הודו תחת שלטון האסלאם

ראו גם, באתר זה: האסלאם ;  משנתו הפוליטית של אכבר.

המגע עם העמים המוסלמים שינה את מהלך ההיסטוריה של הודו והטביע את חותמו בצפון הודו למשך אלף השנים הבאות. כבר במאה ה-7 ערכו המוסלמים שלש פשיטות מן הים ומן הייבשה על הודו. בשובם הביאו מהודו את המתימטיקה, היינו, את השימוש ב""0" ואת הספרות המוכרות בארץ כ"ספרות ערביות".

ב- 712 המוסלמים כבשו את סינד ונאחזו בצפון מערב הודו. בסוף המאה ה- 10, הביסו הגזנאווים (המדינה הטורקית הראשונה שמרכזה היה באפגניסטן), את המושל ההינדואי של פנג'אב ואפגניסטן ואת ברית השבטים ההודים שהונהגה על ידו ויסדו את הממלכה האיסלמית הראשונה, שהקיפה תחום ניכר של הודו עצמה. שולטן מחמוד (998-1030) פלש לפנים הודו 17 פעם ולבסוף סיפח לממלכתו את פנג'ב.

ראו באתר זה: העמים הטורקיים.

בו זמנית, בדרום, קמה בדקאן שושלת צ'אלוקיה שניה, ודרומית יותר עלתה קרנה של שושלת צ'ולה, ששליטיה שמו קץ לעליונות הפאלאווים. כוחותיו של המלך ראג'נדרה צ'ולה (1014-1049) שלח כוחות צבא לאורך החוף המזרחי שהיכו את שליטי בנגאל וכוחות צי שניצחו את שליטי סומטרה, יאווה וחצי האי המלאי.

הגנזאווים הטילו מסים על המדינות ההודיות בהן קמו לפרקים מלכים אדירי כח, אך אילו נאבקו זה בזה ולא השכילו להתאחד במאמץ משותף לגרש את הגנזאווים מפנג'אב. ברית של שליטי הודו בהנהגת פריטהוויראג'ה השלישי לבית צ'אהאמאנה, נחלה מספר נצחונות על הכוחות הגורים המוסלמים ולבסוף הפסידו לצבאם שהונהג על ידי מועז א-דין מוחמד ב-1192.

 צילם: גילי חסקין

המאות ה-8-12 היו תקופות של פיתוח מערכות ההשקייה. בפרובינציות הצפון – מערביות והצפוניות פותחו גלגלות להעלאת מים מהבארות והאגמים, בעזרת הידיים בלבד. מאוחר יותר, במאה ה- 13, הופעל גלגל מתקדם יותר על ידי צמד שוורים, שנקרא "הגלגל הפרסי", המשמש את צורכי ההשקייה של פרובינציות רבות עד היום. בדרום הודו פותחו מיכלים כמקור השקייה ראשי: החקלאים הקטנים פיתחו מיכלים קטנים; הכפרים והמדינות פיתחו מיכלים גדולים יותר, לפי גודלם. האזור רושת בערוצים ובתעלות השקייה. זמינות מי ההשקייה הובילו להתפשטות שטחי החקלאות ולעיבוד אינטנסיבי, קרקעות חדשות עובדו ונוסו גידולים חדשים. ההתקדמות הכלכלית יצרה חברה מורכבת יותר מהקודמת. נוצר חוסר התאמה כלכלי וחברתי גדול יותר. הגלגל הפרסי הבטיח כאמור אספקת מים ובעקבותיה גם חקלאות משופרת, בעזרת הנחת רשת של צנרת יקרה. לפיכך, רק השכבה העליונה של החקלאים יכולה היתה להשקיע את הסכום הדרוש, לקצור את הפירות ולהשאיר אחריהם את אחיהם פחותי המזל. אותו דבר קרה עם כלים חקלאיים ויבולים מרובי הכנסה. כך הוביל הקידום החקלאי לחקלאים בדרגות וברמות התפתחות שונות מכפי שנאמר, תקופה זו מצטיינת בשיטת קסטות קשוחה ביותר. ההשתייכות נקבעה עם הלידה והיה קשה, אם כי אפשרי, להתגבר על כך. ייתכן מאד שהדרישה לידיים עובדות בחקלאות תרמה להתפתחות הזו. עם התפתחות החקלאות יש פחות עובדים ולפיכך, שיטת הקסטות מנעה מחברי הקסטות הנמוכות להחזיק אדמה בעצמם. לכן, ייתר השכבות, ללא הפרדה בין מעמד זה או אחר, השתמשו בעבודה שלהם. הדבר הוביל לפרדוכס: במצב של שפע אדמה, ישנה שכבה של מחוסרי אדמה. זה היה פתרון הודי ייחודי לבעיית הקרקע, שבאירופה של ימי הביניים נפתרה על ידי השיטה הפיאודלית. ייצור חקלאי מוגבר הבטיח גידול ביבול ועל ידי כך גידול בהכנסות השליטים שגבו ממנו מסים.

שולטנות דלהי בסוף המאה ה- 13, מגיע גל חדש של פולשים שבאו על מנת להישאר בה. נוסדה מדינה חדשה ושמה "השולטנות של דלהי". קוטב אל דין איבך, נציבו של מוחמד הגורי, הרחיב את תחומי שלטונו וקבע את בירתו בדלהי כשליט עצמאי בתור שולטן. ברבע הראשון של המאה ה-13, הם הגיעו למצב של שלטון ישיר או עקיף על חלקים גדולים של תת הייבשת. הגבולות הטריטוריאליים השתנו משליט לשליט.

התהליך של ריכוז המדינה וגביית המסים, הגיעו לשיאם בזמן שלטון השולטנות של דלהי. מסי קרקע נגבו עד כדי מחצית היבול. קצינים מונו לגביית מסים שעלו על משכורתם השנתית. קצינים בכירים יותר קבלו אזורים גדולים יותר, כדי לגבות מסים, להחזיק צבא ולהשגיח על החוק והסדר. %6 מהכנסות המדינה באו מתרומות למוסדות דתיים על ידי אנשים פרטיים, כמובן דתיים מאד. התמונה מזכירה מאד את אירופה הפיאודלית בכמה הבדלים:

א. לממונים לא היתה זכות על האדמה, היתה להם זכות רק לגבות מסים.

ב. הקצינים והממונים היו מועברים מטריטוריה אחת לשנייה מדי שלש ארבע שנים; דבר שמנע בעדם מלהכות שורשים ולהרוויח יתרונות דרך המכשיר האדמיניסטרטיבי.

כך נמנעה צמיחתה של אריסטוקרטיה של בעלי קרקעות עד למאה ה- 19. אלו הצליחו להכות שורשים בהודו רק תחת השלטון הבריטי. למרות שרוב רובה של הפקידות וקצונה האדמיניסטרטיבית היו מוסלמים, הרי שמנגנון איסוף המסים נשאר בידי ההינדים. לעתים קרובות ייצר הדבר קונפליקטים בין שתי הקבוצות שתוארו כדתיות באופיין. הקמתה של המדינה החדשה, החיזוק וההכבדה שבאו בעקבותיה, יצרו מתחים רבים. היו מספר צורות בהם מתחים אילו באו לידי ביטוי. לפעמים הם היו בינאזוריים, לפעמים דתיים ולפעמים בין כיתתיים. התבואה הגדולה מצאה את דרכה אל מערכת השווקים המתרחבת. התהליך הואץ כאשר השלטון החל להעדיף לגבות מס בכסף מזומן, בעזרת מספר גדול של פקידים עירוניים שהיו ניידים למדי. איסוף כספים הוא הגיוני יותר מזרעים, שיש לסחוב למרחקים ארוכים. כשהגיע הכסף הנזיל לידי הפקידים יכלו לבזבזו באזור מגוריהם, שהיה גם המרכז האדמיניסטרטיבי ונמצא בדרך כלל באזורים עירוניים. הדבר הוביל ליצירת מרכזים עירוניים וכן לשווקים. השולטנות עודד מספר אומנויות חדשות וקידמה אומנויות אחרות: הגלגל הפרסי וגלגלי השניים שלו, שהוזכרו כבר קודם (ראה: הודו – היסטוריה עתיקה), היו מכונה מערב אסייתית, שהובאה להודו בסוף המאה ה- 12 וראשית המאה ה- 13.

גלגל הטוויה ("של גנדי"), שמקורו אינו ברור, הופיע לראשונה בהודו במאה ה-14. הפרודוקטיביות שלו, בהשוואה לפלך, היתה פי חמש או פי שש. זה הוביל לייצור גדול יותר של טכסטיל, שנלבשו על ידי העניים. בתקופה זו הגיעו להודו הנייר ואבק השריפה, כנראה מסין. באדריכלות החלה להופיע סגנונות חדשים, לדוגמא, הכותאב-מינאר, שהיה הראשון מסוגו בהודו, למרות שמינרטים היו נפוצים במרכז אסיה קודם לכן. בדומה לכך, גם הכפה העגולה לחלוטין, היושבת ע"ג בסיס מלבני, המאפיין את התקופה הזו והתקופה המוגולית שבאה אח"כ, דרשו ללא ספק, טכניקות בנייה נוספות. כך למשל הופיעה הקשת האמיתית. באזורים מסויימים, שלא היו כפופים לשולטנות של דלהי, שררו סגנונות אמנותיים, שיצרו חלק מהמבנים הייחודיים והמופלאים ביותר, במיוחד בבנייה של מקדשים. המקשדים בקורנאק באוריסה ומקדשי קג'ורהו שבמדייה פרדש הם ביטויים לעוצמה הארכיטקטונית הזו. מקדשים מרהיבים הוקמו גם במדוראי, רמשווראם  וטנז'אוור.  התמוטטות של שולטנות דלהי החלה בסוף המאה ה- 14, תחת שלטונו של מוחמד בן טוגלאק. הוא היה אינטלקטואל לדוגמא, מאוהב בכח ההגיון, בעל דמיון חזק, חסר סבלנות לאילו שלא עמדו בקצב רעיונותיו ומנותק לחלוטין מהמציאות של החיים. שלטונו בן 26 השנים מאופיין ב- 15 מרידות של האצילים שלו, שהתפרשו כמעט בכל פינה של האימפרייה והובילו להתפוררות מדינית, כלומר לחלוקה של הודו כולה לנסיכויות עצמאיות רבות, מהן של הינדואים, מהן של מוסלמים. החשובות שבהן היו ממלכת הבהאמנים המוסלמים שבדקאן (1347-1527) ומלכות ויג'איאנג'רה ההינדואית שבדרום (1335-1565). שתיהן הותירו מונומנטים ארכיטקטוניים מרשימים ביותר, גם אם נותרו במצב של הריסות. שתי הממלכות הפורחות הללו היו שרויות במאבק מתמיד, שלווה גם במעשי זוועה. ממלכת ויג'איאנג'ארה הגיעה לשיא עוצמתה במאה ה- 16, כאשר השתלטו על רוב אזור החוף המזרחי, דבר שהוביל להתארגנות הממלכות המוסלמיות נגדם ולחורבן. בצפון היה שרוי מאבק בין המדינות האיסלמיות לבין מדינת מוואר הרג'אפוטית. האימפריה המכווצת של השולטנות של דלהי המשיכה להתקיים, גם כשחלק מאזוריה הלכו והתנתקו ממנה, כשהם מקימים ממלכות עצמאיות. שרידי האימפריה היו פיתוי לכל הרפתקן מרכז אסייתי שהיה לו צבא מספיק חזק כדי להגיע ולבזוז. הביזה ההרסנית והמהממת ביותר היתה זו של טימור לנק ב- 1398. בין השלל שטימור לנק לקח איתו בחוזרו הביתה היו לא מעט אומנים הודיים. שולטנות דלהי התקיימה עד המאה ה- 16, כאשר נכבשה על ידי המוגולים. במשך כ- 300 שנה, היתה הגורם החשוב ביותר בתת הייבשת ההודית.

המונח 'מוגול' משמש לעתים כדי להתייחס למוסלמים בהודו על ידי אנשים מחוץ להודו. שימוש זה אינו מקובל בהודו עצמה[1].

מייסד האימפריה המוגולית בהודו היה זהורידין מוחמד באבר. באבר היה נסיך טורקי, נינו של טימור לנק.

 השושלת נתלתה באילן גדול ומלכיה טענו שהם צאצאים גם של צ'ינגיס ח'אן.

כאשר לא הצליח להגן על ממלכתו נגד האינטריגות של בני דודו, הלך בעקבות הפולשים הגדולים, דרך המעברים הצפון-מערביים וחדר להודו ב- 1526.

בתחילת המאה ה-16, צאצאי הפולשים המונגולים, תורכים, פרסים והאפגנים לדרום-מערב אסיה – המוגולים – פלשו להודו תחת הנהגתו של זהיר-אוד-דין באבור (Babur). באבור היה נינו של טימור לנק, שפלש להודו ובזז את דלהי ב-1398 והנהיג אימפריה קצרת-ימים שמרכזה היה בסמרקנד (באוזבקיסטן של היום) שאיחדה את המונגולים בפרס (אבותיו של באבור) ועמים מערב-אסייתים אחרים. באבור גורש מסמרקנד ובתחילה קבע את מרכז שלטונו בקאבול בשנת 1504; מאוחר יותר הפך לשליט המוגולי הראשון (1526-1530). תכניתו היתה להרחיב את שליטתו מזרחה לתוך פונג'ב, לשם ביצע מספר פשיטות. ואז, הזמנה מראש שבט אפגני אופרטוניסט בפונג'ב הביאה את באבור ממש ללב סולטנות דלהי, שם שלט איברהים לודי. (Ibrahim Lodi; 1517-1526), האחרון בסולטני דלהי

באבור, מפקד צבאי למוד קרבות, נכנס להודו בשנת 1526 עם צבאו המאומן שמנה 12,000 לוחמים כדי להתעמת עם צבאו המסורבל והמפוצל של הסולטן, שמנה מעל 100,000 איש. באבור הביס את צבא הסולטן באופן נחרץ בפניפט (בערך תשעים ק"מ צפונית לדלהי). הוא השתמש בארטילריה ניידת וטכניקות פרשים מתקדמות, והשיג ניצחון מוחץ. בשנה שלאחר מכן, הוא הביס גם את קונפדרציית רג'פוט בהנהגת ראנה סנג'ה. בשנת 1529 הביס באבור את הכוח המשותף של הצבאות האפגנים וצבא סולטן בנגל, אך נפטר בשנת 1530, בטרם הספיק לממש את הישגיו הצבאיים. הוא השאיר אחריו את זיכרונותיו ("באבור נאמאה"), מספר גנים מרהיבים בקבול, להור ואגרא, וצאצאים שיגשימו את חלומו להקמת אימפריה בהינדוסטאן.

כשמת באבור, ירש בנו הומאיון (1530-5; Humayun)), חייל גם הוא, משימה קשה. הוא הותקף מכל עבר בטענה האפגנית לכס המלכות ההודי, טענות נגד היותו יורש העצר, והמסע האפגני-רג'פוטי לתוך דלהי בשנת 1540. האימפריה איבדה שטחים רבים לכיבושי שר שאה (Sher Shah). הוא ברח לפרס, שם בילה כמעט עשר שנים כאורחה המושפל של חצר סאפאוויד. בשנת 1545 הצליח לבסס נקודת אחיזה בקבול, העלה מחדש את טענתו לכתר ההודי, הביס את שיר קאן סור, השליט האפגני החזק ביותר, ותפס מחדש את דלהי בשנת 1555.

מותו בטרם עת של הומאיון בשנת 1556 השאיר את המשימה של הרחבת האימפריה לבנו בן ה-13 ג'לאל אוד-דין אכבר (שלט 1556-1605).

לאחר ניצחון צבאי בקרב פניפט השני בשנת 1556, העוצר באירם קאן התחיל במדיניות של התרחבות בשמו של אכבר. כשהגיע אכבר לגיל השלטון, הוא החל לשחרר את עצמו מהשפעותיהם של שרים, פלגי החצר, אינטריגות ההרמו, והוכיח את יכולתו כמנהיג ואת כוח שיפוטו. כ"מכור לעבודה" שכמעט לעולם לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, הוא השגיח בעצמו על מימוש המדיניות הציבורית שלו, שיצרה את העמוד השדרה של האימפריה המוגולית למשך יותר מ-200 שנה. הוא המשיך לכבוש, ולספח שטח עצום שנפרש מקבול בצפון-מערב, קשמיר מצפון, בנגל ממזרח, ומעבר לנהר נרמדה במרכז הודו–שטח מקביל בגודלו לטריטוריות המאוריות 1,800 שנה לפניכן.

 אכבר הכריע את האפגנים ונחשב לאחד מגדולי שליטיה של הודו. בתקופת שלטונו, מ- 1556 ועד 1605 הוקמו המוסדות והמערכת המדינית של האימפריה. המוסדות המינהלתיים של השולטנות בדלהי השתנו; הוקמה מערכת בירוקרטית חדשה. כל פקיד מדינה היה שייך לצבא ללא קשר לתפקידיו. כל פקיד, מהנמוך ביותר לגבוה ביותר, גויס על ידי הצבא וקבל את תשלומו מהמחלקה האימפריאלית בצבא. זה גרם לשליטה מרכזית רבה יותר, הן על הבירוקרטיה והן על הצבא. שיטת ההעברה של פקידים יושמה באופן תקיף. בגלל הטרנספר הזה, של הפקידים השונים, ממקום למקום, נוצר מצב שפקידים קבלו את הכסף מאחוזה מרוחקת ולכן לחצו לחזור לשיטת גביית כסף, שהבטיחה ריכוז ייתר של השלטון. האדמה חולקה לארבע קטגוריות, לפי מידת הפרודוקטיביות שלה והוטל על האיכרים מס פרוגרסיבי בהתאם לפוריות הקרקע. האידיאל היה אדמה המניבה שני יבולים בשנה, כשהמסים מחושבים לפי התבואות של עשר השנים הקודמות. מפעם לפעם היו מעדכנים את אישור המס, בהתאם לעליית היבול או עליית המחירים. את היבולים היו מתרגמים לכסף, כשהאיכרים היו מקבלים אישור על הסכומים ששולמו. תשלום המשכורת נעשה בתחילה באמצעות כסף, אך במשך הזמן, חזרה שיטת המיסוי שגבתה חלק מן התוצרת.

המוגולים השתמשו בשיטה של מאנסאבדארים לקביעת מיסי מקרקעין. הקיסר (שתוארו היה "באדשאה" או "סגן שאה" ביחס לשאה של פרס, הקיסר של כל הקיסרים) העניק זכויות לגבות מסי מקרקעין ל"מאנסאבדר" בתמורה להבטחת חיילים בעת מלחמה. ככל ששטח האדמה שהוענק היה גדול יותר, כך נדרש ה"מאנסאבדר" להבטיח יותר חיילים. ה"מאנסאב" לא עבר בירושה, ובידי הקיסר היתה הסמכות לבטלו, מה שנתן כוח שליטה רב בידי השלטון המרכזי על המאנסאבדארים.

אכבר בנה עיר בירה מוקפת חומה בשם פאטפור סיקרי (פאטפור – "מבצר הניצחון") ליד אגרא, החל בשנת 1571. הוא בנה שם ארמונות לכל אחת מנשותיו הבכירות, אגם מלאכותי ענק, וחצרות מלוכה מרהיבות. העיר, עם זאת, התבררה כקצרת-מועד, אולי בשל העובדה שאספקת המים לא הספיקה או שאיכותה היתה ירודה, או כמו שכמה היסטוריונים מאמנים, אכבר נאלץ לרכז את עיסוקיו בצפון-מערב והעביר את בירתו בשל סיבות פוליטיות. תהא הסיבה אשר תהא, בשנת 1585 הועברה הבירה ללאהור וב-1599 לאגרא.

אכבר הגדול  הרחיב את גבולות ממלכתו על כל הצפון מאסאם ועד הינדו-כוש; הן על ידי כיבושים והן על ידי מדיניות של פיוס. לאחר שהשתלט על הצפון פנה לעבר הדקאן, מבצע בו המשיכו נאמניו אחריו. אכבר הבין שכדי להשיג יציבות, על האימפריה להכות שורשים מקומיים; לכן שאף לקבל תמיכה מקבוצות כח מקומיות. תוך כדי כך שינה את האופי של האצולה, גייסו לשורותיו שליטים מאזורים שונים, על ידי מתן הנחות שונות להם ולעמיהם. החזקים מכולם היו הרג'פוטים של רג'סטן. הוא התחתן עם כמה מבנותיהם, כבד את מינהגיהם ודתם ונתן להם כמה מן המשרות החשובות ביותר וכך הצליח להפוך את רובםלנאמני שלטונו. בהדרגה, הפך כל קבוצה באצולה הגבוהה למיעוט קטן, כולל את אחיו המוגולים; כדי לוודא ששום קבוצה לא תהפוך להיות דומיננטית. כל קבוצה למדה להיות סובלנית יותר.

אכבר היה שליט פיקח, שנהנה מהאתגר של שליטה על אימפריה כה גדולה, והוביל מדיניות של פיוס והטמעה של ההינדים (כולל מריאם אל-זאמאני, האם הראג'פוטית ההינדית של בנו ויורשו, ג'אהאנג'יר), שהיוו את רוב האוכלוסיה. הוא גייס ותגמל ראשי שבטים הינדים ונתן להם עמדות בכירות בממשלו; עודד נישואי תערובת בין האריסטוקטיות המוגולית והראג'פוטית; הרשה לבנות מקדשים חדשים; השתתף בעצמו בחגיגות הינדיות כמו הדיוואלי – פסטיבל האורות; וביטל את הג'יזיה (מס הגולגולת) שהוטלה על הלא-מוסלמים. אכבר המציא תאוריה של "שלטון כהארה אלוהית", ושילב אותה בדת החדשה שיצר – דין-אי-אילאהי (אמונה אלוהית), שכללה את עקרון קבלת בני כל הדתות והכתות. הוא עודד נישואים מחדש של אלמנות, פעל נגד נישואי ילדים, הוציא את מנהג הסאטי מחוץ לחוק, ושכנע את סוחרי דלהי לערוך ימי שוק מיוחדים לנשים, שאחרת היו מוגבלות לבתיהן. בסוף תקופת שלטונו של אכבר, התפרסה האימפריה המוגולית על רוב הודו מצפון לנהר הגודאבארי, חוץ מגונדוואנה במרכז הודו, ששילמה דמי חסות למוגולים, אסאם בצפון-מזרח, וחלקים גדולים של דקאן.

האימפריה של אכבר היתה מוקד אינטלקטואלי ותרבותי. הספריה הקיסרית הענקית כללה ספרים בהינדית, פרסית, יוונית, קשימירית, אנגלית וערבית, כמ השאנאמאה, בההוד גיטה, התנ"ך והברית החדשה. אכבר היא צמע לידע ולאמת בכל מקום בו יכול היה למצוא אותם ובמגוון דרכים. הוא תמך בוויכוחים פומביים ודיאלוגים בין אנשי דת ואינטלקטואלים אחרים שהציגו דעות שונות, וקיבל בברכה את המסיונרים הישועים מהעיר גואה בחצרו. אכבר גם פיקח על הקמת ה"המזאנאמה" – יצירת אומנות שכללה 1,400 ציורים.

 

אכבר נהג ללא רחם באילו שהתנגדו לו, כך למשל רדף את ראנה פראטאפ שהתנגד לו, כבש את בירתו צ'יטור והוא נאלץ לברוח לג'ונגלים של אסאם, משם המשיך להילחם באכבר. אכבר היה אנאלפבית, אך התעניין מאד בדיונים אינטלקטואליים ומטאפיסיים. ארגן קונגרסים של תיאולוגים שעסקו ושוחחו על דתות שונות. הוא הזמין גם אנשי דת נוצרים ושוחח עמם דעות, כשהוא אינו מקבל, כמובן מאליו, את עליונות האיסלם. הוא אף ניסה, ללא הצלחה יתרה, להסיר את המחיצה בין ההינדואיזם והאיסלם ולכונן דת חדשה המשלבת את עקרונות שתי הדתות. גם תמך בכתיבה הסטורית ובזמנו חוברה יצירה הסטורית מונומנטלית בשם "אכבר נמה" (הספר של אכבר). בבניניו הרבים והמאסיביים אשר בפטיפור סיקרי ובאגרה, שם הקים את בירתו, יישם במבנים הרבים, אלמנטים ומוטיביים איסלמיים כמו הינדיים. היו לאכבר שלש נשים: מוסלמית, ארמנית והינדית. ההינדית, אמו של יורש העצר, היתה החשובה ביותר.

האימפריה המוגולית היתה מוסלמית, למרות שרבים מנתיניה, מפשוטי העם ועד פקידים בכירים, היו הינדים. כשבאבור הראשון יסד את האימפריה, הוא לא הדגיש את השתייכותו הדתית, אלא יותר את מורשתו התורכית. (השם "מוגול" הופיע ככל הנראה במאה ה-19. הוא נגזר ככל הנראה מ"מונגול" – ענף אחר בעץ המשפחה של באבור). תחת שלטונו של אכבר, בית המשפט ביטל את ה"ג'יזיה", המס על לא-מוסלמים, ואת לוח השנה המוסלמי הירחי לטובת לוח שנה שמשי, שהתאים יותר לחקלאות. שינויים אלו בוטלו מאוחר על ידי אאוראנגזב, שנודע כמאמין אדוק, אך גם תחת אאוראנגזב, רבע מנסיכי חצר המלכות היו הינדים.

מבנה האימפריה המוגולית היה חזק דיו כדי לשאת אנשים בינוניים כשליטים והיתה בו מסורת כמעט בלתי פוסקת של נסיכים שמרדו באבותיהם ונלחמו בינם לבין עצמם. תקופת שלטונם של ג'הנגיר (1605-1627) ושאה ג'הן (1628-1658) התאפיינה ביציבות פוליטית, פעילות כלכלית ערה, יצירות אומנות מרהיבות ובניינים מונומנטליים  היה בבן ובנכד פחות ממה שהיה באבותיהם אכבר ובאבר.עם זאת היה להם רקורד מרשים של פעילות.

 

. ג'הנגיר נישא לנסיכה פרסית, שאת שמה שינה לנור ג'הן (אור העולם), שהפכה לאישה החזקה ביותר בחצר, פרט לקיסר. כתוצאה מכך מצאו מקלט בהודו משוררים, מלומדים ופקידים פרסיים, כולל בני משפחתה, שנמשכו לעושר והזוהר. עם זאת, במקביל, פשה חוסר יעילות ושחיתות, והעליה במספר הפרסים בראשות השלטון איימה לערער את האיזון העדין וחוסר הפניות של החצר. ג'הנגיר אהב את החגים ההינדים, אך תמך גם בהמרות דת המוניות לאסלאם; הוא רדף את מאמיני הג'ייניזם ואף הוציא להורג את הגורו ארג'ון דאס, הקדוש-מורה החמישי של הסיקים. שחרור 52 נסיכים הינדים משביים בשנת 1620 הוא הבסיס לחשיבות של הדיוואלי אצל הסיקים. מזימתה של נור ג'הן להבטיח את הכתר לנסיך שהיא בחרה הביאה את שאה ג'הן למרוד בשנת 1622. באותה שנה, הפרסים השתלטו על קנדהאר בדרום אפגניסטן – מהלך שהנחית מכה קשה ליוקרה המוגולית.

בין 1636 ו-1646 שלח שאה ג'יהאן צבאות מוגולים לכבוש את דקאן ואת הצפון-מערב מעבר למעבר חייבר. למרות שהצבא המוגולי הראה את כוחו, מערכות אלו דלדלו את אוצר האימפריה. המדינה שהפכה למכונת מלחמה משומנת הכפילה פי ארבע את מספר האצילים, וכך גם גדלו הדרישות למיסים מהאיכרים. האיחוד הפוליטי והשמירה על החוק והסדר הציבורי בשטחים נרחבים עודדו את היווצרותם של מרכזי מסחר ואומנות כמו לאהור, דלהי, אגרא ואחמדאבד, המקושרות על ידי דרכים ביבשה ובמים למקומות מרוחקים ולנמלים שונים. הטאג' מאהל נבנה באגרא בתקופת שלטונו של שאה ג'הן כקבר לאשתו האהובה מומטז מח'ל. המבנה מסמל את ההישגים האומנותיים של המוגולים כמו גם את בזבזנותם גם בעת שהמשאבים הלכו והצטמקו.

מעמדם הכלכלי של האיכרים והאומנים לא השתפר בשל כישלונו של המנגנון השלטוני ליצור שינוי בר קיימא במבנה החברתי. לא היה תמריץ לגובי המיסים, שדאגתם העיקרית היתה הרווח האישי והמשפחתי שלהם, ליצור מקורות הכנסה המנותקים מזמינדרים הינדים דומיננטיים ומנהיגי כפרים, שהאינטרס האישי שלהם כמו גם הדומיננטיות המקומית שלהם מנעה מהם מלהעביר את מלוא החוב שלהם לאוצר האימפריה. בתלות המתמשכת והגדולה מאי-פעם שלהם במיסים על האדמה, טיפחו המוגולים, עקב חוסר ראיה למרחוק, את אותם כוחות שבדיעבד הביאו לפירוק האימפריה.

במלכותם של ג'הנג'יר ושאח ג'יהאן הורחבו גבולות הממלכה, אך הם לא הצליחו למנוע את עליית הפרסים באפגניסטן. את האימפרייה המוגולית מאפיינת נטייה לכיוון תיחכום תרבותי. הן מייסדה והן צאצאיו היו משוררים. חלק מן הקיסרים עסקו בבעיות מטאפיסיות; אחרים היו כותבי זכרונות ידועים. ג'האנג'יר, שהותיר אחריו ספר זכרונות כזה, היה גם מבין ופטרון של אומנות הציור פרסומו של שאח ג'יהאן בא לו מבניית הטאג' מהל, לזכר אשתו שמתה בלדתה את בנו ה-14.

גבולות האימפריה במאה ה-17: המוגולים שלטו על כל תת-היבשת פרט לקצה הדרומי שלה.

בזקנותו של שאח ג'יהאן ניטש בין בניו קרב אכזרי על הירושה. אורנגזייב (1658-1707), השלישי מבין ארבעת בניו, ניצח את אחיו; הרג אותם וכלא את אביו במצודה האדומה שבאגרה, שם מת.

רק על ערש דווי התוודה אורנגזייב על כישלונו במעשיו הרבים, בעיקר באי פעולתו להקלת מצוקת האיכרים המנוצלים. הוא מת ב- 1707, לאחר שלטון של 50 שנה. אורנגזיב הרחיב את התפשטותו לתוך הדקאן, כבש את ממלכות ביג'פור וגולקונדה המוסלמיות, כבש את טנז'ור וטריצ'ופלי, והביא את מלכותו לשיא התפשטותה דרומה, אם כי לא הצליח להתגבר על התנגדות המרהטהים, שלבסוף הביאו כליה על הקיסרות המוגולית.

 

במלכותו של אורנגזיב, הגיעה הקיסרות המוגולית, לכאורה לשיא גדולתה ותפארתה, האימפריה הגיעה לגבולותיה הפיזיים המקסימליים אך גם חוותה את הסימפטומים הברורים של דעיכתה. למעשה, חל בה כבר תהליך של התערערות:

. במהלך חמישים שנות שלטונו התרחבה הבירוקרטיה גדלה לאין שיעור ופשתה בה השחיתות, וגם הצבא הענק השתרך בטקטיקות ובכלי נשק ישנים. אאורנגזב לא היה זה שיחזיר את האימפריה לגדולתה. הוא אומנם הטיל מורא, אך לא היתה לו הכריזמה הדרושה כדי למשוך קצינים מעולים.  אורנגזב היה טיפוס קר, עריץ, שאפתן וקנאי עיוור לאסלאם. הוא נדחף להרחיב את שלטון המוגולים על דרום אסיה ולהעלות את כוחה של האורתודוקסיה האסלאמית על ידי גישה ראקציונרית לאותם מוסלמים שנחשדו בכך שהם מתפשרים על אמונתם.

 

הוא שאף להקים מדינה איסלמית בהודו, דבר שעורר נגדו את הנסיכים הראג'פוטים, שהתאחדו כדי להילחם בו (שבטי מוואר ומארוואר), וכן את המוני ההינדים והסיקהים. הניגוד לקודמיו, לא כיבד את הדת ההינדית, לא נתן לה מעמד של דת מותרת והרס את מקדשיה. בניגוד למסורת המוגולית, לא היה לו זמן למוזיקה, ציור, ארכיטקטורה ואפילו כתיבת הסטוריה. הוא התנגד לפטרונות אימפריאלית על האומנות וכתוצאה מכך הן דעכו. בנסיון נואש לפנות אל לב הקיסר בעניין מצוקתם, באו כמה מוזיקאים אל הבירה דלהי, וערכו למוסיקה לוייה, ביללות קולניות שהגיעו לאזניים האימפריאליות. כששאל אורנגזייב לקורה, ענו לו המוסיקאים: "הוד מלכותך, אנו הולכים לקבור את המוזיקה שלנו כי אינה זוכה להערכה". "קברו אותה עמוק", ענה אורנגזיב, "כדי שלא תצוץ לעולם"…

מרידות איכרים ומרידות של שליטים מקומיים הפכו לדבר שבשגרה, כמו גם נטייתם של שליטים מקומיים לחזק את שליטתם על חשבון האימפריה הנחלשת. הקשר המתהדק של ממשלתו עם האסלאם תקע טריז בין השליט ונתיניו ההינדים. אורנגזב אסר בניית מקדשים חדשים, הרס כמה מהקיימים, והטיל מחדש את הג'יזיה (מס הקרקע). פוריטני באופיו, הוא אסר השמעת מוזיקה בארמון, אסר על קיום טקסים, ורדף אחר הסיקים בפונג'ב. צעדים אלו גרמו לניכור כה רב, עד שכבר לפני מותו החלו מאבקי כוח ברורים. המתחרים על הכתר המוגולי לחמו זה בזה, ושלטונם קצר המועד של יורשיו של אורנגזב היו רצופי סכסוכים. האימפריה המוגולית עברה תהפוכות כאשר שליטים מקומיים פרשו ממנה והקימו ממלכות עצמאיות. המוגולים נאלצו לכרות ברית שלום עם המורדים המרתים, והצבאות הפרסים והאפגנים פלשו לדלהי, כשהם בוזזים ממנה אוצרות רבים, ביניהם כס המלוכה דמוי הטווס, בשנת 1739.

לאחר מותו בשנת 1707 החלה האימפריה בשקיעה מדודה ואיטית בכוחה, למרות שהיא שמרה על כל סממני השלטון למשך כ-150 שנים נוספות. בשנת 1739 היא הובסה על ידי צבא פרסי בראשות נדיר שאה (Nadir Shah). בשנת 1756 צבאו של אחמד שאה (Ahmed Shah) בזז את דלהי שוב. התבוסה הסופית הייתה מידי האימפריה הבריטית בשנת 1857, למרות שאז הייתה האימפריה מושג סמלי למעשה, ללא כוח ממשי.

במאה ה-17, "אירחה" הודו מספר רב של נוסעים מערב אירופאיים: איטלקים, בריטים, צרפתים והולנדים. חלקם הגיעו למטרות מסחר, אחרים בחיפוש יידע והייתר כדי להשביע את תאוות הנדודים. חלקם, כמו הרופא הצרפתי פרנסואז ברנייר, קבלו אמון רב של הנסיכים והאצילים האחרים. פרט לנוסעים הבודדים, החלה במאה ה- 17 התערבות אירופית מאורגנת במסחר עם הודו. באנגליה, צרפת, הולנד ודנמרק, קמו חברות מזרח הודיות, שתרו אחר טכסטילים הודים (ממשי ומכותנה), אינדיגו ועוד.

התבלינים של מהלבר בקראלה  משכו את הפורטוגזים כבר במאה ה-15, כאשר ב- 1498 מגיע ווסקו-דה-גמה, דרך כף התקווה הטובה,לקליקוט שבדרום הודו. בתחילת המאה ה- 16 הקימו הפורטוגזים את הקולוניה שלהם בגואה, אך החזקה הטריטוריאלית שלהם בהודו נשארה מוגבלת למדי. למרות שהיו חסרי תחרות בים, חשו בהודו את הנוכחות של המדינות המיתחרות. האירופאים רכשו בהודו מוצרים רבים אך לא הי הלהם מה למכור בהודו, למרות נסיונותיהם לשווק להודים בגדי צמר ומלבושים אחרים. הם ניסו למכור סכינים ושעונים, אך ללא הצלחה. לכן נאלצו לשלם בעד הסחורות בכסף וזהב.

למרות ערכן של חברות הסחר האירופאיות ותרומתן לכלכלה האירופאית, הן היוו רק חלק מן המסחר, שלא לדבר על החקלאות. הסחר הפנים הודי היה בעל ערך גבוה יותר. אחד הסוחרים הגדולים של המאה ה- 17, היה עבדול גהפור, שישב בסוראט והיו לו מקורות מימון פרטיים יותר מאשר לכל חברות הודו המזרחית גם יחד. בנוסף, היו בסוראט, סוחרים גדולים נוספים, החברות נאלצו להיות תלויות בסוחרים פרטיים כדי לקבל הלוואות ולשלם עבור עיסקותיהם. הודו של המאה ה-17 הציגה תמונה של שגשוג ודינמיות. הכלכלה היתה בעיקר חקלאית, אך המסחר והכסף חדרו כמעט לכל כפר. הכסף היה תלת מטאלי – מטבעות של כסף, זהב וברונזה. היו מטבעות שהוטבעו במיטבעות האימפריאליות, אך כל מי שהיו ברשותו כסף או זהב, יכול היה להפכם למטבעות תמורת סכום קטן. למרות שהיו מטבעות שונים בחלקים שונים של האימפריה, נעשה נסיון מוצלח למדי להגיע לסטנדרטיזציה של המטבע. הדבר תרם לצמיחת מעמד מיומן של מחליפי כספים. גם מערכת הביטוח ושטרות החליפין הגיעו לרמת תיחכום, שעוררה התפעלות בקרב האירופאים. למרות היות הכלכלה ההודית אגררית בעיקרה, היה בה יסוד אורבני חזק. נוסעים אירופאים ספרו באימפריה המוגולית ובדרום מספר ערים גדולות. מעריכים כי כ- 15% מהאוכלוסיה חיו בערים, פרופורציה גבוהה מזו שהיתה נהוגה באירופה באותם ימים. חלק מהמרכזים האורבנים היו מעין כפרי אחוזה, אך נוסעי המאה ה-17, טענו שערים הודיות התחרו בכבוד בלונדון ובפריז, מבחינת מימדיהם הפיזיים וגודל האוכלוסיה. ריכוזיות השלטון היתה גדולה מאד. הדבר כלל גם מידה רבה של שליטה על מקורות האימפריה. ההערכה היא שרק  % 0.9 מהתושבים של האצילים שלטו על % 37 מהמסים, לא כולל את הקיסר עצמו. העוצמה הזו של השליטה על הכלכלה והמינהלה, רק היא יכולה להסביר את הפאר, שהפך להיות מזוהה עם המילה "מוגול"; אבל התמוטטות של סמכות כזו, קורית בדרך כלל בעוצמה השווה לה וכך קרה במקרה הזה.

 

אם התקדמות גדולה במישור של המוזיקה, הציור ובעיקר הארכיטקטורה קרתה  תחת שלטונו של הקיסר או האצילים, או תחת פטרון עקיף, הרי שהספרות התפתחה מחוץ לתחום האמפריאלי. הסנסקריט והטמיל היו שפות קלאסיות, בעלות שירה מתוחכמת, הקודמת לכל האמפריות בכמה מאות שנים. אבל הרבה מאוד שפות אזוריות כמו ההינדית, אורדו, גוג'ראטי, מרטי, בנגלי וכו' החלו לקבל צורה בסביבות המאה ה- 15. עד המאה ה- 17 היתה לכל אחת, זהות וספרות משלה. השפות המדוברות היום בהודו, הן אילו שהתפתחו מתוך השפות הללו בתקופת ימה"ב. במאה ה- 17 הודו למדה לחיות עם מספר קבוצות דת. ההינדים היוו חלק ניכר מן האוכלוסיה. בנוסף היו גם מוסלמים, ברמות חברתיות שונות; מן הגבוה לנמוך ביותר. בין המוסלמים היו בעיקר סונים, למרות שגם לשיעים היו כיסי אוכלוסיה גדולים ושתי מדינות חזקות, בחלק הצפוני של דרום הודו. בדרום, בעיקר בקראלה, היו נוצרים הודים ומתוך הכתות העתיקות יותר היו ג'יינים, בעיקר במערב הודו. הבודהיזם כמעט הפסיק להתקיים בכל עוצמה שהיא.

מסוף המאה ה- 15 עד המאה ה- 17 התפתחה כת נוספת בפונג'ב, שהיום משתרעת משני צידי הגבול, הודו-פקיסטן. הסיקים נתמכו על ידי האיכרים החסונים, כשהם מעבדים את רוב האדמה הפורייה של מישורי הודו. הם הוקיעו את שיטת הקסטות, הדגישו את השוויון החברתי והאמונה באלוהים ואת מצותיו של הגורו, המורה שלהם. הסיקים נוסדו על ידי גורו חם ועדין שנקרא נאנאק (NANAK לאחר מכן היה קונפליקט בין הסיקים למוגולים, שהוציאו להורג שניים מתוך עשרת הגורו שלהם, ומתוך הגנה עצמית, הם הפכו לדת מיליטנטית, תחת הנחייתו של הגורו סינג, שהיה הגורו ה- 10 שלהם, בסוף המאה ה- 17, תחילת המאה ה- 18. הסיקים ידועים כמארחים ונדיבים אך מיליטנטים כשפוגעים בדתם. (אינדירה גנדהי נרצחה על ידי שומרי הראש הסיקים שלה, לאחר שהכניסה את הצבא למקדש הזהב).

מפעם לפעם התעוררו קונפליקטים, בין המדינה המוגולית לקבוצות שונות, שלאחר מכן יצרו ממלכות אזוריות במאות ה- 17-18, וכללו קבוצות הינדים במהרשטרה, סיקים בפונג'ב ומוסלמים בכמה אזורים אחרים. אך עם זאת, החברה ההודית של ימה"ב, היתה כמעט ללא מתחים בין הקהילות השונות ואכן במשך חמש וחצי מאות שנים שבהם רוב אזורי הודו היו תחת שלטון השושלות המוסלמיות, היה רק ארוע אחד של התקוממות, כשהינדים ומוסלמים נאבקו זה בזה בגלל שחיטת פרה, שחיטה קדושה להינדים מאז התקופה הוודית המפורסמת. זה היה נכון גם לגבי טריטוריות שהיו תחת שלטון הינדי עם אוכלוסייה משמעותית של דתות אחרות. אם נשווה מאורע חד-פעמי זה עם כ- 400 מאורעות קונפליקטים שנתיים שהם מאפיינים של החיים ההינדים היום, אפשר להעריך עד כמה היה שקט אז. הנוסעים הארופאים של המאה ה- 17, העריכו את ההרמוניה הזאת, שנראתה להם יוצאת דופן בהשוואה לקונפליקטים באירופה, בתקופה זו.

היו אילו שבטים בדקאן המערבי, שהתמרדו במוגולים מתוך מגמה להשיב את העטרה ההינדית ליושנה. האימפריה היתה הכח שהגיע הכי קרוב לשאיפות האימפריאליות. הם התחילו מכלום. אילו היו הקסטות הלא-ברהמיניות באזור מהרשטה, שהפכו לכח לוחם על ידי מנהיגם האגדי שיוואג'י. הינדי פשוט עם, שהרים את נס המרד ברכסי הגהאטס המערביים. מתואר כמי שחי את חייו כמו בדרמה. חכם ממה שאויביו חשבו ותמיד השכיל להקדים את אויביו לפחות בצעד אחד. הוא זז כברק והופיע באזורים שלא ציפו לו, לעתים במרחק של מאות ק"מ מביתו. חייליו היו חוזרים מלאי שלל אותו בזזו מן המוסלמים ולעתים גם מן ההינדים. במשך הזמן, המדינות האחרת שלמו לו דמי חסות, כביטוח בפני פלישות עתידיות. ב- 1665 נאלץ אורנגזב לכרות עמו ברית שלום. בגלל הפרה בוגדנית של חוזה השלום על ידי הקיסר, נתחדשה המלחמה עד שאורנגזיב נאלץ להכיר בו כשליט עצמאי. אחרי מותו של שיוואג'י (1680) ניסה אורנגזב לדכא את המהרטים, אולם לא הצליח לשבור את רוחם. בשעת מותו נשארו המהרטים היריבים הקשים ביותר של המוגולים. בסוף המאה ה-  17 שלטו על חלק ניכר של השטח ההודי. ניתן בפירוש לכנות את המהרטים "אימפריה", למרות שלא שאפו כלל להגיע לגודל של האימפריה המוגולית. הם לא ניסו לקחת את המקום של האימפריה המוגולית ולפעמים השתמשו בקיסר המוגולי, שלטו בו, אם כי פורמאלית כבדוהו.

במאה ה- 18 היה שינוי במראה הכללי של הודו. לאחר  1707, האמפרייה המוגלית החזקה החלה להתפורר ובמקומה הופיעו ממלכות אזוריות. גם בתוך מה שנשאר מהאימפריה היה הרבה חיכוך ותככנות שאפילו דמיון של מחזאי לא יכול היה לנחש. בין צאצאי אורנגזיב, ניטש מאבק על השלטון, שהביא להתפוררות האימפריה. בעלי התפקידים שהפכו לקבוצה שהלכה וגדלה מצאו שהמקורות שלרשותם אינם מספיקים והחלו חיכוכים בינם לבין עצמם כדי להשיג כמה שיותר. כתוצאה מכך המימשל איבד שליטה על מה שנעשה והפקידים יכלו לעשוק את האיכרים. האיכרים התנגדו והחלו להילחם חזרה. המדינות האזוריות שירשו את מקום האמפרייה המוגלית לא היו אחידות. חלקן נוסדו על ידי אצילים מוגולים שפרשו מהאימפריה ביניהם אווד ובנגל והמדינה החדשה שלהיידרבאד. אחרות נוצרו כתוצאה ממרד נגד השלטון האימפריאלי, כמו ממלכת מרת'ה, שנמצאת במהרשטרה, ומדינה של שבט אפגני שנקרא שהתיישב באוטרפרדש. השלטון המוגלי המשיך להשפיע בצורה חזקה על התפתחות המדינות של מדינות אלו שחלקם אימצו יותר את השיטה המוגלית וחלקם פחות, אך מכיוון שהאזורים היו יחידות ישנות יותר מהאימפריה, היתה יותר יעילות ואחדות. (מתוך המדינות שנוצרו משרידי האמפריה המוגלית- היידרבד המשיכה להתקיים עד 1952). השאר עברו תהפוכות נוספות לפני שהחפש הגיע להודו). בנוסף לכך היו שאיפות של אנשים ספציפים והמצב הפך לתוהו ובוהו. בין 1709 ל-1722, הכריזו רוב מושלי המחוזות – מוסלמים כהינדים – על עצמאותם ונעשו שליטים תורשתיים נושאי התארים "נוואב" (נציב), "ניזאם" (מושל), "ראג'ה" (מלך), או "מהראג'ה" (מלך גדול) וכד'. המהארטים הקימו ברית של פשוות – מנהיגים מוכשרים והשתלטו על חלק ניכר של הודו הצפונית. התמוטטות האימפריה הזמינה פלישות זרות, תופעה שחזרה על עצמה בהיסטוריה. המהלומה הסופית והמכרעת שהונחתה על הקיסרות המוגולית היתה פלישתו של נאדר שאח, מלך פרס, שפלש ב- 1739, החריב את דלהי, ערך טבח עצום בתושבים ונסוג בשלל עצום. בין השלל העצום שלקח היה היהלום הגדול  Koh-I-Noorואת כס הטווס. היה זה כס מלכות בצורת טווס, משובץ ביהלומים ואבנים יקרות, שנבנה על ידי שאח ג'יהאן ונבזז מן המצודה האדומה בדלהי. הוא נלקח לאיראן והמשיך להיות הכס המלכותי שם, עד להקמת הרפובליקה המוסלמית. הפלישה השנייה היתה אף היא במאה ה- 18. שליט אפגניסטן פלש ב-1761; הביס את אנשי המרתה ליד דלהי ושם קץ לשאיפות האימפריאליות שלהם. בשלב זה, הדרך להתיישב בהודו, היתה פתוחה בפני הבריטים כמה שליטי מרתה המשיכו לשלוט על שטחים, גם אחרי ,1761 אך היו רחוקים מהיקף של אימפריה. "קיסרים" משושלת המוגולים המשיכו לשבת בדלהי במשך כ-100 שנה נוספות, אך היתה זו מעין ממלכת צללים. הודו נמצאה חסרת שלטון מרכזי, מפוצלת למדינות מסוכסכות, בתקופה שבה החלה פלישת האירופים. השלטון המוסלמי הותיר אחריו ריכוזי אוכלוסיה מוסלמים עצומים: מרבית תושבי עמק האינדוס במערב, קשמיר בצפון ועמק הגנגס התחתי במזרח. פילוג שחרץ את גורלה של הודו במאה ה-20.

חלק מהתככים שאיפיינו את המדיניות האימפרילית בהודו, מצאו לעצמם חקיינים במדינות אירופה של המאה ה- 18; כשהם מנסים להשיג שאיפות אישיות או קבוצתיות, היו פניות מדי פעם אל האירופאים. החברות האירופאיות ארגנו את המסחר שלהם סביב מפעלים שהקימו במספר כפרים. "מפעלים" אלו היו למעשה רק מחסנים לסחורות שקנו. כשכוחה של האימפריה המוגלית, שהגנה עליהם, הלך ונחלש, ניסו להגן על עצמם, כשהם מגייסים צבאות מיניאטורים ומשתמשים בכלי נשק אירופאים, שהיו טובים מהכלים ההודים. הדבר גרם פיתוי שקשה לעמוד בו, לקבוצות שניסו לגרש אחת את השנייה מעמדות כח. האירופאים נלהבו למכור את שירותיהם לבעל ההצעה הגבוהה ביותר. בהדרגה רכשו דריסת רגל במבנה הארגוני בחלק מן המדינות. לעיתים קרה שקבוצות אירופאיות שונות עמדו זו מול זו, כשכל אחת תומכת בצד זה או אחר. יריבות – דרך ההודים- גרמה להחרפת המצב.