הדת הקובנית: נצרות, סנטריה ופאלו מונטה

כתיבה: גילי חסקין;  17/10/2004. עריכה: ‏12/11/2024

תודה ליובל נעמן על תרומתו הרבה.

ראו גם באתר זה: קובה: המלצות לקריאה.

כללי

כריסטופר קולובוס ביקר באזור הים הקריבי בשנת 1492 ופגש בשבטי הטאינוס (Tainos) והסיבוני (Ciboney).

ראו באתר זה: כריסטופר קולומבוס.

הם נגנו בטקסיהם הדתיים בתוף ענק המכונה "מאיוהואקאן" (Mayohuacan)[1]. כחמישים שנים מאוחר יותר, בחצי המאה ה-16' לא נותר אדם משבטים אלה, אולי המזכרת היחידה היא המרקאס (Maracas), אותם רעשנים ממולאים בגרעינים הנותנים קצב.

תושבי קובה הפכו להיות תערובת של שחור ולבן: שחור אפריקאי ולבן ספרדי. גם בין הספרדים יוצאי חצי האי האיברי התערובת הייתה גדולה והבאסקי לא הכיר את התרבות של האנדלוסי כפי שמאמין היורובה (Yuruba) לא הכיר את האררס (Ararás). לכל אחד מהם היו המנהגים, הדת והמוסיקה שלו ועליהם הם ניסו לשמור בהגיעם למולדת החדשה. עם הזמן קיבלו השפעות אחד מן השני וכל אחד מהם הפך דומיננטי בתחומו.

אחרי הכיבוש הספרדי, הכובש דייגו ולסקז דה קולאר, הקים את הכנסייה הקתולית בקובה ב-1511. הפרוטסטנטיות הגיעה באותה תקופה עם הפרבטירים הבריטיים והקורסרים הצרפתיים וכל שודדי הים, אך לא התבססה באי עד מאוחר יותר.

ראו באתר זה: שודדי הים הקריביים.

האוכלוסייה שהתגבשה בקובה הייתה נוצרית, בעיקר קתולית, אך נפוצו בה גם תרבויות ואמונות אפריקאיות שהובאו על ידי עבדים מחלקיה השונים של אפריקה, והתגבשו לדתות, תוך שהן מאמצות לתוכן, בתהליך סינקריטיזציה, את הקדושים הקתוליים, שזוהו עם האלילים האפריקאים. הדתות הסינקרטיות האפריקאיות התגבשו כתלות בעמים ונמלי המוצא של העבדים, כגון אנשי מפרץ בנין, אנשי דרום ניגריה ואנשי קונגו, שכל קבוצה כזאת הביאה את האלילים שלה ומנהגיה איתה.

הדת והמדינה בקובה הופרדו בראשית המאה ה-20' , לאחר שספרד ששלטה על האי קובה, הובסה במלחמה על ידי ארה"ב והמועצה המחוקקת גיבשה חוקה חדשה.

הנוכחות והשליטה האמריקאית הפיצו את הפרוטסטנטיות בקובה, אם כי הקתוליות נותרה דת הרוב. אך לא בעוצמה כמו זו המוכרת במדינות לטינו-אמריקאיות אחרות. במעט כפרים היו כנסיות, אך קובנים כמעט ולא לקחו חלק במיסה. כבר לפני המהפכה, הכנסייה הקתולית השתייכה לימין הפוליטי. כך למשל,  מרבית  הכמרים תמכו במשטרו הפאשיסטי של פרנסיצקו פרנקו בספרד. טרם המהפכה הקובנית, 85% מתושבי קובה היו קתולים. אם כי רק 10% היו דתיים. כיום, 40% מהקובנים נטבלים לנצרות. לפני המהפכה, ב-1959 היו בקובה 688 כנסיות וכיהנו בהן 700 כמרים קתולים, רובם באו מספרד.

המהפכה הקובנית הורידה את משקל הדת בכוח ועצמה כלכלית ולכן גם בהשפעה, כשהאוכלוסייה הלא דתית גדלה באופן משמעותי. לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1959, הגבילה ממשלת קובה את העיסוק הדתי. אנשים דתיים לא הורשו להצטרף למפלגה הקומוניסטית הקובנית, בגלל שהדת סותרת את הפילוסופיה המרקסיסטית של המפלגה. באוגוסט 1960 חתמו כמה בישופים על מכתב משותף בגנות הקומוניזם והכריזו שהוא אינו תואם את הקתוליות, וקוראים לקתולים לדחותו. פידל קסטרו נשא נאום של ארבע שעות למחרת, גינה כמרים המשרתים "עושר רב" ומשתמש בפחדים מהשפעה פלנגיסטית כדי לתקוף כמרים ילידי ספרד, והכריז "אין ספק שלפרנקו יש קבוצה לא קטנה של כמרים פשיסטים התומכים בו במדינה. קובה והאימפריאליזם הזה, באמצעות השפעתו הפלנגיסטית והפשיסטית של פרנקו, הזיז ללא הרף את כפותיו כדי לנסות להביא את המהפכה לתוך סכסוך".

מ-1959 עד 1961, 80% מהכמרים הנוצרים המקצועיים והזמרים של הכנסיות הקובניות עזבו את קובה לפלורידה בארצות הברית ורכוש הכמורה הולאם. 140 מהם גורשו ו-400 עזבו מרצונם. הייתר הורשו להמשיך את עבודתם ללא הפרעה. לאחר המהפכה, היחסים בין הכנסייה לקסטרו היו צוננים. ב-1961 נחקק חוק הלאמת החינוך והעביר את בתי הספר, כולל אלה של הכנסייה, לפיקוח הממשלה. ב-1966 חלק מהכמרים הורשו לחזור והפולחן הדתי הותר.

ב-1979 הוזמן האפיפיור לבקר בקובה בדרכו חזרה ממקסיקו, אך באותו זמן קיבל גם הזמנה מהגולים הקובנים במיאמי. לכוד בין הפטיש והסדן, נסע האפיפיור לאיי באהמה במקום. בשנות ה-80' אישר קסטרו ויזות לכמרים גולים ואישר ייבוא ספרי תנ"ך לקובה. כמו כן אישר בניית כנסיות. בשנת 1994 הקרדינל (Jaime Ortega) מונה על ידי הוותיקן, למלא את המשרה שהתפנתה בקובה עם מות הקרדינל ב-1963. הדבר עורר תחייה דתית.

למרות שההגבלות על הדת בקובה היו מינימליות בהשוואה לאומות קומוניסטיות אחרות כמו ברית המועצות או סין, האוכלוסייה האתאיסטית הגדולה נגרמה ככל הנראה מאווירת האיום הקומוניסטית של האתאיזם המרקסיסטי-לניניסטי. ובכל זאת הדת נותרה חזקה וחשובה בקובה.

בשנים שלאחר התמוטטות ברית המועצות, המדינה אימצה עמדה פייסנית יותר כלפי הדת והפחיתה את קידום האתאיזם שלה. בנובמבר 1991 החלה המפלגה הקומוניסטית לאפשר למאמינים להיכנס לשורותיה. ביולי 1992 תוקנה החוקה כדי לשנות את ייעודה של קובה ממדינה אתאיסטית למדינה חילונית, כלומר ממדינה הדוחה את הדת להפרדת דת מהמדינה, ונוסף סעיף #42 שאסר על אפליה על רקע אמונה דתית. מרכזי פולחן קטנים הורשו על פי חוק להתקיים שוב. ב-1996 ביקר פידל קסטרו בוותיקן,   בירך את האב הקדוש ואמר שאף פעם לא הייתה סתירה בין הנצרות לבין המרקסיזם. ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני  בברזיל ב-1997, שם תקף את מדיניות השוק החופשי המדגישה את האינדיבידואליזם ופוגעת בסולידאריות החברתית, הכשירה את הקרקע לביקור והפגישה בין קווים משיקים באידיאולוגיות השונות. בינואר 1998, ערך האפיפיור ביקור היסטורי באי, שהוזמן על ידי ממשלת קובה והכנסייה הקתולית בקובה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ביקר בקובה ב-2012 והאפיפיור פרנציסקוס ביקר ב-2015. בביקור זה, ראול קסטרו ציין שהוא עשוי לחזור להיות קתולי בפועל וכי ישתתף במיסות שהאפיפיור חוגג בקובה.

על פי ספר העובדות של ה-CIA, הדתות בקובה מתחלקות היום (2023), על פי הגדרה עצמית לנצרות (58.9%), חסרי דת (אגנוסטים ואתאיסטים) (23.2%), מאמיני דתות עממיות (17.6%) ואחרים (יהדות, איסלם, בודהיזם, דתות סיניות ובהאים) (0.3%). יש בנתונים כדי להטעות, מכיוון שמתרגלי דתות עממיות יש ויגדירו עצמם כקתוליים בשל הסינקריטיזציה, שמזהה אלילים אפריקאים עם קדושים נוצריים. "גבירתנו של צדקה של העיירה קוברה" (Nuestra Señora de la Caridad del Cobre) היא הפטרונית הקתולית של קובה ונערצת מאוד על ידי העם הקובני ונתפשת כסמל של קובה. ב "רגלה דה אוצ'ה" (Regla de Ocha) , הדת העממית, האפרו-קובנית , המוכרת יותר כ "סנטרייה" (Santria), היא עברה סינקרטיזציה עם הרוח אושון (Ushon).

המיזוג הקובני

כמיליון עבדים אפריקאים הובאו לקובה בין המאות ה-16' וה-19'. מרביתם ממפרץ גינאה ומדרום אנגולה, כשהם דוברים מאות שפות ודיאלקטים שונים. מרביתם הגיעו מהשבטים החקלאיים, שמכונים על ידי האנתרופולוגים: ה"קבוצה סודנית" – מיוצגת על ידי בני היוּרוּבָה של ניגריה, אנשי דהומיי (היום בנין) והאשנטי (Ashanti) מגאנה של היום.

ראו באתר זה: סיור בבנין; סיור בגאנה

זו הקבוצה הדומיננטית ביותר. שחורים אלה נודעו בקובה באופן קולקטיבי כ  "לוקומי " (Lucumi)
על שם שפתם. הם הביאו מהבית רק זיכרונות מהמנהגים והאמונות, שסייעו להם בטראומה של מצבם החדש במטעי הסוכר. בניגוד למה שהתרחש בצפון אמריקה, השחורים בקובה הורשו להתארגן במעין שבטים מקומיים שנקראו "קבילדוס"  (Cabildos)[2], בתוכם נבחרו מלך ומלכה והם שלטו בשבט וערכו את הטקסים, את ההירארכיה החברתית וחיי החברה בדיוק כפי שהיו באפריקה. הם גם הוזמנו להמשיך לנגן בכלים המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. למרות שהעבדים הוכרחו להתנצר, אדוניהם עצמו עיניים בכל הנוגע לטקסיהם המסורתיים. הקדושים הקתולים באופן ספונטני התמזגו עם הישויות שלהם. בעוד שהיורובה המערב אפריקאית מכירה למעלה מ-400 אוריש'ס (ישויות), צאצאיהם הקובנים שכחו רבים ומיזגו אחדים עם אחרים. כיום רק לשני תריסרים מהם יש מאפיינים ברורים בטקסים הנקראים "מגע בקדוש" ((Toques de santo) מכיוון שהעבדות בקובה לא נעלמה עד 1886, התרבות האפריקאית השחורה השתרשה באופן בולט יותר מכל מקום אחר בקאריביים. כך למשל, מוסיקת הקונגוס (Congos) האפריקאית כבשה את האי ולצידה גיטרת הפלמנקו, כמו גם סוג של עוּדLutte) ) מורי וכלים אירופאים נוספים. המוסיקה החילונית נקראה 'רומבה' (Rumba) ולעומתה המוסיקה הדתית נשמרה בקפדנות כמו בעבר. שלושת התופים הקדושים נקראים "באטה" (Bata) ולהם עור משני הצדדים. לכל קדוש יש את שיריו וקצבו המיוחד. הביטוי המובהק ביותר של התרבות האפרו-קובנית הוא הדת.

נצרות

הקתוליות הקובנית הייתה תמיד דת האמידים יחסית. הפרוטסטנטים הקובנים היו עניים יותר. הכנסיות הפרוטסטנטיות נהנו ממעט מאד פריבילגיות טרם המהפכה ולפיכך היה להם פחות להפסיד. רבים מאלה שעזבו את קובה לאחר המהפכה היו קתולים, משום כך הפרופורציה של הפרוטסטנטים עלה. מאז 1992 מספר הפרוטסטנטים הוכפל ביחס למספרם ב-1966. קיימות בקובה 54 כתות עם 300,000 מאמינים. הכת הפרוטסטנטית הגדולה בקובה היא הבפטיסטים, שמאמיניה מונים 70,000. ישנם גם הקהילה האדוונטיסטית של שומרי השבת עם כ-34,000 מאמינים וכן עדי יהוה עם כ-96,000 מאמינים רשומים ב-2016. ב-20' באוקטובר 2008, הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הראשונה בקובה נפתחה במהלך טקס רשמי בהשתתפות ראול קסטרו.

את הקתולים מוצאים כמעט רק בערים. כאשר מרבית הפרוטסטנטים חיים בכפרים. בעוד שמרבית הכמרים הקתולים (136 מתוך 281 בשנת 2000) נולדו מחוץ לקובה, כמעט כל הכמרים הפרוטסטנטים הם קובנים. מדיניות הממשלה כלפי הכנסייה כיום היא: "חיה ותן לחיות". ביולי 1992 הוכרז על חופש הדת בקובה. כיום, בניגוד לעבר, מותרות תהלוכות דתיות גם מחוץ לכנסייה.

היורובה באפריקה

היורובה היא למעשה קבוצה של שבטים אפריקאים, שישבו בחלק המערבי של מפרץ גינאה (מפרץ בֶּנִין), הם דוברים בדיאלקטים שונים – איפֶה, אויו, אֱגְבֶה איגֶ'בּוּ ועוד, המצטרפים ללשון יורובה. את שבטיהם מאחדים קווים משותפים בתרבות ובדת הוודון (Vodun), הקרויה בלשוננו "וודו", על שם הגרסה של הדת שהתפתחה בהאיטי בקרב אנשי היורובה, וכן מסורות המייחסות להם מוצא משותף בעיר הקדומה איפֶה (Ifa) שבניגריה של היום, בה הונח היסוד להתפתחות המדינית של ממלכת היורובה, בין המאות 8'-11', אז התערבבו זו בזו אוכלוסייה מקומית קדומה וקבוצת מהגרים-כובשים שבאו מן הצפון. הקשר המדיני בין המדינות שהקימו היורובה היה רופף, אך כולם התייחסו אל איפה.

על פי אמונתם, ואמונת אימפריית אויו (Oyo)[3] השכנה, זו דת דטרמיניסטית המאמינה בגלגול נשמות. לכל אדם שלוש נשמות. החשובה יותר היא " אלדה איפונרי (Eleda Iponri)  הנשמה השומרת של האבות הקדמונים . היא גם זו שאחראית על הראש, על הגורל ועל גלגול הנשמות. השנייה "אמי" (Emi), היא הנשימה, הבל הפה ונמצאת בריאות ובחזה. הנשימה אחראית על כוח האדם לעבוד והיא הנותנת חיים. הנשמה השלישית היא הצל, אין לה תפקיד בחיים אך היא מלווה את הגוף. הנשמה של האבות הקדמונים אינה ניתנת לראייה ובניגוד לאחרות היא זקוקה למזון מיוחד בצורת קורבנות המכונים "האכלת הראש". בזמן המוות עולות שתי הנשמות הראשונות לגן העדן.

אדם בדרך כלל נולד מחדש בתוך משפחתו או שבטו המצומצם. הגלגול מזוהה על פי סימנים שונים כמו דמיון פיסי, התנהגותי או על ידי הופעתו בחלום לאחד מבני המשפחה. לעיתים זהו הבאבאלאו  (Babalo) שמשמעו אוראקל, או החוזה של השבט שמביא את הבשורה. לפני הולדת התינוק מופיעה הנשמה אצל מלך השמים (Olorun, OÜrùn בשפת יורובה) על מנת לקבל גוף חדש, נשימה חדשה וגורל חדש לחייה בעולם. יש לנשמה זכות לבחור את הגוף בתנאי שזה לא נוגד את ההיגיון החברתי. הגורל לחיים נקבע מראש כולל האישיות, התעסוקה, המזל וכמובן גם מתי כל זה יגמר, קו סיום החיים. אדם לא יכול לשנות את יום מותו, אך בהחלט יכול להשפיע על גורלו. על ידי מעשים אנושיים ועל אנושיים, על ידי קורבנות לאבות הקדמונים ולאלים השונים, אדם יכול לדאוג לכך שגורלו הראשוני יתבצע. על ידי זלזול בכללים אדם יכול לקרב את מותו או להפוך את גורלו. כאשר ילד נולד, מזמינים את הבאבאלאו לחזות את גורלו. השיר או הפסוק המושרים או הדמות העולה בעת החיזוי הם אלו שישפיעו על עיסוקו המתאים ביותר של הילוד. הם יוטבעו על דלעת וכאשר הילד יגדל, יבקר הוא בעצמו אצל באבאלאו, אשר יקרא ויפרש לו את הכתוב. ילדים יקריבו על קברות אבותיהם, ביום השנה בו הוריהם היו מקריבים לנשמת האבות. ראש המשפחה או השבט יקריב גם לאבי השבט. חכמה כמו גם מזל מזוהים עם הראש, עם הגורל ועם האב הקדמון השומר על האדם. כחלק מההזנה של רוחות האבות, האדם צריך לשטוף את ראשו בתערובת עשבים מיוחדת על מנת לצנן את רוח האב הקדום ובכך לשפר את יכולתו.

דת אנשי היורובה

דת היורובה, הוודון, היא דת מונותאיסטית מורכבת המשולבת עם אנימיזם. מערכת התאולוגית-דתית של היורובה נקראת "אבורישה" או "אורישה-איפה".

דת זו נתפשת כחלק מהתשתית של דתות אפריקאיות רבות. לפי הוודון קיים אל שמים עליון יחיד וכל יכול, אולודומאר / אולורון (Olodumare / Olorun), מזוהה עם האלוהים וגם עם רוח הקודש. אך איננו מתעניין רבות בעולם הגשמי ואינו נגיש לבני האדם. לא מוקרבים אליו קורבנות ישירים . יש בה אל אחד ולא מעט ישויות , שיכולות לשקף כמה מהביטויים של האל שנקראת אורישות ("Orixas), שהוראתן "ראשים". במקביל, קיימות רוחות רעות שנקראות "אג'וגון" (Ajeogun).

במסגרת אמונה זו, מקובל שאוריסאנלה (Orisa'nla), "אלוהי הקשת" הידוע גם בשם "אובאטאלה" (Ọbatala), נבחר על ידי האל העליון אולודומאר, כדי ליצור קרקע מוצקה מהמים הקדמוניים. אובאטאלה הוא אל השלום, האמת, החוכמה והצדק. לבוש כמו בניו בלבן. התמזג עם גבירתנו של הרחמים (La Merced). אוריסאנלה נכשל בתפקידו, עקב היותו שיכור, ואת הארץ ברא אחיו אודודובה, בעוד שהוא ברא את האדם ואת העיר הקדושה איפה. שאר האלוהויות, האורישות, הן אלוהויות משניות אך נסגדות. כמו בהינדואיזם, האורישות הן התגלמויות או אווטרים המציגים פנים שונות של אותו האל היחיד. חלקם זכרים וחלקם נקבות, הם גם טובים אך ביכולתם להרע, חלקם היו בני תמותה בעבר וחלקם לא. ישנם שלל אורישות – מביא האש והנפחות, אלת הנחלים, המקשר בין בני האדם לאלים ועוד שלל של אורישות. הפולחן לאורישות השונות מאפיל על פולחן האבות והוא ללא ספק הפולחן החשוב ביותר באפריקה. אדם עושה פולחן לאלים של אביו ולעיתים לאלה של אימו. אשה נשואה תערוך פולחן לאלי בעלה, פעם בשנה היא תצטרף לפסטיבל השנתי לכבוד אלי הוריה.

מתרגלי ומאמיני הדתות האפרו-קובניות מתייחסים לקתוליות כאל סוג של סנטרייה שמאמיניה הם צאצאי השבט הספרדי שהגיע מאירופה. כיום הסנטרייה תופשת מקום נכבד יותר מאשר הקתוליות השמרנית, שהייתה במקורה דת הלבנים, המעמד העליון, שגם התנגדו לעצמאות מספרד במאה ה-19' ולמהפכה בשנות ה-50'. בקרבם היחס לדת האפרו קובנית היה טולרנטי מזה זמן רב.

לכל אורישה יש קומפלקס של קודים והתנהגות, לבוש (כולל מחרוזות בצבעים מאפיינים), דיאטה מסוימת (כולל חיית טאבו). אותה מאמיניו (Hijos) חייבים לשמור. כמו כן קיימת סידרה של פזמונים ומקצבים שלו אותם מזמרים או מתופפים על תופי ה'האטה (Bata). סנטרייה היא לא כיתתית ולא מיסיונרית. כמו כן היא חיה בשלום עם פולחני דתות אפרו קובניות אחרות. מאמינים רבים לוקחים חלק בטקסים של שתיים מן הדתות או שלושתן. מיגן גונזלס וויפלר ( Migene Gonzalez Wippler), מחבר הספר "דת הסנטריה" (Santeria: The Religion)  [4], טוען כי קסטרו עצמו הוא סנטרו ובנו של אלגואה (Eleggua). גם אם זה נכון, אין בכך כל חדש. הדיקטטורים שקדמו לקסטרו, מצ'אדו ופולחנסיו בטיסטה (Baista), נחשבו לבניו של שנגו (Chango).

הסנטרייה

הפנתיאון של השחורים, האלים, או האורישס והאגדות (Pwatakis) הקשורים לכך, יצרו את הסינקרטיזם המופיע בדתות העממיות, כמו למשל ה-Regla de Ocha, הידוע יותר כ"סנטרייה". פולחן המשלב קתוליות עם אמונות אפריקאיות. בדומה לקנדומבלה (Candomble) ולאומבנדה (Umbanda)  בברזיל, הוודו (Vodhu) בהאיטי והקסם השחור (Black Magick) בלואיזיאנה שבארה"ב, שכולם שואבים את יסודם מאותו מעיין של אמונות וישויות אלוהיות של בני היורובה, הפון, האווה ושאר שבטי מערב אפריקה, כולם עברו סינקריטיזציה עם האלים והקדושים הקתוליים.

. ראו גם: כשפים בלואיזיאנה. הוודו בהאיטי.

ראו באתר זה: אפריקה בברזיל

זו דת אפרו-קובנית, או אפרו-קאריבית, שכבר התפשטה אל מחוץ לקובה. מקורה הוא בוודון של בני היורובה, אך גם בפאלו של העבדים מאגן קונגו ואבקואה מדרום ניגריה, שיש הרואים בהם פרקטיקות דתיות נפרדות או דתות שונות. עקב השונות במקורותיה, סנטרייה היא מסורת גמישה ואקלקטית, שבקלות אימצה דמויות של קדושים קתוליים כמסמלים את רוחות הדת האפריקאית. לכן חסידיה של הסנטרייה מחשיבים את עצמם לעתים קרובות כקתולים לכל דבר בעוד שאחרים רואים עצמם כספיריסטים. בתי ההוראה  הראשונים של סנטרייה הופיעו באזורים עירוניים במערב קובה בסוף המאה ה-19'. כשצצה כהונה מאומנת, הם הבטיחו רמה של סטנדרטיזציה בקרב חניכים חדשים. למרות שהשראתם של כתות מערב אפריקאיות ישנות יותר, סנטרייה הייתה, מערכת דתית חדשה. ההגירה מהאזור הכפרי לעיר הפיצה את סנטרייה למקומות נוספים בקובה, ובשנות ה-30' של המאה ה-19' הגיעה כנראה לעיר השנייה בגודלה בקובה, סנטיאגו דה קובה, שנמצאת בקצה המזרחי של האי. המונח סנטרייה מתורגם כ"דרך הקדושים" (Camino de Santos). מונח זה שימש לראשונה על ידי פרשנים מלומדים בשנות ה-30' של המאה ה-20' ולאחר מכן התפשט בקרב עוסקים בדת עצמם. זה הפך לשם הפופולרי ביותר לדת. אפשר לומר שהסנטרייה היא פולחן של קדושים נוצריים, שמאחוריהם אלים אפריקאים. היא דת של ממש, שילוב של הנצרות הפאגאנית על קדושיה השונים עם דתות אפריקה הפגאניות עם הרוחות (אורישות) שלהן. זו תרבות עשירה ואורח חיים, שאותם מנהלים בקובה מאמינים רבים, הפוקדים במקביל את הכנסייה. "סנטרו" הוא כוהן, מכשף, פסיכולוג, רופא ואפילו מדיום המדבר עם מתים. סממני הפולחן של הסנטרייה מזכירים את הוודו הידועה ממנה. אך בניגוד לוודו של לואיזיאנה – "הקסם השחור", אין בה, לטענת העוסקים בה, כוחות שחור והיא לא נועדה להרע. לטענת מאמיניה, הוודו היא כמו נשק או חרב כנגד אויבים, ואילו הסנטרייה היא כמו מלאך ששומר על אנשים ומגן עליהם מרע. האמונות, הריטואלים, לשון התפילה וכלי המוסיקה דומים להפליא לאלה של הקנדומבלה הברזילאי. הסנטרייה היא למעשה תוצר של דת היורובה, שלבשה תחפושת נוצרית. האינקוויזיציה אסרה על העבדים לקיים את פולחניהם, אך הם המשיכו לקיימם בסתר. בכמה מרכזים קטנים הם המשיכו לעבוד את 16 אליהם והעניקו להם שמות של קדושים נוצריים. כך למשל הפך האל באבאלו איה לקדוש לזרוס והאל שנגו לסנטה ברברה, שחצי שנה היא פטרונית הנשים וחצי שנה היא פטרונית הגברים. את החגים של שניהם חוגגים מדי שנה בחודש דצמבר. יש סאנטרי שפועלים בשיטות של מקובלים. לדבריהם הם בקיאים ברזי הקבלה, ומשתמשים בקלפים יהודים עתיקים, כמו בברכות, בקמעות ובמים קדושים.

רדיפת הנצרות בראשית ימי השלטון הקומוניסטי, עודדה, גם אם לא בצורה רשמית, את פריחתן של דתות עממיות, ובשנים האחרונות, משהותר באופן רשמי הפולחן הדתי, מאפשרים השלטונות גם את קיום הדתות בגלוי. השינוי הרחיב מאד את מעגל המשתתפים ואת פרסומם של הכוהנים, שאחד הידועים שבהם היה איברהים פרר  (Ibrahim Ferrer) זמר בלהקה קובנית שזכתה לפרסום בינלאומי בעקבות סרטו התיעודי של וים ונדרס: "בואנה ויסטה סוציאל קלאב" משנת 1999.

בתחילה עסקו בסנטרייה רק שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בירת הסנטרייה היום היא סנטיאגו דה-קובה. שם חיים סנטרוס רבים המקיימים טקסים בבתיהם.

טקס סנטרייה, "מגע בקדוש" (Toques de santo) מתחיל ומסתיים בהזכרה ובמידה מסוימת העלאה באוב של אלאגואה ((Eleggua, אדון הדרכים והצמתים השומר עלינו בדרך ליעדנו. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או פשוט ייתן מידע. בטקסי סנטרייה אנשים נכנסים לטראנס. האשה או הגבר הממלאים תפקיד של שאמאן שותים רום, שואבים עשן סיגריה ומזמינים את הרוח להיכנס לגוף השמאן. בטקס נוהגים לאחוז בתרנגול, להזות עליו מים קדושים ולהניפו אל מעל לראש. המוטיבים בטקסי הפולחן השונים הם דומים – שירה, תפילה, מוסיקה, ריקודים, טראנס והקרבת קורבנות. הטקסים, בהם נוכחים בדרך כלל בין 15 ל-25 משתתפים אינם זהים. בסנטרייה יש לפולחן פרשנויות שונות וקיים הבדל אם את הטקס מנהל גבר או אשה. אחד ההסברים הוא שכל טקס הוא פולחן לאל אחר. הטקסים אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים של פעם. הם לא נערכים בחוץ ובדרך כלל לא מקריבים בהם תיש אלא רק תרנגול, שגם הוא לא נערף בשל צוק העיתים.

השאמן הוא גם שחקן, קוסם, ידעוני, רופא, פסיכולוג וגם בדרן. אחת הפעילויות הינה סילוק עין הרע. אדם המבקש לסלק את פגיעת עין הרע, נעטף בבד שחור, השמאן מתיז עליו בושם, מתופף סביבו בטמבורין מנפנף באגוז קוקוס ומנפץ אותו כדי לבחון את אופן נפילת השברים. אם הם נופלים על צידם החיצוני – זה סימן רע. אם הם נופלים על צידם הפנימי – הלבן זה סימן שהאדם כבר טהור.

פאלו (Palo Monte), הידועה גם בשם לאס רגלס דה קונגו (Las Reglas de Congo), היא דת גולה אפריקאית שהתפתחה בקובה על ידי עבדים דוברי שפת הבנטו, מאגן הקונגו (מהם התפתחה האומבנדה אשר בריו). במהלך סוף המאה ה-19' או תחילת המאה ה-20'. היא שואבת במידה רבה מדת קונגו המסורתית של מרכז אפריקה, עם השפעות נוספות שנלקחו מהקתוליות הרומית ומהספיריטיזם. פאלו, דת יוזמת, הנהוגה על ידי פלרוס (זכר) ופלראס (נקבה), מאורגנת באמצעות קבוצות אוטונומיות קטנות הנקראות מונסו קונגו, כל אחת מובלת על ידי טאטה (אבא) או יאיי (אמא). הפאלו מחולק לכתות רבות שהחשובות שבהן הן Mayomberos; Kisimberos ו-Briyumberos, שמבוססות בעיקר על אנימיזם. הם משתמשים בכוחות הטבע כדי ליצור מאגיה טובה או שטנית. הם נוהגים לחזות את העתיד בעזרת רום, טבק ואבק שריפה.

אבקואה (Abakua) היא דת אפרו-קובנית שלישית הקיימות (עם הסנטרייה של צאצאי היורובה והפאלו של אנשי קונגו). אולי הסודית והקטנה מבין הדתות האפרו-קובניות. הכת הזאת המכונה גם Ñañiguismo הובאה לקובה על ידי עבדים שהגיעו ממחוז Calabar מדרום ניגריה וקמרון, שצאצאיהם הקובנים מכונים Ñáñigos. היא איננה דת אלא אחווה או כת סודית. פתוחה לגברים בלבד ותומכת במצוות וקודים מאצ'ואיסטים. היא מוצגת כאחווה חשאית אפרו-קובנית, למרות שיש לה מאמינים לבנים. מרבית מאמיניה הם פועלי הנמל. האבקואה נובעת ברובה מהחברה של אקפ'ה של מערב אפריקה אשר אומרים כי המוסיקאים הגדולים ביותר יצאו מתוכה.

סיכום האורישות העיקריות בסנטרייה

בין האורישה ניתן למנות את ארבעת "אלוהויות הלוחמים":

1. אלגואה (Elegguá /  Santo Niño de Atocha) הוא אש'ו בברזיל (Exu) נחשב לשומר של צומת דרכים וספים; שומר בית הקברות, הוא השליח האלוהי וזה היוצא את הקשר בין האל הגדול לבני האדם. לפני שהאלים פוגעים בבני האדם עליהם לבקש רשות לכך מאל זה. הוא מחליט מתי יצאו להילחם ומתי יהרגו אנשים בתאונות דרכים. כשאחד האלים רוצה בטובת בני האדם, גם כאן אלגווה ויוצא למלא את המשימה. אנשים מתפללים אליו ומבקשים שלא יפגע בהם. מאכליו האהובים הם אגוזי דקל, שמן דקל, עוף, תירס ושעועית, בעלי חיים זכרים, יין דקלים, ליקרים שונים וכו'.הוא הוא מיוצג בשחור בצד אחד ובאדום בצד השני​ ומתרגלים בדרך כלל מניחים ראש בוץ מעוטר בקונכיות כפריות המייצגות אותו מאחורי הדלתות הראשיות, כדי לשמור על סף הרחוב. אלאגווה (Elegua) אדון הדרכים והצמתים,
2. אוגון (Oggun /  San Pedro), האורישה של כלי נשק ומלחמה וגם של ברזל ונפחים.
3. אושוסי (Oshosi / Santiago el Mayor), קשור ביערות ובציד.
4. אוסון (Osun / San Juan Bautista), צבע: לבן, הוא מגן שמזהיר מתרגלים כאשר הם בסכנה.

אורישות חשובות נוספות:

• שנגו (Shangó / Santa Bárbara) אולי האורישה הפופולרית ביותר, אדון האש, הרעם, המלחמה, התופים והגבריות, צבעיו אדום ולבן.
• יימאיה (Yemayá / Virgem Maria), האלוהות הקשורה לאמהות, פוריות וים. האלטר אגו של הבתולה של רגיה ((Regla, הפטרונית של נמל הוואנה. היא לבושה בכחול ולבן. היא מוכרת כיאמוג'ה, היא ימאנג'ה של דת הקנדומבלה הברזילאית ומאמא-וואטה האפריקאית.
• אושון (Oshun / Virgen de la Caridad del Cobre) אשתו של שנגו, פטרונית הנחלים, המעיינות, היופי והאהבה, מיניות, פוריות, נשיות, מים, גורל, עתידות, טוהר ויופי, והיא אחותה לריקוד התחושתי של יימייה. לבושה בצהוב התמזגה "גבירתנו של צדקה" מהעיירה El Cobre, הפטרונית של קובה. מקדשה נמצא בבזיליקת El Cobre, מחוץ לסנטיאגו דה קובה.
• אויה (Oiá / Virgen de la Candelaria) הוא לוחם המזוהה עם רוח, ברק ומוות, ונראה כשומר בית הקברות.
• אובאטלה (Obatalá / Virgen de las Mercedes) היא האורישה של האמת והצדק ונחשבת אחראית לסיוע בעיצוב האנושות.

פסטיבל האש

סנטייגו דה קובה נוסדה בשנת 1515 והייתה אחת הערים הראשונות ביבשת אמריקה ההולכת ומתגלה ע"י העולם הישן. העיר הייתה שנים רבות בירת האי והיום היא מכונה "בירת הקאריבים". בסנטיאגו היה נמל העבדים הגדול ועל כן היא נותרה עד היום העיר עם ההשפעה האפריקאית החזקה ביותר בקובה. כיום הדבר מתבטא בהיותה של העיר בירת הפולקלור והמוזיקה של קובה.

בסנטייגו אפשר לראות טקסים רבים של סנטרייה. הטקסים הנערכים בליווי תופים הם גם מקור המוסיקה והקצב של המוסיקה הקובנית. מסנטייגו יוצאים רוב המוסיקאים המוכשרים של האי שגדלים על ברכי המורשת האפריקאית. מקצבי הרומבה, סון, והסלסה נולדו באזור המיוחד הזה.

בחודש יולי נערך בסנטיאגו דה-קובה "הפסטיבל הקאריבי" או "פסטיבל האש". הפסטיבל מושפע מהחגיגות של דת היורובה האפריקאית. להקות מכל רחבי הקאריבים מגיעות ובמשך שבוע ימים עורכים הופעות, הרצאות, ירידים, תיאטרון ואירועים שונים. תהלוכות רקדנים לאל הנחש ואל האש עוברות ברחובות עם מאות כלי הקשה וסוחפות את הקהל במקצבים אפרו-קובניים ובאקסטזה של טראנס דתי. הפסטיבל מסתיים בטקס אש ענק מעל הים ובהודיה לאלת הים והאלים השונים על השפע שניתן, על מנת לקיים עוד שנת חיים פורייה.

הערות

[1] . מיוהואקן הוא תוף מעוטר, ששימש את בני הטאינו (Taino) באזור הקריבי. היו משתמשי בו בעיקר בהופעות במהלך חתונות. התוף עשוי מעץ עדין וצורתו כשל דלעת מאורכת. גובהו מטר ורוחבו חצי מטר. לפי מקורות אנתרופולוגיים, ניתן לשמוע את הלמות התוף למרחק של 10 ק"מ. בדרך כלל הוא היה משמש ללוות שירים, כחלק מהנהגת חוקים ומנהגים לדור הצעיר.

[2] לא לערבב עם המושג הספרדי "קבילדו", שהוראתו מועצה: http://en.wikipedia.org/wiki/Cabildo_(council)

[3] ממלכת אויו (Oyo) היא אימפריה שהתקיימה בין המאה ה-15 למאה ה-19 בדרום מערב ניגריה של היום. הממלכה הייתה אחת מממלכות עמי היורובה (Yoruba) שקמו באותה תקופה סביב נהר הניגר, ובשיא תקופת כיבושיה, במאה ה-17, הייתה הגדולה והמשפיעה מביניהן.

[4] Migene González-Wippler (Author), , Santeria: the Religion: Faith, Rites, Magic (World Religion and Magic)