני האן במאות האחרונות.]

באשר לסיבה לבואם של האוסטרונזים[4] הללו, ההיסטוריה של האוקיינוס ההודי בתקופה זו עדיין לא מובנת. יתכן שהמפליגים בנתיבי הסחר הימיים בין דרום מזרח אסיה לים סוף, עגנו בדרך במדגסקר.

כשהחלו האוסטרונזים להפליג באוקיינוס, כבר התנהלה התנועה בין האיים בסירה כפולת קורות ייצוב, שעדיין נפוצה באינדונזיה כיום. יצירת הסירה הזו הייתה התקדמות גדולה מהקאנו בעלת הגזע החלול. אותה סירה מסורתית, הנפוצה בקרב העמים החיים על פני נתיבי המים הפנים יבשתיים ברחבי תבל. מכיוון שקרקעית הקאנו עגולה, כמו הגזע ממנו גולפה, ברור הוא שכל אי-איזון מטה אותה הצידה. לא ניתן להפליג בספינות כאילו בים הפתוח, גם אם גליו מתונים. הפתרון היה לקשור שני בולי עץ קטנים, במקביל לגוף הסירה ובמרחק של כמה מטרים ממנה, באמצעות מוטות הקשורים בניצב לגוף הסירה ולקורות הייצוב (Outrigger). כשגוף הסירה מתחיל לנטות לצד אחד, כושר הציפה של קורת הייצוב באותו צד, מונע את דחיפתה אל מתחת לפני המים. המצאת הסירה כפולת הייצוב הייתה כנראה פריצת הדרך הטכנולוגית שעודדה ואפילו אפשרה את ההתפשטות האוסטרונזית מאסיה.

בזכות השימוש בסירות בעלי מבנה המונע התהפכות, אשר היו באורך של 20 או 30 מטר ויכלו להעביר משפחות וחיות בית, התאפשרה ההגירה לאורך כמה מאות קילומטרים של אוקיינוס. ב-1769 לדוגמא, ג'יימס קוק, מציין בכתביו ספינה מסורתית בטהיטי (Va'a), שאורכה היה 33 מטרים, שניתן היה להניעה על ידי מפרש או משוטים[5].

יש לראות את ההתיישבות במדגסקר, כחלק מהתופעה המופלאה של הגירת האוסטרונזים. אלו  היטיבו להפליג למרחקים ארוכים. מקובל לחשוב שמוצאם מטאיוואן. באופן הדרגתי השתלטו על אזורים מדרום לפיליפינים ולאינדונזיה ומזרחה לאיי מיקרונזיה[6] ומלנזיה.[7] הדרך אותה עברו המתיישבים, עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז וטהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (400 לספירה). הוואי יושבה על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד יושבה על ידי מהגרים מאיי מרקיז (1000 לספירה). התהליך הושלם בעיקרו עד 500 לספירה ואחרוני האיים יושבו עד 1000 לספירה. בפרק זמן לא ארוך יושבה אפוא קבוצת איים מגוונת מאין כמותה, על ידי מתיישבים שמקורם באוכלוסייה מייסדת אחת. בסוף האלף הראשון לספירה, הם יישבו כמעט כל אי מיקרונזי ופולינזי המסוגל לכלכל בני אדם. ההתפשטות האוסטרונזית נעה גם מערבה: הם הפליגו בסירותיהם לאורך חופי הודו וערב והתיישבו כנראה בחופי מזרח אפריקה (קניה של היום). משערים שבלחץ שבטי הבאנטו (Bantu) הם נאלצו לנטוש את מקומם והתיישבו במדגסקר, כנראה בסוף האלף הראשון לספירה. עד אז, היו האיים ריקים מאדם.

בשנת 2003 נבנתה ספינה, לפי תבליט שנמצא על קירות מקדש בורובודור (Borobudur) שבג'אווה[8]. קבוצה שנקראה "Borobudur Ship Expedition", ששחזרה את מסעות האוסטרונזים במאה השמינית מערבה. הם יצאו מג'קרטה, בירת אינדונזיה, הפליגו למדגסקר וממנו אל גאנה.[9]

ראו באתר זה: ההגירה הפולינזית, אל מרחבי האוקיינוס השקט

המתיישבים החדשים, השתמשו בשיטה של "טבי" (Tavy), כלומר, חקלאות של "כרות ושרוף", כדי לברא את יער הגשם הבתולי ולהכשיר קרקע לגידוליהם. הם גם צדו וחיסלו את המגה-פאונה של מדגסקר, כולל הלמורים הענקיים, ציפור הפיל, הפוסה הענק וההיפופוטם המלגשי.

ראו באתר זה: עולם החי של מדגסקר

המתיישבים שעלו מהחוף אל ההרים שבמרכז המדינה נקראו "וזימבה" (Vazimba), כלומר, "אנשי היער" , בשפת הבריטו (Barito), המדוברת עד היום אצל הדיאקים (Dayak), החיים בבורניאו.

וגידלו בעיקר טארו (פקעת עמילנית), הנקרא saonjo  במלגשית[10]. רפנדרנה (Rafandrana), אבי השושלת המלכותית של המרינה (Merina), שהשתלטו על האי במאה ה-19, היה וזימבה. כך גם Rafohy ו- Rangita – המלכות שייסדו את בית המלוכה. לעומתם, דייגים שהתיישבו בחוף הדרומי-מזרחי נקראו "וזו" (Vezo), "כלומר, "אנשי החוף", וצאצאיהן, אף הם נוודים למחצה,  הם השבטים שיושבים שם עד היום.

לפי מסורות שעברו בעל פה, מטות או שבטים אוסטרונזים (מלאים, ג'וואנזים, בוגים (Bugis) – יושבי דרום האי סולאווסי שבאינדונזיה)[11]. לימים ייקראו, בלי קשר לאי ממנו הגיעו בשם "הובה" (Hova) – שם שמקורו במילה הבוגית Uwa, שהוראתה "פשוטי עם". הם התיישבו בחופים הצפוני-מערבי והמזרחי של מדגסקר. מקורם של ההובה בתָלָסוֹקרטיה האינדונזית (מדינה, שרוב השטח שבבעלותה ימי ויש לה גם עצמה ימית) [12].

כשהגיע האסלם, על ידי סוחרים ערבים ופרסים (ולא כובשים צבאיים), הם דחקו את האוסטרונזים מהחופים של אפריקה והרחיבו את שליטתם לאיי קומורו (Comoro Islands)[13] ולחלק מחופי מדגסקר. בינתיים, כתוצאה מהתחרות עם הכוח הימי של שושלת סונג (Song) הסינית ושושלת צ'ולה (Chola) מדרום הודו, התלסוקרטיה האוסטרונזית דעכה במהירות, כשהיא פוגשת את הפורטוגלים במאה ה-16'.

יש עדויות על ספנים אפריקאים (באנטו) וערבים, שהפליגו למדגסקר, כבר במאה ה-6'.[14]. מאז ועד לשנת 1500, הגיעו מהגרים חדשים. היו אלו סוחרים במוצרים ובעבדים, שהגיעו מהמזרח התיכון (פרסים שיראזים, ערבים עומאנים, יהודים מערב). נלוו אליהם בני באנטו (Bantu) מדרום-מזרח אפריקה וסוחרים מאסיה (גוג'רטים, מלאים, ג'וואנזים ובוגים  מסולאווסי). בכמה מקרים הם התערבבו עם המקומיים.

ההיסטוריה הכתובה של מדגסקר מתחילה, כאשר העומאנים ביססו תחנות מסחר לאורך החוף הצפוני – מערבי של האי והפיצו את האסלם. הם הביאו גם את הכתב הערבי, את האסטרולוגיה ועוד אלמנטים תרבותיים.[15] בתקופה זו שימש האי מדגסקר כנמל מסחרי עבור החוף המזרח אפריקאי, שחיבר את אפריקה עם נתיבי המסחר האסייתיים (דרך המשי). לפי כמה מהמסורות המלגשיות, הערבים הראשונים שהתיישבו במדגסקר, היו פליטים ממלחמת האזרחים שפרצה בערב, אחרי מות מוחמד ב-632. החל מראשית המאה ה-10', סוחרי עבדים ערבים וזנזיברים, התיישבו בחוף המערבי של מדגסקר. ביניהם קבוצה שנקראת 'זפירמיניה'  (Zafiraminia), שהם אבותיהם של ה-Antemoro, ה- Antanosy וקבוצות נוספות, שהתיישבו בחוף המזרחי של זנזיבר. במאה ה-13', העיר ווהמר (Vohemar), הייתה נמל משגשג. עם הזמן נדדו חלק מהמתיישבים לפנים האי, כדי להתרחק מהסופות הטרופיות הפוקדות את החופים.

המהגרים הערבים היו מעטים ביחס למקומיים – אוסטרונזים ובאנטו – אבל הם השפיעו לא מעט. השמות המלגשים לעונות שנה, חודשים, עונות ומטבעות, מקורם ערבי.[16] כך גם ברכת השלום "סאלמה".[17]

במאות הראשונות של האלף השני, יסדו ספנים ערבים ואסייתיים מוסלמים, ערי מסחר בחופי מדגסקר, בעיקר בחוף הצפוני -מערבי. השם "מדגסקר" נזכר אצל מרקו פולו. הוא טען: "התושבים הם סרצנים, שומרים על חוקי מוחמד"., מבלי להזכיר תושבים אחרים. אולם לפי התיאורים, כנראה שהתכוון לאזור מוגדישו (Mogadishu) שבסומליה.

ראו באתר זה: מרקו פולו ומסעותיו

תקופת הקולוניאליזם

האירופאי שלזכותו נרשם "גילוי" מדגסקר (1500) הוא הקברניט הפורטוגלי דיוגו דיאש (Diogo Dias) הידוע גם בשם "דיוגו גומש" (Diogo Gomes).[18] הוא ראה את האי מספינתו, לאחר שזו התפצלה מהצי של פדרו אלוורש קברל (Cabral) שהיה בדרכו להודו (אותו צי מלחמתי גילה קודם לכן את ברזיל) [19]

ראו באתר זה: עידן התגליות; מסעות הגילויים וכינון האימפריה הפורטוגלית ; המסעות הפורטוגלים בדרך להודו.

לאיים שסביב אפריקה, ומדגסקר בכלל זה (גם זנזיבר, מאוריציוס, קאבו-וורדה ועוד), היה תפקיד חשוב בהיסטוריה הקולוניאלית של אפריקה. יותר ממחצית האירופאים, שהגיעו לאפריקה במחצית הראשונה של המאה ה-19', מתו ממלריה. אלה ששרדו, חזרו לאירופה עם אוצרות זהב ושנהב וכמובן עם עבדים שחורים. איי אפריקה הפכו למקלט לחבורות רב לאומיות של מלחים, סוחרים, ושודדים. הם היו בטוחים יחסית – רחוקים מהיבשת, מכדי שהאפריקאים יגיעו אליהם בספינותיהם הרעועות ועם זאת, מספיק קרובים ליבשת, כדי לקשור קשרי מסחר. לרבים מהאיים היה תפקיד חשוב במיוחד בסחר העבדים. רבים מהם היו למחנות ריכוז, שבהם נכלאו העבדים, עד שהועלו לאניות והובאו לאירופה ולאמריקה.[20]

האירופאים הראשונים שהגיעו לאי היו הפורטוגלים. הם קראו לאי 'סאו לורנצו' (São Lourenço), כלומר, לורנס הקדוש. לתושבים הם קראו "מלגסים", כנראה על שם חבל ארץ בדרום האי. הם סחרו עם המלגשים, אך לא הצליחו להתבסס באי נוכח התנגדותם העזה של התושבים. כך גם ההולנדים ובייחוד הצרפתים.

בשנת 1666, פרנציס קארון (François Caron), המושל הכללי של "חברת הודו המזרחית הצרפתית", הפליג למדגסקר[21]. ניסיונה של החברה לייסד קולוניה במדגסקר, נכשל. אבל הם ביססו נמלי מסחר באיים הסמוכים בורבון (Bourbon) – כיום ראוניון (Réunion) ובאילה דה פרנס (Isle de France) – כיום מאוריציוס. בסוף המאה ה-17, ביססו הצרפתים תחנות סחר בחוף המזרחי של האי[22], בעוד שאדמירל מיסון (Captain Misson), יחד עם צי הפירטים שלו, שהורכב ממלחים מורדים, הקימו "אוטופיה פירטית", שנקראה "ליברטאטיה" (Libertatia), באי הקטן סינט מריה (Île Sainte-Marie), שנמצא 18 ק"מ מצפון מזרח לאי.

[המושג אוטופיה פירטית , או "אזור אוטונומי ארעי" (באנגלית: Temporary Autonomous Zone), הוגדר ב-1995 על ידי הסופר האנרכיסט פיטר למבורן וילסון (Peter Lamborn Wilson), תחת הפסאודונים חכים ביי. הספר קורא למציאות של התקוממות מתמדת למול הממסד, בניגוד לחשיבה האנרכיסטית הקלאסית המבקשת מהפכה. החופש שבראשית התקוממות הוא תכליתה, ולכן היא תמיד זמנית. מכאן גם שמו של הספר – החיפוש אחר אזורי החופש הארעיים. הכותב מסביר, כי מטרתו של ה-TAZ, הוא ליצור אזור קטן וארעי של חופש ואוטונומיה מוחלטת לנמצאים בו – להימלט, ולו לזמן מה ובמקום מוגבל, מהמדינה. ה-TAZ איננו מהפכה אלא התהוות זורמת המשנה את המציאות במקום ובזמן בו היא מתהווה][23].

בשנים 1774-1824, האי מדגסקר, היה בסיס ויעד מועדף על ידי שודדי הים ומלחים, ביניהם רוברט דרורי (Robert Drury), שספינתו נטרפה לחופי מדגסקר בשנת 1704, כשהיה בן 17, והוא שהה באי חמש עשרה שנה[24]. יומנו הוא אחד העדויות הבודדות על החיים במדגסקר, במהלך המאה ה-18. באותה תקופה, כינו הספנים לעתים את מדגסקר בשם "אי הירח".

בתחילת המאה ה-18' הצליח מלך של שבט הסאקאלאווה (Sakalava), להשתלט על רוב מערבו של האי. בסוף אותה מאה התאחד שבט המֶרינה (Merina) ובמאה ה-19' הוא השתלט על רוב האי, למעט החלקים המרוחקים שבצפון ובדרום, שם היה שלטונו רופף. בממלכת מרינה התגבשו שלוש קאסטות: ה'אדריאנה' (Andriana), היינו, "אצילים" ;ה'אנדבו' (Andevo), כלומר, "עבדים" וה'הובה' (Hova), המכנים את עצמם "פשוטי העם החופשיים". [המושג "הובה" התייחס למטה מלגשי (כנראה אנשי Zafiraminia), אשר היגרו לרכס המרכזי, מהחוף הדרומי-מזרחי, במאה ה-15' ונטמעו בשבטי הוזימבה המקומיים].

בסוף המאה ה-18' אישרו ראשי שבט בצימיסקארה (Betsimisaraka) לצרפתים, להקים נמלי סחר לאורך החוף המזרחי.

בסוף המאה ה-18' ובתחילת המאה ה-19' הצליחו בני המֶרינה לבסס את שלטונם בחלק ניכר של האי. המלך אנדריאנאמפוינימרינה (Andrianampoinimerina), התחתן עם תריסר נשים מהשבטים החשובים שבאי, הקדיש להם את שתים עשרה הגבעות הקדושות שמסביב לטאנה, והפך את טאנה (Antananarivo) לבירת ממלכתו. הוא לא אפשר כניסת אירופאים לאי, במיוחד מיסיונרים.

המלך רדמה הראשון (Radama I 1810-1828) כפה את איחוד השבטים לממלכה אחת שגבולותיה הם הים ונקראה "ממלכת מרינה" (Merina). בניגוד לאביו, עודד כניסת מיסיונרים במטרה לעודד החדרת חינוך מתאים לילדי האי. הוא הזמין מומחים אירופאים, החליף את האותיות הערביות בכתב המלגשי, באותיות לטיניות. הוא הכניס למדגסקר את הדפוס וייסד בתי ספר רבים. במקביל התבססה  קבוצת ה'הובה' (Hova), שהוזכרו לעייל. היו אלו משפחות אצולה שהתאגדו על בסיס אינטרסים כלכליים אישיים, ללא מאפיינים שבטיים ייחודיים, הם פעילים עד היום. ב- 1826 רצחו ההובה את המלך ואת יורשו. כך החלה מלכות הנשים במדגסקר.

אלמנתו רָנָוָאלוֹנָה הראשונה (Ranavalona I, 1788-1861) כונתה 'האכזרית', מלכה 33 שנים (החל מ-1828), בעזרת ההובה. נישאה לרבים, ורצחה רבים בגלגול ממצוק ליד הארמון. הייתה מסויגת מהאירופאים ורדפה את המלגשים הנוצרים. החזירה את הדת המסורתית. באי נשארו מעט אירופאים, ביניהם ז'ן לאבורד (Laborde), שהיה בעל השפעה על המלכה והקים תעשיות רבות באי. לקראת סוף תקופת שלטונה ניסו הצרפתים והאנגלים לחדור בכוח לאי ונכשלו. המלכה מתה בשיבה טובה בגיל 73.

כדי להמחיש את גישתה, להלן מכתב שכתבה לאירופים: "לכל האירופים, אנגלים או צרפתים, מתוך הוקרה על הטוב שעשיתם לארצי, על ידי הוראת חוכמה וידע, אני מביעה את תודתי לכם. יכולתי לחזות במה שהיית עבור רדאמה, קודמי, ומאז הצטרפותי המשכתי לחפש את טובת נתיניו. כמו כן, אני מכריזה בפניכם שאתם רשאים לנהוג בכל מנהגיכם. אל תפחדו, כי אין לי כוונה לשנות את ההרגלים שלכם. אבל אם אני רואה כמה מנתיניי שרוצים לשנות לכל הפחות את הכללים שנקבעו על ידי שנים-עשר המלכים הגדולים, אבותיי, לא אוכל להסכים לכך; לא אתן לבני אדם לבוא ולשנות שום דבר במה שקיבלתי מאבותיי, מהם קיבלתי, בלי בושה ובלי פחד, את כל הרעיונות. אתם חופשיים ללמד את עמי מדע וחוכמה; אבל לגבי התעסקות במנהגי אבות, זה מלאכת הבל, ואני אתנגד לזה לגמרי. כמו כן, בכל הנוגע לדת, בין אם בימי ראשון ובין אם במהלך השבוע, טבילות וישיבות, אני אוסרת על הנתינים שלי לקחת בהם חלק, ומשאירה לכם האירופים חופש לעשות מה שאתם רוצים."

בנה, רדמה השני (מלך: 1861-1863), הוטבל לנצרות בסתר. הוא גדל תחת השפעה של לאומנים צרפתיים בטאנה. ניסה להנהיג תיקונים. הוא ביטל את עונש המוות ופתח את ארצו לאירופאים. ב-1854 , כתב מכתב לנפוליון השלישי והזמין אותו לפלוש למדגסקר ולקדם אותה. הוא חתם על מסמך היסטורי עם למברט הצרפתי (Joseph-François Lambert) שבו אפשר ליזמים צרפתיים, שהגיעו לאי רק שלושה שבועות קודם לכן, לפתח (ולנצל) את המכרות, היערות והקרקעות של מדגסקר, תמורת 10% מן ההכנסות, שיופרשו לבית המלוכה המלגשי[25]. אך הוא מלך 20 חודשים בלבד ונרצח על ידי השמרנים.

באי המשיכה פעילותם של מיסיונרים: ישועים, אנגליקנים, לותרנים וקוויקרים. המלכה רָנָוָאלוֹנָה השנייה (1868-1883) ובעלה, ראינלאיאאריווני (Rainiliarivoni), שהיה גם ראש הממשלה והשליט בפועל, הוטבלו לנצרות הפרוטסטנטית. לכן כונתה "הנוצרייה" וביטלה את העבדות. כמו כן, ניסה, בעזרת בריטניה, לשמור על עצמאות האי מפני השתלטות צרפת. אך בשנת 1890 הסכימה בריטניה להכיר בחסות צרפת (Malagasy Protectorate) על האי,[26] תמורת הכרה בחסותה על זנזיבר (במאה ה-21', חלק מטנזניה). בתחילה ניסתה מלכת מדגסקר לסרב,[27] אולם בשנת 1894 נחת צבא צרפתי באי וב-1895 השלים את כיבושו. ומדגסקר הייתה למדינת חסות. ב-1896 פרץ מרד, בו התמרדו תושבי מדגסקר נגד השלטון הצרפתי, בתקווה שאנגליה תבוא לעזרתם, או שמסיבה אחרת הצרפתים לא יטרחו לדכא את המרד. אולם המרד דוכא בידי הגנרל ז', ס' גליני (Joseph Gallieni). הצרפתים הדיחו את מלכת המרינה האחרונה, רָנָוָאלוֹנָה השלישית (1883-1897), מכיסאה והיא הוגלתה למרוקו.

מדגסקר הייתה למושבה צרפתית. הגנרל גליני משל במדגסקר בשנים 1896 – 1905. הוא פעל לפיתוח כלכלת האי, סלל מסילות ברזל, דאג לחקלאות והרחיב את החינוך. המלגשים המשיכו למרוד ועשו ניסיון למרד ב-1904. כמו כן קמה תנועת מחתרת אשר נחשפה במלחמת העולם הראשונה, אם כי חיילים בני האי שירתו בצבא צרפת.

חיילים מלגשים השתתפו במלחמת העולם השנייה בקרבות בצרפת, מרוקו וסוריה. כאשר צרפת נכנעה לפני גרמניה הנאצית, מדגסקר נשלטה בידי מושל שנותר נאמן לממשלת וישי. בפברואר 1942, בעקבות נפילת סינגפור בידי היפנים, עלה חשש בקרב בעלות הברית, שמושל מדגסקר יאפשר ליפנים לפעול מהאי.[28] בעקבות זאת, דרשה ארצות הברית מממשלת וישיף התחייבות בכתב שיגנו על האי מפני כל ניסיון פלישה וממשלת וישי נענתה לדרישה. אולם באפריל 1942, הורעו היחסים בין ממשלת וישי ובנות הברית, לאחר שאניות צרפתיות הועברו ליפנים. מושל מדגסקר הדיח את נאמני דה גול ממשרות בכירות באי, הגם שנטען שרוב התושבים היו מנאמני דה גול.

בחמישה במאי 1942 הבריטים תקפו את נמל דייגו סוארז (Diego Suarez) – כיום Antsiranana  שבצפון מדגסקר- [29] וכבשו אותו.[30] עד השביעי לחודש (מבצע Ironclad), כדי למנוע מהיפנים לכבשו. בהמשך מאי 1942 הודיעו בעלות הברית על העברת האי לידי כוחות 'צרפת החופשית' של דה-גול. אולם בפועל רוב האי נותר בידי המושל מטעם ממשלת וישי. בתחילת יוני נעשתה פעולה לטיהור האי, אך גם היא לא סלקה מהאי את השליטה של וישי. בסוף יוני 1942 עלה אל האי כוח של צבא דרום אפריקה.

בספטמבר 1942 חודשה הלחימה,[31] וכוחות הברית התקדמו לכיוון הבירה, תוך שהם כבשו את מאיונגה (Majunga). ב-16' בספטמבר 1942 ביקש מושל האי לפתוח במשא ומתן על מסירת האי לידי הבריטים, אולם הוא דחה את תנאי הפסקת האש שהוצעו לו, והלחימה נמשכה. ב-24' בספטמבר 1942 נכנסו כוחות הברית לבירת מדגסקר והמושל הצרפתי מטעם וישי, נמלט לפיאנארנצוה (Fianarantsoa) שבדרום האי, ממנה המשיך את הלחימה. נכבשה ב-30' באוקטובר 1942 והלחימה נמשכה עד 8' בנובמבר 1942. מושל האי מטעם וישי, נעצר והובא לדרום אפריקה.

בתקופת השואה העלו הנאצים את "תכנית מדגסקר", שלא התממשה.[32] הייתה זו תכנית של הנאצים לטיהור אתני של אירופה מיהודייה על ידי גירושם לאי. את התכנית הגה לראשונה הסופר הגרמני האנטישמי פאול דה לגארד (Paul Anton de Lagarde‏), בשנת 1885. בשנות ה-20' הועלתה התוכנית שוב על יד האנטישמים הבריטים הנרי המילטון בימיש (Henry Hamilton Beamish), ארנולד ליס (Arnold Leese) ואחרים. בפולין שבין מלחמות העולם, אומצה התוכנית על ידי אחד מארגוני הימין הקיצוני בסיסמה "יהודים למדגסקר" (Żydzi na Madagaskar).

בשנת 1937 החלו פולין וצרפת, לשאת ולתת על דרכים ואמצעים מעשיים לביצוע העברת אוכלוסייה יהודית למדגסקר. ממשלת צרפת הסכימה שפולין תשלח אל האי ועדת בדיקה בת שלושה חברים, שניים מהם יהודים. בשובם ממנו, הגישו היהודים דוח פסימי על כושר הקליטה של מדגסקר, האומר שניתן לאכלס שם רק בין 5,000-7,000 משפחות, אבל ממשלת פולין קיבלה דווקא את דעתו החיובית של יושב ראש הוועדה הפולני, מצ'יסלב לפצקי, והמשא ומתן עם הצרפתים נמשך.[33]

ב-9' בדצמבר 1937, כשהתברר שסיכויי הביצוע של התוכנית קלושים, כתב העיתון הגרמני "וסטדויטשר ביאובכטר": "מדגסקר הייתה יכולה להיהפך ל'ארץ המובטחת' של היהודים שמהם ביקשה פולין להיפטר, רק אם הם [היהודים] היו יכולים לנהל שם חיי אדונים, בלי כל מאמץ מצדם, ועל חשבון אחרים. על כן יש ספק, אם ההזמנה ליציאת בני ישראל אל מדגסקר תשחרר בקרוב את פולין מחלק ניכר מן הטפילים האלה".[34]

מנהיגי גרמניה הנאצית והיטלר עצמו דנו בתוכנית כבר בשנת 1938. ב-5' במרץ שלח אחד מאנשיו של ריינהרד היידריך (Reinhard Tristan Eugen Heydrich)[35] פקודה לאדולף אייכמן, לאסוף חומר כדי לחפש "פתרון" לשאלה היהודית "באמצעות מדיניות חוץ, כמו המשא ומתן שכבר מתנהל בין פולין לצרפת".

ראש המחלקה היהודית במשרד החוץ הגרמני, פרנץ רדמאכר (Franz Rademacher), הציג את הרעיון הזה ביוני 1940, זמן קצר לפני נפילת צרפת. ההצעה קראה למסור את השליטה במדגסקר, אז מושבה צרפתית, לידי גרמניה כחלק מתנאי השלום.

ב-1940, עם נפילת צרפת וחלוקתה, בין שטח כיבוש גרמני, לבין הישות שנקראה "צרפת של וישי", צץ מחדש הרעיון של תכנית מדגסקר וקודם בפרט על ידי ריינהרד היידריך. האי מדגסקר, שהיה מושבה צרפתית נשאר תחת שלטונה של וישי וככזה נראה לנאצים כמתאים למטרותיהם. המשימה הוטלה על משרד החוץ. התוכנית הייתה לבודד את היהודים במקום נידח זה, בו יופרדו מעמי אירופה.[36]

בפועל, התוכנית לא הייתה מעשית, הן מבחינה לוגיסטית והן מבחינה צבאית. המסלול הימי למדגסקר עבר דרך הים התיכון ותעלת סואץ שבשליטה בריטית. המסלול העוקף את אפריקה, מן האוקיינוס האטלנטי במערב לאוקיינוס ההודי במזרח, היה ארוך מדי ועבר מול חופי דרום אפריקה, שהייתה דומיניון בריטי. למרות זאת נשקלה התוכנית ברצינות, ובסוף שנת 1940 הגלו הנאצים חלק מיהודי מערב גרמניה לצרפת, כהכנה לשילוחם למדגסקר; אך בראשית שנת 1941, עם ההכנות למבצע ברברוסה, נזנחה התוכנית ובמקומה באה תכנית ההשמדה הכוללת, בראשיתה באמצעות האיינזצגרופן. שש עוצבות מבצע שנלוו לצבא הכובש והשמידו בירי מאות אלפי יהודים בברית המועצות, ולאחר מכן בדרך של המתה בגז במחנות ההשמדה.

ההתקוממות המלגשית

"ההתקוממות המלגשית" היתה מרד נגד השלטון הצרפתי במדגסקר, שפרץ במארס 1947 ונמשך כמעט שנתיים, עד פברואר 1949.

לקראת סוף 1945, החלו  מנהיגי התנועה הלאומית בצעדים להשיג עצמאות מצרפת, באופן חוקי, אולם כישלון המגעים גרם למלגשים לאכזבה קשה. אמנם, משטר דה גול, שלאחר המלחמה, ביטל את עבודת הפרך שהיתה נוהגה במושבות ואת חוקת העונשין השנואה, שיוחדה לילידים, אך החברות האפריקאיות, ובכלל זה החברה המלגשית, שאפו לעצמאות.

ב-29 במרץ 1947 יצאו לאומנים מלגשים, חמושים בעיקר בחניתות, בהתקפות פתע מתואמות, נגד בסיסים צבאיים ומטעים בבעלות צרפתית בחלק המזרחי של האי . ההתקוממות אומצה גם על ידי תושבי הדרום והתפשטה לרמות המרכזיות ולעיר הבירה של אנטננריבו, עד החודש הבא, כאשר מספר הלוחמים הלאומניים המלגשים נאמד בלמעלה ממיליון.

במאי 1947 החלו הצרפתים להתמודד עם המהומות. הם שילשו את מספר החיילים באי ל-18,000, בעיקר על ידי העברת חיילים ממושבות צרפתיות, במקומות אחרים באפריקה. השלטונות הקולוניאליים ביקשו להילחם הן בחזית הפיזית והן בחזית הפסיכולוגית, על ידי הטלת מורא. הם עסקו במגוון טקטיקות של טרור, שנועדו לדכא את האוכלוסייה. הכוח הצבאי הצרפתי ביצע הוצאות להורג המוניות, הפעילו עינויים ולא בחלו במעשי אונס, הצתת כפרים שלמים, ענישה קולקטיבית ומעשי זוועה אחרים, כגון השלכת אסירים חיים ממטוס (טיסות מוות)

מספר ההרוגים המשוער של המלגשים נע בין  11,000 לפי ההערכה המינימליסטית, לבין למעלה מ-100,000, כיום, מקובל להסכים על 80,000 הרוגים. הלאומנים הרגו כ-550 אזרחים צרפתים, וכן 1,900 מלגשיים, ששירתו ככוחות  עזר בצבא הצרפתי. עד אוגוסט 1948, רוב המנהיגים הלאומניים נהרגו או נתפסו, והמרד הופסק למעשה כבר בדצמבר 1948, אם כי ההתנגדות המזוינת האחרונה הובסה רק בפברואר 1949.

הדיכוי האלים של המרד הותיר צלקות עמוקות בחברה המלגשית. שדירה חברתית של מנהיגים ומנהלים נמחקה למעשה, דבר שיצר אתגרים למדינה, כשהגיעה לעצמאות ב-1960. שלושת הצירים הראשונים של התנועה הלאומית של מדגסקר נעצרו, עונו והוחזקו בכלא, עד שניתנה להם חנינה ב-1958. מנהיג נוסף ששרד את הסכסוך, מונג'ה ג'אונה (Monja Jaona), נכלא גם הוא לתשע שנים ולאחר מכן הקים את 'מפלגת מלגשיה' (MONIMA), שהייתה לה השפעה ניכרת על הפוליטיקה המקומית.

צרפת סיווגה כ"סודי", את רוב המסמכים הקשורים להתקוממות, וממשלתה שמרה על שתיקה בנושא, עד שנשיא צרפת ז'אק שיראק, במהלך ביקור רשמי במדגסקר בשנת 2005כינה זאת "בלתי מקובל". כמה במאים מלגשיים עשו סרטים בתקופת המרד; דבר שמסייע להנציח את ההתקוממות. ב-1967 הכריזה ממשלת מדגסקר, על ה-29 במארס כחג שנתי, ב-2012 נחנך במורמנגה (Moramanga) מוזיאון המוקדש למרד.

עצמאות

ב-14' באוקטובר 1958, הוכרזה הרפובליקה המלגשית, כחבל ארץ אוטונומי במסגרת חבר העמים הצרפתי (Communauté française)[37]. ב-26' ביוני 1960 זכתה מדגסקר לעצמאות מלאה, בשם "הרפובליקה המלגשית", אולם נשמרה בחבר העמים הצרפתי. ליכודה הלאומי של הרפובליקה המלגשית היה מגובש בהרבה מאשר ברוב מדינות אפריקה. בהנהגתו של פיליבר ציראנאנה (Tsiranana), שנבחר בסוף 1959, בראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נשמר במדינה שלטון דמוקרטי רב מפלגתי. הוא התפטר מתפקידו במאי 1972, בתגובה להפגנות המוניות נגד ממשלתו והעביר את השלטון לידי הצבא, אם כי שמר על תוארו כנשיא. הוא קיים קשרי ידידות עם ישראל וביקר בה. גם גולדה מאיר ולוי אשכול ביקרו במדגסקר. ב-1975 הוחזר השלטון האזרחי, ודידיה רצירקה (Didier Ratsiraka) מונה לנשיא. ב-1976 שונה שם המדינה מ"הרפובליקה המלגשית" ל"מדגסקר".

רצירקה עמד בראש משטר סוציאליסטי, שניהל מדיניות של הלאמה ויצר מדינה ריכוזית מאוד. רצירקה הגביל את האופוזיציה ולא התיר לעיתונות לבקר את מהלכיו. הוא נבחר מחדש ב-1982 ושוב ב-1989. שלט 25 שנה. לאור התדרדרות המצב הכלכלי בתחילת כהונתו השלישית, נאלץ רצירקה לערוך רפורמות כלכליות, שבמסגרתן הפכה הכלכלה לליברלית יותר. רפורמות אלו לוו ברפורמה פוליטית, שביטלה את הצנזורה על העיתונות ואישרה את הקמתן של מפלגות נוספות. כוחה של האופוזיציה התגבר ורצירקה אולץ להתפטר ב-31' באוקטובר 1991.

ב-1992 אושרה במשאל עם חוקה חדשה. בחירות לבית הנבחרים, שהתקיימו בשנים 1992-1993, סיימו 17 שנות שלטונה של מפלגה השלטון. ובבחירות שנערכו ב-1993 נוצח רצירקה, בידי אלבר זאפי (Zafy), ממנהיגי האופוזיציה.

ב-1996 הפרלמנט הדיח את זאפי מתפקידו. בבחירות שנערכו ב-1997 התמודדו שוב רצירקה וזאפי, והפעם ניצח רצירקה, שעם כניסתו לתפקיד הצליח להעביר חוקה חדשה שמעניקה סמכויות נרחבות לנשיא.

בשנת 2001 היו בחירות והממשלה נפלה. מכיוון שהתוצאות הראו כמעט על שוויון מוחלט, רצירקה סירב לפנות את מקומו, אך אז הייתה התקוממות שקטה שאילצה אותו לבסוף לעזוב. הוא ניסה להילחם וניתק את הגשרים המובילים לטאנה (פוצצו כמו ב'ליל הגשרים'). החליף אותו מרק רבלומננה (Marc Ravalomanana), DJ במקצועו. שני המועמדים טענו לניצחון בבחירות והתפתח משבר פוליטי שכמעט הגיע לידי מלחמת אזרחים, עד שביולי 2002 רצירקה ותומכיו גלו לצרפת והותירו את הנשיאות בידי רבלומננה.

רבלומננה הוא משכיל הנתמך על ידי ארצות אירופה, בקשר מצוין עם אנגליה בעיקר. נתן לאמריקאים שטח ענק להקמת השגרירות. מאחר ונטייתו הייתה בעיקר לאנגליה, בעלי העסקים הזרים (צרפתים ברובם –70% מן המשקיעים) הודאגו מאד וחלקם אף משך עסקיו מן האי. בעלי עסקים אלה הם העומדים כפי הנראה מאחורי אי השקט של 2006.

בשנת 2009 הממשלה סגרה את תחנת הרדיו הפרטית בבעלות ראש העיר של טאנה. הוא התרגז וגרם להפגנות שהסתיימו לבסוף בהפיכה כללית, בשם חופש הדיבור. הצבא קיבל ממנו את השלטון, וכנראה גם מומן על ידו. ההתקוממות האזרחית-צבאית הצליחה והנשיא ברח מהאי. האופוזיציה, התומכים של אנדרי נירינה רג'ואלינה (Andry Nirina Rajoelina), היו מאד אלימים וזכו בשלטון בכוח הזרוע. הנשיא הקודם מינה אישה כשרת ההגנה, והצבא לא אהב זאת בלשון המעטה, לכן הורידו אותו. ההפיכה לא הוכרה על ידי מדינות העולם, ננקטו סנקציות נגד הממשלה. הנשיא התחייב לערוך בחירות חופשיות אך דחה זאת פעם אחר פעם. האיחוד הדרום אפריקאי לא הכיר בממשלה הנוכחית ולכן יש ירידה גדולה מאד בכלכלה (סנקציות). הצבא הוא זה שבאמת שולט במדינה ולא הנשיא. הגנרלים הקודמים נעצרו כולם, מדובר על דיקטטורה של ממש. כל מי שמחה נגד המשטר נעצר. שלא בפניו נידון הנשיא הקודם רבלומננה הגולה למאסר ועבודות פרך. ב-25' בינואר 2014 הסתיימה כהונתו של רג'ואלינה כנשיא.

מ- 2009 ראש הממשלה נציג הובה (Hova), שזו "מאפייה" של טאיקונים, שהוזכרה לעייל.

הוא הוחרם על ידי ארגון מדינות אפריקה – מדגסקר בירידה כלכלית וחברתית. לאחר תהליך גישור ממושך בהובלת קהילת הפיתוח של דרום אפריקה, מדגסקר קיימה בשנת 2013 בחירות לנשיאות ולפרלמנט בתמיכת האו"ם. שר האוצר לשעבר הרי רג'ונארממפיאן (Hery Rajaonarimampianina) זכה בבחירות חוזרות בדצמבר 2013 ונכנס לתפקידו בינואר 2014.

בנובמבר 2018 התמודדו בבחירות אנדרי רג'ואלינה (Andry Rajoelina), ראש המועצה העליונה הזמנית והנשיא בפועל 2014-2009, ורטסירקה. רג'ואלינה ניצח. ב-19' בינואר 2019 הושבע רג'ואלינה לתפקידו, כנשיא מדגסקר.

בשנת 2019 מתו במדגסקר, 1,200 איש ממגפה של חצבת[38].

אחרי פרוץ מגפת הקורונה, באפריל ומאי 2020, תמך הנשיא רג'ואלינה בשימוש לא מבוסס על הוכחות, של תרופה צמחית בשם Covid-Organics , שכללה ארטימיזיה (Artemisia)[39] ועשבים מקומיים אחרים, כטיפול במחלה הוויראלית. התרופה הורכבה במכון למחקר יישומי של מדגסקר. הצבא חילק את התרופה לציבור ובבתי הספר ושתיית חליטה עם "התרופה" נכפתה על התלמידים בבתי הספר. כמה מדינות אפריקאיות, בין השאר, טנזניה, ליבריה, גינאה המשוונית וגינאה ביסאו רכשו את התרופה בצורת חליטה. מצ'יידיסו מואטי מהלשכה האזורית של ארגון הבריאות העולמי, העיר שאין הוכחות ליעילות טיפול זה, שלא עבר מחקרים קליניים מתאימים ואין נתונים שעברו בקורת עמיתים. גם האקדמיה הלאומית לרפואה של מדגסקר הביעה ספקות לגביה. יועץ ארגון הבריאות העולמי העיר ב'גוגל': ש"לאפריקאים מגיע להשתמש בתרופות בעלות אותם הסטנדרטים כמו תושבי שאר העולם". האיחוד האפריקאי ביקש לבחון את יעילות החליטה המלגשית. באפריל 2020 ארפין הליסו, מנהלת העיתון 'ני ואלוס'ו (Ny Valosoa)  הושמה במעצר בחשד כי הפיצה "פייק ניוז", אחרי שמתחה בקורת על האופן שבו ניהל הנשיא את משבר המגפה והואשמה כי הסיתה נגד הנשיא. באוגוסט 2020 פנה רג'ואלינה לשותפיה הטכניים והפיננסיים של מדגסקר, לבוא לעזרתה על מנת להשיג הגנה נוספת ואמצעים טיפוליים נשימתיים מול מחלת הקורונה. שר הבריאות שהתריע לגבי הגל האפידמי והתרבות הצורות החמורות של המחלה, פוטר מתפקידו. במאי 2021 הווריאנט הדרום אפריקאי של קוביד 19, התפשט במדינה והנשיא טען שאף חיסון אינו יעיל נגדו, אף על פי שהנתונים המדעיים היו אחרים.

באשר לרעב שפרץ בחלק מהמדינה, הטיל רג'ואלינה את האשמה על שינוי האקלים וקרא לאומות החזקות לעזור. לדעתו, בירוא היערות והפגיעה במגוון הביולוגי בארצו תרמו לשינוי באקלים. הוא ביקש להיאבק בו על ידי השימוש בתנורים על בסיס ביו-אתנול וגז. ביוני 2021 הוכתה המדינה בעיקר בדרום בבצורת קשה וברעב. רג'ואלינה הודיע על תכנית למאבק ברעב, בשיתוף פעולה עם שגריר ארצות הברית, מייקל פלטייה (Michael Pelletier) .

ב-22 ביולי 2021 נעצרו שישה אנשים, לרבות אזרח צרפתי ששירת בעבר בצבא צרפת, בקשר לרצוח את הנשיא. אותה שנה, היתה שנת הבצורת הקשה ביותר במדגסקר, מזה ארבעים שנה. בצורת שגרמה לרעב בקרב מיליון בני אדם, בדרום המדינה. כתוצאה מכך, אלפי בני אדם, עזבו את בתיהם, בחיפושם אחר מזון[40].

ביוני 2023, חשיפת האזרחות הצרפתית של רג'ואלינה הובילה לפתיחת חקירה פרלמנטרית, ולאחריה חקירה של בית המשפט החוקתי העליון מיוזמת קבוצת אזרחים מהפזורה המלגשית בצרפת.

הערות

[1] ראו באתר זה: הטבע של מדגסקר

[2] "Ancient bird bones redate human activity in Madagascar by 6,000 years". Zoological Society of London (ZSL). September 10, 2018.

[3] Ricaut et alii (2009), "A new deep branch of Eurasian mtDNA macrohaplogroup M reveals additional complexity regarding the settlement of Madagascar, BMC Genomics", Wikipedia, History of Madagascar,

[4] העמים האוסטרונזים (Austronesian peoples) או העמים הדוברים שפות אוסטרונזיות, הם קבוצה של עמים שונים בדרום מזרח אסיה, אוקיאניה ומזרח אפריקה הדוברים שפות אוסטרונזיות. האומות והשטחים המאוכלסים בעיקר על ידי עמים אלה ידועים באופן קולקטיבי כ"אוסטרונזיה". הם כוללים את העמים הילידיים הטייוואנים, רוב הקבוצות האתניות באיי דרום מזרח אסיה, מלנזיה, מיקרונזיה, פולינזיה ומדגסקר. הם נמצאים גם בחלקים של דרום מזרח אסיה. (Ross, Malcolm (June 1996). "On the Origin of the Term 'Malayo-Polynesian'". Oceanic Linguistics. 35 (1): 143–145.)

[5] ראו באתר זה: מסעותיו של קפטיין קוק

[6] מיקרונזיה – (ביוונית איים קטנים) – קבוצה של 607 איים במערב האוקיינוס השקט.

[7] מלנזיה – (ביוונית האיים השחורים) – קבוצת איים מצפון מזרח ליבשת אוסטרליה הנחלקת בין 5 מדינות: פיג'י, איי שלמה, פפואה ניו גינאה, מזרח טימור וואנוטו וכן קלדוניה השייכת לצרפת ואיריאן המערבית השייכת לאינדונזיה וממוקמת באותו אי עם פפואה ניו גינאה.

[8] ראו באתר זה: מקדש בורובודור.

[9] Pareanom, Yusi Avianto (2005). Cinnamon Route: The Samudraraksa Borobudur Expedition. Taman Wisata Candi Borobudur, Prambanan & Ratu Boko.

[10] טארו (שם מדעי: Colocasia esculenta) הוא פקעת עמילנית אכילה של השיח המוכר בעברית כ"קולקס". סוג צמחים במשפחת הלופיים. המינים גדלים בר במרכז ובמזרח אסיה הטרופית ומתאפיינים בעלים גדולים ובפקעות שורש. ישנם מספר מינים המכונים טארו. מינים אחדים, ובייחוד קולקס הקדמונים, קרויים באנגלית Elephant Ears (אוזני הפיל), בעקבות צורת העלים ומידותיהם הענקיות.

[11] ראו באתר זה: בוגים ומקסארים בסולאווסי

[12] ניתן להגדיר את מעמדה של תלסוקרטיה, כמעצמה ימית. רק לעיתים נדירות יש למעצמות כאלה עוצמה יבשתית המשתווה לעוצמה הימית שלהן. היוונים השתמשו לראשונה במונח "תלסוקרטיה" בתיאור הציוויליזציה המינואית, שכוחה התבסס על עוצמתה הימית. הרודוטוס התייחס בזמנו לנחיצות בפיתוח כוח ימי אשר יהווה מענה כנגד ההתעצמות הימית של הפיניקים.

[13] ארכיפלג קומורו (בצרפתית: Archipel des Comores) הוא קבוצת איים הממוקמת בין דרום-מזרח אפריקה, ממזרח למוזמביק, לצפון-צפון-מערב מדגסקר. אלו ארבעה איים געשיים ששטחם 2,236 קמ"ר.

האיים מחולקים מנהלית בין שתי מדינות, קומורו במערב, והרפובליקה הצרפתית, אם המחוז מעבר לים מיוט במזרח הארכיפלג. הנוכחות הצרפתית בארכיפלג קומורו הוא נושא במחלוקת בין צרפת לקומורו. עם זאת, שתי המדינות מקיימות יחסים דיפלומטיים תקינים. בנוסף האיים באן דו ז'זר ואיי גלורייז הם חלק מהארכיפלג.

[14] Majewski, Teresita; Gaimster, David (2009). International Handbook of Historical Archaeology. Springer Science & Business Media.

[15] Metz, Helen Chapin (1994). "Library of Congress Country Studies: Madagascar (Education)". Archived from the original on March 27, 2019. Retrieved February 1^st 2011.

^[16] "History Of Madagascar". www.Historyworld.Net. Retrieved May 27^th 2020.

[17] Dahle, L. (1876). "The Influence of the Arabs on the Malagasy Language". The Antananarvio Annual and Madagascar Magazine. 1: 75–91.

[18] הוא היה אחיו של בארתולומיאו דיאש וגילה כמה מאיי כף ורדה, יחד עם אנטוניו די נולי (Antonio de Noli).

[19] Ley, Willy (August 1966). "Scherazade's Island". For Your Information. Galaxy Science Fiction. pp. 45–55.

[20] רישארד קפושינסקי, בצל השמש, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1998, עמ' 64.

[21] Herbermann, Charles, ed. (1913). "Madagascar" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.

[22]Vincent, Rose (1990). The French in India: From Diamond Traders to Sanskrit Scholars. Popular Prakasha

[23] Peter Lamborn Wilson, who coined the term in his 1995 book Pirate Utopias: Moorish Corsairs & European Renegadoes

[24] From MADAGASCAR to the MALAGASY REPUBLIC, by Raymond K. Kent pg 65–71

[25] Ade Ajayi, Jacob Festus (1989). Africa in the Nineteenth Century until the 1880s. Paris: UNESCO.

[26] הליכות עולם, המליץ, 11' בפברואר 1884

[27] דברי הימים להמדינות, הצבי, 31' באוקטובר 1884

[28] גם מדגסקר בתחום השאיפות של יפאן, המשקיף, 15' בפברואר 1942.

[29] (Antsiranana)

[30] הצבא הבריטי כבש את האי מאדגסקר, הַבֹּקֶר, 5' במאי 1942.

[31] במדגסקר החלה מלחמה מחדש, הַבֹּקֶר, 11' בספטמבר 1942.

[32] מאדאגאסקאריזם, דבר, 29' באוגוסט 1941.

[33] שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 251-250.

[34] שם.

[35] פושע מלחמה גרמני נאצי, שהיה בין האחראים העיקריים והיוזמים, לצד היינריך הימלר, על השמדת היהודים ו"הפתרון הסופי". כונה "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדית" ו"התליין".

[36] פתרון האויב: השמדה וגלות, דבר, 9' בספטמבר 1940.

[37] ארגון בינלאומי המאחד את העמים שהיו תחת שליטת צרפת בתקופה הקולוניאלית שלה.

[38] Bezain, Laetitia (April 14, 2019). "Measles outbreak kills more than 1,200 in Madagascar". AP NEWS. Retrieved April 15, 2019.

[39] ארטימיזיה – סוג של לענה

[40] "Madagascar's hungry 'holding on for dear life', WFP chief warns". UN News. June 23, 2021. Retrieved July 24, 2021.