הודו- עצות לטיולים ולמטיילים

ראה באתר זה גם: טיול לצפון הודו

                               

 צילום: גילי חסקין

 תשבץ הקסמים

הודו איננה רק ארץ; הודו היא ייבשת, בעצם עולם ומלואו. עולם מגוון, מסובך, מדהים, ולעיתים בלתי אפשרי.  הודו היא, קודם כל, עושר רב של נופים, תשבץ של מחוזות ססגוניים, המפליאים את המבקר ביופים ובשונותם זה מזה: הרי ההימלאיה המושלגים בצפון, מול החולות הצהבהבים של מדבר תאר, שעל גבול פקיסטן; רמת דקאן הבזלתית, לעומת תעלות המים הצרות עטורות היער הטרופי שבדרום מערב; חופים אקזוטיים מול מישורים חדגוניים ומאובקים; ביצות, יערות מחטניים, ג'ונגלים, מונגרובים ומישורי קרח.  הודו היא גם עולם חי עשיר ומגוון של קופים, טווסים, נמרים, פילים, טיגריסים, גמלים, איילים, ועוד.  בהודו צמחו ופרחו במהלך ההיסטוריה תרבויות עשירות, שהשאירו אחריהם מונומנטים היסטוריים רבי רושם.  אפשר למצוא בהודו את עקבותיהן המפוארים של ממלכות ואימפריות שקמו ונפלו.  החל מהראפה (Harapa) ומואנג'ו-דארו (Moenj-daro), שבעמק האינדוס, דרך הסטופות, המונומנטים הבודהיסטים רבי הרושם בואכה נפאל, מקדשי ממלכת גופטה (Gupta) החקוקים בסלע, ציוני הקבר של האיסלם, ארמונות המהראג'ה – שבכל מקום אחר היו זוכים לכינוי 'קיטש', ועד לעיירות הבריטיות המשמרות, עד היום, את אווירת הראג'.

צילום: גילי חסקין

בהודו השתמרו יצירות אומנות וארכיטקטורה מרהיבות ביופין: היכלות-קבורה מוסלמיים, מקדשים הינדיים רבי צבעים, גילופים עדינים בשייש ואבן חול, ומערות משוחות בצבעים עזים.  אך יותר מכל, הודו היא ארץ של אנשים.  קשה למצוא בעולם מקום כמו הודו, המכיל מגוון מדהים כל כך של פרצופים, תרבויות, דתות, ומנהגים.

 

הגזעים והשפות של אזור אחד, שונים בתכלית מאלו של אזור אחר.  תושבי הצפון בהירים יחסית, בעוד שהטמילים שבדרום שחורים כפחם.  התושבים למרגלות ההימלאיה מלוכסני עיניים, בעוד שמרבית ההודים הינם טיפוסים קווקזואידים.  בני המיעוטים שבמדינת אוריסה, שונים בתכלית מהרג'פוטים לבושי הססגוניים של ראג'סטאן.  במדינות קראלה וגואה חיים צאצאי עבדים כושים, שהם דומים להפליא לשכניהם הדרווידיינים, אך אלו זוכרים להם את עברם השחור, תרתי משמע. יש בה תשבץ בלתי אפשרי כמעט, של עמים ולשונות. במדינת ארונצ'אל-פראדש לבדה חיים בני שלושים ושניים עמים שונים!

הודו היא קליידוסקופ עצום של דתות ואמונות.  המושג "חילוני" הוא זר להודי אפילו יותר ממושג הזמן המערבי.  בהודו לכל אדם יש אלוהים, לפחות אחד, והעיסוק בו הוא עיסוק אינטנסיבי, באמונה, בתפילה, במנחות, בקורבנות ובעלייה לרגל.  טיול בהודו הוא פעמים רבות גם מסע רוחני.  אחת היא אם התייר מסתופף בצילו של גורו רב רושם וקסם באשראם מבודד, או מסתפק בשיחה פילוסופית עם קבצן בשוק, הוא מוצא את עצמו נפעם לנוכח העושר הפילוסופי, קורא, מקשיב, שואל, מתעניין, אך מודע ליכולתו המערבית, המוגבלת, רק לגעת, לא לגעת, בקצהה של החוויה. עזריאל קרליבך המנוח כתב בהקדמה לספרו "הודו-יומן דרכים": "איש המערב שואל 'מה לעשות', איש הודו שואל 'מה להיות".

 

הודו היא ארץ של ניגודים. ארמונות מהרג'ה מפוארים, מול משכנות עוני נורא.  מרצדס מפואר, מול סבל ריקשה יחף; צפיפות בלתי נסבלת מול מרחבים הפורצים מעבר לאופק; פילוסופיה, יוגה ומדיטציה, מול חומרנות, גשמיות ותאוות בצע.  הודו היא ארץ של פרדוכסים: ההודים משגרים לווינים לחלל, אך מתקשים לתקן מצלמה; מייצרים פצצת אטום ומעריצים פרה; מאמינים בקדושת כל בעל חיים ומתפרצים לעיתים במעשי רצח, כנגד בני דת שכנה או קסטה נמוכה.  המפגש עם הודו אינו דומה למפגש עם שום ארץ אחרת.  המתקפה על חושיו של המטייל היא אינטנסיבית, מרוכזת ובלתי נמנעת.  הודו מכה חזק, לעיתים חזק מדי, במראות, בצבעים, בקולות, בצלילים, בניחוחות, בנשימה ובמגע.  מסופקני אם קיים בעולם עוד מקום שיכול להציע מיגוון עשיר כל כך של חוויות וגירויים, כמו תת היבשת ההודית.  הודו היא ההצגה הגדולה בעולם.  התגובה הראשונית למפגשו של התייר עם הודו היא, כמעט תמיד, הלם.  גם אם הוא מוגן על ידי מלונות פאר, מסעדות יוקרה ואוטובוסים ממוזגי אוויר.  לאחר ההלם, נותרות שתי אפשרויות קיצוניות: אהבה או שנאה. השילוב המדהים של הניגודים, המגע האינטנסיבי כל כך, הגודש העצום מכל דבר, לא יכול להשאיר את המטייל אדיש.  הוא מוצא את עצמו בוחר אחת משתיים: זעזוע ותיעוב, לעיתים עד בחילה, הגורמים לו לרצות לקום ולברוח; או שבי מוחלט בקסמי הארץ ושאיפה לצלול ולחקור את צפונותיה, עוד ועוד.

   

ביקור בהודו כרוך במאמץ, לעיתים פיזי, ותמיד נפשי.  הבירוקרטיה היא שילוב של כבדות וסרבול מזרחי, עם מורשת בריטית חביבת ניירת; האנשים לעתים מעיקים והתנאים לא תמיד נוחים.  כמעט כל אחד מרגיש, לעיתים, שהוא קרוב לקצה יכולתו לשאת את המתרחש.  זהו מאמץ של דילוג על פני מרחבי הזמן, זהו מסע מסחרר אל החיים בעיצומם, הכרוך בשקיעה עמוקה אל החווייה ההודית; אל ארץ שנאמר עליה ש"היא העולם".  הודו איננה שנגרילה; איננה גן עדן הימלאי שלו.  הודו איננה גם אותו יעד רוחני, כפי שהוא משתקף לעתים בעיניהם של הוזים.  הודו יכולה להיות לעתים טורדנית, מתישה ואפילו מרושעת.  זוהי חוויה לא קלה, אך בהחלט כדאית.

כאשר מטייל שב מטיול מקיף בהודו, שואלים אותו חבריו: "האם חזרת לציוויליזציה"? התשובה המקובלת היא:"שבתי מהציוויליזציה"….

 

שטח כללי:  3,287,782 קמ"ר (השביעית בגודלה בעולם).

מיקום: הודו משתרעת בין קוו הרוחב º8 צפון (בכף קומורין)ל-   37ºצפון בגבול קשמיר. המרחק מירושלים לניו דלהי הוא 4,020  ק"מ בקו אוויר.

גבולות: הודו גובלת במערב – בפקיסטן; בצפון – בסין, נפאל ובהוטן; ובמזרח – בבנגלה-דש ובורמה.  בין סין להודו שוכנת ממלכת נפאל, שגבולה עם הודו עובר בצפון שפלת הגנגס.  שלוחות ההימלאיה עוברות גם בבהוטן, מדינת חיץ נוספת.  בצד המערבי, מופרדת הודו מפקיסטן ע"י שלושה אזורים נפרדים: בצפון, באזור המחלוקת של קשמיר, מתווים הרי ההימלאיה את הגבול בין שתי המדינות.  הרי ההימלאיה צונחים אל ערבות פונג'ב, אשר מתמזגות עם מדבר תר.  בין המדינה ההודית גוז'רט לבין אזור סינד שבפקיסטן, מפרידות ביצות הראן Ran)) של חבל קוטש (kutch) , שם, בעונה הרטובה, הכל מוצף ובעונה היבשה נשארים איי מלח.

הגבול המזרחי של הודו, אף הוא תחום על ידי הרי ההימלאיה, המפרידים את הארץ מבורמה. אזור צפון מזרחי זה מפריד את הארץ מבנגלה-דש – ארץ נמוכה על הדלתה של הגנגס – ומגיע כמעט עד לים.

 

בגיאוגרפיה של הודו ניתן לאבחן שלושה אזורים עיקריים: הרי ההימלאיה, השפלה המרכזית, ורמת הדקאן. זהו אזור בעל מבנה מגוון ורב ניגודים: רכסי הרים מן הגבוהים בעולם, רמה בזלתית ענקית, חופים עתירי צמחייה טרופית, ומדבריות.

מחוזות רבים בהודו נמצאים בחגורת המדבריות העולמית, אך למדבריות סהרה וערב אין המשך בהודו בשל גשמי המונסון.  האזור המדברי של הודו, מעבר לגשמי המונסון – מדבר תר – הוא שטח רחב של חולות המשתרע מעבר להרי ארוואלי עד לאגן האינדוס; שטחו הכולל כ- 100,000 קמ"ר.

 

 צילום: גילי חסקין

ההר הגבוה בהודו הוא קנצ'נג'ונגה ( 8598 מ'), שבמחוז סיקים.

ההימלאיה הם רכסי הרים וביניהם בקעות פוריות, כמו בקעת קשמיר ובקעת קולו.  הרי ההימלאיה הם גורם מכריע הן לגבי התנאים האקלימיים והן לגבי הגיאוגרפיה הפיסית של הודו, כי נודעת להם חשיבות מכריעה על תנועות האוויר והמים.  מהרי ההימלאיה נובעים כ- 20 נהרות גדולים.  לאחר שהם בוקעים מההרים הם מתחברים לשלוש מערכות-הנהרות הגדולות של הודו: האינדוס, הגנגס והברהמפוטרה.  מעבר להימלאיה משתרעת רמת טיבט, שחלק ממנה (לדאק, ספיטי) נמצא בהודו.  מחוזות ההימלאיה האחרונים הם גבעות הסיווליק (Siwalik), הנגמרות בפתאומיות במישורים ההודיים.

 

 צילם: גילי חסקין

זוהי רמה גלית מדרום לשפלת הינדוסטאן.  הרמה משתפלת לכיוון מזרח ומתנשאת לגובה ממוצע של 600 מ'.  בניגוד להימלאיה, המישורים יורדים בהדרגה, כך שמדלהי עד מפרץ בנגל, הבדל הגבהים הוא רק 200 מ'.  ברמה בולטים הרי משאר בודדים.  במערב נמתחים הרי הגהטהמערביים, המהווים את הגורם האורוגרפי (הררי) החשוב ביותר בחצי האי.  הרים אלה נמשכים לאורך 1,600 ק"מ, ויוצרים מעין חומה בלתי חדירה, בגובה ממוצע של 1,200 מ'.  רכסי הגהט המערביים משאירים מישור חוף צר מאד, ברוחב של 30-60 ק"מ בלבד.  חוף מלבר שבמערב הודו משמש ראייה לכך שהיבשה עודנה מתרוממת והולכת.  ערים שבעבר שימשו נמלים, שוכנות כעת הרחק מן הים.  ריפי אלמוגים נמצאים במרחק כמה קילומטרים מן החוף.

הרי נילגירי, המגיעים לגובה של למעלה מ- 2,500 מ' ( = Nila כחול, ע"ש האד הכחלחל האופף אותם) הם חולייה מחברת בין הרי גהט המערביים למזרחיים.

הרמה מסתיימת בהרי הגהט המזרחיים.  רכס לא רציף של הרים נמוכים יחסית, שהתפוררו לגושים על ידי הנהרות, שקרעו בהם מפערי-מים רחבים.  ההרים מגיעים לגובה ממוצע של 600 מ' ומבחינה גיאולוגית אינם מהווים תצורה אחידה.  לחוף קורומנדל שבמזרח יש רצועה רחבה של אדמת סחף.  זהו חוף עתיר חולות, שם לא נח להקים נמלים.

 

מישורי הסחף של האינדוס והגנגס הם בעלי שטח עצום (כ- 750,000 קמ"ר) המכוסה בסחופת.  זוהי אחת השפלות החשובות בעולם.  רוחבה כ- 480 ק"מ במערב וכ-  145 ק"מ במזרח, כשעובי הסחף מגיע ל- 400 מ' ויותר.  גובהה המכסימלי של השפלה הוא 275 מ' מעל פני הים, בקרבת דלהי, שם עוברת פרשת המים.  זו שפלה מישורית מאד המשתפלת לאיטה לכיוון המפרצים – מטר אחד על כל 12 ק"מ של אורך.  השפלה העצומה מתחלקת לשני גלילי-נוף גדולים: לעמק הגנגס–ברהמפוטרה, ולעמק האינדוס.  המעבר ביניהם הוא "שער דלהי".  מישור נהר האינדוס מתחלק לשני חבלים: בצפון חבל פונג'ב – חבל "חמשת הנהרות", המתאחדים לנהר האינדוס; מדרום משתרע חבל סינד הצחיח, המושקה על-ידי מי האינדוס.  בעמק הגנגס זורמים הגנגס והיאמונה (ג'אמנה) באפיקים מקבילים, המתאחדים לאפיק אחד.  מהרי ההימלאיה נשפכים נהרות רבים אל הגנגס.  באזור הדלתה מקבל הגנגס את הברהמפוטרה.  הדלתה של הגנגס-ברהמפוטרה היא מן הגדולות בעולם (80,000 קמ"ר).  הנהר מתפצל בדלתה לשמונה זרועות, ואלו לעשרות זרועות משנה, המתפצלות באדמת הדלתה השטוחה.  בעונת המונסון עולים המים על גדותיהם ויוצרים ביצות ענק.

 

צילום: גילי חסקין

האקלים מגוון כמו יחידות הנוף: קר ומושלג בהימלאיה, מדברי ויבש במדבר תר, טרופי ולח בדרום. השפעת מערכת רוחות מתחלפות (מונסון) יוצרת בהודו דפוס של שלש עונות: חמה ויבשה – ממרץ ועד יוני. חמה וגשומה – מיוני ועד אוקטובר. קרירה ויבשה – מאוקטובר ועד פברואר.

גשמי המונסון גורמים לאי נוחות, לשטפונות עזים ולהצפות.  זו העונה בה מתפשטות גם מחלות, לכן היא איננה מומלצת לביקור ברוב חלקי המדינה.  עם זאת, זוהי עונה אידיאלית לביקור באזורים צפוניים שבלב ההימלאיה, כמו קשמיר, לדאך, וזנסקאר שבצפון.  אלה יהיו סגורים בעונה הקרירה (ספטמבר – מרץ).  העונה החמה והיבשה היא הקשה והבלתי נסבלת ברוב חלקי הודו. לטמפרטורות הגבוהות נוספים גם ענני אבק; אם כי דווקא בדרום הטרופי, עונה זו נסבלת יותר מאשר ברמת הדקאן ובעמק הגנגס.  חודשים אלו הם אידיאליים בשולי ההימלאיה: בדרז'ילינג, בסיקים ובנפאל הסמוכה.  העונה הנוחה ביותר לביקור במרבית חלקיה של הודו היא כמובן העונה הקרירה והיבשה, אך היא קצרה מדי, ולפני שמספיקים לומר "ארונאצ'ל פראדש" היא מסתיימת, ומתחילות לנשב הרוחות החמות.

                                  

 צילום: גילי חסקין

הודו היא מולדת שתי הדתות החשובות באסיה: הינדואיזם ובודהיזם.  ההינדואיזם, הדת העיקרית, ששורשיה מגיעים לאלף השני לפני הספירה, מציגה רעיון מונותאיסטי מחד ופנתיאון אלים מרשים מאידך.  דת זו מציגה למטייל וללומד עשרות פנים שונות, שניתן למצוא בהן שרידי תרבויות עתיקות שנתמזגו בהודו.  המיתוסים ההינדים חרגו מזמן מתחומיה הגיאוגרפיים של ארץ רחבת ידיים זו, והפכו לנחלתן של מרבית האוכלוסיות בדרום מזרח אסיה.

הדת ההינדית באה לידי ביטוי בכל מקום.  היא איננה רק מקדש רב רושם, ששערו הענק מגולף במלאכת מחשבת.  ההינדואיזם הוא פרה המשוטטת באין מפריע וחומסת אוכל מדוכני השוק, הוא טבילת בוקר בגנגס, הוא נר הצף במי הנהר בעת שקיעה, הוא פסל בתא הנהג של משאית, הוא עלייה לרגל, תפילה המונית או פרטית, סגפנים בהרים, דרשות של גורו, ועוד.  הביטוי הקשה ביותר לעיכול של דת רבת פנים זו היא מערכת הקאסטות.  שורשיה של שיטת הקאסטות מגיעים לפולשים האריים ששטפו את הודו במאה ה- 15 לפני הספירה.  ייתכן ובראשיתה היתה זו חלוקה בין צבעים, כאשר הכהה, המקומי, היה במעמד נמוך מזה של הפולש הזר, הבהיר.  אולי זו הסיבה שבהודו לא משתמשים במילה הפורטוגזית "קאסטה", אלא במילה ההינדית "וארנה" שהוראתה צבע… ייתכן ולא.  סביר להניח שמראשיתה היתה הקאסטה חלוקה חברתית על פי משלח היד. הקאסטות העיקריות הן כוהני דת, לוחמים, סוחרים ומשרתים.  החברה ההודית היא למעשה פסיפס של רסיסי קאסטות, שהבריטים מנו כמה אלפים מהם.  הקאסטה היא מוסד נוקשה הרבה יותר מאשר הגילדות של ימי הביניים.  זוהי למעשה גילדה אנדוגמית, האוסרת באיסור חמור נישואין מחוץ לקבוצה.  הבידול, שהלך ונתקשח עם השנים, קבע את מעמדו החברתי של אדם, אחת ולתמיד, על פי הקאסטה של הוריו.  בקצה הנמוך של החברה יצר הבידוד את המעמד המדוכא של האסורים במגע – הטמאים, שביצעו את המלאכות הבזויות, והיו עלולים לטמא בעצם נוכחותם.  עניין הקאסטות המלווה את הודו מראשיתה, היה גורם ראשון במעלה לפילוגים בדת, ליצירת דתות חדשות ולהמרת דת, השפיע על כל הדתות שנסתופפו בהודו, והוא מהווה שאלה פוליטית אקטואלית ראשונה במעלה.

 

הבודהיזם, שהוא יותר פילוסופיה מאשר דת, הפך להלך המחשבה ולדרך החיים הנפוצה ביותר באסיה.  הבודהיזם איננו עוסק בקיומו של אלוהים ואיננו מתעמק בשאלות מטאפיזיות.  לכאורה הינו רעיון בלבד, דרך חיים המסתייגת מחיי עושר מחד ומסיגופים מאידך.  בפועל יש בו מקדשים ופסלים וכל מה שקשור בפולחן דתי.  "הדת" הבודהיסטית כמעט ונעלמה מהודו, בתהליך ארוך, ששיאו במאה ה- 8 לספירה וסיומו במאה ה- 12.  בודהא, גדול בניה של הודו, שנולד בה לפני  2,600 שנה, גורש ממנה בסופו של דבר, ולמעשה נבלע ע"י הדת האם.

 

המיעוט המוסלמי הוא הגדול ביותר במדינה.  זוהי הארץ המוסלמית השנייה בגודלה בעולם וחיים בה יותר מוסלמים מאשר בכל ארצות ערב גם יחד.  הודו היא מולדתן של הדת הג'יינית והסיקית, שמעולם לא קנו להן מאמינים מחוץ להודו.  הג'ייניסטיים הם קבוצה זעירה במאסה האנושית העצומה של הודו, אך אינה בטלה בששים.  מקדשיהם המגולפים בשיש מושכים אליהם מליוני מבקרים, מאכליהם מפורסמים ברחבי המדינה כולה, וגם רעיון ההתנגדות הסבילה של מהאטמה גאנדי, מקורו בהתנגדות הסבילה של שכניו הג'יינים, במדינת גוז'רט.

 

בהודו קיימת ווריאציה מיוחדת של נצרות, שאימצה את הססגוניות הגדושה של סביבתה וכמה מחוקי הקאסטות, ואפילו עובדי אש זורואסטרים, שנמלטו אליה מפרס.  מכיוון ששורות אלו נכתבות בישראל, אין להתעלם מהקהילה היהודית רבת הגוונים, ששורשיה מגיעים כנראה לתקופת בית ראשון.  האוכלוסייה היהודית בהודו מנתה בשיאה, בראשית שנות ה- 50 של המאה העשרים, כשלושה מיליון נפש, מתוך שלש מאות מיליון תושביה של הודו.  כיום חיים בהודו כ-חמשת אלפים יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית העוברת את המיליארד.  הקבוצה הדומיננטית ביותר מקרב יהודי הודו הם ה"בגדאדיים", שהגיעו מעיראק בעקבות הבריטים, החל מהמאה ה- 18.  יהודי קוצ'ין כהי העור, הדומים לשכניהם הטמילים, הם בחלקם צאצאים לגרי-צדק.  הקהילה הגדולה ביותר היא בני ישראל, הדומים אתנולוגית להודים, באופן שאין לקבוע בבירור אם מוצאם הוא מגרים, או מיהודים שנתערבבו באוכלוסיה המקומית.  הם מכונים בפי שכניהם "שאנוואר טליס" (Shanvar Telis), כלומר, "אנשי השמן של היום השביעי", דבר המציין הן את שמירת השבת האופיינית להם, והן את מלאכת עצירת השמן (שומשום), שהיתה עיסוקם הראשי במשך דורות רבים.  הן נחשבו למעיין קאסטה יהודית, אף שהיו קבוצה שמחוץ למערכת הקאסטות.

הודו היא פסטיבל ענק. לכל מקום יש את החגים המיוחדים לו. ימי (ולילות) ירח מלא הם על-פי-רוב ימי חג, ומאופיינים בפסטיבלים ססגוניים. את המגוון התרבותי של הודו ניתן לגלות גם בחגיגות המקומיות, המשתנות מאזור לאזור ומתבססות על מיגוון רב של נושאים. חלקם קשורים לעונות השנה, חלקם למועדי הירח, וחלקם מתייחסים לאירועים מיתולוגיים. בהודו מעט אירועים חילוניים. בפסטיבל יום העצמאות, הנחגג בינואר בניו דלהי, צועדים פילים בפאר נסיכותי. בקראלה, שבדרום מערב, מתקיים בחודש זה פסטיבל הפילים, בו לובשות חיות הענק מסיכות יפהפיות ומתייפות במיגוון של קישוטים, עד שקשה להכירן.

 

בדרום יש פסטיבלים של אסיף הנקראים "פונגאל" ו"אונאם", בהם נהוג, בין היתר, לצבוע את קרני הפרים בצבעים עזים.  בצפון מתקיימים פסטיבלי אביב, הנקראים "לודי" ו"באסנאט".  כמה פסטיבלים הם שרידים מתקופות פיאודליות, כגון "ראקשה באנדהם", שבו נערות קושרות קמיעות על צווארי אחיהן ומבקשות מהן להיות אמיצים.  מנהג זה הוא בבואה לימים קדומים, בהן היו הנשים קושרות קמיעות לצווארי הגברים, כאשר היו יוצאים למלחמות.  בפסטיבל אביב הקרוי "הולי" הולכים האנשים לבית חבריהם וצובעים את פניהם באבקה צבעונית בגווני אדום, צהוב וירוק, צבעי האביב.  יש פסטיבלים הודיים המהללים את בעלי החיים החשובים כגון הגמל, הפיל והתאו.  בקראלה מתקיימים אירועים המציינים מועדים בתולדותיהם של המקדשים השונים. בחודש פברואר מתקיימים עשרות אירועים כאילו, הכוללים תהלוכה של פילים מקושטים (Puram) ולעתים גם רקדנים.

 

בפברואר או מרץ מתרחש בגואה הקרנבל הקתולי, חג נוצרי בו נדבקים בהתלהבות גם אלפי הינדים, המסבירים לכל דורש כי ישו היה גורו גדול (כפי שאברהם אבינו היה ברהמין).  ביוני או יולי מתרחש פסטיבל המרכבות בפורי, כאשר מרכבת האל ג'אגאנאת עורכת את מסעה השנתי, ואלפי מאמינים מושכים אותה. ספטמבר או אוקטובר זה זמן פסטיבל האלים בקולו, הנקרא "פסטיבל דורסה". פסטיבל זה נחוג ברוב עם גם בכלכתה. בנובמבר מתרחשים פסטיבלים ססגוניים במיוחד ברחבי ראג'סטאן, שהידוע שבהם הוא יריד הגמלים, הנערך בפושקר. פושקר הפך בשנים האחרונות לממוסחר מדי לטעמם האנין של תרמילאים קשוחים, והם מרחיקים אל יריד הבקר המתקיים באותו זמן בפטנה שבעמק הגנגס. בדצמבר מתקיימות חגיגות ראש השנה הטיבטי בלדאק, בסיקים ובהימצ'אל פראדש. חג המולד מקבל אופי מיוחד בגואה ובקראלה.

מבין האירועים אפשר לציין גם את התהלוכות הדתיות הצבעוניות של מדינת אוריסה,ואת העליות לרגל ההמוניות. ידועות במיוחד הן העלייה לרגל הגדולה של הסיקים לאגם המקונד שברכס הגרוואל, והייטרה, העלייה לרגל הגדולה למערת אמרנאט אשר בקשמיר: אחת לשנה, בירח מלא בחודש יולי או אוגוסט, מתכנסים עשרות אלפי הינדים במדינה ההררית המוסלמית, ומטפסים אל מערה בגובה של 4,000 מ', שם ניצב זקיף מקרח המסמל את הלינגאם, אבר המין הזקור של האל שיווה.

האירוע הגדול מכולם, הוא הקומבה מלה (Cumba Mela), חגיגת הכד לזכרו של שיקוי האלמוות שהכין האל ווישנו.  זוהי עלייה לרגל ענקית, המשלבת טבילה המונית, המתקיימת אחת לשתים עשרה שנה בעיר אלהבד, השוכנת במפגש שני הנהרות הקדושים – הגנגס והיאמונה.  מספר האנשים הוא בלתי נתפש: מעריכים שמגיעים לכאן 70 מיליון עולי רגל, וקומץ לא קטן של סקרנים.

                                     

המטבח ההודי משתנה מאזור לאזור.  השונות הגיאוגרפית יצרה מגוון עצום בסגנונות האוכל המקומיים.  למרות התדמית הצמחונית, מבשלים בהודו בשר באיכות נפלאה, אך אותו כדאי לאכול רק במסעדות טובות מאד, מחשש זיהום.  מאכלים בשריים טעימים נעשים בשיטת הטנדורי – תבשיל שהושרה מספר שעות ביוגורט מתובל ונאפה בתנור.  זהו תבשיל מעודן ולא חריף.  הדגים המתובלים בגאראם-מסאלה ומטוגנים בשמן עמוק, בחוף של קוצ'ין, מתחרים בטעמם בטובות שבמסעדות העולם.  ביריאני הם תבשילי אורז צפון הודיים, אף הם טעימים ולא חריפים.  הפילאו הקשמירי הוא אורז מעודן להפליא המבושל עם פירות.  תבשילי פאניר – גבינה – הם מאכל תאווה. בדרום נהוג לאכול בעיקר אוכל צמחוני, ושיטת ההגשה היא טאלי (מילולית: מגש), עליו ערימת אורז ומסביב צלוחיות עם רטבים שונים.

מי שלא בנוי לאכילת מגש כזו יכול להזמין  – Matar אפונה;  –  Gobi כרובית ו-  – Palak תרד בתוספת של צ'פאטי (Chapati), או נאן – מעיין פיתות.  המשקאות הפופולריים הנם תה בחלב (בצפון) וקפה (בדרום).  הזרים להוטים על לאסי – יוגורט מוקצף.

נושא כאוב מבחינת החך האירופאי (וגם הישראלי) הוא החריפות, בעיקר בדרום.  חריף הודי זה לא צחוק… ישנם מאכלים העלולים לגרום להלם גם למנוסים שבאוכלי הסחוג.  פגשתי תימנים הפוערים פה נואש אל מול המאוורר ומגירים כוסות נוזלים אל גרונם, בתקווה לכבות את השריפה. אם הסועד בר המזל נשאל להעדפותיו בנושא זה, כדאי לבקש אוכל מבושל "mild".  כל אפשרות אחרת תהיה עגמומית מבחינתו של החך.  במסעדות רבות, גם יוקרתיות, נהוג לאכול בידיים. ההודים טוענים שכך מרגישים את האוכל טוב יותר, אם כי ניתן בהחלט לבקש סכין ומזלג.  במלונות המפוארים, במקומות רבים, מגישים מזנון חופשי ובו שפע עצום של מאכלים נהדרים בסכום סביר.

 

צילום: יובל נעמן.

בהודו קיימים בתי מלון בכל רמה ולכל תקציב.  נמצאים בהודו, בנוסף למלונות המשמשים את ההודים והתרמילאים, גם מלונות בסטנדרטים בינלאומיים, עם בריכות שחיה, ובתי מלון לקבוצת טאג' (Taj Group).  כמה מן המלונות מפוארים ביותר, ביניהם הטאג' מאהאל אינטר קונטיננטאל (Taj Mahal Inter Continental) המהודר בבומבי; רמבאג פאלאס (Rambag Palace) הרומנטי בג'ייפור; ולייק פאלאס (Lake Palace) באודייפור.  רשתות נוספות הידועות במלונותיהן הטובים הןאוברוי (Oberoi), וולקאמגרופ (Welcomegroup), וקנטאור (Centaur).  בשנים האחרונות נבנו מלונות יפהפיים המשתלבים בנוף, כמו בשדות התבלינים של דרום הודו, בחופים הזהובים של גואה או בתעלות המים של קראלה.  למחיר הרשמי יש להוסיף דמי שירות ע"ס 10% ו"מס מותרות" בשיעור דומה.  כמה מן המלונות ממוקמים בארמונות מהראג'ה, וידועים באווירתם המלכותית, המאפשרת לתייר "לצאת מהודו", ולו גם לכמה שעות.

 

צילום: יובל נעמן

הודו היא חגיגה של קניות.  מעטים התיירים המסוגלים להישאר אדישים נוכח חפצי הנוי, ולעתים גם שכיות החמדה, המוצעים בחנויות.  בהודו מבחר עצום של חפצי אומנות.  כאלו הן עבודות הרקמה של ראג'סטאן וגוז'רט, פסלוני עץ-הסנדל של מייסור, עבודות השיש של אגרה, ציורי המיניאטורות של אודייפור, תכשיטי הכסף בלדאק, עבודות התשבץ ואם-הפנינה, ועוד.  מומלץ מאד לרכוש בדי משי, שטיחים, תכשיטים, בגדים, עבודות רקמה, עץ, נחושת, ושנהב.  בהודו מחירים אטרקטיביים במיוחד לאבני חן, אך דרושה התמצאות בשטח זה, כי פוטנציאל הרמאות גדול ומנוצל ביד רחבה.

   

 צילום: גילי חסקין

היחס של ההודי לאישה הוא נושא למאמר בפני עצמו.  מעמד משפטי נמוך, מול שמירה על זכויות וכבוד.  החתונה היא בגיל צעיר, לפי החלטת ההורים.  נשים בהודו מתייחסות אל בעליהן כמו אל קומתן או חוטמן – משהו שאין להן כל יכולת להשפיע עליו. ההודים נוהגים להתפלסף סביב מעמד האישה ומנהגי הנישואין, וטוענים ששוויון מוליד התמודדות ומאבק, ואילו כך נשמר מעמדה של האישה, כי הרי כוחה הוא בחולשתה.  נישואי-שידוך, אליבא דגירסא זו, המאומצת גם על ידי מערביים המתעקשים לראות את הודו רק בעיניים רומנטיות, הם ערובה לכך שהבעל ידאג תמיד להבטיח את אהבתה של אשתו.  מאידך, מוכר הוא מנהג הסאטי (שריפת אלמנות), שהודות לבריטים עבר מן העולם, ועוד.  גם כיום, בדרך למילניום הבא, משא ומתן על גובה הנדונייה דומה לסחר סוסים.  החוק ההודי אוסר אמנם על מנהג הנדוניה (דָאוּרי), לכן הוא מכונה "מתנה", וההתייחסות לכלה כאל סחורה עוברת לסוחר, מזכירה פעמים רבות את המתואר ב'היא', הספר האלמותי שכתב טאגור.  החברה ההודית נאלצת להתמודד עם מנהגים כמו שריפת כלות בידי חמותן, במקרה שלא סיפקו את הנדוניה המובטחת.  ההודי מגלה יחס של רספקט לאישה המקומית (גם זאת לא תמיד), ופעמים רבות יחס של זלזול ואפילו השפלה כלפי אישה מערבית.  הגברים ההודיים לא מהססים לתחוב ידיים ולהציע הצעות מגונות.  מומלץ לכסות את הזרועות, החזה והגב; כדאי להימנע מללבוש בגדים צמודים.  אין להחזיר מבט אל גברים הלוטשים עיניים – זה נחשב להזמנה.  למרות זאת, פוגשים גם נשים בעולם העסקים.  ההודי לא מהסס לעשות עסקים עם אישה, כזכור – כיהנה בהודו אישה (אינדירה גנדי) בתפקיד ראש ממשלה.  נשים פעילות בעסקי התיירות, האומנות היהלומים ועוד.  נשים בעסקים נוהגות כמו גברים.  ההודים ידועים כסוחרים ממולחים ולעיתים קיים מגוון רב של אפשרויות בין כן ולא.  עניין האצלת הסמכויות, בכל המזרח והודו בכלל זה, פחות מקובל מאשר במערב.

  

 צילום: יובל נעמן

שמירה על החוק חשובה והכרחית בכל מקום, אך ישנם מקומות בהם סטיה קלה ממנו, גם בלי דעת, עלולה להוביל לנזקים חמורים.  הודו הינה דוגמא טובה למקום מפנק, שיודע גם להחמיר עם מי שנתפס כפורע חוק.  במקרה שלי, כדור שהגיע בדרך לא ידועה לתרמילי, גרר שלושה שבועות בבית סוהר והאשמה חמורה בסחר בנשק.  אחרי שלושה שבועות מסוייטים שוחררתי בתנאים מגבילים.  אבדן החרות הוליד נזקים בריאותיים וכלכליים.

 

למרות שלא עברתי על החוק, אני כותב זאת כדי לחדד את הנקודה, להתרות ולהזהיר, באותיות של קידוש לבנה: את הנוהגים באופנוע – שישמרו על חוקי התנועה, לזוגות האוהבים – שלא יתנשקו בפומבי (אירוע ספונטני שהתרחש בפושקר גרר ענישה), ובעיקר, להתרחק מסמים כמו מאש.  אינני מתייחס כאן לא לצד המוסרי ולא לצד החינוכי.  אינני נוקט עמדה בוויכוח הבריאותי, רק רוצה להתרות: הודו איננה אוכפת בדרך כלל את האיסור החמור על עישון חשיש.  לעתים רואים סאדהוס, נוודי פרושים וקדושים, כשהם מעשנים חשיש בפרהסיה, כפי שעושה האל שיווה במרומי ההימלאיה.  החשיש זול וזמין בשפע, והאווירה לעתים מזמינה וכמעט דורשת זאת.  מאידך, ידועים מקרים של הלשנה, נקמנות או חוסר מזל, בהם מטיילים תמימים למדי נעצרו בשל כמה שאיפות קטנות ומיותרות! לכן, זקן ככל שאשמע, עצתי לכם, להתרחק מכל אירוע בו נראה אפילו קצה זנבו של צ'אראס.  מי שרוצה לעשן חשיש, שייעשה זאת באמסטרדם, שם הוא הליך חוקי, או למצער – בבית.  יתרה מזאת, התרחקו כמו מאש אפילו מנושאי סמים.  אם גיליתם שהנוסע לצדכם במונית נושא עמו חשיש – נתקו מגע.  עדיף תווית של אנטיפת, על ישיבה בבית סוהר.

  

 צילום: גילי חסקין

מידע:

* עוד על הודו באתר זה: "פנג'אב, אמריצאר ומקדש הזהב"   ; פושקר – פוג'ה ומלהב'כתבות'; "האלים ההודיים – מורה נבוכים", "דת זראתוסתא", "הסיקהים בהודו" ו"הגיאוגרפיה של הודו" ב'חומר עזר'; "אורצ'ה – נגיעה בקסם"; "חוויות מטיול בקשמיר" ו"הטיול למערת אמרנת", 'אל מקורות הגנגס' ב'כתבות'. "האם הקדושה  – תרזה "